אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית, במה זו תהיה שונה מכל מדינה ערבית אחרת באזור? הרי ידוע לכל בר-דעת, שיש כבר די והותר מדינות ערביות, ויש, כמובן, למעלה מ-50 מדינות מוסלמיות - שגם הן לא ממש משמשות דוגמא ומופת לעולם-הרחב. ובכן, מה הטעם בהקמת עוד ישות ערבית מלאכותית שלא תוכל לעמוד על רגליה בכוחותיה היא? 
איזה ערך אזורי, בינלאומי, תרבותי או כלכלי מדינה שכזו תוכל לתרום לעולם, בשעה שלרבים מאתנו ברורה התמונה בנוגע לתרומתן האמיתית של המדינות המוסלמיות למין האנושי בעשרות השנים האחרונות?
הרי יודע וברור לכל – כולל לערביי ארץ-ישראל - שאין שום ייחוד לאומי או תרבותי המבדיל באמת בין "הלאומיות" הפלסטינית לזו הירדנית או הסורית או הסעודית. הייחוד העיקרי של הלאומיות הפלסטינית מתבטא בכך שהם רוצים משהו שלא שייך להם מלכתחילה. אולם זה, לבדו, אינו מהווה סיבה מספיק טובה להקים עוד מדינה ערבית באזור - אזור הסובל ממילא מאלימות בינערבית רצחנית, בערות, דיקטטורה, דיכוי ושלילת זכויות בסיסיות באופן שרירותי בשל עניינים פעוטים ושוליים.
יתרה מזאת, מי בכלל החליט שהקמת מדינה ערבית נוספת, מהווה חלק מהפתרון לבעיותיו הרבות של העולם-הערבי?
מיליוני מוסלמים נרצחו במלחמות פנימיות בעולם-הערבי, וגם בזה המוסלמי, ב-60 השנים האחרונות. מאות אלפי ערבים נוספים נכלאו בטענות שווא בהוראת השלטונות הערביים. עשרות מיליוני נשים חיות תחת דיכוי דתי אלים, נוקשה וגס. עשרות-אלפי ערבים נעלמו כלא-היו לאחר שנכלאו בבתי-סוהר במדינות הערביות.
אם רק חלקיק מהכסף שהוצא על מלחמות פנימיות בין מדינות-ערב לבין עצמן, או במלחמותיהן נגד מדינת-ישראל, היה מושקע בפיתוח כלכלי, תרבותי, טכנולוגי, אנושי ודמוקרטי, סביר להניח שמרבית הערבים לא היו חיים באומללות אישית ופוליטית שכזו במרחביהן הגדולים והעצומים של המדינות הערביות.
ולא רק זאת, מדינות מוסלמיות רבות אינן מצליחות לייצר כהלכה אפילו נורה פשוטה. קחו למשל את איראן: היא מייצאת נפט גולמי, אך היא צריכה לייבא מוצרי דלק מזוקקים, שכן במדינה הענקית הזו אין מפעלים לזיקוק נפט גולמי. סוריה, (עוד ישות מלאכותית), הגדולה מישראל פי כמה וכמה, אינה מסוגלת לייצר פקס אחד פשוט שיפעל כהלכה. אז בעצם נשאלת השאלה, מה התועלת האנושית שתבוא עם הקמתה של מדינה ערבית נבערת נוספת שתחייה על חשבון מדינות תורמות מערביות, או שתשרוד על חשבון דיכוי תושביה ביד-ברזל, כפי שאנו רואים כיום במדינת עזה הנשלטת בידי החמאס? איזה הבדל תהומי יש, למשל, בין סומליה לעזה? מסתבר, שאין כל הבדל. גם בסומליה וגם בעזה הברבריות ניצחה, אך באופן זמני.
אם כך, מדוע צריך לשאוף להקים מדינה מיותרת לכל הדעות בשעה שקיימות עוד עשרות מדינות במרחב הערבי והמוסלמי שבקושי שורדות, או שהן מהוות נטל או איום על שכנותיהן? איזה ערך סגולי, למשל, הפיקה כוויית הקטנה מקיומה העצמאי של המדינה העיראקית המלאכותית בתקופתו של סדאם חוסיין.
אבל השאלה האמיתית היא מה זה בכלל "פלסטיני"? והאם, כלל קיימת באמת "לאומיות פלסטינית"? הביוגרפיות האישיות של יאסר ערפאת ונאיף חוואתמה יכולות לשמש לנו דוגמאות נאותות כדי להבהיר מעט את התמונה "הלאומית":
במשך כל חייו, ערפאת טען כי נולד בירושלים וכי הוא "פליט פלסטיני". אולם, למעשה, הוא נולד בקהיר והתגורר בילדותו בירושלים רק שנים ספורות בלבד. באופן דומה, נאיף חוואתמה, שאין לו שום קשר לארץ-ישראל, קפץ על עגלת הטרור והקים ארגון, לכאורה למען העניין הלאומי, שעסק ברצח וטבח של ישראלים ויהודים ברחבי-העולם. בשל פעילותו הרצחנית למען "העניין הפלסטיני", חוואתמה מבקש לחיות את שארית חייו ביהודה ושומרון. לא פחות ולא יותר.
כאשר לאומיות מתבססת על שקר, על רמייה, על המצאה, ועל אלימות לשם אלימות, אין זה מפתיע שהיא אינה מצליחה לחרוג מהמסגרת הטרוריסטית כדי להנחיל ערכים לאומיים אמיתיים לכלל האוכלוסייה. קחו למשל את הדוגמא של ערביי-ישראל: בכל פעם שמנהיגים לאומנים אחדים מקרב ערביי-ישראל עורכים ביקור בסוריה, הם מתפעמים מהזהות הקיימת בינם לבין התושבים הערבים-הסונים המקומיים. ברור וידוע לכל, כי חלק גדול מערביי הצפון הגיעו מסוריה בפלישותיהם הרבות לתוך הארץ. ועדיין, אין זה עונה על השאלה מהו "פלסטיני" או מיהו "פלסטיני". ואם נרחיב מעט את היריעה, נוכל לשאול גם מיהו "סורי", מיהו "לבנוני", מיהו "ירדני" ומיהו "עיראקי"? כל הישויות הללו הן בסך-הכל ישויות מלאכותיות שנוצרו רק לאחרונה, שנועדו בין היתר לרכך את המלחמות השבטיות בין הערבים לבין עצמם, אך בקיומן המלאכותי והמאולץ הן גרמו סבל נורא ומיותר לתושביהן המקומיים ולשכנותיהן מסביב.
לשם ההשוואה, ניקח את המקרה הישראלי: בניגוד לערבים, המושגים "ארץ-ישראל", "תורת-ישראל" ו"בני-ישראל" הם מושגים המגדירים בבירור את ה"טריטוריה", את ה"דת" ואת ה"לאום" של הישראלים. הכל מוגדר בחומות קשיחות, ברורות, הקיימות לאורך אלפי שנים עם שינויים קלים בשוליים בלבד, אך לא במהות.
לא כך הוא הדבר לגבי הערבים החיים באזור. להיות "ערבי" זה אומר שהמוצא הוא מאזור מדבריות-ערב הנמצאות הרחק מכאן. להיות "יהודי" זה אומר שהמוצא הוא מאזור "יהודה" - אזור שהוא לב ליבו של ארץ-ישראל. על כן נשאלת השאלה החשובה והבלתי-נמנעת, מה עושה כאן "ערבי" באזור "יהודי"?
האם היה עולה על הדעת, שיהודי-בבל יידרשו להקים מדינה יהודית בעיראק רק מתוקף היותם תושבי המקום במשך 2,500 שנה? האם היה עולה על דעתם של ערביי האזור המכונה "עיראק" להסכים לזה? סביר להניח, כי אם היתה עולה טענה שכזו מפי יהודי-בבל, הם לא היו שורדים אפילו שנה אחת מלאה - מתחילתה ועד לסופה בשל דרישתם. אם כך הוא הדבר, מדוע יש להסכים על הקמת מדינה ערבית נוספת דווקא באזור שהוא לב ליבו של ארץ-ישראל? מה הקשקוש הפוליטי הזה בכלל?
אפשר להבין, וגם להסכים, שיש כאלה השואפים להקים מדינה נוצרית בלבנון. אפשר להבין, וגם להסכים עם כאלה המעונינים להקים מדינה קופטית במצרים - שכן, הקופטים נחשבים לתושביה המקוריים של מצרים הרבה לפני הכיבוש הערבי. ניתן להבין, וגם להסכים עם כאלה המעוניינים להקים מדינה עלווית בסוריה (שהוא פתרון בכלל לא רע, בעיני סורים רבים, לבעיית משפחת אסד האלימה). אפשר, וגם רצוי, לתמוך בקיומה של מדינה כורדית עצמאית, קל וחומר כאשר מדובר על העם הארמני האומלל והמפוזר ברחבי-העולם. אולם, מה עומד מאחורי הרעיון להקים מדינה ערבית נוספת דווקא בארץ-ישראל? מי יכול להבין את השטות הילדותית הזו?
מאז הצהרת בלפור, ישראל ויתרה על חלק גדול מאוד של הבית הלאומי שיועד לה. על אותו חלק, קמה מדינת ירדן המלאכותית - שהיא עוד מדינה ערבית הנמצאת על סף קריסה. הגיע הזמן לשים קץ למשחק הלאומי המלאכותי הערבי שאינו קשור או שייך לחלק זה, והקטן, של העולם. המשמעות המעשית היא, שכל אחד צריך להעניק לשני את הזכות לחיות בשקט ובשלווה - ערבי בערב הגדולה והרחבה, ויהודי ביהודה. מה לא ברור כאן?
האם לאור הטיהור האתני שערכו הערבים ביהודי המזרח-התיכון, יש לנו זכות לבצע מהלך דומה, ובכך להשוואת את מספר הערבים הגרים בישראל למספר היהודים המתגוררים במדינות-ערב? מי החליט שלצד אחד (הערבי) מותר, ולצד שני (הישראלי) אסור? מי החליט כי רק לערבים הוענקה הלגיטימציה לנקוט באלימות ברחבי-תבל בשל עניינים פעוטים, אך לישראלים אסור לנקוט בצעדים הגנתיים על אדמתם ההיסטורית והיחידה? ושיא האבסורד הרעיוני מתבטא בכך, שבשם "הנאורות הישראלית" מותר לתמוך בפאשיזם הערבי, אך אסור לבטא או לקדם סממנים היסטוריים של זהות לאומית יהודית על כל המשתמע בכך בארץ-ישראל. מישהו, השתגע כאן על כל הראש. צילומים של ארץ-ישראל מאמצע המאה ב-19 ימחישו לכם את גודל האיוולת הזו, וגם וימחישו לכם את גודל הפלישה הערבית לארץ-ישראל שהתעצמה מאוד מ-1930.
פעם, להיות "פרו-פלסטיני" היה חלק מאיזה זרם אופנתי, ליברלי כביכול. כיום, גם חלקים רבים מהעולם-הערבי ומהמחנה הליברלי המקומי והעולמי, מבינים את גודל האיוולת הזו - אולם, עדיין, קשה לכולם להודות בטעות הגדולה הזו שתרמה לסבל ממושך ומיותר לכל עמי האזור. קצת חומר למחשבה לפני ועידת אנאפוליס.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חובה להקים מדינה הפלסטינית עצמאית", 17 בנובמבר 2007, The Mideast Forum.
איזה ערך אזורי, בינלאומי, תרבותי או כלכלי מדינה שכזו תוכל לתרום לעולם, בשעה שלרבים מאתנו ברורה התמונה בנוגע לתרומתן האמיתית של המדינות המוסלמיות למין האנושי בעשרות השנים האחרונות?
הרי יודע וברור לכל – כולל לערביי ארץ-ישראל - שאין שום ייחוד לאומי או תרבותי המבדיל באמת בין "הלאומיות" הפלסטינית לזו הירדנית או הסורית או הסעודית. הייחוד העיקרי של הלאומיות הפלסטינית מתבטא בכך שהם רוצים משהו שלא שייך להם מלכתחילה. אולם זה, לבדו, אינו מהווה סיבה מספיק טובה להקים עוד מדינה ערבית באזור - אזור הסובל ממילא מאלימות בינערבית רצחנית, בערות, דיקטטורה, דיכוי ושלילת זכויות בסיסיות באופן שרירותי בשל עניינים פעוטים ושוליים.
יתרה מזאת, מי בכלל החליט שהקמת מדינה ערבית נוספת, מהווה חלק מהפתרון לבעיותיו הרבות של העולם-הערבי?
מיליוני מוסלמים נרצחו במלחמות פנימיות בעולם-הערבי, וגם בזה המוסלמי, ב-60 השנים האחרונות. מאות אלפי ערבים נוספים נכלאו בטענות שווא בהוראת השלטונות הערביים. עשרות מיליוני נשים חיות תחת דיכוי דתי אלים, נוקשה וגס. עשרות-אלפי ערבים נעלמו כלא-היו לאחר שנכלאו בבתי-סוהר במדינות הערביות.
אם רק חלקיק מהכסף שהוצא על מלחמות פנימיות בין מדינות-ערב לבין עצמן, או במלחמותיהן נגד מדינת-ישראל, היה מושקע בפיתוח כלכלי, תרבותי, טכנולוגי, אנושי ודמוקרטי, סביר להניח שמרבית הערבים לא היו חיים באומללות אישית ופוליטית שכזו במרחביהן הגדולים והעצומים של המדינות הערביות.
ולא רק זאת, מדינות מוסלמיות רבות אינן מצליחות לייצר כהלכה אפילו נורה פשוטה. קחו למשל את איראן: היא מייצאת נפט גולמי, אך היא צריכה לייבא מוצרי דלק מזוקקים, שכן במדינה הענקית הזו אין מפעלים לזיקוק נפט גולמי. סוריה, (עוד ישות מלאכותית), הגדולה מישראל פי כמה וכמה, אינה מסוגלת לייצר פקס אחד פשוט שיפעל כהלכה. אז בעצם נשאלת השאלה, מה התועלת האנושית שתבוא עם הקמתה של מדינה ערבית נבערת נוספת שתחייה על חשבון מדינות תורמות מערביות, או שתשרוד על חשבון דיכוי תושביה ביד-ברזל, כפי שאנו רואים כיום במדינת עזה הנשלטת בידי החמאס? איזה הבדל תהומי יש, למשל, בין סומליה לעזה? מסתבר, שאין כל הבדל. גם בסומליה וגם בעזה הברבריות ניצחה, אך באופן זמני.
אם כך, מדוע צריך לשאוף להקים מדינה מיותרת לכל הדעות בשעה שקיימות עוד עשרות מדינות במרחב הערבי והמוסלמי שבקושי שורדות, או שהן מהוות נטל או איום על שכנותיהן? איזה ערך סגולי, למשל, הפיקה כוויית הקטנה מקיומה העצמאי של המדינה העיראקית המלאכותית בתקופתו של סדאם חוסיין.
אבל השאלה האמיתית היא מה זה בכלל "פלסטיני"? והאם, כלל קיימת באמת "לאומיות פלסטינית"? הביוגרפיות האישיות של יאסר ערפאת ונאיף חוואתמה יכולות לשמש לנו דוגמאות נאותות כדי להבהיר מעט את התמונה "הלאומית":
במשך כל חייו, ערפאת טען כי נולד בירושלים וכי הוא "פליט פלסטיני". אולם, למעשה, הוא נולד בקהיר והתגורר בילדותו בירושלים רק שנים ספורות בלבד. באופן דומה, נאיף חוואתמה, שאין לו שום קשר לארץ-ישראל, קפץ על עגלת הטרור והקים ארגון, לכאורה למען העניין הלאומי, שעסק ברצח וטבח של ישראלים ויהודים ברחבי-העולם. בשל פעילותו הרצחנית למען "העניין הפלסטיני", חוואתמה מבקש לחיות את שארית חייו ביהודה ושומרון. לא פחות ולא יותר.
כאשר לאומיות מתבססת על שקר, על רמייה, על המצאה, ועל אלימות לשם אלימות, אין זה מפתיע שהיא אינה מצליחה לחרוג מהמסגרת הטרוריסטית כדי להנחיל ערכים לאומיים אמיתיים לכלל האוכלוסייה. קחו למשל את הדוגמא של ערביי-ישראל: בכל פעם שמנהיגים לאומנים אחדים מקרב ערביי-ישראל עורכים ביקור בסוריה, הם מתפעמים מהזהות הקיימת בינם לבין התושבים הערבים-הסונים המקומיים. ברור וידוע לכל, כי חלק גדול מערביי הצפון הגיעו מסוריה בפלישותיהם הרבות לתוך הארץ. ועדיין, אין זה עונה על השאלה מהו "פלסטיני" או מיהו "פלסטיני". ואם נרחיב מעט את היריעה, נוכל לשאול גם מיהו "סורי", מיהו "לבנוני", מיהו "ירדני" ומיהו "עיראקי"? כל הישויות הללו הן בסך-הכל ישויות מלאכותיות שנוצרו רק לאחרונה, שנועדו בין היתר לרכך את המלחמות השבטיות בין הערבים לבין עצמם, אך בקיומן המלאכותי והמאולץ הן גרמו סבל נורא ומיותר לתושביהן המקומיים ולשכנותיהן מסביב.
לשם ההשוואה, ניקח את המקרה הישראלי: בניגוד לערבים, המושגים "ארץ-ישראל", "תורת-ישראל" ו"בני-ישראל" הם מושגים המגדירים בבירור את ה"טריטוריה", את ה"דת" ואת ה"לאום" של הישראלים. הכל מוגדר בחומות קשיחות, ברורות, הקיימות לאורך אלפי שנים עם שינויים קלים בשוליים בלבד, אך לא במהות.
לא כך הוא הדבר לגבי הערבים החיים באזור. להיות "ערבי" זה אומר שהמוצא הוא מאזור מדבריות-ערב הנמצאות הרחק מכאן. להיות "יהודי" זה אומר שהמוצא הוא מאזור "יהודה" - אזור שהוא לב ליבו של ארץ-ישראל. על כן נשאלת השאלה החשובה והבלתי-נמנעת, מה עושה כאן "ערבי" באזור "יהודי"?
האם היה עולה על הדעת, שיהודי-בבל יידרשו להקים מדינה יהודית בעיראק רק מתוקף היותם תושבי המקום במשך 2,500 שנה? האם היה עולה על דעתם של ערביי האזור המכונה "עיראק" להסכים לזה? סביר להניח, כי אם היתה עולה טענה שכזו מפי יהודי-בבל, הם לא היו שורדים אפילו שנה אחת מלאה - מתחילתה ועד לסופה בשל דרישתם. אם כך הוא הדבר, מדוע יש להסכים על הקמת מדינה ערבית נוספת דווקא באזור שהוא לב ליבו של ארץ-ישראל? מה הקשקוש הפוליטי הזה בכלל?
אפשר להבין, וגם להסכים, שיש כאלה השואפים להקים מדינה נוצרית בלבנון. אפשר להבין, וגם להסכים עם כאלה המעונינים להקים מדינה קופטית במצרים - שכן, הקופטים נחשבים לתושביה המקוריים של מצרים הרבה לפני הכיבוש הערבי. ניתן להבין, וגם להסכים עם כאלה המעוניינים להקים מדינה עלווית בסוריה (שהוא פתרון בכלל לא רע, בעיני סורים רבים, לבעיית משפחת אסד האלימה). אפשר, וגם רצוי, לתמוך בקיומה של מדינה כורדית עצמאית, קל וחומר כאשר מדובר על העם הארמני האומלל והמפוזר ברחבי-העולם. אולם, מה עומד מאחורי הרעיון להקים מדינה ערבית נוספת דווקא בארץ-ישראל? מי יכול להבין את השטות הילדותית הזו?
מאז הצהרת בלפור, ישראל ויתרה על חלק גדול מאוד של הבית הלאומי שיועד לה. על אותו חלק, קמה מדינת ירדן המלאכותית - שהיא עוד מדינה ערבית הנמצאת על סף קריסה. הגיע הזמן לשים קץ למשחק הלאומי המלאכותי הערבי שאינו קשור או שייך לחלק זה, והקטן, של העולם. המשמעות המעשית היא, שכל אחד צריך להעניק לשני את הזכות לחיות בשקט ובשלווה - ערבי בערב הגדולה והרחבה, ויהודי ביהודה. מה לא ברור כאן?
האם לאור הטיהור האתני שערכו הערבים ביהודי המזרח-התיכון, יש לנו זכות לבצע מהלך דומה, ובכך להשוואת את מספר הערבים הגרים בישראל למספר היהודים המתגוררים במדינות-ערב? מי החליט שלצד אחד (הערבי) מותר, ולצד שני (הישראלי) אסור? מי החליט כי רק לערבים הוענקה הלגיטימציה לנקוט באלימות ברחבי-תבל בשל עניינים פעוטים, אך לישראלים אסור לנקוט בצעדים הגנתיים על אדמתם ההיסטורית והיחידה? ושיא האבסורד הרעיוני מתבטא בכך, שבשם "הנאורות הישראלית" מותר לתמוך בפאשיזם הערבי, אך אסור לבטא או לקדם סממנים היסטוריים של זהות לאומית יהודית על כל המשתמע בכך בארץ-ישראל. מישהו, השתגע כאן על כל הראש. צילומים של ארץ-ישראל מאמצע המאה ב-19 ימחישו לכם את גודל האיוולת הזו, וגם וימחישו לכם את גודל הפלישה הערבית לארץ-ישראל שהתעצמה מאוד מ-1930.
פעם, להיות "פרו-פלסטיני" היה חלק מאיזה זרם אופנתי, ליברלי כביכול. כיום, גם חלקים רבים מהעולם-הערבי ומהמחנה הליברלי המקומי והעולמי, מבינים את גודל האיוולת הזו - אולם, עדיין, קשה לכולם להודות בטעות הגדולה הזו שתרמה לסבל ממושך ומיותר לכל עמי האזור. קצת חומר למחשבה לפני ועידת אנאפוליס.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חובה להקים מדינה הפלסטינית עצמאית", 17 בנובמבר 2007, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment