ישראל והישראלים ב-2008

שנת 2007 היתה אחת מהשנים המוצלחות ביותר של מדינת-ישראל בעשרות השנים האחרונות. ישראל והישראלים עשו פניית-פרסה מרשימה בעקבות מלחמת לבנון השניה ב-2006. התברר כי האמיתות הישנות שליוו את חיינו במשך שנים רבות - אך ניסינו להתרחק מהן בעיקר מאז הסכם אוסלו - הן הכוח המניע אמיתי של החברה הישראלית כמדינה וכקהילייה מגובשת. כל מי שהבחין בתופעות החברתיות שהתפתחו כאן עד ל-2006 חי בתחושת חרדה מסוימת. אולם, לאחר הפיכחון שבא בעקבות מלחמת לבנון השניה, אנו חוזרים אט אט לעצמנו עם העדכונים המתאימים לצרכים המיוחדים של המאה ה-21.

הכלכלה הישראלית דוהרת קדימה ומשאירה את המזרח-התיכון מאחור - אזור השבוי במעגל בלתי-פוסק של עימותים עדתיים, דתיים ושבטיים. הסכנה האסלאמית עדיין לא חלפה, אך אנו יודעים מעט יותר טוב איך להתמודד עם הסכנה הזו. בן לאדן יכול להצהיר של שחרור פלסטין, אך קריאה זו נובעת ממצוקה אמיתית של האסלאם הפוליטי ולאו-דווקא בשל הצלחתו.

בתוך שנים מעטות בלבד, ישראל יכולה להיות בין 10 המדינות המובילות בעולם. כבר כעת, בתחומים מדעיים וטכנולוגיים אחדים, ישראל ניצבת בחמישייה הראשונה. אוניברסיטאות רבות בעולם מחזרות אחרי הסטודנטים הישראלים בשל רמת הגבוהה ומשום בגרותם המנטאלית. אל תסתכלו רק על המבחנים הבינלאומיים - שהם לא הסיפור האמיתי. היוזמה, החריצות, היצירתיות והחשיבה מחוץ לקופסא הם אלה המהווים את המנוע האמיתי של מדינת-ישראל. החברה הישראלית אינה חברה רובוטית (סינגפורית), אלא היא חברה דינאמית, צמאה לידע ותאוות-חיים - וזה מה שמייחד אותה. לידיעתכם, כ-10 מיליון ספרי קריאה, הדגש על ספרי קריאה בלבד ללא ספרי לימוד, נמכרו השנה בישראל. נתון זה מציב את מדינת-ישראל בראש רשימת צרכני הספרים בעולם. האינטרנט והטכנולוגיה הישראלית עוזרים להרחיב עוד יותר את מעגל הקוראים בארץ. הביטוי "עם-הספר" מעולם לא היה נכון יותר.

צה"ל חזר לעצמו במובנים רבים. בעבר, קצינים בכירים ניסו לפתח, לכאורה, שפה צבאית מעודכנת יותר. אולם, מה שיצא בסופו של דבר התבטא בבלבול אחד גדול שנתן את אותותיו במלחמת לבנון השניה (כפי שהדבר בא לידי ביטוי במושג "להשתבלל"). מושגים כמו הקרבה, יוזמה והשגת היעדים, הפכו למובנים יותר לחיילים, לקצינים ולאזרחים. הורים, חיילים ומפקדים מבינים כי הצבא אינו בית-הבראה, אלא זהו גוף שחייב להצליח בכל תנאי ולמרות התנאים. ולא רק זאת, החברה הישראלית הפכה לחסרת-סבלנות בנוגע לתופעת ההשתמטות - זהו עניין מבורך ויש להרחיבו גם לתחומים נוספים. תושבי ישראל אינם יכולים לבוא בטענות רק כלפי הממשלה, אלא כולנו חייבים להציב לעצמנו יעדים כחלק מהחובות האזרחיות שלנו, הן כלפי עצמנו והן כלפי הסובב אותנו. כולנו צריכים לקחת אחריות אישית על חיינו מבלי להטיל אשמה על אף אחד אחר בשל מצבנו האישי.

התקשורת הישראלית התרחקה עוד כמה צעדים מהחברה הישראלית. המדיה הישראלית יצרה בועות תקשורתיות רבות הנוגעות לשחיתות, אלימות, חינוך ועוני, אך רבים מאיתנו יודעים היטב את המצב לאשורו. החברה הישראלית דוהרת קדימה והתקשורת הישראלית נסוגה לאחור תוך כדי השתעבדות "למולך הרייטינג" המתלהם. השינוי בתחום הזה יתרחש בעתיד, כפי שהוא מתרחש לאחרונה גם בתחומים רבים המקיפים את חיינו.

למרות התעמולה האנטי-ישראלית (בתוך ישראל עצמה), הישראלים אינם עומדים מנגד. הם כותבים, מתבטאים, יוצרים ונלחמים למען ערכי הציונות והתבססותה של התרבות העברית באמצעות אלפי ספרים היוצאים לאור מידי שנה, וכן בעזרת הצגות, תערוכות, סרטים ובאמצעים נוספים. תופעת "אברהם בורג" היא שולית ואין צורך לייחס לה משמעות החורגת מעבר להקשרה האישי בלבד. אפילו הקיבוץ זוכה לעדנה מחודשת, שכן רבים מאיתנו מבינים כיום, יותר מתמיד, את המשמעות האמיתית של החינוך לערכים עבריים, בעיקר בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השניה. כל אחד מאיתנו יכול להשפיע - אז תשפיעו.

כיום, ישראלים רבים אינם מוכנים לקבל בשוויון-נפש את התערבותו הבוטה של בית-המשפט העליון בתכנים הלאומיים של מדינת-ישראל תוך כדי פזילתו הצדקנית לעבר הקהילייה הבינלאומית. מותר לנו להיות מדינה יהודית, פטריוטית ומערבית, גם אם זה בא על חשבון מיעוטים החיים בקרבנו. בני-מיעוטים שירצו להשתלב בחיינו (ללא בכיות וללא רגשי נחיתות), מוזמנים לעשות כן. אך אלה הרוצים לחסל את המדינה היהודית ואת התרבות העברית, או להחליף את האוריינטציה המערבית שלנו באוריינטציה מזרחית-ערבית, יצטרכו לחפש מקום אחר.

שנה אזרחית טובה לכולם, כאן ושם, ובכל רחבי העולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל והישראלים ב-2008", 31 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

בנזיר בוטו נרצחה בפיגוע התאבדות

זו היתה רק שאלה של זמן עד שהקיצונים המוסלמים בפקיסטן יצליחו לחסל את בנזיר בוטו, מנהיגת האופוזיציה, ששבה למולדתה רק באוקטובר האחרון לאחר היעדרות של כשמונה שנים. ביום חמישי, ב-27 בדצמבר 2007, נרצחה בנזיר בוטו בידי מחבל מתאבד דקות ספורות לאחר שהסתיימה עצרת תמיכה שערכו תומכיה בעיר רוולפינדי. תחילה, המחבל ירה שתי יריות לעברה שפגעו בה באורח-אנוש, ולאחר מכן המחבל פוצץ את עצמו. ניתן להעריך כבר כעת, כי הרצח שם קץ לפקיסטן הדמוקרטית ולשאיפתם של חלקים רבים בציבור להנהיג רפורמות ליברליות במדינה. הסכנה היא שהרצח יצית גל טרור שישטוף את המדינה, העלול לדרבן את הממשלה הפקיסטנית להנהיג משטר צבאי נוקשה יותר.

בוטו נולדה ב-21 ביוני 1953. היא רכשה את השכלתה באוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטת הרווארד. אביה, זולפיקאר עלי בוטו, נולד ב-5 בינואר 1928. עלי בוטו כיהן כנשיא פקיסטן בין השנים 1973-1971, ולאחר מכן כיהן כראש ממשלת פקיסטן מ-1973 ועד ל-1977.

עלי בוטו הודח בהפיכה צבאית ב-5 ביולי 1977, נשפט, והוצא להורג ב-4 באפריל 1979 בידי החונטה הצבאית שהונהגה בידי הגנרל מוחמד זאי אל-חאק (אולחק). מעט לפני שזולפיקאר עלי בוטו הוצא להורג, הוא אמר: "אני אנהל את המדינה אפילו מהקבר". זאי אל-חאק נהרג בתאונת מטוס מסתורית ב-17 באוגוסט 1988. גם שני אחיה של בנזיר בוטו נהרגו - אחד מהם בנסיבות מסתוריות.

בנזיר בוטו, כיהנה לראשונה כראש ממשלת פקיסטן ב-1988, אך לאחר כ-20 חודשים היא הודחה מתפקידה. ב-1993 היא נבחרה פעם נוספת לכהן כראש ממשלת פקיסטן, אך שוב היא הודחה מתפקידה ב-1996. בוטו היתה האישה הראשונה שנבחרה לכהן כראש ממשלה במדינה מוסלמית.

מ-1999 היא נאלצה לחיות בגלות, הרחק מארצה, במדינות המפרץ, ורק ב-18 באוקטובר 2007, היא חזרה לפקיסטן לאחר שקיבלה חנינה מהנשיא הנוכחי, הגנרל פרבז מושארף, שתפס את השלטון בהפיכה צבאית ב-1999.

ביום בו בנזיר בוטו הגיעה לפקיסטן, נעשה ניסיון להתנקש בחייה שהביא לרציחתם של כ-140 בני-אדם. ביום למחרת, בוטו עלתה לקברו של אביה, זולפיקאר עלי בוטו, כדי לחלוק לו כבוד לאחר ההיעדרות הממושכת. על קברו של אביה קראה בוטו: "אעשה את כל שביכולתי להציל את פקיסטן על ידי הצלת הדמוקרטיה". ב-8 בינואר 2008, היו אמורות להתקיים בחירות כלכליות בפקיסטן. רבים ראו בה מועמדת לניצחון, אך משקיפים בפקיסטן טענו כי היא הגיעה לסכם אם הגנרל מושראף על שלטון משותף ביניהם לאחר הבחירות שהיו אמורות להתקיים בינואר 2008.

מי רצה לחסל את בוטו? הרבה גורמים פוליטיים ודתיים שראו בה סמל לפקיסטן החדשה - פקיסטן שהיא מעט יותר אנושית וליברלית. ומאידך, גורמי מודיעין מערביים מכירים גם את "התעלולים" של שירותי המודיעין של פקסיטן לאורך כל השנים האחרונות.

מדינות רבות בעולם גינו את ההתנקשות במי שנחשבה לגברת הראשונה של פקיסטן. הנשיא שמעון פרס: "היא היתה אישה אמיצה אשר לא ידעה פחד ושירתה את עמה באומץ וביכולת נדירה". הנשיא ג'ורג' בוש: "יש להביא את המרצחים הקיצוניים לדין". ממשלת הודו פרסמה הצהרה בנוסח הזה: "תת היבשת איבדה מנהיגה יוצאת מן הכלל". ממשלת פקיסטן הכריזה על שלושה ימי אבל. בנזיר בוטו נקברה לצד אביה ב-29 בדצמבר 2007.

אוכלוסיית פקיסטן מונה כ-170 מיליון נפש והתל"ג לנפש עומד על כ-2,500 דולר לשנה. פקיסטן היא המדינה המוסלמית הראשונה שיש ברשותה נשק גרעיני מוכח (כ-50 ראשי נפץ גרעיניים). זהו נתון המדיר שינה מעיני רבים בעולם-הרחב לאור התחזוקתם של גורמים איסלמיים קיצונים בפקיסטן ובקרב שכנותיה. עם חיסולה של בוטו, המערב איבד את אחת מבעלות-הברית החשובות ביותר בתת-היבשת ההודית. קרוב לוודאי שבימים הקרובים יתפרסמו ידיעות רבות על קשריה החמים של בנזיר בוטו עם ישראלים ויהודים ברחבי-העולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בנזיר בוטו נרצחה בפיגוע התאבדות", 29 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

מינויים חדשים בחיזבאללה והכלכלה הלבנונית

מאז מלחמת לבנון השניה, נאלצת לבנון להתמודד עם בעיות כלכליות אקוטיות הנובעות משתי סיבות עיקריות: האחת, הקיפאון הפוליטי המתמשך בלבנון, והשניה, עזיבתם של הנוצרים המהווים את השדרה הכלכלית העיקרית של המדינה המנסה להשתקם לאחר מלחמת-אזרחים ארוכה ומתישה. נתונים אחדים יבהירו את גודלו של המשק הלבנוני: אוכלוסיית לבנון מונה כ-4 מיליון נפש. שיעור התל"ג עומד על כ-23 מיליארד דולר, ושיעור התל"ג לנפש עומד על כ-6,000 דולר.

לשם השוואה, אוכלוסיית ישראל מונה כ-7 מליון נפש. שיעור התל"ג עומד על כ-177 מיליארד דולר, ושיעור התל"ג לנפש עומד על כ-26,000 דולר (חלק מהנתונים נלקחו מאתר ה-CIA). כשמרחיבים את ההשוואה גם לשאר מדינות ערב, מתברר כי הקטר הישראלי דוהר קדימה, בעוד שהמשק הערבי מדשדש במקום כבר שנים רבות למרות שרבות מהמדינות הערביות מפיקות נפט.

לבנון, בדומה לישראל, אינה משופעת במשאבים טבעיים. אולם נתוניה הגיאוגרפיים והמרכיב האנושי שבה, יכולים להפוך את לבנון לאחת מהמדינות עם שיעורי הצמיחה הגבוהים בעולם. למרות בעיותיה הפנימיות, לבנון נהנית מתרבות של כלכלה חופשית, עיתונות איכותית (לידיעתכם, הרבה יותר מזו הקיימת בישראל), וקהל צעיר ותוסס המבקש להיות מחובר לעדכונים הבינלאומיים האחרונים. כל אלה יוצרים בלבנון קרקע פורייה ונוחה לפעילות כלכלית ותרבותית היכולה להתרחב בהתמדה, והיא אף יכולה לשמש יעד אטרקטיבי ונגיש לתיירים מאירופה וממדינות המפרץ. כך למשל, לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה ביולי 2006, הלבנונים ציפו כי זו תהיה שנת שיא בתיירות, אולם הפרובוקציה של חיזבאללה נגד ישראל מוטטה את תקוותיהם וגם את עסקיהם של לבנונים רבים.

מה מצפה ללבנון?

