Saturday, March 19, 2011

האופוזיציה הסורית מצפה לנפילתו של המשטר העלווי

ב-17 בפברואר 2011 התפתח עימות מילולי אלים בין קצין משטרה סורי לצעיר מקומי באחד מאזורי המסחר החשובים של עיר דמשק. העימות החל כאשר מכוניתו של הצעיר כנראה חסמה את מכונית המשטרה של הקצין שהיה בתפקיד. בתגובה לחסימה, שלא נעשתה בזדון, הקצין ביקש מהצעיר "להזיז את התחת שלו" כדי לפנות את הדרך. בתגובה לנאמר, התפתח עימות מילולי בין הצעיר לבין השוטר שהוביל, בסופו של דבר, למעצרו של הצעיר בתחנת המשטרה המקומית הנמצאת במרכז השוק. עשרות עוברי-אורח וסוחרים היו עדים ליחסו הברוטלי של השוטר כלפי הצעיר - שהוא בנו של אחד מהסוחרים הידועים בשוק. בתגובה ליחסו הברוטלי של קצין המשטרה כלפי הצעיר, החלו להתגודד מאות בני-אדם, חלקם סוחרים, כדי להביע מחאה על האירוע ולהפגין את זעמם על התנהגותם של אנשי כוחות-הביטחון כלפי האזרחים באופן כללי. באורח-פלא, הצטרפה למחאה קבוצה קטנה של מפגינים שקראה "אנחנו נקריב את חיינו למענך בשאר אל-אסד". סביר להניח שהקריאות הללו נועדו להציג לעיני נציגי השלטון הסמויים שנכחו במקום שהמחאה איננה מופנית כלפי הנשיא עצמו, אלא רק נגד מקרה בודד שיצא מכלל שליטה לאור התנהגותו של קצין המשטרה. "התרגיל האזרחי" הזה של המפגינים, למעשה הצביע על הפחד העמוק השורר בקרב האזרחים בסוריה החוששים מידיהם הארוכות של נציגי המשטר הדיקטטורי של בשאר אל-אסד. בעקבות התערבותו האישית של שר-הפנים הסורי, מיג'ור ג'נרל סעיד מוחמד סאמור, שטרח לגיע למקום האירוע, נרגעו הרוחות בעיקר לאחר שהצעיר שוחרר על-פי דרישת המפגינים, וכן הובטח להם שהפרשה תיחקר עד תום.

האירוע הזה, שהסתיים בעקבות התערבותו המהירה של שר-הפנים, העלה את רף ההתלהבות של נציגי
האופוזיציה הסורית הפועלים ברחבי המזרח-התיכון במדינות המערב. אתרי אינטרנט אחדים הצליחו להעלות תמונות מהאירוע והיו כאלה שקיוו שהצעיר המוכה בשוק של דמשק יצליח להלהיב את ההמונים, כפי שצעירים אחרים (שהציתו את עצמם לאות מחאה) הצליחו להניע מיליוני אזרחים ממורמרים עד להפלתם של המשטרים האוטוריטריים בטוניסיה ובמצרים. בדומה למדינות אחרות במרחב הערבי, גם בסוריה הצטבר זעם עממי המבעבע מתחת לקרקע ומאיים לפרוץ בכל רגע נתון. העילה להתלקחות יכולה להתעורר בדומה למה שאירע בשוק של דמשק ב-17 בפברואר 2011, או על רקע התנהגות גסה ואלימה של צעירים בני-העדה העלווית כלפי צעירות מוסלמיות. בעבר, התנהגות כזו של צעירים עלווים כלפי צעירות מוסלמיות עוררה מהומה גדולה שנרגעה רק בהתערבותם הישירה של נציגי השלטונות. למתח החברתי הזה מתווסף מתח נוסף הנוגע לתחושותיהם של אזרחים סורים רבים העומדים חסרי-אונים לנוכח התנהגותם של אנשי כוחות-הביטחון בנקודות המשיקות אפילו לעניינים פעוטים. כך למשל, חידוש דרכון יכול להימשך לפחות שישה חודשים והוצאת רישיון עסק יכולה להימשך שנים אחדות, אם בכלל.

