Saturday, February 25, 2017

ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב

ועידת מינכן לביטחון שהתקיימה באמצע חודש פברואר 2017, נערכה זו הפעם ה-53 על אדמת גרמניה. לביטוי "ועידת מינכן", מבחינה היסטורית, יש משמעות עצומה על אירופה משום שהוא מתייחס לוועידת הפסגה שנערכה ב-29 בספטמבר 1938 בין אדולף היטלר לבין נוויל צ'מברליין בה נדונה דרישתה של גרמניה הנאצית לספח את חבל הסודטים שהיה בריבונותה של צ'כוסלובקיה. הוועידה, בה השתתפו גם צרפת ואיטליה וללא השתתפותה של צ'כוסלובקיה, קבעה שהצבא הגרמני יוכל להשלים את סיפוח החבל עד ה-10 באוקטובר 1938, וכי צ'כוסלובקיה מחויבת למסור את השטחים הללו לא יאוחר ממועד זה. עם חזרתו של צ'מברליין לבריטניה, הוא הכריז ב-30 בספטמבר 1938 כי בעקבות ההסכם שנחתם בין הצדדים, הושג "שלום בזמננו". מדיניות הפיוס כלפי היטלר שכפי שהופגנה בוועידת מינכן הוכחה כשגויה מן היסוד וכי ועידה זו הייתה אחת מהסיבות שהובילו למלחמת-העולם השנייה. מאז, הביטוי "ועידת מינכן" הפך לכינוי המבטא פייסנות חסרת-אחריות כלפי מנהיגים תוקפניים.

מאחורי קיומה של "ועידת מינכן לביטחון", עומד תרגיל תודעתי גרמני מכוון, שנועד להפוך ביטויים שליליים הקושרים למשטר הנאצי, לביטויים שיש בהם פרשנות המתאימה ל"גרמניה החדשה" שצצה לפתע פתאום לאחר תבוסתה ב-1945. ועידה זו שהחלה ככינוס פרטי של אקדמאים וחוקרים גרמנים יחד עם עמיתיהם ממדינות מערביות אחדות, הפך עם השנים לאחר מהכנסים לענייני ביטחון מחשובים בעולם. ככול שחשיבתו גברה, כך המעורבות הממשלתית של גרמניה גברה באמצעות מימון נידב מאוד של הכנס, של אורחי הכנס ושל המחקרים המתבצעים בשם המסגרת הכללית של הוועידה. מכינוס של אקדמאים, הוועידה הפכה למפגש בינלאומי מרשים של מנהיגים בכירים מאוד מעשרות מדינות המקיימים דיונים ומפגשים בלתי-פורמאליים בין מדינה אחת לרעותה ללא המגבלות של המתחים השוררים בזירה הבינלאומית. במסגרת הדיונים "האקדמיים" הללו, גרמניה יכלה לנהל מפגשים מדיניים בלתי-פורמאליים, לכאורה, על-מנת לקדם את האינטרסים שלה שיש בהם "מעטפת כלכלית" המשמשת כלי-פוליטי שנועד להטמיע את הרעיון על היותה גרמניה מעצמה בינלאומית מובילה. מאז איחוד גרמניה באוקטובר 1990 והפיכתה של ברלין לבירת המדינה המאוחדת, גרמניה חותרת בהתמדה לא רק לעצב את "איחוד-האירופאי" על-פי המתווה הגרמני, אלא גם להפוך את "האיחוד-האירופאי" לכלי בו גרמניה משפיעה על הזירה הבינלאומית בהתאם לשאיפותיה. כמו תמיד, גודלה של המדינה הגרמנית ועוצמתה הכלכלית, אף פעם לא סיפקו את המאוויים האמיתיים של הלאומנות הגרמנית הנעטפת - בעשרות השנים האחרונות - בהרבה מלל "ליבראלי" ו"גלובאלי". כשמשתמשים בביטוי "גלובליזציה" יותר מידי פעמים בכל נושא ועל כל נושא, כנראה שמנסים להסתיר משהו.

"ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017 הייתה שונה מזו שהתקיימה שנה קודם לכן. הבעיות הבינלאומיות הגדולות שלא מצאו את פתרונן בפברואר 2016, קיבלו משנה-תוקף נוסף בשל שינויים הנראים לפי-שעה כ"שינויים טקטוניים" המשפיעים על הזירה הבינלאומית ועל מאזן-כוחות הבינלאומי. למעשה, אפשר לציין, שהחרדה האירופאית גברה בעיקר לאור בחירתו של דונלד טראמפ בארה"ב והצהרותיו הרדיקליות כלפי הקהילה הבינלאומית בשלל נושאים ועניינים - החל משינויים נדרשים בנאט"ו ועד לביקורתו בנוגע ליחס הסלחני של הקהילה הבינלאומית כלפי איראן. החרדה הזאת הקיפה בעיקר את המדינות האירופאיות שנאלצו להתמודד עם מה שנראה כנחישות ובחישה פוליטית רוסית באירופה מול הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה המערבית - כפי שזו עוצבה מאז שנת 1945. במסגרת הזו, "ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017, היוותה למעשה סוג של תרפיה קבוצתית של מדינות המערב המצפות ומייחלות להמשכו של "הסדר הישן" עד שאירופה "תעמוד על הרגליים" - אם בכלל. הדריכות הכללית של המשתתפים בכנס לנאומו של סגן-הנשיא האמריקאי, מייק פנס, היוותה אות ברור לכך שאין זה משנה כלל מי מכהן כנשיא של המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב עדיין מהווה סוג של מגדלור שעל-פיו מנווטים בזמן במרחב. כך גם ביחס כלפי רוסיה, כך גם לגבי איראן ובוודאי גם לגבי אירופה.

כאשר שר-החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, דיבר בוועידה על "סדר עולמי חדש פוסט-מערבי", כוונתו הייתה לחלוקה מחדש של העולם לאזורי-השפעה באמצעות "יחסים מכובדים ופרגמאטיים" עם ארה"ב. רמז ברור לכך שלרוסיה יש אינטרסים מובהקים ברחבי היבשת האירופאית - לחרדתם של האירופאים. לדידם, עידן "פוסט מערבי" משמעתו הגמוניה רוסית באירופה על-פי התכתיב הרוסי. על כן, ההצהרה של סגן-הנשיא האמריקאי על המחויבות האמריקאית המפורשת והעמוקה לברית-נאט"ו, הפחיתה מעט מעוצמתו של הביטוי "עידן פוסט-מערבי" על-פי המושגים המעורפלים של רוסיה של פוטין. גם אנגלה מרקל לכאורה הביעה נאמנות עמוקה לארה"ב משום ש"אירופה זקוקה לארה"ב לנוכח הטרור האסלאמי ולנוכח השאפתנות רוסית". אך מאידך, מרקל טענה בוועידה ש"האסלאם אינו מקור לטרור" למרות שמיליוני טרוריסטים מוסלמים הפרושים ברחבי-העולם לא יסכימו איתה. ככה זה בגרמניה של מרקל. ובכן, האם אירופה יכולה להסתדר ללא המטרייה האמריקאית?

גרמניה של מרקל חושבת שכן בעיקר לאור בחירתו של טראמפ לנשיאות האמריקאית שזעזעה עד היסוד את אמות-הסיפים הרעועים של האיחוד-האירופאי בעקבות פרישתה של בריטניה מהאיחוד. האם לגרמניה יש תפיסת ביטחון קוהרנטית בנוגע לגרמניה, לאירופה ולמקומה של גרמניה בזירה האירופאית? תלוי את מי שואלים. אולם מתוך הכוונות וההצהרות של בכירים גרמנים, אפשר לשרטט קווים עיקריים בתפיסה הביטחונית של גרמניה שחלקם אולי נראים סותרים, אך הכיוון פחות או יותר ברור.

כך למשל, גרמניה מתכננת לבנות צבא גרמני בסדר-גודל של יותר מ-200,000 חיילים עם כוח-עזר אזרחי מקצועי של יותר מ-61,000 אזרחים עד לשנת 2024. זה  עניין של 7-6 שנים בסך-הכל. כבר במהלך השנים האחרונות, גרמניה עשתה מאמץ לגייס כוח-אדם איכותי באמצעות פרסומות בטלוויזיה ובאמצעות מסעות-הסברה בבתי-הספר התיכוניים על האפשרויות העומדות לרשותם של צעירים הבוחרים בקריירה צבאית. גרמניה רוצה להקים "צבא אירופאי" עם שפה אחת ועם אחידות באמצעי הלחימה של כל החברות באיחוד-האירופאי. ועם כל זאת, עד לשנת 2017, גרמניה הקדישה רק 1.2 אחוזים מהתל"ג שלה לתקציבים צבאיים וביטחוניים - נושא הזוכה לביקורת רבה מצד הממשל האמריקאי החדש, משום שארה"ב, לדעת רבים בממשל, משקיעה ממון רב באירופה, וזאת ללא כל התמורה הולמת ומקבילה מצד מדינות אירופאיות עשירות כדוגמת גרמניה וצרפת. לפיכך, בשל הגישה האמריקאית החדשה, המחשבות על הקמתו של "צבא אירופאי" תעבורנה למצב של האצת התוכניות האופרטיביות, שבשלב הראשון יוקם כוח-צבאי שיעבוד עם נאט"ו, ולאחר מכן ה"צבא האירופאי" יתפתח על-פי השינויים הגיאו-פוליטיים באירופה ובזירה הבינלאומית. במילים אחרות, בחירתו של טראמפ, למרות דבריו מרגיעים של מייקל פנס, האיצה במידה רבה את ההיערכות הצבאית החדשה של גרמניה באירופה. אולם, התהליך הזה כנראה יהיה ארוך מאוד - ועם התנגדויות אזרחיות רבות במדינות השרויות במשבר כלכלי.