בעשור האחרון, סעודיה היתה "החונכת" הכלכלית של לבנון גם בזכותו של נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חריר, שחוסל בידי המשטר הסורי בפברואר 2005. על רקע השקעותיה של סעודיה בלבנון, נוצר מתח רב בינה לבין סוריה, הנתפסת בעיניה כאחראית העיקרית למשברים הפוליטיים התוקפים את לבנון מידי פעם באורח עקבי. בעקבות ועידת אנאפוליס, דומה היה כי יושרו ההדורים בין סעודיה לסוריה. אולם, משפחת אסד לא יכלה להתאפק והיא הורתה על חיסולו של גנרל פרנסואה אל-חאג' שהיה מועמד לתפקיד הרמטכ"ל של צבא לבנון. בעקבות החיסול, היחסים בין סעודיה לסוריה התערערו פעם נוספת עד כדי חילופי נאצות הדדיות קשות בתקשורת המקומית של שתי המדינות.

ויחד עם זאת, מדינות-המפרץ ממתינות שהמערכת הפוליטית בלבנון תתייצב במטרה לדרבן את לבנון לממש את הפוטנציאל הכלכלי שלה - לטובתה היא ולטובת המשקיעים. הבום הכלכלי השוטף את מדינות-המפרץ בעקבות עליית מחירי הנפט ומוצריו, משמש כלי פיננסי ופוליטי דרכו מנסות המדינות המתונות במפרץ לייצב את המערכת הפוליטית השברירית של לבנון. יתרה מזאת, מרבית המדינות הערביות מבינות היטב מה תהיינה ההשלכות הפוליטיות על העולם-הערבי הסוני, אם לבנון תיהפך למדינת שיעית בחסות איראנית.

שר האוצר הלבנוני, ג'יהאד עזור (מרוני, יליד 1966), מבין היטב את הפוטנציאל הגלום בלבנון גם לאור האפשרות לנצל כיאות את גלי ההדף של הבום הכלכלי העובר על מדינות-המפרץ. להערכתו, עם תתייצב המערכת הפוליטית בלבנון, ניתן להגיע לגידול בתוצר ב-2008 בשיעור של 2.5% ואף יותר. אך ראשית, כך אמר, יש לטפל באינפלציה הלבנונית שהגיעה השנה לשיעור של כ-4%, וזה גם השיעור הצפוי לשנת 2008. לדעתו, לבנון היתה יכולה להגיע לגידול של 7%-8% בתוצר הלאומי כבר בשנה זו, אם המערכת הפוליטית היתה מתנהלת באורח-יציב וללא מעורבותם המזיקה של סוריה ובעלות בריתה.

מינויים חדשים בארגון חיזבאללה
מהעבר השני, חיזבאללה מנסה להתארגן מחדש לאור לקחי מלחמת לבנון השניה. התקשורת הישראלית מנהלת מסע הפחדה בקרב הציבור הישראלי על כל דגל של חיזבאללה שנתלה בגבול הצפון. לדידה של התקשורת הישראלית, כל דגל שכזה, מאשש את ההנחה כי חיזבאללה לא הובס בלבנון. כל נאום רהב של נסראללה, מוציא פרץ של טענות מילוליות כלפי ממשלת ישראל על הפקרת ביטחונם של תושבי הצפון. כל המניפולציות התקשורתיות האלה משחקות לידיו של חיזבאללה המלקק את פצעיו בעקבות המלחמה האחרונה. במובן הזה, התקשורת הישראלית נופלת שוב למלכודת התעמולתית של נסראללה וארגון חיזבאללה, כפי שהיא נופלת מידי יום למלכודת התעמולתית של ארגון החמאס בעזה. לאחרונה נודע, כי ארגון חיזבאללה ערך סבב מינויים חדשים לאור הלקחים ממלחמת לבנון השניה:

עימאד מורנייה - ימשיך לנהל את הפעילות הצבאית בחו"ל, הכוללת גם את הזירה הישראלית.
מוחמד קמאטי - מי שהיה האחראי על הצד הכלכלי של הארגון וחבר הלשכה המדינית, התמנה לעמוד בראש מנגנון ביטחוני חדש שתפקידו העיקרי יהיה לעסוק בביטחון-פנים.
עלי יוסף שאמי - ימשיך לכהן כראש הריגול הנגדי, אך לצידו יכהנו גם מוחמד בכר אל-דין ועבדאללה חמאדה.
כל המינויים האלה נעשו בהשראת איראן ובשל החשש הכבד של ראשי הארגון מחדירה עוינת לשורות הארגון.

בית הדין הבינלאומי לחקירת רצח אל-חרירי
לאחר דיונים שנמשכו כשלושה חודשים בין ממשלת הולנד למזכ"ל האו"ם בנוגע להקמתו של בית-דין בינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון לשעבר, ממשלת הולנד קיבלה החלטה סופית בעניין ב-21 בדצמבר 2007. על-פי ההסכם, בית-הדין יחל את פעילותו במחצית השניה של שנת 2008. לשם כך, נבנה מבנה מיוחד באחד מפרבריה של העיר האג. ממשלת הולנד אף הבטיחה לממן את השכירות של המבנה למשך שש השנים הבאות. ממשלת לבנון תממן 49% מההוצאות השוטפות של בית-הדין, ושאר ה-51% ימומנו בעזרת תרומתן של מדינות אחדות שפעלו למען הקמת הטריבונל הבינלאומי. ככל הידוע, על ספסל הנאשמים ישבו ארבעה אנשי צבא לבנוניים בכירים וכן סורים אחדים החשודים במעורבות ברצח אל-חרירי בדרך זו או אחרת. במהלך השנה אחרונה, סוריה ניסתה למנוע באגרסיביות את הקמתו של טריבונל בינלאומי שיעסוק בחקירת הרצח בשל השלכותיו המעשיות על המשך שלטונה של משפחת אסד בסוריה, אם יתברר כי סוריה אכן מעורבת באורח-ישיר במעשה. שוב, צריך להזכיר פעם נוספת את מעורבותו הישירה של עאסף שאוקת, גיסו של בשאר אל-אסד והממונה של כל שירותי המודיעין בסוריה, בשרשרת הרציחות שהתרחשו בלבנון בשנים האחרונות. האם אסד מתכנן להפוך את שאוקת לשעיר לעזאזל כפי שהדבר נעשה עם "התאבדותו" של ראזי כנעאן? ימים יגידו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מינויים חדשים בחיזבאללה והכלכלה הלבנונית", 24 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

לבנון האומללה והלקח הישראלי

אי-אפשר להתעלם יותר ממבטיהם הנוגה והמיואש של תושבי לבנון הנוצרים לאור התסבוכת הפוליטית הנמשכת כבר חודשים ארוכים. ראוי לזכור, כי רק לרגע קט, לאחר סילוקו של הצבא הסורי מלבנון בעקבות חיסולו של נשיא לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, חזרה התקווה לליבותיהם של רבים מהלבנונים כי פני הדברים צפויים להיות הרבה יותר טובים ממה שהיה עד כה.

"כיכר המהפכה" קראו לזה - אז בזמנו. עוד מעט ימלאו 3 שנים לחיסולו של אל-חרירי, שהתבצע בהוראתה המפורשת של משפחת אסד ב-14 בפברואר 2005. מייד לאחר הרצח, ולמשך שבועות ארוכים, התכנסו במרכז ביירות מאות אלפי לבנונים כשהם מניפים את דגלי לבנון וקוראים ללא כל פחד ליציאתו של הצבא הסורי מכל מתחומי המדינה. "דור אל-חרירי" כינו אותם, באותם ימים, לפני שלוש שנים. מפגינים לבנונים צעקו, בהתרגשות רבה, באוזניהם של עיתונאים זרים: "גם אנחנו חייבים לצעוד קדימה. משהו גדול ומיוחד קורה פה, וביירות היא רק ההתחלה" (ידיעות אחרונות, 4 במרס 2005). כל מי שצפה בטלוויזיה הלבנונית באותם ימים, לא יכל שלא להתרגש מאותם מראות אנושיים של מפגינים המתאספים במרכז ביירות במשך ימים ארוכים.

התקווה היתה מהולה בחשש כבד מה ילד יום. "הטרגדיה האמיתית", כך טענה מפגינה בצער רב, "היא שאין אף-אחד שייקח את מקומו של אל-חרירי. אין לנו עוד מנהיגים כאלה. אבל מותו חיבר בינינו, קירב אותנו אחד לשני". חיסולו של אל-חרירי, כך היה נדמה, איחד את הלבנונים בני העדות והזרמים השונים. היטיב לבטא זאת תושב לבנון שהשתתף בהפגנות במילים האלה: "היו זמנים שמוסלמים ונוצרים ישבו משני צידי החזית וירו אלה על אלה. כיום אנחנו יושבים ביחד ומדברים. מדהים לגלות עד כמה אנחנו קרובים, עד כמה המחשבות והרעיונות שלנו דומים. הסורים עשו כל שביכולתם כדי למנוע מאיתנו לגלות אלה את אלה. הם אלה שעמדו מאחורי מלחמת האזרחים לפני 30 שנה, הם מממנים ומחמשים חוליות-טרור וימשיכו לעשות כך כדי להראות שלבנון חלשה מידי לבדה וזקוקה ל'הגנה' הסורית. אבל הימים ההם כבר נגמרו". האומנם?

בעקבות הלחץ הציבורי, ממשלת כראמה התפטרה ובשאר אל-אסד הודיע על הוצאת הצבא הסורי מתחומי לבנון. אך חיזבאללה, איראן וסוריה והמשיכו לבחוש ביד קשה ודורסנית בפוליטיקה הפנימית של לבנון באמצעות מניפולציות פוליטיות ובעזרת הכלי-התרבותי הערבי הידוע היטב לכל אחד במזרח-התיכון - דהיינו, באמצעות הרצח הפוליטי.

מלחמת לבנון השניה שפרצה בעקבות הפרובוקציה שיזם נסראללה וסדרה של רציחות נגד אישים המזוהים עם הזרם האנטי-סורי, הוציאו את הרוח ממפרשיהם של אלה המבקשים מעט שקט ושלווה. האווירה השוררת כיום בלבנון שונה לחלוטין מהאווירה ששררה בלבנון בתקופת "המפכה הלבנה" בתחילת 2005. הייאוש המדכא הפך לאופציה היחידה שעוד נותרה בעיקר בקרב בני העדה הנוצרית - האלה העושים הכל כדי לעזוב מאחוריהם את בתיהם, אך בעיקר הם מותירים מאחור את תקוותיהם וחלומותיהם על לבנון האחרת. "שוויץ של המזרח-התיכון", ייזכרו בלעג מר, אלה שעוד מסוגלים לזכור משהו מלבנון ההיסטורית, הישנה. בימים אלה נדחתה בפעם התשיעית ההצבעה על בחירתו של נשיא (מרוני) חדש למדינה הלבנונית השברירית. כל עיכוב שכזה, ממריץ עוד יותר את הנוצרים לנטוש מאחור את לבנון.

לבנון הנוצרית נהפכת למוסלמית. ולא סתם מוסלמית אלא היא תיהפך למדינה שיעית. הנוצרים איבדו את תקוותם שהתעוררה לרקע קט ב-2005, והם עוזבים את לבנון בהמוניהם. אם יערך מפקד-אוכלוסין בלבנון, סביר להניח שהנוצרים שנותרו בלבנון יתנגדו לכך, שכן, ניתן לשער שהם מונים כיום כ-30% בלבד מכלל האוכלוסייה הלבנונית. כיום, העולם-הערבי נקי מיהודים, והוא יהיה נקי גם מנוצרים. זאת המסקנה האמיתית והיחידה המתבקשת מהרעיון הגדול של מדינה השואפת להיות רב-תרבותית, או דו-לאומית, בשם הליברליזם, המודרניות והפשרנות. למי שאין מעצורים, למי שהמוסר האנושי הוא עניין שולי, ולמי שאין בו פחד לנקוט באמצעים אלימים גם כדי להשיג יעדים שוליים, הוא זה שמנצח בסופו של דבר. כשהאסלאם במיעוט, הוא מדבר על רב-תרבותיות. כשהאסלאם הופך לרוב, הוא מדבר של שליטה באמצעות כפייה.

אף מדינה בעולם לא תבוא לעזרתם של הנוצרים בלבנון. האסלאם, למרות חולשתו, הצליח ליצור מאזן-אימה עם העולם המערבי הליברלי והדמוקרטי. כולם רוצים להרגיע את המפלצת על חשבון החלשים בשם השקט המדומה. פעמים אחדות בעבר נאמר כי לבנון היא מיקרוקוסמוס של העולם-הערבי. לבנון מייצגת את המתח הדתי, הלאומי והתרבותי בין המוסלמים לבין עצמם, ובינם לבין שאר הכופרים. מלבנון זה יגלוש לעבר אזורים נוספים - קרובים ורחוקים כאחד. ניתן להבחין בסימנים הראשונים לכך בישראל ובמדינות אירופאיות אחדות. צד אחד מוגבל בשם החוק והמשפט, וצד שני משוחרר מכל רסן. לבנון משמשת לנו דוגמא גם כאן בישראל, והיא אף תשמש דוגמא גם לשאר העולם הרדום. אבל, בעצם, לאף אחד לא באמת אכפת.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לבנון האומללה והלקח הישראלי", 19 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

קפריסין, ישראל והתרגיל הטורקי

ב-3 בדצמבר 2007, הגיעה לישראל שרת-החוץ של קפריסין, הגב' ארקטו קוזקו-מרקוליס, לביקור מדיני בן יומיים בישראל. על-פי פרסומים רשמיים שיצאו בישראל ומקפריסין נאמר, כי שרת-החוץ הגיעה לישראל על-מנת להתעדכן בהתפתחויות בתהליך המדיני בעקבות ועידת אנאפוליס - אליה לא הוזמנה קפריסין, למרות שממשלת קפריסין ייחלה להזמנה כזו, שכן קפריסין רואה את עצמה חלק מהאזור, ולכן היא זכאית, לדעתה, להשתתף בפורומים בינלאומיים העוסקים בסכסוכים הנוגעים לאזור. הסכסוך הערבי-ישראלי נתפס כסכסוך המרתק את הזירה הבינלאומית, ולכן רבות מהמדינות מוכנות ומשתוקקות ליטול חלק במסגרת הנתפסת בעיניהן כסוגיה בינלאומית יוקרתית. אולם, מה באמת הריץ את שרת-החוץ הקפריסאית לביקור עבודה חשוב בישראל?

מאז 1974, האי הקפריסאי מחולק לשתי ישויות נפרדות. האחת: (דרום) קפריסין - שהיא חברה באיחוד האירופאי ומוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם. והשניה: "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", שהכריזה על עצמאותה ב-1983. מלבד טורקיה, אך מדינה נוספת בעולם אינה מכירה בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין, אולם זה לא מונע מטורקיה לפעול למענה מרחבי-העולם מטעמים מובנים. יתרה מזאת, טורקיה ניתקה את היחסים הדיפלומטים עם קפריסין והיא ממאנת להגיע לפשרה בנוגע לרפובליקה הטורקית שבאי. גם קפריסין עצמה, מסרבת להגיע לפשרה בשאלה זו, שכן היא חשה, ובצדק, שהיא הצד הנפגע בסכסוך הנמשך כבר עשרות שנים. על-פי הערכות אחדות, טורקיה מחזיקה באי הקפריסאי כ-40 אלף חיילים שתפקידם להגן על הרפובליקה הטורקית ואף להוות גורם מרתיע מפני כל התערבות צבאית חיצונית. שאלת קפריסין מעיבה, בין היתר, גם על היחסים בין האיחוד האירופאי לבין טורקיה - הנתקלת בקשיים הולכים וגוברים לקראת צירופה לאיחוד (שכנראה לא יתרחש לעולם).