לצד המחנק הפוליטי השורר בסוריה ולאור מצב זכויות-האדם הבעייתי השורר במדינה זו, קיימים גם מגבלות כלכליות המחניקות לחלוטין את היוזמה האישית. המשטר הכלכלי של סוריה נמצא רובו ככולו בידי שליטתה של משפחת אסד ושל אלה המקורבים אליה. גם סוריה עצמה מחולקת לאזורי השפעה כלכליים על-פי החלוקה המשפחתית ובהתאם לקרבה למוקדי שלטון הנמדדת גם על-פי קשרי נישואין. גם מפקדים בכירים בצבא הסורי מנהלים עסקים כלכליים ענפים עם גורמים כלכליים בתוך סוריה עצמה או עם גורמים כלכליים בלבנון, בעיראק ובטורקיה. ביחידות צבאיות אחדות, העיסוק הצבאי הפך עם הזמן לעיסוק משני לחלוטין לאור ההזדמנויות הרבות העומדות בפני מפקדים בכירים הנמצאים במוקדי הכרעה חשובים. יתרה מזאת, קיימת תחרות סמויה בין מפקדים שונים על רקע עסקי לאור הפתיחות שהנהיג בשאר אל-אסד במבנה הכלכלי של סוריה מאז שהחלה כהונתו בשנת 2000. לאור כל זאת, הצבא הסורי הפך לחלק מהמשטר הכלכלי של המדינה, כך שהמוטיבציה לבצע הפיכה צבאית נגד המשטר כדי ליהנות מפירות השלטון, התמוססה ככול שהתרחבה הפעילות העסקית של המפקדים הבכירים ושל כאלה הנמצאים מוקדי השפעה חשובים. על רקע זה, אולי ניתן להבין את הידיעה שהודלפה מפי גורמי מודיעין מערביים על כך סוריה אינה עוסקת באיסוף מידע מודיעיני שיטתי על שכנותיה. המשטר הסורי כנראה עסוק באיסוף מידע אובססיבי של אזרחי סוריה כחלק מהפרנויה המלווה כל משטר דיקטטורי כדוגמת משטרו של בשאר אל-אסד. ועם זאת, המשטר הסורי עוסק בבנייה אינטנסיבית של יכולות אסטרטגיות ארוכות-טווח הנשענות על עוצמה רקטית ובניית
תשתית גרעינית לעתיד לבוא.

ב-8 במרס חל יום האישה הבינלאומי. בתאריך זה חל בסוריה יום
הפיכת הבעת' של ה-8 במרס 1963. אף-על-פי שבשנים האחרונות העומם זוהרו של יום זה, המשטר הסורי של בשאר אל-אסד עדיין מתייחס לכך כאירוע לאומי חגיגי שנועד כדי לפאר ולהלל את הישגי המשטר. 48 שנים עברו מאז, אולם סוריה עדיין מתנהלת על-פי חוקי החירום שהונהגו באותה עת. אין תימה איפוא, שפעילים סורים החברים בארגוני זכויות-אדם העלו גם ב-8 במרס 2011 את הדרישה לבטל את חוקי החירום במדינה ולהעניק לאזרחים את האפשרות להתבטא באורח חופשי ולהתאגד ללא חשש מידיהם הארוכות של מנגנוני הביטחון. ברוחב-לב האופייני למשטרים דיקטטוריים, גם ב-8 במרס 2011 הוענקה חנינה כללית נשיאותית לאסירים שהורשעו בגין עברות קלות. כמובן שהאסירים הפוליטיים לא נכללו בחנינה הכללית הנשיאותית, למעט הודעה של שחרורו של עורך-הדין היתאם מאלח, בן 80, שנאסר בשנת 2009 ונשפט בשנת 2010 בבית הדין הצבאי של סוריה באשמת "פגיעה במוראל הלאומי של סוריה". על עבירה "חמורה" זו, מאלח נידון לשלוש שנות מאסר. אחדים מהאסירים הפוליטיים הכלואים בבית-כלא השוכן בקרבת העיר דמשק פרסמו הצהרה משותפת על-כך שהם פותחים בשביתת-רעב במחאה על מצב זכויות-האדם בסוריה. כאשר לוב הודחה בתחילת מרס 2011 ממועצת האו"ם לזכויות-אדם בעקבות התנהגותם של כוחות הצבא כלפי האזרחים מאז שהחלה ההפיכה העממית, סוריה מיהרה להודיע שהיא מעוניינת לתפוס את מקומה של לוב. על-פי מצב העניינים השורר במועצה, לסוריה יש סיכוי גדול לתפוס את מקומה של לוב, כשם שאיראן התקבלה בשנת 2010 להיות חברה במועצה לזכויות האישה של האו"ם.