ובכן, האם אירופה, גם בעוד 10 שנים, תוכל לעמוד לבדה ללא המטרייה האמריקאית? ספק רב. אך התוכניות הגרמניות ברמה הצבאית הן ארוכות טווח תוך-כדי חיפוש אחרי בעלי-ברית משמעותיים בזירה הבינלאומית בשל מה שנראה כ"התכנסות אמריקאית פנימה" בעידן של הנשיא טראמפ ואולי גם לאחריו. במסגרת הזו, שהחלה לפני יותר מעשור, גרמניה מעורבת צבאית במקומות שונים ברחבי-העולם - החל במאלי וכלה בסיוע צבאי-הדרכתי לכוחות הכורדיים שבעיראק. גרמניה, כחלק מהכשרת-הלבבות של האוכלוסייה הגרמנית ושל הקהילה הבינלאומית, אפילו מתנדבת ליטול חלק במשימות הצבאיות הללו עם כל העלויות הכרוכות בכך. וזאת, משום שהניסיון הצבאי הנצבר בזירות האלה, יעצב את הצבא הגרמני למשך שנים רבות וארוכות. יתרה מזאת, הנושא הביטחוני ובניית הצבא הגרמני אינם יורדים מסדר-היום הלאומי. כך למשל, שרת-הביטחון הגרמנית, ד"ר אורסולה פון דר ליין, מופיעה בטלוויזיה בתדירות שאינה אופיינית למדינות דמוקרטיות אחרות. כמובן, שהדיבורים הביטחוניים עטופים בחשיבה "כלל אירופאית" ובשם "אירופה", אך ברור לרבים בזירה האירופאית ששילוב של עוצמה כלכלית עם עוצמה צבאית עלולים להכתיב מדיניות שיש בה סוג של כפייה מסוכנת שתתבטא פעם נוספת בהשתלטות גרמנית על אירופה - אלה שהפעם זה יהיה באמצעות שימוש בערכים "אירופאים" לכאורה.

גרמניה הצליחה להכתיב מדיניות כלכלית על אירופה במהלך השנים האחרונות. היא גם הצליחה להכתיב מדיניות הגירה בניגוד לדעתן של מרבית המדינות החברות באיחוד-האירופאי. היא ניהלה רומן מסוכן עם הרודן הטורקי ארדואן על חשבון מדינות אחרות באירופה. והיא גם עלולה להכתיב מדיניות הרפתקנית צבאית על "האיחוד האירופאי" כחלק מהרצון האינהרנטי של גרמניה לראות את עצמה שוות-ערך במעמדה לעומת מעצמות אחרות. אולם עד שזה יקרה, שר-החוץ החדש של גרמניה, זיגמר גבריאל, מנסה לקדם במלוא-המרץ יחסים מיוחדים עם סין במטרה להחליף את "המטרייה האמריקאית" - כבר בעידן הנוכחי של הנשיא טראמפ. מסגרת הזוייתכנו שינויים גם בנוגע ליחסים עם ישראל. אולם, בחודש ספטמבר 2017, יערכו בחירות כלליות בגרמניה - ועד אז הרבה דברים יכולים להשתנות בזירה הגרמנית. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת מינכן - התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 23 בפברואר 2017.