לצד חששותיה של קפריסין מקיומה העצמאי של "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", הממשלה הקפריסאית חרדה גם מהיווצרותו של איום אסלאמי רדיקלי בשטחי האי, מה שעלול לסבך עוד יותר את מצבה הפוליטי והדתי העדין. ללא כל ספק, העניין הזה מוכר לרבים מאיתנו.

מה טורקיה רוצה?
טורקיה, בדומה לאיראן ולרוסיה, סובלת ממתח תמידי בין עברה ההיסטורי העשיר והאימפריאלי, לבין מצבה הנוכחי. כך למשל, היא מדכאת את הכורדים ביד קשה ואכזרית; היא מתעלמת לחלוטין מהמצוקה הארמנית והיא נתפסת ככובש זר באי הקפריסאי כאילו מאומה לא השתנה מאז התרסקותה של האימפריה העות'מנית. לצד ההתנהלות המדינית הזו, טורקיה עושה נפשות למען המשך קיומה העצמאי של "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין" בדרכים שונות ומגוונות. על-מנת להצביע על הצביעות הבינלאומית (וגם זו הישראלית) השוררת כיום, חשוב לציין, כי אם העולם היה בוחן את טורקיה כפי שהוא בוחן את בורמה, ספק רב אם טורקיה היתה יכולה להמשיך לפעול כפי שהיא פועל בעת הזאת. כמובן, שבישראל אף אחד לא קורא להפסיק את הקשרים הביטחוניים בין ישראל לטורקיה, כפי שרבים בישראל קראו להפסיק את הקשרים בין ישראל לבורמה לאור האירועים האלימים שהתרחשו לאחרונה במדינה זו. כמובן, שאף אחד בישראל אינו בוחן אם ציוד כלשהו, מתוצרת ישראל, מסייע בדרך כלשהי לדיכוי הכורדים או מסייע בעקיפין להמשך כיבושה של צפון קפריסין. שכן, טורקיה היא מדינה מוסלמית חשובה והיא העמידה את עצמה כגורם מתווך, לכאורה, בין סוריה לישראל. די בנתון הזה, כדי להשתיק את אבירי המצפון בישראל בנוגע למעשיה האלימים של טורקיה במרחב המזרח-התיכוני.

הקשרים הביטחוניים ההדוקים בין טורקיה לישראל ידועים זה מכבר. לעיתים, קשרים אלה מקבלים תשומת-לב תקשורתית לרגע קצר כאשר חלה תפנית מסוימת - אם בהקשר חיובי ואם בהקשר שלילי. כך למשל, בתחילת דצמבר 2007 פורסם, כי טורקיה החליטה להדיח את ישראל ממכרז למכירת לוויין-ריגול (מסוג אופק), שכן ישראל התנתה את המכירה בכך שטורקיה לא תצלם מעל ישראל - כמקובל בהסכמים דומים. טורקיה סירבה לדרישה הישראלית, על-כן ישראל הודחה מהמכרז המדובר.

סביר להניח כי היחסים בין מערכת הביטחון הישראלית לבין הממסד הביטחוני הטורקי הדוקים למדי. אולם, מאז שנבחר עבדאללה גול - חבר מפלגת השלטון האסלאמית - לנשיא טורקיה, ישנם סימנים רבים כי טורקיה מבקשת להצניע עוד יותר את היחסים הביטחוניים המיוחדים בינה לבין ישראל. ויחד עם זאת, הדבר אינו מפריע לטורקיה לבקש מישראל שתכיר בעקיפין בישות הטורקית שבקפריסין. הבקשות הטורקיות מתחילות בדרך-כלל באמצעות בקשה "צנועה", דהיינו, לפתוח קו-מעבורת בין נמל חיפה לנמל פמגוסטה השוכנת ב"רפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין". לאחר מכן, טורקיה מנסה להכניס בדלת-האחורית את "הרפובליקה הטורקית" לכל מיני פרויקטים כלכליים המתרקמים בין שתי המדינות. את אותם "תרגילים קטנים" שטורקיה ניסתה להפעיל על ישראל בעניין הזה, היא ניסתה להפעיל גם על סוריה ולבנון - הן בשל קירבתן לקפריסין והן משום שהן נזקקות לטורקיה בדרך זו או אחרת. כך למשל, לפני חודשים אחדים פרסמה סוכנות הידיעות הסורית הודעה נשיאותית על הידוק שיתוף הפעולה הכלכלי בין סוריה לבין "קפריסין הטורקית". וכך, החל מאמצע אוקטובר 2007, סוריה הפעילה קו-מעבורת בין נמל לטקיה לנמל פמגוסטה שפעל לסירוגין פעמיים בשבוע. במעשה זה, סוריה הפכה למדינה הראשונה שהפעילה קו-מעבורת לצפון-קפריסין, מלבד הקו הטורקי, דבר שעורר בקפריסין וביוון תרעומת רבה מאוד.

בתחילת נובמבר 2007, נשיא המדינה, שמעון פרס, ערך ביקור מוצלח מאוד בטורקיה. לצד גינוני הכבוד הרבים שהורעפו של הנשיא פרס, השיחות עסקו גם בעניין הפלסטיני ובקידום פרויקטים כלכליים משותפים, כמו למשל הקמת אזור תעשייה במחסום תרקומיה שבדרום הר-חברון. בין לבין, אנשי ממשל טורקיים ביקשו מישראל שתאשר את פתיחתה של נציגות בתל-אביב מטעם "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", כדי שזו תייצג את האינטרסים הכלכליים של החלק הטורקי באי. לא רק שלטורקיה אין שגרירות בירושלים, אלא שהיא אף ביקשה מישראל לאשר את פתיחתה של נציגות המייצגת ישות מדינית שאינה מוכרת בעולם, ובכך לפגוע ביחסים התקינים השוררים בין ישראל לקפריסין.

כל הסימנים האלה לא נעלמו מעיניה של ממשלת קפריסין, כפי שלא נעלמו מעיניה החיזורים (הבודדים) של חברות כלכליות מאירופה המנסות לקשור קשרים עסקיים עם "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין". שרת-החוץ הקפריסאית, גב' קוזקו-מרקוליס, מכירה היטב את הזירה הבינלאומית והיא אף מכירה את הציניות הנלווית, לעיתים קרובות, לפעילות הדיפלומטית הפומבית, שכן היא כיהנה במשך שנים אחדות כשגרירת קפריסין בבירה האמריקאית. בראיונות לתקשורת הקפריסאית, שרת-החוץ ציינה, ש"כדי להיות דיפלומט מצליח, הדבר דורש תשוקה עזה". במהלך כהונתה כשגרירת קפריסין בארה"ב, מרקוליס היתה אחת מתוך תשע נשים שכיהנו כשגרירות בבירה האמריקאית, לפיכך, היא וייתר האחרות משכו תשומת-לב רבה. את קשריה הרבים והטובים בזירה הבינלאומית היא מנצלת על-מנת לקדם את האינטרסים של קפריסין לאור הסכסוך המתמשך עם טורקיה ולאור חלוקתו הכפויה של האי. במסגרת הזו, שרת-החוץ ערכה לאחרונה ביקורים מדיניים במדינות האזור. כך למשל, ממשלת לבנון הצהירה שהיא מחויבת לשלמותה של קפריסין מהטעמים הידועים. סוריה הודיעה שהיא מפסיקה את פעילותו של קו-המעבורת בין נמל לטקיה לנמל פמגוסטה, אך מקורות קפריסאים יודעים לציין שהקו פעול כרגיל, וכי עולה חשש שהוא מהווה צינור להעברת מהגרים בלתי-חוקיים שמוצאים את דרכם, בסופו של דבר, לקפריסין-היוונית.

ביקורה של שרת-החוץ הקפריסאית בישראל נועד לחזק את הקשר בין שתי המדינות, וכמובן להרגיע את קפריסין כי אין בכוונתה של ישראל לפתוח בתל-אביב נציגות של "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", או להיכנע לתכתיבים טורקיים הנוגעים לאזור השנוי במחלוקת. לעיתים, צריך להגיד "לא" בקול רם וברור, גם אם שיקולים כלכליים ולחצים פוליטיים של בעלי-עניין עומדים על הכף. גם ל"יחסים מיוחדים" יש גבולות מוסריים שאסור לעבור אותם - אפילו אם טורקיה נתפסת בעיני ישראל כמדינה מוסלמית חשובה מאין כמוה. צריך לקוות, שישראל תעמוד גם בעתיד בלחץ שכזה או בדומה לו למרות היחסים המיוחדים השוררים בין שתי המדינות.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "קפריסין, ישראל והתרגיל הטורקי", 17 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה

כמעט 50 שנה עברו מאז שמצרים וסוריה הכריזו, בתרועה גדולה ובחגיגיות רבה, על איחוד ביניהן שהחל ה-1958. למרות השנים הרבות שעברו מאז, מה ניתן ללמוד מהאיחוד עצמו, מכישלונו ואף מהדימוי העצמי הסורי הרלוונטי גם לימים אלה? במאמר הקודם, הדיון עסק בתגובתו המפורטת של עבד אל-נאצר לסיבות הישירות והעקיפות שהביאו לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה - היא "הרפובליקה הערבית המאוחדת", או בשמה העברי השכיח, "הקהילייה הערבית המאוחדת".

כאמור, האיחוד בין מצרים לסוריה הוכרז ב-1958 לאחר שקבוצת קצינים סוריים פנתה לנאצר בבקשה מפורשת להכריז לאלתר על איחוד מדיני בין שתי המדינות. לכאורה, האיחוד נכפה על נאצר ללא כל הכנה מוקדמת, כמתחייב מהאירוע, בשל לחצה של סוריה. ולמרות זאת, עבד אל-נאצר ראה באיחוד עם סוריה את תחילת גיבושו המדיני של העולם-הערבי - ליחידה אחת תחת הנהגתו הכריזמטית. אלא, שהדברים התפתחו אחרת ממה שסוריה ומצרים ציפו וייחלו מההכרזה החגיגית על הקמתה של ישות מדינית חדשה, ופעם נוספת נאצר מצא עצמו שבוי בקונסטלציה פוליטית שנכפתה עליו בידי גורמים חיצוניים.

אם בתחילת המאה ה-20, בית המלוכה ההאשמי ציפה, ללא הצלחה, לשלוט בחגורת הסהר-הפורה, דהיינו בארץ-ישראל, בסוריה, בלבנון ובעיראק, התברר כי הרצונות אלה פינו את מקומם לאידיאולוגיה הלאומית הנאצריסטית של שנות ה-50 שהיתה מלהיבה הרבה יותר בזכות אישיותו הכריזמטית של נאצר. זו היתה אידיאולוגיה של שחר ערבי חדש למען המוני ערב שהיו מאוחדים סביב דמותו האחת של עבד-אל-נאצר. מיליונים רבים האזינו בדריכות לכל מוצא-פיו, ונאומיו התארכו לעיתים לשעות אחדות בכל פעם. ההמונים הריעו לכל משפט, גם אם לא עלה בידם להבין לחלוטין את מלוא כוונותיו של עבר אל-נאצר. די היה להם בהבטחותיו הפומביות לעתיד זוהר בכל פינה מפינותיו של העולם-הערבי. הבטחתו הגדולה שפני הדברים פונים לדרך-המלך בהנהגתו, באה לידי ביטוי בעת הלאמת תעלת-סואץ ב-1956 בהתאם להחלטתו המפורשת של נאצר. בשל כך, באוקטובר אותה שנה, אנגליה, צרפת וישראל פלשו למצרים על-מנת לסכל את תוכניותיו שנגעו לתעלת-סואץ, וכן למעורבותו במלחמה נגד הכיבוש הצרפתי באלג'יריה ולמדיניותו בנוגע לארגוני הפאדיון שנשלחו לבצע פיגועים ברחבי-ישראל.

הצבא הישראלי הכניע בסיני את הצבא המצרי בקלות יחסית, תוך כדי גרימת נזק רב לצבאו של עבד אל-נאצר. אולם, בלחץ של שתי המעצמות הגדולות, ישראל נסוגה מכל סיני במרץ 1957. נאצר הריע לניצחונו הדיפלומטי ואתו הריעו ההמונים על גאוניותו של האיש. אף אחד בעולם-הערבי לא רצה להתעמק בסיבות האמיתיות שהביאו לקריסתו המהירה של הצבא המצרי בתוך ימים אחדים בלבד. נאצר הבטיח הצלחות כלכליות ומדיניות להמונים המריעים, על-כן, הוא הפך את התבוסה הצבאית להצלחה דיפלומטית מרשימה בעזרת רטוריקה יומיומית בדומה לרטוריקה שהפעיל חסן נסראללה לאחר מלחמת לבנון השניה ב-2006.

לשבריר של שנייה, בינואר 1958, היה נדמה כי העולם-הערבי אכן מתגבש בהתאם לציפיותיהם של המונים שקיוו לחזור לימי הזוהר של האימפריה הערבית - מצרים וסוריה הכריזו על איחוד מדיני לקול מצהלותיהם של ההמונים המריעים. אך התברר, כי השעה היתה מוקדמת מידי, וכי האיחוד גרם להתמרמרות רבה, בלתי מוסתרת, במדינה הסורית, שהפכה לישות שולית במסגרת תוכניותיו הפוליטיות של עבד אל-נאצר. האיחוד החפוז נעשה הן בשל חששם של הסורים מהשתלטות קומוניסטית על מדינתם מחד-גיסא, והן משום הפחד בפני התערבות צבאית מערבית בסוריה מאידך. ויחד עם זאת, הסורים ציפו להיות שותפים שווי-ערך, אך המציאות הנאצריסטית טפחה של פניהם. ב-1961, האיחוד פורק בידי קבוצת קצינים סורים בעלי מגוון רחב של דעות - החל משלילה גמורה של האיחוד עם מצרים וכלה בהקמת איחוד מחודש שיהא מבוסס על יסודות פוליטיים וכלכליים יציבים יותר. מ-1961 ועד ל-1970 סוריה שוב נכנסה לעידן של חוסר יציבות פוליטית, והשלטון עבר מיד ליד עד לבואו של חאפז אל אסד שלמעשה מינה את עצמו לנשיאה של סוריה בפברואר 1971.