במגזין האופנה ווג (Vogue) התפרסמה כתבה, בגיליון של חודש מרס 2011, על אסמה אל-אסד שהיא רעייתו של הנשיא הסורי
בשאר אל-אסד. במסגרת הכתבה הופיעה תמונה משפחתית של הנשיא ורעייתו המשחקים עם שני ילדיהם הקטנים. בדומה למשטרים האוטוריטריים הקיימים במרחב הערבי, גם המשטר הסורי מנסה להציג את פניה היפות של סוריה באמצעות מצגת-שווא של משפחה נשיאותית רגילה לחלוטין. כאשר בוחנים את הדברים מעט לעומק, מתברר שאין הבדל גדול בין המשפחה הנשיאותית של סוריה לבין המשפחות הנשיאותיות והמלכותיות של מצרים, טוניסיה, אלג'יריה, לוב, מרוקו, ירדן, סעודיה, בחריין ותימן. במקביל לפרסום הכתבה על אשת הנשיא הסורי, התפרסמה גם ידיעה על בלוגרית סורית צעירה בשם טאל אל-מלוחי (طل الملوحي), בת 20, שנעצרה בידי כוחות-הביטחון של סוריה בשנת 2009. בפברואר 2011 היא נידונה לחמש שנות מאסר בעקבות הטענה שהעלתה התביעה הסורית שהיא גויסה בידי המודיעין האמריקאי, בהיותה בת 15, במטרה לספק מידע על גורלם של האסירים הפוליטיים הכלואים בסוריה. מאז שנודע גזר דינה של אל-מלוחי, פעילים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה העלו דפי אינטרנט בשם "כולנו טאל אל-מלוחי". גורמים אופוזיציוניים בסוריה טוענים שמאז שנות ה-80 של המאה הקודמת, נעלמו אלפי אסירים פוליטיים שהיו כלואים בבתי-הכלא בסוריה. במהלך השנים האחרונות התפרסמו ידיעות על היעלמותם של כ-17,000 בני-אדם בהוראה ישירה של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר אל-אסד.

האופוזיציה הסורית אינה עשויה מקשה אחת. יש בה אינטרסים משפחתיים, עדתיים ודתיים המהווים מכשול בהתגבשותה לכדי גוף ארגוני בעל-השפעה בתוך סוריה ומחוצה לה. ברחבי אירופה וארה"ב מסתובבים פעילים פוליטיים שמעולם לא היו בסוריה או שיש להם זיכרון עמום בנוגע לחיים בסוריה מתקופת ילדותם. לחלק מהארגונים האופוזיציוניים הפועלים במערב יש קשרים עם ארגוני ביון מערביים ולעיתים הם מקבלים סיוע פיננסי לצורך פעילותם. ברוב המקרים, האפקטיביות של הארגונים הללו הייתה שולית לחלוטין. בחלק מהמקרים, הסיוע הכספי הופסק לאחר שהוכח שפעילותם מסתכמת בהדבקת פלקטים בודדים בחוצות הערים. אחדים מהאישים הללו הפועלים בשם "האופוזיציה הסורית", עדיין לא נגמלו מהנוהג השכיח להפיץ ידיעות כוזבות על הנעשה בתוככי סוריה כדי להאדיר את שמם לשם השגת יוקרה אישית בזירה הבינלאומית.

