מדינת-ישראל לקראת 2016

בפסק-הדין שפורסם ב-29 בדצמבר 2015 בערעורו של אהוד אולמרט, התייחסו השופטים לחלקה של התקשורת הישראלית בהתלהמות הכללית שאפפה את הפרשה כולה - מתחילתה ועד לסופה. במשפטים אחדים, די מרשימים, השופטים הצליחו להחזיר את ההכרעות המשפטיות לידיו של בית-המשפט ולא לשום גורם אחר שיש לו אינטרס זר לרומם דמויות ציבוריות או להשפילן עד עפר - כפי שנוהגת בדרך-כלל התקשורת הישראלית. במילים האלה, היטיבו לתאר השופטים את האווירה הציבורית והתקשורתית הנוגעת למקרה כולו: "יכול שהציבור או חלקו, שמטבע הדברים לא נחשף לכל הפסיפס הראייתי, 'מאוכזב' או 'מופתע' מזיכויו של אולמרט מהאישום העיקרי (פרשת הולילנד). אך אמון הציבור בבית-המשפט נובע דווקא מהידיעה שבית-המשפט פוסק כפי שמתחייב מהדין ומהראיות, ולא בשל חשש מתגובת הציבור". וכך ממשיך השופט יצחק עמית בעניין התקשורתי: "דומה כי התיק שבפנינו מדגים היטב את הפער בין משפט, לבין משפט על-ידי התקשורת או על-ידי הציבור... בית-המשפט לא פוסק על-פי תדמיות, לא על-פי שמועות, לא על-פי 'אבל כולם יודעים ש...', ולא מחשש פן הציבור יתאכזב. שופט דן ופוסק על-פי הראיות שהוצגו באולם בית-המשפט ולא על-פי ראיונות של זה או אחר בתקשורת. גם אם מסביב ייהום הסער התקשורתי והציבורי, וגם אם התקשורת כבר חרצה ופסקה את דינה, אנו עושים כמיטב יכולתנו לחסום את הקולות ולבודד עצמנו מרעשים חיצוניים. כך עשינו, כך נעשה גם בעתיד". האם התקשורת הישראלית - שיודעת ליצור אווירה של הסתה והתלהמות כללית - תלמד לקח? כדי להגיע לרגע הזה, דרוש שינוי מערכתי כולל של כל הכללים המניעים את התקשורת הישראלית להתנהל, פעם אחר פעם, כפי שהיא מתנהלת בעשורים האחרונים.

המאמר הנוכחי אינו עוסק בפרשת אולמרט או בתקשורת הישראלית. אלא, במקרה הזה, אנחנו מנסים להתעלם מכל אותם "רעשי רקע רמים" המלווים את השיח-הציבורי שנועדו ליצור אווירה מתוחה, אלימה ומתלהמת, מתוך כוונת מכוון,  כדי להשיג רווח פוליטי או כלכלי. במילים אחרות, המבט על מדינת-ישראל יהיה דווקא מפרספקטיבה של "הכרת הטוב" שנועדה להציג את האתגרים שלנו בפרופורציות הנכונות לקראת השנה האזרחית החדשה. "הכרת הטוב" הוא ביטוי של הערכה בנוגע להישגים שלנו שהם רבים מאוד, וזאת בניגוד לבכיינות הכללית בה מתעטפת מרבית התקשורת הישראלית כסוג של הרגל-מגונה העומד בניגוד גמור למציאות הישראלית היומיומית.

המימד התרבותי

ישראל מייצרת תרבות וצורכת תרבות במימדים לא פרופורציונאליים לגודלה של האוכלוסייה הישראלית. הד לכך ניתן למצוא גם בביקורם של אלפי אמנים מתחומים שונים - רבים ומגוונים -  שהגיעו לישראל במהלך שנת 2015. פסלים, ציירים, צלמים זמרים, משוררים, סופרים, רקדנים ומובילי דעת-קהל הגיעו לישראל יחד עם זמרי אופרה, להקות רוק, נגני קונצרטים ומנצחים מן השורה הראשונה שבאו לחוות את הקהל הישראלי החם ושוחר-התרבות ברמה הכי גבוהה שיש. להקות מגוונות וזמרים מסגנונות שונים הגיעו לישראל מליטא, מצרפת, מהולנד, משבדיה, מהודו, מיוון, מבריטניה, מרוסיה, מסין, מיפן, מדרום-קוריאה, מארה"ב, ממדינות אפריקאיות ואפילו ממדינות מוסלמיות. כל אחד ואחת מהם באו להעשיר את חיינו, אך גם לטעום קצת מהרוח הישראלית התוססת והפורצת את גבולות הידע-האנושי בתחומים רבים. כמעט בכל יום מתקיים בישראל פסטיבל בינלאומי אמנותי כלשהו. אנחנו נמצאים בתקופה של רנסאנס תרבותי ישראלי שרובו ככולו שואב את השראתו מישראלים פורצי-דרך ומאזרחים המעריכים ומוקירים יצירה אמנותית מופתית - החל מהיצירה הקולנועית וכלה ביצירות מחול, תחום בו ישראל נחשבת לאחת מהמובילות בעולם. לצד המדע והטכנולוגיה, ישראל צריכה להציב גם את התרבות בחזית העשייה המדינית - זה מה שמעניין את מרבית האנשים, ולא פוליטיקה.

המימד הטכנולוגי והאקדמי

גם מתחום הזה, ישראל מייצרת ידע וצורכת ידע באופן ניכר, וזאת ללא שום קשר לגדולה או לגודל האוכלוסייה שבה. אנחנו צריכים להתייחס לעצמנו ביתר-כבוד ובהערכה על ההישגים המרובים שלנו. אין כאן ניסים, אלא יש כאן עבודה מסורה של מיליוני ישראלים מוכשרים המבקשים לעשות את אותו דבר כל יום תוך כדי שיפור יומיומי של כישוריהם. אנחנו נמצאים בישורת האחרונה לקראת פתרונן של בעיות קרדינאליות כמו בעיית המים, האנרגיה ושמירה כמעט מוחלטת על המרחב האווירי של ישראל. האוכלוסייה הישראלית נחשבת לאחת מהאוכלוסיות המשכילות ביותר בעולם - במקום השני אחרי קנדה - עם 46 אחוזים מהישראלים שיש להם השכלה אקדמית. בישראל יש יותר מ-70 מוסדות אקדמיים המייצרים אזרחים סקרניים ותוססים שיש להם כלים אינטלקטואלים ויכולת מעולה להתמודד עם אתגרים בכל מקום בעולם. אנחנו לא צריכים להיבהל מכל ישראלי שהחליט להתפתח במקום אחר, כשם שאנחנו לא נבהלים מעשרות-אלפי אקדמאים ואמנים זרים שהחליטו להעשיר את חיינו כאן בישראל. העברת ידע וקליטת ידע ללא הרף, הם אחד מהסימנים המובהקים לחברה תוססת שאינה קופאת על שמריה. היכולות המדהימות האלה באו לידי ביטוי גם במכירתם של 62 חברות היי-טק ישראליות בשנת 2015 בסכום מדהים של 7.2 מיליארד דולר. התחרות על היצירה הטכנולוגית הישראלית מדרבנת מדינות כדוגמת סין להשקיע בישראל כמעט בכל תחום אפשרי. כשמתרחקים מפוליטיקה צרה, מדינות כמו הודו, דרום-קוריאה, סינגפור, הונג-קונג ויפן מעוניינות לרכוש את הידע הישראלי. עשרות-אלפי הסטודנטים הזרים שלמדו ולומדים בישראל יהיו בעתיד מנהיגים ומעצבי דעת-קהל בארצם - ההשקעה הזאת תניב פרי גם בתחום המדיני בעתיד הקרוב והרחוק. האתגר שלנו לשנים הבאות הוא להפוך את התעשיות הממוסדות שלנו לתעשיות טכנולוגיות ברמה גבוהה כמו בתחום הבנייה ובתחומי התעשייה הכבדה והזעירה. הפער הזה חייב להצטמצם בשנים הבאות באורח ניכר.

המימד המדיני

עשרות מנהיגים זרים ביקרו בשנה האחרונה בישראל. מאות פוליטיקאים זרים הגיעו לישראל כדי להתרשם ממקור ראשון על יכולותיה המופלאות של החברה הישראלית כולה. רובם ככולם מבקשים את קרבתה של מדינת-ישראל בשל היותה חלוצה מתחומים שונים ומגוונים היכולים להעשיר את מדינתם בידע טכנולוגי-מעשי. מדינות שלכאורה "מסתייגות" מישראל, מבקשות את קרבתה בשל היותה חלוצה מבחינה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ורוחנית. הרוח היהודית פורצת נתיבים חדשים של שילוב היהדות עם ערכים אוניברסאליים וכישורים טכנולוגיים מן המעלה הראשונה. השילוב המעניין הזה מרתק מדינות מוסלמיות ונוצריות כאחת. שתי הדתות האלה - האסלאם והנצרות - נמצאות בימים אלה במשבר תיאולוגי עמוק שמתוכו עולות שאלות קשות. מתוך השאלות הקשות הללו, ישנן תשובות הנמצאות דווקא בישראל שידעה לשלב ערכים תיאולוגיים עם הדרישות היומיומיות של העולם הליבראלי והטכנולוגי. ככול שניצמד לערכים שלנו, כך ישראל תהיה אבן-שואבת ומקור השראה לא רק ליהודים בעולם אלא גם לנוצרים ולמוסלמים שירצו לחקות את הדגם הישראלי. אנחנו לא צריכים לבזבז יותר מידי אנרגיה על אלה שאינם רוצים את קרבתנו, אך מאידך אנחנו צריכים לטפח את אלה המבקשים את קרבתה של ישראל - גם אם זו מדינה זעירה באוקיאנוס השקט.

המימד החברתי והכלכלי

בישראל קיימת נטייה לנהל דו-שיח של קצוות. וככול שהקצוות הללו מתכווצים, כך הם נוטים לקיים דיון מתלהם יותר ויותר כדי להשמיע את קולם. באמצע, נמצאים יותר מ-80 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית שרובה ככולה מתונה בדעותיה במעשיה. בישראל של סוף שנת 2015 מתגוררים כ-8.5 מיליון נפש וזאת לעומת כמיליון נפש שהתגוררו בישראל בשנת 1948. על-פי מדדים אחדים שהתפרסמו בתקשורת הבינלאומית, התל"ג לנפש (תוצר-לאומי-גולמי) לקראת סוף שנת 2015 הגיע לכדי 41,000 דולר לאדם. במילים אחרות, ישראל היא בין 20 המדינות העשירות בעולם. אין כאן שום נס, אלא עבודה קשה של כולנו ותכנון נכון של הכלכלה הישראלית בידי הדרגים המקצועיים. בניגוד לדעתם של רבים מהאזרחים, ישראל אינה מושחתת יותר ממדינות דמוקרטיות אחרות. מה שנחשב "שחיתות" בישראל, אינו נחשב לשחיתות במדינות דמוקרטיות רבות. בניגוד לישראל - במדינות כמו גרמניה, שוויץ, יפן, דרום-קוריאה, שבדיה, בלגיה, דנמרק, צרפת, בריטניה ואפילו בארה"ב - הטיפול בשחיתות נעשה בחדרי-חדרים הרחק מעיני התקשורת והרחק בעיני החוק כדי לא לפגוע בתדמית של המדינה ולהרתיע משקיעים זרים. תחליטו אתם מה עדיף. במהלך שנת 2015 הגיעו לישראל 30,000 עולים חדשים שהחליטו לקשור את גורלם עם מדינת-ישראל לא בשל מצוקה, אלא בשל ההכרה וההוקרה על יכולותיה המדהימות של החברה הישראלית לפרוץ את גבולות היכולת האנושית בתחומים שנראו רק לפני עשורים בודדים כחסרי-סיכוי. האתגר הגדול שלנו הוא ליצור קורלציה בין התל"ג הגבוה שלנו לבין רווחתו של האזרח הפשוט. זה לא בשמיים וזה לא נס, אלא זה יבוא בעזרת כולנו עם תכנון נכון של הכלכלה הישראלית - ממנה ייהנו הדורות הבאים כפי שאנו נהנים מפרי עמלם המסור של הדורות שקדמו לנו. בסיכומו של דבר, לכל אחד מכם יש יכולת להשפיע - אז תשפיעו, בעיקר לחיוב, כל אחד בתחומו הוא. שנה אזרחית טובה לכולנו.

==

מאת: יוחאי סלע, "מדינת-ישראל לקראת 2016 - בשם הכרת הטוב", מגזין המזרח התיכון, 31 בדצמבר 2015.

Aided by the Sea, Israel Overcomes an Old Foe: Drought

The New York Times: As California and other western areas of the United States grapple with an extreme drought, a revolution has taken place here. A major national effort to desalinate Mediterranean seawater and to recycle wastewater has provided the country with enough water for all its needs, even during severe droughts. More than 50 percent of the water for Israeli households, agriculture and industry is now artificially produced.

During the drought years, farmers at Ramat Rachel, a kibbutz on the southern outskirts of Jerusalem, took water-economizing measures like uprooting old apple orchards a few years before their time. With the new plenty, water allocations for Israeli farmers that had been slashed have been raised again, though the price has also gone up.

“Now there is no problem of water,” said Shaul Ben-Dov, an agronomist at Ramat Rachel. “The price is higher, but we can live a normal life in a country that is half desert.”

With its part-Mediterranean, part-desert climate, Israel had suffered from chronic shortages and exploitation of its natural water resources for decades.

The natural fresh water at Israel’s disposal in an average year does not cover its total use of roughly 525 billion gallons. The demand for potable water is projected to rise to 515 billion gallons by 2030, from 317 billion gallons this year.

The turnaround came with a seven-year drought, one of the most severe to hit modern Israel, that began in 2005 and peaked in the winter of 2008 to 2009. The country’s main natural water sources — the Sea of Galilee in the north and the mountain and coastal aquifers — were severely depleted, threatening a potentially irreversible deterioration of the water quality.

Measures to increase the supply and reduce the demand were accelerated, overseen by the Water Authority, a powerful interministerial agency established in 2007.

Desalination emerged as one focus of the government’s efforts, with four major plants going into operation over the past decade. A fifth one should be ready to operate within months. Together, they will produce a total of more than 130 billion gallons of potable water a year, with a goal of 200 billion gallons by 2020. Read more.

עצמאות כלכלית ישראלית 2015

האם לאחר מערכת-הבחירות הסוערת שהייתה בישראל בחודש מרס 2015, התקשורת הישראלית תשכיל להעביר לציבור מידע אמיתי שמשקף את המציאות האמיתית המקיפה את חייו של האזרח הישראלי הממוצע? נחיה ונראה. ועם זאת, אנחנו יכולים לראות ניצנים ראשונים של טון תקשורתי ענייני וביקורת-עצמית על טיב הדיווח התקשורתי - זה הנוטה לעבור במהירות להתלהמות חסרת-רסן על-פי הסגנון הקלוקל שהשתרש במרבית התקשורת הישראלית על גווניה השונים. אלה הם רק ניצנים ראשונים, ראשונים בלבד - משום שנדרש זמן ממושך לתקן הרגלים רעים הנובעים בין היתר משילוב מסוים של ההרכב האנושי השורר בערוצים הממסדיים. הבעיה אינה נובעת רק בשל ההרכב האנושי, אלא היא גם נובעת מהסגנון העיתונאי "החדש" המקדש את הדעה על חשבון הצגת עובדות אמיתיות היכולות להשפיע על הציבור.

אנחנו, כמובן, יכולים להתעלם "מהרעשים" התקשורתיים הללו ולהמשיך לעסוק בהתמדה בפיתוח הכלכלה והחברה הישראלית ואף להפגין נחישות אזרחית ולאומית למרות הניסיון להטיל דופי בכל מעשינו. ועם זאת, למרות אמצעי-התקשורת החלופיים (כמו רשתות חברתיות ואתרים פרטיים), התקשורת הממסדית שלנו עדיין יכולה להוות כלי להעברת מידע חיוני לציבור מבלי לעוות את המציאות. וזאת, בניגוד גמור למה שהתרחש בשנה האחרונה בעוצמה גדולה ובלתי-נסבלת ששיקפה יותר מכל מגמה ברורה של הטיה אידיאולוגית שנועד לשרת אג'נדה פוליטית מוגדרת למען גופים פוליטיים מסוימים. מעבר לניסיון להציג אג'נדה פוליטית מסוימת, קיימת גם נטייה חזקה לשכתב את ההיסטוריה למען מטרה גדולה יותר שנועדה להציב "סימן שאלה אחד גדול" במסגרת החתירה ליצור דה-לגיטימציה לאופייה הלאומי של מדינת-ישראל. במסגרת הזו, הצגת נתונים כלכליים מעוותים (או שקריים), שנועדו להציג את מדינת-ישראל כמדינה כושלת בסגנון אפריקאי, שירתה את המטרה הפוליטית העליונה הזו.

שני אירועים חשובים מאוד התרחשו במהלך השנה החולפת שהשפיעו מאוד על הביטחון-העצמי של הישראלים: א) מבצע "צוק איתן" שהחל ב-8 ביולי 2014 והסתיים ב-26 באוגוסט 2014. למעשה, אווירת המלחמה בישראל החלה עם חטיפתם והריגתם של שלושת הנערים ב-12 ביוני 2014 באזור גוש-עציון. ההתגייסות החברתית והלכידות הלאומית יחד עם קבלת החלטות מדיניות וצבאיות נכונות, חיזקו את תחושת הביטחון של הישראלים. וזאת, בניגוד גמור לתדמית התקשורתית "הרופסת" שצוירה לחברה הישראלית לאורך זמן ממושך בתקופה שקדמה למבצע. ב) הניצחון של המחנה השמרני בעקבות הבחירות של ה-17 במרס 2015, וזאת למרות התחזיות הפוליטיות שהוגשו לציבור הישראלי במרבית אמצעי-התקשורת הממסדיים. זה היה ניצחון של התבונה האזרחית והדמוקרטית שפעלה נגד מערכת הסתה יומיומית שהתגייסה כמעט כולה למען צד פוליטי מסוים. בשני המקרים הללו, ההפתעה הייתה מוחלטת, משום שאנשים מסוימים המוצבים בעמדות-מפתח בתקשורת ובפוליטיקה אינם מכירים היטב את החברה הישראלית - על כל עוצמתה האזרחית, הכלכלית והלאומית.

לצד ההישגים האדירים של מדינת-ישראל, רובצים להם אתגרים לא קטנים שאינם קשורים בהכרח רק לבעיות ביטחון, אלא ליכולת של המדינה לעמוד באתגרים חברתיים-כלכליים הקשורים לתחושתו הכללית של האזרח הישראלי הממוצע.

1. הקמת הגדר בגבול מצרים והשלמתה בסוף שנת 2013 - בעקבות החלטה אמיצה של ממשלת נתניהו השנייה - עצרה את גלי המסתננים מאפריקה. בעקבות עלייתם של גורמי טרור ג'יהאדיסטים בכל המרחב של חצי-האי סיני בשנתיים האחרונות, הגדר הפכה לגדר-ביטחונית לכול דבר ועניין. ללא הגדר, המצב הביטחוני והחברתי בישראל היה שונה בתכלית ממה שהוא כיום. די להביט על מה שמתחולל באירופה על-מנת להבין את גודל האתגר המונח לרגליו של האיחוד-האירופאי כולו. החלטות חשובות נוספות בתחום התפלת-מים ופיתוח מאגרי-הגז שהתקבלו בשנים האחרונות, האיצו את העצמאות הכלכלית של ישראל והם עתידים להשפיע על יכולותיה של מדינת-ישראל להתמודד טוב יותר עם אתגרים נוספים למשך עשרות השנים הבאות. את הפירות הכלכלים אנו נראה בעתיד הקרוב אם ממשלת-ישראל תנהג בתבונה תקציבית למרות הלחצים הפוליטיים שיופנו לעברה. במילים אחרות, קל לבזבז, אך קשה לחסוך. זה נכון גם למשק הלאומי וגם למשק הפרטי-המשפחתי. כל אחד מאיתנו מבין היטב על מה מדובר.

2. בסוף שנת 2014 הסתכם החוב של מדינת-ישראל ב-715.8 מיליארד שקל. באותה שנה ישראל שילמה ריבית על החוב בסכום אדיר של 38.9 מיליארד שקל. לשם השוואה, תקציב הביטחון של מדינת-ישראל לשנת 2015 עומד על כ-57 מיליארד שקל. במילים אחרות, מתוך תקציב של 328 מיליארד שקל לשנת 2015, ישראל מקציבה סכום אדיר של כ-100 מיליארד שקל עבור מערכת-הביטחון ולתשלומי חובות, כך שהיריעה התקציבית שנותרה קצרה מאוד. ועם זאת, התוצר-הלאומי-הגולמי של מדינת-ישראל בשנת 2014 עמד על סכום פנטסטי של כ-1.07 טריליון שקל למרות האתגר הביטחוני הגדול שליווה אותנו במהלך השנה החולפת.

3. היחס בין החוב של ישראל לתוצר-הלאומי-הגולמי (תל"ג) עמד בסוף שנת 2014 על שיעור של 67.1 אחוזים (זהו יחס נמוך מאוד בהשוואה למדינות אירופאיות רבות). היחס בין החוב לתוצר נחשב לאחד המדדים החשובים ביותר לחוסנו של המשק הלאומי, כך שחברות בינלאומיות העוסקות בדירוג האשראי מייחסות לנתון הזה משקל כבד בקביעת הדירוג של המדינות (דה מרקר, 21 באפריל 2015, עמוד 3). היעד של בנק ישראל לשנת 2020 הוא להקטין את היחס בין החוב לתוצר לרמה של 60 אחוזים בלבד. במילים אחרות, מצד אחד כושר-התמרון של ממשלת ישראל מוגבל מבחינה תקציבית (דהיינו, אי-אפשר להגדיל את החוב למען פרויקטים חברתיים). אך מאידך, חוסנו הכלכלי של המשק מדרבן גורמים בינלאומיים להשקיע בישראל בעוצמה גדולה יותר גם בעתיד. יתרות מטבע-החוץ של ישראל העומדות על סכום אדיר של כ-90 מיליארד דולר מאפשרות לישראל להתנהל באופן מושכל אם וכאשר ויתרחש משבר כלכלי או צבאי העלול להעיק על משק הישראלי כולו.

4. מאז שנת 2003, בעיקר בעקבות פעילותו הכלכלית של שר-האוצר דאז בנימין נתניהו, הכלכלה הישראלית הפכה לעצמאית יותר והמשק הישראלי נחשב לאחד מהחזקים בעולם. מאז אותה שנה, ישראל מייצאת יותר ממה שהיא מייבאת. שליש מהיצוא הישראלי מופנה לאירופה, שליש מופנה לארה"ב ושליש מתפזר בין מדינות שונות (כלכליסט, 21 באפריל 2015, עמוד 3). הייצוא הישראלי לסין, ליפן, להודו, להונג קונג, לטייוואן, לסינגפור, למלזיה ולדרום-קוריאה הגיע במהלך השנה האחרונה לסכום מדהים של יותר מ-22 מיליארד דולר. השוק האסייתי עסוק ביצירת שווקים חדשים ללא היבטים פוליטיים (בניגוד לאירופאי), כך שהוא מהווה אפיק נוסף חשוב לעוצמה הכלכלית הישראלית לקראת שנים הבאות.

5. הכלכלה הישראלית מייצרת כ-40,000 דולר תל"ג לנפש והיא נחשבת לאחת מ-10 המדינות החזקות בעולם (הכלכלן שלמה מעוז, בראיון לדה מרקר ב-22 באפריל 2015). שילוב של יוזמה אישית, השכלה גבוהה, אבטלה נמוכה, מוסדות פיננסיים יציבים והשקעות ממשלתיות גדולות יוצרים מבנה כלכלי לאומי מיוחד המאפשר למשק הישראלי להפגין הישגים יוצאי-דופן בטיבם. לפיכך, האתגר של ממשלת-ישראל הוא ליצור קורלציה בין ההישגים הגדולים של המשק הישראלי לבין מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי הממוצע. גורמים כלכליים מדגישים שקיימת "תחושה של עוני" בעיקר בין אלה שמשועבדים למשכנתא או לשכר-דירה מעיק לבין אלה שיש בבעלותם דירה ללא חובות. לפיכך, בעיית הדיור בישראל מהווה, אם כן, את האתגר הגדול של החברה הישראלית כולה ושל כל הממשלות-הישראליות שיכהנו בשנים הקרובות.

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "ביטחון, חברה ועצמאות כללית ישראלית 2015", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2015.

כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים במפלגת העבודה

ברמה המילולית, מערכת הבחירות לכנסת ה-20, הייתה אלימה במיוחד היא גלשה לעיתים קרובות להסתה בלתי-נסבלת ברמה האישית. מבחינה תקשורתית, אנו היינו עדים להסתה כמעט חד-צדדית המופנית כלפי אדם אחד - שלא במקרה הוא מכהן כראש-ממשלת ישראל הנוכחית לפחות עד ה-17 במרס 2015. מאידך, דווקא הציבור הישראלי גילה במערכת הבחירות הנוכחית בגרות מסוימת, וזאת בניגוד גמור למערכות התקשורתיות הסובבות אותו והאמורות להעניק לו שירות הוגן ככול שניתן. הנטייה הבלתי-נסבלת של התקשורת הישראלית לגלוש להסתה אלימה בין אדם לחברו, בין ציבור אחד למשנהו ובין אזרח לבין מדינתו, נגועה באופן מובהק בהטיה פוליטית שאין לה ולא-כלום עם האינטרס הציבורי משום שההסתה הזו ברוב המקרים גלשה להצגת נתונים שקריים שהובאו לציבור הישראלי באופן מכוון במטרה לשרת גורם פוליטי מסוים.

בדרך-כלל, להסתה כזו יש הצלחה משום שהיא מפעילה בלוטות אמוציונאליות בקרב הציבור הלכוד בסבך של נתונים סותרים לכאורה. מצד אחד, למרבית הישראלים ברור לחלוטין שמדינת-ישראל היא סיפור של הצלחה כלכלית מרשימה גם לאור הסביבה האלימה בה אנו חיים. מאידך, מאז שהחלה מערכת הבחירות לכנסת ה-20, אנו עדים לשטף של נתונים כלכליים שנועדו להציג את מדינת-ישראל כסיפור שכולו כישלון-אחד-גדול רק בגלל כהונתה של ממשלה מסוימת. בשל "הרעשים התקשורתיים" הללו, כמעט ובלתי-ניתן לנהל דיון רציני על הבעיות האמיתיות של ישראל ועל הדרכים הראויות שיש לאמץ במטרה להתגבר על הקשיים הללו.

כך למשל, אחת מהבעיות המטרידות ביותר את הציבור הישראלי היא "בעיית הדיור" - המתרכזת בעיקר בשל מחירן הגבוה של הדירות בישראל. לאורך כל מערכת הבחירות הנוכחית לא נערך דיון רציני על הנושא הזה. כמובן שיש לכך סיבה משום שהכנסות המדינה ממסים על דירות הסתכמו בשנת 2014 על יותר מ-20 מיליארד שקל המהווים כ-5 אחוזים מתקציב המדינה. שום ממשלה, כולל ממשלת-שמאל מובהקת, לא יכולה לוותר על סכום אדיר שכזה. אין תימה איפה, שמרבית המפלגות מחפשות פתרונות "קסם" לבעיה זו על-מנת לרצות את ציבור הבוחרים, אולם בכך המפלגות עצמן נזקקות לשפע של תירוצים ולשפע של לוליינות מילולית כדי לחפות על חסרונה של תוכנית אמיתית להורדת מחירי הדיור. יתרה מזאת, כל תוכנית להורדת מחירי הדיור בישראל תגרום הפסד כספי ניכר למי שכבר רכש דירה בישראל או לכאלה שכבר כפופים למשכנתא מכבידה למשך עשרות שנים הבאות. לאף מפלגה אין פתרון אמיתי היכול להוזיל את מחירי הדיור באופן ניכר מבלי לפגוע באלה שכבר משועבדים לדירה. כשאין פתרון אמיתי לבעיות "הבוערות" בישראל, מרבית המפלגות גלשו להכפשות אישיות בעידודם הנמרץ של אחדים מכלי-התקשורת בישראל. מדינת-ישראל זקוקה לפתרון מערכתי כולל והולם בנושא הדיור, הן בשל גידול באוכלוסייה והן בשל העלייה המבורכת לישראל הגוברת משנה לשנה - משום שמדינת-ישראל מהווה מוקד-משיכה בשל הישגיה המדהימים, וזאת למרות הניסיון התקשורתי להטיל דופי באורחות החיים שלנו.

בסוף חודש פברואר 2015 פורסם דו"ח מבקר המדינה בנוגע למשבר הדיור. הארץ סערה למשך כמה שעות בשל הממצאים שהוצגו בו, אולם מייד לאחר מכן כולם נכנסו לתרדמה כאילו מאומה לא התרחש. מעבר לכישלונות של הממשלות הישראליות לזהות בזמן את המשבר ולהיערך באופן הולם בעזרת מתן פתרונות יעילים, אחריותו הישירה של בנק-ישראל בניפוח מחירי הדיור הוצנע לחלוטין משום שלכולם היה קל מאוד לשלוח את החצים לעבר ממשלת נתניהו השנייה והשלישית משיקולים פוליטיים. בנק-ישראל, באמצעות הורדת הריבית שנועדה לסייע ליצואנים, יצר במו-ידיו בועה נדל"נית משום שזה היה אפיק ההשקעות היחיד והריאלי של החוסכים בישראל.

בתחילת חודש מרס 2015 בנק "הפועלים" (שהיה פעם מזוהה עם מפלגת-העבודה) פרסם הודעה "מרעישה" על רווחיו הגדולים שהגיעו לשיא של 2.74 מיליארד שקל בשנת 2014. וראו אזה פלא, למרות הרווחים העצומים של הבנק, הוחלט לפטר כ-800 עובדים, אך במקביל לכך מנכ"ל הבנק, ציון קינן, קיבל בשנת 2014 שכר של 8.5 מיליון שקלים. הבנק חילק דיבידנד בסכום של 412 מיליון שקלים מהרווחים של שנת 2014. ובכן, מה לא בסדר בתמונה הזו? לצערנו הרב, כמעט אף מפלגה - למעט ח"כ אילן גלאון תנועת מר"צ ומשה כחלון ממפלגת כולנו - לא התייחסה לעיוות מוסרי הזה בשל שיקולי בחירות וחוסר-רצון להתעסק עם אחד מהארגונים הכלכליים הגדולים בישראל. וכך, החברות הכלכליות הישראליות מעצבות שיח-כלכלי מעוות שבו גם כשיש רווחים עצומים, חייבים לפטר עובדים מסורים, וזאת במטרה להציג רווחים גדולים יותר גם בשנה שלאחר מכן. העיוות הזה מתגבר משנה לשנה גם בשל שתיקתן של כל המפלגות -  שגם הן סובלות מעיוות מוסרי בשלל תחומים הנוגעים לחייו של האזרח הישראלי. יתרה מזאת, אין שום הצדקה מוסרית לשכר של 8.5 מיליון שקל לשנה - יהא האיש מוכשר ככול שיהיה. למפלגת העבודה אין תשובה מוסרית ומעשית לעיוות הזה הנעשה על חשבון הציבור כולו.

הממשלות האחרונות בישראל, עד לשנת 2014, דגלו בצמצום חובותיה של מדינת-ישראל באופן ניכר. כך למשל, היחס בין החוב לתוצר במדינת-ישראל הסתכם בשנת 2013 ב-67.4 אחוזים בלבד. זהו נתון פנטסטי משום שהממוצע העולמי במדינות-המפותחות עמד באותה שנה על 108.5 אחוזים. סביר להניח שצמצום החוב בא, בין היתר, על חשבון השקעות ציבוריות. ובכן, כאן נשאלת השאלה האם התהליך הזה משרת את הציבור הישראלי לטווח הארוך או לא? שאלה נוספת היא, האם למפלגת-העבודה יש פתרונות קסם בנוגע להשקעות ציבוריות גדולות ללא הרחבה ניכרת של החוב הלאומי? סביר להניח, שלאור מערכת הבחירות האלימה שהתנהלה בישראל בעידודם הנמרץ של אחדים מכלי התקשורת בישראל, מפלגת-העבודה עדיין לא גיבשה דעה בנושא. לידיעת מפלגת-העבודה - בנק-ישראל מתכנן להוריד את החוב לרמה של 60 אחוזים עד לשנת 2020. יתרה מזאת, לדעת בנק-ישראל, מחירי המזון בישראל ירדו בשנת 2014 ב-3.5 אחוזים, וזאת בניגוד גמור לטענות של מפלגת-העבודה על יוקר-המחיה בישראל. יש לנו בעיה אחרת - והיא בעיית השכר. אולם ספק רב אם מפלגת-העבודה מסוגלת לטפל בבעיה כאובה זו מבלי להיכנס לגירעונות עצומים העלולים להעיק על הדור הנוכחי ועל הדור הבא.

לאורך כל מערכת הבחירות הנוכחית אפשר לציין שהנושא "הפלסטיני" כמעט ונעלם מהשיח הפוליטי. ההישענות של השמאל הישראלי כולו על הנושא "הפלסטיני" בלבד לאורך עשרות השנים האחרונות, העלה חשש כבד בקרב הציבור הישראלי שאי-אפשר לסמוך של השמאל הישראלי שפיתח אובססיה פוליטית בעניין הזה תוך כדי התעלמות מוחלטת מנושאים חשובים לא פחות. יתרה מזאת, האובססיה הפוליטית של השמאל הישראלי בנוגע לעניין "הפלסטיני" נותרה כשהייתה, גם שהרשות-הפלסטינית עשתה את כל הטעויות האפשריות תוך-כדי דחייה של כל ההצעות של כל הממשלות הישראליות שכיהנו מאז הסכם אוסלו האומלל של 1993.

האם השמאל הישראלי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נעוצה דווקא במעשיה של ממשלת-ישראל, אלא ששורש-הבעיה נעוץ בסרבנות הפלסטינית להגיע לפשרה הולמת עם מדינת-ישראל? אם "הכיבוש" הישראלי נורא ואיום, ואם ישראל מבצעת פשעים איומים נגד "העם הפלסטיני", מדוע הרשות-הפלסטינית אינה ממהרת להכריז על מדינה-עצמאית גם על חלק מהשטח? הרי מנהיגי היישוב היהודי היו מוכנים להגיע לפשרות מרחיקות-לכת עד לשנת 1948 למרות "הצהרת בלפור" שהעניקה לנו בית-לאומי גם על עבר-הירדן המזרחי. למרות הטענות על "כיבוש" הנמכרות כלחמניות-טריות לקהילה הבינלאומית בידי דוברי השמאל הישראלי, הרשות-הפלסטינית נהנית מאוטונומיה כמעט מלאה, כך שלישראל אין כל שליטה על חייהם של יותר מ-95 אחוזים מהאוכלוסייה המוסלמית המתגוררת ביהודה ושומרון. את השליטה הביטחונית אפשר לצמצם עד למינימום אם המנהיגות הפלסטינית תגיע להכרעה מוסרית שאסור, באופן מוחלט, לרצוח יהודים רק בשל היותם יהודים. לצערנו הרב, מפלגת-העבודה אינה מסוגלת להציב מראה מול הרשות-הפלסטינית. זאת ועוד, מפלגת-העבודה גם אינה מסוגלת להציב מראה מול האידיאולוגיה הפלסטינית - זו הלובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות המקומיות והבינלאומיות. בדיוק כמו בנושא כלכלי, גם בנושא הפלסטיני, מפלגת-העבודה אינה מסוגלת להימנע מפופוליזם זול ומטעה שנועד לקושש עוד כמה קולות בעזרת גימיקים תקשורתיים. מפלגה רצינית הטוענת לכתר, מן ראוי היה שהיא תציג לציבור תוכנית עבודה מסודרת לשנים הבאות. יש תוכנית כזו? או, פעם נוספת, המפלגה תעדיף לעסוק בהכפשות אישיות?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים", מגזין המזרח התיכון, 12 במרס 2015.

האם למפלגת העבודה יש תוכנית כלכלית

עוד לא הסתיימה המערכת הבחירות של ה-17 במרס 2015, וכבר כעת נזרקות לחלל-האוויר רמיזות על עתידו הפוליטי של ח"כ יצחק הרצוג ביום שלאחר הבחירות. כבר כעת, רבים במפלגת-העבודה מריחים את המפלה בעקבות המסע הכושל של המפלגה לקבוע את סדר-היום הלאומי של מדינת-ישראל. לפיכך, סביר להניח שיום לאחר הבחירות, נציגים בכירים של המפלגה יבקשו להדיח את הרצוג מראשות המפלגה כפי שהדבר אירע לקודמים לו - החל מעמרם מצנע ועד לשלי יחימוביץ.

הבעיה לא נעוצה רק באישיותו של הרצוג, אלא גם בתגובותיו הפומביות הנשמעות לעיתים הזויות המתאפיינות בסגנון הדומה לטוקבקיסט המצוי הפולט סיסמאות למכביר באתר YENT. סביר להניח שהרצוג שואב אתה שראתו מהכותרות המתלהמות באתר YNET, אלא שתושבי מדינת-ישראל מצפים מהרצוג לרמה גבוהה יותר, מזו האופיינית לאתר חדשותי רכילותי, וזאת לאור הצהרתו ש"אני אהיה ראש הממשלה הבא של ישראל" - הצהרה שנאמרה כבר עשרות פעמים בשבועות האחרונים עד כדי מיאוס.

אחת מהבעיות הראשיות של מפלגת-העבודה בשנים האחרונות מתבטאת בעובדה שהיא "מנצחת" בסקרים, אך מפסידה בבחירות. ברגע האמת, הבוחרים הישראלים אינם מסוגלים להעניק את שרביט האחריות-הלאומית למנהיגי מפלגת העבודה. כאן נשאלת השאלה מדוע? למפלגת-העבודה אין משנה-סדורה של עקרונות ורעיונות לפתרון בעיות היסוד של מדינת-ישראל. יתרה מזאת, גם לבעיות פשוטות לכאורה, למפלגת-העבודה אין תשובה ראויה משום שראשי-המפלגה למעשה הפכו לבני-ערובה בידי התקשורת המתלהמת של ישראל - כדוגמת עיתון "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". בשנים האחרונות, המפלגה הפכה כחומר-ביד-היוצר בידי אחדים מכלי התקשורת בישראל בשל שיקולים עסקיים שאין להם ולא-כולם עם האינטרס הישראלי המובהק.

על-מנת להבין טוב יותר את הקריאה המשובשת של המציאות המדומיינת השוכנת בראשם של מנהיגי המפלגה, הצהרתו הילדותית של ח"כ עומר בר-לב, ב-12 פברואר 2015, כי "להרצוג יהיה אומץ לתקוף באיראן", מראה בעליל על חוסר-הבנה מוחלט הן בנוגע לאיום הגרעיני האיראני והן בנוגע למאמציה של ישראל בעניין. א) להרצוג אין אומץ לתקוף באיראן. להרצוג גם אין כל מושג מה צריך לעשות בנושא האיראני ובאיזה דרך לפתור את הבעיה הזו העלולה להעיק מאוד של מדינת-ישראל בשנים הקרובות. ב) האמירה הילדותית והאומללה הזו מעידה שלראשי מפלגת-העבודה יש פה גדול המחפה של דלות המחשבה. ג) מאמציו של נתניהו בנושא האיראני מכוונים לכך שלא יהיה צורך לתקוף צבאית את איראן, ובכך למנוע אובדן של חיי-אדם ולמנוע אובדן בלתי-נסבל של נכסים לאומיים. ההצהרה המבישה של עומר בר-לב מראה בעליל שלמפלגת-העבודה יש מנגנון להשמדה עצמית הפועל לאיטו עד לכישלון הקולוסאלי ביום הבחירות עצמו - פעם אחר פעם. אם טובת המדינה באמת עומדת לנגד עיניהם של ראשי מפלגת-העבודה, מן הראוי היה שהבכירים שבהם היו מצטרפים למאמציו של ראש-הממשלה במסעו לקונגרס האמריקאי כדי להציג את העניין האיראני מנקודת-מבט ישראלית. אולם, משהו אחר כנראה מניע את ראשי המפלגה בבואם לדון באינטרסים החיוניים של מדינת-ישראל.

אמירות אומללות שכאלה אופייניות מאוד לראשי מפלגת-העבודה. כך למשל, יצחק הרצוג טען באמצע חודש פברואר 2015 ש"נתניהו הרס את הכלכלה הישראלית" (ציטוט שהובא באחד מהעיתונים היומיים). כמובן שזו אמירה מוזמנת על-פי הכותרות שהופיעו במהלך השבועות האחרונים בעיתון "ידיעות אחרונות" ובאתר YNET כחלק מהמלחמה על הישרדותו של העיתון מול העיתון "ישראל היום". שוב אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, האם הרצוג מבין בכלכלה כמו שהוא "מבין" בנושא הגרעיני האיראני? מייד לאחר ההצרה המטופשת הזו של הרצוג, התפרסמו נתוני מקרו מעולים בנוגע לישראל הן בתקשורת הישראלית (הנורמאלית) והן בידי ארגונים כלכליים בינלאומיים. כך למשל, חברת דירוג האשראי "סטנדרד אנד פורס" אישררה את דירוג האשראי של ישראל העומד כיום על +A עם תחזית "יציבה", דהיינו השפעת הסיכונים הביטחוניים על ישראל תהיה מוגבלת. זאת ועוד, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה (מיד לאחר אמירתו האומללה של הרצוג) על צמיחה של 7.2 אחוזים ברבעון האחרון של שנת 2014, וזאת לאחר ירידה מסוימת שהייתה בעקבות מבצע "צוק איתן". במילים אחרות, הצמיחה במשק חוזרת להיות בקצב של 3 אחוזים בשנה - זהו נתון המעורר קנאה ברוב המדינות המערביות כולל ארה"ב. ישראל, אם כן, היא אי של שפיות כלכלית, חברתית, פוליטית וביטחונית למרות המסגרת האזורית הסוערת ולמרות המצב הכלכלי הבעייתי השורר ברוב המדינות בעולם.

על-פי נתוני המקרו של מדינת-ישראל, היא מתנהלת כגוף כלכלי מעורר הערצה עם השקעות אדירות בתשתיות, עם הרחבת הסחר עם מדינות אסיאתיות, עם שיא של גיוסי-הון של חברות ישראליות בשנת 2014 העומד על כ-3.4 מיליארד דולר, וכן עם רכישות של חברות ישראליות בידי גורמים בינלאומיים בסכום של יותר מ-900 מיליון דולר לשנת 2014. במשרד האוצר מעריכים שגביית המיסים לשנת 2015 תעמוד על סכום של כ-262 מיליארד שקל וזאת לעומת 254.7 מיליארד שקל בשנת 2014 שהייתה גבוה בכ-1.9 מיליארד שקל מתחזית של משרד-האוצר, וזאת למרות ההוצאות הכבדות שנגרמו במבצע "צוק איתן". הגירעון בתקציב המדינה הסתכם בסך-הכל ב-2.8 אחוזים מהתוצר-הלאומי-הגולמי של ישראל.

ובכן, האם יצחק הרצוג התגלה כשקרן פתולוגי לפתע-פתאום גם בעניין הכלכלי? האם בכלל יצחק הרצוג מבין את ההבדל בין "נתוני המקרו" (המדינה) לבין "נתוני המיקרו" (ההתנהגות הכלכלית של האזרח)? האם אמירתו של יצחק הרצוג נאמרה מתוך כוונת זדון והטעיה מכוונת של הציבור? אפשר להתרשם שיצחק הרצוג קיבל את השכלתו הכלכלית מהכותרות ההזויות של אתר YNET שמצליח להוליך שולל את קוראיו בעזרת הפיכת כל נתון חיובי לנתון שלילי בהשראת המאבק בין "ידיעות אחרונות" לעיתון "ישראל היום". אם המצב כל כך רעוע בישראל, מהי בעצם התוכנית הכלכלית של יצחק הרצוג לעם-ישראל למדינת-ישראל?

מסתבר, שכפי שהצליחו להעלים את ציפי לבני ממסע הבחירות של מפלגת-העבודה, כך גם ראשי המפלגה הצליחו להעלים את התוכנית הכלכלית של מפלגת-העבודה משום שתוכנית כזו למעשה אינה קיימת כלל. שימו-לב למה שהתחולל בתחילת פברואר 2015 בעת שהיה ניסיון להציג תוכנית-כלכלית-מגובשת בידי פרופסור מנואל טרכטנברג המיועד להיות שר-האוצר של מפלגת העבודה. כשטרכטנברג הציג את תוכניתו בכינוס מיוחד של מפלגת-העבודה, הוא זכה לקריאות גנאי על תוכניתו שלא הלמה "ערכים סוציאליסטים" כפי שחשבו אחדים מחברי המפלגה מהאגף הקיצוני. יתרה מזאת, היו כאלה שמצאו במבטאו הארגנטינאי עילה מספיק טובה ללגלג על תוכניתו הכלכלית שנתפסה בעיני אחדים מחברי המפלגה כניאו-ליברלית, אלוהים ישמור. מפלגת-העבודה מורכבת מסופרמרקט של רעיונות - החל מרעיונות מרכסיסטיים וכלה וברעיונות כלכליים ליבראליים הדומים לרעיונותיו של בנימין נתניהו. הרבה טרמפיסטים קפצו על העגלה הרעועה של המפלגה עד שקשה לחברי-המפלגה לגבש רעיון מרכזי אחד בנושא מוגדר אחד.

לפיכך, ליצחק הרצוג אין כל תוכנית כלכלית מגובשת, וזאת למרות טענתו (שנאמרה כבר לפני שבועות רבים) שהבחירות של שנת 2015 יתמקדו בנושאים כלכליים וחברתיים. יתרה מזאת, ליצחק הרצוג אין שום רעיון מה לעשות עם האיום הגרעיני האיראני כשם שאין לו כל מושג מה שצריך לעשות בנושא הפלסטיני או בנוגע למחירי הדיור המעיקים על משפחות רבות בישראל. אין תימה איפה, שיצחק הרצוג נזקק לסיסמאות נבובות המתמקדות אך ורק בנימין נתניהו המשמש כ"מסך עשן" לרדידות האידיאולוגית של כל מנהיגי מפלגת-העבודה.

כל המפלגות בישראל אינן מצליחות לגבש תוכנית כלכלית נאותה שתיצור קורלציה בין נתוני המקרו המדהימים של מדינת-ישראל לבין מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי או בנוגע לתחושתו הכלכלית של האזרח הישראלי. הבעיה חמורה הרבה יותר במפלגת-העבודה הרואה את עצמה כמפלגת שלטון. אולם, למפלגה אין כל מושג מה צריך לעשות כדי להוריד את מחירי הדיור בישראל - שזו הבעיה החמורה ביותר בישראל - מבלי לפגוע באופן קשה בהכנסותיה של המדינה, וכן לא לפגוע באזרחים פשוטים המחויבים במשכנתא גדולה על נכס שערכו ירד. הבעיות של ישראל אינן קשורות רק למחירי המזון או למצב מערכת החינוך או למערכת הבריאות - אלה הם בעיקר דיבורים מתלהמים על כשלים ניהוליים שאפשר למצוא להם פתרונות מערכתיים ללא כל הוצאה מעיקה נוספת על תקציב המדינה.

ב-17 בפברואר 2015 התפרסם דו"ח מבקר המדינה על הוצאות מעון ראש-הממשלה. האלימות המילולית שהופגנה בתקשורת הישראלית בנוגע לממצאים אחדים שהועלו בדו"ח, מראים בעליל על ניסיון נואש של בעלי-עניין להפוך את מערכת-הבחירות הנוכחית למסע של הכפשה על משפחת נתניהו. נצא מתוך נקודת-הנחה שאכן הייתה חריגות גדולות בהוצאות הכספיות הנוגעות למעון ראש-הממשלה. ועם זאת, כאשר ראש-ממשלה ישראלי (כלשהו), מארח משלחת של אנשי עסקים זרים, והוא אף מצליח לשכנע אותם להשקיע מאות-מיליוני דולרים לטובת המשק הישראלי, העיסוק האובססיבי בהוצאות על המעון הרשמי המרופט של ראש-הממשלה נראה קטנוני לחלוטין. גם את העניין הזה אפשר לפתור בנוהל-מוסדר של סכום מקסימאלי שנתי, וזאת מבלי לגלוש לאלימות מילולית מיותרת המנסה לחפות על דלות המחשבה הרעיונית הקשורה לאינטרסים החיוניים של מדינת-ישראל ותושביה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לאן נעלמה התוכנית הכלכלית של יצחק הרצוג", מגזין המזרח התיכון, 19 בפברואר 2015.

התוכנית הכלכלית החדשה של ממשלת ישראל

כשהלחץ הפוליטי עושה את שלו - בעיקר לפני בחירות - בדרך כלל נשלפות אמירות או תוכניות שאין להן כיסוי, וזאת כדי לעצור מעט את הזעם הציבורי בנושא כלשהו העומד על הפרק. כך היה, למשל, בתחילת דצמבר 2014 בעקבות הכרזתו של בנימין נתניהו על כוונתו לבטל את המע"מ על מוצרי יסוד. כמו כל דבר בממשלתו השלישית של נתניהו, גם הפעם התברר שההכרזה הזו הייתה שטות מוחלטת שלא תעזור למשקי-הבית לעמוד בהוצאות המרובות הנוגעות לניהולה תקין של המשפחה הישראלית הממוצעת.

מרבית הארגונים הכלכליים הבינלאומיים דווקא מציינים לשבח את מדיניות המע"מ האחיד שיש בישראל. גם נתניהו יודע שהצהרתו זו נשלפה מהשרוול רק לאור השיח-הציבורי של אותם ימים שהתמקד במחירי המזון בישראל. אלא, שההתמקדות הציבורית הזו הפכה לעניין רגשי ולא לעניין כלכלי משום שאין בעיה אמיתית במחירי המזון בישראל - בעיקר כאשר מדובר על מזון לא מעובד או לא מוכן.

בואו נתמקד לרגע במקרים אמיתיים כדי להבין את התמונה כולה: זוג נשוי ללא ילדים (מתל-אביב) יכול להתקיים כהלכה מ-400-300 ₪ המוקדשים להוצאות-מזון כולל בשר. לפיכך, הורדת המע"מ על מוצרי יסוד תביא אולי להקלה בשקלים בודדים בלבד מידי חודש. על כן, לא כאן טמונה הבעיה האמיתית של משקי-הבית בישראל, וזאת לידיעתו של בנימין נתניהו ולידיעתה של כל ממשלת ישראל הנוכחית. הבעיה האמיתית במתמקדת בעושק הנעשה בשם כל ממשלות ישראל לדורותיהן בעזרת ארגונים כלכליים להם נזקקים הישראלים מידי יום ביומו.  דוגמאות אחדות יבהירו על מה מדובר:

זוג נשוי כזה יתגורר בדירה שעלותה עלול להגיע ליותר מ-4,500 ₪ לחודש במקרה הטוב; נסיעות לעבודה באוטובוס יעלו כ-500 ₪ לחודש; כבלים, אינטרנט וטלפון יעלו יותר מ-300 ₪ לחודש; ארנונה כ-250 ₪ לחודש; חשמל, מים וגז כ-400 ₪ לחודש במקרה הטוב; תשלומי ועד-בית כ-100 ₪ לחודש. במילים אחרות, רק כדי לקיים אורח-חיים מאוד צנוע, זוג ישראלי יזדקק ליותר מ-6,000 ₪ בכל חודש. עדיין לא דיברנו על בגדים, תרבות, בילוי, חומרי ניקוי, קוסמטיקה, ביטוחים, עמלות לבנקים, חופשה שנתית צנועה, הוצאות על בריאות ועוד ועוד. מהתמונה הזאת עולה שמחירי המזון אינם הבעיה המרכזית בישראל, אלא הבעיה המרכזית מתמקדת במדיניות מכוונת של ממשלת ישראל לנפח את העלויות של השירותים הציבוריים ושל מוצרים רבים בין 200 ל-600 אחוזים כדי לממן את עלות השכר השנתית של המגזר הציבורי העומדת כיום על יותר מ-60,000,000,000 ₪ (כן כן, 60 מיליארד ₪ כל שנה רק כדי לממן את השכר במגזר הציבורי). במילים אחרות, המעמד הבינוני הגבוה עושק לחלוטין את המעמד הבינוני הנמוך. כל זה נעשה בשם כל ממשלות ישראל ב-20 השנים האחרונות.

מרבית הממשלות בישראל שכיהנו ב-20 השנים האחרונות חושבות שאזרחי ישראל חיים במדינה אפריקאית ממוצעת שבה החיים מתמקדים בהשגת מזון בלבד ובתקציב צבאי מנופח. אחרת, אי-אפשר להבין את הצעתו המוזרה של ראש-הממשלה להוריד את המע"מ על מוצרי יסוד שהיו אולי מביאים להקלה של כ-30 ₪ בחודש לכול היותר לכל משפחה ממוצעת בישראל. לא על זה תתבסס הבשורה הכלכלית הגדולה של אזרחי-ישראל לקראת שנת 2015.

שימו-לב לגודל העושק המתחולל בישראל: מכונית רגילה שמחירה האמיתי אינו עולה על כ-30,000 ₪, נמכרת בישראל במחיר של יותר מ-60,000 ₪ בגלל מיסי מדינה; דירה בגודל של 85 מ"ר שעלות בנייתה אינו עולה על כ-300,000 ₪ (כולל רווח לקבלן) נמכרת בישראל מחיר של יותר מ-1,500,000 ₪ בגלל מיסי מדינה; מחירה האמיתי של קופסת סיגריות אינו עולה על כ-3 ₪, אך היא נמכרת בישראל במחיר של יותר מ-30 ₪ לקופסא בגלל מיסי מדינה. יש לנו אין-ספור דוגמאות למה שמתחולל בישראל בתחום הזה. במילים אחרות, המדינה מטילה מיסים דרקוניים על האזרחים כדי לממן משכורות גבוהות ופרויקטים מיותרים במגזר הציבורי שאין להם ולא כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. שימו לב לאבסורד שנעשה בשם ממשלת-ישראל שפגע נואשות דווקא בשכבות החלשות: לכולנו ידוע שמרבית בעלי ההכנסות הנמוכות בישראל נוהגים לעשן סיגריות. ההחלטה להעלות את מחירי הסיגריות למחירי-רצח, דרדרה דווקא את השכבות החלשות בישראל, משום שההוצאה החודשית על סיגריות הגיעה לסכום בלתי-מתקבל על הדעת של יותר מ-1,500 ₪ לחודש (לאדם בודד במקרה הטוב). לא פלא שהזעם הציבורי מתמקד במחירי המזון הזולים, משום שלא נעים לאזרחים להתמרד נגד מחירי הסיגריות היקרים מאוד (כמובן, לא למי שמעשן סיגרים בקוקטיילים כלכליים בינלאומיים). ממשלת ישראל יכולה לדבר על "מלחמה בעוני" אבל האמת היא שהממשלה נלחמת בעניים בכל האמצעים הכלכליים הדרקוניים העומדים לרשותה.

חברי-כנסת המשתכרים כ-39,000 ₪ בחודש התהדרו ביוזמתם "המבורכת" להעלות את שכר המינימום ל-4,300 ₪ בחודש. אכן זה היה צעד חשוב מאוד. אולם, אותם חברי-כנסת אחראים ליוקר-המחייה הקיים בישראל המתאים למי שמרוויח יותר מ-12,000 ₪ בחודש. כדי להבין את המספרים האלה ואת הפערים העצומים הקיימים בישראל ראוי לציין שכ-50 אחוזים מהשכירים בישראל אינם מצליחים להגיע לשכר-חודשי של 6,000 ₪ נטו (רבים מהם מרווחים הרבה פחות מכך).

אם חברי-הכנסת שלנו באמת היו דואגים לרווחתו של האזרח הישראלי, הם היו צריכים להתאים את המחירים בישראל - כולל מחירי הדיור -  לשכר המינימום העומד כיום על כ-4,300 ₪ בחודש. גם אם יעלו את שכר-המינימום בעוד 1,000 ₪, זה לא יפתור כלל את בעיית יוקר-המחייה המעיק הקיים בישראל. שימו-לב לאבסורד הבא, אם ממשלת ישראל תחליט שמחירה של קופסת-סיגריות מתוצרת ישראל (מוגבל לשלושה מותגים לכול היותר) לא יעלה על יותר מ-5 ₪, הדבר יביא באופן אוטומטי לשיפור ניכר בתקציב המשפחתי של כ-2 מיליון אזרחים בישראל כולל ערבים, חרדים, סטודנטים, חיילים ופנסיונרים. אלא, שממשלות ישראל לדורותיהן מתייחסות לאזרח הישראלי כנתין ולא כאזרח אמיתי שיש ליצור למענו אלטרנטיבה כלכלית הגיונית גם כאשר מעלים באופן רצחני את מחירם של מוצרים מיובאים או מקומיים.

כשבנימין נתניהו היה שר-האוצר בממשלתו של אריאל שרון, בשנים 2005-2003, הוא גילה אומץ כלכלי בלתי-רגיל שהעמיד את מדינת-ישראל על הרגליים. בשנים האחרונות, בנימין נתניהו מגלה רפיסות כלכלית בלתי-רגילה בשל שיקולים פוליטיים שנועדו לתחזק את הקואליציה הרעועה שלו. כך למשל, החלטתו למנות את יאיר לפיד לשר-האוצר, הייתה אחת מכישלונותיו הכלכליים הגדולים ביותר. כדי להבין את הרפיסות של ממשלת-ישראל הנוכחית, הדוגמא בנוגע למחירי החשמל יבהירו את הנקודה הזו:

בספטמבר 2014 הוחלט להוריד את מחירי החשמל ב-9.4 אחוזים. ההחלטה הזו הייתה אמורה להיכנס לתוקף ב-1 בינואר 2015. כל מי שהייתה לו התנגדות למהלך הזה, ניתנה לו האפשרות להביעה בפורומים המקובלים. אך ראו איזה פלא, ב-31 בדצמבר 2014 (יום לפני המועד) הוחלט לדחות את ההורדה במחירי החשמל לחודש פברואר 2015 כדי שחברת החשמל תוכל להביע את הסתייגויותיה. הביטול הזה היה מתוכנן היטב משום שחודש ינואר נחשב לחודש הקר ביותר של השנה בישראל בו צריכת החשמל מגיעה לשיא ברוב אזורי הארץ. כרגיל, מדינת-ישראל וחברת החשמל לא יכלו להתגבר על היצר-הרע שנועד לסחוט כלכלית את אזרחי המדינה דווקא בחודש הקר ביותר של השנה. המהלך הזה מתאים למדינות פשיסטיות ולא למדינות דמוקרטיות, משום שבמשך שלושה חודשים (מספטמבר 2014 ועד לדצמבר 2014) היו לחברת החשמל אין-ספור הזדמנויות להביע את הסתייגויותיה. הדוגמא הזאת, היא רק דוגמא אחת מתוך מאות רבות של דוגמאות לניהול כושל של הכלכלה הישראלית ושל הרשויות הציבוריות המנהלות את חיינו.

ועם זאת, בעיית הבעיות בישראל מתרכזת במחירי הדיור. כל הממשלות שכיהנו בישראל ב-10 השנים האחרונות התמכרו לחלוטין למיסים הגבוהים המוטלים על כל דירה חדשה שנבנית בישראל. כל התוכניות שתוכננו בידי ממשלת-ישראל להורדת מחירי הדיור נועדו לכישלון, משום שממשלת ישראל מתנהגת כמו "ספסרית קרקעות עם קבלות". כך, ממשלת ישראל יצרה במו-ידיה "בועה כלכלית" שהעלתה באופן מלאכותי את התוצר-הלאומי-הגולמי לנפש העומד כיום על יותר מ-40,000 דולר לשנה (על-פי ערכים של תחילת 2015). לצערנו הרב, אין שום קורלציה בין הנתון הזה לבין מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי הממוצע - לא בדיור, לא ברחוב, לא באוטובוס, לא ברמת השירותים הציבוריים ולא באיכותם של המנהיגים המנהלים את חיינו מתוכנית כלכלית כושלת אחת לתוכנית כלכלית כושלת שנייה. כמובן שאפשר לנהוג אחרת - זה רק עניין של החלטה נכונה הנובעת ממנהיגות אמיתית שאינה עסוקה בהישרדות פוליטית כל יום מחדש.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התוכנית הכלכלית החדשה של בנימין נתניהו", מגזין המזרח התיכון, 1 בינואר 2015. 

לאן נעלם הנס הכלכלי של טורקיה

באמצע חודש מרס 2014, נפל דבר בטורקיה: איגוד הרופאים של טורקיה פרסם דיאגנוזה רפואית מעניינת מאוד על ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן, בזו הלשון: "אנחנו מודאגים מאוד ממצבו הנפשי של ארדואן. אנחנו דואגים לו, לעם ולמדינה. אנחנו חולקים את הדאגה עם העם". הדיאגנוזה הזו אינה נתפסת כדיאגנוזה רפואית בלבד, אלא יש לה משמעות פוליטית מרחיקת-לכת החורגת הרבה מעבר למדינה הטורקית עצמה.

לאורך השנים האחרונות כתבנו ממגזין זה מאמרים רבים על טורקיה תחת משטרו של ארדואן, ואף הזהרנו ממה שעלול להתחולל בטורקיה - בעיקר בכל מה שקשור ליחסיה של מדינה זו עם מדינת-ישראל.

לצערנו הרב, מרבית ההנחות שלנו התאמתו אחת לאחת. ויחד עם זאת, פקפקנו מעט ביכולתו של העם הטורקי להבחין בכל הסימנים הללו לכדי תמונה בהירה אחת בנוגע להתנהלותו של ארדואן הן ברמה המקומית והן ברמה הבינלאומית.  והינה, ארגון רופאים טורקי - שיש לו חשבון ארוך אם ארדואן - פרסם הצהרה רפואית בסגנון פוליטי מובהק כחלק מהמאבקים המתנהלים בטורקיה בכל תחום ועל כל תחום המרכיב את החיים הריבוניים של המדינה הטורקית. ההכרה האינטלקטואלית השוררת בציבור הרחב, שהדברים אינם מתנהלים בטורקיה כיאות, החלה להתגבש לכדי הבנה כללית בחודשים מאי-יוני 2013 בעת שפרצה מחאתם של עשרות-אלפי טורקים שהתכנסו בכיכר "טקסים" שבאיסטנבול כדי להפגין נגד תוכניתו של ארדואן להרוס את פארק גֶזי (הסמוך לכיכר) במטרה לבנות מסגד וקניון מרשימים. שבועות אחדים נמשכה המחאה שגרמה להריגתם של מפגינים אחדים ולפציעתם של מאות רבות בידי כוחות-הביטחון של טורקיה.

לאורך השנים האחרונות, רבות נכתב על הכלכלה המרשימה של טורקיה. כך למשל עיתונאים ברחבי-העולם התרשמו מאוד מהצמיחה של טורקיה שהגיעה לרמה של יותר מ-8 אחוזים בשנים 2011-2010.  אם אני לא טועה, מעט מאוד מהם באמת ניסה לבדוק מהו מקור העושר הפתאומי שנפל על טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן. נראה היה שהמשבר הכלכלי העולמי של שנת 2008 דילג מעל טורקיה והניח לה להתנהל באורח מושכל לשמחתם של תושביה ומנהיגיה האסלאמיסטים.

בחודש דצמבר 2013 התפרסמה שורה ארוכה של מעשי שחיתות בצמרת הטורקית שהגיעה אפילו עד לבנו של ארדואן. ב-17 בדצמבר 2013 הלירה הטורקית החלה לצלול כלפי מטה עד לנפילה של כ-14 אחוזים מערכה. בשל כך, הבורסה הטורקית הגיבה במהירות לידיעות הללו והיא איבדה מערכה יותר מ-12 אחוזים. לאור ההתרחשויות הללו, הבנק המרכזי של טורקיה נאלץ להעלות את ריבית לרמה של עד 12 אחוזים כדי לבלום את הפיחות של המטבע המקומי ולבלום את האינפלציה שהגיעה לרמה של 7 אחוזים לפחות.

ובכן, נשאלת השאלה, "מה היה מקור העושר" של טורקיה תחת משטרו של ארדואן עד למפולת של 2013? גם בנושא זה, מעטים שמו לב ל"חגיגית האשראי" של ארדואן שלווה כספים מכל-הבא-ליד. הכסף לא הושקע בתחומים היכולים להניב פירות לטווח ארוך, כמו טכנולוגיה ותעשייה, אלא הושקע בשני מגזרים עיקריים: א) בנדל"ן. ב) בהלוואות לציבור הרחב שניהל אורח-חיים פזרני. העושר המדומה הזה התפוצץ לבסוף משום שגם ארדואן שכח שהלוואות חייבים להחזיר.

בואו נראה מה קרה למדיניות המכונה "אפס בעיות" של ארדואן שהתגבשה בעזרתו של שר-החוץ הטורקי אהמט דבוטולו. כך למשל בנושאי פנים: משבר כלכלי; צנזורה על התקשורת; צנזורה על האינטרנט; צנזורה על הפייסבוק; צנזורה על הטוויטר; עשרות עיתונאים בכלא; מאות קציני צבא נכלאו או פוטרו; מאות שוטרים פוטרו או נכלאו באשמות שווא; הסכסוך מתמשך בין הזרם האסלאמי לזרם הליבראלי העמיק ביתר-שאת; ושחיתות שלטונית עמוקה.

בנושאי חוץ - שעליה הושתתה התוכנית "אפס-בעיות" דבוטולו: סכסוך מתמשך עם ארמניה; סכסוכי דמים עם סוריה; כישלון בלוב בעקבות נפילת קדאפי; סכסוך עם מצרים לאחר סילוקם של "האחים המוסלמים"; מתח עם האיחוד האירופאי; סכסוך עם יוון; סכסוך עם ישראל.

מ"אפס בעיות" של ארדואן, טורקיה נותרה עם אפס ידידים. אין תימה איפה, שארדואן החל לחזר במרץ אחרי עיראק, איראן ומדינות-המפרץ העשירות - אולי מהן הוא יוכל לשאוב השקעות לפרויקטים כלכליים בטורקיה כדי לכסות את ההלוואות הקודמות שנלקחו כדי לממן את "האימפריה העות'מאנית" המתחדשת של ארדואן.

מן הראוי הוא לשים-לב להיבט נוסף הקשור לארה"ב ולנשיא אובמה: "המדיניות האסלאמית" של ברק חוסיין אובמה נשענה על טורקיה האסלאמית של ארדואן, על מצרים תחת הנהגתם של "האחים-המוסלמים" ועל ייצובה של עיראק תחת המטריה השיעית של איראן. בעיראק שוררת מלחמת-אזרחים עקובה-מדם. במצרים התבצעה הפיכה צבאית נגד מוחמד מורסי - איש תנועת "האחים המוסלמים". וטורקיה מתנהלת על-פי גחמתו של איש אחד, לא יציב במיוחד, שהחליט להפוך את מדינתו לחצר ביזנטית בנוסח הסורי של שנת 2011 - שנה שבה פרצה מלחמת-האזרחים בסוריה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "רג'פ טאיפ ארדואן - לאן נעלם הנס הכלכלי של טורקיה", מגזין המזרח התיכון, 17 במרס 2014.

מנפלאות הכלכלה הישראלית של 2014

ב-17 בפברואר 2014 התפרסמה כתבה בעיתון "גלובס" על התוכנית הכלכלית של ד"ר קרנית פלוג המכהנת כנגידת בנק-ישראל מאז חודש אוקטובר 2013. הכתבה התפרסמה בעקבות יום-עיון, בשם "פני החברה הישראלית - ישראל מאין ולאן", שנערך בחסות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. העיתון "גלובס" העניק את הכותרת הזו לכתבה המדוברת: "פלוג מציגה: זה מה שצריך לעשות כדי להציל את הכלכלה".

בהתאם לתפיסתה הכלכלית של ד"ר פלוג, ישראל חייבת לפתור בעיות קרדינאליות אחדות, למשל: א) הגברת התעסוקה של החרדים והערבים. ב) הגדלת הפריון. ג) טיפול בהון השחור המגיע לדבריה לשיעור של 20.7 מהתוצר במשק, או במילים אחרות, שיעור "ההון השחור" בישראל מגיע ל-200 מיליארד שקל מידי שנה.

סביר להניח שישנן בעיות נוספות המחכות לפתרונן, אולם כבר לפי הרשימה המצומצמת הזו שהובאה בקצרה בכתבה, אפשר להבין שהבעיות האלה כל-כך נדושות שכולם חוזרים עליהן כבר עשרות שנים - כל כמה חודשים, ללא סוף. גם הפתרונות לבעיות הללו הפכו עם הזמן לשגרתיות כאילו הן סוג של שבלונה היוצאת מפיהם של בכירי הפוליטיקה הישראלית הפועלים באורח שיגרתי מתוך הרגל של חשיבה כלכלית קונבנציונאלית. אולם, אולי צריך להסתכל על התמונה באופן שונה לחלוטין.

א.      אולי בכל זאת רוב הגברים החרדים עובדים, וכן כך גם רוב הערבים. שאם לא כן, איך אפשר להסביר את השיעור הגבוה של בעלי הדירות בשני המגזרים האלה. מסתבר ששני המגזרים האלה מנהלים כלכלה סגורה בלתי-מדווחת המתנהלת לצד הכלכלה הלאומית של מדינת-ישראל. מאחר והגדרת "העוני" בישראל נמדדת רק לפי המשכורת המדווחת לרשויות, בלתי סביר שאזרח חרדי או ערבי יוגדר "עני" רק על-פי הפרמטרים המתייחסים בעיקר לאזרח עירוני, יהודי וחילוני. אולי, ההגדרה של "עוני" חייבת לקחת בחשבון גם את כמות הנכסים הנמצאים בידי כל אזרח ואזרח. נקודה נוספת מתייחסת להבדלים ברמת-החיים בין מגזר למגזר: כך למשל, אזרח תל-אביבי המרוויח כ-5,000 ₪ בלבד לחודש, אך הוא צריך לשלם כ-3,000 ₪ שכר-דירה, אינו נחשב ל"עני" בעיני מוסדות המדינה. אולם אזרח ערבי שיש בבעלותו דירה אך משכורתו היא כ-2,800, נכנס באופן אוטומטי לקטגוריה של "עוני". אם נחשב מחדש את ההגדרה של ה"עוני" לפי ההכנסה הפנויה (בניכוי של שכ"ד או משכנתאות), אולי נגלה תמונה מפתיעה מאוד על הציבור הישראלי. יתרה מזאת, הערך-הכספי של ה"הכנסה הפנויה" תלוי באופן מובהק למקום מגוריו של כל אזרח ואזרח, משום שקיימים הבדלים מהותיים בין אזור לאזור ובין עיר לעיר. במילים אחרות, 1,000 ₪ בטול-כרם שווים הרבה יותר מאשר בתל-אביב.

ב.      הגדלת הפריון: גם בנקודה הזו צריך לחשוב קצת מחוץ לקופסא הקונבנציונאלית. על-פי מחקרים בינלאומיים מסתבר, שהישראלים עובדים שעות מטורפות, אך הפריון של העובד הישראלי נמוך בהשוואה לעובד האמריקאי או הצרפתי. הגדלת הפריון בישראל יכולה להתבצע רק בהורדה של שעות העבודה ל-7 שעות עבודה ביום, חמישה ימים בשבוע, ללא הורדה בשכר. יתרה מזאת, מעבר ליום עבודה של 7 שעות, ידרבן את המובטלים לחפש עבודה גם מחוץ לשטח הגיאוגרפי אליו הם הורגלו במהלך חייהם, משום שהעובד יוכל לחזור לביתו בשעות סבירות. מעבר ליום עבודה של 7 שעות, יביא לחיסכון ניכר במשאבים לבעלי עסקים גדולים וקטנים כאחד - כמו בהוצאות על חשבונות חשמל ולמים.

ג.       טיפול בהון השחור: על-פי הערכות של בנק-ישראל, שיעור ה"הון השחור" בישראל מגיע לכדי 200 מיליארד ₪ מידי שנה. זהו סכום עצום ביותר המהווה כחמישית מהתוצר הישראלי המגיע ליותר מטריליון ₪ בשנה (אלף מיליארד ₪). ספק רב מאוד אם "ההון השחור" מתרכז בעיקר אצל כמה בעלי-מקצוע כמו שרברבים, מוסכניקים, חשמלאים, מורים או תלמידים בתיכון המעניקים שיעורי-עזר לתלמידים חלשים. מרבית הישראלים הם אנשים ישרים העובדים קשה למחייתם במטרה לכלכל את משפחותיהם כדי לא ליפול למעמסה של רשויות המדינה. בדיקה מעמיקה יותר מראה כי "ההון השחור" מסתתר דווקא אצל החברות הגדולות במשק משום שבעזרת מניפולציות חשבוניות הן מגדילות את הרווח השנתי שלהם על חשבון המדינה. דוגמא אחת תבהיר על מה מדובר. חברת "כימיקלים ישראל", (כיל), הרוויחה 6.63 מיליארד דולר בשנים 2012-2008. אולם, מהסכום הזה, היא שילמה תמלוגים למדינת-ישראל רק 408.5 מליון דולר שהם כ-6.2 אחוזים מסך-כל הרווחים. כעת ניתן להבין היכן באמת מסתתר הכסף הגדול? יתרה מזאת, העיתון "ישראל היום" פרסם ב-23 בפברואר 2014, כי במהלך 10 השנים האחרונות, חברת "כימיקלים ישראל" משכה דיבידנדים בסכום אגדי של 3.8 מיליארד דולר (יותר מ-13 מיליארד ₪ לפי ערכים של 2014). בישראל קיימות עשרות חברות כאלה הפועלות בדרך דומה והן אף מעניקות שכר חודשי שערורייתי למאות מנהלים בכירים ללא כל הצדקה כלכלית

.

הגופים הכלכליים הרשמיים של מדינת-ישראל מתגאים מאוד בנתוני המקרו של מדינת-ישראל. כך למשל, "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" מסרה כי התל"ג לנפש בישראל יגיע לשיעור של 40,000 דולר לקראת סוף שנת 2014. כמו כן נמסר כי התוצר של ישראל יגיע בסוף 2014 לסכום אגדי של 285 מיליארד דולר (שהם כטריליון ₪). כמו כן, בנק-ישראל הודיע ש"יתרות מטבע-החוץ" של ישראל הגיעו לסכום דמיוני של 85 מיליארד דולר - ועוד היד נטויה. במילים אחרות, ישראל נחשבת למדינה עשירה מאוד עם אחת האוכלוסיות מהמשכילות ביותר בעולם - אוכלוסייה שהקימה יותר מ-5,000 חברות הייטק. אולם, לצערנו הרב, לנתונים הללו אין כל משמעות על חיי היומיום של האזרח הישראלי הממוצע הנאלץ להתמודד עם משכורת חציונית של פחות מ-6,000 ₪ בלבד, בעוד שמחירה של דירת 4 חדרים בתל-אביב הגיע לסכום אסטרונומי של 2,740,000 ₪. בנק-ישראל וממשלת-ישראל התמכרו לחלוטין למיסים הגבוהים המוטלים על כל דירה חדשה הנבנית בישראל. כמו כל התמכרות, היא עוד תעלה לנו ביוקר, משום שמי שיצטרך לשלם את המחיר, הם אותם אזרחים ישראלים נאמנים היוצאים כל בוקר לעבודה ומשלמים מס אמת לרשויות המדינה.

שימו לב לנתון הבא: ברשות-הפלסטינית נבנית עיר חדשה בשם "רוואבי" בין רמאללה לאריאל. מחירה של דירת 4 חדרים בגודל של כ-120 מ"ר אינו עולה על יותר מ-300,000 ₪. זו אותה אדמה, אלה הם אותם חומרי-גלם ואלה הם אותם עובדים - אולם, איזה הבדל בלתי-נתפס במחירים. על-פניו נראה, שבנק-ישראל מעודד את ממשלת-ישראל להתייחס למדינה כאל "יצור כלכלי" המנותק מהמצב הכלכלי של האזרחים. אלא, שהפרדיגמה צריכה להיות הפוכה לחלוטין, משום שהאזרח הישראלי הוא "יצור הכלכלי אוטונומי" הנאלץ לכלכל את צעדיו בתחומי המגורים, המזון, הבריאות והחינוך. כול עוד רשויות המדינה מתייחסות לאזרח הישראלי כמו אל "כספומט", אנחנו נמשיך לקונן על כך שאנחנו מדשדשים באיכות החיים בישראל שאינה מצליחה להשתוות לזו של האירופאי הממוצע שחי בשנת 1995. במילים אחרות, אין שום קשר בין נתוני המקרו המעולים של מדינת-ישראל לבין "איכות חייו" של האזרח הישראלי הממוצע. וחבל!

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בנק ישראל - מנפלאות הכלכלה הישראלית של 2014", מגזין המזרח התיכון, 24 בפברואר 2014.

בעיית הבעיות בישראל של 2011 היא בעיית הדיור וגובה המשכנתאות

עיריית תל-אביב מתכננת להביא אוכלוסייה איכותית לשכונות אחדות בדרום העיר באמצעות השקעה של מאות מיליוני שקלים שיוזרמו לבנייתן של דירות חדשות שחלקן תכנסנה לקטגוריה של "דיור בר-השגה". נשמע טוב, נכון? ובכן, לא ממש. במצב השורר כיום בדרום תל-אביב עם אוכלוסייה של עשרות אלפי מסתננים מאפריקה ועוד עשרות אלפי מהגרי עבודה בלתי-חוקיים, כל מי שהולך להשקיע בדירת מגורים באזורים הללו, שם את כספו על קרן הצבי. הבעיה אינה מתבטאת במחסור של "אוכלוסייה איכותית" בדרום העיר, אלא הבעיה העיקרית היא בהזנחה של אזורים רבים הנמצאים באזור נווה שאנן, שכונת שפירא, שכונת התקווה ושכונת פלורנטין - שהפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת לעשרות אלפי מסתננים אפריקאים ולעשרות אלפי מהגרי עבודה בלתי-חוקיים. אני רוצה לראות את הפוליטיקאי הישראלי האמיץ (בעיקר מהשמאל) שישקיע בדירת מגורים בשכונת שפירא באזור הנושק לרחוב דרך סלמה. אין בעיה של מחסור בדירות בדרום העיר, אלא יש בעיה רצינית של שיטפון יומיומי של מסתננים אפריקאים המשתלטים על כל דירה פנויה - מעופשת וחבולה ככול שתהייה. פתרון הבעיות בדרום העיר אינו נעוץ בתכנון של פרויקטים חדשים בלבד, אלא דרושה השקעה מסיבית בנכסים קיימים כמו טיפוח הבניינים, הכבישים, המדרכות, התאורה, הביוב, המים, החינוך והתרבות באזור כולו. למי שלא יודע, שכונת שפירא יכולה להיות פנינה תרבותית-היסטורית איכותית ביותר בעזרת השקעה נכונה הן מצד עיריית תל-אביב והן מצד ממשלת-ישראל. אולם ראשית, יש להביא לפתרון מהיר של בעיית המסתננים האפריקאים שהשתלטו על אזורים אחדים ברחבי דרום תל-אביב ועל ערים אחדות ברחבי הארץ. ההשתלטות הברוטאלית הזו דחקה את רגלי הישראלים המתגוררים במקומות הללו דווקא בשעה שהם זקוקים להשקעות ממשלתיות רציניות ואיכותיות מאוד. כן, כן, איכותיות מאוד.

בעיית הבעיות בישראל של 2011 היא בעיית הדיור וגובה המשכנתאות. שימו לב מה קורה בישראל בתחום הזה לפי נתונים של 2010: מחירה של דירה ממוצעת בישראל הגיע ל-1,000,000 שקלים. אבל המסים הישירים והעקיפים על כל דירה כזו חצו את ה-500,000 שקלים שנכנסו לקופת המדינה בדרך זו או אחרת. האידיאולוגיה של המשטר הכלכלי השורר בישראל ב-20 השנים האחרונות מתבטאת בלחלוב את האזרח הישראלי בתחום הכי בסיסי, אך הכי יקר ליבו של הישראלי הממוצע - דהיינו, רכישת דירה שהיא הדבר הבסיסי ביותר הנוגע ליציבות אישית ולתכנון לטווח ארוך. במקום לטפל בבעיה הכאובה הזו, ממשלת ישראל החליטה לפתוח את שוק המלט לייבוא זול כאילו זו הבעיה העיקרית הגורמת לעליית מחירי הדיור בישראל. התקשורת הישראלית הרשלנית, והרדודה בדרך-כלל, עסוקה בניגוח אישי של ראש-הממשלה על עניינים שוליים, כך שלא נותר לה זמן לעסוק בעיות האמיתיות של האזרח הישראלי. בדרך זו, התקשורת הישראלית הפכה לעוד סוג של "אוליגרכיה" המייצגת אינטרס חד-צדדי בדומה לבית-המשפט העליון ולקרטלים כלכליים המנהלים את חיינו.

המחאה האזרחית של קיץ 2011 החלה בגלל בעיית הדיור בישראל. אך בגלל רשלנותם של המארגנים ושל עדת שוטים אקדמאיים שליוותה אותם, המחאה גלשה לנושאים טפלים כמו "מחאת נהגי המוניות" ועוד עניינים חשובים, אך לא רלוונטיים לנושא העיקרי. אתם רוצים להבין על מה מדובר? ובכן, אם מחירה של דירה ממוצעת בתל-אביב יהיה לא יותר מ-400,000 ₪ ושכר-הדירה לא יעבור את ה-2,000 ₪ לדירה הראויה למגורי אדם, אז זה לא יהיה משנה אם הקוטג' יעלה 5 ₪ או 6 ₪. המחאה החברתית של קיץ 2011 תקעה את מעמד-הביניים באותו מקום, אך החרדים ימשיכו לקבל דירות במסגרת התוכנית "דיור למשתכן" במחיר זול במיוחד - הכולל הנחות גדולות מאוד בארנונה, בגני-ילדים ובבתי-הספר. אין שום ספק שצריך לעזור לחרדים בעלי המשפחות, אך במקביל לכך צריך להשוות את התנאים גם לשאר האזרחים ללא שום קשר לגודל משפחתם ולמעמדם האישי בשל היותם רווקים או נשואים. דיור הוגן במחיר סביר הוא מצרך בסיסי ולא מותרות, אלא שהמשטר הכלכלי בישראל הפך את נושא הדיור לשוק פרוע מאוד שבמסגרתו המדינה, הבנקים, וסוחרי הנדל"ן מרווחים סכומים עצומים על חשבון עבודתם ופרי-עמלם של מאות אלפי ישראלים המרווחים שכר ממוצע של 4,000 ₪ עד 6,000 ₪ נטו לחודש.

חלק מהבעיה נעוץ בשינויים התרבותיים שעברו על החברה הישראלית בשנים האחרונות. חלק נוסף וחשוב של הבעיה נעוץ גם במנהיגות הישראלית - מכל המפלגות - שהצליחה להפוך את המילה "צניעות" לביטוי גנאי. רבים מהמנהיגים הישראלים ומהעיתונאים הישראלים מדברים על "אחריות חברתית", אך מאחורי המילים הגדולות הללו מסתתרת הפקרות אישית ויוהרה הגולשת לסוג של נהנתנות חסרת-מעצורים. המעבר ממוקד-כוח אחד כמו התקשורת למוקד-כוח שני כמו הפוליטיקה ולאחר מכן מעבר למוקד-כוח שלישי כמו עסקים, נתפס כיום כמסלול טבעי החסין לחלוטין מביקורת ציבורית. במילים אחרות, "הרווח" האישי הפך לחזות-הכל והוא מוקרן גם לשאר התחומים המקיפים את חייו של האזרח הישראלי - החל מבעיית הדיור וכלה ובעיית המסתננים האפריקאים הפולשים לתל-אביב ולערים נוספות בישראל. דבריה היהירים של דורית בייניש, נשיאת בית-משפט העליון, על הפוליטיקה הישראלית, מדגימים היטב את החשיבה החד-ממדית של טובת "אוליגרכיה" אחת על רעותה העומדת בניגוד גמור לראיה ממלכתית של משרתי-ציבור האמורים לשרת את טובת הציבור בכללותו ולא את גחמותיהם האישיות הנובעות מיוהרה מקצועית צרה. קצת צניעות לא תזיק - גם מקרה הזה.

כשאין ראייה ממלכתית של טובת כלל-הציבור ותכנון לטווח ארוך, אנו מוצאים את עצמנו גם אוכלוסייה של 7.5 מיליון נפש, אך עם עשרות קבוצות-לחץ המנסות לנגוס בעוגה הציבורית על חשבון קבוצות אחרות. כך למשל, ראשי העיריות בישראל מנסים לגייס אוכלוסיות חזקות בעזרת בניית דירות יוקרתיות של 150 מ"ר עם מרפסת של 30-40 מ"ר, או על-ידי בנייה של מגדלי-עסקים המספקים הכנסה שוטפת לעירייה באמצעות ארנונה גבוהה. אני רוצה להזכיר לכם שפעם מדינת-ישראל בנתה דירות-עולים בגדול של 45 מ"ר. ובכן, קוראים יקרים, כמה עולה דירת-עולים ישנה כזו בגודל של 45 מ"ר, שלא שופצה מעולם, ברמת-אביב הישנה? המחיר הממוצע עומד כיום (דצמבר 2011) על 1,600,000 ₪ טבין ותקילין. כמובן שאין שום הצדקה הגיונית למחיר הזה, אולם כאשר אתם יוצאים מתחומי רמת-אביב לכיוון דרום תל-אביב האפריקאית, המחיר הזה נשמע לפתע הגיוני. לצערנו הרב, "היגיון" הזה נוצר בשל עיוות מחשבתי של כלל החברה הישראלית - עיוות היוצר פערים חברתיים ואורבניים בלתי-ניתנים לגישור לעוד שנים רבות מאוד. הנחה זמנית במחירי הקוטג' או ירידה זעירה של 5 אחוזים במחירי בדירות לא יהפכו את ישראל לרמת-אביב - כפי שישראל ראויה וצריכה להיות, אך במחיר השווה לכול נפש.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דיור בר-השגה והחיים בתל-אביב האפריקאית של ישראל 2011", מגזין המזרח התיכון, 24 בדצמבר 2011.

מחאה ציבורית: מלכודת עכברים כדירת מגורים בישראל

לאחר שמנקים את הציניות והלעג מהמחאה הציבורית המתחוללת בישראל בשבועות האחרונים, ולאחר שמדלגים בקלילות מעל לביטויים כמו "מעשני נרגילות" ו"אוכלי סושי", מן הראוי היה לבחון מעט יותר לעומק את המציאות המתחוללת בישראל בשנים האחרונות. פעמים אחדות כתבתי במגזין זה ש"מעמד הביניים" - שהוא רוב הציבור - מממן מכיסו אוכלוסיות גדולות שהתרומה שלהן למדינה ולחברה היא אפסית. זה אותו ציבור גדול של ישראלים נאמנים היוצאים כל בוקר לעבודה ומשלמים מיסים ישירים ועקיפים כחוק. זה אותו ציבור שנושא גם בנטל הביטחוני וגם בנטל החברתי - לעיתים בחירוק-שיניים. זה הרוב השקט, הדומם, המנסה לצוף מעט מעל לטרדות-היום בעזרת נקודות-אור קטנות בעבודתו, בביתו, במשפחתו או בחופשתו הקצרה.

אך, לפני שאמשיך לפרט מעט את הנושא שעל הפרק, הנה נקודות אחדות להבהרה: החיים אינם מסתכמים רק ביציאה לעבודה וחזרה הביתה כדי לאגור-כוח ליום עבודה נוסף. לחיות בבית מתפקד והגון עם טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, כבלים, מקרר, מכונת-כביסה, מכונית, טלפון-סלולרי, חשמל ומים זורמים, אינם מותרות. אלא, כל הפריטים הללו הם בסך-הכל מצרכי-יסוד שנועדו לנתב את חיינו כהלכה במדינה התופסת את עצמה כחברה מודרנית המתאימה את עצמה לצרכים ולדרישות של המאה הנוכחית. מה שהיה לפני 50 שנה, או לפני 60 שנה, או בתקופת העלייה הראשונה אינו רלוונטי לדיון שעל הפרק. הזכות לגור בבית משלך, דומה בחשיבותה לזכות לקבלת עבודה או לרכישת השכלה גבוהה במחיר סביר והגון המותאם ליכולת הכלכלית הממוצעת. לקנות ספר, או ללכת לקונצרט כלשהו, או לצאת לחופשה שנתית, אינם נחשבים למותרות משום שהם עקרונות יסוד הנשענים על המסורת ההיסטורית שלנו הנמתחת על אלפי שנים. עיון קצר בתנ"ך (בספר משלי - האהוב עלי במיוחד), מפרט בקצרה ובדיוק כירורגי את הצרכים הבסיסים הדרושים לאדם כדי לתפקד כהלכה בנתיבות חייו.

המילה "קפיטליזם" אינה מילה גסה, כשם שהמילה "סוציאליזם" אינה מילה גסה. המושג "צדק חברתי" נועד, בין היתר, למצוא את האיזון הנכון בין גישות כלכליות שונות במטרה להעניק תשובות הכרחיות לבעיות המטרידות את בני-אדם כבר מאות ואלפי שנים. "צדק חברתי" אינו ביטוי חדש ומודרני, אלא הוא נשען על המקורות ההיסטוריים שלנו מקדמת-דנא. אם רופא בישראל מרוויח 23 שקלים לשעה במסגרת הרפואה הציבורית בישראל, אך לעומתו פרשן לענייני כלום בערוץ 2 מרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש, משמעות הדבר שהחברה הישראלית נמצאת במשבר ערכי עמוק. אם חזאי באחד מהערוצים בישראל מתהדר במשכורת עתק, אך לעומתו שוטר ישראלי ממוצע אינו מרוויח יותר מ-5,000 ₪ בחודש, משמעות הדבר שסדר-העדיפויות בישראל לקוי מן היסוד. כך למשל, אם אישה ישראלית בעלת תואר דוקטור מרוויחה לכול היותר כ-4,500 ₪ רק 8 חודשים בשנה והיא גם נדרשת להתמודד עם שכר-דירה המגיע ל-3,500 ₪ לחודש על דירה עלובה, משמעות הדבר שמשהו מאוד יסודי לקוי בחברה הישראלית. הרופא, השוטר והדוקטור, נמצאים בחזית העשייה הישראלית, אך היחס אליהם הוא כמו אל טפילים שאינם זכאים לחיות חיים הוגנים בהתאם להשקעתם ובהתאם להשכלתם. במקרים רבים הורים פנסיונרים צריכים לעזור לילדיהם בני ה-30 וה-40 לגמור את החודש למרות עבודתם היוקרתית של ילדיהם.

"מומחים" אחדים טוענים לעיתים קרובות שלישראלים יש אובססיה בלתי-הגיונית להשיג דירה בבעלותם. אולם, דיור הוגן במחיר הוגן הוא הבסיס לחיים סבירים בחברה המתיימרת להיות בעלת סטנדרטים גבוהים כיאה לבני-אדם. בית ללא משכנתה מעיקה או שכר-דירה שאינו מרקיע שחקים זה אינו עניין של מותרות, אלא בסיס קיומי השפיע באופן ישיר על שאר הדברים המלווים את חיינו. מה שמתחולל בישראל בשנים האחרונות בתחום הדיור, אינו "שוק חופשי" אלא "שוק פרוע" שיש בו סממנים רבים של ניצול מחפיר של אזרחים בידי הממשלה ובידי גורמים פרטיים הגוזרים קופון שמן על גבם של הרוכשים ועל גבם של ילדיהם ועתידם.

מידי שנה, בחודשים יולי-אוגוסט מתחיל המרוץ האין-סופי של משפחות וסטודנטים ישראלים בחיפוש אחרי דירה ראויה להתגורר בה לקראת פתיחת שנת הלימודים בבתי-הספר ובאוניברסיטאות. במסגרת החיפושים הללו נתקלים בתופעות מדהימות הניתנות להגדרה אחת בשם כולל - שהיא, תאוות-בצע. זו תאוות-בצע הנובעת משוק שהוא אינו "חופשי" אלא הוא שוק פרוע מהסוג הנחות ביותר. כנראה שההגדרה של "דירה הראויה למגורי אדם" מקבלת משמעות מאוד רחבה בלקסיקון הנדל"ני הישראלי של בעלי-הבתים ומשרדי-התיווך. יש הרבה אנשים הגונים בתחום, אולם כדי להגיע אליהם את צריכים לעבור דרך חתחתים לקראת הדירה המיוחלת המתאימה לתקציבכם ולצורכי משפחתכם. הסיפורים על טיב הדירות בישראל חוזר על עצמו כמו מעגל שלם של מנצלים ומנוצלים. למשל, דירות מוזנחות במחיר מופקע, חדרי-שירותים ללא חלון, מטבח ללא כיור, המקלחת היא צינור שיוצא מהכיור, דירות מפוצלות של 15 מ"ר כל חדר במחיר של 3,000 ₪, חדרים ללא חלונות, כוכים עם חלונות זעירים במחיר של 3,500 ₪, מחסנים שהוסבו לדירות חדר, חדרי-אשפה שהוסבו לדירות בנות חדר אחד, דירות שנבנו ללא האישורים הנדרשים וחנויות שהוסבו לדירות חדר או שניים. במקרים אחדים אנשים אינם מתביישים להציע דירת-חדר של 11 מ"ר במחיר של 800,000 ₪ (כן, כן, שמעתם נכון). עיריות אחדות אינן מהססות לגבות 700 ₪ ארנונה בשכונות מעופשות כדי לממן ציבור רחב של אנשים הזכאים להנחה של 90 אחוזים בארנונה ובמימון של כמעט 100 אחוזים בגני-ילדים. הדיור הוא רק חלק מהסיפור הישראלי משום שעדיין לא דיברנו על המחירים המופקעים במוסכים, על הרווחים העצומים של הבנקים, על מחירי גני-הילדים, על המיסים העקיפים המוטלים על האזרח הישראלי ללא כל הצדקה ועל תפקידה השלילי של התקשורת הישראלית המעניקה לגיטימציה ל"תרבות הכלום" של סלבריטאים בעזרת סיקור אוהד על חייהם הראוותניים.

דירה בישראל אינה צריכה לעלות יותר מ-500,000 ₪ לכול היותר. דירת חדר בישראל אינה צריכה לעלות יותר מ-200,000 ₪ באזור יוקרתי. אולם, כאשר מרבית הקרקעות נמצאות בידי המדינה והן נמסרות לקבלנים במחיר מופקע ללא כל הצדקה תוך כדי יצירת מחסור מלאכותי כדי להגביר את הביקוש, משמעות הדבר שתושבי המדינה אינם נחשבים לאזרחים אלא הם נחשבים לנתינים. דיור הוגן אינו מוצר מותרות, אלא הוא מוצר יסוד, בסיסי, המשפיע באופן ישיר על חייהם של מיליוני ישראלים הזכאים לחיים הוגנים, משום שמאחורי כלכלת המקרו המדהימה של ישראל, מסתתרים אנשים יצירתיים ומועילים החיים בשוליים של ההצלחה הכלכלית של ישראל - זו המתנהגת כמו טייקון ללא-עכבות שתפקידו רק למקסם את רווחיו בכל מחיר. "צדק חברתי" הוא לא ביטוי ריק מתוכן והוא בוודאי שאינו קשור לימין או לשמאל, לקפיטליזם או לסוציאליזם. "צדק חברתי" הוא מושג הנשען על המסורת היהודית שלנו שהשפיע רבות על העולם-החופשי כולו - כדאי מאוד שתזכרו גם את זה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מלכודת עכברים כדירת מגורים בישראל", מגזין המזרח התיכון, 6 באוגוסט 2011.

הבחירות בטורקיה והיחסים בין ארדואן לישראל

הבחירות שהתקיימו בטורקיה ב-12 ביוני 2011 הביאו לבחירתו בפעם השלישית של רג'פ טאיפ ארדואן - מנהיג "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית, ה-AKP. מה עוד אפשר להגיד על ראש-הממשלה הנוכחי של טורקיה שזכה בשנת 2010 בפרס בינלאומי לזכויות-אדם על שם מועמר אל-קדאפי? ארדואן, אפילו היה יקיר האומה האיראנית כאשר הוענקה לו בפברואר 2009 "אזרחות כבוד" של העיר טהרן ברוב כבוד והדר. יתרה מזאת, "ירח הדבש" בין טורקיה לסוריה אילץ את ארדואן לכנות את הדיקטטור העלווי, בשאר אל-אסד, בתואר "ידידי הטוב" - לא פחות ולא יותר. כאשר בית-הדין הבינלאומי הוציא צו-מעצר נגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, בגין אחריותו לפשעים נגד האנושות בחבל דארפור, ארדואן יצא להגנתו של אל-באשיר בטענה ש"מוסלמי אינו יכול לבצע רצח-עם". אם מישהו ברחבי העולם היה משמיע את הצירוף "טורקיה-איראן-סוריה", סביר להניח שהייתה עולה בעיני רוחו תמונה של מדינות מוסלמיות ברוטאליות המהוות סכנה לאזור כולו ולעולם-החופשי הדוגל בדמוקרטיה וליברליזם.

מאז שהסתיים מבצע "עופרת יצוקה" בינואר 2009 ועד לבחירות האחרונות של חודש יוני 2011, ארדואן התהלך בתוך ענן ווירטואלי של אופוריה בלתי-נשלטת לאור מעמדו המתחזק גם בזירה הבינלאומית: הוא תקף את ישראל חדשות לבקרים; הוא הידק את היחסים עם סוריה וקשר עמה ברית אסטרטגית שיש בה מניעים כלכליים כבדי-משקל; הוא אימץ לחיקו את תנועת החמאס בעזה כחלק מהאידיאולוגיה הדתית המאפיינת את מפלגתו; הוא חיזר אחרי האיראנים גם תוך כדי הפרה בוטה של "משטר הסנקציות" שהוטל על איראן; והוא אף הצהיר שאם ישראל תתקוף את לבנון הוא לא יהסס להתעמת עמה. ארדואן רצה להציב את טורקיה בחזית היוקרה הבינלאומית - כפי שהוא חשב שראוי להיות מעמדה הבינלאומי המתחדש של המדינה הטורקית תחת הנהגתו. אין תימה איפה, שארדואן דרש לבסס חוקה חדשה שתסלול את דרכו לכס הנשיאות הטורקית לעשור הקרוב. בעיני רוחו, ארדואן ראה את עצמו מנהיג של אימפריה מוסלמית-סונית המטילה את חתיתה על המרחב האסלאמי ופועלת מתוך נקודת-הנחה שהקהילה הסונית כולה זקוקה להגנה של מעצמה כדוגמת טורקיה. אולם, מאז שהחלו המהומות העממיות בעולם-הערבי, משהו השתבש בתוכניותיו של ארדואן.

בבחירות של יוני 2011, ארדואן לא הצליח להשיג רוב של שני-שליש בפרלמנט הטורקי - רוב הדרוש כדי לנסח מחדש את החוקה הטורקית שתהא מבוססת על-פי רעיונותיו של ארדואן. מפלגתו של ארדואן זכתה ברוב של כ-50 אחוזים (326 מושבים) בפרלמנט המורכב מ-550 מושבים. גם הכורדים זכו להצלחה מרשימה בעקבות בחירתם של 36 מועמדים עצמאיים, וזאת לאחר שמפלגתם - BDP - נפסלה בידי ועדת הבחירות. כמו כן "מפלגת העם הרפובליקנית" זכתה ב-135 מושבים ו"המפלגה הלאומית" זכתה ב-53 מושבים. המשמעות של החלוקה הזו היא, שהציבור הטורקי אומנם העניק לארדואן תקופת כהונה שלישית, אולם החברה הטורקית לא העניקה לארדואן היתר גורף לעשות ככול העולה על רוחו בנוגע לאופייה של טורקיה. מייד לאחר הבחירות התקשורת הטורקית החלה לשרטט את האתגרים העתידיים הרובצים לפתחה של טורקיה לאחר הבחירות: א) שינוי בחוקה הטורקית. ב) הבעיה הכורדית. ג) היחסים עם סוריה. כך, לפי הסדר הזה, בהתאם לדעתה של התקשורת הטורקית מהזרם המרכזי.

לאור תוצאות הבחירות של ה-12 יוני 2011, ארדואן הצהיר כי הוא מעוניין לבצע שינויים בטורקיה באמצעות הידברות עם כל גורמי האופוזיציה במטרה להגיע להבנה רחבה ככול האפשר. מאידך, האופוזיציה הטורקית אינה מתכננת להעניק לארדואן תקופת כהונה שלווה ורגועה משום שמדיניותו של ארדואן בשנים האחרונות חשפה את טורקיה לביקורת בינלאומית בנושאים הנוגעים לענייני חוץ ופנים כאחד. ובכן, מה הם הנושאים הנוספים העלולים להשפיע על מעמדה של טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן בשנים הקרובות?

אירופה והתאגר הטורקי
בחירתו המחודשת של ארדואן במתכונת הנוכחית, לאור תוצאות הבחירות של יוני 2011, משחקת לידיה של אירופה. מצד אחד, לארדואן צפוי מאבק פנימי עיקש עם כל גורמי האופוזיציה המתנגדים לתוכניותיו הרדיקליות בנוגע לזהותה העתידית של המדינה. ומאידך, המשך כהונתו של ארדואן בשנים הבאות, הפך את הצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופאי כ"לא רלוונטית" באופן גורף בעיני גורמים רבים באיחוד האירופאי. כך אירופה מקבלת את טורקיה עם נשיא מעט מוחלש, אך הוא נותר חזק מספיק כדי לעורר התנגדות עזה באירופה הנוצרית המתמודדת עם גלי הגירה בלתי נסבלים של מוסלמים מאסיה ומאפריקה.

ישראל והאתגר הטורקי
כאמור, בשנתיים האחרונות ישראל שימשה "שק-החבטות" של ארדואן על כל צעד ושעל. ביטוי נוסף לכך היה עם ההשתלטות הישראלית על ספינת הטרור של ארדואן במאי 2010. מאז אותה עת, מדינת-ישראל שימשה בידי ארדואן כלי פוליטי-דתי שהצליח לעורר תחושות עזות של משטמה בקרב המוסלמים בטורקיה ובקרב המוסלמים ברחבי המזרח-התיכון כולו. בל נשכח שארדואן עדיין מנסה לשחק תפקיד ראשי בדרמה המזרח-תיכונית. לפיכך, כל התקרבות זעירה בין שתי המדינות, ישראל תצטרך לשלם מחיר מופקע ובלתי-נסבל מבחינתה. במילים אחרות, לישראל אסור להיכנע לגחמות של טורקיה בעניין הפלסטיני, וזאת לאור הלקח המר בנוגע לתיווכה של טורקיה במשא-ומתן בין ישראל לסוריה בתקופת ממשלת אולמרט. כשהחל המשא-ומתן בין סוריה לישראל בתיווכה של טורקיה, הזהרתי ממה שעלול להתרחש אם ישראל תקבל את התיווך הטורקי. ללא קשר לעניין הפלסטיני המדומה, דווקא הציר ישראל-סעודיה-טורקיה יש בו פוטנציאל חיובי ליציבותו של המזרח-התיכון בתקופה בה השפעתה של ארה"ב באזור הולכת ופוחתת.

ישראל-סעודיה-טורקיה
האם לאור ההתפתחויות האקוטיות בעולם-הערבי מאז ינואר 2011, אפשר להעלות על-הדעת שיתוף-פעולה צבאי-מדיני-כלכלי בין טורקיה, ישראל וסעודיה?

למרות אופיין השונה של טורקיה, סעודיה וישראל, הן הצליחו לפתח במדינותיהן עוצמה כלכלית לצד עוצמה צבאית. שלוש המדינות הללו יושבות על מוקדי-חיכוך אקוטיים, אולם מדיניות הגרעין של איראן השיעית מהווה את הסכנה הגדולה ביותר ליציבותו של המזרח-התיכון הסוני ולמדינת-ישראל. על-פי הערכות אחדות, קיימות הבנות רבות וחשובות בין ישראל לסעודיה בעניין האיראני ובעניינים נוספים. אם טורקיה של ארדאון תצליח להתעלות מעבר לשאיפות האישיות של מנהיגיה המבקשים להכתיב "סדר-מדיני עות'מאני" חדש במזרח-התיכון, אז סביר להניח ששיתוף-הפעולה האזורי יתגלה כעניין חיוני ליציבותו של המזרח-התיכון - בעיקר בתקופה בה ארה"ב של ברק חוסיין אובמה מהססת לפעול בתקיפות נגד מדינות רדיקאליות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טורקיה העניקה לרג'פ טאיפ ארדואן תקופת כהונה שלישית", מגזין המזרח התיכון, 18 ביוני 2011.

תקשורת: מתרבות פוזיטיבית לתרבות נגטיבית

ב-10 במאי 2010 מדינת-ישראל הוזמנה להצטרף באורח רשמי ל"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" (OECD), וזאת לאחר 15 שנים בהן ישראל הרשמית השקיעה מאמצים רבים כדי להיכלל בארגון היוקרתי הזה. לצד המאמצים הכבירים שהשקיע הדרג הפוליטי והכלכלי בישראל כי להכין את הקרקע לכך, גם האזרחים הישראלים, עירונים ובני ההתיישבות העובדת, תרמו במסירותם ובעבודתם לתהליך הארוך הזה, שעשוי להפוך את ישראל לאחת מ-10 המדינות המובילות בעולם. אם נדע לשלב את המסירות האישית והלאומית של האזרח הישראלי עם החלטות פוליטיות וכלכליות נבונות, נוכל להגיע לכך בתוך שנים לא רבות. בתחומים רבים אנחנו בעשירייה הראשונה, ובתחומים אחרים אנחנו נמצאים בעשירייה השנייה והשלישית. לפיכך, הפיכתה של מדינת-ישראל למדינת-חלוץ פורצת-דרך איכותית, המשפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה, תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו.

ביום בו התקבלה ההחלטה בנוגע לצירופה של ישראל לארגון, נהרגו ברחבי העולם-המוסלמי קרוב ל-250 בני-אדם בטרור אסלאמי ומאלימות אסלאמית הדדית. רק בעיראק, נהרגו באותו יום כ-120 בני-אדם בסדרת פיגועים אלימה במיוחד שגרמה לסבל רב לעוד אלפי אזרחים עיראקים חפים-מפשע. מאידך, בישראל התפרסמה ידיעה קטנה ומוצנעת שעוררה סקרנות רבה ברחבי-העולם: אוניברסיטת בר-אילן חנכה מרכז חדש לחקר יישומים בננו-טכנולוגיה, הנחשב לאחד מהמרכזים הגדולים בעולם. במרכז יופעלו 40 מעבדות ויועסקו בו 400 מדענים ועוד מאות צוותי מחקר והנדסה. שבעה תאגידים בינלאומיים גדולים כמו סימנס, ג'נרל מוטורוס ו-יבמ, החליטו לשתף פעולה עם קבוצות מחקר אחדות הפועלות במסגרת המרכז החדש. המרכז לננו-טכנולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן הוקם בהשקעה של 150 מיליון דולר והוא הצטרף למרכזי-מחקר בננו-טכנולוגיה שהוקמו גם בטכניון בחיפה, באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת בן-גוריון ובמכון ויצמן שברחובות. הקמתם של כל מרכזי המחקר הללו באוניברסיטאות המובילות בישראל במהלך השנים האחרונות, נועדו להצביע על הכיוון המדעי והטכנולוגי אליו חותרת מדינת-ישראל בעשרות השנים הבאות.

אם לא די בכך, ב-13 במאי 2010 התקיים טקס ממלכתי במשכן הכנסת בירושלים בו הוענקו חמשת פרסי קרן וולף היוקרתית לשנת 2010. הפרס הישראלי זוכה למוניטין בינלאומי בדומה לפרס נובל והוא נחשב לשני בחשיבותו בעולם בתחומים אחדים. על-פי נתונים אחדים שפרסמה לאחרונה הקרן הישראלית, התברר כי 32 מאלה שזכו בפרס וולף, זכו גם בפרס נובל. קרן וולף מעניקה פרסים בתחומי החקלאות, הכימיה, המתמטיקה, הפיזיקה והרפואה, וכן גם בתחומי האמנות הנוגעים לאדריכלות, למוסיקה, לציור ולפיסול. ב-10 במאי 2010 התקיים טקס הענקת פרס "דן דוד" היוקרתי אשר מעניק הכרה לאלה שפעלו ב"ממד זמן עבר", ב"ממד זמן הווה" וב"ממד זמן עתיד". לכל "ממד זמן", מוענק פרס בסף מיליון דולר מידי שנה. הקשר בין "עבר", "הווה" ו"עתיד" נטוע היטב בתרבות היהודית לדורותיה כפי שהדבר משתקף ברעיון שעומד מאחורי פרס "דן דוד".

כל ההישגים הללו הושגו הודות לפעילות לאומית אקטיבית של יחידים וקבוצות במטרה להפוך את מדינת-ישראל למקום בעל-משמעות שהוא מעבר למשמעות הדתית. במילים אחרות, ברגע שהחלטנו להפוך את חלומותינו למעשים ברוח הציונות האקטיבית, אנו רואים ברכה רבה בעמלנו. אולם, על-מנת להבין את גודל ההישגים של מדינת-ישראל בשנים האחרונות בתחומים רבים, יש צורך לבחון מעט את ההישגים מפרספקטיבה היסטורית, וזאת במטרה להגיע לנקודה העיקרית שאני מעוניין להציג במאמר זה. בואו נבחן לרגע את מה שקרה לנו במהלך 150 השנים האחרונות כדי לקבל מושג זעיר על כברת-הדרך העצומה שעשינו מאז - מבלי לבטל את הישגיהם של הדורות הקודמים שפעלו במשך מאות שנים עד לאמצע המאה ה-19. מרגע שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים בשנת 1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל, הלאומיות היהודית קיבלה מפנה דרמטי שהתבטא באקטיביזם מדיני ותרבותי. מאז אותו רגע, נלחמנו גם נגד עצמנו - נגד הייאוש ונגד החידלון ונגד הנטייה הפסימיסטית שליוותה את עמנו לאורך הגלות הארוכה והמעיקה. נאבקנו נגד האימפריה העות'מאנית, נגד האימפריה הבריטית ונגד האימפריה הערבית. עד 1948 הצלחנו להקים עשרות יישובים חדשים ולבסס את מוסדותיה של המדינה שבדרך. תוך כדי מלחמת העצמאות ולאחריה, קלטנו מיליוני פליטים שגורשו ממדינות-ערב ומאדמת מאירופה המקוללת שלאחר השואה. עקב בצד אגודל המלווים בקשיים מרובים, הצלחנו להקים חברה אזרחית-דמוקרטית בעלת תשתית טכנולוגית מן המפותחות בעולם. כל זה נעשה לנגד עינינו משום שנצמדנו לערכים תרבותיים מסוימים הנוגעים גם לדבקות במטרה ולמסר המתבטא בדוגמא האישית של כל אחד ואחת מאיתנו.

מתרבות פוזיטיבית לתרבות נגטיבית
בשנים האחרונות חל שינוי תרבותי בישראל בעידודה של התקשורת הישראלית על שלל מרכיביה וחלקיה. הביטוי ההולם שבו ניתן לתאר את השינוי הזה מתבטא במושג "אופטיקה הפוכה": דהיינו, אמצעי התקשורת בישראל מנסים לגמד בכל דרך אפשרית את הישגיה של המדינה, אך מאידך התקשורת מעצימה את כישלונותיה של מדינת-ישראל ותושביה. מגמה זו, נובעת לעיתים מנטייה פוליטית-אידיאולוגית, הגובלת גם בשנאה-עצמית ובאוטו-אנטישמיות גלויה וסמויה כאחד. לצד המגמות הללו, מתקיימת לה מערכת תקשורתית (מודעת או שלא-מודעת) המעניקה נפח מלאכותי לטענות ציניות ולטענות המתבססות על בכי ונהי כדי להגביר את הרייטינג בשל שיקולים מסחריים בלבד - ולא למען האינטרס הציבורי הכולל. (אפילו הפרסומת הישראלית המשודרת בטלוויזיה החלה לקבל גוון של צעקנות לבנטינית דוחה).

לצערנו הרב, ישראל העובדת, ההישגית והיצרנית המהווה את מרבית הציבור הישראלי, איננה באה לידי ביטוי הולם בתקשורת הישראלית. בשל כך, למדינת-ישראל נוצרה תדמית בעייתית אף בעיני תושביה שלה. לעיתים, תדמית עצמית זו, משפיעה באופן-ישיר על תדמיתה ומעמדה הבינלאומי של ישראל כמדינה וכחברה. אני מעוניין להציג בפניכם דוגמא אחת מהתחום הכלכלי שתדגים לכם גם בנוגע לשאר התחומים המקיפים את חיינו בישראל. במשך שנים רבות התקשורת הישראלית טרחה להציג לנו את החברה הישראלית כ"חברה החיה על אוברדרפט עמוק, בלי נסבל וחסר-אחריות". לעיתים, הביקורת הבלתי-מוצדקת הזאת הייתה נגועה במשטמה עמוקה כלפי אורחות החיים בישראל (שוב, בשל מניעים אידיאולוגיים). אולם למען האמת, שיעור החיסכון הפרטי של האזרחים הישראלים הוא מן הגבוהים בעולם. כמו כן, יחס החוב של משקי-הבית בישראל לעומת ההכנסה עומד על כ-60 אחוזים בלבד, וזאת בהשוואה ל-72 אחוזים בגרמניה ל-110 אחוזים בארה"ב ול-112 אחוזים בבריטניה (דה מרקר, 13 במאי 2010). שיעור החיסכון הפרטי של האזרח הישראלי הוא חלק מההצלחה של המשק הישראלי לעמוד בטלטלות הכלכליות החזקות שהיו מנת חלקן של מדינות רבות בעולם מהלך השנים האחרונות.

הבעיה, כמובן, אינה נוגעת רק לשאלה האם התקשורת הישראלית מדווחת אמת או נוטה לשקר באופן מופגן. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה ביצירת דימוי שלילי על מדינת-ישראל ותושביה העלולה ליצור מצגת-שווא של מדינה הנמצאת על סף קריסה - ובכך, למעשה להביא לידי הגשמתה של הנבואה האפוקליפטית. נושאים דומים כמו עוני (המדומה בישראל), פערים חברתיים, תאונות-דרכים, פשיעה ושחיתות, מקבלים גוונים של היסטריה רבתי כדי להצדיק את קיומם של גורמים מחקריים ותקשורתיים הפועלים בישראל, והם אף מזינים האחד את השני בהתלהמות חסרת-מעצורים במטרה ליצור "תודעה עצמית כוזבת". מסתבר, שישנם גורמים רבים מידי מעוניינים "לשבור את רגליה" של החברה הישראלית כדי שהם יוכלו להגיד לאחר מכן ש"היא צולעת".

הביטוי "רווחה פסיכולוגית" הוא מושג זר ומוזר לתקשורת הישראלית ולארגונים פוליטיים מסוימים בעלי אג'נדה רדיקלית. לצד הישגינו הרבים, הגיע הזמן לשים דגש גם על "הרווחה הפסיכולוגית" של מדינת-ישראל ותושביה, וזאת ללא ההתלהמות הרגילה המתבטאת בקטגוריות דיכוטומיות של "חורבן", "שואה" ו"הרס" כמעט בכל נושא העומד לדיון ציבורי ובכל רגע נתון. כך למשל, התקשורת הישראלית גילתה לאחרונה את העדה החרדית כמקור ל"סכנה קיומית" על אורחות חיינו במדינת-ישראל. האומנם זה כך?

חרדים אנו... לדמותנו
לחברה החרדית יש צרכים משלה. מושגים כמו "עוני" ו"עושר" שונים מהתפיסה המקובלת הקיימת בדרך-כלל בחברה החילונית. עוני מוחלט כמעט ואינו קיים בחברה הישראלית - ובכלל זה גם בחברה החרדית. לקהילה הדתית יש מערכת חברתית של עזרה הדדית הבנויה לתלפיות הנובעת מתחושה חזקה של סולידריות הנטועה היטב בתרבות היהודית. בלתי הגיוני להחשיב את הקהילה הזו כ"ענייה" רק על-פי הדיווחים הרשמיים הניתנים למוסדות המדינה, שכן הקהילה בכללותה מקיימת מערכת כלכלית סגורה שאינה נהירה לחלוטין למרבית הציבור החילוני. דוגמא אחת תבהיר על מה מדובר: למרבית המשפחות החרדיות יש דירה בבעלותן, שכן הקמת משפחה מהווה ציווי דתי שיש לו השלכות כלכליות הן על משפחת החתן והן על משפחת הכלה. אם החברה החרדית הייתה באמת ענייה (על-פי הפרמטרים החילוניים שלנו), לא היה עולה בידן של המשפחות החרדיות לרכוש דירות לילדיהן כפי שהדבר מתרחש בפועל. מסתבר, שמרבית הגברים החרדים כן עובדים במתן שירותים שונים ומגוונים בתוך הקהילה עצמה (מוהל, מלמד, סוחר וכו'), וזאת על-מנת לקיים את אורח-החיים הכלכלי הרצוי בהתאם לצרכים המשפחתיים - אולם לא מעבר לכך במובן החילוני שלנו. "הסתפקות במועט" היא לא עוני, אלא זאת אידיאולוגיה בעיקרה המתבססת על אורח-חיים מוגדר הנובע מהצרכים הרוחניים של המשפחה החרדית.

נושא נוסף שמעלה את חמתם של חילונים כמונו, הוא נושא הלימודים הכלליים והלימודים האקדמיים החסרים לדעתנו בקרב הציבור החרדי. אולם מעבר להתלהמות החילונית שלנו, יש לשים-לב לכך שתלמיד חרדי הלומד בבית-המדרש, נדרש להתמודד עם נושאים אחדים במקביל, כשהוא לומד דף גמרא: א) עברית ברמה גבוהה. ב) התעמקות בשפה הארמית (שאינה נהירה לציבור החילוני). ג) כתב רש"י (שמעטים מאוד מהציבור החילוני שולטים בו). אם כך, מדוע אנחנו כל כך מתלהבים מכל סטודנט המתעמק בלימודים קלאסיים או שולט ברזי השפה הלטינית? וזאת משום שציבור החרדי קצת מקלקל לנו את "הסטטיסטיקה החילונית" והיהירה שלנו בדרכנו העיקשת להיות חברה "מודרנית" בכל מחיר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל וה-OECD: מתקשורת פוזיטיבית לתקשורת נגטיבית", מגזין המזרח התיכון, 14 במאי 2010.