התגובה הבינלאומית לפירוק האיחוד
סקירה של העיתונות הבינלאומית ב-1961, לאחר פירוק האיחוד בין שתי המדינות, מעלה כי רבים ניבאו באורח-טרגי את מה שעתיד להתרחש בתבוסה הערבית במלחמת ששת-הימים, ביוני 1967.

סקירת העיתונות הבינלאומית שדנה בפירוק האיחוד בין שתי המדינות, מעלה, ברוב המקרים, תמונה של שימחה לאידו של עבד אל-נאצר על כישלונו להנהיג את העולם-הערבי על-פי הבנתו. כך למשל, עיתון באיטליה ניבא שנאצר לעולם לא יצליח לתפוס שוב את סוריה. לדעת העיתון, "הנאצריזם, שמשמעותו אימפריאליזם ודיקטטורה, קיבל מכת-מוות. מה שבריטניה וצרפת לא הצליחו לעשות ב-1956, ארבעה קצינים סורים הצליחו לעשות".[1] עיתון איטלקי אחר כתב, שדי היה בקבוצה קטנה של קצינים סורים כדי למוטט עד עפר את האיחוד - שרק כלפי חוץ נראה יציב. "העתיד של סוריה לאחר פירוק האיחוד אולי לא נראה מבטיח ביותר, אך העתיד של נאצר הוא שחור משחור".[2]

בעיתון איטלקי נוסף נכתב, "יש סיבה מספיק טובה לשער, שהמדיניות הפרו-קומוניסטית של נאצר היא שדרבנה את תנועת המהפכנים שבאו מקרב החוגים הפוליטיים והצבאיים בסוריה".[3] עיתון אוסטרלי כתב ש"טכנולוגיית השליטה של עבד אל-נאצר התבססה על אינטריגות, תעמולה, הסתננות מזוינת - ואם היה צורך, גם על התנקשויות וחיסולים. כעת מתברר כי בונה-האימפריה אינו מצליח אפילו לשלוט על הפרובינציה שלו... והתוצאה מירידת קרנו היא, שגם איומיו וגם הבטחותיו יתקבלו כעת בפרופורציות הנכונות".[4]

עיתון טורקי יצא בהכרזה די מרחיקת-לכת לנוכח האירועים בסוריה. לדעת העיתון, ההפיכה האחרונה בסוריה הוכיחה פעם נוספת שהגזע הערבי ותרבות הערבית אינם מסוגלים להוביל לאיחוד מדיני.[5] וכי "לעבד אל-נאצר, שהאינטלקטואלים הערבים כה מרבים להלל אותו, אין כל רעיונות להציע, מלבד השפעה סנטימנטאלית". לדעת העיתון, ההתמקדות הרעיונית של עבד אל-נאצר באימפריאליזם המערבי ובסכנה הישראלית בלבד, אין די בהם כדי לאחד את העם הערבי, שכן, העם הערבי מוטרד מאוד מהפגמים הרבים שהתגלו במשטר ובכללן גם בעיות כלכליות קשות מנשוא. העיתון אף העלה את הסברה, כי נאצר יתחיל לנהל מלחמת-עצבים נגד סוריה כנקמה על הפגיעה ביוקרתו. העיתון, כמובן, העלה שאלה חשובה בפני קוראיו, "האם סוריה תהיה מספיק חזקה להתנגד למתקפות האלה?".

עיתון טורקי אחר טען, שלנוכח האירועים ספק רב אם נאצר יצליח לשמור על יוקרתו אפילו בתוך מדינתו הוא. יתרה מזאת, דעת העיתון היתה, כי גם אם נאצר יצליח לשמור על משרתו באמצעים העומדים לרשותו בתוך מצרים עצמה, הרי לנוכח פירוק האיחוד מעמדו כמגן העולם-הערבי קרס לחלוטין.[6] עיתון מדרום-אפריקה הניח כי פירוק האיחוד בין סוריה למצרים יפחית את הלחץ מעל ישראל, וכתוצאה מכך הדבר יפחית גם את הסכנה להתפרצותה של מלחמה נוספת בין מדינות-ערב לישראל.[7] כלי התקשורת באנגליה ניסו אף הם להסביר את המעשים והמחדלים של עבד אל-נאצר בעניין הסורי. מרבית כלי התקשורת באנגליה היו מאוחדים בדעה כי זו המכה הקשה ביותר שספג נאצר מאז עלייתו לשלטון, הרבה מעבר למה שספג במלחמת סיני ב-1956, שאז הוא זכה בניצחון דיפלומטי בלבד, אך לא יותר מכך.[8]

לדעת הניו סטייטמן, עבד אל-נאצר טעה טעות אסטרטגית בכך שניסה לאחד את האדמיניסטרציה של סוריה לתוך זו המצרית, מבלי לקחת בחשבון את ההבדלים הדתיים, הכלכליים והחברתיים השוררים בשתי המדינות. סוריה דומה יותר ללבנון, לירדן ואפילו לעיראק, כך שהאיחוד בין סוריה למצרים נועד מראש לכישלון.[9] נאצר קיווה לבסס כלכלה מצרית יציבה באמצעות האיחוד עם סוריה, דהיינו לשפר את המצב הכללי של מצרים דרך האיחוד עם סוריה. אולם כעת, הוא יצטרך למצוא מקורות מימון אחרים, ו"לפי שעה נראה כי נאצר להוט לבנות גשר לברית המועצות" על-מנת להתמודד עם בעיותיה הכלכליות של מצרים.[10] בנוגע לרעיון הפאן-ערביות, לדעת העיתון, כל מהלך העניינים, החל מהאיחוד ועד לפרישתה של סוריה, חשף לעיני-כל כי זהו מיתוס בלבד.

עיתון הטיימס הלונדוני תיאר את האיחוד כ"נשואי מיקח-טעות של סוריה",[11] וכמו כל נישואין שכשלו, סוריה לא יכלה לגלות את הטעות לאחר שהיה כבר מאוחר מידי מכדי להתחרט. הערכתו של העיתון היתה, כי "קשה מאוד לרצות את הסורים, וקשה לא פחות מכך, לגרום להם שהם יהיו מרוצים ממהלך העניינים". ולדעת הטיימס, כל מה שנותר לעשות כרגע הוא להניח לסורים כדי שהם יוכלו לרצות את עצמם במו-ידיהם. בדומה לכתבות אחרות שדנו בעניין, גם הטיימס שם דגש מסוים על העניין הכלכלי ועל השוני המנטאלי בין החברה המצרית הכפרית, לבין זו הסורית - התוססת יותר והמסחרית יותר.

האקונומיסט ניסה לתת הסבר רחב יותר על תפקידה של סוריה במסגרת שאלת "האחדות הערבית". לדעת העיתון, הדעה הרווחת בעולם-הערבי היא, כל מי שמצליח להשליט את מרותו של סוריה, למעשה שולט על כל המזרח-התיכון. על כן, המשמעות המעשית מאובדנה של סוריה נוגעת בעיקר לעבד אל-נאצר ופחות לסורים עצמם. האקונומיסט ניבא, שסוריה תגבש מהלכים מעשיים במטרה להגביר את השפעתה על המזרח-התיכון על-מנת להתחרות ב"אחותה הגדולה" - דהיינו, במצרים. לפיכך, לדעת העיתון, המדיניות המצרית, עד לאותה עת, מטרתה הלטנטית היתה למנוע מסוריה לחזק את השפעתה הפוליטית במזרח-התיכון.[12] הטון בעיתונות הגרמנית, השוויצרית והקנדית, לא היה שונה בהרבה מהמתואר לעיל. רובם תיארו את עבד אל-נאצר כמנהיג מוכה שיוקרתו קיבלה מהלומה עזה בכל המובנים.[13]

מעמדה של סוריה כמיתוס הפוליטי
צריך לשים לב למה שנכתב בעיתון האקונומיסט במשפט קצר: "הדעה הרווחת בעולם-הערבי היא, שכל מי שמצליח להשליט את מרותו של סוריה, למעשה שולט על כל המזרח-התיכון". פוליטיקאים סורים, אנשי-רוח ערביים, חוקרי אקדמיה ופוליטיקאים מערביים טיפחו את המיתוס הזה במשך עשרות שנים. כך למשל, מייסד מפלגת הבעת', מישל עפלק הנוצרי, טען מעל לכל במה ובכל עת כשניתנה לו ההזדמנות לכך, כי "סוריה היא הלב הפועם של העולם-הערבי". בעקבות אינדוקטרינציה סורית הנמשכת כבר עשרות שנים, מרבית הסורים מאמינים במיתוס הזה בכל ליבם. יתרה מזאת, המיתוס הפוליטי העניק למשטר הסורי את היכולת להפוך את הרצח הפוליטי לכלי פוליטי לגיטימי - כפי שניתן להיווכח ממדיניותה של סוריה בלבנון. מדינאים סורים יודעים להבהיר היטב, לכל פוליטיקאי מערבי או ערבי, כי לא יהיה שום הסדר במזרח-התיכון בעניינים שונים ללא התחשבות במעמדה המיוחד וההיסטורי של סוריה. מדינאים מערביים שנפגשו עם אנשי ממשל סוריים, ביטאו ברוב המקרים תחושת תסכול, שכן, לדבריהם, קשה היה לחדור מעבר לחומת האטימות הסורית, הנשענת ברובה על חזרה אין-סופית של רעיונות אידיאולוגיים והיסטוריים הנשמעים כתקליט שחוק שעבר זמנו.

--

הערות

[1]Il Corriere della Sera, (ITALY). 1 October 1961.

[2]La Stampa (ITALY), 30 September 1961.

[3]Il Corriere D`Informazione (ITALY), 2 October 1961.

[4] The Age (Melbourne), 2 October 1961.

[5] Gumhuriyat (Ankara), 3 October 1961.

[6] Hurriyet (Instanbul), 3 October 1961.

[7] Cape Argus (Cape Town), 2 October 1961.

[8] The New Statesman (London), 6 October 1961;The Times (London), 16 October 1961; The Economist (London), 21 October 1961.

[9] The New Statesman (London), 6 October 1961.

[10] The New Statesman (London), 6 October 1961.

[11] The Times (London), 16, October 1961.

[12] The Economist (London), 21 October 1961.

[13] Die Welt (Hamburg), 10 October 1961; Zurcher Zietung (Zurich), 30 September 1961; La Presse (Montreal), 4 October 1961.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה", 17 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

חובה להקים מדינה פלסטינית עצמאית

אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית, במה זו תהיה שונה מכל מדינה ערבית אחרת באזור? הרי ידוע לכל בר-דעת, שיש כבר די והותר מדינות ערביות, ויש, כמובן, למעלה מ-50 מדינות מוסלמיות - שגם הן לא ממש משמשות דוגמא ומופת לעולם-הרחב. ובכן, מה הטעם בהקמת עוד ישות ערבית מלאכותית שלא תוכל לעמוד על רגליה בכוחותיה היא?

איזה ערך אזורי, בינלאומי, תרבותי או כלכלי מדינה שכזו תוכל לתרום לעולם, בשעה שלרבים מאתנו ברורה התמונה בנוגע לתרומתן האמיתית של המדינות המוסלמיות למין האנושי בעשרות השנים האחרונות?

הרי יודע וברור לכל – כולל לערביי ארץ-ישראל - שאין שום ייחוד לאומי או תרבותי המבדיל באמת בין "הלאומיות" הפלסטינית לזו הירדנית או הסורית או הסעודית. הייחוד העיקרי של הלאומיות הפלסטינית מתבטא בכך שהם רוצים משהו שלא שייך להם מלכתחילה. אולם זה, לבדו, אינו מהווה סיבה מספיק טובה להקים עוד מדינה ערבית באזור - אזור הסובל ממילא מאלימות בינערבית רצחנית, בערות, דיקטטורה, דיכוי ושלילת זכויות בסיסיות באופן שרירותי בשל עניינים פעוטים ושוליים.

יתרה מזאת, מי בכלל החליט שהקמת מדינה ערבית נוספת, מהווה חלק מהפתרון לבעיותיו הרבות של העולם-הערבי?

מיליוני מוסלמים נרצחו במלחמות פנימיות בעולם-הערבי, וגם בזה המוסלמי, ב-60 השנים האחרונות. מאות אלפי ערבים נוספים נכלאו בטענות שווא בהוראת השלטונות הערביים. עשרות מיליוני נשים חיות תחת דיכוי דתי אלים, נוקשה וגס. עשרות-אלפי ערבים נעלמו כלא-היו לאחר שנכלאו בבתי-סוהר במדינות הערביות.

אם רק חלקיק מהכסף שהוצא על מלחמות פנימיות בין מדינות-ערב לבין עצמן, או במלחמותיהן נגד מדינת-ישראל, היה מושקע בפיתוח כלכלי, תרבותי, טכנולוגי, אנושי ודמוקרטי, סביר להניח שמרבית הערבים לא היו חיים באומללות אישית ופוליטית שכזו במרחביהן הגדולים והעצומים של המדינות הערביות.

ולא רק זאת, מדינות מוסלמיות רבות אינן מצליחות לייצר כהלכה אפילו נורה פשוטה. קחו למשל את איראן: היא מייצאת נפט גולמי, אך היא צריכה לייבא מוצרי דלק מזוקקים, שכן במדינה הענקית הזו אין מפעלים לזיקוק נפט גולמי. סוריה, (עוד ישות מלאכותית), הגדולה מישראל פי כמה וכמה, אינה מסוגלת לייצר פקס אחד פשוט שיפעל כהלכה. אז בעצם נשאלת השאלה, מה התועלת האנושית שתבוא עם הקמתה של מדינה ערבית נבערת נוספת שתחייה על חשבון מדינות תורמות מערביות, או שתשרוד על חשבון דיכוי תושביה ביד-ברזל, כפי שאנו רואים כיום במדינת עזה הנשלטת בידי החמאס? איזה הבדל תהומי יש, למשל, בין סומליה לעזה? מסתבר, שאין כל הבדל. גם בסומליה וגם בעזה הברבריות ניצחה, אך באופן זמני.

אם כך, מדוע צריך לשאוף להקים מדינה מיותרת לכל הדעות בשעה שקיימות עוד עשרות מדינות במרחב הערבי והמוסלמי שבקושי שורדות, או שהן מהוות נטל או איום על שכנותיהן? איזה ערך סגולי, למשל, הפיקה כוויית הקטנה מקיומה העצמאי של המדינה העיראקית המלאכותית בתקופתו של סדאם חוסיין.

אבל השאלה האמיתית היא מה זה בכלל "פלסטיני"? והאם, כלל קיימת באמת "לאומיות פלסטינית"? הביוגרפיות האישיות של יאסר ערפאת ונאיף חוואתמה יכולות לשמש לנו דוגמאות נאותות כדי להבהיר מעט את התמונה "הלאומית":

במשך כל חייו, ערפאת טען כי נולד בירושלים וכי הוא "פליט פלסטיני". אולם, למעשה, הוא נולד בקהיר והתגורר בילדותו בירושלים רק שנים ספורות בלבד. באופן דומה, נאיף חוואתמה, שאין לו שום קשר לארץ-ישראל, קפץ על עגלת הטרור והקים ארגון, לכאורה למען העניין הלאומי, שעסק ברצח וטבח של ישראלים ויהודים ברחבי-העולם. בשל פעילותו הרצחנית למען "העניין הפלסטיני", חוואתמה מבקש לחיות את שארית חייו ביהודה ושומרון. לא פחות ולא יותר.

כאשר לאומיות מתבססת על שקר, על רמייה, על המצאה, ועל אלימות לשם אלימות, אין זה מפתיע שהיא אינה מצליחה לחרוג מהמסגרת הטרוריסטית כדי להנחיל ערכים לאומיים אמיתיים לכלל האוכלוסייה. קחו למשל את הדוגמא של ערביי-ישראל: בכל פעם שמנהיגים לאומנים אחדים מקרב ערביי-ישראל עורכים ביקור בסוריה, הם מתפעמים מהזהות הקיימת בינם לבין התושבים הערבים-הסונים המקומיים. ברור וידוע לכל, כי חלק גדול מערביי הצפון הגיעו מסוריה בפלישותיהם הרבות לתוך הארץ. ועדיין, אין זה עונה על השאלה מהו "פלסטיני" או מיהו "פלסטיני". ואם נרחיב מעט את היריעה, נוכל לשאול גם מיהו "סורי", מיהו "לבנוני", מיהו "ירדני" ומיהו "עיראקי"? כל הישויות הללו הן בסך-הכל ישויות מלאכותיות שנוצרו רק לאחרונה, שנועדו בין היתר לרכך את המלחמות השבטיות בין הערבים לבין עצמם, אך בקיומן המלאכותי והמאולץ הן גרמו סבל נורא ומיותר לתושביהן המקומיים ולשכנותיהן מסביב.

לשם ההשוואה, ניקח את המקרה הישראלי: בניגוד לערבים, המושגים "ארץ-ישראל", "תורת-ישראל" ו"בני-ישראל" הם מושגים המגדירים בבירור את ה"טריטוריה", את ה"דת" ואת ה"לאום" של הישראלים. הכל מוגדר בחומות קשיחות, ברורות, הקיימות לאורך אלפי שנים עם שינויים קלים בשוליים בלבד, אך לא במהות.

לא כך הוא הדבר לגבי הערבים החיים באזור. להיות "ערבי" זה אומר שהמוצא הוא מאזור מדבריות-ערב הנמצאות הרחק מכאן. להיות "יהודי" זה אומר שהמוצא הוא מאזור "יהודה" - אזור שהוא לב ליבו של ארץ-ישראל. על כן נשאלת השאלה החשובה והבלתי-נמנעת, מה עושה כאן "ערבי" באזור "יהודי"?

האם היה עולה על הדעת, שיהודי-בבל יידרשו להקים מדינה יהודית בעיראק רק מתוקף היותם תושבי המקום במשך 2,500 שנה? האם היה עולה על דעתם של ערביי האזור המכונה "עיראק" להסכים לזה? סביר להניח, כי אם היתה עולה טענה שכזו מפי יהודי-בבל, הם לא היו שורדים אפילו שנה אחת מלאה - מתחילתה ועד לסופה בשל דרישתם. אם כך הוא הדבר, מדוע יש להסכים על הקמת מדינה ערבית נוספת דווקא באזור שהוא לב ליבו של ארץ-ישראל? מה הקשקוש הפוליטי הזה בכלל?

אפשר להבין, וגם להסכים, שיש כאלה השואפים להקים מדינה נוצרית בלבנון. אפשר להבין, וגם להסכים עם כאלה המעונינים להקים מדינה קופטית במצרים - שכן, הקופטים נחשבים לתושביה המקוריים של מצרים הרבה לפני הכיבוש הערבי. ניתן להבין, וגם להסכים עם כאלה המעוניינים להקים מדינה עלווית בסוריה (שהוא פתרון בכלל לא רע, בעיני סורים רבים, לבעיית משפחת אסד האלימה). אפשר, וגם רצוי, לתמוך בקיומה של מדינה כורדית עצמאית, קל וחומר כאשר מדובר על העם הארמני האומלל והמפוזר ברחבי-העולם. אולם, מה עומד מאחורי הרעיון להקים מדינה ערבית נוספת דווקא בארץ-ישראל? מי יכול להבין את השטות הילדותית הזו?

מאז הצהרת בלפור, ישראל ויתרה על חלק גדול מאוד של הבית הלאומי שיועד לה. על אותו חלק, קמה מדינת ירדן המלאכותית - שהיא עוד מדינה ערבית הנמצאת על סף קריסה. הגיע הזמן לשים קץ למשחק הלאומי המלאכותי הערבי שאינו קשור או שייך לחלק זה, והקטן, של העולם. המשמעות המעשית היא, שכל אחד צריך להעניק לשני את הזכות לחיות בשקט ובשלווה - ערבי בערב הגדולה והרחבה, ויהודי ביהודה. מה לא ברור כאן?

האם לאור הטיהור האתני שערכו הערבים ביהודי המזרח-התיכון, יש לנו זכות לבצע מהלך דומה, ובכך להשוואת את מספר הערבים הגרים בישראל למספר היהודים המתגוררים במדינות-ערב? מי החליט שלצד אחד (הערבי) מותר, ולצד שני (הישראלי) אסור? מי החליט כי רק לערבים הוענקה הלגיטימציה לנקוט באלימות ברחבי-תבל בשל עניינים פעוטים, אך לישראלים אסור לנקוט בצעדים הגנתיים על אדמתם ההיסטורית והיחידה? ושיא האבסורד הרעיוני מתבטא בכך, שבשם "הנאורות הישראלית" מותר לתמוך בפאשיזם הערבי, אך אסור לבטא או לקדם סממנים היסטוריים של זהות לאומית יהודית על כל המשתמע בכך בארץ-ישראל. מישהו, השתגע כאן על כל הראש. צילומים של ארץ-ישראל מאמצע המאה ב-19 ימחישו לכם את גודל האיוולת הזו, וגם וימחישו לכם את גודל הפלישה הערבית לארץ-ישראל שהתעצמה מאוד מ-1930.

פעם, להיות "פרו-פלסטיני" היה חלק מאיזה זרם אופנתי, ליברלי כביכול. כיום, גם חלקים רבים מהעולם-הערבי ומהמחנה הליברלי המקומי והעולמי, מבינים את גודל האיוולת הזו - אולם, עדיין, קשה לכולם להודות בטעות הגדולה הזו שתרמה לסבל ממושך ומיותר לכל עמי האזור. קצת חומר למחשבה לפני ועידת אנאפוליס.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חובה להקים מדינה הפלסטינית עצמאית", 17 בנובמבר 2007, The Mideast Forum.

כמיליון יהודים גורשו ממדינות-ערב בטיהור אתני אלים ואכזרי

עד סוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, התגוררו במדינות-ערב כמיליון יהודים. כל יהודי שהתגורר במדינה ערבית כלשהי רכש לה כבוד, פעל על-פי חוקי המדינה, לא חתר נגדה ולא רצה להפוך אותה למדינה יהודית למרות שהיהדות היתה קיימת במקום עוד הרבה לפני בוא האסלאם. רבים מהם סולקו וגורשו בחוסר-כל במשך תקופה קצרה מאוד - מסוף שנות ה-40 ועד לתחילת שנות ה-50. האם היה עולה בדעתם של הלאומנים הערבים להתחשב בצורה כלשהי בדרישות לאומיות של היהודים במדינות-ערב אילוּ הם היו מרהיבים עוז להעלות דרישות שכאלה בפרהסיה? מתוך מיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לסוף שנות ה-40, כמה נותרו כיום?

במצרים חיים כיום רק כ-300 יהודים. בסוריה נותרו לכל היותר כ-200 יהודים. בלבנון נותרו לכל היותר כ-100 יהודים. בתימן נותרו לכל היותר כ-300 יהודים. בלוב נותרו לכל היותר עשרות יהודים בלבד. באלג'יריה נותרו לכל היותר כ-200 יהודים. במרוקו נותרו כ-5,000 יהודים. בטוניסיה נותרו כ-3,000 יהודים. בעיראק כמעט ולא נותרו יהודים.

ספרו של סלים פתאל, "בסמטאות בגדאד", מתאר את גודל הטרגדיה
"עד שקמה המדינה היהודית לא היה דבר שיכול לפגוע ביחסים הטובים ששררו בין הערבים ליהודים" - אמר פייסל, מלך סעודיה, לקיסינג'ר, שר החוץ האמריקני בנובמבר 1973, עמדה זו, למרבה האירוניה, הפכה בימינו למיתוס.

בגדאד, אותה עזב המחבר לפני יותר מחמישים שנה, נתקבעה בתודעתו כעיר קסומה של חוכמה ותבונה אך גם כזירה של גרדומים ופרעות נגד יהודים; זירה שבה הנקמה עדיפה על הסובלנות, והחרב, סמל הגבורה והגבריות, היא הגוזרת בדין שבין אדם לחברו.

בנוף אכזר כזה, האדם הופך לחפץ; חיי הפרט והקהילה מאבדים את ערכם. טבח של ערבים בידי ערבים נחשב לדבר של מה בכך, קל וחומר פוגרום ביהודים ובמיעוטים אחרים. אפילו מזמורי ישועה ל"עושה שלום במרומיו", שבני המזרח כה היטיבו להגות ולשנן, מתנגנים כהמנון מוות על אודות אפסותו של האדם.הספר "בסמטאות בגדאד" חוזר אל האירועים והגיבורים של התקופה, דרך סיפורו האישי והמשפחתי של המחבר, ושזור בקורות הקהילה. הסיפורים שבספר מספרים על חיים של מחסור ועוני, על אהבות בסתר, על פליטים שנמלטו מרוסיה ואפילו על "הזונה מבבל". הספר הוא מעין רקוויאם להוויה היהודית בת אלפי שנים שנכרתה וכתב אישום נגד החברה והממשל העיראקיים.

מישל סולימאן - הרמטכ"ל, כמועמד לנשיאות לבנון

גורמים המקורבים לקואליציה השלטת בלבנון מביעים חשש כי המדינה על סף הפיכה צבאית. לפי הערכות המתקיימות במחנה זה רמטכ"ל הצבא מישל סולימאן צפוי להודיע בקרוב על הפיכה צבאית נוכח המשבר בין הקואליציה לבין האופוזיציה בדבר בחירת נשיא חדש. הבחירות בפרלמנט נדחו כבר שלוש פעמים נוכח העובדה כי המחנות היריבים לא מצאו מועמד של פשרה. בקואליציה הלבנונית בראשות מנהיג הרוב סעד אל-חרירי וראש הממשלה פואד סניורה רואים בסולימאן כ"סוס טרויאני" סורי. הם חוששים כי השתלטותו תחזיר בעצם את ההגמוניה במערכת הפוליטית הלבנונית לידי סוריה. שמו של סולימאן הועלה באחרונה כמחליף אפשרי לפחות זמני לנשיא הפרו סורי המכהן אמיל לאחוד. סולימאן מקובל על ידי החיזבאללה ועל ידי סוריה אך לא מקובל על ידי הקואליציה. סולימאן טרח לפרסם הכחשה פומבית בנוגע לידיעות על שאיפותיו הפוליטיות, כביכול. (באדיבות arab insider).

לאחר סדרה ארוכה של מפגשים ושיחות שערך בלבנון שר-החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, ביום שלישי האחרון, נודע כי הפטריארך הלבנוני, נסראללה ספיר, יפרסם כבר בימים הקרובים 6 שמות של מועמדים לנשיאות המוסכמים על כל הצדדים הפוליטיים בלבנון. מרשימה זו ייבחרו 2-3 שמות שיובאו להצבעה בפרלמנט הלבנוני ביום ההצבעה המכריע בעניין הנשיא הבא של לבנון. על-פי הערכות שהתפרסמו בתקשורת הלבנונית הרשימה תכלול את שמותיהם של מישל עאון הפרו-סורי, בוטרוס חרב האנטי-סורי ונסיב לאחוד הנהנה מקרבה משפחתית לנשיא היוצא אמיל לאחוד הידוע בנטיותיו הפרו-סוריות. בתוך כך נמסר כי מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון מינה את הקנדי דניאל בלמאר לתובע ראשי בבית-הדין הבינלאומי לחקירת רציחתו של נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שהתרחש בביירות בפברואר 2005.

להלן מידע שהתפרסם כאן בחודשים האחרונים על סולימאן
2.10.2007: בלבנון מסתמנת פשרה בנוגע לבחירת הנשיא: בפגישות שנערכו בימים האחרונים הצדדים הגיעו להסכמה על בחירתו של הרמטכ"ל לנשיאות לבנון. הרמטכ"ל הנוכחי, מישל סולימאן (נוצרי-מרוני), נחשב למועמד נוח מבחינתם של בעלי-בריתה של סוריה בלבנון, שכן הוא ביטא פעמים רבות עמדות "אובייקטיביות ומתונות" בנוגע לתפקידה של סוריה בלבנון. כך למשל, ב-13 באוגוסט 2007, סולימאן טען כי אין הוכחות למעורבותם של גורמי מודיעין סוריים בקרבות שפרצו במחנה נהר אל-בארד עם פעילי ארגון הטרור "פתח אל-אסלאם". במהלך בקרבות, שפרצו ב-20 במאי ונמשכו כ-3 חודשים, נהרגו מאות אנשים, ביניהם לפחות 166 חיילים לבנונים.

13.8.2007: הרמטכ"ל הלבנוני, מישל סולימאן (נוצרי-מרוני), הכחיש כי ארגון "פתח אל-אסלאם" שהשתלט על מחנה הפליטים נהר אל-בארד קשור לסוריה או פועל בשם המודיעין הסורי. להערכתו, במחנה נותרו כ-70 מחבלים, וכי צבא לבנון ממשיך לנהל קרבות עם המחבלים הנותרים מבית לבית. סביר להניח כי ההכחשה בנוגע למעורבותה של סוריה, נאמרה בשל כוונתו של סולימאן לקבל על עצמו את תפקיד נשיא המדינה הלבנונית לתקופה קצרה עד לחלטה הסופית על מועמד מוסכם על כל הצדדים. כאמור, לסולימאן יש קשרים הדוקים עם הנשיא נוכחי, אמיל לאחוד הפרו-סורי. על-פי הערכות שונות למודיעין הסורי יש קשר ישיר לארגון "פתח אל-אסלאם" במימון, בהכוונה, בעזרה לוגיסטית, באימונים ובאספקת ציוד צבאי מתוחכם.

9.8.2007: מקורות לבנונים מציינים כי מסתמן מועמד של פשרה לנשיאות לבנון - המועמד יהיה מישל סולימאן (נוצרי-מרוני) המכהן כיום כרמטכ"ל צבא לבנון.

=

מאת: ד"ר יוחאי סלע

צרפת והמשבר הנשיאותי בלבנון

שר-החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, ערך ביקור נוסף בלבנון - החמישי במספר בששת החודשים האחרונים. קושנר ניסה לדרבן את המדינאים הלבנוניים להכריע בשאלת בחירתו של נשיא לבנון הבא. הנשיא היוצא, אמיל לאחוד, אמור לסיים את כהונתו ב-24 בנובמבר, אולם עד עתה, הפלגים בלבנון לא הגיעו לידי הסכמה בנוגע לזהותו של המועמד הנבחר.

קושנר, יחד עם מדינאים מערביים אחרים, ערך שיחות רבות במטרה לחזק את כל האגפים הפוליטיים בלבנון כדי שיאזרו אומץ להגיע להכרעה עד ל-23 בנובמבר גם ללא הסכמתה ומעורבותה השלילית של סוריה בנעשה בלבנון. לשאלת כתבים, לאחר סדרת התייעצויות שנערכו לאורך כל יום-אתמול, אמר קושנר כי ברגע זה הוא חש אופטימיות זהירה לגבי הסיכויים להגיע למועמד מוסכם כבר במהלך ביקורו האחרון. גם מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, יערוך מחר, (יום חמישי, 15 בנובמבר), מסע של שכנועים בלבנון בקרב מרבית הפלגים היריבים במטרה למנוע מצב של תוהו-ובוהו פוליטי העלול לגלוש לשפיכות דמים בין הפלגים השיעים, הסונים והנוצריים. ביום שני האחרון, הנשיא בוש טלפן לראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, והצהיר באוזניו על תמיכתה של ארה"ב בדרישתו לערוך את הבחירות לנשיאות לבנון ללא התערבותה של סוריה - המנסה לטרפד בכל דרך את בחירתו של מועמד שאינו מוסכם עליה.

אמיל לאחוד, הנשיא היוצא, איים כי אם לא יוחלט על מועמד מוסכם על כל הצדדים (הכוללת גם את ברכתה המפורשת של סוריה), הוא יטיל על הרמטכ"ל הלבנוני, מישל סולימאן, ליטול את מושכות הנשיאות וראשות הממשלה, ובכך בעצם תקום ממשלה צבאית בלבנון - דבר העלול לגרום למתיחות עדתית בלתי-נסבלת העלולה להתפוצץ לכדי חידוש מלחמת האזרחים.

בעיני סוריה, המאבק הנשיאותי בלבנון, שבו היא נוטלת חלק פעיל ואלים (רצח פייר ג'ומייל, ורצח אנטואן ע'אנם), נהפך למבחן מדיני עיקרי כלפי ארה"ב, כלפי המערב, כלפי ישראל וכלפי המדינות הערביות באזור. על-פי אינדיקציות אחדות, המשטר העלווי של משפחת אסד מסיק כי אם סוריה תעמוד במבחן חשוב זה, הדבר יאותת איתות ברור כלפי הזירה הבינלאומית בשאלת חשיבותה ומעמדה של סוריה במזרח-התיכון והשפעתה הישירה על התהליכים המדיניים המתרחשים באזור בימים אלה. סוריה מנסה למצב את עצמה ככוח אזורי שחייבים להתחשב בדעתו, והיא אף חותרת לקבל הכרה בינלאומית בנוגע למעורבותה הישירה בלבנון הנובעת, לדעתה, מאינטרסים אזוריים שיש להם רקע היסטורי עמוק ורחב.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "צרפת והמשבר הנשיאותי בלבנון", 14 בנובמבר 2007, The Mideast forum.

ספר חדש: מלאכים אינם חולמים - משנתו של אבן ערבי, השייח' הסופי הגדול ביותר

האתגרים של המאה ה-21 מחייבים אחדות. ההתחממות הגלובלית, זיהום מקורות המים והאוויר, מגפות שאינן מכירות בגבולות והיכחדות זנים שלמים של בעלי חיים אינם בעיה "שלהם" או "שלנו" אלא של המין האנושי כולו. אחדות כזאת היא הבסיס לתורתו של אבן ערבי, השייח' הסופי בן המאה ה-13. לפי השייח', האחדות היא האמת שעליה מושתת הקיום כולו. האחדות היא הוודאות העמוקה ביותר, וכל הגעגועים של המין האנושי מכוונים אליה. חתירה אל מעבר לקליפות של "ערבי", "ישראלי", "מוסלמי", "יהודי", "נוצרי", "עשיר", "עני", "דתי", "חילוני", תגלה מהות לא נודעת, שאין לה צבע, מין או דת. "לבי נעשה מסוגל לכל צורה" כותב אבן ערבי. "הוא כר מרעה לאיילות. מנזר לנזירים נוצרים. מקדש לאלילים. הכעבה של עולי הרגל. לוחות הברית וספר הקוראן. אני הולך בעקבות דת האהבה. לאן שגמל האהבה יישאני - זאת דתי וזאת אמונתי".

במאה ה-13 הוא הושלך לבית הסוהר במצרים בעוון כפירה באיסלם. למאה ה-21 הוא מציע אפשרות רעננה להתמודדות עם הניגודים שנדמה כי אינם ניתנים לגישור. זהו ספרה השלישי של רחל גורדין, לשעבר מבקרת הקולנוע של עיתון הארץ וכיום מטפלת בגוף. ספריה הקודמים העמוק אוהב את המסכה - רשמי מסע בהודו (1987) וספר הילדים ידידי ראי (1988) יצאו לאור בהוצאת מסדה. ראו גם באתר של החוקרת והעיתונאית רחל גורדין.

הסופיות (הצופיות) היא תנועת החסידות והמיסטיקה באסלאם, שהעיסוק בה נקרא: 'תצופ'. עיקריה: טיפוח רוח הסגפנות, ביטול חיי העולם הזה וזלזול במצוות הדת המעשיות, חיפוש אחרי הכרת האל באמצעות מדיטציה, בשלבים שונים.

עדכוני חדשות לחודשים נובמבר-דצמבר

קישור לעדכוני חדשות לחודשים ספטמבר-אוקטובר 2007. לבקשת הקוראים: הנה שוב המאמרים שכתבתי על ארגון עדאלה: "עדאלה כארגון לאומני גזעני". המאמר תורגם גם לאנגלית באדיבות מגזין "אומדיה": Adala's Democratic Constitution. כמו כן, הנה הלינק למאמר: "מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן". על העבריינות הלאומנית של ערביי ישראל ראו: "החדלון המשפטי מול הלאומנות הערבית בישראל".

=

17.12.2007: שלושה מאמרים מעניינים על לבנון וסוריה: מאמר ראשון, שלי, התפרסם באתר אומדיה בשם, "בלבנון שוררת תחושה קשה של בגידה". מאמרה של ראע'ידה דארע'ם בו היא סוגרת חשבון עם ממשל בוש בעיתון אל-חיאת הלבנוני. וכן מאמרו של עבדאללה איסקנדאר על כשלונה של ועידת דמשק נגד ועידת אנאפוליס, אף הוא התפרסם בעיתון אל-חיאת.

=

17.11.2007: מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, הביע דאגה עמוקה מהמצב הפוליטי השורר בלבנון בנוגע לקיפאון בשאלת בחירתו של הנשיא הבא: "העולם כולו מביט על לבנון. מדובר ברגע קריטי לעתיד המדינה. ללא שיתוף פעולה המדינה עלולה להגיע אל סף התהום. אני מצפה שכל חברי הפרלמנט לבנונים יתאחדו כדי להביא לסיומו של התהליך הפוליטי הזה בצורה דמוקרטית וללא אלימות". אתמול ערך מזכ"ל האו"ם סבב של שיחות בלבנון עם מנהיגים מקומיים על-מנת לדרבן את הצדדים להגיע להכרעה על זהותו של הנשיא הלבנוני הבא. החוקה הלבנונית קובעת כי בחירת נשיא חדש דורשת רוב של שני-שלישים מכלל 128 חברי בית המחוקקים הלבנוני. הבחירות נדחו כבר פעמיים. על מועמדותו של הרמטכ"ל הלבנוני לנשיאות לבנון ראו מאמר באתר זה.

=

16.11.2007: עיתון לבנוני מסר הבוקר כי ארגון חיזבאללה יתמוך במועמדותו של מישל עאון לנשיא לבנון. בימים הקרובים אמורה ליפול בלבנון ההכרעה סביב זהותו של הנשיא הבא. מישל נעים עאון נולד ב-17 בפברואר 1935, הוא מנהיג צבאי לבנוני ופוליטיקאי. בין 22 בספטמבר 1988 עד 13 באוקטובר 1990 כיהן בתפקיד ראש ממשלת המעבר, לאחר שמונה לתפקיד על ידי הנשיא אמין ג'ומאייל. הוא נאלץ לצאת לגלות בצרפת בתקופת הכיבוש הסורי בלבנון, ושב למולדתו ב-7 במאי 2005, אחד-עשר יום לאחר נסיגת הכוחות הסוריים מהמדינה. עאון חבר הפרלמנט הלבנוני ועומד בראש תנועת "הזרם הפטריוטי החופשי" ובראש סיעת "השינוי והרפורמה" בפרלמנט הלבנוני.

=

16.11.2007: ארצות הברית הודיעה כי תלחץ על מועצת הביטחון של האו"ם להחריף את העיצומים נגד אירן. הדברים נאמרו על-ידי דוברת הבית הלבן בעקבות פרסום דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

=

15.11.2007: אל-ברדאעי מעניק זמן נוסף וחשוב לאיראן בעקבות הדו"ח החדש שהתפרסם: לפי דו"ח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, איראן ממשיכה להתעלם ממועצת הביטחון ולהעשיר אורניום. אחמדינג'אד: "הדו"ח מוכיח שצדקנו". איראן התקדמה משמעותית בנוגע לשיתוף הפעולה שלה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), אך עליה עדיין להשיב לשאלות עקרוניות בנושא - כך לפי דו"ח שפירסמה הסוכנות. לפי הדו"ח, איראן ממשיכה בהעשרת האורניום והגדילה את מספר הצנטריפוגות שבהן היא משתמשת, למרות החלטת מועצת הביטחון שקראה לה להפסיק את תהליך ההעשרה.
=

14.11.2007: שר-החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר (Bernard Kouchner), ערך ביקור נוסף בלבנון - החמישי במספר בששת החודשים האחרונים. קושנר ניסה לדרבן את המדינאים הלבנוניים להכריע בשאלת בחירתו של נשיא לבנון הבא. הנשיא היוצא, אמיל לאחוד, אמור לסיים את כהונתו ב-24 בנובמבר, אולם עד עתה, הפלגים בלבנון לא הגיעו לידי הסכמה בנוגע לזהותו של המועמד הנבחר.

קושנר, יחד עם מדינאים מערביים אחרים, ערך שיחות רבות במטרה לחזק את כל האגפים הפוליטיים בלבנון כדי שיאזרו אומץ להגיע להכרעה עד ל-23 בנובמבר גם ללא הסכמתה ומעורבותה השלילית של סוריה בנעשה בלבנון. לשאלת כתבים, לאחר סדרת התייעצויות שנערכו לאורך כל יום-אתמול, אמר קושנר כי ברגע זה הוא חש אופטימיות זהירה לגבי הסיכויים להגיע למועמד מוסכם כבר במהלך ביקורו האחרון. גם מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון, ערך מסע שכנועים בלבנון בקרב כל הפלגים היריבים במטרה למנוע מצב של תוהו-ובוהו פוליטי העלול לגלוש לשפיכות דמים בין הפלגים השיעים, הסונים והנוצריים. ביום שני האחרון, הנשיא בוש טלפן לראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, והצהיר באוזניו על תמיכתה של ארה"ב בדרישתו לערוך את הבחירות לנשיאות לבנון ללא התערבותה של סוריה - המנסה לטרפד בכל דרך את בחירתו של מועמד שאינו מוסכם עליה.

=

13.11.2007: טורקיה מבקשת מישראל לאשר הקמת נציגות רשמית של קפריסין הטורקית בתל-אביב. ראוי לציין כי רק טורקיה מכירה בעצמאותה של קפריסין הטורקית, ובהשפעתה סוריה החלה לרקום קשרים כלכליים ומדיניים עמה. נשיא מדינת ישראל העורך ביקור רשמי בטורקיה קיבל בקשה "רשמית" מעין זו. בנושא האיראני דחה נשיא טורקיה, גול, את דבריו של פרס כי איראן מנסה להשיג נשק גרעיני. "אנחנו סבורים שהמחקר הגרעיני שהם מבצעים הוא למטרות שלום וזו זכותם לעשות זאת", אמר גול למורת רוחו הרבה של הנשיא פרס. על טורקיה והפוליטיקה המזרח-תיכונית ראו מאמר נרחב באתר זה.
=

12.11.2007: סוריה מנסה להציג לעולם, ובעיקר לארה"ב, את מאמציה לבלום את חדירתם של מחבלי אל-קאעידה מסוריה לעיראק. לעיני עיתונאים ומצלמות הטלוויזיה, סוריה הדגימה את היערכותה החדשה בגבולה עם עיראק. סוריה מהווה ציר מרכזי דרכו עוברים מחבלי אל-קאעידה לעשרותיהם כדי להשתתף בלחימה בעיראק - וכל זה בידיעת השלטונות ובעידודתם. ב-28 בספטמבר נרצח מטיף מוסלמי, שייח מחמוד אבו אל-קאקא, מהעיר חאלב שעסק בהטפה אלימה ובגיוס של מתאבדים למאבק נגד הכוחות האמריקאים בעיראק. הרוצח נתפס, אך עדיין אין כל ידיעות על זהותו או גורלו. בתוך כך, סוריה שוב האשימה את ארה"ב בהתערבות בענייניה של לבנון במאמר מערכת של העיתון הסורי "אל-בעת'". ובנושא הלבנוני: שר החוץ הצרפתי יגיע הערב לביירות, מייד לאחר הפגישות המדיניות בין גרמניה לצרפת.
=
11.11.2007: כצפוי, משטרת ישראל החליטה לסגור את תיק נגד ראש הממשלה בפרשת "בנק לאומי". זו היתה אחת מהחקירות המיותרות ביותר שניהלה המשטרה בשנים האחרונות, וכל זה בליבוי מיותר של התקשורת הישראלית. כעת תתברר גם דמותו האמיתית של ירון זליכה - שטופח ללא הצדקה בעזרתה של התקשורת הישראלית.
=
10.11.2007: מפגש בינלאומי שיעסוק במסלול הישראלי-סורי, בדומה לוועידת אנאפוליס, יתקיים במוסקווה בתחילת ינואר 2008 - כך דיווח היום העיתון "אל-וטן" היוצא לאור בסעודיה. בשבועות הקרובים התקשורת הערבית תפרסם ידיעות רבות על תכנונם, כביכול, של מפגשים עתידיים בין סוריה לישראל.
=

8.11.2007: בחודשים האחרונים, משרד-החוץ הישראלי נקט ביוזמה חובקת-עולם במטרה לשכנע מדינות רבות ככל האפשר כדי לסייע בהבאת החשודים בתכנון ובביצוע הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס-איירס לפני 13 שנה. החשוד העיקרי במעשה הוא עימאד מורנייה - המכהן כקצין המבצעים של ארגון חיזבאללה. אתמול, ב-7 בנובמבר, הוחלט כי האינטרפול יפרסם צו-מעצר בינלאומי שמשמעותו היא שאם אחד מששת החשודים במעשה ייתפס, הוא ייעצר בהתאם לצו הבינלאומי, ואז יחל תהליך הסגרתו לארגנטינה שם יועמד למשפט. להלן רקע על פעילותו הטרוריסטית של עימאד מורנייה. על עימאד מורנייה ראו מאמר נרחב באתר זה.
=
5.11.2007: העיתון אל-אחבר ציין כי בימים האחרונים ארגון חיזבאללה ערך תרגיל "ענק" שהקיף אלפי לוחמים. כתבה ארוכה על כך התפרסמה גם בעיתון מעריב. כצפוי התקשורת הישראלית העניקה לתרגיל השלדי של חיזבאללה מימדים גדולים הרבה יותר. כרגיל במקרים כאלה, אתר "אומדיה" ורפי בוכניק העניקו לידיעה המרעישה את המימד האמיתי והנכון.

ועידת אנאפוליס תסתמן כהצלחה מסחררת

ועידת אנאפוליס תסתמן כהצלחה מסחררת, שכן כל הצדדים יקבלו, פחות את יותר, את מה שהם מבקשים ומייחלים בסתר ליבם:

ארה"ב
הממשל האמריקאי רוצה לסיים את תקופת כהונתו עם איזשהו הישג מדיני בנוגע למזרח-התיכון. סביר להניח שגם שרת-החוץ האמריקאית רוצה להתהדר במורשת היסטורית מדינית שהיא תרמה לעיצובה במו ידיה. ארה"ב תנסה במהלך ועידת אנאפוליס ליצור מנגנונים של הידברות בין ישראל לרשות הפלסטינית ואף לצקת להם תוכן שיתוחזק בעזרתה הפעילה לאורך כל שנת 2008. אם יסתמן כישלון בהמשך, הנשיא האמריקאי ושרת-החוץ שלו יוכלו לטעון כי הממשל החדש (שיכנס לבית הלבן בתחילת 2009) נכשל בהבנת התהליכים והאירועים במזרח-התיכון.

ישראל
הצמרת הישראלית מבינה, פחות או יותר, את המניעים האמיתיים של ארה"ב. אולם, ישראל מקווה שהצטרפותה הנלהבת למאמציה של ארה"ב בנושא הפלסטיני יסלול את הדרך לתגובה אמריקאית צבאית נגד איראן. ישראל אינה מעוניינת להיכנס לעימות אם ארה"ב בשום עניין בשל חשיבותו של הנושא האיראני. במהלך השנה הקרובה, ישראל תשחרר המון הצהרות מדיניות מרשימות בענייני התהליך המדיני, למרות שבישראל מבינים כי הפלסטינים עדיין אינם בשלים להגיע להסדר מדיני עם ישראל שיביא, בסופו של דבר, לקץ הסכסוך. במהלך השנים הקרובות, איראן תהיה במוקד ההתעניינות העיקרי של ישראל, במקביל למה שמתחולל בסוריה. לצמרת המדינית הישראלית חודרת ההכרה, כי על ישראל ללמוד איך לנהל את הסכסוך עם הפלסטינים ולא ליזום באורח-קבוע פתרונות אינסטנט שבסופם תבואנה אכזבות מרות ומכאיבות.

הרשות הפלסטינית
למעשה, אין רשות פלסטינית. אין שום גורם אחראי ואמיץ היכול לקבל החלטות מכריעות בעניין המדיני. מרבית הפלסטינים יודעים שהלאומיות הפלסטינית היא בעצם "לאומיות של אלימות וטרור". אם אין אלימות - אז גם אין לאומיות. מאז שנת 2000 החברה הפלסטינית סובלת מהתפוררות חברתית, פוליטית ולאומית בשל מעשיה של הרשות הפלסטינית ובעיקר בשל מחדליה של כל החברה הפלסטינית. מאחר והחברה הפלסטינית לא השכילה לבסס מוסדות חברתיים, כלכליים ולאומיים יציבים, הפלסטינים ימשיכו לייצר אלימות סביבתית במטרה להחיות - ברגע האחרון - את הלאומיות הפלסטינית המתפוררת. ועידת אנאפוליס תספק לפלסטינים את העילה לנוע בין אלימות יזומה לבין הצהרות פומביות (ובכייניות) על רצונם "העז" להקים מדינה פלסטינית עצמאית - כרגיל.

ירדן
למרות היותה של ירדן מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, ישנה ברית אסטרטגית בין ישראל לירדן. על ירדן מאיימים שלושה גורמים בעלי משקל ונוכחות: הפלסטינים ממערב; עיראק השיעית ממזרח, וסוריה מצפון. בעיני השלטון הבדואי הירדני, המצב הנוכחי הוא בלתי נסבל. לפיכך, ירדן דחפה לאורך השנה האחרונה להביא לפתיחתו של משא-ומתן מחודש בין ישראל לפלסטינים במטרה למנוע את הפיכתה של ירדן למדינה פלסטינית דה-פקטו לאור ההתפתחויות ברשות הפלסטינית במהלך השנה האחרונה. המלך הירדני יקבל הרבה תמיכה מדינית ועזרה כלכלית כדי לייצב את מדינתו בלי שום קשר לתוצאותיה של ועידת אנאפוליס. ירדן רוצה לשדרג את מעמדה בעיני האמריקאים כלקוח מועדף - והם ישיגו את זה.

סוריה והאגף הרדיקלי
הקמת מדינה פלסטינית נוספת אינה מעניינת את הגורמים הללו. דיונים על הקמת מדינה פלסטינית או דיונים על עתידה של רמת-הגולן משמשים להם כפלטפורמה לקראת עיצובו מחדש של המזרח-התיכון בהתאם לתפיסה הרדיקלית של סוריה, איראן, חיזבאללה ותנועת החמאס. שום פתרון מדיני לא יספק את הגורמים הללו כל עוד ישראל קיימת כמדינה ריבונית. לפיכך, ועידת אנאפוליס תספק להם תירוצים למכביר כדי להמשיך בתוכניותיהם בנוגע לעזה, לרשות הפלסטינית, לישראל ולבנון.

מצרים וסעודיה
מצרים וסעודיה נגררות, בדומה לישראל, אחרי מאמציה של ארה"ב בשל האיום האיראני-שיעי על הסדר הערבי-סוני במזרח-התיכון. הדרך לאיראן עוברת דרך משא-ומתן מדיני בין ישראל לפלסטינים במטרה להכשיר את דעת-הקהל הערבית לתקיפתה של מדינה מוסלמית נוספת בידי מעצמה זרה. לדעתן, אפשר לטפל בישראל מאוחר יותר, בעזרת התשה חיצונית או בעזרת התשה יומיומית פנימית.

המיעוט הערבי בישראל
המנהיגים הרדיקלים של המיעוט הערבי בישראל רוצים מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי הפלסטיני. ועידת אנאפוליס תספק להם תירוצים רבים כדי לשאת את לפיד הלאומיות הפלסטינית ללא שום קשר לתוצאותיה של הועידה (שימו לב להודעות שישלחו חברי-הכנסת הערביים לערוצי התקשורת בישראל במהלך השבועות הקרובים). ובכך, הם מקווים שיעבור "דגל הלאומיות הפלסטינית" בהדרגה מערביי יהודה ושומרון, לידי ערביי ישראל על-מנת להמשיך את המאבק הלאומי, שכן ללא אלימות אין לאומיות.

דרישת השיבה הערבית
כולם ידונו, בדמעות-תנין, על "הפליטים הפלסטינים", אבל אף אחד לא יזכיר את מיליון הפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערב. זה היה טהור אתני - גס, אלים, ברוטאלי וגזעני.

ברוכים הבאים לבזאר המזרח-תיכוני, אך בואו גם עם קורטוב של אופטימיות זהירה.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת אנאפוליס תסתמן כהצלחה מסחררת", 10 בנובמבר 2007, The Mideast Forum.

משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי

לאור לקחי מלחמת לבנון השניה, משרד-החוץ הישראלי ואגף המודיעין של צה"ל חתמו על הסכם לשיתוף פעולה מודיעיני. על-פי ההסכם, אגף המודיעין יעביר למרכז למחקר מדיני של משרד-החוץ ידיעות מודיעיניות גולמיות הרלוונטיות לתחומי עיסוקם של אנשי משרד-החוץ (הארץ, 5 בנובמבר 2007). ההסכם נחתם בין קצין מודיעין ראשי, תת-אלוף יובל חלמיש, לבין ראש המרכז למחקר מדיני, נמרוד ברקן. על-פי הנוהג הקיים בישראל, אמ"ן הוא שמספק את ההערכות הלאומיות השנתיות של מדינת ישראל. לפיכך, משרד החוץ-הישראלי התחייב שלא לעסוק בכתיבת סקירות שיישלחו לנציגויות ישראל בחו"ל גם בשל שיקולים ביטחוניים. מעבר לעניין הרגיש הנוגע לעיסוק בידיעות מסווגות, אמ"ן אינו מוכן לפרוץ את המסגרת המסורתית בה הוא משמש כ"מעריך הלאומי" הקובע של מדינת-ישראל.

כפי שנכתב כאן פעמים רבות, מלחמת לבנון השניה נתפסת כקו פרשת-מים בתחומים לאומיים וביטחוניים רבים. ההסכם הנוכחי מורה כי שורר מתח רב (הנמשך כבר שנים רבות) בין הדרג הביטחוני לבין דרג המדיני בשאלת גיבוש האסטרטגיה הלאומית של מדינת ישראל, שכן, ישראל היא אחת מהמדינות היחידות בעולם שבה הדרג הצבאי מתפקד כ"מעריך הלאומי" גם בעניינים שאינם צבאיים. לצד האיסוף המודיעיני הנרחב, אמ"ן מחקר - כגוף צבאי - מעסיק מומחים רבים בגוון רחב של נושאים והיבטים. מהבחינה הזו, קשה לגופים אחרים, כמו למחלקת המחקר של משרד-החוץ, להתחרות ביכולת האיסוף המודיעינית ובהעסקת מומחים רבים שינתחו את המידע. לפיכך, כל גופי המודיעין הישראלים למעשה ניזונים, במקרים רבים, מאמ"ן למרות שיש להם יחידות איסוף מודיעיניות. על-פי אינדיקציות אחדות, העברת המידע בין גופי המודיעין בישראל נעשית בצורה טובה, למעט העברת מידע באופן שוטף למחלקת המחקר של משרד-החוץ. לפיכך, הועלתה הסברה, גם לפי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, כי עבודתם של אנשי משרד-החוץ נפגעת בשל מידע חיוני שאינו מועבר ליעדו, דהיינו למחלקות הרלוונטיות של משרד-החוץ הישראלי.

הדוגמא האמריקאית תבהיר מעט את העניין. עד לאירועי ספטמבר 2001, כל גופי המודיעין האמריקאים (למעלה מ-20 גופים) עבדו באופן נפרד. כך למשל, מידע שהצטבר ביחידות האיסוף השונות לא הועבר ל-FBI בנושאים הקשורים לפעילותו. לאור הלקחים לאחר אירועי ספטמבר 2001, הוקם משרד חדש שתפקידו היה להביא לתיאום רב יותר בין כל גופי המודיעין האמריקאים ולייסד מנגנון שיעסוק בעברת מידע רלוונטי באופן שוטף ומסודר בין הגופים השונים. למעשה, ארה"ב אימצה את השיטה הישראלית של העברת מידע רלוונטי בין גורמים שונים - למעט, העברת מידע מסווג הרלוונטי למחלקות מסוימות במשרד-החוץ הישראלי. על כן, ההסכם הנוכחי בא להסדיר באופן חלקי את העברתו של מידע מודיעיני, בתנאים מגבילים, גם בשל אילוצים ביטחוניים האופייניים למדינת-ישראל - כחלק מהלקחים של מלחמת לבנון השניה. ויחד עם זאת, עדיין נותרה השאלה החשובה פתוחה לדיון: "מי צריך להיות אחראי לגיבושה של האסטרטגיה הלאומית של מדינת-ישראל"? האם זה אמור להיות גוף צבאי? או אולי המועצה לביטחון לאומי? או שמא מה שתוכנן כבר לפני שנות דור, דהיינו, גוף מדיני-אזרחי בדמותה של מחלקת המחקר של משרד-החוץ הישראלי? בשיחה שערכתי עם אגף הדוברות של משרד-החוץ הישראלי, הם סירבו לאשר או להכחיש את קיומו של הסכם כזה.

באתר של משרד-החוץ הישראלי מובא מידע על המרכז למחקר מדיני
להלן המידע כפי שהוא מופיע באתר משרד-החוץ כולל רקע היסטורי: "הרכבו, יעדיו ומתכונת עבודתו הנוכחיים של המרכז הם פרי יישום המלצות ועדת אגרנט משנת 1974. המחקר המדיני היה בין הנושאים אשר ליוו את הפעילות המדינית והדיפלומטית של הסוכנות היהודית, ונעשה בעיקר במחלקה המדינית של גוף זה, שבה אף התרכזו למעשה כל הפעילויות של היישוב היהודי בארץ-ישראל כלפי חוץ-לארץ.

בתכנית "הקווים" נכללה הפעילות במסגרת "מחלקת מודיעין" שבאגף הפונקציונאלי. בשנה הראשונה לפעילותו של משרד החוץ בוצעה פעילות החקר במסגרת" המחלקה המדינית", שבה התרכזו פעילויות נוספות הנוגעות להסברה, עיתונות, הדרכה ויחסי תרבות.

בשנת 1950 הוקם אגף החקר, שהיה אחד מבין ארבעת האגפים (מדיני, תפקודי, חקר והיועץ הכלכלי) שהרכיבו באותה תקופה את משרד החוץ. תפקיד האגף היה "לעסוק בחקר מדיני וכלכלי הקשור במכלול יחסי החוץ של ישראל". באפריל 1951 חדל משרד-החוץ לעסוק בנושא המודיעין, וזה הועבר לרשויות ממלכתיות אחרות שהוקמו למטרה זו.במקביל חל שינוי במבנה המשרד, שהתבסס עתה על שמונה יחידות מינהליות. אגף החקר הפך ל"מחלקה לחקר מדיני". במסגרת התקן הקבוע של המשרד, שאושר לראשונה ב-1 באפריל 1952, נכללה מחלקת החקר בקבוצת המחלקות התפקודיות, והיא שימשה ככזאת עד לשנת 1974, כאשר "המרכז למחקר ולתכנון מדיני" החליפהּ.

ב-2 באפריל 1974 פורסם הדוח החלקי של ועדת אגרנט, ובפרק הנוגע לקהיליית המודיעין נכללה המלצה לחזק את מחלקת החקר במשרד-החוץ "כדי שתהיה מסוגלת להגיש הערכות מדיניות בלתי תלויות הן בנושא המזרח התיכון והן בנושאים מדיניים אחרים, כפי שתידרש. בחיזוק החקר ייווצר איזון מסוים להערכות הביטחוניות המבוצעות כיום כמעט בלעדית בידי מחלקת המחקר באמ"ן".

בעקבות דיונים באשר לדרך הטובה ביותר ליישום ההמלצה קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת" המרכז למחקר ולתכנון מדיני", אשר ייפעל כיחידה עצמאית במשרד-החוץ ויהווה חלק מקהיליית המודיעין הישראלית. עצמאות היחידה התבטאה בצורך לגייס כוח-אדם מקצועי מחוץ לעובדי המשרד. הורחב אף תחום העיסוק של המרכז להיבטים אסטרטגיים וכלכליים, ולהתייחסויות לאזורים גאוגרפיים נוספים פרט למזרח התיכון והפריפריה שלו.
ב-1977, בתקופת כהונתו של משה דיין כשר החוץ, הוסב תפקידו של המרכז ל"הערכה מדינית" בלבד ובוטלה אחריותו להתרעה ולתכנון, וכתוצאה מכך שונה אף שמו המקורי לשמו הנוכחי.

מבנהו הנוכחי של המרכז שומר ברמת המחלקה על החלוקה המקורית שבין העולם-הערבי והמוסלמי ליתר העולם ועל החלוקה התפקודית, אולם נוספה לו, למטרות מיקוד וסינכרוניזציה עם הגופים הנוספים המהווים את מרכיבי קהיליית המודיעין, אף הקבצה חטיבתית של המחלקות על פי תחום עיסוקיהן".

=

מאת: ד"ר יוחאי סלע

יום הזיכרון לרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין

היום לפני 12 שנה נרצח ראש ממשלת ישראל והרמטכ"ל השביעי של צה"ל, מר יצחק רבין - אחד מבכירי בניה של ארץ-ישראל. רבים מאיתנו זוכרים היטב את ימי ההסתה. רבים מאיתנו יודעים היטב מה הוביל לרצח המתועב. רבים מאיתנו יזכרו ויזכירו למשך שנים רבות את האווירה ששררה בישראל באותם ימים.

Sarah Shamma – A Portrait of a Syrian woman painter

During recent years, particularly since the year of 2000, Syria is trying to present to the world an image of country which is peace loving and culture and art advocate. In this perspective, Syrian artists are receiving government encouragement and aid as long as they are keeping in line with the political standards of the Alawi regime, as it was designed since Hafez Al Assad took the control in 1970. The Syrian regime doesn't see any contradiction between the new image which it is trying to nurture and between the tight imposing on internet websites or the imprisonment of intellectuals due to minor reasons.

In non-religious Syria it is allowed to show almost anything- as long as the element on display isn't offending the public directly. In order to preserve that law, there is a set of rules that organizes the public behavior according to the values that are customary in a traditional society. There for, there is a set of defined rules that are set to find the right balance between the non-religion views of the government and the society which is mostly religious, due to the religion strength which exist in Syria in one way or another, as a result of that, the government needs to find the path between these two opposite trends.

For example, the Syrian regimes have cast a boycott on the Lebanese female singer Haifa Wehby (an article was published about her in Omedia magazine in March, 2007), in claim that she represent a tasteless provocative image, which contradict the public morals. (For some of the Arab public, Wehby belongs to the group of "naked singers" that are excommunicated due to their revealing outfits). On the other hand, Syrian painters are allowed to show their work in galleries in Syria and around the world, even if their work show defined erotic images. It is appropriate to mention that in many liberal countries people still argues about the difference between art and something that inspires sexual urges.

Image transformation
For many Syrians, mainly from the intellectual elite, dealing with the strict and tough image their country has around the world is difficult. An expression of that fact was given in an interview with Yassir Sadek from Damascus which was published in Omedia magazine in October 2006. Many Syrians are trying to nurture a new and clean regarding their country, using art, sport, economics, communication, academics and international conventions which are taking place in Syria from time to time. It is most likely that the government itself is trying to nurture these new trends as long as the participants know the rules of the game and follow it. For example, the Syrian ambassador in the US, Dr. Imad Moustapha, has a personal online blog where he describes his diplomatic work and the Syria's culture life. Working aside him is his vigorous wife, Dr. Rafif Al-Sayed Moustapha, who recently gave birth to a new daughter. The blog runs in a professional and esthetic manner, due to the fact that the ambassador formally acted as the dean of the faculty of information technology in the University of Damascus. The ambassador's wife received a degree in Computer Science in one of the British Universities. The couple is trying to present Syria's cultural face to the American public with the help of the Syrian community in the US, which contains about half a million people. As art lovers, the couples give special attention to the community of Syrian painters and artists and are trying to promote their work in the US.

In recent years, a lively community of Syrian painters is getting recognized and appreciated by the young Arabic public and by other followers in the west. These painters are showing in galleries all over the Arab world and are invited to show their work globally. Some of them are winning international awards and are given a variety of compliments in the Arab and international media. Among the appraised Syrian painters, one can mention Omar Hamadi, Issa Ba'ajano, Hana Al-Haik, Fatah Modaras, Hadi Toron, the late Louie Kially, Asma Fyumi, Ahamad Ellias, A'san Nana, Isam Darwish and others. In the last few years, painter Sarah Shamma attracts a great attention, mostly among the younger generation, who identifies with her personal and innovative style.

A fan of Bob Dylan
Sarah Shamma, 32, began painting when she was 4 yrs old. Her unique talent led the way to the Arts academy in Damascus, where she began studying when she was 7 yrs old in the children's workshop. By the age of 20 she finished her studies in the academy and in the age of 23 she received a degree in Art from the University of Damascus. She taught for three years in the Arts academy, where she began her career in a younger age. According to Shamma, she is a full time painter. She is considered one of the most successful painters, due to the fact that her paintings are being sold without any difficulties. Therefore she doesn't have to look for sponsors or to court galleries in order to show her art. Various places in Syria, such as the national museum of Syria, the British embassy and the centre for Spanish culture, show her work on regular basis. Many praising articles about Shamma are being published in the Arab press, since 1999, even on an international level.

A magazine from Kuwait claimed that Shamma is one of the most important painters in the Arab world. A Jordanian newspaper described the excitement of the visitors in one of her shows, which recently took place in Jordan. A newspaper from Lebanon named Shamma is the "Diva of the world of painting". Her works were shown in Spain, Holland, Austria, United States and Canada. In 2008, she is planning to show her work in China.

She is a huge fan of Bob Dylan, and as a symbol to her love for the singer and his songs she painted more than 50 portraits of Dylan, some of them were shown in Syria and in other parts the Arab world. Apart from her love to Dylan's music, she also a huge fan of Sufian music and she admire the dance of the Darwishians, known for its unique style. She gave tribute to the dance and the dancers by capturing them in painting which were shown all over the world and got massive attention. Shamma likes to play the guitar for her enjoyment and to the enjoyment of her family and friends, she represent a new generation of young people (especially young women), that are breaking the habits of the old generation and that have the individual carriage, that steps outside of the traditional and social frames.

Surreal individual style
Sarah shamma usually paints using oil on canvas, in different sizes which in many times reach the size of a meter and a half and more. The color red is dominating many of her paintings. In them, she put the individual in the centre in many absurd and surreal situations. In some of the work it is hard to establish whether it is a painting or a photo, as she has the talent of preciseness, a fact which gives her paintings a visual strength and impact. The Arab society is going through big changes which are expressed in the position of the individual in the society and especially regarding women's position in the society, which is on the way to change. Example to this fact can be found in Shamma's paintings. Sarah Shamma prefers to paint portraits in a variety of situations- an old and wrinkly woman, a farmer with the traditional Kafiya, a sensitive child, a man sitting of a sofa- he's either in despair or is contemplative, and woman is many situations, looking at themselves or looking straight at the viewer with heart felt message. Most of these paintings are portraits of the painter herself in various situations; you can almost say the subject in the paintings reflects self-love and obsession.

However, it is her own unique way of presenting a "woman" and "femininity" in different situations as a mirror to the traditional conceptions or as a way to react against them. In one painting, it is a woman with a face which is half wipe out, inside a large vase which is made of glass, and in a different painting it is a woman in front of a glass obstacle, facing the viewer. In one of the interviews she responded: "if I could explain myself using words, I wouldn't be a painter". In this clever way, she removed the responsibility for the verbal explanations regarding her paintings. In this indirect way, she gave great credit to the viewer so that he can see her work independently, according to his personal understanding and conception. And it might be for that reason, that she receives this great attention and loving responses around the world.
==
By: Dr. Yohai Sela

עימאד מוסטפה - שגריר סוריה בארה"ב

במאמר שכתבתי בשם "שרה שמא – דיוקנה של ציירת סורית", הזכרתי גם את שמו של ד"ר עימאד מוסטפה, שגריר סוריה בארה"ב. במאמר ציינתי כי השגריר מנהל בלוג אישי בו הוא מתאר את עבודתו הדיפלומטית לצד תיאורים על חיי התרבות בסוריה. לאחר פרסום המאמר במגזין "אומדיה", סוכנות הידיעות AP הפיצה כתבה נרחבת על הבלוג של השגריר וראיון עמו שהתפרסם בעשרות עיתונים ואתרים ברחבי העולם. לאחרונה השגריר העניק ראיון לעיתון האמריקאי "דאלאס מורנינג ניוז" בו הוא מציין את הגירסא הרשמית של סוריה בנושאים אחדים העומדים על הפרק. להלן הראיון המלא כפי שהוא הופיע בשפה האנגלית.

Imad Moustapha: Give Syria a place at the table

U.S. and Israel are trying to marginalize Syria's role in the peace process
08:42 AM CDT on Saturday, October 20, 2007
Excerpts of an editorial board interview with Syrian Ambassador Imad Moustapha, who addressed the World Affairs Council of Dallas/Fort Worth on Tuesday.

Imad Moustapha said officials at the peace conference planned next month are inviting Syria as part of the group that contains Yemen and Oman. 'We are a key player, a major player,' he said. 'And here we're supposed to be just like Yemen or Oman as ... observers?'

Will Syria be participating in the peace conference the Bush administration is convening in Annapolis, Md., next month?

Syria is part and parcel of the Arab-Israeli conflict. We are a major player. Israel is occupying part of Syria. In the last 10 years, [previous U.S. administrations] consumed a lot of effort and energy trying to broker a Syrian-Israeli peace agreement. And we were on the verge of a peace agreement. It didn't materialize, but that does not mean that we should give up hope.

It's much easier to achieve peace between the Syrians and Israelis than with the Palestinians and Israelis, where the issues are more complex, more emotional. The extraordinary thing [today] is, the United States doesn't talk to us at all. They are having this peace conference, and we heard from the media that Syria would be invited as part of this group that contains Yemen, Oman. ... We are a key player, a major player. And here we're supposed to be just like Yemen or Oman as ... observers?

Our understanding is that the invitation will be extended to Syria only two or three days prior to the conference, so that we will say: "Sorry guys, this is not serious. We will not attend." And then the administration will say: "See? Syria is a spoiler." ... Our position is the following: If the Golan, which is the occupied part of Syria, will not be in the discussion, then definitely we will not attend.

We don't know why Israel launched an air strike on Syria on Sept. 6, but we assume they had some justification. If you were in Israel's shoes, could you understand why they wouldn't want you at the negotiating table?

We believe in Syria that the only way forward is to reach a peace agreement with the Israelis. We are realists. We do understand that the Israelis enjoy military superiority compared to the Syrian capabilities. ... We also understand that the Israelis know very well that, despite their sheer military superiority, they cannot impose on us forever their policies of occupation. ...

The Israelis know very well, and the United States knows absolutely well, that there is no Syrian nuclear program whatsoever. It's an absolutely blatant lie. And it's not like they think we have but they're not sure. They know. Let me be clear about it: Syria has never, ever contemplated acquiring nuclear technology. We are not contemplating it today. We are not contemplating doing this in the future – neither for military nor for civilian purposes.

Then what did Israel attack?

Israel attacked a military installation in Syria. This is not unprecedented in the history of the Arab-Israeli conflict. ... It's easy for Syria right now to launch a missile against an Israeli target. But where this will lead to – another destructive war in our region similar to what happened last summer in Lebanon? ... What did this [Lebanon] attack lead to? Nowhere. Israel attacked Syria a month ago. What did this lead to? They did not destroy our military capability. It served domestic reasons in Israel, and it served some special, narrow-minded agendas here in the United States.

How does it serve Israel's agenda to keep this quiet? Israel hasn't said a word about this attack.

Israel didn't say anything, but this suited Israel very well, because suddenly ... everybody in the United States is discussing this "Syrian nuclear program." Everybody – particularly The New York Times – every two or three days they have a new article about the Syrian nuclear program. And we are flabbergasted in Syria. I have written three letters to The New York Times telling them: Have you forgotten what you have done prior to the Iraq war, when you published all the fallout stories about the Iraqi WMDs? Don't you realize that you're being "Judith Millered" for the second time within five years?

I'm trying to tell The New York Times: Look, be careful. Can't you see that you are being led into extremely dangerous territory? You are accusing a country of doing something it has not even contemplated doing – based on nothing. Based on leaks from Israeli agents who are very happy playing this game.

What was attacked, and what was the damage? Were there any deaths?

Minor damage. The military significance of it was minor. ... Nobody died. None. It was a military warehouse. ... All I'm saying is that every story that has to do with a Syrian nuclear program is an absolutely false story, full stop. Nothing whatsoever that Syria is doing has to do with nuclear technology for reasons that are simple for anyone to analyze: We are realists. We understand that if Syria even contemplated nuclear technology, then the gates of hell would open on us.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עימאד מוסטפה – שגריר סוריה בארה"ב", 22 באוקטובר 2007, The Mideast Forum.