Saturday, August 14, 2010

סיכויי השלום עם סוריה של בשאר אל-אסד

ביום האחרון של משחקי המונדיאל 2010, באמצע משחק-הגמר בין ספרד להולנד, הופעלו מטעני-חבלה אחדים בעיר קמפלה שבאוגנדה, וכתוצאה מכך נהרגו 74 בני-אדם ועוד רבים נוספים נפצעו. את האחריות לפיגוע הרצחני הזה נטל על עצמו ארגון טרור סומלי בשם "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. כך סתם, בשם האסלאם, נרצחו 74 בני-אדם בשעת צפייה במשחק כדורגל שהוקרן לטובת הקהל-הרחב במקומות מרכזיים אחדים. אם נרחיב מעט את היריעה בנוגע לטרור האסלאמי, נוכל להצביע על מספרים בלתי-נתפסים של אלפי מוסלמים הנרצחים מידי חודש בחודשו בשם הדת המוסלמית. האסלאם הפך עם הזמן לדת של טרור ואלימות, והשפה הערבית הפכה לשפה של רצח, גזענות וטרור בינלאומי (בדומה למה שאירע לשפה הגרמנית לאחר מלחמת העולם-השנייה).

אין גבול משותף בין אוגנדה לסומליה. אולם ממשלת אוגנדה מסייעת לממשלה המרכזית של סומליה להתמודד אם האלימות הטרוריסטית של ארגון "אל-שבאב" - אלימות הגובה מחיר דמים מידי יום ביומו. במסגרת ההבנות עם מדינות מערביות אחדות, ממשלת אוגנדה מסייעת לחיילים סומלים לרכוש מיומנות צבאית בעזרת הדרכה קפדנית הניתנת על אדמתה. במהלך החודשים האחרונים הזהירו בכירים אחדים מארגון "אל-שבאב" את ממשלת אוגנדה שפעילי הארגון "יעבירו את המלחמה שהם מנהלים בסומליה לאדמת אוגנדה" אם היא תמשיך לסייע לממשלה הסומלית הנתמכת בידי מדינות המערב. על-פי אינדיקציות רבות, ארה"ב ביצעה חיסולים-ממוקדים בסומליה - בדומה למה שמתרחש בפקיסטן - שגרמו לנפגעים רבים חפים-מפשע שהגבירו את המוטיבציה של פעילי "אל-שבאב" להרחיב את מלחמתם גם מחוץ לסומליה. למרות הסיוע המערבי לממשלת סומליה, ארגון "אל-שבאב" שולט על מרבית חלקיה של המדינה והוא מכפיף את האוכלוסייה למסכת שלמה של איסורים הנוגעים ללבוש, למוסיקה ועל איסורים הנוגעים לצפייה במשחקי-כדורגל. לאורך כל תקופת משחקי המונדיאל 2010, נרצחו בסומליה לפחות 5 צעירים שצפו במשחקי-כדורגל. זאת ועוד, בהתאם למעקב היומיומי הנערך על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - נהרגו בסומליה מתחילת 2010 (מינואר ועד יוני) כ-1,660 בני-אדם בקרבות העזים המתנהלים בין נאמני הממשלה לבין פעילי טרור מארגון "אל-שבאב". סביר להניח שמספר ההרוגים גבוה בהרבה, שכן לארגונים ממשלתיים ולארגונים בינלאומיים אין דריסת-רגל באזורים רבים בסומליה בשל שלטון הפחד שמפעילים פעילי הטרור מארגון "אל-שבאב". מדיניות זהה ננקטת גם על-ידי פעילי טרור מארגון הטליבאן בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן בעזרת הסיוע של המודיעין הפקיסטני.

שעות אחדות לאחר הפיגוע הרצחני בקמפלה, הנשיא אובמה פרסם הודעת גינוי בה הוא כינה את הטרוריסטים "פחדנים" - לא פחות ולא יותר. למרבה הצער, הטרוריסטים המוסלמים אינם פחדנים, שכן הם מפגינים גבורה רבה יותר ממה שהפגין הנשיא האמריקאי המסרב להוציא מפיו את המשפט "טרור אסלאמי". לעולם-המערבי יש מנהיג פחדן - מנהיג השרוי בדמיונות-שווא ובהכחשה-עצמית העלולים לעלות לנו במחיר יקר ובדמים רבים. הממשל הנוכחי האמריקאי מסרב לדבר על "טרור אסלאמי", על "אלימות אסלאמית" ועל המאבק התרבותי השורר מזה עשורים אחדים בין העולם-המוסלמי לבין העולם הדמוקרטי והמערבי. הגדרת הבעיה היא גם חלק מפתרונה. אלא, שהממשל האמריקאי הנוכחי דוגל בהתרפסות דווקא כלפי אלה הנוקטים במדיניות ברברית - הן על רקע דתי והן על רקע פוליטי, ולכן כולנו נשלם מחיר יקר על כך. לתפישה המדינית האמריקאית הנוכחית יש השפעה על אירופה, על אסיה, על אפריקה, וגם (כמובן) על הסכסוך הערבי-ישראלי. העניין הזה מוביל אותנו למה שעתיד להתחולל במשא-ומתן עם סוריה של בשאר אל-אסד - אם וכאשר הדבר יהיה רלוונטי. אולם, ראשית, כמה מילים על תהליכים היסטוריים הנסתרים מן העין.

כאשר כתבתי את המאמר על "רצח-העם בדארפור שמערב-סודאן" ביוני 2006, היו בישראל 180 פליטים מסודאן. ביולי 2010, יש בישראל כ-30,000 פליטים שהגיעו ממדינות אפריקאיות אחדות משום לישראל לא הייתה מדיניות ברורה בנושא, והיא נכנעה ללחץ מלאכותי של כל מיני ארגונים קיקיונים במקום לחשוב על העניין כעל נושא שיש לו השלכות היסטוריות על החברה הישראלית. דבר דומה מתרחש גם בנושא ההשתלטות הבדואית על אדמות הנגב וגם בנושא העבריינות הלאומנית הקשה של ערביי-ישראל. אם לא נתעשת בזמן הקרוב, בתוך עשרות שנים נמצא את עצמנו חיים ברצועה צרה המשתרעת מחיפה ועד לגדרה בלבד בצפיפות בלתי-נסבלת. להערכתי, בערים אחדות בישראל (בעיקר בדרום) מתחולל שינוי דמוגרפי שאינו לטובתנו, משום שההתמקדות הממשלתית הישראלית נוטה לדבוק בכיבוי שרפות, ולא בהתוויית מדיניות ארוכת-טווח לטובת הדורות הבאים. לעיתים, כדי לפתור בעיה מקומית קצרת-טווח, משעבדים את העתיד בשל לחץ ציבורי ותקשורתי מלאכותי.

התהליך המדיני עם סוריה של בשאר אל-אסד
בשבועות האחרונים גברו הקולות בישראל בנושא "חידוש המשא-ומתן המדיני עם סוריה". עוד נודע, שכל ראשי מערכת הביטחון של ישראל משוכנעים כעת, (יולי 2010), ש"זה הזמן להיכנס למשא-ומתן רציני עם סוריה על עתיד רמת-הגולן". עוד נודע, שקצינים בכירים שוב טענו כי "ניתן להגן על ישראל גם ללא רמת-הגולן". סביר להניח שהם צודקים, אולם המחיר יהיה איום ונורא אם "נצטרך להגן על ישראל" בשעת מלחמה מהגבול של ה-4 ביוני 1967. גם בעידן של טילים בליסטיים יש חשיבות גדולה לטופוגרפיה ולעמוק אסטרטגי מוחשי. יתרה מזאת, בל נשכח שסוריה במעשיה ובמחדליה דרבנה את כל האזור לדהור לעבר מלחמה כוללת שפרצה ביוני 1967. אם המקרה היה הפוך, אף אחד בעולם לא היה מצפה מסוריה לוותר על רמת-הגולן אם ישראל הייתה מתנהגת כפי שסוריה פעלה ב-1967. האם סוריה כמדינה ריבונית אינה צריכה לשלם על מעשיה פרובוקטיביים כלפי ישראל מאז שנות ה-60 ועד לימנו אנו?

לחסידי "מדיניות הוויתורים" בישראל יש שיטה מתודולוגית שמחזיקה מעמד בכל תנאי: אם ישראל חזקה, אזי עליה לדבוק בוויתורים, שכן היא המדינה החזקה באזור. ואם ישראל מפגינה חולשה, אז גם צריך לוותר משום ש"מי יודע מה יקרה בעתיד ועלינו לשמור על הקיים או על חלקו". אותה שיטה מתודולוגית פועלת גם כלפי שאר האויבים שלנו - בעבר ובהווה. האמירות שנשמעו לאחרונה בנושא הסורי, נבעו בשל התחושה שסוריה מנסה להתנתק מאיראן לאור סבב הסנקציות החדש שהוטל עליה בתחילת יולי 2010. חודש לפני כן, הציר הרדיקלי היה באופוריה בעקבות
משט פעילי הטרור של ארדואן שנעצר ב-31 במאי 2010 בידי לוחמי צה"ל. בטווח של חודשים בלבד "המטוטלת הפרשנית" בנוגע לבשאר אל-אסד נעה מקיצוניות אחד לקיצוניות שנייה. במילים אחרות קוראים לזה "חלון הזדמנויות" - שהוא מונח שכיח מאוד בפיהם של חסידי מדיניות הוויתורים בכל מה שקשור ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הרדיקליות ואלימות.

ראוי להזכיר לכולנו שבעקבות מלחמת לבנון השנייה, שררו בישראל תחושות לא-רציונאליות של מפלה וכישלון שהשפיעו הן על הציבור הרחב והן על הצמרת המדינית של ישראל. מייד לאחר סיום המלחמה, בשאר אל-אסד העניק ראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" בו הוא הצהיר על רצונו בשלום עם ישראל. לאמירה זו לא הייתה כל משמעות אמיתית, שכן הצמרת הסורית בכללותה הייתה שרויה באופוריה לנוכח מה שנראה ככישלון צבאי ישראלי מול ארגון חיזבאללה - כישלון שהופגן, לדעתם, לאורך כל ימי המלחמה. בהתאם לדעה ששררה בסוריה באותה עת, חיזבאללה הצליח לחשוף את נקודות-התורפה של ישראל. כתוצאה מכך, היו כאלה בצמרת הסורית שהשתעשעו בפתיחתה של חזית מלחמתית נגד ישראל ברמת-הגולן הן באופן ישיר והן באופן עקיף באמצעות הקמתם של ארגוני טרור שיפעלו למען מטרה זו. לאחר פרסום הראיון ב"דר שפיגל", מייד קפצו דוברים ישראלים אחדים וטענו כי זו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. גם אז, בישראל של 2006, דוברים ישראלים דיברו על "חלון הזדמנויות" כשם שהם דיברו על "חלון הזדמנויות" בתקופת אסד האב שהלך לעולמו בשנת 2000. לצערנו הרב, כאשר מדברים בישראל על "שלום" עם סוריה, או על "מלחמה" עם סוריה, שוכחים את הממד ההיסטורי הטמון בתהליכים ארוכי-טווח בשל התחושה הנגרמת מלחץ ציבורי או תקשורתי המופעל לעיתים על הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שנתקענו בלבנון למשך 18 שנה מאז שהחלה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וזו גם הסיבה שבגינה הקלנו ראש בנוגע להסכם אוסלו של 1993 ובנוגע להתנהלותו המפוקפקת של יאסר ערפאת ברשות הפלסטינית.

הפיצול האסלאמי ועליית הליברליזם
בואו נבדוק לרגע קט איזה תהליכים היסטוריים מתרחשים בימים אלה בעולם-המוסלמי: צפון-קפריסין היא מדינה מוסלמית בחסות טורקית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; באזור המכונה "המדינה הסומלית", קיימת לה אוטונומיה עצמאית מאז שנת 1991 בשם סומלילנד - אולם גם היא אינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ברצועת-עזה קיימת לה נסיכות אסלאמית רדיקלית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ירדן היא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, כך שיש צורך לשנות את שמה מ"הממלכה הירדנית ההאשמית" ל"ממלכה הפלסטינית ההאשמית"; עיראק תתפצל באופן מובהק לשלושה מחוזות עיקריים - כורדי, שיעי וסוני; סודאן תתפצל כנראה לשלוש מדינות; ניגריה תתפצל גם היא לשתי מדינות לפחות - אחת נוצרית והשנייה מוסלמית; תימן תתפצל לשתי מדינות; טורקיה תצטרך לתת אוטונומיה רחבה למיליוני הכורדים החיים בתחומה; לבנון כנראה תתפצל לשתי ישויות נפרדות - אחת שיעית, והשנייה נוצרית-סונית עם תמיכה של הדרוזים (במקרה הטוב והאופטימי); אפגניסטן תתפצל למחוזות אוטונומיים; כך גם יקרה למחוזות של פקיסטן הגובלים עם אפגניסטן; אל תתפלאו אם באיראן ובסוריה יתרחשו תהליכים דומים לאור ההרכב העדתי של האוכלוסייה המקומית בשתי המדינות. האסלאם הרדיקלי ביקש לאחד באלימות את העולם המוסלמי ליחידה אחת אורגנית, אולם דווקא תהליך הפוך מתרחש לנגד עינינו לאחר 30 שנות טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית רחבת-היקף. המצב האקוטי הזה מציב בפני החברה המוסלמית מַרְאָה המסייעת בידי אחדים מהם להתבוננות מחודשת בפניה האלימות והגזעניות של המדינה המוסלמית על כל מרכיביה הדתיים והפוליטיים. התבוננות זו, תרומת לעלייתם המחודשת של כוחות ליברליים - גם אם הם נשמעים כהד קלוש לזרם הכללי השוטף את החברה המוסלמית בימים אלה. אחד מהביטויים לכך הגיע דווקא מעיתונאית פלסטינית בשם זינב רשיד שטענה כי "העם הסורי זקוק יותר למשטי חירות מהעם הפלסטיני", וזאת בעקבות ניסיונו של המשטר הסורי להסיט את תשומת-הלב על הנעשה בסוריה באמצעות המשט הטורקי (ממרי, 4 ביולי 2010). וכך הבהירה רשיד את טענותיה כלפי המשטר הסורי הנוכחי של בשאר אל-אסד:

"המצב בעזה בתחום הכלכלה, תנאי החיים, החינוך והחירויות - עד השתלטות החמאס - היה הרבה יותר טוב מהמצב בסוריה שתחת שלטון משפחת אסד ומנגנוני הביטחון המדכאים שלה שהחזירו את סוריה עשרות שנים אחורה והפכו את עמה המכובד לאחד העמים העניים ביותר באזור ובעולם. הם חנקו את החירויות ו'לקחו בשבי' את כל מי שהרים קולו וביקש מינימום של חירויות. אני מתעקשת להשתמש במונח 'שבויים' בנוגע לכל אזרח ואזרחית סוריים הכלואים בחדרי הצינוק של המשטר של אסד, מאחר שהתקווה שיהיה פיוס לאחר מותו של הדיקטאטור הגדול והורשת השלטון לבנו, אבדה. המשטר הנוכחי נמצא במצב של 'עוינות' עם כל העם הסורי לאחר שניצל את כל ההזדמנויות שהעניק לו עם אצילי זה לעשות פיוס היסטורי. הסורים שנמצאים בחדרי הצינוק הם שבויים בידי גורם עוין לעם, למולדת ולכל מה שהוא אנושי, מוסרי ויפה".

הביטויים הללו אינם בודדים במערכה על דמותו של העולם-הערבי והאסלאמי. למעשה, הם משקפים הלך-רוח ציבורי רחב שיבוא לידי ביטוי באופן איטי והדרגתי שיארך שנים רבות, ואף ישפיע על התייחסותו של העולם-המוסלמי בנוגע לישראל - וזאת, אם נדע להתאזר בסבלנות הדרושה והראויה למדינה היושבת לבטח בארצה מבלי להפגין חולשה מדינית בשל מהמורות אחדות הניצבות בפנינו לאורך הדרך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שלום עם בשאר אל-אסד - המרתון המדיני של ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2010
.

Monday, August 02, 2010

מדוע הישראלים עדיין לא סומכים על ברק חוסיין אובמה

לפני שאגיע לנושא שעל הפרק בעניין ביקורו של ראש-ממשלת ישראל בארה"ב ב-6 ביולי 2010, אני מעוניין לציין נקודה אחת חשובה הנוגעת לסיקור התקשורתי המתקיים בישראל בעניינים בינלאומיים: ב-6 ביולי 2010 היו שתי היתקלויות קטלניות בין הצבא הטורקי לבין אנשי המחתרת הכורדית, ה-PKK. בשני האירועים הללו נהרגו 15 בני-אדם, מהם 12 כורדים. למחרת היום, ב-7 ביולי 2010, נהרג חייל טורקי נוסף בהיתקלות עם לוחמי המחתרת הכורדית. באף אחד מהעיתונים היומיים בישראל לא התפרסמה ידיעה על התקרית - לא בעיתון "הארץ", לא בעיתון "מעריב", לא בעיתון "ידיעות אחרונות" ולא בעיתון "ישראל היום". אולם, כל אמירה מטופשת של איזה פוליטיקאי טורקי בנוגע לישראל, קיבלה התייחסויות בעמודי החדשות, ולעיתים הנושא קיבל סיקור שחרג מהטעם הטוב. כל קשקוש אנטי-ישראלי מקבל כותרות ראשיות בתקשורת הממסדית כחלק מאיזו מגמה מטופשת שכך - בדרך עקיפה - אפשר ללחוץ על ממשלת ישראל בנושאים בינלאומיים.

שימו לב לקטע הבא שנכתב בעיתון הארץ ב-6 ביולי 2010 בעמוד 5 בנוגע ליחסי ישראל-טורקיה: "ההתפתחויות האחרונות ביחסים עם טורקיה והמשבר הפוליטי סביב הפגישה (בין בנימין בן-אליעזר לשר-חוץ הטורקי) מעוררים תסכול וכעס רב בקרב הגורמים העוסקים ביחסים עם טורקיה במשרד החוץ. בימים האחרונים אמרו פקידים בכירים במשרד החוץ כי הדרג המדיני מנהל את היחסים עם טורקיה בצורה חובבנית ומזיקה. בכירי המשרד התבטאו בצורה חריפה בנושא בדיונים פנימיים שקיימו. לדבריהם, היחסים עם טורקיה יקרים ללבם והם רואים בעיניים כלות כיצד הסוגייה הטורקית הפכה לאמצעי בקרב הפוליטי בין המפלגות השונות בישראל".

אם באמת היחסים עם טורקיה "יקרים ללבם", הפקידים הבכירים היו צריכים להזהיר את הדרג המדיני בישראל מלהעניק לטורקיה דריסת רגל בתהליכים המדיניים המתקיימים בין ישראל לבין שכנותיה, משום שטורקיה תחת משטרו של ארדואן מנהלת מדיניות אזורית אסלאמית מיליטנטית בעלת קווים ברורים הסותרים לחלוטין את האינטרס הישראלי. טורקיה, סוריה ואיראן מנהלות מלחמת-חורמה נגד הלאומיות הכורדית ונגד 25 מיליון כורדים המייחלים לקבל הכרה לאומית. בשנים האחרונות, טורקיה רצתה להפוך את ישראל לכלי פוליטי אזורי שבאמצעותו היא תצליח להגיע להבנות אסטרטגיות עם סוריה ואיראן. ישראל נכנסה למלכודת הזו למרות האזהרות הרבות שהופנו לעברה מאז שארדואן נכנס לתפקידו ב-2003. צריך להזכיר לכמה פקידים במשרד-החוץ הישראלי שטורקיה עדיין לא מדינה דמוקרטית במובן המערבי המקובל, גם לאור העובדה הנוגעת למאסרם של 60 עיתונאים היושבים כרגע בבתי-הכלא וגם לאור העובדה שכ-700 תיקים ממתינים להישמע בבית-המשפט בעניינם של עיתונאים נוספים. ההתנהלות האזורית של טורקיה קשורה גם לרפיסות המנהיגותית של ארה"ב מאז שברק חוסיין אובמה החל את כהונתו בראשית 2009.

זה באמת לא משנה מה אובמה יעשה
זה לא משנה מה ברק חוסיין אובמה יעשה בתקופה הקרובה למען ישראל, הציבור הישראלי בכללותו יישאר חשדן מאוד כלפי הנשיא האמריקאי לאור התנהלותו כלפי ישראל מאז תחילת שנת 2009 ועד ליולי 2010. זה לא משנה כמה מחמאות ירעיף אובמה על ראשו של ראש-ממשלת ישראל, הציבור הישראלי עדיין יסרב להאמין שהדברים נאמרו מתוך כנות אמיתית כיאה לבעל-ברית שניתן לסמוך עליו. הבעיה אינה נובעת רק מקווי-המתאר של ממשלת נתניהו או בגלל הרכב פרסונאלי כזה או אחר של ממשלת ישראל. הבעיה נעוצה בראש ובראשונה באידיאולוגיה של ברק חוסיין אובמה הנשענת על חנפנות ורפיסות כלפי העולם-המוסלמי על 57 מדינותיו - שרובן ככולן הן אנטיתזה לעקרונות של העולם-החופשי והדמוקרטי. בראיון לעיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה", שהתפרסם ב-8 ביולי 2010, אמר אובמה כי על אירופה לקבל את טורקיה לאיחוד האירופאי כדי שזו לא תיזום בריתות מחוץ למדינות-המערב. אמירה זו ואחרות, שנאמרו בעניין זה במהלך 18 החודשים האחרונים, מראים בעליל כי ארה"ב מנסה לכפות על אירופה הרפתקה מסוכנת שתועלתה לאירופה הנוצרית מוטלת בספק (בלשון המעטה). מעניין מה הייתה התגובה האמריקאית אם האיחוד האירופאי היה מעלה דרישה מאובמה להתאחד עם מקסיקו? במקום לדרוש מטורקיה לטפל בבעיותיה הרבות במטרה לשפר את חייהם של אזרחיה על-פי הסטנדרט האירופאי, אובמה מבקש מבכירי אירופה "לוותר" לטורקיה רק בגלל שהיא מדינה מוסלמית. זהו ההיגיון הפוליטי של השמאל הרדיקלי בארה"ב של שנת 2010 גם בתחומים נוספים.

חודשים אחדים לאחר בחירתו של ברק חוסיין אובמה, הוא זכה לקבל פרס נובל לשלום לשנת 2009. ומה העולם קיבל בתמורה לפרס יוקרתי הזה? אלפי אנשים - חפים מפשע - נרצחו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן, בסומליה ובעיראק. מאז תחילת שנת 2009 נרצחו בפקיסטן בלבד כ-1,200 בני-אדם בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. המדיניות הזו גררה אחריה ביקורת עזה בפקיסטן עד כדי כך שבית-המשפט בפקיסטן הכריז ביולי 2010 כי ארה"ב מפרה את הריבונות הפקיסטנית, וכי יש לנהל חקירה רחבה על-מנת להעמיד לדין בכירים אמריקאים בגין פשעי מלחמה. על-פי מעקב יומיומי הנערך על-ידי מגזין זה, יש לנו יסוד סביר להניח כי בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן נהרגים מידי חודש כ-1,000 בני-אדם בפעילות צבאית של פקיסטן, של אפגניסטן, של כוחות נאט"ו ושל פעילי טרור מארגונים אסלאמיים. אולם רק חלק מהפעילות הצבאית מגיע לידיעת הציבור. כשהנשיא אובמה החל את כהונתו בבית-הלבן הוא חשב שהסכסוך המקומי שלנו ביהודה שומרון, משפיע על הסכסוכים ההיסטוריים העמוקים הקיימים באסיה, בתימן, בסומליה, בסודאן ובטורקיה בנוגע לכורדים ולצפון-קפריסין. הגישה הרשלנית הזו הכתיבה את המדיניות האמריקאית כלפי ישראל במהלך ה-18 החודשים האחרונים. אובמה, למעשה, העניק הכשר אידיאולוגי לחבוט בישראל בזירה הבינלאומית - החל מהניסוחים האנטישמיים בדו"ח גולדסטון וכלה בשליחת ספינת הטרור של ראש-ממשלת טורקיה, ארדואן.

אובמה יכול להמשיך להתבכיין שלא "אוהבים" אותו בגלל צבע עורו או בגלל שמו האמצעי (חוסיין). דווקא שני ההיבטים הללו יכלו להעניק לו נקודות זכות בדעת-הקהל בישראל, אלא שאובמה החליט להתנהג כמו כל מנהיג מוסלמי טיפוסי בדומה לארדואן, בכך שהוא הפך את ישראל ל"כלי" פוליטי דרכו הוא ניסה להתחבב על העולם-המוסלמי. זה היה שקוף מידי גם בעיני מוסלמים רבים במרחב. לפיכך נשאלה השאלה החשובה באמת: "אם כך אובמה מתנהג לבעלת בריתה המסורתית של ארה"ב, אז איך מדינות אחרות תוכלנה לסמוך עליו בעתיד?".

המפגש המתוקשר בין ראש-ממשלת ישראל לנשיא האמריקאי ב-6 ביולי 2010 זכה לתיאורים מלבבים בתקשורת הישראלית. אולם, המבחן האמיתי בנוגע ליחסו של הנשיא האמריקאי הנוכחי למדינת-ישראל יהיה לאחר הבחירות לקונגרס האמריקאי בנובמבר 2010. או אז נדע האם הכל היה הצגה אחת גדולה - כפי שרק וושינגטון המסורתית יודעת לעשות, לטוב ולרע.

==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים עדיין אינם יכולים לסמוך על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 10 ביולי 2010.