ארגונים אופוזיציוניים אחרים המתבססים על בני משפחת רפעת אל-אסד (יליד 1937) - אחיו הסורר של חאפז אל-אסד - מקושרים היטב לבני משפחת המלוכה הסעודית והם נהנים מסיוע כספי רב המאפשר להם לנהל מסע תקשורתי ותעמולתי נגד משפחת בשאר אל-אסד. אחת מהדמויות הבולטות במשפחת רפעת אל-אסד, הוא בנו, ריבאל אל-אסד, בן 35, המתגורר בלונדון. בעקבות ההפגנות העממיות שהיו ברחבי המזרח-התיכון מאז שתחילת שנת 2011, ריבאל אל-אסד קרא לנשיא הסורי לבצע בהקדם רפורמות דמוקרטיות מקיפות אם ברצונו להימנע מגורל הדומה לגורלו של חוסני מובארק. רבים מבני העדה העלווית בסוריה חוששים מנקמה איומה שתוביל למרחץ-דמים מתמשך אם וכאשר תתחולל מהפכה אלימה שתוביל להפלתו של בשאר אל-אסד. מבחינתה של האופוזיציה בסוריה, יום המבחן הוא "יום הזעם" האמור להתקיים ב-15 במרס 2011. גם לא יתרחש אירוע דרמטי ביום זה, כבר כעת ניתן להעריך שלבנה נוספת נפלה בחומת-הפחד המקיפה את חייו של האזרח הסורי הממוצע המייחל לחיים פוליטיים וכלכליים הוגנים יותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האופוזיציה הסורית מייחלת לנפילתו של בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 10 במרס 2011.

Saturday, March 05, 2011

מועמר קדאפי פעל בחסות מדינות המערב

מועמר קדאפי אינו שונה בהרבה מכל מנהיג ערבי אחר ששלט במזרח-התיכון מאז אמצע המאה הקודמת: עבד אל-נאצר טבח בתימנים בשנות ה-60; חוסיין מלך ירדן טבח בפלסטינים בשנות ה-70; חאפז אל-אסד טבח בסונים ובאחים המוסלמים בשנות ה-80; סדאם חוסיין טבח בכורדים לאורך כל שנות שלטונו; הלבנונים טבחו אחד בשני לאורך עשרות שנים; טורקיה חיסלה עשרות אלפי כורדים מאז שנות ה-80; תימן עסוקה בטבח הדדי בין הצפון לדרום; בסומליה מתנהלת מלחמת אזרחים עקובה מדם; ובסודאן נרצחו מיליונים בעימותים שפרצו מאז שנות ה-70. כל המנהיגים ששלטו ביד-רמה במדינות הללו היו בחזקת "יקירי המערב" - בתקופה כזו או אחרת. הסגידה למנהיגים חזקים, המעוררים כבוד בשל אכזריותם, שוכנת עמוק עמוק בתודעה המערבית ובמיוחד זו האירופאית כחלק ממכלול תודעתי שיש לו שורשים היסטוריים עמוקים.

ב-25 באפריל 2010 נפגשו חברי-כנסת ערביים עם מועמר קדאפי: אלה "המנהיגים" הערבים שהרעיפו על ראשו של קדאפי דברי הלל ושבח בהתאם לפנטזיה הערבית הטיפוסית - מוחמד ברכה,
אחמד טיבי, חנין זועבי, טאלב א-סאנע, עפו אגרביה וג'מאל זחאלקה. לאחר המפגש, אמר טאלב א-סאנע ש"אין יותר טבעי מאשר שאנחנו הערבים נבקר בלוב, (משום) שיש לנו את אותו לאום, אותה תרבות, אותה היסטוריה ואותה שפה". אין בכך כל ספק! המנטליות הערבית האופיינית למועמר קדאפי, מאפיינת גם את חברי-הכנסת הערביים ללא יוצא מהכלל. אותם מניעים שגרמו לקדאפי להפציץ ללא רחם מפגינים בבגנזי במהלך האירועים של ינואר 2011, נשענים על אותם מניעים שהביאו מנהיגים ערביים אחרים להפציץ מיליוני אזרחים המתגוררים במדינותיהם. אין שום הבדל מנטלי בין ח"כ חנין זועבי למועמר קדאפי - וזאת גם בהתאם להתנהגותה של זועבי על ספינת הטרור של ארדואן ב-31 במאי 2010. הכל נמצא תחת מטריה תרבותית אחת שיש לה תו-היכר ברור וגלוי לעין.

