כאשר נרצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005 בידי סוכני המודיעין של סוריה, הציבור הלבנוני חש זעזוע עמוק וחרדה גדולה לנוכח מה שנראה כשבירת כל כללי המשחק בפוליטיקה הלבנונית השברירית. מלבד הכאב הגדול, לבנונים רבים חשו תחושת יתמות, שכן רפיק אל-חרירי נחשב למשקם הגדול של לבנון המתחדשת, והיו כאלה שדיברו עליו במונחים של "אבי האומה הלבנונית החדשה". בעזרת כספו, אל-חרירי הצליח לגייס את סעודיה ומדינות ערביות נוספות למען שיקומה של לבנון. יוקרתו הפוליטית פתחה בפניו את דלתותיהן של מדינות מערביות, ובראשן צרפת, שהטילו עליו את חסותן.
רפיק אל-חרירי משקם את לבנון
כשרפיק אל-חרירי התמנה ב-1992 לראש ממשלה, הוא החל מייד לשקם את לבנון מהריסותיה לאחר שנים רבות של מלחמת-אזרחים:
בשנים הראשונות לכהותנו, החלה להתפתח אופטימיות זהירה בלבנון, שכן הוא הצליח להצעיד את לבנון לעבר שיקום כלכלי, פוליטי וחברתי. למרות שארגון חיזבאללה ניסה כבר אז לערער את היציבות בלבנון ולהטיל ספק ביוזמותיו הכלכליות של אל-חרירי בן העדה הסונית, אל-חרירי הצליח לשכנע משקיעים רבים ליטול חלק משמעותי בשיקומה של לבנון.
אל-חרירי הצליח לגייס את הליגה הערבית, וזו הקימה קרן של 2 מיליארד דולר שיועדו לשיקומה של המדינה. אומנם רק חלק קטן מהסכום הגיע לידיים לבנוניות, אך היוזמה סימנה לרבים את הנתיב הכלכלי הרצוי בו עליהם לפעול ואת הרוח חדשה הנושבת מלבנון.
אנשי עסקים מהמפרץ-הפרסי החלו לרכוש מגרשים ומבנים בלבנון, סעודיה החלה להשקיע במדינה והעדות הסוניות והנוצריות החלו לנהל עסקים חובקי-עולם. ב-1993 חלה עליה של כ-90 אחוזים בגביית המסים בהשוואה לשנה קודם לכן. זאת ועוד, עד 1992 הון רב יצא מלבנון המוערך בכ-8 מיליארד דולר, אולם כבר ב-1993 סך-כל ההשקעות הזרות הסתכמו בכ-3 מיליארד דולר. התוצר-הלאומי-הגולמי עלה ב-1993 בכ-10 אחוזים בהשוואה ל-1992.
ב-1993 התל"ג היה כ-1.8 מיליארד דולר, ו-2005 התל"ג הגיע לכ-23 מיליארד דולר.
התל"ג לנפש בשנת 1993 היה כ-670 דולר, וב-2005 התל"ג לנפש הגיע לכ-6,000 דולר.
ב-1993 האוכלוסייה הלבנונית מנתה 2.7 מיליון, וב-2005 היא מנתה כ-3.8 מיליון נפש.
רפיק אל-חרירי, שהונו הוערך בכ-11 מיליארד דולר, הבין כי עתידה של לבנון תלוי גם ברמת חינוך של ילדיה, על כן, אל-חרירי תרם מלגות לעשרות אלפי סטודנטים לבנונים. הוא הקים את תחנת הטלוויזיה אל-מוסתקבל (העתיד) שהפכה לאחת מהתחנות הפופולריות ביותר בלבנון, ואף ייסד עיתון יומי בשם זהה. לאור פעילותו הרבה למען לבנון ושיקומה, אל-חרירי זכה ב-2004 בפרס מיוחד מטעם האו"ם.
רפיק אל-חרירי כיהן פעם נוספת כראש ממשלת לבנון ב-2004, אך הוא התפטר בשל חילוקי דעות עם השלטון הסורי על רקע דרישתו להוצאת הכוחות הסוריים מלבנון. בשל פעילותו האנטי-סורית התקיפה, רפיק אל-חרירי חוסל באמצעות מכונית תופת ב-14 בפברואר 2005. חיסולו שגרם לזעזוע עמוק בלבנון ורחבי-העולם, היווה זרז גם להוצאת הצבא הסורי מלבנון חודשים אחדים לאחר מכן.
מאיש-עסקים למנהיג לאומי
בעקבות הרצח, לבנונים רבים מצאו ניחומים בבנו של רפיק אל-חרירי - סעד אל-חרירי בן ה-36. בבת אחת הוא קפץ מסטודנט למנהל עסקים ומייסד חברת השקעות, למנהיג לאומי שרבים תלו בו את תקוותיהם לעתיד מעט יותר ורוד. לבנון עמדה בפני בחירות חדשות בחודשים מאי-יוני 2005, והיו כאלה שקיוו כי סעד אל-חרירי ייטול לידיו את מושכות השלטון הלבנוני גם כנקמה על רצח אביו וגם יסמן את הכיוון הפוליטי הרצוי לשאר הלבנונים.
האופוזיציה האנטי-סורית בראשותו של סעד אל-חרירי – סיעת אל-מוסתקבל המורחבת - שהתגבשה לקראת הבחירות, זכתה ב-72 מושבים מתוך 128, ולראשונה מזה 30 שנה הפרלמנט הלבנוני נשלט בידי חזית אנטי-סורית תקיפה וקולנית. כשנודעו תוצאות הבחירות יצא סעד אל-חרירי לעיתונאים הרבים שהמתינו לו והצהיר "אני חייב הכל לאבי". אולם, הצלחה זו לא היתה שלמה, שכן החזית הפרו-סורית שהכילה את ארגון "אמל" של נביה ברי וארגון חיזבאללה זכו ב-35 מושבים. לצדם עמד נשיא לבנון, אמיל לחוד (נוצרי מרוני), הנחשב ל"בובה סורית" שכהונתו הוארכה בצו סורי באוקטובר 2004. קבוצת הגנרל מישל עאוון, שזכתה בבחירות ב-21 מושבים, הביטה בעיניים כלות בדומיננטיות של סיעת אל-מוסתקבל, ולכן היא חברה לגוש השיעי בפרלמנט. ויחד עם זאת, האופטימיות בלבנון הרקיעה שחקים ודומה היה כי פני הדברים ישתנו ככל שתתחזק החזית האנטי-סורית בגיבוין של צרפת וארה"ב.
לסעד אל-חרירי היו תוכניות לרפורמה כוללת בלבנון לאחר הבחירות. אך בשל חוסר-ניסיונו הפוליטי הוא פינה את מקומו, בחוכמה רבה, לפואד סניורה שכיהן כשר-אוצר בממשלות אביו בין השנים 1992-1998, בשנת 2000 וב-2004.
סניורה בן העדה הסונית, נולד בעיר צידון ב-1943, היה ידוע בדעותיו האנטי-סוריות בדומה לפטרונו רפיק אל-חרירי. אך בשל מזגו הנוח ויוקרתו כשר-האוצר במשך שנים רבות, מועמדותו של סניורה כראש ממשלה נתמכה על-ידי 126 חברי-פרלמנט. בכך, לכאורה, הושגו שני הישגים עיקריים: הוא היה האיש הקרוב ביותר לסעד אל-חרירי מנהיג הרוב בפרלמנט, והוא קיבל את ברכת הדרך החשובה של צרפת וארה"ב.
מיד לאחר הרכבת הממשלה החדשה, החלו ההכנות לפירוקו של המוקש המסוכן ביותר שהיווה איום ישיר על לבנון כישות מדינית, דהיינו פירוקו או החלשתו של ארגון חיזבאללה שנתקע כעצם בגרונה של לבנון. על-מנת לפרק את שאר המוקשים הלבנוניים, יזם יו"ר הפרלמנט הלבנוני ומנהיג תנועת "אמל" השיעית, נביה ברי, את הקמתו של "הפורום לדיאלוג לאומי".
הפורום לדיאלוג לאומי
על-מנת להבין את נקודות התורפה של לבנון ואת המכשולים הניצבים בפני סעד אל-חרירי בדרך להגשמת שאיפותיו הפוליטיות בלבנון, יש צורך לבחון את הרכבו של "הפורום לדיאלוג לאומי", ובכך להצביע על הסכנות לצד הסיכויים לשינוי בפוליטיקה הפנימית של לבנון בעתיד.
את הנוצרים ייצגו – משפחת ג'ומייל, סמיר ג'עגע ומישל עאוון. גנרל עאוון, ששב ללבנון לקראת הבחירות לאחר היעדרות של 15 שנות גלות בפריז, חתם על הסכם הבנות עם ארגון חיזבאללה המונע את בידודו של הארגון בזירה הפוליטית.
את הדרוזים ייצג – וואליד ג'ונבלט, הידוע כאנטי-סורי תקיף.
את השיעים ייצגו – נביה ברי מנהיג תנועת "אמל", וחסן נסראללה מזכ"ל חיזבאללה.
את הסונים ייצגו – סעד אל-חרירי ופואד סניורה, שהובילו קו אנטי-סורי תקיף וקולני.
מרבית הדיונים נסבו בעיקר על שליטתה של סוריה בלבנון באמצעות הנשיא אמיל לחוד ופירוק חיזבאללה מנשקו בהתאם להחלטת האו`ם 1559 המתייחסת לכך באופן מפורש. לכל אחד מהנציגים היה ברור כי סוריה תעשה ככל שניתן כדי לא לפרק את חיזבאללה מנשקו, וכן היה נהיר לרבים מהם שסוריה תעשה ככל אשר לאל-ידה על-מנת להשאיר על כנו את נשיא לבנון הנוכחי, או למנות מישהו אחר מתומכיה. מאמרו של עמיתי רן פרחי באתר "אומדיה" נגע היטב בעצב-החשוף של הפוליטיקה הלבנונית בשאלת מעמדו של חיזבאללה בלבנון ובכוחות הפוליטיים המנוגדים.
למרות שנערכו דיונים אחדים במגוון נושאים בוערים במסגרת הפורום, נציגי הזרמים לא יכלו להגיע להכרעה כלשהי שתתווה את הדרך לקראת החלת ריבונותה של ממשלת לבנון על כל חלקי המדינה. ב-12 ביולי 2006, בשעה שנחטפו שני חיילי צה"ל בידי ארגון חיזבאללה, דומה היה כי הארגון הצליח שוב לתעתע בפוליטיקה הלבנונית ולצבור עוצמה על חשבון הגורמים הליברליים במדינה. אך העניינים, כידוע, התפתחו אחרת ממה שציפו נסראללה, סוריה, איראן ותומכיהם בלבנון.
גלות מאונס בעקבות המלחמה
ביום בו נחטפו חיילי צה"ל, ב-12 ביולי 2006, סעד אל-חרירי נפגש עם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה כמנהיג הרוב בפרלמנט על-מנת להפגין איזושהי "אחדות לבנונית". אולם, על-פי ההצהרות הישראליות שניתנו עוד באותו יום, הוא שיער כי פני הדברים מובילים למלחמה ארוכה וקשה. בעצת ממשלת צרפת הוא עזב את לבנון יחד עם בני משפחתו עוד באותו יום. אל-חרירי ידע היטב שבלבנון ישנם גורמים רבים שיש להם חשבון ארוך עם משפחתו בשל פעילותה האנטי-סורית, וכי יש חשש כי גורמים אלה ינצלו את השעה כדי להתנקש בחייו. לדעתו, העיתוי של חטיפת החיילים אינו מקרי, וכי את ההוראה לכך נתנו איראן וסוריה על-מנת להרחיק מעל איראן את הלחץ הבינלאומי בשאלת הגרעין.
מאז פרוץ המלחמה בלבנון, מנהל אל-חרירי מסע דילוגים מבירה אחת לבירה אחרת, במטרה לגייס מדינות רבות ככל האפשר על-מנת לשקם את לבנון ביום שלאחר המלחמה. מפריז הוא מנהל יחד עם פואד סניורה מסע הסברה נגד המעורבות של סוריה ואיראן ונגד פעילותו של ארגון חיזבאללה בלבנון. סעד אל-חרירי מצפה לשוב ללבנון מהר ככל האפשר, אך לא לפני שלבנון תשתחרר מהתלות בגורמים עוינים המחזיקים במדינה כבת-ערובה. ויחד עם זאת הוא יודע היטב, כמו רבים אחרים בלבנון, כי ללא עזרה חיצונית מסיבית וללא המטריה של מדינות מערביות אחדות, שאיפתו להיות ראש-ממשלה לא תוכל להתגשם בעתיד הקרוב.
בשעה שקונדוליזה רייס נפגשה עם ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ב-25 ביולי, היא העבירה לו מסר אישי מעודד מראש ממשלת לבנון פואד סניורה. סעד אל-חרירי, שנפגש בעבר עם ישראלים רבים, שותף למסר הזה. חשוב להדגיש, פעם נוספת, שללא תבוסה של חיזבאללה בלבנון מידי ישראל זו תהיה בכיה לדורות, שכן השפעתם של המהלכים בלבנון בימים אלה חורגים הרבה מעבר לגבולותיה של מדינת-ישראל.
רפיק אל-חרירי משקם את לבנון
כשרפיק אל-חרירי התמנה ב-1992 לראש ממשלה, הוא החל מייד לשקם את לבנון מהריסותיה לאחר שנים רבות של מלחמת-אזרחים:
בשנים הראשונות לכהותנו, החלה להתפתח אופטימיות זהירה בלבנון, שכן הוא הצליח להצעיד את לבנון לעבר שיקום כלכלי, פוליטי וחברתי. למרות שארגון חיזבאללה ניסה כבר אז לערער את היציבות בלבנון ולהטיל ספק ביוזמותיו הכלכליות של אל-חרירי בן העדה הסונית, אל-חרירי הצליח לשכנע משקיעים רבים ליטול חלק משמעותי בשיקומה של לבנון.
אל-חרירי הצליח לגייס את הליגה הערבית, וזו הקימה קרן של 2 מיליארד דולר שיועדו לשיקומה של המדינה. אומנם רק חלק קטן מהסכום הגיע לידיים לבנוניות, אך היוזמה סימנה לרבים את הנתיב הכלכלי הרצוי בו עליהם לפעול ואת הרוח חדשה הנושבת מלבנון.
אנשי עסקים מהמפרץ-הפרסי החלו לרכוש מגרשים ומבנים בלבנון, סעודיה החלה להשקיע במדינה והעדות הסוניות והנוצריות החלו לנהל עסקים חובקי-עולם. ב-1993 חלה עליה של כ-90 אחוזים בגביית המסים בהשוואה לשנה קודם לכן. זאת ועוד, עד 1992 הון רב יצא מלבנון המוערך בכ-8 מיליארד דולר, אולם כבר ב-1993 סך-כל ההשקעות הזרות הסתכמו בכ-3 מיליארד דולר. התוצר-הלאומי-הגולמי עלה ב-1993 בכ-10 אחוזים בהשוואה ל-1992.
ב-1993 התל"ג היה כ-1.8 מיליארד דולר, ו-2005 התל"ג הגיע לכ-23 מיליארד דולר.
התל"ג לנפש בשנת 1993 היה כ-670 דולר, וב-2005 התל"ג לנפש הגיע לכ-6,000 דולר.
ב-1993 האוכלוסייה הלבנונית מנתה 2.7 מיליון, וב-2005 היא מנתה כ-3.8 מיליון נפש.
רפיק אל-חרירי, שהונו הוערך בכ-11 מיליארד דולר, הבין כי עתידה של לבנון תלוי גם ברמת חינוך של ילדיה, על כן, אל-חרירי תרם מלגות לעשרות אלפי סטודנטים לבנונים. הוא הקים את תחנת הטלוויזיה אל-מוסתקבל (העתיד) שהפכה לאחת מהתחנות הפופולריות ביותר בלבנון, ואף ייסד עיתון יומי בשם זהה. לאור פעילותו הרבה למען לבנון ושיקומה, אל-חרירי זכה ב-2004 בפרס מיוחד מטעם האו"ם.
רפיק אל-חרירי כיהן פעם נוספת כראש ממשלת לבנון ב-2004, אך הוא התפטר בשל חילוקי דעות עם השלטון הסורי על רקע דרישתו להוצאת הכוחות הסוריים מלבנון. בשל פעילותו האנטי-סורית התקיפה, רפיק אל-חרירי חוסל באמצעות מכונית תופת ב-14 בפברואר 2005. חיסולו שגרם לזעזוע עמוק בלבנון ורחבי-העולם, היווה זרז גם להוצאת הצבא הסורי מלבנון חודשים אחדים לאחר מכן.
מאיש-עסקים למנהיג לאומי
בעקבות הרצח, לבנונים רבים מצאו ניחומים בבנו של רפיק אל-חרירי - סעד אל-חרירי בן ה-36. בבת אחת הוא קפץ מסטודנט למנהל עסקים ומייסד חברת השקעות, למנהיג לאומי שרבים תלו בו את תקוותיהם לעתיד מעט יותר ורוד. לבנון עמדה בפני בחירות חדשות בחודשים מאי-יוני 2005, והיו כאלה שקיוו כי סעד אל-חרירי ייטול לידיו את מושכות השלטון הלבנוני גם כנקמה על רצח אביו וגם יסמן את הכיוון הפוליטי הרצוי לשאר הלבנונים.
האופוזיציה האנטי-סורית בראשותו של סעד אל-חרירי – סיעת אל-מוסתקבל המורחבת - שהתגבשה לקראת הבחירות, זכתה ב-72 מושבים מתוך 128, ולראשונה מזה 30 שנה הפרלמנט הלבנוני נשלט בידי חזית אנטי-סורית תקיפה וקולנית. כשנודעו תוצאות הבחירות יצא סעד אל-חרירי לעיתונאים הרבים שהמתינו לו והצהיר "אני חייב הכל לאבי". אולם, הצלחה זו לא היתה שלמה, שכן החזית הפרו-סורית שהכילה את ארגון "אמל" של נביה ברי וארגון חיזבאללה זכו ב-35 מושבים. לצדם עמד נשיא לבנון, אמיל לחוד (נוצרי מרוני), הנחשב ל"בובה סורית" שכהונתו הוארכה בצו סורי באוקטובר 2004. קבוצת הגנרל מישל עאוון, שזכתה בבחירות ב-21 מושבים, הביטה בעיניים כלות בדומיננטיות של סיעת אל-מוסתקבל, ולכן היא חברה לגוש השיעי בפרלמנט. ויחד עם זאת, האופטימיות בלבנון הרקיעה שחקים ודומה היה כי פני הדברים ישתנו ככל שתתחזק החזית האנטי-סורית בגיבוין של צרפת וארה"ב.
לסעד אל-חרירי היו תוכניות לרפורמה כוללת בלבנון לאחר הבחירות. אך בשל חוסר-ניסיונו הפוליטי הוא פינה את מקומו, בחוכמה רבה, לפואד סניורה שכיהן כשר-אוצר בממשלות אביו בין השנים 1992-1998, בשנת 2000 וב-2004.
סניורה בן העדה הסונית, נולד בעיר צידון ב-1943, היה ידוע בדעותיו האנטי-סוריות בדומה לפטרונו רפיק אל-חרירי. אך בשל מזגו הנוח ויוקרתו כשר-האוצר במשך שנים רבות, מועמדותו של סניורה כראש ממשלה נתמכה על-ידי 126 חברי-פרלמנט. בכך, לכאורה, הושגו שני הישגים עיקריים: הוא היה האיש הקרוב ביותר לסעד אל-חרירי מנהיג הרוב בפרלמנט, והוא קיבל את ברכת הדרך החשובה של צרפת וארה"ב.
מיד לאחר הרכבת הממשלה החדשה, החלו ההכנות לפירוקו של המוקש המסוכן ביותר שהיווה איום ישיר על לבנון כישות מדינית, דהיינו פירוקו או החלשתו של ארגון חיזבאללה שנתקע כעצם בגרונה של לבנון. על-מנת לפרק את שאר המוקשים הלבנוניים, יזם יו"ר הפרלמנט הלבנוני ומנהיג תנועת "אמל" השיעית, נביה ברי, את הקמתו של "הפורום לדיאלוג לאומי".
הפורום לדיאלוג לאומי
על-מנת להבין את נקודות התורפה של לבנון ואת המכשולים הניצבים בפני סעד אל-חרירי בדרך להגשמת שאיפותיו הפוליטיות בלבנון, יש צורך לבחון את הרכבו של "הפורום לדיאלוג לאומי", ובכך להצביע על הסכנות לצד הסיכויים לשינוי בפוליטיקה הפנימית של לבנון בעתיד.
את הנוצרים ייצגו – משפחת ג'ומייל, סמיר ג'עגע ומישל עאוון. גנרל עאוון, ששב ללבנון לקראת הבחירות לאחר היעדרות של 15 שנות גלות בפריז, חתם על הסכם הבנות עם ארגון חיזבאללה המונע את בידודו של הארגון בזירה הפוליטית.
את הדרוזים ייצג – וואליד ג'ונבלט, הידוע כאנטי-סורי תקיף.
את השיעים ייצגו – נביה ברי מנהיג תנועת "אמל", וחסן נסראללה מזכ"ל חיזבאללה.
את הסונים ייצגו – סעד אל-חרירי ופואד סניורה, שהובילו קו אנטי-סורי תקיף וקולני.
מרבית הדיונים נסבו בעיקר על שליטתה של סוריה בלבנון באמצעות הנשיא אמיל לחוד ופירוק חיזבאללה מנשקו בהתאם להחלטת האו`ם 1559 המתייחסת לכך באופן מפורש. לכל אחד מהנציגים היה ברור כי סוריה תעשה ככל שניתן כדי לא לפרק את חיזבאללה מנשקו, וכן היה נהיר לרבים מהם שסוריה תעשה ככל אשר לאל-ידה על-מנת להשאיר על כנו את נשיא לבנון הנוכחי, או למנות מישהו אחר מתומכיה. מאמרו של עמיתי רן פרחי באתר "אומדיה" נגע היטב בעצב-החשוף של הפוליטיקה הלבנונית בשאלת מעמדו של חיזבאללה בלבנון ובכוחות הפוליטיים המנוגדים.
למרות שנערכו דיונים אחדים במגוון נושאים בוערים במסגרת הפורום, נציגי הזרמים לא יכלו להגיע להכרעה כלשהי שתתווה את הדרך לקראת החלת ריבונותה של ממשלת לבנון על כל חלקי המדינה. ב-12 ביולי 2006, בשעה שנחטפו שני חיילי צה"ל בידי ארגון חיזבאללה, דומה היה כי הארגון הצליח שוב לתעתע בפוליטיקה הלבנונית ולצבור עוצמה על חשבון הגורמים הליברליים במדינה. אך העניינים, כידוע, התפתחו אחרת ממה שציפו נסראללה, סוריה, איראן ותומכיהם בלבנון.
גלות מאונס בעקבות המלחמה
ביום בו נחטפו חיילי צה"ל, ב-12 ביולי 2006, סעד אל-חרירי נפגש עם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה כמנהיג הרוב בפרלמנט על-מנת להפגין איזושהי "אחדות לבנונית". אולם, על-פי ההצהרות הישראליות שניתנו עוד באותו יום, הוא שיער כי פני הדברים מובילים למלחמה ארוכה וקשה. בעצת ממשלת צרפת הוא עזב את לבנון יחד עם בני משפחתו עוד באותו יום. אל-חרירי ידע היטב שבלבנון ישנם גורמים רבים שיש להם חשבון ארוך עם משפחתו בשל פעילותה האנטי-סורית, וכי יש חשש כי גורמים אלה ינצלו את השעה כדי להתנקש בחייו. לדעתו, העיתוי של חטיפת החיילים אינו מקרי, וכי את ההוראה לכך נתנו איראן וסוריה על-מנת להרחיק מעל איראן את הלחץ הבינלאומי בשאלת הגרעין.
מאז פרוץ המלחמה בלבנון, מנהל אל-חרירי מסע דילוגים מבירה אחת לבירה אחרת, במטרה לגייס מדינות רבות ככל האפשר על-מנת לשקם את לבנון ביום שלאחר המלחמה. מפריז הוא מנהל יחד עם פואד סניורה מסע הסברה נגד המעורבות של סוריה ואיראן ונגד פעילותו של ארגון חיזבאללה בלבנון. סעד אל-חרירי מצפה לשוב ללבנון מהר ככל האפשר, אך לא לפני שלבנון תשתחרר מהתלות בגורמים עוינים המחזיקים במדינה כבת-ערובה. ויחד עם זאת הוא יודע היטב, כמו רבים אחרים בלבנון, כי ללא עזרה חיצונית מסיבית וללא המטריה של מדינות מערביות אחדות, שאיפתו להיות ראש-ממשלה לא תוכל להתגשם בעתיד הקרוב.
בשעה שקונדוליזה רייס נפגשה עם ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ב-25 ביולי, היא העבירה לו מסר אישי מעודד מראש ממשלת לבנון פואד סניורה. סעד אל-חרירי, שנפגש בעבר עם ישראלים רבים, שותף למסר הזה. חשוב להדגיש, פעם נוספת, שללא תבוסה של חיזבאללה בלבנון מידי ישראל זו תהיה בכיה לדורות, שכן השפעתם של המהלכים בלבנון בימים אלה חורגים הרבה מעבר לגבולותיה של מדינת-ישראל.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סעד אל-חרירי - התקווה הלבנונית", 29 ביולי 2006, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment