Tuesday, April 25, 2006

אחמדינג'אד - בקרב-מאסף בשם האיסלאם הרדיקלי

כאשר בוחנים את הצהרותיו של אחמדינג'אד, נשיא איראן, שנאמרו בחודשים האחרונים בנוגע לישראל ובנוגע ליכולת הגרעינית של מדינתו, עולה תמונה אידיאולוגית בהירה בפשטותה ולמעשה היא מפשטת את הדיון הציבורי בנוגע לרצונותיה של איראן ובפוטנציאל הבעייתי הטמון באיומיה כלפי ישראל וכלפי המערב.

אך, שבוחנים את אמירותיו של נשיא איראן לאור המצב הפנימי באיראן ולאור מעמדה של איראן בזירה הבינלאומית לאורך כל שנות שלטונם של האייתולות, מתווסף לזה ממד הסמוי מעט מהעין. דהיינו, נאומיו של אחמדינג'אד ואמירותיו הרבות משדרות מצוקה אידיאולוגית-דתית קשה, שכן, המהפכה האסלאמית של חומייני לא השיגה את יעדיה למרות התקווה הגדולה שהתקיימה בשנות ה-80 בעת שהיה דומה שהיא נהפכת לתנועה עממית רחבה בעלת אידיאולוגיה אסלאמית-רדיקלית שאינה נרתעת משימוש באמצעים אלימים – דהיינו, הרצח כמכשיר דתי-פוליטי לגיטימי.

המצוקה החברתית:
באיראן של היום, הנוער שגדל תחת האידיאולוגיה דתית נוקשה, מזדהה יותר עם התכנים של המערב ופחות עם התכנים של האיסלאם הרדיקלי. המצוקה החברתית באיראן גדלה ולא פחתה כפי שקיוו מחוללי המהפכה. הזנות הפכה לתופעה נפוצה ולמשטר עצמו אין כלים להתמודד עם תופעה רחבה זו. נגע הסמים הפך לבעיה המעיקה על החברה בכללותה. התופעות הללו, הקיימות במידה כזו או אחרת בכל העולם, מראות בעליל כי המשטר למעשה נכשל בחינוך הערכי שהוא קיווה להעניק לכלל החברה האיראנית. המשמעות היא, שהדת לבדה כמערכת-תרבותית-כוללת המסדירה את היחסים בין האדם למשטר ואת היחסים בין המאמין המוסלמי למאמין אחר, אינה ממלאת את יעודה כיאות בחיים המודרניים המצריכים כלים מעט יותר מורכבים מאשר אמונה-דתית בלבד. איראן של היום היא חברה הנמצאת במשבר ערכי, חברתי, אידיאולוגי ודתי. לו היו נותנים לאיראני הממוצע להחליט על גורלו, סביר להניח שרוב האיראנים היו בוחרים בדרך שונה בתכלית ממה שמציע כיום אחמדינג'אד לעמו.

המצוקה הדתית:
האיסלאם נמצאה כיום במגננה לא רק מול המערב אלא גם מול ביקורת מבית, גם אם זו מגיעה במשורה, טיפין טיפין מפי אינטלקטואלים ליברליים ואנשי-דת מודרניסטיים. פסקי-הלכה המופצים דרך הטלפון הסלולרי גרמו לירידת מעמדם של פוסקי-ההלכה. האתגרים התרבותיים הניצבים בפני מדינות מוסלמיות בהשוואה לאומות ודתות אחרות, מראים בעליל כי הן נמצאות בנחיתות כלכלית וטכנולוגית כמעט בכל הפרמטרים האפשריים. ולמרות זאת, כדי לחזק את התודעה התרבותית-דתית כל ילד ערבי-מוסלמי לומד עוד מינקותו מושגים בסיסיים על סביבתו המיידית:

א. עליונותו של הגזע הערבי, שכן האומה הערבית היא האומה הטובה ביותר מבין כל האומות, ובשל כך הוענק לה הקוראן.
ב. השפה הערבית היא השפה המשובחת מבין השפות האחרות.
ג. עליונותה של התרבות הערבית כמבשרת את דת האיסלאם לכלל העולם.

כאשר המתבגר לומד להכיר את העולם מסביבו, נוצר מצב של דיסוננס-קוגניטיבי, דהיינו, "אי-הלימה" בין התודעה התרבותית לבין המציאות עצמה. בשעה שנוצר דיסוננס-קוגניטיבי מונע נושאו להפחית את הדיסוננס על-ידי שינויים בהתנהגות או במחשבה. אך, במבנה הפוליטית והדתי בו שרויים רוב המוסלמים, שינויים כאלה נתפסים כערעור יסודותיה של החברה המוסלמית. לפיכך, תגובת-הנגד לשינויים תהיה בהסתגרות-יתר, ברצון לאחד את השורות ובתוקפנות הנובעת מתחושה של מגננה מול העולם השרוי בתנועה מתמדת של תמורות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. לכן לא מתפתח זרם ליברלי מרכזי בעולם המוסלמי, אלא הוא בא לידי ביטוי רק בשוליים שלו מפי בודדים שאינם משקפים את הכלל ואינם מייצגים את הזרם המרכזי הקיים במדינות-ערב ובמדינות מוסלמיות נוספות.

המצוקה השיעית מול הסונים: בעיה של דימוי עצמי
השיעה היא הזרם השני בגודלו באיסלאם. המילה "שיעה" משמעותה "פלג" או "סיעה", ומעצם שמה היא מהווה אופוזיציה לזרם המרכזי של האיסלאם שהוא סוני ברובו - המהווה כ-80 אחוזים מהמוסלמים בעולם. השיעים רואים את עצמם כממשיכים ישירים לנביא מוחמד, ומכאן שהם מייחסים לעצמם את הבכורה בקרב העדות המוסלמיות השונות. הסונים רואים את השיעים כרגשניים יותר, משיחיים יותר וכנוטים לפופוליזם דתי חזק יותר מאשר הסונים. במילים אחרות, השיעה היא הרגש, והסונה היא השכל. לזה נלוות "תחושת הקורבן" של השיעה בשל הטבח בכרבלא שאירע כתוצאה מהיריבות על השלטון לאחר מותו של הנביא מוחמד. לבעיית התדמית מצטרפות בעיות נוספות הנוגעות ישירות לאיראן השיעית מול הסונים במזרח-התיכון:
1. איראן אינה מדינה ערבית.
2. רוב רובו של העולם-הערבי – למעט עיראק - הוא סוני ברובו.
3. השפה האיראנית נמצאת בנחיתות, לכאורה, מול הערבית שהיא שפת הקודש של האיסלאם.
האגו-צנטריות הערבית אינה רואה, למשל, את הכורדים כערבים, ועם גישה כזו האיראנים צריכים להתמודד מול הערביות הסונית.

מאז המהפכה החומייניסטית, איראן ניסתה להוביל את העולם-המוסלמי ולשמש לו מודל לחיקוי פוליטי ודתי כאחד. ניסיון זה נחל הצלחה חלקית בלבד, וכיום אנו מוצאים את איראן מנהלת דיאלוג עם השוליים הבעייתיים של המזרח-התיכון כמו עם חיזבאללה, עם הג'יהאד האסלאמי, עם החמאס ועם סוריה שהיא בעלת משטר חסר-לגיטימיות בעיני רבים מאזרחיה והיא שרויה בבידוד מדיני מזהיר. לכאורה, מדינות-ערב היו צריכות להריע לאיראן על מאמציה לרכוש יכולת גרעינית, אך האמת שונה בתכלית, שכן הן יודעות היטב שזו תהיה יכולת גרעינית שיעית בלבד ולא כלל-מוסלמית, ומכאן הסכנה הטמונה למרחב-הערבי כולו ולא רק למערב. על כן, בחדרי חדרים מנהיגים במדינות-ערב מציינים לשבח את פעולותיה של ישראל ואת מאמציהן של מדינות מערביות אחרות שתכליתם להפסיק את המהלך האיראני הנתפס כאיום – ובצדק.

המהירות בה הודיעה איראן על יכולתה בהעשרת אורניום והדרישה מהקהילייה הבינלאומית להכיר בה כמעצמה בעלת יכולת גרעינית, מראים כי המשטר באיראן נתון בלחץ של זמן וכי המשטר רוצה לקבע בתודעה הכלל-עולמית שלאיראן יש כעת מעמד בינלאומי הראוי להתחשב בו. כחלק משלים לתמונה הכוללת שאיראן ציירה לעצמה, היא הצהירה על אלפי מתאבדים העומדים לרשותה וכי הם יופעלו נגד מטרות מערביות במידה ואיראן תותקף. בנקודה זו, איראן נגעה בעצב-החשוף של המערב, דהיינו איראן מבינה היטב את האפקט הפסיכולוגי של ההצהרה הזו, ודרכה איראן רוצה לשתק את היכולת האופרטיבית של המערב כלפיה עד היא תשלים את תוכניותיה הגרעיניות. סביר להניח שאיראן ידעה היטב כי הצהרותיה של אלפי המתאבדים העומדים לרשותה, יתפסו כותרות בכל רחבי-העולם ובכך הם ישיגו את האפקט הרצוי מבחינתם. במילים אחרות, הפחדה של דעת-הקהל העולמית כגורם שיבלום את התוכניות האופרטיביות של המערב כלפי איראן. איראן לא לקחה בחשבון שהצהרות כאלה דווקא ידרבנו את העולם לראות בה גורם מסוכן יותר שיש לפעול נגדו בנחישות רבה יותר.

הגישה האיראנית כלפי ישראל היא תעמולתית בעיקרה שנועדה לכאורה להצדיק את מאמציה של איראן להשיג יכולת גרעינית. מבחינה זו, ישראל מהווה מטרה קלה ונוחה, שכן, איראן פועלת על קרקע אידיאולוגית-אסלאמית נוחה שנוצרה במשך שנים רבות. השימוש התקוף בישראל כגורם מדרבן, מפגין בעליל את חולשתו של המשטר באיראן הן דתית, הן תרבותית והן אידיאולוגית, דהיינו גם המשטר עצמו יודע היטב שהוא אינו משמש מרכז להשראה פוליטית ואידיאולוגית לכלל המוסלמים, אלא רק לכמה קבוצות שוליות במזרח-התיכון שיש להן אג'נדה פשיסטית כדי להצדיק את קיומן. הסכנה היא שאידיאולוגיה רדיקלית מדרבנת את האנשים למעשים רדיקליים כמתחייב מההצהרות האלה.

אך ראוי לציין שגם עבד אל-נאצר השתמש בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת במותג "ישראל" כדי להכפיף את מדינות-ערב לאידיאולוגיה הנאצריסטית. במידה מסוימת איראן של היום היא מצרים של אז עם אותן הצהרות על חיסול והשמדה של ישראל. התוצאה למאמציה של איראן כיום בנוגע לישראל אולי תידמה למאמציה של מצרים אז, שכן באיראן, כרגע, אין שום דבר חדש שישראל לבדה אינה יכולה להתמודד עמו. דוברים ערבים רמזו לאיראן שכל טיל שנורה לכיוון ישראל עובר מעל שטחים ערביים – זהו נתון הראוי להתייחסות רצינית מצד האיראנים ברטוריקה המתלהמת שלהם שמטרתה לשלהב את דעת-הקהל המוסלמית. המשמעות היא, שבנתיב הנוכחי של איראן לחיזוק הדימוי העצמי שלה כמדינה שיעית השואפת להטיל את מרותה על כלל המוסלמים באזור, מי שעלול לשלם את המחיר הכבד הן מדינות-ערב ולא ישראל. אך כידוע למציאות יש דינמיקה משלה והיא מתפתחת אחרת ממה שמצפים, אולם סביר להניח כי המשטר באיראן יתחלף, אם בלחץ פנימי ואם בלחץ חיצוני, עוד לפני שלאיראן תהיה יכולת גרעינית בעלת-משקל.

המאמר פורסם לראשונה באתר "אומדיה".
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אחמדינג'אד - בקרב-מאסף בשם האיסלאם הרדיקלי", 25 באפריל 2006, The Mideast Forum.

Sunday, April 16, 2006

האיום האסטרטגי התורן על מדינת ישראל

בשנים האחרונות התקשורת הישראלית, על שלל גווניה, מוצפת במאמרים הדנים על האיומים האסטרטגיים, לכאורה, על מדינת ישראל. ההצפה הזו גברה עם הניצחון של החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית, ודומה היה כי ישראל טובעת בים של מלל שנגעו בעיקר לכושרו של החמאס להוות "איום אסטרטגי" על מדינת ישראל. לפני שאני אבהיר מעט את הנקודה הזו, אני רוצה להזכיר כמה "איומים אסטרטגיים" שהופיעו בתקשורת הישראלית רק בשנים האחרונות. איומים אלה תפסו כותרות גדולות, הציבור דש בהם, הממשלה דנה בהם, התקשורת כתבה עליהם, ובזמנו – בשעה שהם נכתבו – האיום נראה מוחשי מאוד ומפחיד מאוד, שעורר את הציבור והתקשורת להתנהגות מעט היסטרית. מבלי להמעיט באתגרים המוצבים לפתחה של מדינת ישראל – כמו לכל מדינה דמוקרטית, יש לציין – דומה כי ההתנהגות של התקשורת הישראלית ביצירת "איומים" המחזיקים כותרת למשך כמה ימים, נועדו בעיקר לשם השגת רייטינג ולא לשם דיון רציני ומעמיק באתגר הנוכחי. המשמעות היא, שהשימוש התקוף במושג "איום אסטרטגי" בכותרת בעיתון, או בכתבה טלוויזיונית, או בהרצאה פרונטלית, נועד בעיקר למשוך את תשומת-ליבם של הקוראים, הצופים או המאזינים.

הנה כמה דוגמאות מכותרות, ממאמרים ומדיונים מועדות הכנסת מהשנים האחרונות:

1."יהדות ארה"ב נמצאת, מרצון, בתהליך הכחדה והתבוללות מהיר. לארגונים היהודיים כבר אין גיסות של נוער צעיר ונלהב המוכן לצאת להפגנות ופעולות מחאה המוניות. למולם מתעצמים ארגונים של מהגרים מארצות ערב שיחד עם ארגונים מוסלמיים בארה"ב מציבים איום אסטרטגי כבד משקל לעתידה של מדינת ישראל." (דני רשף, אוקטובר 2000).
2. "המצב בחינוך הוא איום אסטרטגי של מדינת ישראל".
3. "נגע הסמים הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל".
4. "טרור המתאבדים הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל".
5. "הסחר בנשים הוא איום אסטרטגי על מדינת ישראל".
6. "מחלק-המוסר (של משטרת ישראל), אמון על הטיפול בבתי הקזינו ובתי הבושת במחוז תל-אביב, בשניהם אנחנו רואים איום אסטרטגי על אשיות הממשל (הישראלי) עצמו".
7. "ערביי ישראל (הם) איום אסטרטגי על ישראל".
8. "הלבנת הון הוא איום אסטרטגי על ישראל".
9. "הטרור הגלובלי מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל".
10. "אם אתה משתמש בסמים... בהיבט הציוני של הביטוי, אתה פוגע באופן אישי בפוטנציאל של המדינה. אתה פוגע בפוטנציאל הביטחוני. זה איום אסטרטגי כבר היום". (מתוך דיון בועדה למניעת שימוש בסמים בקשר לחיילי צה"ל).
11. "העוני הוא איום אסטרטגי על ישראל".
12. "פגיעה בקניין רוחני היא עברה שהוגדרה 'איום אסטרטגי', בדומה לשתי העברות הקודמות". (הלבנת הון וסחר בנשים).
13. "ארגוני הפשיעה האלו מהווים איום אסטרטגי על החברה בישראל".
14. "יש מדינות בעולם שראו בבערות איום אסטרטגי על עצם קיומן והכריזו על מבצעים רחבי היקף". (נאמר על דו"ח דוברת לרפורמה בחינוך).
15. "אולמרט אינו רואה שישראל נמצאת תחת איום אסטרטגי של החמאס" (בנימין נתניהו על אולמרט).
16. "אולמרט הוא איום אסטרטגי למדינת ישראל" (תגובת גולשים לדברי אולמרט על החמאס).
17. "אני מדבר על המגמה המדאיגה של היחלשות הקשר בין יהודי התפוצות לבין מדינת ישראל והיחלשות הזיקה ליהדות של בני הדור הצעיר. עבור מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, זהו איום אסטרטגי לא פחות מאשר איום הטרור". (דברי מזכיר הממשלה ב-2005).
18. "השחיתות – איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל".
19. "אין זה סוד גדול שישראל מתמודדת מול איום אסטרטגי של טילים בליסטים".
20. "...כשפערים כלכליים הולכים וגדלים (הם) מאיימים איום אסטרטגי על שלמות החברה".

זהו רק קצה הקרחון של "האיומים האסטרטגיים" הרובצים לפתחה של מדינת-ישראל מפי דוברים שונים בתקשורת, באקדמיה ובפוליטיקה. מסתבר, כי כל יום משתנה האיום האסטרטגי על ישראל על-פי מצב הרוח של הדובר או על-פי מצב רוחו של הציבור. ולאור הניצחון של החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, נשאלת השאלה האם החמאס באמת מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל? או במילים אחרות, האם ארגון בעל 6,000 רובים ואידיאולוגיה פשיסטית יכול להוות איום אסטרטגי על מדינת-ישראל עם כל עוצמתה המנטלית והפיזית? מבלי להמעיט באתגר החדש שנוצר לאחרונה עם הניצחון של החמאס, הרצון לבדו להשמיד את ישראל אינו מהווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל, שכן, חסר הממד המשמעותי והוא היכולת לבצע בפועל את האידיאולוגיה - הלכה למעשה. אך באותה נשימה ניתן לציין כי פחדנות והיסטריה מדינית, הם אלה המהווים איום על קיומה של כל קבוצה, חברה ומדינה.

אניס מנצור, אחד מבכירי העיתונאים בעולם-הערבי, אמר פעם ש"אם יניחו את היהודים בגן-העדן, הם יתלו תמונות של הגהנום על קירותיו". ובמילים אחרות, קצת פרופורציות לא יזיקו לדיון שלנו בנוגע לחמאס עם כל האתגר שהוא מציב לפתחה של מדינת ישראל.

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האיום האסטרטגי התורן על מדינת ישראל", 16 באפריל 2006, The Mideast Forum.

Sunday, April 02, 2006

הליגה-הערבית והטבח בדארפור במערב-סודאן

בשעה שנערכו בחירות בישראל, התכנסו ראשי המדינות הערביות בחרטום, בירת סודאן, במסגרת הכינוס של הליגה הערבית, הנחשב לאחד מהאירועים החשובים בעולם-הערבי. ולמרות זאת, רוב הרשתות הערביות העדיפו לתת משקל רב יותר לבחירות בישראל מאשר לדיונים שנערכו במסגרת הכינוס של הליגה הערבית. בכך, הם אותתו לציבור הערבי על חוסר-הרלוונטיות של הדיונים ולירידת מעמדה של הליגה הערבית כגוף שתפקידו להסדיר את היחסים בין מדינות-ערב, ולקדם אינטרסים בינערביים משותפים כמו חינוך, תרבות, כלכלה, השכלה וקידום היחסים עם העולם הרחב. במהלך השנים האחרונות ראשי מדינות-ערב בחרו להתמקד בעניינים קלים, לכאורה, כמו הסכסוך הערבי-ישראלי ולאחרונה גם במצב בעיראק, שכן שני נושאים אלא אינם חושפים באמת את היחסים הרעועים בין מדינות-ערב לבין עצמן, והם מהווים עלי-תאנה בהם מתעטפות מדינות-ערב כדי להסתיר את הבעיות הבוערות כמו האיסלאם הרדיקלי, הבערות, חופש-ביטוי, מעמד הנשים, המתח בין נוצרים למוסלמים במדינות-ערב והדיכוי הפוליטי של קבוצות וארגונים בכל רחבי העולם-הערבי.

הליגה הערבית הוקמה ב-1945 בקאהיר, ובכנס היסוד של הליגה הערבית השתתפו, מצרים, לבנון, ירדן, עיראק, סוריה ותימן. במהלך השנים הצטרפו עוד 16 מדינות המרכיבות היום את "22 החברות של הליגה הערבית" שהן: סעודיה, לוב, עומאן, סודאן, קטאר, כוויית, מרוקו, טוניס, סומליה, אלג'יר, קומורו - באוקיינוס ההודי, מאוריטניה, בחריין, ג'יבוטי, איחוד נסיכויות המפרץ-הפרסי, והרשות הפלסטינית.

לפני כל כינוס של ראשי מדינות-ערב יש ריטואל קבוע מצד כמה מנהיגים ערבים המודיעים שאין בכוונתם להשתתף, וכך היה גם הפעם. נשיא מצרים, חוסני מובראק, ועבדאללה מלך ירדן אכן לא הגיעו לחרטום. מתוך 22 מדינות ערביות החברות בליגה הערבית, רק 12 מנהיגים השתתפו בכינוס האחרון שנערך בחרטום בירת סודאן. סודאן הביעה אכזבה ממיעוט המשתתפים, שכן סודאן ביקשה את תמיכתן של כל מדינות-ערב במעשיה בחבל דארפור לנוכח הביקורת הבינלאומית לה זכתה סודאן בשנים האחרונות.

העימות בדארפור מתחולל בין השבטים הערבים הנתמכים על-ידי הממשלה הסודאנית לבין אפריקאים שחורים תושבי האזור מזה אלפי שנים. היחסים המתוחים בין שתי הקבוצות האלה החלו עם הפלישה של שבטים ערבים לאזור דארפור במאה ה-13. דארפור גם שימשה מרכז לסחר-עבדים, מה שתרם למתח נוסף ולפרץ של אלימות בין הקבוצות השונות לאורך שנים רבות. לאחרונה, בעקבות הפלישה של שבטים ערבים לאזור בתמיכת הממשלה הסודאנית ודחיקתם של האפריקאים השחורים מהאזור, פרצו עימותים אלימים שלוו במעשי-אונס, רצח, חטיפת ילדים ונשים והפיכתם לשפחות מין. מדוחות שונים שחוברו בתקופה האחרונה עולה כי במהלך השנים האחרונות כ-2 מיליון איש נעקרו מבתיהם, ומאות-אלפים אחרים נרצחו או גוועו ברעב וממחלות. הפליטים האפריקאים שמצאו מפלט בצ'אד השכנה אינם מוצאים מנוח, שכן, המליציות הערביות רודפות אחריהם גם מעבר לגבול, והן אינן מהססות להתעמת עם כוחות הצבא של צ'אד כדי לטבוח בפליטים ולאותת להם על הצפוי להם אם ישובו לחבל דארפור.

ועדת חקירה של האו"ם שהוקמה כדי לבדוק את הנעשה בחבל דארפור המליצה על העמדת לדין של כ-50 חשודים בגין "פשעים נגד האנושות", אך ממשלת סודאן הודיעה כי היא לא תסגיר את החשודים. העמדה של ממשלת סודאן משתלבת יפה בשתיקה של העולם, ובראשן אירופה, וכך סודאן יכלה להצהיר – בעידודו של העיתון המצרי "אל-אהראם" - כי "מי שעומד מאחורי האירועים האלה בדארפור היא ישראל".

השתיקה של העולם-הערבי על הנעשה בחבל דארפור וחוסר-המעש של הליגה הערבית בשנים האחרונות, מראים בעליל כי משהו לקוי באופן יסודי בתרבות הפוליטית הערבית, אך רק מעטים בעולם-הערבי ניחנו באומץ האינטלקטואלי להביע זאת בצורה גלויה וחסרת-פניות. על זה הוסיף, בסוף 2004, בשאלה כללית גדולה יותר, העיתון "אל-חיאת" היוצא לאור בלונדון, במילים האלה: "למרות שמשטר החושך של הטאליבאן הפך לחלק מן ההיסטוריה ולמרות שסדאם חוסיין יושב בצינוק בהמתנה למשפט באשמת פשעי מלחמה ופשעים נגד אנושות, המשטרים הערביים עדיין מתנהגים כאילו דבר לא קרה. יתרה מזאת, הם מתנהגים כאילו ההיסטוריה אינה מתרחשת כלל... האם מישהו יכול לשאול את הליגה הערבית מדוע התקשורת הערבית בעיראק ובפלסטין נהנית מחופש פעולה תחת הכיבוש בעוד התקשורת בשאר מדינות ערב אינה נהנית מאותה הזכות?".

השאלה הזו תישאר תלויה באוויר, כל עוד המשטרים הערבים ימשיכו לחפות האחד על השני בכל מעשה עוולה מזוויע הנעשה בשם הערביות או בשם האיסלאם. ובשל כך, גם הפעם הליגה הערבית בחרה לעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי ובנעשה בעיראק כדי להתחמק מהבעיות הבוערות באמת - המטרידות ללא הרף את תושבי העולם-הערבי ללא מענה נאות מצד המשטרים הערביים.

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הליגה-הערבית והטבח בדארפור במערב-סודאן", 2 באפריל 2006, The Mideast Forum.