Saturday, February 18, 2017

ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית

יש משהו מאוד מעיק בפוליטיקה הישראלית - הנטייה האינהרנטית לגלוש להתלהמות חסרת-רסן ולהשתלחות בלתי-מתקבלת על הדעת גם בקרב קבוצות פוליטיות זעירות המכהנות בממשלה נבחרת. כך, למשל, נפתלי בנט העומד בראש מפלגה שזכתה בבחירות האחרונות של מרץ 2015 ב-8 מנדטים, מאיים על ראש-ממשלה מכהן שזכה ב-30 מנדטים. פרופורציות אף-פעם לא היו הצד החזק של הפוליטיקה הישראלית המקרינה את השפעתה השלילית גם על הדיפלומטיה הישראלית. כך למשל, לפני נסיעתו של ראש-הממשלה למפגש ראשון וחשוב עם הנשיא טראמפ, בנט הזהיר את נתניהו "אם תזכיר את המדינה הפלסטינית (בפגישה עם טראמפ) האדמה תרעד". בנט מזכיר לנו את האיומים של חברי-הכנסת הערביים ש"האזור יבער" אם ישראל תבצע מדיניות שאינה תואמת את הקווים הכלליים של הלאומנות הפשיסטית הערבית הלובשת צורה ופושטת צורה. טוב, אז, האזור באמת בוער ורועד במלחמות-אזרחים, אלימות וטרור פנימי שהביא לקריסתן של מדינות ערביות אחדות עם מאות-אלפי הרוגים בשנים האחרונות.

אך השאלה היא, איך בנט יכול להרעיד את אדמת ארץ-ישראל אם בכל זאת תוזכר המילה "מדינה פלסטינית"? בנט, שיש לו תדמית ציבורית של חמום-מוח במובן הרע מאוד של המילה, לא מסוגל להרעיד שום דבר - אפילו לא את מפלגתו הקטנה. מאידך, אם בנט יצליח כביכול להרעיד את האדמה, יכול להיות שנגיע "לבית יהודי טריטוריאלי" שיהיה בגודלו הזערורי האלקטוראלי של מפלגת "הבית היהודי". יכול להיות שרק אז, בנט יבין את ההשלכות המעשיות לסדרת התפרצויות-הזעם שלו המתפרסמות לפחות פעם בשבוע - התופסות כותרות למשך יום או יומיים עד להתפרצות התורנית הבאה. בנט כנראה מנסה להכתיב את סדר-היום הפוליטי במדינת-ישראל, אולם למעשה הוא ממלכד את עצמו ואת מפלגתו בסד של נוקשות מנטאלית העלולה להרחיק אוהדים פוטנציאלים למפלגתו. כפי שהשמאל הישראלי הקיצוני המתמכר למושג "מדינה פלסטינית", כך גם חלקים בימין הישראלי התמכרו לגישה השוללת את קיומה מכל-וכל של "מדינה פלסטינית" כלשהי. אלא, שבתווך הזה, יש מגוון אפשרויות, שבתהליך איטי והדרגתי של בשלות, אפשר להגיע לפתרון באמצעות מרחב-תמרון פוליטי וגמישות דיפלומטית שאפיינו את המנהיגות הישראלית לפני 1948 ולאחר מכן. 

הרבה מאוד ישראלים טוענים שישראל היא לא הבעיה המרכזית במזרח-התיכון. אולם בין הביטוי המילולי הזה לבין הפרקטיקה, המרחק הוא גדול מאוד. וזאת משום, שהמנהיגות הפוליטית במדינת-ישראל, בשל נטייתה להתלהמות אידיאולוגית חסרת-פשרות, הופכת בהבל-פה את ישראל לאחת מהבעיות המרכזיות ביותר של המזרח-התיכון. הדבר הזה נובע בין היתר גם מהצלחתם של גורמים ערביים יחד עם גורמים ישראלים להטמיע את הרעיון הזה בקרב הקהילה הבינלאומית. ודווקא בשל כך, כל אמירה הקשורה לסכסוך ביו"ש, זוכה לאין-ספור התייחסויות בתקשורת הבינלאומית ובפוליטיקה הבינלאומית. כך למשל, כאשר טראמפ הצהיר בתחילת פברואר 2017,שהקמתם של יישובים חדשים ביו"ש או הרחבתם של יישובים קיימים, אינם תורמים לפתרון הסכסוך, ההצהרה הזו תפסה את הכותרות ברחבי-העולם אפילו בעיתונים קטנים במזרח-הרחוק. במילים אחרות, הסכסוך ביו"ש חורג הרבה מעבר למימדו האזורי - כפי ששום סכסוך, חמור הרבה יותר, אינו מגיע לשוליים של ההתעניינות הבינלאומית כפי שהוא מתבטא בסכסוך בין ישראל לרשות-הפלסטינית. ולמרות זאת, דומה הוא, שהפוליטיקה הישראלית מעדיפה הצהרות בומבסטיות על חשבון הדיפלומטיה השקטה והסבלנית.

אפשר להגדיר את הביקור של נתניהו בארה"ב מרגש והיסטורי והדבר ניכר היטב במסיבת-העיתונאים המשותפת בין טראמפ לנתניהו (ב-15 בפברואר 2017) שנערכה לפני פגישת-העבודה ביניהם. זו בעצם אנחת-רווחה ישראלית לאחר 8 שנים של לחץ בלתי-סביר ומלאכותי של אובמה כלפי ישראל בעניין המשא-המתן המדיני עם הרשות-הפלסטינית. מדינת-ישראל הצליחה לעבר את התקופה הקשה הזו, למרות מערכת הלחצים האדירה שהופעלה על ישראל הן מצד ארה"ב, הן מצד מדינות אירופאיות אחדות והן מצד ארגונים פוליטיים בישראל. בכל רגע נתון, היה נדמה, שאחד מהצדדים הולך "לשבור את הכלים" על ראשו של השני. המחלוקת בין ישראל לארה"ב של אובמה, לא הייתה רק אידיאולוגית, אלא היה נגעה גם במימד האישי והמנטאלי של שתי הדמויות הראשיות שהובילו באותה-עת את ארה"ב ואת ישראל. "נאום בר-אילן" של נתניהו לא היה מגיח לאוויר העולם, לולא הלחץ הבינלאומי שהפעיל אובמה על ישראל מתוך כוונת-מכוון. הרגשנות המוזרה של אובמה בנוגע לעניין הפלסטיני, היא שהכתיבה את הלחץ הבלתי-פוסק על ישראל. ולמרות הרגשנות המיליטאנטית של אובמה, שום מהלך רציני לא התרחש לאורך 8 שנות כהונתו בנושא הזה, מלבד הצדקות נוספות שנוספו על סרבנות הפלסטינית הידועה. הינה כי כן, תכתיב אידיאולוגי מאיים, מימין ומשמאל, לא בהכרח מייצר פתרון מציאותי - עם כל הקושי להודות בכך.

האם יש לישראל חשיבה אסטרטגית ארוכת-טווח, דהיינו מהו היעד שהיא רוצה להגיע אליו עם הרשות-הפלסטינית? או, שלאור מורכבות הבעיה, ישראל מעדיפה "לנהל את הסכסוך" ולהתקדם עקב-בצד-אגודל לעבר יעד כלשהו בעתיד? תשובה ברורה אין לכך, משום שבמצב האלקטוראלי בישראל, קבוצות פוליטיות קטנות המרכיבות את הממשלה, מנהלות סדר-יום רדיקלי משלהן, וזאת למרות שמרבית האוכלוסייה הישראלית הנמצאת במרכז המפה הפוליטית - לא רק בעניין המדיני אלא גם בעניין החברתי, הדתי והכלכלי. פוליטיקה של קצוות, לא באמת מטיבה עם מדינות דמוקרטיות, כפי שאנו יכולים לראות מה מתחולל במדינות אירופאיות אחדות רק במהלך השנה האחרונה. אלא, שהמצב בישראל הרבה יותר מורכב בשל קיומה של זירה אלימה ומדממת שיש בה ניגוד מוחלט של אינטרסים מקומיים ובינלאומיים.

למרות ההבטחה של טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים, הדבר לא התבצע בשל שיקולים אמריקאים כבדי-משקל ובשל הלחץ שהופעל על הממשל החדש מצד מדינות ערביות אחדות. ראוי לציין, שזה לא הנושא המרכזי שצריך להדיר שינה מעינינו. אלה הם עניינים הנמצאים בשולים של השיח המדיני החשוב המתנהל בין ארה"ב של טראמפ לבין ישראל. בניגוד לדעתו של בנט, ממשלת-ישראל צריכה להגיע להסכמות עם הממשל החדש בנוגע לגבולות-הגזרה של הפעילות הישראלית ביו"ש. על-פי דוברים אמריקאים אחדים, למרות שעדיין לא התגבשו הקווים העיקריים של המדינות האמריקאית בנושא זה, ארה"ב של טראמפ "חותרת להגיע לעסקה כלשהי בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית". אולי עסקה מוסכמת לא תהייה, אך גם צריך לחשוב על היום שלאחר טראמפ, משום שהסכמות כאלה בין ארה"ב לישראל יכולות לחייב את הממשל האמריקאי הבא - בעוד 4 שנים או בעוד 8 שנים. שמונה שנות אובמה עברו מהר. אין שום ערובה לכך, שכהונתו של טראמפ לא תעבור מהר גם היא ללא הישגים, למרות ידידותו המוצהרת לישראל. דווקא בשל כך, וגם בשל היותו איש עסקים ממולח, טראמפ עלול לחתור לעסקה בין הצדדים למרות הצהרותיו של הממשל החדש שהוא "לא יכפה פתרון שלא יהא מוסכם של שני הצדדים". כבר לפי המשפט הזה, אנחנו יכולים לשער שלא יהיה "הסכם-מוסכם" בשל הסרבנות הפלסטינית שתמתין בסבלנות לממשל האמריקאי הבא שאולי יהיה נוח יותר מטראמפ. אם ישראל הצליחה לעבור את תקופתו של אובמה ללא נזקים רבים, כך גם הרשות הפלסטינית יכולה לעבור את כהונתו של טראמפ ללא כל גמישות אידיאולוגית ופרקטית לאורך כל שמונה השנים הבאות.

כארבעה שבועות עברו מאז שטראמפ החל את כהונתו בבית-הלבן. הממשל האמריקאי הנוכחי, בניגוד לקודמיו, מייצר על יום שערורייה חדשה המתחזקת את הסברה התקשורתית האמריקאית שעתידו של טראמפ בבית-הלבן יהיה קצר מאוד - לא בשל גילו, אלא בשל התנהלותו עד כה. העניינים האלה מעסיקים מאוד את הממשל החדש ואת טראמפ עצמו. לא לחינם טראמפ "הכריז" המלחמה על התקשורת האמריקאית, והתקשורת האמריקאית המוגדרת לכאורה ליבראלית "הכריזה" מלחמה על טראמפ. לפיכך, הפגישה עם נתניהו הייתה משב-רוח מרענן לעומת מה שהתחולל עד כה בזירה האמריקאית. ובכן, לאור התנהלותו של הממשל החדש ולאור מגוון הבעיות שהוא מציף מעל פני האדמה, האם באמת טראמפ יהיה "קשוב" מספיק לסכסוך המקומי בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל? או שהוא יחתור להשגת הסכם מהיר תוך כדי "עיגול-פינות" רק כדי להצהיר שהוא, בניגוד לקודמיו, הצליח להגיע להסכם המיוחל? בניגוד לדעות השוררות בקצה של מחנה הימין הישראלי, טראמפ נבחר לקדם את האינטרסים האמריקאים ולא את האינטרסים הישראלים. לפיכך, המחשבה שבעזרת איומים יהיה אפשר להשפיע על טראמפ שיפעל לפי המשחק המניפולטיבי של השוליים של המחנה השמרני בישראל, היא לכול היותר מסקנה ילדותית מאוד בנוגע למה שהתחולל בארה"ב בבחירות האחרונות. את טראמפ מעניין רק ארה"ב המסורתית, העובדת והפטריוטית. אם ישראל משתלבת בנושא הזה, מה טוב. אם לא, הוא יכול להכריז הכרזות החתומות על קרח בדומה למקרה בנוגע להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, וזאת משום שלמציאות תמיד יש דינמיקה משלה - אחרת ממה שמצפים או מכריזים במהלכה של מערכת-בחירות.

כאשר טראמפ הכריז במסיבת העיתונאים המשותפת עם נתניהו שמבחינתו פתרון שתי-המדינות אינו הפתרון היחיד, ההצהרה הזו תפסה כמובן את הכותרות הבינלאומיות. באחד מערוצי התקשורת המרכזיים בגרמניה התפרסמה כתבה על ההיסטוריה של הרעיון בנוגע להקמתן של "שתי-מדינות" - יהודית וערבית בארץ-ישראל המערבית. הכתבה החלה עם הקמתה של ועדת פיל (Peel) בשנת 1936 ופרסום מסקנותיה ביולי 1937 בנוגע לחלוקת הארץ לשתי מדינות. מבחינה היסטורית-גרמנית זו נקודה חשובה מאוד, משום שכל קורא גרמני מבין מייד מה היה קורה אם הכרזת העצמאות של מדינת-ישראל הייתה המתרחשת ב-1937 ולא בשנת 1948. האזכור הגרמני בנוגע ל"ועדת פיל" מציב סימן-שאלה כלשהו בנוגע להנחות הרווחות בציבור הגרמני בנוגע ל"סיבות" שהובילו להקמתה של מדינת-ישראל. לפחות את העניין הזה, אפשר לזקוף לזכותו של טראמפ.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית  לגמישות דיפלומטית", מגזין המזרח התיכון, 16 בפברואר 2017.


Saturday, February 11, 2017

טרור אסלאמי – כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2017

שנת 2017 נפתחה עם כניסתו של נשיא אמריקאי חדש לבית-הלבן שאימץ מדיניות של מאבק גלובאלי ברור וגלוי נגד הטרור האסלאמי הרדיקלי, וזאת בניגוד לקודמו, אובמה, שאימץ גישה של לוליינות לשונית פייסנית לצד נקיטת מדיניות של חיסולים-ממוקדים רחבי-היקף שהתבצעו בעיקר בתקופת כהונתו הראשונה של בבית-הלבן. מאות דיונים, אלפי מאמרים ואין-ספור התייחסויות והצעות התפרסמו במהלך שמונה השנים האחרונות שעסקו בגיבושה של מערכת כלל-עולמית אפקטיבית נגד הטרור אסלאמי הרדיקלי. מרבית הפרסומים עסקו באפקטיביות של האמצעים המלחמתיים הננקטים נגד ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים ברחבי-העולם - החל מסוריה ועיראק, וכלה בפיליפינים ובניגריה. אך, האם פעולה אופרטיבית אחת שמתאימה למשל לפיליפינים, מתאימה גם לניגריה ולסוריה? ספק רב. אולם הבסיס התרבותי והאידיאולוגי עליהם נשענים ארגוני הטרור האסלאמיים דומים זה לזה בהתאם לפרשנות של הטקסט הדתי העיקרי.

לפיכך, נשאלת השאלה, האם אפשר לנתק בין הטרור אסלאמי הרדיקלי לבין מה שמזין את הטרור הזה ברמה האידיאולוגית והתרבותית? דוברים "ליבראליים" רבים ברחבי-העולם טוענים שאין קשר בין האסלאם לבין הטרור האסלאמי הרדיקלי. זוהי טענה הנובעת בראש-ובראשונה מפחדנות משתקת כדי לא לעורר לכאורה את הזעם האסלאמי הלובש צורה ופושט צורה במהלך העשורים האחרונים. האם אפשר לנתק את האידיאולוגיה הדתית הקתולית מהאלימות הרצחנית בה היא נקטה נגד כל מי שנחשד כיריב באופן מעשי או פוטנציאלי? האם אפשר לנתק את החזון הקתולי של חברה נוצרית טוטאלית, מהאלימות הרצחנית בה היא נקטה כדי לממש את החזון הזה ברחבי-העולם? בשל האידיאולוגיה הנוצרית הדתית הזו, מיליוני בני-אדם חוסלו באירופה וברחבי-העולם ועמים אחדים נעלמו מהמפה האנושית של העולם. האידיאולוגיה הדתית הזו, היא שהעניקה הצדקות מוסריות לקטל תעשייתי רחב-ממדים שנמשך מאות שנים. "הטירוף" הזה נשען על הטקסט הדתי, ומכאן גם נבעה ההסכמה מצד חוגים רחבים בציבור הנוצרי לצעדים האלימים והברוטאליים שננקטו כדי לממש את הטקסט הדתי.

גם לטקסט הדתי האסלאמי יש השפעה עצומה על עדת המאמינים - החל מהיחס של הגבר לאשתו וכלה ביחס בין מאמין מוסלמי לבין מי שמוגדר "כופר". על המצע הדתי הזה, קיימת פרשנות פונדמנטליסטית המעניקה הכשר-מוסרי במטרה לממש - במאה ה-21 - עקרונות דתיים העוסקים למשל בדיני "עריפת ראשים", באונס נשים נוכריות והפיכתן לשפחות מין, וביחס לכול מי שמוגדר "כופר". אין כאן "טירוף", אלא זהו למעשה השיח התיאולוגי האמיתי המתנהל בחברה המוסלמית כבר יותר מ-1,300 שנה. לכן אי-אפשר לנתק בין "הטרור האסלאמי" לבין "הדת המוסלמית", גם משום שארגוני הטרור האסלאמיים אינם עושים את ההפרדה הזו, בשל שהפרשנות שהם מעניקים לעקרונות הבסיסיים של האסלאם - המכתיבה את מעשיהם במדינות המוסלמיות ובמדינות בהן יש ריכוז כלשהו של מוסלמים.

לפיכך, גם ההגדרה שבאה לידי ביטוי במשפט "טרור אסלאמי רדיקלי", איננה יכולה להיזרק לחלל-האוויר-העולם סתם כך, ללא הקטליזאטור האמיתי שמניע אותה. דהיינו המערכת הדתית האסלאמית והאינדוקטרינציה הדתית הרדיקלית המתנהלת בידיבעלות-בריתה של ארה"ב כדוגמת סעודיה שהשקיעה עשרות מיליארדי דולרים במהלך העשורים האחרונים שהוקדשו להקמת מרכזים דתיים ברחבי-העולם שהטיפו לרדיקליזציה של העקרונות האסלאמיים על-פי הפרשנות הקיצונית. במילים אחרות, ללא מאבק עיקש נגד האסלאם כמכלול אידיאולוגי, על כל עקרונותיו ופרשנויותיו, העולם החופשי ימשיך לנהל מלחמות יומיומיות נגד הטרור אסלאמי הרדיקלי עם כיסויי-עיניים, בשם עקרונות מוסריים לכאורה שנועדו להסתיר את הבעיה המרכזית במאבק התרבותי הרובץ לפתחו. את האפקט של התכחשות "הליבראלית" הזו אנו יכולים להבחין באופן-בולט בעלייתם של כוחות פוליטיים לאומניים ברחבי-אירופה הרואים במדינה הרב-תרבותית מסגרת שאינה מסוגלת להעניק הגנה נאותה נגד אלה הרוצים להרוס אותה בשם עקרונות דתיים אסלאמיים רדיקליים. בסקר בינלאומי שנערך לאחרונה בקרב 10 מדינות אירופאיות נשאלה השאלה האם יש למנוע כל הגירה נוספת ממדינות בעלות רוב מוסלמי. בסקר השתתפו כ-10,000 בני-אדם מפולין, מספרד, מבלגיה, מצרפת, מהונגריה, מיוון, מגרמניה, מאיטליה, מבריטניה ומאוסטריה. התברר שכ-55 אחוזים מהמשיבים הסכימו שיש למנוע כל הגירה מוסלמית נוספת לארצותיהם. כנראה שלא רבים מוכנים לייבא לארצותיהם את שדה-הקטל האסלאמי שהתבטא ב-9,145 הרוגים בחודש ינואר 2017 (להלן, בטבלה).

על-מנת להפגין את גודל האיוולת בו שרוי המחנה הדוגל בזכויות-יתר למוסלמים בלבד, הדוגמא הישראלית שבאה לידי ביטוי באחת מהכותרות של עיתון הארץ, תדגים היטב את הדברים: ב-6 בפברואר 2017, נורה טיל לעבר ישראל בידי טרוריסטים מוסלמים הפועלים ברצועת-עזה. בתגובה לירי, צה"ל הפציץ שורה ארוכה של יעדי טרור של ארגון החמאס בעזה - אך לא נמסר על נפגעים. ב-8 בפברואר 2017, אתר הארץ באנגלית פרסם את הכותרת הבאה: "הטון האגרסיבי של ישראל, עלול להצית מלחמה לא רצויה בעזה". כעת כולנו מבינים, שטיל שנורה לעבר ישראל כדי להרוג אזרחים ישראלים, אינו עלול להצית מלחמה בעזה, אלא רק התגובות הישראליות לירי של הטיל לעבר ישראל, הן שעלולות להצית מלחמה בעזה, כך לטענתו של עיתון הארץ. כנראה, שדובר החמאס יושב במערכת עיתון הארץ, אחרת אי-אפשר להסביר את ההיגיון האסלאמי הזה של העיתון המתבטא בהטלת אימה וחרדה דווקא כלפי הצד המותקף. מדהים.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ינואר 2017
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



עיראק:
4,176
10,000
סוריה:
2,001
5,000
טורקיה - סוריה:
9
חיילים טורקים
אפגניסטן:
933
2,000
תימן:
910
2,000
ארה"ב - תימן
40
בפשיטה קרקעית
ניגריה:
291
--
מצרים:
109
מחצית מהם חיילים
סומליה:
91
--
קניה - סומליה:
57
חיילים קנייתיים
פקיסטן:
88
--
מאלי:
83
--
טורקיה:
43
--
פיליפינים - טרור אסלאמי:
39
רובם טרוריסטים מוסלמים
קמרון:
25
--
לוב:
22
--
ארה"ב - לוב:
100
כולם טרוריסטים מוסלמים
הודו - קשמיר:
22
--
סודאן + דארפור:
17
--
רוסיה - קווקז:
11
--
סעודיה:
10
--
דרום-סודאן:
6
--
קנדה - טרור נגד מוסלמים
6
פיגוע במסגד
סין - טרור אסלאמי:
3
כולם טרוריסטים מוסלמים
אלג'יריה:
2
--
טוניסיה - לוב
2
2 עיתונאים מטוניסיה
ניז'ר:
2
--
לבנון:
1
--
בנגלדש:
1
טרוריסט מוסלמי



ישראל - הרשות הפלסטינית:
3
כולם טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור:
6
4 חיילים, שוטר ואזרח
ישראל - טרור:
2
טרוריסטים מוסלמים בחיפה ובנגב



חיילים אמריקאים:
3
2 באפגניסטן, ו-1 בתימן
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
17
--
סוריה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
9
--
סומליה - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
5
--



סה"כ:
9,145 הרוגים
19,000 פצועים







==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר 2017", מגזין המזרח התיכון, 9 בפברואר 2017.