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, זכה להוקרה עצומה ממועמר קדאפי בעת שהוענק לארדואן, בנובמבר 2010, "פרס קדאפי לזכויות אדם". פסיכופט אחד העניק פרס "לזכויות אדם" לפנטזיונר אסלאמיסטי שיש לו שאיפות אימפריאליות במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו. אין תימה איפוא, שארדואן חש בנוח עם מחמוד אחמדינג'אד ועם בשאר אל-אסד שקיבל בירושה את השלטון מאביו, חאפז אל-אסד. אולם, גם הם עלולים למצוא את עצמם באותה סירה שתוביל אותם היישר לפח הזבל של ההיסטוריה בדומה לדיקטטורים אחרים ששלטו במרחב האסלאמי. שימו לב לאבסורד הבא: בשנת 2010 נבחרה איראן להיות חברה בוועדה לזכויות האישה של האו"ם. במאי 2010 אישרו 155 מדינות במליאת עצרת האו"ם את צירופה של לוב למועצת זכויות האדם של האו"ם המורכבת מ-47 מדינות. 155 מדינות הצביעו עבור מדינה המונהגת על-ידי פסיכופט שדרש ממדינות אפריקאיות לכנות אותו בתואר "מלך המלכים של אפריקה". בשנת 2008 עלו אליו לרגל כ-200 נציגי שבטים אפריקאים כדי להכתירו בתואר המחייב לקראת בחירתו ליושב-ראש התורן של "האיחוד האפריקאי" שהוא ממשיכו של "הארגון לאחדות אפריקה" שהוקם למען מטרה נעלה במאי 1963. "האיחוד האפריקאי", המאגד בתוכו 53 מדינות, הצליח לבחור במועמר קדאפי מתוך שלל מנהיגים אפריקאים מפוקפקים ביותר.

השם הרשמי של לוב הוא "הקהילייה הערבית הלובית העממית הסוציאליסטית הגדולה" - לא פחות ולא יותר. מאחורי השם המפוצץ הזה מסתתרת קהילה ערבית-בדואית רגילה לגמרי המורכבת מנאמנויות המתבססות על החמולה השבטית ועל עוינות של שבט אחד כלפי רעהו. אין בכך שום דבר יוצא-דופן השונה ממה שאנו יודעים על
העולם-הערבי של תחילת המאה ה-21. לאחדים מאיתנו ישנה גישה הנוטה לא לראות את העולם-הערבי כיחידה מונוליטית, אחידה וחד-גונית - וטוב שכך. אכן, לכול מדינה ערבית יש מאפיינים תרבותיים ייחודיים לה בלבד. ועם זאת, קשה להתעלם מהמאפיינים הזהים הנמצאים בבסיס התרבותי המשותף של מרבית המדינות המוסלמיות ובמיוחד במדינות הערביות. לסוריה יש חוקה מדהימה, נפלאה ונהדרת. אולם בין מה שכתוב בחוקה הסורית לבין המציאות הקיימת בפעול במדינה, אין כל קשר. כך, באופן דומה, גם השם הרשמי המזהיר ומעורר התקוות של המדינה הלובית. המדינות הטריטוריאליות הערביות עדיין מאמינות שניסוחים מפוצצים יוצרים מציאות ושאלימות היא הפתרון המועדף בכל עת שבו צץ-ועולה סכסוך מקומי או בינלאומי כלשהו.

על הנייר, לוב הייתה יכולה להיות אחת מהמדינות המוצלחות באפריקה. בהתאם לשאיפה של משפחת קדאפי, לוב הייתה צריכה להיות דובאי של צפון-אפריקה. כך למשל, לוב מספקת 2 אחוזים מתצרוכת הנפט בעולם; היא יושבת על מאגרי נפט וגז בשווי של טריליוני דולרים; יש לה יתרות מטבע-חוץ של מאות מיליארדי דולרים; שיעור התל"ג לנפש עומד על כ-15,000 דולר, אולם רבים בלוב משתכרים לא יותר מ-200 דולר לחודש; לוב מספקת לאיטליה כ-30 אחוזים מצריכת האנרגיה שלה; לגרמניה היא מספקת כ-20 אחוזים; הסחר ההדדי בין ארה"ב ללוב עומד על כ-2.5 מיליארד דולר; משפחת קדאפי קיבלה מאות מיליוני דולרים ממדינות אירופה רק כדי לעצור את זרם המהגרים האפריקאים לאירופה; ללוב ולאיטליה הייתה מערכת יחסים הדוקה שכללה גם השקעות בנכסים איטלקיים שנעשתה על-ידי נציגי משפחת קדאפי - כמו השקעות בקבוצת כדורגל, בבנקים וביצרניות רכב; ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, נפגש עם מועמר קדאפי 10 פעמים לפחות במהלך השנים האחרונות; משפחת קדאפי מנהלת קרן השקעות בשווי של 150 מיליארד דולר; ובכן, מה השתבש בדרך?

מי שנתן את ההוראה לחסל מהאוויר אלפי מפגינים שהתגודדו בערים המרכזיות של לוב, ראה בתושבי לוב כנתינים חסרי-זכויות שתפקידם היה לשרת את השלטון בלבד. מערכת היחסים השבטית הסבוכה הקיימת בלוב, הבהירה למשפחת קדאפי שעליה להסתמך בעיקר על נאמנויות משפחתיות ועל שכירי-חרב מאפריקה, מאירופה ומאסיה הרחוקה. מועמר קדאפי, כדיקטטור ממוצע, חשב שכדאי להסתמך יותר על כוח-צבאי של אלפי זרים שנאמנותם מושגת בעזרת ממון רב, מאשר להסתמך על אזרחי לוב שנאמנותם נחשבת בעיניו למפוקפקת לחלוטין. במקביל לכך, קדאפי הצליח לקנות את נאמנותם של ראשי השבטים בעזרת מערכת ענפה של שוחד ושלמונים. אולם, משפחת קדאפי לא לקחה בחשבון את ההצטברות של הזעם הציבורי שנבנה במהלך השנים, באופן הדרגתי, שכבה על גבי שכבה, עד להתמוטטות הכללית. מחמוד אחמדינג'אד
ובשאר אל-אסד חיים באותה פנטזיה שלטונית בדומה לפנטזיה שליוותה את מועמר קדאפי בשנים האחרונות.

אזרחי לוב ידעו על עושרה המופלג של משפחת קדאפי. הם גם ידעו על אורחות חייהם המפוקפקים של בני המשפחה ברחבי-העולם. הם שמעו על מיליארדי הדולרים המגיעים לקופת המדינה, אך כספים אלה נעלמו בסבך המנגנון הבירוקרטי שנועד לשמן את גלגלי השלטון. אזרחי לוב גם שמעו על פרשיות המין בהן היו מעורבים בכירי השלטון, וכן הם ידעו גם על הרשת הענפה שתפקידה היה לספק נשים וקטינות מרחבי-העולם. התקשורת המערבית הציגה את קדאפי כמוקיון ערבי שתפקידו היה לספק רגעים משעשעים בכינוסים בינלאומיים משעממים. הממשלות המערביות ביקשו לבסס קשרים כלכליים עם המשטר בעזרת מערכת משומנת היטב של מתן שוחד לבכירי השלטון ולפקידים בכירים שהיו במוקדים כלכליים חשובים. דווקא "המנהיגות המוסרית" של העולם-המערבי מצאה דרכים יצירתיות כדי להתעלם מהדיקטטורה האלימה של קדאפי, וזאת בשם האינטרסים הכלכליים ולמען רווחתה המדומיינת של אירופה. התגובה הרופסת של מדינות מערביות רבות לנוכח הטבח המתחולל בלוב, חדלונה של מועצת-הביטחון ושתיקתם של כל
ארגוני זכויות-האדם לאורך כל השנים הללו, מראים בעליל ש"העולם הנאור" הפך לנרקומן של נפט עם פגמים מוסריים עמוקים. אולם, סביר להניח שליצני החצר בעיתון "הניו יורק טיימס" כבר ימציאו תירוץ כדי להאשים את ישראל במשבר הנוכחי המתחולל בלוב. דרך אגב, ב-11 במרס 2011 מתוכנן "יום הזעם" בסעודיה במסגרת הדרישה העממית לרפורמות פוליטיות עמוקות המופנות כלפי המשטר המלוכני במדינה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מועמר קדאפי - פסיכופט בחסות מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 24 בפברואר 2011.