Showing posts with label לבנון. Show all posts
Showing posts with label לבנון. Show all posts

Monday, February 25, 2008

חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי

העיתון הכווייתי אל-קבאס דיווח ב-21 בפברואר 2008, כי סוריה דחתה במפגיע את דרישתו של חיזבאללה לעדכן את ראשי הארגון על התפתחויות האחרונות הנוגעות לחקירת חיסולו של מורנייה. הידיעה בעיתון הכווייתי הסתמכה בעיקר על מקורות במדינות המפרץ. על-פי ידיעות אחדות שהגיעו מסוריה נמסר, כי החקירה מתנהלת בידי שירותי-הביטחון של סוריה ללא עזרתן של איראן וחיזבאללה.

כאמור, מורנייה חוסל ב-12 בפברואר 2008 באמצעות מכונית תופת שהוכנה מבעוד מועד באחת מהשכונות היוקרתיות והשמורות ביותר של דמשק. לשלטונות הסוריים נדרשו שעות אחדות עד שיצאה הצהרה רשמית הנוגעת לאירוע, ודומה היה כי שלטונות סוריה נתקפו בהלם לנוכח החיסול שהתרחש על אדמתם. לאחר שתיקה ארוכה שנמשכה כחצי יממה, סוריה מסרה כי תתנהל חקירה מעמיקה ללא השתתפותם של איראן וחיזבאללה למרות בקשותיהם המפורשות להיות שותפים מלאים בחקירת האירוע.

זמן קצר לאחר שהחלה החקירה, שלטונות סוריה מיהרו להודיע כי "תתחולל רעידת אדמה בעולם-הערבי" כאשר יימסרו כל הפרטים שהתגלו במהלך חקירה המאומצת. חרושת השמועות בנוגע לחיסולו של מורנייה רבות ומגוונות, והיו כאלה שהאשימו במפורש את המדינות הסוניות המתונות, דהיינו, ירדן, מצרים, סעודיה ומדינות נוספות במפרץ-הפרסי.

ידיעות אחדות דיברו על שיתוף פעולה בין כמה שירותי-מודיעין ערביים שמסרו מידע לישראל, והיא זו שביצעה את החיסול בפועל. ויחד עם זאת, סוריה, איראן וחיזבאללה הודיעו כי ישראל היא שנושאת באחריות המלאה, והיא תשלם על כך מחיר כואב.

העיתון הכווייתי מסר כי הסיבה העיקרית לסירובה של סוריה למסור מידע לחיזבאללה על הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה, נשענת על הטענה הסורית כי מורנייה הגיע לסוריה ללא ידיעתם של השלטונות המוסמכים בסוריה, וכי הוא הגיע לסוריה כאזרח רגיל ולא בשליחות רשמית.

לאור המקרה, סביר להניח כי מתחוללת כרגע מערכת של חשדנות הדדית בין איראן, סוריה וחיזבאללה, שכן התפרסמו ידיעות אחדות שרמזו על עיסוקיו הצדדיים של מורנייה עם הסורים שביקשו להפעילו באורח-עצמאי ללא ידיעתם של איראן וארגון חיזבאללה. בשעה ששר-הביטחון אהוד ברק ערך ביקור בטורקיה, הוא שיגר אזהרה חריפה לעבר סוריה בשל תמיכתה בחמאס ובחיזבאללה. אפשר, שאזהרתו זו של שר-הביטחון ששוגרה לעבר סוריה באה על רקע החשד כי מורנייה הוזמן לדמשק למען מטרה מסוימת שנועדה "לשקם" מעט את גאוותה הפגועה של סוריה לאור ההפצצה האווירית שהתרחשה על אדמתה ב-6 בספטמבר 2007 במחוז דיר אל-זור.

סוריה לקראת כינוס הפסגה הערבית
בסוף חודש מרס 2008, מתוכננת להתקיים בדמשק פסגת הליגה הערבית בהשתתפותם של ראשי מדינות-ערב. מרגע שהוחלט כי הועידה תתקיים בדמשק, שלטונות סוריה נערכו לכך במרץ רב על-מנת להפגין לעיני-כל את החשיבות שהיא מייחסת להתכנסותם של ראשי המדינות הערביות על אדמתה. לשם כך, נבנתה עיר חדשה, על כל המשמעויות הנלוות לכך, במטרה להפגין את יכולותיה המתחדשות של סוריה בהנהגתו של בשאר אל-אסד. על-פי התרשמויותיהם של מבקרים אחדים באזור, סוריה לא חסכה בכסף כדי להרשים את אלפי המוזמנים שיגיעו לפסגה-הערבית, ובכללם עיתונאים רבים מרחבי-העולם. במהלך השנים האחרונות, סוריה עשתה מאמצים כבירים להציג בפני העולם את התפתחותה הכלכלית, התעשייתית והתרבותית על-מנת לסדוק מעט את התמונה הקשוחה המוצגת לגביה ברחבי-העולם. לעיתים, מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה למרות תדמיתה השלילית על מעשיה הבוטים בלבנון ולמרות קשריה השנויים במחלוקת עם איראן, חיזבאללה וצפון-קוריאה. על-פניו נראה, שלבשאר אל-אסד יש תוכניות כלכליות רבות, וכי נראה שהוא דבק להשיג את היעדים האלה למרות המכשולים הפנימיים והאזוריים הרובצים לפתחו.

מאז הפסגה הערבית האחרונה שנערכה במרס 2007 בריאד, בירת ערב-הסעודית, התחוללו תמורות אחדות במרחב-הערבי וביחסיו (החשאיים והגלויים) עם ישראל בסוגיות רבות העומדות על הפרק. אך, כרגיל, הסוגיה הפלסטינית ניצבת כמסך עשן שמאחוריו מסתתרות המדינות הערביות כדי להתחמק פעם נוספת מלדון בבעיותיו האמיתיות והבוערות של העולם-הערבי - בעיות המחכות לפתרונן כבר זמן רב.

עוד לפני שנודע על חיסולו של מורנייה, מצרים, ירדן וערב-הסעודית הודיעו כי הן חוככות בדעתן אם להשתתף בפסגה-הערבית בדרג של ראשי-מדינות, במטרה להפעיל לחץ על סוריה כדי שזו תגמיש את עמדותיה בשאלת לבנון ובבעיה הסבוכה הנוגעת לבחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית. לדידה של סוריה, חיסול מורנייה בלב דמשק מסבך עוד יותר את מעמדה בעולם-הערבי למרות כל מאמציה ורצונותיה להפיק תועלת משמעותית מהפסגה-הערבית שתיערך על אדמתה בסוף מרס 2008. כבר בשלב זה ידוע, כי מצרים וסעודיה פועלות להעביר את הפסגה-הערבית לשארם א-שייח'.

על רקע היחסים המעורערים והמתוחים בין סוריה למדינות אחדות במפרץ-הפרסי, כוויית וסעודיה פרסמו אזהרה לאזרחיהן שלא לבקר בסוריה בשל המצב הביטחוני המתוח במדינה זו.

לפי שעה, רבים בעולם-הערבי מחכים לממצאי החקירה בנוגע לחיסולו של מורנייה. בלב רבים מקננת הסברה שהממצאים יבהירו פעם נוספת מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים למרות החיוכים ודברי החנופה שהמנהיגים הערבים שולחים זה לעבר זה במפגשים פומביים לעיני הצלמות. מדינות ערביות אחדות לא יניחו לציר-הרדיקלי לשכוח שעימאד מורנייה פעל נגד מדינות ערביות אחדות, וכי הוא היה האחראי הישיר לרציחתם של אזרחים ערבים חפים מפשע. רבים בעולם-הערבי רואים בחיסולו של מורנייה "נקמה אלוהית", גם אם על-פי הדעה הרווחת ישראל היא זו שאחראית לחיסולו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי", 24 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

Tuesday, February 19, 2008

טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה

אם איראן באמת מזועזעת ואבלה על מותו הפתאומי של עימאד מורנייה, היא יכולה להאשים רק את עצמה בשל מהלכיה האופרטיביים מאז מלחמת לבנון השנייה שהביאו לחשיפתו של מורנייה. לישראל הרשמית לקח זמן רב להבין את מלוא המשמעות של המלחמה האחרונה שפרצה בעקבות ההימור רשלני של חסן נסראללה ושל הזרוע הצבאית של הארגון הפועלת בהשראה איראנית. עד למלחמה, חיזבאללה ונסראללה בנו מסביבם הילה מאיימת שהצליחה לסרס את התגובה הישראלית כלפיהם לאורך שנים רבות (בדיוק כפי שאיראן ואחמדינג'אד פועלים גם בימים אלה כלפי המערב וישראל).

למרות תחושת ההחמצה הישראלית מתוצאות המלחמה, בצד הישראלי התקבלו החלטות אחדות, חשובות מאוד, שהשפיעו על עתידו של הארגון, והעומד בראשו, לטווח הקצר והארוך גם יחד:

1. ישראל החליטה להגיב באופן לא-פרופורציונאלי.
2. חיסול מאגר הטילים לטווח ארוך של הארגון. פעולה אווירית ישראלית שנמשכה כחצי שעה.
3. במהלך המלחמה נהרגו למעלה מ-650 מחבלים מיומנים וכ-1,000 מחבלים נוספים נפצעו.
4. בריחתם של השיעים מדרום-לבנון - תופעה שהפתיעה את נסראללה ואיראן.
הרס בלתי נסבל בדרום-לבנון.
5. חיזבאללה נאלץ לנדוד לאזור הליטאני. ולאורך הגבול עם ישראל נערכו כוחות מהצבא הלבנוני בסיועם של כוחות זרים על-פי החלטת האו"ם שהתקבלה ערב סיום המלחמה.
6. חסן נסראללה עדיין מסתתר. על-פי הערכות אחדות הוא מצא מפלט בשגרירות איראן בביירות.

לנוכח פני הדברים, נסראללה נאלץ לעסוק ברטוריקה יומיומית כדי להפוך את ההימור שנכשל ל"ניצחון אלוהי" על ישראל. לא נסראללה, לא איראן ואף לא בני העדה השיעית בלבנון האמינו לדברי הרהב האלה. תחושת ההחמצה הישראלית והדימוי הציבורי שנוצר למלחמה בישראל עצמה, שיחקו לידיו של נסראללה שהיה זקוק באופן נואש להציג לעדה השיעית הישגים רבים ככל האפשר לנוכח התבוסה שספג ולנוכח ההרס שהמיט על לבנון - בהחלטה פזיזה אחת שיצאה לפועל ב-12 ביולי 2006.

התפקיד של איראן
חיזבאללה הפך עם השנים ל"קבלן הביצועים" הראשי של איראן וסוריה בלבנון וברחבי-העולם. לעימאד מורנייה היה קשר אינטימי עם ראשי השלטון של איראן גם ללא תיווכו של חסן נסראללה. ספק רב אם נסראללה עצמו ידע את כל הפרטים האופרטיביים שמורנייה היה אחראי עליהם ברחבי-העולם בעזרתם של האיראנים ובסיועם המלא. איראן השקיעה מיליארדי דולרים במערך הצבאי והאזרחי של הארגון - הן בלבנון והן בזירה העולמית. ההילה הבינלאומית לה זכה מורנייה, שימשה את חיזבאללה ככלי אפקטיבי כדי ליצור הרתעה מול גורמים פנימיים בתוך לבנון וכלפי גורמים בינלאומיים שביקשו לפגוע בארגון ובראשיו.

המערכת הצבאית המשומנת של חיזבאללה פעלה בהצלחה עד למלחמת לבנון השנייה. אולם, בעקבות התוצאות הקשות של המלחמה על הארגון ועל תפקודו המנטלי של נסראללה, איראן החלה להתערב יותר ויותר בנעשה בתוך הארגון, לעומק ולרוחב, עד לרמה הנוגעת לאיוש עמדות ביניים. המהלכים של איראן גרמו לתרעומת מסוימת בתוך חיזבאללה, והיו אף ידיעות אחדות שמסרו על קרע הולך וגובר בין נסראללה לאיראן. עיקר המחלוקת בין נסראללה לאיראן נגעה לפעילות הצבאית של הארגון. נסראללה ביקש להיות מעורב גם בהיבט הזה, אך איראן החליטה שנסראללה יתמקד בעיקר בהיבט הפוליטי הפנים-לבנוני, על-מנת להשאיר את הזירה הצבאית לאנשים מקצוענים יותר כמו מורנייה וחבריו.

מאז המלחמה, חיזבאללה ביקש להכות בישראל בדרכים עקיפות. הקשר בין אנשי החמאס בעזה לאיראן ולסוריה, היווה זרז להידוק הקשרים הצבאיים בין חיזבאללה לחמאס בעידודה של איראן. במסגרת הזו, נערכו מפגשים צבאיים אופרטיביים בין בכירי חיזבאללה לבכירי החמאס על אדמת סוריה. בדרך זו, התרחב מעגל האנשים שזכו להיכרות אינטימית עם הפעילות החשאית של חיזבאללה, דבר שהקל במידה מסוימת על המעקב אחרי מפקדים בכירים מחיזבאללה. נקודת-התורפה הזו לא נעלמה מעיניהם של שירותי המודיעין של סוריה ואיראן שהחלו לחקור את הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה.

לאור תוצאות המלחמה, מונו אנשים אחדים לתפקידי מפתח או מונו לעמדות חדשות שלא היו קיימות לפני המלחמה. הסתבר לאיראן ולבכירי הארגון, כי החדירה המודיעינית של ישראל לקרביים הצבאיים של חיזבאללה באה לידי ביטוי בפעולה האווירית המוצלחת שהביאה לחיסול של כל המאגר הרקטי, לטווח ארוך, שהושקעו בו מאמצים עצומים הן מצד איראן והן מצד חיזבאללה. על כן, הוקמו מוסדות ביטחוניים חדשים שתפקידם היה למנוע, בכל מחיר, זליגה של מידע צבאי ובטחוני. מאז מלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה הקציב לכך מיליוני דולרים מידי חודש (מקורות לבנוניים ידעו לציין שהסכום הגיע ל-20 מיליון דולר מידי חודש הכוללים גם את מערך האבטחה ההדוק של הארגון).

התערבותה הפעילה של איראן במהלכים הצבאיים והפוליטיים של הארגון, והקמתם של אגפים אופרטיביים חדשים, גרמו לכך שמעטפת החשאית של הארגון נפרצה לכדי סדק צר, אך היה זה סדק חשוב מאין כמוהו. לרגע הזה חיכו כל ארגוני הביון בעולם שניהלו מעקב צמוד אחרי המפקדים הבכירים של חיזבאללה, והתוצאה לא איחרה לבוא עם חיסולו של עימאד מורנייה בלב דמשק.

טלאל חמייה סגנו של מורנייה
למרות ההכחשות של חיזבאללה, סביר להניח שטלאל חמייה - מי שהיה סגנו של עיאמד מורנייה - ימונה למפקד הזרוע הצבאית של הארגון. אך האחראי על כל המערך הביטחוני של הארגון התמנה נעים קאסם, סגנו של נסראללה, הזוכה לאמון מלא מעלי חמינאי מנהיגה הרוחני של איראן. קשה להיכנס לנעליו של מורנייה, שכן הוא ניהל מערך חובק-עולם, ממודר היטב, שהיה ידוע רק לו עצמו. אפשר, שטלאל חמייה ימונה באופן זמני תוך כדי העברה מוסדרת של הידע שהצטבר לידי מי שאיראן תחליט עליו בעתיד הקרוב. בדומה למורנייה, גם לחמייה יש קשרים הדוקים וישירים עם האיראנים והוא אינו זקוק לפטרון בדמותו של נסראללה. לאורך כל ימי מלחמת לבנון השנייה, חמייה שהה בשגרירות איראן בלבנון, שם זכה להגנה הדוקה ממשמרות המהפכה האיראנים הפועלים בלבנון באורח חופשי.

במסגרת אחריותו של חמייה, הוא ניהל בעיקר את מערך הגיוס של הארגון באפריקה ודרום-אמריקה. חמייה טווה רשת מסועפת של תאים רדומים בקרב קהילות שיעיות אוהדות המחכות ליום פקודה שתפקידן להוציא לפועל פיגועים איכותיים בעיקר באפריקה ובמדינות המפרץ העוינות לאיראן. חמייה חדר גם לעיראק דרך הגבול עם איראן, שם נפגש עם בכירים שיעים מ"צבא המהדי" הפועל בהנהגתו של כהן-הדת בן העדה השיעית מוקטאדה אל-סאדר, הזוכה לסיוע צבאי והכוונה איראנית צמודה. ארגונו של אל-סאדר פועל נגד הנוכחות האמריקאית בעיראק ונגד העדה הסונית, והוא מנהל מאבק דמים נגד שלוחותיו של ארגון אל-קאעידה בעיראק.

הקשר ההדוק בין חיזבאללה לארגוני הטרור השיעים הפועלים בעיראק, לא נעלם מעיניהם של פעילי אל-קאעידה. כשנודע לפעילי הארגון על חיסולו של עימאד מורנייה, הם לא היססו להביע קריאות שימחה, והם אף ייחלו שחסן נסראללה יצטרף למורנייה מהר ככל האפשר. לרבים בעולם-הערבי נהיר לחלוטין כי מי שחיסל את מורנייה, לא רק פגע בחיזבאללה, אלא שלח מסר קולע ללב הצמרת האיראנית לקראת הבאות - וזה, המסר החשוב באמת שביקשו מתנקשיו של עימאד מורנייה למסור לשולחיו ולמפעיליו האמיתיים. בסופו של דבר, גם איראן וגם חיזבאללה יגלו שישראל אינה בהכרח האויב המר ביותר שלהם במרחב המזרח-תיכוני.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה", 18 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

Wednesday, December 19, 2007

לבנון האומללה והלקח הישראלי

אי-אפשר להתעלם יותר ממבטיהם הנוגה והמיואש של תושבי לבנון הנוצרים לאור התסבוכת הפוליטית הנמשכת כבר חודשים ארוכים. ראוי לזכור, כי רק לרגע קט, לאחר סילוקו של הצבא הסורי מלבנון בעקבות חיסולו של נשיא לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, חזרה התקווה לליבותיהם של רבים מהלבנונים כי פני הדברים צפויים להיות הרבה יותר טובים ממה שהיה עד כה.

"כיכר המהפכה" קראו לזה - אז בזמנו. עוד מעט ימלאו 3 שנים לחיסולו של אל-חרירי, שהתבצע בהוראתה המפורשת של משפחת אסד ב-14 בפברואר 2005. מייד לאחר הרצח, ולמשך שבועות ארוכים, התכנסו במרכז ביירות מאות אלפי לבנונים כשהם מניפים את דגלי לבנון וקוראים ללא כל פחד ליציאתו של הצבא הסורי מכל מתחומי המדינה. "דור אל-חרירי" כינו אותם, באותם ימים, לפני שלוש שנים. מפגינים לבנונים צעקו, בהתרגשות רבה, באוזניהם של עיתונאים זרים: "גם אנחנו חייבים לצעוד קדימה. משהו גדול ומיוחד קורה פה, וביירות היא רק ההתחלה" (ידיעות אחרונות, 4 במרס 2005). כל מי שצפה בטלוויזיה הלבנונית באותם ימים, לא יכל שלא להתרגש מאותם מראות אנושיים של מפגינים המתאספים במרכז ביירות במשך ימים ארוכים.

התקווה היתה מהולה בחשש כבד מה ילד יום. "הטרגדיה האמיתית", כך טענה מפגינה בצער רב, "היא שאין אף-אחד שייקח את מקומו של אל-חרירי. אין לנו עוד מנהיגים כאלה. אבל מותו חיבר בינינו, קירב אותנו אחד לשני". חיסולו של אל-חרירי, כך היה נדמה, איחד את הלבנונים בני העדות והזרמים השונים. היטיב לבטא זאת תושב לבנון שהשתתף בהפגנות במילים האלה: "היו זמנים שמוסלמים ונוצרים ישבו משני צידי החזית וירו אלה על אלה. כיום אנחנו יושבים ביחד ומדברים. מדהים לגלות עד כמה אנחנו קרובים, עד כמה המחשבות והרעיונות שלנו דומים. הסורים עשו כל שביכולתם כדי למנוע מאיתנו לגלות אלה את אלה. הם אלה שעמדו מאחורי מלחמת האזרחים לפני 30 שנה, הם מממנים ומחמשים חוליות-טרור וימשיכו לעשות כך כדי להראות שלבנון חלשה מידי לבדה וזקוקה ל'הגנה' הסורית. אבל הימים ההם כבר נגמרו". האומנם?

בעקבות הלחץ הציבורי, ממשלת כראמה התפטרה ובשאר אל-אסד הודיע על הוצאת הצבא הסורי מתחומי לבנון. אך חיזבאללה, איראן וסוריה והמשיכו לבחוש ביד קשה ודורסנית בפוליטיקה הפנימית של לבנון באמצעות מניפולציות פוליטיות ובעזרת הכלי-התרבותי הערבי הידוע היטב לכל אחד במזרח-התיכון - דהיינו, באמצעות הרצח הפוליטי.

מלחמת לבנון השניה שפרצה בעקבות הפרובוקציה שיזם נסראללה וסדרה של רציחות נגד אישים המזוהים עם הזרם האנטי-סורי, הוציאו את הרוח ממפרשיהם של אלה המבקשים מעט שקט ושלווה. האווירה השוררת כיום בלבנון שונה לחלוטין מהאווירה ששררה בלבנון בתקופת "המפכה הלבנה" בתחילת 2005. הייאוש המדכא הפך לאופציה היחידה שעוד נותרה בעיקר בקרב בני העדה הנוצרית - האלה העושים הכל כדי לעזוב מאחוריהם את בתיהם, אך בעיקר הם מותירים מאחור את תקוותיהם וחלומותיהם על לבנון האחרת. "שוויץ של המזרח-התיכון", ייזכרו בלעג מר, אלה שעוד מסוגלים לזכור משהו מלבנון ההיסטורית, הישנה. בימים אלה נדחתה בפעם התשיעית ההצבעה על בחירתו של נשיא (מרוני) חדש למדינה הלבנונית השברירית. כל עיכוב שכזה, ממריץ עוד יותר את הנוצרים לנטוש מאחור את לבנון.

לבנון הנוצרית נהפכת למוסלמית. ולא סתם מוסלמית אלא היא תיהפך למדינה שיעית. הנוצרים איבדו את תקוותם שהתעוררה לרקע קט ב-2005, והם עוזבים את לבנון בהמוניהם. אם יערך מפקד-אוכלוסין בלבנון, סביר להניח שהנוצרים שנותרו בלבנון יתנגדו לכך, שכן, ניתן לשער שהם מונים כיום כ-30% בלבד מכלל האוכלוסייה הלבנונית. כיום, העולם-הערבי נקי מיהודים, והוא יהיה נקי גם מנוצרים. זאת המסקנה האמיתית והיחידה המתבקשת מהרעיון הגדול של מדינה השואפת להיות רב-תרבותית, או דו-לאומית, בשם הליברליזם, המודרניות והפשרנות. למי שאין מעצורים, למי שהמוסר האנושי הוא עניין שולי, ולמי שאין בו פחד לנקוט באמצעים אלימים גם כדי להשיג יעדים שוליים, הוא זה שמנצח בסופו של דבר. כשהאסלאם במיעוט, הוא מדבר על רב-תרבותיות. כשהאסלאם הופך לרוב, הוא מדבר של שליטה באמצעות כפייה.

אף מדינה בעולם לא תבוא לעזרתם של הנוצרים בלבנון. האסלאם, למרות חולשתו, הצליח ליצור מאזן-אימה עם העולם המערבי הליברלי והדמוקרטי. כולם רוצים להרגיע את המפלצת על חשבון החלשים בשם השקט המדומה. פעמים אחדות בעבר נאמר כי לבנון היא מיקרוקוסמוס של העולם-הערבי. לבנון מייצגת את המתח הדתי, הלאומי והתרבותי בין המוסלמים לבין עצמם, ובינם לבין שאר הכופרים. מלבנון זה יגלוש לעבר אזורים נוספים - קרובים ורחוקים כאחד. ניתן להבחין בסימנים הראשונים לכך בישראל ובמדינות אירופאיות אחדות. צד אחד מוגבל בשם החוק והמשפט, וצד שני משוחרר מכל רסן. לבנון משמשת לנו דוגמא גם כאן בישראל, והיא אף תשמש דוגמא גם לשאר העולם הרדום. אבל, בעצם, לאף אחד לא באמת אכפת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "לבנון האומללה והלקח הישראלי", 19 בדצמבר 2007, The Mideast Forum.

Thursday, November 15, 2007

מישל סולימאן - הרמטכ"ל, כמועמד לנשיאות לבנון

גורמים המקורבים לקואליציה השלטת בלבנון מביעים חשש כי המדינה על סף הפיכה צבאית. לפי הערכות המתקיימות במחנה זה רמטכ"ל הצבא מישל סולימאן צפוי להודיע בקרוב על הפיכה צבאית נוכח המשבר בין הקואליציה לבין האופוזיציה בדבר בחירת נשיא חדש. הבחירות בפרלמנט נדחו כבר שלוש פעמים נוכח העובדה כי המחנות היריבים לא מצאו מועמד של פשרה. בקואליציה הלבנונית בראשות מנהיג הרוב סעד אל-חרירי וראש הממשלה פואד סניורה רואים בסולימאן כ"סוס טרויאני" סורי. הם חוששים כי השתלטותו תחזיר בעצם את ההגמוניה במערכת הפוליטית הלבנונית לידי סוריה. שמו של סולימאן הועלה באחרונה כמחליף אפשרי לפחות זמני לנשיא הפרו סורי המכהן אמיל לאחוד. סולימאן מקובל על ידי החיזבאללה ועל ידי סוריה אך לא מקובל על ידי הקואליציה. סולימאן טרח לפרסם הכחשה פומבית בנוגע לידיעות על שאיפותיו הפוליטיות, כביכול. (באדיבות arab insider).

לאחר סדרה ארוכה של מפגשים ושיחות שערך בלבנון שר-החוץ הצרפתי, ברנאר קושנר, ביום שלישי האחרון, נודע כי הפטריארך הלבנוני, נסראללה ספיר, יפרסם כבר בימים הקרובים 6 שמות של מועמדים לנשיאות המוסכמים על כל הצדדים הפוליטיים בלבנון. מרשימה זו ייבחרו 2-3 שמות שיובאו להצבעה בפרלמנט הלבנוני ביום ההצבעה המכריע בעניין הנשיא הבא של לבנון. על-פי הערכות שהתפרסמו בתקשורת הלבנונית הרשימה תכלול את שמותיהם של מישל עאון הפרו-סורי, בוטרוס חרב האנטי-סורי ונסיב לאחוד הנהנה מקרבה משפחתית לנשיא היוצא אמיל לאחוד הידוע בנטיותיו הפרו-סוריות. בתוך כך נמסר כי מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון מינה את הקנדי דניאל בלמאר לתובע ראשי בבית-הדין הבינלאומי לחקירת רציחתו של נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שהתרחש בביירות בפברואר 2005.

להלן מידע שהתפרסם כאן בחודשים האחרונים על סולימאן
2.10.2007: בלבנון מסתמנת פשרה בנוגע לבחירת הנשיא: בפגישות שנערכו בימים האחרונים הצדדים הגיעו להסכמה על בחירתו של הרמטכ"ל לנשיאות לבנון. הרמטכ"ל הנוכחי, מישל סולימאן (נוצרי-מרוני), נחשב למועמד נוח מבחינתם של בעלי-בריתה של סוריה בלבנון, שכן הוא ביטא פעמים רבות עמדות "אובייקטיביות ומתונות" בנוגע לתפקידה של סוריה בלבנון. כך למשל, ב-13 באוגוסט 2007, סולימאן טען כי אין הוכחות למעורבותם של גורמי מודיעין סוריים בקרבות שפרצו במחנה נהר אל-בארד עם פעילי ארגון הטרור "פתח אל-אסלאם". במהלך בקרבות, שפרצו ב-20 במאי ונמשכו כ-3 חודשים, נהרגו מאות אנשים, ביניהם לפחות 166 חיילים לבנונים.

13.8.2007: הרמטכ"ל הלבנוני, מישל סולימאן (נוצרי-מרוני), הכחיש כי ארגון "פתח אל-אסלאם" שהשתלט על מחנה הפליטים נהר אל-בארד קשור לסוריה או פועל בשם המודיעין הסורי. להערכתו, במחנה נותרו כ-70 מחבלים, וכי צבא לבנון ממשיך לנהל קרבות עם המחבלים הנותרים מבית לבית. סביר להניח כי ההכחשה בנוגע למעורבותה של סוריה, נאמרה בשל כוונתו של סולימאן לקבל על עצמו את תפקיד נשיא המדינה הלבנונית לתקופה קצרה עד לחלטה הסופית על מועמד מוסכם על כל הצדדים. כאמור, לסולימאן יש קשרים הדוקים עם הנשיא נוכחי, אמיל לאחוד הפרו-סורי. על-פי הערכות שונות למודיעין הסורי יש קשר ישיר לארגון "פתח אל-אסלאם" במימון, בהכוונה, בעזרה לוגיסטית, באימונים ובאספקת ציוד צבאי מתוחכם.

9.8.2007: מקורות לבנונים מציינים כי מסתמן מועמד של פשרה לנשיאות לבנון - המועמד יהיה מישל סולימאן (נוצרי-מרוני) המכהן כיום כרמטכ"ל צבא לבנון.

=
מאת: ד"ר יוחאי סלע

Thursday, September 20, 2007

דרך אסד בלבנון

מאז שסוריה נתנה פרסום פומבי להתקפה הישראלית על אדמתה, המשטר העלווי של משפחת אסד נמצא במגננה, ודומה כי מאז ה-6 בספטמבר 2007 סוריה אינה יורדת מהכותרות הבינלאומיות. מי שנתן את ההוראה לחסל את חבר-הפרלמנט הלבנוני אנטואן ע'אנם (ראנם), האנטי-סורי, דווקא במהלך תקופת מערכת-הבחירות לנשיאות לבנון הנערכת בימים אלה, לא לקח בחשבון את האירועים שקדמו להוראת-החיסול שבוצעה ב-19 בספטמבר בשכונת "סין אל-פיל" שבמזרח-ביירות.

ע'אנם, נוצרי-מרוני, יליד 1943, התנגד בתוקף לכל מעורבות סורית בלבנון. ככל שהתקרב מועד הבחירות לנשיאות לבנון, כך גבר החשש בקרב אנשי החזית האנטי-סורית מבעלי-בריתה של סוריה ושליחיה בלבנון. בשל כך, ע'אנם, (ועוד רבים אחרים) בילה את מרבית זמנו מחוץ ללבנון כדי לא לשמש מטרה נוחה וקלה לשליחיו של המודיעין הסורי. מקורביו של ע'אנם ידעו לספר כי הוא חזר ללבנון רק לפני ימים אחדים, וזאת לקראת פתיחת מושב-הפרלמנט לרגל בחירת נשיא לבנון - פתיחה, האמורה להתקיים ב-25 בספטמבר 2007.

מאז רציחתו של נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005, נרצחו עוד 7 אישי-ציבור לבנונים שהתנגדו בכל-תוקף לנוכחות הסורית בלבנון ולמעורבותם האלימה של שליחיה בפוליטיקה הלבנונית - זו המייחלת למעט יציבות לאחר שנים רבות של עימותי דמים בין העדות השונות ושליטה סורית נוקשה. אולם, לסוריה ולאיראן אין שום כוונות לוותר על לבנון - וכל אחת מסיבותיה היא. בדומה למקרים דומים בעבר, גם הפעם סוריה גינתה את ההתנקשות בחייו של אנטואן ע'אנם, והיא הביעה, כמובן, "דאגה אמיתית" ליציבותה ולבטחונה של לבנון (ראו, למשל, מאמר מה-23 בנובמבר 2006 הדן ברצח פייר ג'ומייל). הקואליציה הלבנונית האנטי-סורית הביעה חשש כי הרצח האחרון יגרום לחברי-פרלמנט אנטי-סורים להדיר את רגליהם מהישיבה הגורלית (ב-25 בספטמבר), ובכך הם יסללו את הדרך בפני סוריה ובעלי-בריתה לבחור מועמד נוח שימשיך לשרת את האינטרסים הסוריים כפי שהיה בתקופתו של הנשיא היוצא, אמיל לחוד.

לחוד, נוצרי מרוני, יליד 1936, שירת במשך שנים רבות בכוחות המזוינים של לבנון עד שהתמנה, בלחצה של סוריה, לרמטכ"ל צבא לבנון בשנים 1989-1998. מיד לאחר מכן, שוב בלחצה הבוטה של סוריה הוא התמנה לנשיא לבנון לתקופת כהונה של 6 שנים ללא תקופת צינון כפי שנדרש על-פי החוקה הלבנונית של אותה עת. עם סיום תקופת נשיאותו ב-2004, סוריה כפתה על ממשלת לבנון את המשך כהונתו של לחוד לעוד 3 שנים נוספות - כהונה האמורה להסתיים באורח-רשמי ב-25 בנובמבר 2007. על-פי החוקה הלבנונית, אם אין מעמד מוסכם על כל הצדדים עד למועד סיום כהונתו של הנשיא, סמכויותיו עוברות לממשלה הלבנונית. לאור עובדה זו, הנשיא הנוכחי הפרו-סורי הודיע כי הוא יעביר את כל סמכויותיו לרמטכ"ל, מישל סולימאן, עד שיימצא מועמד מוסכם על כל הצדדים.

הרמטכ"ל הנוכחי, מישל סולימאן (נוצרי-מרוני), נחשב למועמד נוח מבחינתם של בעלי-בריתה של סוריה בלבנון, שכן הוא ביטא פעמים רבות עמדות "אובייקטיביות ומתונות" בנוגע לתפקידה של סוריה בלבנון. כך למשל, ב-13 באוגוסט 2007, סולימאן טען כי אין הוכחות למעורבותם של גורמי מודיעין סוריים בקרבות שפרצו במחנה נהר אל-בארד עם פעילי ארגון הטרור "פתח אל-איסלאם". במהלך בקרבות, שפרצו ב-20 במאי ונמשכו כ-3 חודשים, נהרגו מאות אנשים, ביניהם לפחות 166 חיילים לבנונים.

לכל בר-דעת בלבנון, ברור לחלוטין מהו תפקידה האמיתי של משפחת אסד בסדרת החיסולים הבלתי-פוסקת הזו. לשרשרת הרציחות הפוליטיות האלה יש מסורת ארוכה שהחלה
מאז שסוריה הוכרה כמדינה עצמאית ב-1946, שכן, המשטרים הסורים הפכו את הרצח למכשיר פוליטי לגיטימי להשגת יעדים מדיניים - הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. גם משפחת אסד אינה יוצאת מכלל זה מאז שאבי המשפחה, חאפז אל-אסד המנוח, תפס את השלטון בשנת 1970. אלא, ששלל האירועים האחרונים בהם מעורבת משפחת אסד - החל מקשריה הגרעיניים עם צפון-קוריאה וכלה בתאונה הכימית שהתרחשה ליד העיר חאלב - מרחיב את מעגל הגורמים המייחלים לסילוקה מהחיים הפוליטיים בסוריה ומהמרחב המזרח-תיכוני כולו. פעם נוספת הסתבר לאזרחי סוריה כי למשטר הנוכחי חשוב הרבה יותר להורות על עוד רצח פוליטי, מאשר לטפל בבעיה הדחופה של אספקת חשמל סדירה ותקינה לאזרחי המדינה.
=
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דרך אסד בלבנון", 20 בספטמבר 2007, The Mideast Forum.

Thursday, May 03, 2007

בעקבות דו"ח וינוגרד: יש לנו בעיה תרבותית

לקראת סיום כהונתו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ב-1998, הוא הוזמן לראיון-סיכום באחד מערוצי החדשות בתוכנית שנחשבה ליוקרתית באותה עת. הראיון נערך בידי אחד מבכירי הכתבים הישראלים הזוכה להערכה רבה בקרב עמיתיו למקצוע. הכתב, שלא היה מצוי בעניינים צבאיים, הצליח להסיט את הדיון לעבר עתידו הפוליטי של הרמטכ"ל בעזרת שאלות שחזרו על עצמן, שוב ושוב, באופנים שונים. במהלך הראיון, הכתב הבכיר ניסה לדחוק את הרמטכ"ל לעבר הפינה, או לפחות ניסה לגרום לו "לפלוט" בהיסח-הדעת איזו מילה בנוגע לכוונותיו הפוליטיות לאחר סיום כהונתו. הראיון המביך הסתיים בכך שהכתב טען, בטון דרמטי של יודע-סוד, שידוע לו מה הן תוכניותיו הפוליטיות של הרמטכ"ל למרות שהוא סירב לדון על כך. לאורך כל הראיון, לא נשאלה שום שאלה רצינית הנוגעת לביטחון מדינת-ישראל שהרמטכ"ל היה אחראי עליה בתקופת כהונתו. לאחר סיום הראיון, יוצאו מהאולפן עוזריו של הכתב בפנים זחוחות, כאשר אחד מהם אמר בסיפוק: "ראיתם איך הוא הכניס לרמטכ"ל?". והשאלה היא כמובן, לאיזו מטרה ותכלית הכתב הבכיר מצא לנכון "להכניס" לרמטכ"ל? האם בכך אזרחי-ישראל הרחיבו את הידע שלהם בנוגע לנעשה בצה"ל? או, אולי הכתב הבכיר ניסה לסחוט מחמאות מחבריו העיתונאים על "טיפולו" הקשוח ברמטכ"ל על חשבון הציבור הישראלי ובטחונו?

אנו חיים בתקופה בה התקשורת יוצרת תודעה. ההתמכרות הישראלית לרכילות פוליטית, צבאית וכלכלית מזמינה דיונים עקרים, שטחיים ובלתי-מספקים, ואף גורמת לרדיפה אובססיבית אחרי כותרות המחזיקות מעמד זמן קצר ביותר. אנחנו עסוקים (ועוסקים) בדימויים, ופחות בתוכן אמיתי על-מנת למצוא פתרונות לבעיות קלות וסבוכות כאחד. גישה זו עברה מהשפה התקשורתית לשפה הפוליטית, וממנה לשפה הצבאית, כפי שראינו זאת בעוצמה רבה במהלך המלחמה האחרונה.

כל המערכות הציבוריות שלנו הן תוצר תרבותי מובהק של החברה הישראלית - שעברה שינויים מרחקי-לכת בשנים האחרונות. השינויים הם גם ברמה המנטלית וגם ברמה התודעתית. לכן, גם אם היינו שמים אנשים אחרים במקום אהוד אולמרט עמיר פרץ ודן חלוץ, התוצאה היתה אותה תוצאה. הבעיה אינה רק בקונסטלציה של "אישים", אלא זו בעיה תרבותית עמוקה ומושרשת שיש לה פנים רבות, כפי שכבר ציינתי זאת באחד המאמרים הקודמים שהתפרסמו לאחר המלחמה ("אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית").

וינוגרד והבעיה התרבותית בישראל
דו"ח וינוגרד החזיר את הכבוד למילה הכתובה, לדיון מעמיק, לניסוח מדויק, לשיטתיות המחשבתית, ודומה כי הוא גם החזיר את כבודה של הרפובליקה הישראלית. הדו"ח אינו מתעלם מהבעיות העמוקות שכולנו חשים בהן, אך אנו לא תמיד מוצאים את המילים הנכונות לנסח זאת כהלכה. וכך נכתב בפרק הראשון בדו"ח, בסעיף 27.

"חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות: בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".

זאת עוד, בסעיף 44 נכתב כך:
"...אנחנו בוחנים היטב את התנהלותם של מקבלי ההחלטות במלחמה ומוצאים אותה מאופיינת בהישגים, אך גם בליקויים. אבל לליקויים הקשים האלה יש להם, והיו להם, שותפים רבים מאוד. אלה כוללים לא רק אנשים ומוסדות, אלא גם תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס הלאומי עצמו. נדון בהם בהרחבה גדולה יותר בדו"ח הסופי".

למרות ניסיונותיהם של בעלי עניין לגמד את הועדה או להכשיל אותה בטענות שונות ומשונות, היא הצליחה להוציא דו"ח מרשים בהיקפו. ואם בדו"ח הסופי אכן יובהרו הבעיות האלה כפי שהובאו בשני הסעיפים דלעיל, הרי שהועדה נטלה על עצמה משימה לאומית רבת-חשיבות. דהיינו, הועדה תהיה "החונכת" של מדינת ישראל - תושביה ונבחריה - בשנים הבאות.

מה קרה לצבא היבשה?
באחת מהכתבות ששודרו בטלוויזיה לאחרונה על האימונים של יחידות בצה"ל, נאמרו דברים האמורים להטריד כל אזרח ישראלי החרד למדינתו. בעקבות הלקחים מהמלחמה האחרונה, צה"ל הצמיד מפקדים שפרשו מהצבא, לפני שנים רבות, כדי לחנוך את המפקדים המשרתים בצבא בימים אלה. אחד מהמפקדים הזוטרים אמר בצורה גלויה, כי הידע הצבאי, שנפרש לפניהם בידי המפקדים הוותיקים, "לא שהוא אבד עם השנים, אלא הוא פשוט לא היה קיים". זאת אמירה מזעזעת שמשמעותה היא, כי במשך שנים רבות תרגולות בסיסיות של לחימה לא היו ידועות לחיילים. כלוחם חי"ר, בסדיר ובמילואים, אני יכול להעיד עד כמה הידע הזה הושג בעמל רב, שנים על גבי שנים, עד שנת 2000 - שנה שבה למעשה הופסקו האימונים של יחידות המילואים בצה"ל כמעט כליל. הבעיות שהתגלו בצבא, הן אותן בעיות מהן סובלות שאר המערכות הציבוריות שלנו. בעיות אלה נוגעות למסורת של העברת ידע, דגש על ניסיון ותרבות ניהולית שיש לה המשכיות ללא שום קשר לעמדות האופורטוניסטיות של בעלי עניין. אם נקרא שוב את שני הסעיפים דלעיל בדו"ח וינוגרד, נוכל להבין כי למעשה הועדה הוציאה "כרטיס אדום" לכל החברה הישראלית, בלי יוצא מהכלל. הבעיה העיקרית כרגע אינה עתידו הפוליטי של אהוד אולמרט ראש ממשלת ישראל, אלא פניה של החברה הישראלית. אך כרגיל, יהיו מי שיעסקו רק בכותרת של היום מבלי לדון לעומק על המהות האמיתית של דו"ח וינוגרד: זה שפורסם זה עתה וזה שעוד יפורסם בחודשים הקרובים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בעקבות דו"ח וינוגרד: יש לנו בעיה תרבותית", 3 במאי 2007, The Mideast Forum.

Tuesday, April 10, 2007

פרשת ח"כ עזמי בשארה

בזמן כתיבת המאמר חל איסור פרסום על פרטי המקרה, כולל הבאת ציטוטים ממקורות זרים. אולם, על-פי ידיעות המתפרסמות בתקשורת הערבית, ניתן להעריך כי אם יש אמת בפרסומים האלה, אזי ניתן לשער שהיחסים בין מדינת-ישראל לבין המיעוט המוסלמי החי בישראל יקבלו מפנה דרמטי.

היחסים בין עזמי בשארה לעיתון אל-סינארה
לאורך השנה האחרונה, העיתון אל-סינארה – של לוטפי משעור המנוח - היוצא לאור בנצרת, טען כי עזמי בשארה משחק משחק כפול. דהיינו, לצד היותו פוליטיקאי ערבי בעל עמדות קיצוניות ומוצקות, הוא שימש כלי להעברת אינפורמציה רשמית ממדינת-ישראל לסוריה. על-פי עורכי העיתון, עזמי בשארה נהג לקבל תדריכים מפי נציגים רשמיים של מדינת-ישראל לקראת כל פגישה עם נציגים ערביים. לדעת העיתון, בשארה שיטה בציבור הערבי, דהיינו כלפי חוץ הוא פעל בקולניות כלאומן ערבי קיצוני ביותר, אך למעשה הוא שימש נציג לא רשמי לשם העברת אינפורמציה מישראל למדינות-ערב. אל-סינארה דרש מעזמי בשארה להסיר את המסכה מפניו ולהצהיר באורח-גלוי על תפקידו הכפול. הרקע לאשמה שהטיח העיתון אל-סינארה בעזמי בשארה החל בראיון שנערך ב-2006 עם סגן-נשיא סוריה לשעבר, עבד אל-חלים חדאם. חדאם טען בראיון, שהתפרסם באל-סינארה, כי הוא חושד שבשארה העביר מסרים מישראל לראשי השלטון בסוריה.

עוד פרשה שעיתון אל-סינארה מסר בעבר, פעמים אחדות, נוגעת לעניין העמותות הרבות שהקים עזמי בשארה, אך גם על נושא זה חל איסור פרסום. עזמי בשארה הקים עמותות רבות, אך במקביל הוא נהג לבקר את תופעת ריבוי העמותות הקיימות במגזר הערבי בישראל.

יחסי עזמי בשארה עם ווליד ג'ונבלט
ב-28 ביולי 2006, בזמן מלחמת לבנון השניה, ווליד ג'ונבלט העניק ראיון נרחב לתחנת הטלוויזיה הלבנונית של משפחת אל-חרירי - אל-מוסתקבל. בין יתר הדברים הוא אמר את הדברים החשובים האלה: "אין משמעות לכבוד ללא חירות, דמוקרטיה, פלורליזם, עיתונות חופשית וכיבוד דעתו של האחר. הכבוד אינו רק טילים, נפילה לשם שמים, מעשי גבורה ודעות כמו של נועם חומסקי ודומיהם, שאחד מהם יושב בכנסת ישראל, אשר אינם מתעניינים בשני שלישים מהעם הלבנוני הדורש חירות ועצמאות". דברים אלה נאמרו גם על רקע הראיון שנסראללה העניק לערוץ אל-ג'זירה ב-20 ביולי 2006. ובכן, מיהו אותו חבר כנסת ומדוע טרח ג'ונלבט להזכיר אותו?

כוונתו של ג'ונלבט היתה לח"כ עזמי בשארה, בן העדה הנוצרית, שביקר בלבנון לאחר רצח רפיק אל-חרירי. לפני שנים אחדות, כשג'ונלבט ביצע תפנית פוליטית נוספת לעבר סוריה, הוא קיבל המלצה להיפגש גם עם ח"כ עזמי בשארה. גורמים לבנוניים המכירים היטב את ח"כ בשארה, המליצו בכל תוקף לג'ונבלט להתרחק מבשארה בשל תמיכתו העיוורת בסוריה ובחיזבאללה. למרות ההמלצה השלילית על ח"כ בשארה, ג'ונלבט ניהל שיחות ישירות ועקיפות עם ח"כ בשארה כדי לתהות על קנקנו.

כשהתברר לג'ונבלט מהו התפקיד שלקח על עצמו ח"כ עזמי בשארה בלבנון, "עבר חתול שחור" בינו לבין בשארה – כפי שמציינים זאת מקורות לבנוניים המקורבים לג'ונבלט. על כן, בראיון ל-אל-מוסתקבל, טרח ג'ונלבט להזכיר את "חבר הכנסת הישראלי" המתעניין רק בשליש מהעם הלבנוני, דהיינו מתעניין בשיעים בלבד ובארגון חיזבאללה כחוד-החנית של סוריה בלבנון.

היחסים ההדוקים בין עזמי בשארה לעיתון אל-ספיר הלבנוני
לח"כ בשארה יש קשרים הדוקים עם העיתון הלבנוני אל-ספיר ועם עורכו הראשי של העיתון טלטל סולימאן. לסולימאן יש קשר הדוק עם נשיא סוריה בשאר אל-אסד. העיתון אל-ספיר שם לו למטרה לפעול למען האינטרסים הידועים של סוריה בלבנון, ולחזק את מעמדם של חסן נסראללה וחיזבאללה בזירה הלבנונית. העיתון מחזיק פרשן לענייני ישראל בשם חלמי מוסא, המנתח את האירועים בישראל על-פי הפרשנות הסורית ועל פי מה שנמסר לו מישראל. העיתון אל-ספיר מפרסם באופן קבוע, כבר שנים רבות, את מאמריו של עזמי בשארה המבטאים ברוב המקרים את הקו הסורי של מפלגת הבעת' ואת הקו הפוליטי של הנשיא הסורי, בשאר אל-אסד.

ידוע זה מכבר, כי לעיתון אל-ספיר יש קשרים הדוקים עם המודיעין הסורי, ולעיתים העיתון מבקר את חיזבאללה בכל פעם שנראה כי הארגון פוגע באינטרסים של סוריה בלבנון. ככל הידוע, על-פי טיב הידיעות המתפרסמות באל-ספיר, נראה כי המודיעין הסורי מספק ידיעות ביטחוניות איכותיות לחלק מכתבי העיתון המקורבים למשטר הסורי, או לכאלה הנמצאים בקשרים הדוקים עם מנגנוני המודיעין של סוריה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרשת ח"כ עזמי בשארה", 10 באפריל 2007, The Mideast Forum.

Saturday, March 03, 2007

סובחי אל-טופיילי נגד חסן נסראללה

מייד לאחר מלחמת לבנון השניה ולאחר שהתבררו ממדי המפלה שנסראללה הצליח להנחיל לעדה השיעית בלבנון, סובחי טופיילי – מייסד ארגון חיזבאללה - החל להשמיע דברי ביקורת נועזים שעמדו בסתירה בולטת לקו שנקטו בו דוברי חיזבאללה ונסראללה עצמו. לביקורת הזו יש רקע היסטורי הנובע מהיריבות בין שני המנהיגים הרואים את תפקידו של חיזבאללה בלבנון באופן-שונה. מה בעצם מעורר את חמתו של טופיילי כנגד נסראללה?

ההצגה חייבת להימשך
למרות מה שנראה כזחיחות-הדעת של נסראללה בנאומיו האחרונים מול קהל של אלפים בביירות, נסראללה יודע היטב שהוא נחל מפלה קשה ומבישה מידי ישראל במלחמה האחרונה שפרצה ביולי 2006. נסראללה וחבורתו הקרובה, ערים לעובדה שהתרועות של ההמונים אינם אלא הצגה פומבית, העומדות בסתירה למה שמרחש מאחורי הקלעים בתוך העדה השיעית עצמה. בהצגה הזו כולם יודעים את התפקיד בעל-פה: נסראללה נואם את נאומיו הרגילים והמרירים כלפי ישראל העולם-הערבי, לוחמי חיזבאללה עורכים הצגה לעיני ההמונים ואלה מריעים להם בקריאות רמות. לכל אחד יש תפקיד בדרמה התקשורתית הזאת, אולם אף אחד מהמשתתפים אינו קונה את ההצגה הזו – חוץ מישראל "השברירית", החרדה מכל דגל של חיזבאללה שניתלה בקרבת הגבול בידי כמה מפעילי הארגון (וזה עצוב איך ההתנהגות הזו נראית מבחוץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית הלעגנית). ישראל, כמדינה דמוקרטית, לומדת בדרך הקשה. אך, בסופו של דבר, ישראל תלמד איך להתמודד בהצלחה גם מבחינה תקשורתית עם חיזבאללה; עם המנהיגות המיליטנטית של ערביי-ישראל; וגם עם תנועת החמאס בעזה. למרות הדימוי הנוכחי, ישראל מעצבת בימים אלה את עתידה בצורה מושכלת והגיונית למשך עשרות השנים הבאות, וכמו בכל תקופת מעבר, הווה נראה בעייתי לאור האתגרים.

נסראללה זעזע את העולם-הערבי הסוני
חודשים רבים לפני מלחמת לבנון השניה, ניתן היה לזהות את החשש ההולך וגובר של הערבים-הסונים מאיראן-השיעית, בעיקר על רקע מאמציה של איראן לפתח טכנולוגיה גרעינית. לאחר מלחמת לבנון השניה, התברר כי איראן אינה נרתעת מלהשתמש בכוחות רדיקליים הסרים למרותה כדי ליצור פרובוקציות היכולות להבעיר אזורים מסוימים עד כדי חורבן ממשי, כפי שהדבר התממש בדרום-לבנון ביולי 2006. כתוצאה מכך, כל התארגנות שיעית נתפסה בעיני הסונים כמשרתת את האינטרסים של איראן על חשבון האומה הערבית הסונית. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו בצורה חריפה יותר, כפי שהערבים-הסונים מתבטאים מדי פעם, ניתן לתאר זאת במילים האלה: זה אינו מאבק על הבכורה הדתית בלבד, אלא זהו גם מאבק בין-גזעי, דהיינו בין האיראנים לערבים – הרואים את עצמם כבעלי ייחוס בשל בשורתו של מוחמד בן האומה הערבית.

אחד מהביטויים לזעזוע העובר על העולם-הערבי, מאז מלחמת לבנון השניה, מתבטא בכך שמנהיגים ערביים מעבירים מסר לארגונים פוליטיים המקורבים למשטר לערוך הפגנות נגד איראן ונגד השיעה. כך למשל, במהלך חודש פברואר 2007 נערכו במצרים הפגנות אחדות נגד איראן בעידודו של המשטר המצרי. מובארק נתן את האות, ולפתע היינו עדים לשורה של הפגנות שנערכו ברחבי מצרים ואף במדינות נוספות כנגד איראן וכנגד השפעה השיעית במרחב-הערבי. על רקע זה, ניתן להבין את הפעילות הנמרצת של סעודיה לתווך בין הארגונים הפלסטינים כדי שהחמאס לא ייפול כפרי-בשל לידי האיראנים. הפחד הסעודי מפני איראן מכתיב לסעודים פעילות דיפלומטית בינלאומית חריגה בהיקפה המגובה במיליארדים רבים של דולרים. פעילות דיפלומטית זו תבוא לידי ביטוי הולם כבר בחודשים הקרובים.

הפחד של הסונים מהשיעים הוא אבסולוטי וכאוטי ברמה של שואה ללאום הערבי. המאבק בין השיעה לסונה אינו רק עתיק-יומין, אלא הוא נתפס בתקופה האחרונה גם במונחים של "להיות או לחדול". תגובת-הנגד של הסונה כלפי השיעה יכולה להיות קשה מנשוא כלפי כל שיעי ושיעי במזרח-התיכון הערבי, ולכן על רקע זה באים דבריו הנחרצים של סובחי אל-טופיילי - מייסד חיזבאללה והמזכ"ל הראשון של הארגון עד להחלפתו בידי עבאס מוסאווי ב-1991. לצד יריבותו העיקשת לנסראללה, מקנן בלבו של טופיילי חשש כבד לעתידה של העדה השיעית בלבנון.

מה יכול נסראללה להציע לעדה השיעית?
מלבד רטוריקה לשיכוך מוראות המלחמה ותוצאותיה, לנסראללה אין הרבה מה להציע כיום לעדה השיעית. לעיתים, התקשורת הישראלית נסחפת בתיאורים מחניפים ליעילות של חיזבאללה בשיקומה של העדה השיעית בדרום-לבנון, אך אף ישראלי לא היה מוכן להסתפק ב"שיקום" שכזה, כולל אלה המשתמשים בתיאורים האלה כדי לנגח את ממשלת ישראל בנושאים שונים ומגוונים. מאחר וכולנו התמכרנו להרגל לבחון את המציאות הישראלית רק על-דרך השלילה, גם בנושא זה אנו טועים שוב ושוב בהתנהלות התקשורתית שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ובעיקר כלפי אויבנו.

בחינה דקדקנית של המציאות הלבנונית, מראה בעליל שנסראללה הפך עם הזמן לשק-חבטות רשמי של המערכת הפוליטית הלבנונית. עדיין, יש בכוחו של נסראללה להוציא המונים לרחוב ולשתק את ביירות, ואף לגרום לעימותים אלימים בין העדות השונות. ולמרות זאת, פוליטיקאים לבנונים אינם מפספסים את ההזדמנות לחבוט בנסראללה על האסון שהמית על לבנון במעשה אחד – נמהר ומיותר לכל הדעות. למעשה, נסראללה נמצא במלכוד ואיתו מרבית העדה השיעית. ולכן, נסראללה ער לקולות העולים מדרום-לבנון המתחננים לרגיעה כדי לשקם את מה שנהרס ללא-הכר. לפי-שעה, נסראללה יסתפק בדגל פה ודגל שם, וגם ידאג להזרמת נשק עד לקו הליטני, אך כולם ערים לכך שיש כללי-המשחק חדשים: מה שהיה בדרום-לבנון עד יולי 2006, לא יחזור עוד. לתוך החלל הזה נכנס בחודשים האחרונים סובחי טופיילי שאינו חוסך במילים בוטות כלפי ההנהגה הנוכחית של העדה השיעית.

עיקרי המחלוקת בין אל-טופיילי לנסראללה
ככל הידוע סובחי אל-טופיילי נולד בעיירה בריטל בבקעת הלבנון ב-1948. עם ייסודו של ארגון חיזבאללה בתחילת שנות ה-80 הוא נתמנה למזכ"ל הראשון ואף קיבל תמיכה איתנה מאייתולה חומייני מנהיגה הרוחני של איראן. טופיילי דגל בחזון מדינת ההלכה האסלאמית, לפיכך הוא התנגד להסכם טאייף, מה-22 באוקטובר 1989, שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים בלבנון ולהכרה ברפובליקה הלבנונית. סוריה שתמכה בהסכם, למרות שנכתב בו סעיף המדבר על נסיגתה מלבנון, ביקשה מאיראן להביא להחלפתו של טופיילי בשל נוקשותו הדתית. ב-1991 הוחלף טופיילי בעבאס מוסאווי שנהרג שנה לאחר מכן בידי מסוקי חיל-האוויר הישראלי. מ-1992 ועד לימים אלה, מכהן חסן נסראללה כמזכ"ל השלישי של הארגון.

טופיילי הצליח לקבץ סביבו אוהדים רבים. חלקם היו בעלי נוקשות דתית ואידיאולוגית, ואחדים מהם היו בעלי רקע מוכח בתכנון פעולות טרור המוניות. ההזדמנות ראשונה שנקרתה בפני טופיילי היתה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהחל באפריל 1996. בעקבות המבצע, האוכלוסייה של דרום-לבנון ספגה פגיעות רבות, ושיקומה של האוכלוסייה התנהל בעצלתיים, דבר שעורר את זעמו של טופיילי.

ממקום מושבו באזור בעל-בק, טופיילי החל להטיף נגד הנהגת חיזבאללה על שנטשה את מחויבותה החברתית כלפי הקהילה השיעית – זו אותה מחויבות המהווה בסיס משותף למרבית התנועות האסלאמיות. על-מנת להפגין את הצביון הסוציאליסטי בהטפתו, טופיילי קרא לכונן את "מהפכת הרעבים" הן על רקע מצבם הירוד של תושבי דרום-לבנון בעקבות מבצע "ענבי זעם", והן על רקע זניחת הרעיון הכלל-אסלאמי לטובת רעיון פוליטי מקומי בלבנון כפי שהדבר התבטא בפעילותו של חיזבאללה. הקמת התנועה החדשה הציבה דילמה בפני האיראנים: האם לתמוך בטופיילי המייצג נאמנה את האידיאולוגיה שהיא מטיפה לה בהתמדה, או לתמוך בהנהגה הנוכחית של ארגון חיזבאללה. לבסוף, איראן הכריעה לטובת חיזבאללה מתוך הכרה שיש לשים קץ לקנאות הדתית המאיימת על יציבותה של לבנון. במרס 1998, פשטו כוחות צבא לבנון בעזרת כוחות סוריים על אזור בעל-בק, ופירקו את נאמני טופיילי מנשקם.

למרות המפלה, טופיילי לא היסס לבקר את איראן ואת חיזבאללה בטענות יוצאות-דופן בחריפותן. כך, שמפרספקטיבה של הימים האלה, ניתן להבין את המשמעות הנוספת לטענותיו בימים שהדברים נאמרו באורח-נחרץ. כך למשל, בדצמבר 2003, אמר טופיילי לעיתון לבנוני את הדברים האלה: "האיראנים ניצלו את הניצחון (נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000) על-מנת לחזק את מעמדם בלבנון ובעולם-הערבי. חיזבאללה היה בעבר ארגון א-פוליטי אשר קיבל הוראות מאיראן. אני הייתי מאלה שעיצבו את עקרון ההתמקדות במטרה אחת - שהוא הכיבוש הישראלי, והימנעות מעימותים בנושאים פנימיים. התנגדתי להפיכת חיזבאללה לחלק מהמערכת הפוליטית. אני הזהרתי את חיזבאללה שלא לנצל את תמיכת העם בתנועת-ההתנגדות למטרות שאינן קשורות למאבק נגד ישראל. איני יכול למתוח ביקורת על חיזבאללה מבלי להתכוון לאיראן: ההנהגה האיראנית הייתה, ועודנה, אחראית לכל ההחלטות של חיזבאללה. אולם, איראן בגדה במוסלמים בכך שתמכה בלוחמי החזית הצפונית באפגניסטן - אשר שיתפו פעולה עם הפולשים האמריקנים. האיראנים גם מתנגדים להתקוממות מזוינת בעיראק ומסייעים לשיתוף פעולה סוני-שיעי".

בעקבות דברים אלה, אנשי דת איראנים הוציאו "פאתווה" (פסק-הלכה) המתירה את דמו של טופיילי, אולם דבר לא מנע ממנו להמשיך ולהכות במילים חדות את נסראללה שראה את עצמו כמנהיג כלל-מוסלמי – לא פחות ולא יותר – בעיקר לאחר הניצחון המדומה בעקבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000. לנסראללה היו שאיפות שיעיות ברמות היסטוריות, אותן הצליח טופיילי לזהות ללא קושי. למרות שהביקורת של טופיילי אינה נקייה לחלוטין מאינטרסים האישיים, הוא זיהה מייד את הסכנה הרובצת לפתחה של העדה השיעית בלבנון בעקבות מדיניותו של נסראללה. לדעתו של טופיילי, מדיניות זו מבוססת גם על נטילת הימורים מסוכנים ולעיתים גם בלתי-מחושבים, כפי שנוכחנו לדעת ביולי 2006.

מלחמת לבנון השניה בעיני טופיילי
החשש ממלחמת-אזרחים חדשה בלבנון, ביוזמתו של נסראללה, מדרבן את הלבנונים להתבטא כפי שלא התבטאו מעולם. כך למשל, המופתי של הר הלבנון, השייח' מוחמד עלי ג'וזו הצהיר לאחרונה בעיתון כווייתי כי "חיזבאללה ובעלי בריתה רוצים להחזיר את לבנון לאווירת מלחמת האזרחים". גם אלמנתו של רפיק אל-חרירי מצאה הזדמנות לפנות לנסראללה במלאות שנתיים להירצחו של בעלה בידי סוכנים סוריים. וכך אמרה נאזק אל-חרירי שדבריה התפרסמו בהרחבה בתקשורת הלבנונית: "הפוך את יום השנה השני למותו לאירוע שמאחד ולא מפצל".

מאז מלחמת לבנון השנייה התבטא טופיילי פעמים רבות בגנות מעשיו של ארגון חיזבאללה והעומד בראשו. ובאותן הזדמנויות הוא לא היסס לגנות את איראן על התפקיד שהיא נטלה לעצמה כדי להרסו את לבנון ואת העולם-הערבי, ובכך היא חושפת את העדה השיעית בלבנון להתנכלויות מצד שאר הלבנונים. בנובמבר 2006, טען טופיילי כי איראן תכננה את המלחמה וכי חיזבאללה רק הוציא את התוכנית הזו לפועל. עוד אמר טופיילי, כי לדעתו "לישראל לא היתה כל תוכנית מוקדמת למלחמה בלבנון, וכי היא לא פרצה במקרה או בגלל חטיפת שני חיילי המילואים בידי חיזבאללה. לפי הבנתי, לאיראן היה אינטרס לגרום לזעזוע ולהוכיח שיש ביכולתה לזעזע את העולם כולו ולהרעיד את הבירות ואת השליטים במזרח-התיכון בנוגע למתרחש בקווי העימות עם האויב הישראלי".

עוד הוסיף טופיילי, כי אין מנוס מכך שיש לבחון את הגורמים למלחמה, וזאת משום שאם המלחמה היתה מחריפה עוד יותר, הדבר היה מביא לאובדנה של לבנון. וכאן הוא היפנה שאלה ישירה, חדה כתער, לעבר נסראללה: "האם מותר לנו להרוס את המדינה שלנו כדי לומר שחטפנו שני חיילים כשכולם יודעים מה תהיה התגובה הישראלית והיקפה?". לדעתו של טופיילי, נסראללה הכניס את לבנון להרפתקה לא מוצלחת, ושאין מנוס מכך שהגורם שביצע אותה ישא באחריות מלאה לנזקים הרבים שנגרמו ללבנון ולאוכלוסייתה.

להערכתו של טופיילי, מה שרואים כיום בלבנון הוא הכשרת האווירה לפריצתה של מלחמת אזרחים מבחינה נפשית עממית, תקשורתית וביטחונית. יתרה מזאת, אין הוא מאמין "למי שאומר שהוא לא מעוניין במלחמת-אזרחים, אך מצד שני מתנהג כי שרוצה מלחמה שכזו". במילים אחרות, טופיילי אינו מאמין כלל להצהרותיו המתונות לכאורה של נסראללה. למרות שלטופיילי אין אותה כריזמה שיש לנסראללה, הוא אינו פועל בחלל ריק ודבריו נופלים על אוזנים קשובות. שכן, טופיילי ועוד רבים אחרים בלבנון, מבינים היטב שאם יפרוץ עימות סוני-שיעי בעולם-הערבי או בלבנון, העדה השיעית בלבנון תהיה הראשונה לספוג מפלות קשות מנשוא.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סובחי אל-טופיילי נגד חסן נסראללה", 1 במרס 2007, The Mideast Forum.

Wednesday, January 31, 2007

הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית

הייפא והבי, אחת מהזמרות המפורסמות והפרובוקטיביות בעולם-הערבי, שוב עוררה שערורייה באחת מהופעותיה האחרונות שנערכה בעיר ביירות, בירת לבנון. התמונות המביכות מההופעה המדוברת שהופצו באתרים אחדים, עוררו שוב את הויכוח הציבורי בשאלת השפעתן של הזמרות החדשות על הנוער הערבי, שרובו נע בין רצון לשמור על המסגרת המסורתית החמה והמוכרת, לבין השאיפה להשתייך לתרבות הפופולארית כפי שהיא משתקפת היטב בערוץ MTV ובערוצים הדומים לו. מי היא בעצם הייפא והבי המצליחה לעורר נגדה שוב ושוב ביקורת נוקבת ואכזרית?

מדרום לבנון לצמרת עולם הבידור
ככל הידוע, והבי נולדה ב-10 במרס 1976 לאב לבנוני בן העדה השיעית ולאם מצריה-קופטית. כבר מגיל צעיר היא נודעה ביופייה, ובשל כך היא זכתה בגיל 16 בתואר "מיס דרום לבנון" שסלל בפניה את הדרך לתחרות "מיס לבנון" שהתקיימה ב-1995. בתחרות זו והבי זכתה בתואר "האישה הצעירה היפה ביותר". על-פי תקנון התחרות רק נשים רווקות רשאיות להשתתף בתחרות. על כן, לכשנודע כי והבי היתה נשואה בעת קיום התחרות, עניין זה עורר גל של שמועות על עברה ומעשיה. הסתבר, כי אכן והבי היתה נשואה ואימא לתינוקת בשם זיינב, על כן תוארה נלקח ממנה בשל היותה אישה נשואה. לאחר שוהבי התאוששה מהפרשה העגומה הזו מבחינתה, היא החלה לדגמן ולככב על רבים משערי המגזינים המופיעים בלבנון וברחבי העולם-הערבי. מעט לאחר שפרצה לעולם הדוגמנות, ואהבי ובעלה החליטו לפרק את הנישואים. בשל החוקים הנוגעים למשמורת על ילדים להורים גרושים, זיינב גדלה בביתו של אביה בלבד, וכך כבר למעלה מ-10 שנים הייפא והבי לא ראתה את בתה היחידה.

טרגדיה נוספת מעיבה על חייה של והבי נוגעת למותו של אחיה האהוב שנפטר בגיל 24. למרות העניין שהיא מעוררת ברחבי העולם-הערבי, והבי אינה משתפת פעולה עם התקשורת בכל מה שקשור לחייה הפרטיים ולשמועות הרבות הנוגעות ליחסיה עם אנשים הקשורים לעבודתה האמנותית. יחסיה של והבי עם התקשורת הערבית מתוחים מאוד, והיא נוהגת לומר כי התקשורת הערבית יורדת לחייה בשל הצלחתה המוסיקלית ופרסומה בעולם-הערבי ומחוצה לו.

המתח והתחרות על ליבם של המאזינים הצעירים בעולם-ערבי, גורמת לעיתים לתקריות בין הזמרים לבין עצמם. כך אירע לאחרונה בעת זכייתה של הזמרת אליסה בתואר "אמן השנה במזרח-התיכון" שהוענק לה בטקס רב-רושם שנערך בלונדון. או אז נפוצו שמועות כי התואר נקנה בכסף על-סמך דבריו של אחד מהזמרים הערביים – שלטענתו דחה את ההצעה לקנות את התואר בסכום נכבד מאוד. הייפא והבי, שכנראה היתה בין המועמדים לזכות בתואר, בירכה את חברת התקליטים של אליסה ומסרה כי זהו הישג גדול, ויחד עם זאת היא ציינה כי היא אינה מופתעת שלא זכתה בתואר הנכסף משום שהיא "אינה קונה תארים בכסף".

נשים משדרות פופ
האלבום הראשון של והבי יצא ב-2002, ומאז ועד ימים אלה היא נחשבת לאחת מהזמרות המצליחות ביותר בעולם-הערבי. והבי שוכנת בצמרת הזמרות היקרות ביותר לצד ננסי עג'רם, אליסה וניקול סאבא – גם הן זמרות לבנוניות המושמעות ללא הרף בתחנות הרדיו והטלוויזיה הערביות. בשל התחרות העזה הקיימת בין הזמרות מהשורה הראשונה ובשל שיקולי יוקרה, שכרה של והבי עשוי להגיע לכדי 65 אלף דולר להופעה אחת בלבד. והבי מופיעה ברחבי המזרח-התיכון, באירופה וביבשת אמריקה, והיא זוכה לקהל אוהד וצעיר שנשאב ברצון רב לתוך תרבות הפופ שהיא מייצגת. כמו כן, והבי הציגה לקהל הלבנוני את הראפר קרטיס ג'קסון היודע בכינויו "50 סנט", בעת שערך הופעה בביירות ב-10 ביוני 2006. ובכך, והבי הפכה לזמרת הראשונה בעולם-הערבי שנתנה הופעת חימום לראפר הבינלאומי.

והבי נחשבת לזמרת פרובוקטיבית במיוחד, והיא נוטה להופיע בלבוש מינימלי על-פי הסטנדרטים של העולם-הערבי. הופעותיה, בדרך כלל, מעוררות כעס רב הן בשל הלבוש והן בשל סגנון המוסיקה המאפיין את שיריה – זהו סגנון המתבסס על מוסיקת-דאנס עם נגיעות חזקות של מוסיקת-טרנאס. השיר "פי ענייק" יאפשר לכם הצצה מוסיקלית לסגנון המאפיין את שיריה. ולמרות זאת, והבי אינה מוותרת על כלים מסורתיים כמו דרבוקה, תוף-מרים ועוד כלים נוספים המאפיינים את המוסיקה הערבית הקלאסית. לאוהבי הסגנון מומלץ לשמוע את הרמיקס לשיר הידוע של אום כולתום, "אינתה עומרי".

בעולם-הערבי קיימות כ-200 תחנות טלוויזיה. אחדות מהן משדרות מוסיקה בלבד גם באמצעות הלוויין - בדומה לערוץ ה-MTV המשדר גם בערוצים מקומיים רבים ברחבי העולם. למוסיקת הפופ יש משיכה עצומה בקרב הצעירים ותחנות אחדות מנצלות זאת כדי להגביר את הרייטינג באמצעות זמרות צעירות וססגוניות בדומה להייפא והבי המהווה מודל לחיקוי לזמרות צעירות רבות. הזמרות והזמרים הלבנוניים נמצאים בצמרת הזמר הערבי, והם נחשבים לבעלי ההכנסה הגבוהה ביותר מבין הזמרים הערביים. ההכנסה של אחדים מהם מגיעה לעיתים קרובות גם למיליוני דולרים מידי שנה.

מעבר לדגש המוסיקלי שנועד להגביר את המכירות בקרב הצעירים, הזמרות האלה מעבירות מסר סמוי המבקש להביא לשינוי חברתי. מה שקשה להגיד בראש-חוצות בשל דעת-הקהל המסורתית, ניתן לעשות זאת באמצעות מוסיקת הפופ שקשה יותר להתנגד לה. שורה ארוכה של זמרות צעירות מצהירות באמצעות שירתן והופעותיהן הססגוניות שהגיע הזמן לשינוי חברתי, בעיקר ביחס כלפי הנשים החיות בחברה המסורתית הסובבת אותן. לאור העובדה שהייפא והבי אינה יכולה לראות את בתה, ניתן להבין היטב את מצבן העגום של הנשים בחברה הערבית - קל וחומר בנוגע למצבן העגום של נשים גרושות, אלמנות או רווקות מבחירה. מי שמבין היטב את המסר הסמוי, הם אנשי-הדת המתנגדים לכל שינוי היכול לערער את "המוסר" בחברה הערבית-המוסלמית, בעיקר בקרב הדור הצעיר החשוף לאמצעי תקשורת רבים ומגוונים.

והבי מעוררת התנגדות
בשל הופעתה הססגונית ולבושה מינימלי, והבי מעוררת הערצה רבתי בקרב בני הדור הצעיר מחד-גיסא, ולסלידה עצומה בקרב השכבות המסורתיות, מאידך. הגדיל לתאר זאת אתר מצרי בשם "חמאסנה", ששם לו למטרה להיאבק בדוגמניות ובזמרות הערביות שעברו את גבול הטעם הטוב, והגיעו – לדעת האתר - עד לרמה של זנות.

האתר, המנוהל בידי צעירים מוסלמים במצרים, ערך משאל בקרב הגולשים בנוגע לזמרות פרובוקטיביות ביותר בעולם-הערבי, או בלשונו של האתר עצמו: "מי הן הזמרות העירומות והפורנוגרפיות ביותר בעולם-הערבי". הייפא והבי זכתה במקום הראשון במשאל, שכן "היא חצתה את כל הגבולות בתחום השירה ובעיקר בלבושה החושפני". עורכי הסקר ידעו לספר, שכ-75 אחוזים מהנשאלים טענו כי הקליפים של הזמרות הפרובוקטיביות מעוררות את היצר המיני, וזה עלול להוביל בסופו של דבר להטרדה מינית של בחורות תמימות ברחוב הערבי. לצורך חיזוק הטענה הזו, גויס ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת עין-שמס המצרית, שאמר כי צפויה עלייה במקרי פשעי-המין כתוצאה מצפייה מוגברת בקליפים האלה, הנתפסים בעיניו כ"סרטים פורנוגרפיים".

במשאל מאזינים אחר שנערך בסוריה, התברר כי והבי אינה זוכה לפופולריות רבה כנראה בשל שירתה וסגנון לבושה. ויחד עם זאת, למרות המאמצים הנעשים כדי לערער את מעמדה, והבי עדיין נחשבת לדמות פופולרית בקרב רבים מדוברי הערבית ברחבי-העולם.

והבי והפוליטיקה הלבנונית
בדומה למקומות אחרים בעולם, התנהגותם ודבריהם של ידוענים בעולם-הערבי תופסים כותרות החורגות לעיתים מהפרופורציות. בישראל, אנו מכירים את התופעה הזו, חדשות לבקרים, כמעט בכל תחום אפשרי הגוזל לעיתים קרובות מדי את האנרגיה הציבורית ומרחיק את תשומת-הלב מעיסוק בעניינים הרבה יותר חשובים. בשעה שפרצה מלחמת לבנון השניה ביולי 2006 עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי ארגון חיזבאללה, רבים מתושבי לבנון עזבו את ביתם. ביום בו צה"ל הפגיז את שדה-התעופה של ביירות, והבי החליטה שהגיעה השעה לעזוב את לבנון ולמצוא מקום מפלט במקום מעט יותר בטוח, דהיינו היא עברה לסוריה ומשם למצרים. במצרים היא השתתפה בערב התרמה למען תושבי לבנון יחד עם אמנים נוספים.

עזיבתה של והבי את לבנון כבר בראשית המלחמה זכתה לביקורת נוקבת בכלי התקשורת הערביים, שראו בכך בגידה במאמץ הלאומי בידי מי שמסמלת את השינוי שעברה לבנון בשנים האחרונות. והבי ניסתה לתרץ זאת בכך, שנהגה האישי התבלבל בשל הלחץ הרב שנגרם בעקבות ההתקפה הישראלית, ובטעות הנהג פנה לאחד מהכבישים המובלים לתוך סוריה במעבר הצפוני, ולא פנה לכביש ביירות-דמשק. ויחד עם זאת, והבי עברה מיד מעמדת התגוננות לעמדת התקפה כשטענה כי "לאף אחד אין זכות לבחון את הפטריוטיזם שלי... אף אחד לא שאל לדעתנו לפני שפתח במלחמה הזאת". בדרך זו והבי שלחה חצי ביקורת לעבר נסראללה בדומה לרבים אחרים בלבנון ומחוצה לה, שהטיחו לעברו האשמות שונות הקשורות לאירועים האלימים שהתפתחו בעקבות חטיפת שני חייל צה"ל ביולי 2006.

לאחר המלחמה, כשהתעמולה של נסראללה עשתה מאמצים גדולים להציג את המפלה כניצחון היסטורי על ישראל, התגייסה והבי להודות לנסראללה על הניצחון שהוא העניק ללבנון בעקבות המלחמה. ובכך היא שילמה את חובה כאזרחית לבנונית ממוצא שיעי – הנעה בתפר בין תרבות חילונית פופולרית לבין מחויבותה העדתית.

תוכניותיה לעתיד הקרוב
כבת לאב ממוצא שיעי ולאם ממוצא קופטי, הייפא והבי יכולה להציג את עצמה ככל שתחפוץ. פעם היא מוסלמית מאמינה המקיימת את צום הרמדאן, ופעם היא חילונית הבועטת במוסכמות. בהופעה המדוברת בלבנון, הנזכרת בפתיחת המאמר, נגרם לזמרת אירוע מביך בשעה שנחשפה פטמתה של הזמרת תוך כדי ריקוד על הבמה. צילומים מהאירוע הופצו ברבים, והיו כאלה שטענו כי זה העונש המגיע לה בשל הופעותיה החושפניות. ולמרות זאת, והבי אינה נותנת לשום דבר להפריע לה והיא ממשיכה להופיע כרגיל. היא חולמת על הקמת משפחה חדשה ועל הוצאת דיסק חדש שיוקדש כולו לשירי ילדים. סביר להניח שאם כך יהיה, שורה ארוכה של זמרות פופולריות יתחילו להפיק דיסקים המוקדשים לשירי ילדים, וזאת כדי לאזן את התמונה הכוללת של תרבות הפופ בעולם-הערבי, שרבות מהן תרמו לעיצובו במהלך השנים האחרונות.
לאתר הרשמי של הייפא והבי.
האזנה לאחדים משיריה.
Haifa Wehbe
===
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הייפא והבי – דיוקנה של זמרת לבנונית", 31 בינואר 2007, The Mideast Forum.

Saturday, January 27, 2007

בלבנון מזהירים ממלחמת אזרחים

ביום חמישי ב-25 בינואר 2007, הצהיר מזכ"ל חיזבאללה "כל מי שנושא נשק בפני אחיו הלבנוני בשל חילוקי-הדעות ביניהם, או יורה עליו, הוא לדעתי ישראלי. הנשק שבו נעשה שימוש בתוך לבנון הוא ישראלי". כך, ניסה נסראללה פעם נוספת לשרבב את שמה של ישראל לתוך קלחת המהומות האלימות שפרצו בימים האחרונים בין הסונים לשיעים בלבנון. דבריו של נסראללה באו בתגובה לאלימות המחודשת שפרצה באותו יום באוניברסיטה הערבית בביירות, שכתוצאה מכך נהרגו לפחות ארבעה אנשים ונפצעו עוד רבים אחרים.

העימות באוניברסיטה
התגרה בין הסטודנטים החלה במקלות ובידוי אבנים בקמפוס של האוניברסיטה, ולאחר מכן התפשטה לרחובות הסמוכים. האלימות הידרדרה לקרב יריות ברובי-סער ובאקדחים, שבמהלכו ירו סטודנטים משני הצדדים ותושבים - אלה על אלה. לא ברור מי פתח ראשון באש, אך תחנות הטלוויזיה של כל מחנה האשימו את המחנה היריב. עדי-ראייה דיווחו על יריות שנורו על סטודנטים מגגות, באזור הסוני בעיקר, ועל התקפות של שיעים על בית ספר סוני באזור אחר של העיר (הארץ, 26 בינואר 2007). תחנות הטלוויזיה בלבנון סיקרו את האירוע בזעזוע רב, ודומה היה כי רק צעד דרסטי של הממשלה הלבנונית היה מונע הידרדרות נוספת. וכך, בצעד יוצא דופן, הממשלה הכריזה על עוצר לילי בביירות עד ליום שישי בבוקר.

התגובה לאירועים האלימים
אזרחי לבנון התעוררו ליום חדש עם חשש כבד. זהו חשש שהיה משותף לרבים בשל הזיכרונות הקשים ממלחמת האזרחים שהסתיימה לפני 17 שנה. היטיבו לבטא את החשש הכבד עיתוני לבנון שיצאו במהדורת יום שישי בכותרות גדולות על אירועי יום אתמול שהחלו באוניברסיטה הערבית של ביירות וגלשו לעבר רחובותיה של ביירות. עיתון "אל-בלד" כתב: "חזרה כללית לקראת מלחמת אזרחים", והעיתון הפרו-סורי "אל-ספיר" מרח כותרת ענקית: "מקולל מי שעורר את זה".

לצד החשש של כלי התקשרות בלבנון שידעו לבטא את תחושותיהם של מרבית האזרחים בלבנון, מנהיגים פוליטיים ניסו את כוחם והשפעתם לעצור את ההידרדרות. כך למשל, מנהיג הדרוזים ווליד ג'ונבלט – הנחשב לאנטי סורי בוטה – הזמין את נסראללה לביתו כדי לדון באירועים האחרונים בכדי להרגיע את הרוחות ולמנוע אלימות נוספת כפי שהתרחשה באוניברסיטה הערבית של ביירות. במקביל לכך, ג'ונבלט לא חשש להצביע שוב לעבר סוריה כאחראית למהומות הקשות שפרצו והוא טען כי "אסד מנסה להצית את ביירות".


וועידת פריז השלישית
ביום רביעי ב-24 בינואר נפתחה וועידת פריז השלישית שעסקה בגיוס כספים למען שיקומה של לבנון – בחסותו של נשיא צרפת ז'אק שיראק ובהשתתפותם של נציגים מכ-40 מדינות וארגונים. ניקולאס ברנס, תת מזכירת המדינה האמריקנית, הצהיר בכנס הרצליה שנערך בישראל ימים אחדים לפני כן, כי ארה"ב "מתכננת להשקיע משאבים נכבדים למטרה זו". בראש המדינות התורמות עמדה סעודיה, שהבטיחה סכום של 1.1 מיליארד דולר. ארה"ב התחייבה להעניק ללבנון 770 מיליון דולר, וקרן המטבע הערבית והבנק העולמי הבטיחו מימון בסכום של כ-700 מיליון דולר כל אחד. צרפת העמידה הלוואה בתנאים נוחים בסכום של 500 מיליון יורו, ונציבות האיחוד האירופאי התחייבה לתרום סכום של 400 מיליון יורו. סך-כל ההתחייבויות ללבנון הסתכמו בסכום נכבד שעמד על 7.6 מיליארד דולר.

כינוס וועידת פריז השלישית החריד את נסראללה ואת איראן וסוריה, שכן התברר שוב כי המערב רואה בלבנון, של פואד סניורה, נכס אסטרטגי מערבי המחזק את העמידה מול איראן וסוריה ובעלי-בריתה בלבנון. סביר להניח כי נסראללה רצה להעכיר את האווירה האופטימית שהשתררה לקראת כינוס וועידת פריז השלישית.

האירועים לפני הוועידה
מעט לפני פתיחת הכינוס בפריז, נסראללה תקף בחריפות את הממשלה ואת וועידת הסיוע ללבנון וקרא להשתתפות רחבה בשביתה הכללית שעמדה להיערך ביום שלישי ב-23 בינואר 2007. מנגד, פרסמה קואליציית ה-14 במרס (האנטי-סורית) הצהרה, בה מתחה ביקורת קשה על "מהנדסי השביתה" הפרו-סורים והכריזה, כי "השביתה לא תשיג את יעדיה". ביום שני, ב-22 בינואר 2007, ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה קרא ללבנוניים "להתעלם מהקמפיין מעורר הבהלה של חיזבאללה", וכן הוא ביקש מבני עמו להביע אמון בכוחות-הביטחון של המדינה, ואמר כי "רק הם אלה הממונים על שמירת החופש והביטחון במדינה". קריאתו של סניורה באה בעקבות פרסומים שנמסרו מראשי החיזבאללה לפיהם הארגון "יעשה הכל" כדי לעמוד ביעדי ההפגנה, דהיינו לשבש לחלוטין את אורחות-החיים במדינה ולהסב את תשומת-הלב מפריז לעבר ביירות במטרה להפגין את עוצמתו וחוזקו של חיזבאללה לנהל את חייה של לבנון כראות-עיניו.

כצעד ראשון סגרו אוהדי חיזבאללה כבישים ראשיים בביירות ואזורים אחרים. אחדים מהמפגינים הבעירו צמיגים במקומות שונים בעיר. בנוסף לכך, נפצעו שני מפגינים מירי חמושים, כשניסו לסגור כביש. חבר פרלמנט עצמאי השייך לחיזבאללה, מוחמד פניש, אמר שהשביתה תימשך יום "ואז נראה מה יקרה". הממונה על ההסברה בחיזבאללה, אחמד ריא, אמר שהכבישים ייסגרו בחמש נקודות ראשיות למשך יום אחד, אך והפעילות הכוללת תימשך יותר מיום אחד.

לנוכח האירועים האלה, סניורה היטיב לבטא את תחושותיהם של רבים בתוך לבנון ומחוצה לה. וכך אמר סניורה – ולא בפעם הראשונה: "בעוד הממשלה הלבנונית מחפשת תמיכה בינלאומית, מתנגדיה רוצים להראות לעולם-הערבי ולעולם כולו תמונה מעוותת של לבנון". זהו בדיוק במאבק על פניה של לבנון העתידית, דהיינו, מדינה שיעית פרו-איראנית, או מדינה מערבית מודרנית כיאה לדרישות של החיים המודרניים במאה ה-21.
---
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בלבנון מזהירים ממלחמת אזרחים", 27 בינואר 2007, The Mideast Fourm.

Thursday, November 23, 2006

רצח פייר ג'ומייל מזעזע את לבנון

לבנון היא מיקרו-קוסמוס של העולם-הערבי על שלל הקבוצות הדתיות ועדתיות שבו. לבנון אף שימשה, ועדיין משמשת, זירה למאבק בין המדינות הערביות השונות ואף בקרב מדינות מערביות אחדות. לבנון השברירית – זו המנסה להשתקם ממלחמת אזרחית ארוכה וקשה – ספגה מהלומה נוספת כאשר נודע ב-21 בנובמבר על רציחתו בידי מתנקשים של פייר ג'ומייל שכיהן כשר התעשייה בממשלתו של פואד סניורה הסוני.

פייר ג'ומייל, בן העדה הנוצרית, היה בנו של נשיא לבנון לשעבר אמין ג'ומייל, ואחד מהנציגים הצעירים והמבטיחים של לבנון המתחדשת. ג'ומייל היה חבר באיגוד "כוחות 14 במרס" שחרט על דיגלו את ההתנגדות לכל מעורבות של סוריה בלבנון - אם בצורה ישירה ואם באמצעות שליחים כדוגמת חיזבאללה. הרקע לאירועים האחרונים בלבנון נוגע ישירות להחלטת האו"ם להקים בית-דין בינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון שלעבר, רפיק אל-חרירי.

תגובת חיזבאללה להחלטת האו"ם
בהודעה דרמטית שפרסמו המפלגות השיעיות העיקריות בלבנון – אמל וחיזבאללה – הן הכריזו, ב-11 בנובמבר 2006, על פרישתן מהממשלה הלבנונית בראשותו של פואד סניורה הסוני. על-פי החוקה הלבנונית שגובשה בעמל רב, כל ממשלה לבנונית עליה לכלול גם נציגים שיעים על-מנת לקבל לגיטימציה חוקית לפעול, ולהנהיג את המדינה בנוחות פוליטית ככל-האפשר. הודעה מפתיעה זו, גרמה לשרשרת תגובות מכל גוני-הקשת הפוליטית, שחלקם אף הביעו חשש מפני פריצתה של מלחמת אזרחים נוספת בלבנון, בשל היריבות המסורתית בין העדות השונות המרכיבות את החברה הלבנונית.

יום לפני הודעת הפרישה של המפלגות השיעיות, האו"ם העביר לממשלת לבנון את הצעתו להקמת בית-דין בינלאומי שישפוט את המעורבים בתכנון ההתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שנרצח בפברואר 2005. בדו"ח ביניים שפורסם לפני חודשים אחדים בנוגע לרצח אל-חרירי, הועלו חשדות נגד בכירים סוריים שלכאורה היו מעורבים בתכנון הרצח. הצעתו האחרונה של האו"ם להקים בית-דין שיכלול שופטים לבנוניים ובינלאומיים, החרידה את סוריה בשל האשמות שהוטחו לעברה מאז הרצח.

בשל המצב החדש שנוצר עם התפטרותם של השרים השיעים, מנהיגי העדה השיעית קראו לקיים בחירות חדשות ולהקים ממשלה חדשה. לצד קריאה זו, נשלחו איומים מרומזים כלפי העדות האחרות בלבנון החוסמות את השתלטותה של העדה השיעית על לבנון. אחד מבכירי חיזבאללה הצהיר בעקבות המשבר כי "אנחנו יכולים לחולל הפיכה בלבנון ולהשתלט עליה, אולם איננו רוצים בכך".

חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, טען מול אלפים מתומכיו כי פרישתם של השרים השיעים ממשלת סניורה תביא לנפילתה, ולהקמתה של "ממשלה נקיה" יותר. יתרה מזאת, נסראללה אמר בפני נאמניו ש"אל להם לחשוש ממלחמת אזרחים חדשה בלבנון". הצהרה זו, הראתה בעליל כי נסראללה החליט להמר פעם נוספת על גורלה של לבנון כפי שהתרחש בעת חטיפת 2 חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 שגרמה לפריצתה של מלחמת לבנון השניה. נסראללה וסוריה זקוקים להישג פוליטי מרשים ככל האפשר על-מנת לשקם את תדמיתה של העדה השיעית, ולשקם את אחיזתה של סוריה בלבנון שניזוקה קשות בעקבות המלחמה. יתרה מזאת, הישג פוליטי כזה נועד ליצור איזון פוליטי שישחק הן לטובת סוריה והן לטובת חיזבאללה - כפי שהיה לפני המלחמה – ובכך למנוע גם את הקמתו של בית-הדין הבינלאומי שיחקור את רצח אל-חרירי.

רצח פייר ג'ומייל כתמרור אזהרה
ממשלת לבנון של פואד סניורה התעלמה מהאזהרות שהוטחו לעברה מכיוון חיזבאללה ומכיוונה של סוריה והיא החליטה לקדם את החלטת האו"ם על הקמת בית-הדין הבינלאומי לחקירת רצח אל-חרירי. כמו כן, במועצת הביטחון של האו"ם עתיד להתקיים בעוד ימים אחדים סבב שני של החלטות העשויות לזרז את הקמתו של בית-דין כזה. לפיכך, סוריה ובעלי-בריתה בלבנון הרגישו כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם למרות כל מאמציהם למנוע זאת.

מאז רצח אל-חרירי בפברואר 2005, התרחשו התנקשויות רבות בפוליטיקאים, באנשי-רוח ובעיתונאים לבנונים שהיו ידועים בהתנגדותם למעורבותה של סוריה בלבנון. המיוחד במקרה של פייר ג'ומייל שהוא נרצח באמצעות ירי בידי מתנקשים, ולא באמצעות מטען-חבלה שהוטמן במכונית או לצד הדרך. מיד לאחר הרצח, הודיע ארגון המכונה "הלוחמים למען אחדות ארץ אל-שאם (סוריה הגדולה) וחירותה" כי הוא נוטל אחריות לרצח פייר ג'ומיל. בהודעה שנמסרה לתקשורת הלבנונית נכתב כך: "אללה הנחיל לנו הצלחה גם היום בחיסולו של הסוכן פייר ג'ומייל, שהיה אחד מאלה שלא הפסיקו לפלוט את הרעל שלהם נגד סוריה ונגד ההתנגדות, ללא כל בושה וחשש. זהו גורלם של הבוגדים, הסוכנים והשכירים אשר אינם נרתעים מלזלזל באחדות לבנון, בחירותה, בשלומה ובעתידה, וזאת למען האינטרסים של האויבים... הורדנו את הסוכן פייר ג'ומיל מרשימת מטרותינו - ובמוקדם או מאוחר נגמול גם ליתר הסוכנים". (התרגום באדיבות ממר"י).

התגובות לרצח ג'ומייל
הרצח גרם לזעזוע קשה בקרב הלבנונים ואף בקרב מדינות מערביות אחדות. צרפת רמזה שסוריה היא שאחראית לרצח. שרת החוץ הבריטית, מרגרט בקט, גינתה את הרצח במילים קשות והוסיפה: "אנו כבר מיואשים, יש כבר מספיק בעיות בעולם כיום". ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, אמר כי הרצח "מדגיש שוב את הצורך החיוני לאסטרטגיה לכל המזרח התיכון, שתתמוך באלה שבעד דמוקרטיה ובעד פתרון סכסוכים בכל מקום". תת-מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם ברנס, כינה את הרצח כ"פעולת טרור והפחדה", וכי "זהו חלק ממסלול מצער של אלימות וחיסולים בהיסטוריה הפוליטית של לבנון ב-40 השנים האחרונות... זה מצער מאוד לראות מישהו, מנהיג צעיר כמוהו שהקדיש את חייו לשירות הציבורי, נורה למוות". סעד אל-חרירי, יו"ר סיעת הרוב בפרלמנט הלבנוני ובנו של ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, הגיב על הרצח במילים האלה: "הסורים רוצים לרצוח כל אדם חופשי ולחדש את סדרת הרציחות שהם הבטיחו".

לבנון – סיכונים לצד סיכויים
רציחתו של פייר ג'ומייל מראה בעליל כי לבנון חשופה לכוחות צנטריפוגליים המאיימים לפורר את המדינה לעדותיה השונות, שחלקן מנהלות מאבק בינן לבין עצמן כבר עשרות שנים. לצד הסכנה בהתפוררות הסדר הלבנוני שהושג בעמל רב, קיים סיכוי לאיחוד השורות כפי שאירע לאחר רציחתו של רפיק אל-חרירי בפברואר 2005 שהיווה זרז ליציאתו של הצבא הסורי מלבנון חודשים אחדים לאחר מכן. המאבק בלבנון משקף היטב את המאבק בין הסונים לשיעים במזרח-התיכון בעידודה הבוטה של איראן – זו אותה איראן המנסה להשיג יכולת גרעינית במטרה להפוך למעצמה אזורית כדי להטיל את מרותה על שאר מדינות-ערב המתונות והפרו-מערביות כדוגמת סעודיה, מצרים וירדן.

בעקבות הרצח, לבנון ספגה מהלומה. אך קיים סיכוי שבעזרת הכוחות הדמוקרטיים במדינה ובעזרת תמיכה בינלאומית ישירה מצד מדינות מערביות כדוגמת צרפת בריטניה וארה"ב, לבנון תצליח לצאת גם מהמשבר הזה ולקיים אורח-חיים פוליטי תקין. שכן, הצלחה בלבנון תקרין על הסביבה האזורית כמו על הסכסוך הערבי-ישראלי, על היחסים בין השיעים לסונים ועל היחסים בין הנוצרים למוסלמים המאכלסים את המרחב המזרח-תיכוני.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "רצח פייר ג'ומייל מזעזע את לבנון", 22 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.

Thursday, November 16, 2006

המשבר הפוליטי בלבנון

בהודעה דרמטית שפרסמו שתי המפלגות השיעיות העיקריות בלבנון – אמל וחיזבאללה – הן הכריזו, ב-11 בנובמבר 2006, על פרישתן מהממשלה הלבנונית בראשותו של פואד סניורה הסוני. על-פי החוקה הלבנונית שגובשה בעמל רב, כל ממשלה לבנונית עליה לכלול גם נציגים שיעים על-מנת לקבל לגיטימציה חוקית לפעול, ולהנהיג את המדינה בנוחות פוליטית ככל-האפשר. הודעה מפתיעה זו, גרמה לשרשרת תגובות מכל גוני-הקשת הפוליטית, שחלקם אף הביעו חשש מפני פריצתה של מלחמת אזרחים נוספת בלבנון, בשל היריבות המסורתית בין העדות השונות המרכיבות את החברה הלבנונית.

העילה לפרישתן של שתי המפלגות, נסבה סביב דרישתו של חיזבאללה להרחיב את הממשלה הלבנונית כדי להכניס את "הזרם הלאומי החופשי" בנהגתו של מישל עאוון - הידוע בתמיכתו בנסראללה. גנרל מישל עאוון, בן העדה הנוצרית, כרת ברית עם חיזבאללה, סוריה ואיראן. על כן, הוא נחשב בעיניהם מועמד נוח לכהן כנשיא לבנון במקומו של אמיל לאחוד, העתיד לסיים את כהונתו ב-2007.

אמיל לאחוד המרוני, שהחל את כהונתו ב-1998, לא הסתיר את זיקתו ההדוקה לסוריה ולחיזבאללה לאורך כל שנות כהונתו. לפיכך, סוריה וחיזבאללה מעונינות בנשיא פרו-סורי שיהא נוח להן כפי שהיה לאחוד. אך למשבר הנוכחי יש סיבות נוספות המראות בעליל כי לבנון ממשיכה להיות זירה למאבקי-כוח ויוקרה בידי סוריה, איראן, חיזבאללה ותומכיהם בלבנון.

יום לפני הודעת הפרישה של המפלגות השיעיות, האו"ם העביר לממשלת לבנון את הצעתו להקמת בית-דין בינלאומי שישפוט את המעורבים בתכנון ההתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שנרצח בפברואר 2005. בדו"ח ביניים שפורסם לפני חודשים אחדים בנוגע לרצח אל-חרירי, הועלו חשדות נגד בכירים סוריים שלכאורה היו מעורבים בתכנון הרצח. הצעתו האחרונה של האו"ם להקים בית-דין שיכלול שופטים לבנוניים ובינלאומיים, החרידה את סוריה בשל האשמות שהוטחו לעברה מאז הרצח.

על-מנת להבין טוב יותר את הקשר הסורי למשבר הנוכחי בלבנון, יש צורך לשים לב לכתבה שהתפרסמה בספטמבר 2006 בעיתון הכווייתי אל-ראי אל-עאם. העיתון ידע לספר לקוראיו, כי ממשלת סוריה הכינה תוכנית בת שלושה שלבים להפלת ממשלת לבנון בעקבות תוצאותיה של המלחמה האחרונה שערערה את מעמדו של חיזבאללה. ואלה פרטי התוכנית כפי שמסרו המקורות הלבנונים המקורבים לעיתון:

א. החלשת הממשלה הלבנונית באמצעות הבלטת הפיצול הדתי והעדתי במדינה.
ב. הגברת הפופולריות של מישל עאוון על-ידי הטחת האשמות בממשלת סניורה על כך שהיא אינה טורחת לפעול למען שיקום לבנון לאחר המלחמה.
ג. ניצול התרעומת שתתעורר כלפי הממשלה כדי לערוך הפגנות רחבות-היקף נגד סניורה וחברי ממשלתו. מקורות לבנונים, שמסרו לעיתון את פרטי התוכנית, טענו כי סוריה מצפה שהפגנות אלה יגלשו לעימותים אלימים עם כוחות הביטחון, ובכך תתערער עוד יותר הלגיטימיות של ממשלת סניורה בעיני הלבנונים, וכך תיסלל הדרך בפני חיזבאללה להשתלט על לבנון.

חיזבאללה לאחר המלחמה
למרות מאמציו של חיזבאללה להציג את מלחמת לבנון השניה כניצחון היסטורי על ישראל, קשה עד מאוד לשכנע את הלבנוני הממוצע באמיתות הדבר לנוכח ממדי ההרס שנגרם ללבנון ולעדה השיעית. כמו כן, פריסתו של צבא לבנון בגבול עם ישראל, משמעותו שחיזבאללה איבד את מאחזיו הצבאיים בדרום-לבנון בשל העימות האחרון. על כן, המלחמה החלישה את מעמדו של חיזבאללה והגוש השיעי הנאמן לסוריה, ומאידך חיזקה את הגוש הליברלי הכולל את הסונים, את העדה הדרוזית ומרבית העדה הנוצרית. הגוש הליברלי מהווה רוב בפרלמנט הלבנוני, על כן יש ביכולתו לנהל מדיניות אנטי-סורית בניגוד לעמדותיו של הגוש השיעי. סירובו של הגוש הליברלי להרחיב את הממשלה ולכלול בה גורמים נוספים, נבע בשל החשש מהגדלת כוחם של נאמני סוריה בממשלה, ובכך להביא לשיתוקה הפוליטי.

בשל המצב החדש שנוצר עם התפטרותם של השרים השיעים, מנהיגי העדה השיעית קראו לקיים בחירות חדשות ולהקים ממשלה חדשה. לצד קריאה זו, נשלחו איומים מרומזים כלפי העדות האחרות בלבנון החוסמות את השתלטותה של העדה השיעית על לבנון. אחד מבכירי חיזבאללה הצהיר בעקבות המשבר כי "אנחנו יכולים לחולל הפיכה בלבנון ולהשתלט עליה, אולם איננו רוצים בכך".

חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, טען מול אלפים מתומכיו כי פרישתם של השרים השיעים ממשלת סניורה תביא לנפילתה, ולהקמתה של "ממשלה נקיה" יותר. יתרה מזאת, נסראללה אמר בפני נאמניו ש"אל להם לחשוש ממלחמת אזרחים חדשה בלבנון". הצהרה זו, מראה בעליל כי נסראללה החליט להמר פעם נוספת על גורלה של לבנון כפי שהתרחש בעת חטיפת 2 חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 שגרמה לפריצתה של מלחמת לבנון השניה. נסראללה זקוק להישג פוליטי מרשים ככל האפשר על-מנת לשקם את תדמיתה של העדה השיעית, ולשקם את תדמיתו שניזוקה קשות בעקבות המלחמה, ובכך ליצור איזון פוליטי שישחק לטובתו - כפי שהיה לפני המלחמה. גם הגנרל עאוון תרם את חלקו למשבר בכך שהוא העניק ראיון לעיתון אל-נאהר הלבנוני, בו טען נגד ממשלת לבנון בכך שהיא "פועלת כמנהיגת מיליציה ולא מתנהלת כממשלה של כל הלבנונים".

התגובות להתפטרות השרים השיעים
היחלשותה של העדה השיעית בעקבות המלחמה, חיזקה את הגוש הליברלי וחיזקה את ממשלת סניורה, שכן היא זכתה לתמיכתן של מדינות ערביות סוניות, כמו סעודיה, מצרים וירדן, ולתמיכתן הבלתי-מסויגת של מדינות מערביות רבות.

בנו של רפיק אל-חרירי המנוח, סעד אל-חרירי - הנחשב למנהיג הגוש הליברלי בפרלמנט - תקף בחריפות את התנהגותם של השרים השיעים בטענה, שהתפטרותם היא תוכנית סורית-איראנית שנועדה לבצע הפיכה במדינה ולמנוע את הקמתו של בית-דין בינלאומי לחקירת רצח אביו.

ואליד ג'ונבלט, מנהיג העדה הדרוזית ובעל-ברית חשוב לסעד אל-חרירי ופואד סניורה, ביטא את עמדתו כלפי סוריה ואיראן ללא כחל וסרק. וכך הוא התבטא בנוגע למשבר הפוליטי: "לחיזבאללה יש את הנשיא אמיל לאחוד העומד לצידם. יש להם ברית עם האיראנים והסורים על חשבון עצמאותה של לבנון. יש להם כלי נשק ואף אחד לא מדבר על כך. ומעל הכל הם רוצים מאתנו שנתפטר וניכנע באופן מוחלט. אנחנו לעולם לא ניכנע".

המופתי של לבנון, השייח' ד"ר מוחמד עלי אל-ג'וזו, לא היסס להצהיר לנוכח המשבר שפקד את המדינה הלבנונית, ש"כולם עוד יגלו כי איראן מנסה להתערב בזירה הערבית כולה. (וכי) מדוע חלקם רוצים לגרור אותנו למלחמת-אחים עיוורת בהתאם לתוכנית העדתית שלהם?". המופתי אף הגדיר את התנהגותם של השרים השיעים כ"שוד פוליטי" וכ"מיעוט המנסה להשליט את מרותו על הרוב".

המשבר כתמרור אזהרה לבאות
אם ההימור של נסראללה וסוריה לא יצליח למוטט את ממשלת סניורה, הם לא יהססו לשתק את לבנון באמצעות הפגנות אלימות בביירות, שירתקו את הצבא הלבנוני כולו לעיר הבירה וסביבותיה. יתרה מזאת, סוריה תעודד את חיזבאללה ליזום פגיעות ספורדיות מדרום-לבנון נגד ישראל כדי לערער את יכולתה של ממשלת סניורה לשלוט במדינה. מצב זה יעמיד את ישראל בפני דילמה לא פשוטה, שכן לישראל יהיה קשה לפעול נגד חיזבאללה בשל נוכחותם של הכוחות הבינלאומיים שהתפרסו בלבנון בעקבות מלחמת לבנון השניה. על-פי מצב העניינים בלבנון, גורמי הערכה בישראל משערים שעימות נוסף בין ישראל לחיזבאללה וסוריה עלול להתרחש כבר בשנה הבאה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המשבר הפוליטי בלבנון". 16 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.

Wednesday, October 04, 2006

אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית

מדינת-ישראל צריכה לערוך חשבון-נפש נוקב עם עצמה, לא רק בשל תחושת ההחמצה מהמלחמה האחרונה ולא רק בגלל תוצאותיה הלא מספקות, אלא בעיקר בשל התדמית שנוצרה למלחמה הזו והשלכותיה על כלל החברה הישראלית.

לאחר שיחות עם אנשים אחדים בארץ ומחו"ל - חלקם באקראי – ולאחר ששאלתי שאלות אחדות בנוגע לדעתם על המלחמה האחרונה והשפעתה על ישראל, עולה תמונה מדאיגה המתבטאת בתחושה כללית שניתן להגדירה כ"תחושה של תבוסה" השוררת בישראל ושוררת גם בקרב חלקים מיהודי העולם בשל ניהול המלחמה. בל נקל ראש בתחושות האלה, שכן הן מעצבות את התודעה שלנו כקולקטיב ומתוקף זה הן עלולות להשפיע על הפעולה המעשית שלנו בעתיד, שכן אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית ורפיון מסוכן. אך, בעוד שמרבית הטענות התמקדו בבעיות טקטיות, מאמר זה יתמקד בממד התרבותי שהוא חשוב לא פחות משאר הבעיות שהתגלו בעקבות המלחמה.

הבעיה במלחמה האחרונה לא היתה רק בעיה טקטית. היא בוודאי לא נוגעת רק לשאלה מוכנות הימ"חים של הצבא. שאלת מוכנות העורף גם היא לא הבעיה המרכזית. גם הניסיונות להכניס את המותג "תל-אביב" לוויכוח המלחמתי היה לכל היותר ניסיון פתטי לסטות מהוויכוח העיקרי.

הבעיה העיקרית שהתגלתה בעקבות המלחמה האחרונה היא בעיה תרבותית כוללת ולוא-דווקא נוגעת למהלך טקטי כזה או אחר, שכן מדינת-ישראל התמודדה בהצלחה עם מצבים קשים הרבה יותר בעשרות השנים האחרונות. למרות מסירותו המעוררת הערצה של האזרח הישראלי למדינתו – הן בחזית והן בעורף - דומה היה כי שלוש המערכות המעצבות את חייהם של הישראלים תיפקדו באופן כושל, ובכך למעשה הן העצימו את החרדה הקיומית שלנו. המערכת המדינית, הצבאית והתקשורתית פעלו לעיתים ממניעים הסותרים את האינטרס הלאומי, ולעיתים הן פעלו האחת נגד רעותה בשל שיקולי יוקרה, תדמית ורייטינג.

במילים אחרות, מעולם האזרח הישראלי לא חש מבודד, מיותם ומנוכר בשל התנהלות כל כך כושלת של שלוש המערכות האלה כפי שזה בא לידי ביטוי במהלך המלחמה האחרונה. למרות ההצלחה של המלחמה, התחושה בישראל היא תחושה של תבוסה, עצב גדול וחרדה לבאות, שכן בשל ההתנהלות הכושלת של שלוש המערכות האלה מלחמה עצמה, רבים בישראל חשים כי אם יהיה אתגר גדול יותר בעתיד מדינת-ישראל תובס. חוסר-האמון שנוצר בקרב הישראלים כלפי המערכות האלה הוא כל כך עמוק, עד שנוצרו תחושות של ניכור, אדישות ורפיון – ואולי גם זלזול מסוכן.

בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית, האזרח הישראלי חש שלא רק שהמערכות האלה אינן מתפקדות כהלכה על-פי האינטרס הציבורי, אלא הן פועלות האחת נגד השניה, לעיתים מתכוון, בצורה בוטה ובניגוד לאינטרס הלאומי שלנו. האזרח הישראלי חש כי למרות מסירותו האישית, המערכות האלה פעלו ממניעים של תדמית אישית ובשל שיקולי יוקרה אישיים שאין להם ולו כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. בהכללה גסה ניתן לומר כי הדרך בה נוהלה המלחמה האחרונה העצימו את החרדה הקיומית שלנו, שכן התברר כי שלוש המערכות העיקריות הממלאות את חיינו בתוכן – המדינית, הצבאית והתקשורתית - תיפקדו בניגוד לכל היגיון ובניגוד לאתגר שניצב מולנו לאורך כל המלחמה.

החשש גבר בקרב יהודי העולם
במאמר מוסגר ראוי לציין שהחרדה לגבי עתידה של מדינת-ישראל גברה מאוד בקרב היהודים בתפוצות. ביטויי החשש האלה חלקם מוצדקים, ואולי מוצדקים מאוד, וחלקם הם ביטויים הנובעים מהתדמית התקשורתית שנוצרה לישראל בעקבות המלחמה. דהיינו, למרות צבאה הגדול של מדינת-ישראל ויכולתו הטכנולוגית, הוא אינו מהווה ערובה להמשך קיומה של מדינת-ישראל. מי שלא מבין את החשש הזה – האמיתי או המדומה – אינו מבין עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים בתפוצות. אנחנו יכולים להמשיך ו"לזלזל" ביהודי התפוצות ש"זהותם מהווה מעין מעיל שהם לובשים ומסירים בכל עת", אך למען האמת, למרבית היהודים בעולם מדינת-ישראל מהווה מקור של כוח, הזדהות וגאווה. בל נבוא אליהם בדרישות או בטענות, אלא נבדוק היטב את עצמנו ויחסינו אליהם שהוא, לעיתים קרובות מידי, מתנשא בשל תחושת "ההקרבה שלנו" מעצם זה שאנו חיים כאן ו"נושאים בעול".

יתר על כן, ההתנהלות הפנימית שלנו – הפוליטית והתקשורתית – למרות שניתן להגדירה כפלורליסטית באופן קיצוני, אינה מהווה מקור של גאווה, שכן עניינים אלה מתמקדים בווכחנות תגרנית ולוא-דווקא הם נתפסים כביטויים של דמוקרטיה ערנית. כל הצלחה של ישראל מבחינה תרבותית, כלכלית, מדינית, מדעית וחברתית היא מקור של גאווה והעמקת ההזדהות עם המדינה. רק ישראל כמדינה מערבית – על כל המשתמע מכך - תוכל לחזק את הזדהותם של יהודי התפוצות ובוודאי גם של תושבי המדינה כאן. על כן ציינתי בראשית הדברים, כי הבעיה העיקרית שהתגלתה במלחמה היא בעיה תרבותית ולא בעיה טקטית. נקודה זו ראויה להרחבה, אך ספק רב אם יש בכוחם של הקוראים לקרוא עד הסוף את הנאמר מבלי לכנות את הדברים כנגועים ב"גזענות". הרי כל מה שנראה בעינינו מעט חריג אנו מייד נותנים בו שמות, וזהו חלק מהתרבות המתלהמת שהשתלטה כאן באדיבותה של התקשורת הישראלית.

מרגע שוויתרנו על רעיון "כור ההיתוך" והענקנו כוח רב מידי לכוחות צנטריפוגליים לנהל את חיינו, מילים כמו ישראלי, יהודי, קיבוצניק, מושבניק, פטריוט, פרופסור, משכיל, תרבות, אדמה, הקרבה, ארץ-ישראל, פדנטיות, מצוינות, איפוק ועוד, נהפכו למילים מיושנות וגסות. המלחמה האחרונה הראתה לנו עד כמה טעינו שהשלנו מעלינו את ערכינו בשם "התקינות הפוליטית" ובכך יצרנו במו ידנו תרבות של אינדיבידואליזם קיצוני רדוד וגס. כל בעיה חינוכית-ערכית נהפכה מייד לבעיה תקציבית - כחלק ממסך העשן שיצרנו לעצמנו כדי לא להתמודד נכוחה עם המציאות. על-כן נשאלת השאלה האבסורדית כמה מיליארדים צריך להשקיע כדי שילד ישראלי לא יקשקש על קירותיה של תחנת אוטובוס? מרגע שההורים הישראלים ויתרו על חינוך ערכי לילדיהם והטילו את האחריות על מערכת-החינוך הישראלית בלבד, כנראה שנצטרך להזרים מיליארדים רבים כדי להעניק להם בסך-הכל חינוך די בסיסי. מי שרוצה לראות חינוך ערכי מהו, שילך לראות בישוב עילי או בבית השיטה – זו אותה האוכלוסייה שבמשך שנים רבות שימשה לחלק מהציבור הישראלי שק-חבטות רשמי.

צה"ל – צבא פוסט-הרואי
המלחמה האחרונה חשפה את מה שלא רצינו לראות בבירור וחשבנו שהוא נעלם כלא היה: אנחנו חיים באזור עוין ואלים, ופעם הראשונה מזה 40 שנה יש המצהירים בראש חוצות על השמדתה של מדינת-ישראל. לאחר פרוץ הקרבות בלבנון, נאמר לנו לא אחת, כי המלחמה הזו היא "מלחמת אין ברירה", וזאת משום שלרבים היתה התחושה שמדינת-ישראל נלחמת למעשה נגד איראן וסוריה וכי לתוצאותיה של המלחמה הזו יהיו השלכות אסטרטגיות על מדינת-ישראל לטווח הקצר והארוך גם יחד. לפיכך, הציפיות היו בהתאם. במלחמת אין ברירה – מנצחים, ולא מהססים.

תקציב הביטחון של מדינת-ישראל עומד על כ-45 מיליארד שקל לשנה בקירוב. לאור מה שהתחולל במלחמה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם תוצאות המלחמה האחרונה מצדיקות סכום אדיר כזה, או בקיצור לאן בעצם הולך הכסף? אולם הבעיה החמורה ביותר נוגעת לשינוי התרבותי שצה"ל עבר בשנים האחרונות. זה אינו קשור רק למסכי פלזמה, אלא לערכים הכי בסיסיים של כל צבא בעולם במדינה דמוקרטית: הצבא נועד להגן על האזרחים בכל האמצעים העומדים לרשותו – ולא להיפך.

צה"ל שניזון מההצלחות של העבר, עסוק בהגנה אובססיבית על חייליו, שכן בשל יוקרתו משנים עברו, כל פצוע או הרוג בפעולה קרבית נתפס ככישלון ופגיעה וביוקרתו הצבאית. החשש מביקורת ציבורית בוטה, בשל השינויים התרבותיים שעברנו בשנים האחרונות שרובם אינם לטובה, צה"ל הפך לצבא הססני. הססנות זו היא שגורמת לשרשרת טעויות שחלקן מנוגדות לחלוטין לרוח ההקרבה, היוזמה, האומץ והדבקות במטרה. ובכך, צה"ל הפך לצבא פוסט-הרואי – צבא המתרפק על ניצחונות העבר, צבא העסוק בשמירה על יוקרתו על חשבון היוזמה והדבקות במטרה.

רוצים עוד דוגמא מבישה? בבקשה: תרבות העוני, הבכיינות, הנהי והבכי שכל כך מאפיינת חלקים מסוימים בחברה הישראלית בשנים האחרונות, חדרה בעוצמה רבה גם לצבא. אינני מדבר רק על תרבות ה"השתפכות המילולית" לאחר כל תרגיל-אש למטרות-דמות מקרטון של פלוגת חי"ר (כל לוחם חי"ר מבין על מה אני מדבר), אלא לדרך בה מוצג צה"ל במשך שנים רבות בפני תורמים פוטנציאלים מחו"ל או בחו"ל: זהו צבא עני, מרוד, מסכן, חייליו רעבים, עייפים, לא משכילים ואפילו ציוד בסיסי ביותר חסר לחיילים. בקיצור, צבא בלוי-סחבות שצריך להציל אותו לפני קריסה. שנים מדינת-ישראל פועלת בדרך זו על-ידי לחיצות מבישות על בלוטת-הדמעות של התורמים הנדיבים, וככל שגברו התרומות - כך הנבואה הגשימה את עצמה. בסופו של דבר יימאס לתורמים הנדיבים להיות שותפים בעסק המוצג כ"כושל". אנחנו גורמים עוול גדול לצבא, למדינת-ישראל ולתושביה בדרך שבה אנו מציגים את עצמנו בחו"ל, ולא רק בתחום הזה.

התדמית שנוצרה לצה"ל ולמדינת-ישראל בעקבות המלחמה האחרונה, גרמה לכך שמייד לאחר הצהרתו של נשיא סוריה לעיתון "דר-שפיגל" הגרמני על רצונו, כביכול, בשלום עם ישראל, מייד קפצו כמה דוברים ישראלים וטענו שזו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. סוריה מדברת על רמת-הגולן, אך כל מעייניה נתונים ללבנון. כל אזרח סורי יסביר לכם על הקשר המיוחד, ההיסטורי, שיש בין סוריה ללבנון העולה אלף מונים על הקשר בין סוריה לרמת-הגולן. סוריה, כמובן, תומכת נלהבת ברעיון "זכות השיבה" של הפלסטינים לתחומי מדינת-ישראל, שזו מילה מכובסת לחיסול מדינת-ישראל. באופן לא מפתיע יש זהות רעיונית בין אסד, אחמדינג'אד והשמאל הרדיקלי בישראל ובמקומות נוספים בכל מה שקשור לזכותם של יהודים להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית.

התקשורת נכשלה בתפקידה במלחמה
עמיתי ב"אומדיה" ואנוכי, התבטאנו לא מעט על תפקודה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה מתוך תחושה שהיא פועלת בניגוד לאינטרס הציבורי והלאומי. בכנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן, ב-27 בספטמבר 2006, שדן בתפקודה של התקשרות הישראלית במהלך המלחמה, אמר דייויד לנדאו, עורך עיתון הארץ, את הדברים האלה:

"בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם ואנו נכשלנו בכך. יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונצנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת".
"לא הצלחנו להבין שכאן מדובר במצב שונה ואין להשוות בין ג'נין לבינת ג'ביל. העם כולו היה מלוכד סביב הצורך להכות ולנצח את האויב, אבל בתקשורת התרגלנו כל כך לשיח של עם חצוי שלא ביצענו את הנדרש. כאשר צבא נלחם והעם מתלכד מאחוריו, אזי ביטוי השפתיים הנכון הוא תמיכה בלוחמים".

טוב שהדברים נאמרו כפי שהם נאמרו. אך, למען האמת התמונה הרבה יותר גרועה ממה שכולנו מעזים להגיד: התקשורת הישראלית יצרה אווירה של תבוסה, והיא ממשיכה בזה ממש ברגעים אלה, באותו קו תבוסתני רק כדי לא להפיק לקחים אישיים כפי שהיא דורשת בכותרות צעקניות מכל המערכות הציבוריות בישראל, דהיינו "לקחת אחריות אישית ולהפיק לקחים". שכן, לא הכל התחיל במלחמה האחרונה, ויש לזה רקע, תו-היכר ברור, שפה מיוחדת וביטויים שהחלו לפני שנים הרבה. עיתון הארץ צריך לבדוק היטב מה היתה תרומתו במהלך כל שנים האחרונות ליצירת "תרבות" אנטי-ישראלית - לא רק בישראל עצמה, אלה גם במרחב הבינלאומי, אפילו בקרב ידידותיה המסורתיות ביותר של מדינת-ישראל. יתרה מזאת, יצירת אווירה של תבוסה ותבוסתנות בעידודה של התקשורת הישראלית, לכאורה בשם המושג הערטילאי "הפקת לקחים", מזמינה התקפה מלחמתית נוספת על מדינת-ישראל ותושביה.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית", 4 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.

Thursday, September 21, 2006

מה שח"כ עזמי בשארה לא רצה לראות בסוריה

לאחרונה ח"כ עזמי בשארה, בן העדה הנוצרית, ערך ביקור בסוריה של בשאר אל-אסד בן העדה העלווית. מעט לפני שבשארה נסע לסוריה, לאחר היעדרות של 5 שנים, ח"כ בשארה אימץ את כל כושר מחשבתו והוציא מתחת ידו מאמר הבוחן את המלחמה האחרונה מנקודת-מבטו – האובייקטיבית כמובן. ללא שום ספק ניכר בח"כ בשארה שהוא ניסה להתבסס על עובדות מסוימות במאמר, שהתפרסם, איך לא, באתר מחסום ב-27 באוגוסט 2006. אך כמובן, לבשארה כתמיד יש פרשנות משלו לאירועים המתרחשים בישראל על-פי קו-מנחה אידיאולוגי די ברור, אך מנותק מהמציאות.

פיסקה אחת תדגים את העניין. למי שלא יודע, ח"כ בשארה נולד בישראל והוא מכהן כחבר פרלמנט בכנסת-ישראל מתוקף בחירות חוקיות שנערכו בה לפני חודשים אחדים. ללא שום ספק יש הוכחות מסוימות שח"כ בשארה חי בתוכנו, בתוך מדינת-ישראל הדמוקרטית, והוא צריך להיות מעורה במתרחש בה (ככל הידוע ח"כ בשארה שולט היטב בשפה העברית). וכך כתב בשארה במאמרו:

”אנשי הזרם המרכזי התרגלו שישראל מנהלת מלחמות ללא קורבנות. עכשיו הם מאשימים את הממשלה בשני דברים מנוגדים: הם מאשימים אותה בגלל המספר הרב של הקורבנות, ובמקביל מאשימים אותה שהמספר הגדול של הקורבנות הרתיע אותה מלהמשיך במלחמה. הם מוכנים לעוד קורבנות, ובו בזמן מבקשים מלחמה ללא קורבנות. זוהי הדמגוגיה של מלחמות הימין המוכרות, שאותה מנצלים הכוחות הפשיסטיים בחברה".

כשקוראים את המשפט הראשון מגיעים למסקנה שיש כאן בעיה של אוטיזם פוליטי ברור וגלוי לעין. כל מי שחי בישראל, אפילו אם זה רק ב-5 השנים האחרונות, יודע היטב שמאז שפרצה מלחמת טרור המתאבדים בשנת 2000, נרצחו במיתות שונות ומשונות למעלה מ-1,000 ישראלים. יכול להיות שהטרור וקורבנותיו אינם נחשבים למלחמה על-פי תרבותו הפוליטית של ח"כ בשארה? לא יכול להיות, ממש לא יכול להיות.

כשקוראים את המשפט האחרון בפיסקה של בשארה, צצה ועלה המילה "פשיסטיים". ללא ספק יש לנו כאן עסק עם המוניסט דגול, ליברל ואיש-רוח מן המעלה הראשונה, שכן הוא טרח לציין את דאגתו הכנה לעתיד מדינת-ישראל "מפני ניצול המצב בידי כוחות פשיסטיים" בשל המלחמה. אך, למען האמת, האוטיזם הפוליטי שבשארה סובל ממנו בישראל, התעלה לדרגת אמנות בעת ביקורו בסוריה. ההומניסט הדגול שם על עיניו – רטייה, ועל אוזניו - אטמים. "משחק הקופים המזרח-תיכוני" השתכלל, שכן ח"כ עזמי בשארה הנוצרי שם אטמים גם בנחיריו, אך פיו הפיק מרגליות שנעמו לדיקטטור העלווי בשעה שבבתי-הכלא בסוריה נמקים מאות אסירים פוליטיים בשל עניינים של זוטות.

על-פי דו"ח של ה"וועדה הסורית לזכויות אדם", שנת 2006 היתה השנה הגרועה ביותר במצב זכויות האדם בסוריה מאז עליית ד"ר בשאר אל-אסד לשלטון בשנת 2000. מדובר על זכויות אלמנטריות ביותר – המוכרות היטב לח"כ עזמי בשארה – אך הן נשללות מאזרחים סורים, מאנשי-רוח, מפוליטיקאים, מנשים, מילדים, מתלמידי בית-ספר, מסטודנטים, מסופרים, ממשוררים ומכל מי שמביע עמדה הנתפסת "כאיום" על המשטר העלווי הנחשב בעיני סורים רבים כמשולל כל לגיטימיות.

אחד מאותם סורים, המוכר לי היטב, בילה שנים רבות בכלא הסורי בשל פעילותו הפוליטית. לא פעילות טרוריסטית ולא שמץ של פעילות אלימה. הוא נכלא בשל פעילות פוליטית רגילה כפי שח"כ בשארה פעיל ב"פוליטיקה הרגילה" שיש בישראל. אותו סורי השתחרר לפני שנים אחדות, אך הוא כלוא במעצר-בית. הוא אינו יכול לעזוב את ביתו או את עירו ובוודאי לא את סוריה. מותר לו לבצע פעולות פשוטות תחת עינם הפקוחה של שירותי-הביטחון (ויש הרבה שירותי-ביטחון כאלה שתפקידם, בין היתר, הוא גם לרגל זה כנגד זה). סוריה היא, ללא ספק, גן-עדן לאנשים הסובלים מאוטיזם פוליטי.

הקדרות שיש כיום בסוריה אינה נובעת רק בשל המבנה הטופוגרפי שלה, אלא נובעת מרצף של כישלונות פוליטיים - פנימיים ובינלאומיים. מצבו של בשאר אל-אסד בתוך סוריה ובתוך משפחתו כל כך רעוע עד שהוא אפילו חשש לצאת לועידת המדינות הבלתי-מזדהות שנערכה בקובה לפני ימים אחדים. מושא הערצתו – נסראללה – עדיין מתחבא בבונקר ואף מתחשבן במרירות עם הלבנונים והעולם-הערבי. למרות מה שנדמה לנו לעיתים, המצב באיראן גם לא מזהיר כלל, וכל תרועות הניצחון היוצאות מסוריה ואיראן אינן מצליחות להסתיר את פניהם העגומות של "החוגגים".

הדו"ח הקודר התפרסם לאחרונה באתר של הוועדה הסורית לזכויות אדם גם בשפה האנגלית, והוא פתוח לעיונו של הציבור הרחב בעולם – גם לכאלה העורכים ביקורים בסוריה. פרשה אחת הנוגעת לדו"ח תבהיר על מה מדובר:

ב-12 במאי 2006, התאגדו מאות אנשי-רוח סורים ולבנונים וחתמו על הצהרה משותפת שכונתה "הצהרת ביירות-דמשק/הצהרת דמשק-ביירות". כבר בפתיחה של ההצהרה ניתן תיאור מפורט להידרדרות היחסים בין שתי המדינות בתקופה הנדונה שכללו רציחות פוליטיות של אישים לבנונים כמו פוליטיקאים, אנשי-רוח, אנשי תקשורת וסתם אזרחים לבנונים מן השורה. כמו כן, ההצהרה פירטה את הצעדים שיש לנקוט מיידית במטרה להביא לתפנית מלאה ביחסי שתי המדינות. כבר בסעיף הראשון החותמים קראו לסוריה להכיר בלבנון כמדינה עצמאית; לסמן את הגבולות בין שתי המדינות; וכן להקים נציגות דיפלומטית בבירותיהן של שתי המדינות.

לכאורה זהו עניין פשוט בעיני כל הומניסט אמיתי, בין אם הוא סורי, לבנוני, ירדני, מצרי, ישראלי או ערבי-נוצרי. אולם לא בעיני סוריה ובעלי-בריתה הסובלים מאוטיזם פוליטי. למי שלא יודע, סוריה אינה מכירה בלבנון כ"מדינה עצמאית", על כן לדעתה "אין צורך לקיים שום נציגות דיפלומטית רשמית בלבנון". באידיאולוגיה של מפלגת הבעת' העלווית, שחאפז אל-אסד טיפח במשך שנים רבות, לבנון היא חלק אינטגרלי מסוריה-הגדולה.

התגובה הסורית להצהרה המשותפת היתה חריפה ביותר. ימים אחדים לאחר פרסום ההצהרה נעצר העיתונאי הסורי מישל כילו שחתם על ההצהרה המשותפת. מדיווח שנמסר באתר אינטרנט ליברלי והובא על-ידי אתר ממר"י באחד מדיווחיו, נאמר כי שופט סורי הוציא צו-מעצר נגד כילו והיפנה כלפיו אישומים הכוללים את הסעיפים האלה: החלשת הרגש הלאומי, יצירת רגשי קנאות אתנית או דתית, פרסום ידיעות כוזבות או מוגזמות העלולות לפגוע בכבודה של המדינה או במעמדה, גינוי או פגיעה בנשיא, בבתי המשפט, ברשויות הממשלתיות, בצבא, במנהל הציבורי או בפקיד המבצע את השלטון הציבורי במסגרת תפקידו או עבודתו. על-פי החוק הסורי העונש בסעיפים אלה יכול לנוע ממאסר לתקופה מסוימת ועד להוצאה להורג.

יחד עם מישל כילו נעצרו עוד עשרות אנשי-רוח סוריים כמו: אנוואר אל-בוני, מחמוד מרעי, נידאל דרוויש ועוד. לאחר מעצרם של אישים אלה, יצאה הודעה מפי מאמון אל-חומסי – חבר פרלמנט שלעבר – שבה נאמר כי "לפחות שלושה עשר אנשים נעצרו במהלך גל המעצרים הזה, אך ישנם מאות אסירים פוליטיים בסוריה ואנו רוצים לשחרר את כולם, שכן אסור לכלוא אדם רק משום שהביע את דעתו". וכך המשיך חומסי לתאר את המצב בסוריה: "בימים קשים אלה, לאחר שהמשטר הסורי הסלים את הדיכוי שלו, את הפרות זכויות האדם שלו ואת התנהגותו הסותרת את כל הכללים המקובלים והאמנות הבינ"ל, את ההסכמים החתומים ואת החוקה הסורית - המעגנת בתוכה את חופש הביטוי בדרכי שלום - יצאתי מסוריה כשאני נושא עמי את קריאת החירות לאסירים שנעצרו בגלל הבעת דעה או מעשה הנובע מאקט של מצפון. אנשים אלה שהקדישו את עצמם למען החירות - הם ומשפחותיהם - סובלים מעושק, מקיפוח ומאימה למען העברת מסר של חירות וההתנגדות לעריצות ולשחיתות, וכדי שהעם הסורי ייהנה מטוב ארצו בצורה שוויונית וצודקת".

על-פי דיווחים שונים שנמסרו בשנים האחרונות מפי ארגונים לזכויות אדם, ישנם אלפי נעדרים בסוריה שנעלמו כלא-היו לאחר שנעצרו בידי שירותי-הביטחון של סוריה, או הובאו מלבנון לסוריה. יש הנוקבים בכמה אלפים ויש הנוקבים במספר 17,000 איש הכוללים סורים, לבנונים ופלסטינים.

אך מאידך, יש אלפי סורים הפועלים במסגרות אופוזיציוניות שונות ומגוונות הן בסוריה עצמה, אך ברובן מחוצה לה – בעיקר בבירות מערביות אך גם בארצות ערביות כמו טוניסיה, מרוקו ומצרים. כך למשל, לאחרונה קמה "החזית להצלה לאומית בסוריה" בנהגת עבד אל-חלים חאדם (מי שהיה סגן-הנשיא עד לשנת 2005), ועלי אל-ביאנוני מנהיג "האחים המוסלמים" בסוריה, המתגורר מחוץ לארצו כבר שנים רבות. זהו ניסיון נוסף להקים אופוזיציה רחבה בדומה ל"ברית הלאומית לשחרור סוריה" שנוסדה בשנת 1982 בידי וותיקי מפלגת הבעת' ומייסדיה שהתאגדו בפריז כנגד שלטונו של חאפז אל-אסד לאחר הטבח באל-חמה. חדאם היה אחראי בין היתר לדיכוי של התנועות הדמוקרטיות שהתפתחו בתקופת ה"אביב של דמשק" – תקופה שהחלה עם עלייתו של בשאר אל-אסד לשלטון והסתיימה בסוף 2001. למרות אישיותו ופעילותו הבעייתית של חדאם כסגן-הנשיא, רבים רואים בעזיבתו את סוריה כסימן נוסף להתפוררות הפנימית של המשטר.

מה שבשאר ובשארה לא מבינים הוא שסוריה נמצאת תחת כרסום פנימי וחיצוני מתמשך. אך, שניהם מזינים האחד את השני בפנטזיה נאצריסטית על איחודו של העולם-הערבי (או לפחות איחודו של הסהר-הפורה) תחת המטריה הסורית והעומד בראשה. לשם כך, מותר לחבור לכל גורם ערבי, למשל לחיזבאללה או לעיתון הלבנוני הפרו-סורי אל-ספיר ולבעלי-ברית זמניים, כדי לחסל את העצמאות הלבנונית. אך האמת היא, שבשאר אל-אסד בעיני ח"כ עזמי בשארה הנוצרי הוא בסך הכל כלי באמצעותו בשארה רוצה להגשים את תוכניתו הידועה כמעט לכל ישראלי, בדיוק כפי שאיראן מוכנה להילחם בישראל עד הסורי והלבנוני האחרון, או כפי שסוריה מוכנה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון.

ההרס והחורבן שהמיטו המשטרים הערבים על עמיהם בשנים האחרונות הם סרח-עודף בדרך להגשמת המטרה בעיני ח"כ עזמי בשארה. אז מה זה עוד כמה אלפי אסירים פוליטיים הנמקים בכלא הסורי (חלקם כבר לא בחיים) ממש מול עיניו של ח"כ עזמי בשארה בעת שערך ביקור בדמשק? ולגבי שאלת נסיעתו למדינת-אויב, על כך צריכה להכריע המערכת המשפטית בישראל - אם יהיה לה מספיק אומץ להציב גבולות של מותר ואסור גם לגבי ח"כ ערבי-נוצרי.
----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מה שח"כ עזמי בשארה לא רצה לראות בסוריה", 21 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.

Tuesday, September 12, 2006

ואליד ג'ונבלט – משל לפרדוקס הלבנוני

ב-28 ביולי 2006, התארח ואליד ג'ונבלט לראיון ממושך בתחנת הטלוויזיה הפופולארית "אל-מוסתקבל" של משפחת אל-חרירי. הראיון, שנערך בידי אחד מהכתבים הבכירים של התחנה, עורר תגובות רבות בישראל, בעולם-הערבי ובמערב. דבריו הנוקבים כלפי חיזבאללה, נסראללה, סוריה ואיראן שודרו שוב ושוב, הן בתחנת "אל-מוסתקבל" והן בערוצים נוספים. מה בעצם אמר ג'ונבלט שחיזק כמה הנחות רווחות הן בקרב אוהדיו וגם בקרב יריביו? אך, תחילה כמה מילים על האישיות הסגנונית הזו שרבים מהעיתונאים בעולם-הערבי משחרים לפתחה. ראשית יש לומר, שבישראל מתבשמים מאמירותיו בנוגע לסוריה וחסן נסראללה. אך השאלה היא, האם באמת זאת כל התמונה כפי שמצטיירת לגביו בישראל?

ואליד ג'ונבלט, בן העדה הדרוזית, נולד באוגוסט 1949. אביו, כמאל ג'ונבלט (1917-1977), היה סופר, משורר, סוציאליסט, מייסד "המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית" והמנהיג המיתולוגי של הדרוזים בלבנון. כמאל ג'ונבלט הפך לאחד מהדמויות הנערצות בלבנון עד לחיסולו בידי סוכנים סורים ב-1977 בשל התנגדותו למעורבותה של סוריה בלבנון. עד לחיסולו של אביו, ג'ונבלט הבן התרחק מעיסוק בפוליטיקה הלבנונית וסירב להיכנע למסורת הדרוזית הנוקשה: הוא למד באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בילה את רוב זמנו כבחור צעיר במועדוני הלילה של ביירות ופריז, נשא אישה ירדנית והעדיף מכנסי ג'ינס על פני לבוש דרוזי מסורתי. אך ביום בו נרצח אביו, גורלו השתנה והוא נכנס באומץ-לב לנעלי אביו, תחילה בהיסוס רב, שכן העדה הדרוזית נהתה בהערצה אחרי אביו. ככל שגבר בטחונו הפוליטי וככל שביטא עמדות עצמאיות, הוא הצליח לרכוש אהדה רבה הן בקרב העדה והן במסגרות הפוליטיות המגוונות של לבנון המחולקת לעדות ודתות רבות. בעקבות רצח אביו, הוא למד שיעור חשוב בהישרדות בפוליטיקה הלבנונית. דהיינו, על-מנת לשרוד מול כוחות עוינים, יש לנהל תמרונים פוליטיים גם אם נדרשת מידה רבה של ציניות, במטרה לשמר את מעמדה של העדה הדרוזית בלבנון.

המדיניות כלפי סוריה
שבועות אחדים לאחר חיסולו של אביו, נסע ואליד ג'ונבלט לדמשק למפגש היכרות עם הנשיא הסורי חאפז אל-אסד. בעקבות המפגש, נערכה גם "שיחת הבהרה" עם אסד. לאחר שחזר ג'ונבלט ללבנון הוא לא הוציא מילה אחת בגנות סוריה במשך שנים אחדות. אך הדברים השתנו שהחלה מלחמת לבנון ב-1982: תחילה ניהל מגעים עם ישראל להקמת אוטונומיה דרוזית; עבר לדמשק כדי להשיג תמיכה מהסורים; בעזרת סוריה הוא ביסס שליטה מלאה של הדרוזים בהרי השוף לאחר מלחמה עקובה מדם נגד הנוצרים; שמר על יחסים הדוקים עם סוריה לאורך כל שנות ה-80; תחת המטריה הסורית ג'ונבלט נבחר לפרלמנט ב-1992 וב-1996; וכן, הוא שמר על נתיב הידברות עם מדינות שכנות ורחוקות כאחד - בדרך כלל בערוצים חשאיים.

לאחר מותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000, השתנתה מדיניותה של סוריה כלפי חסן נסראללה וארגון חיזבאללה. בשאר של-אסד שתפס את השלטון לאחר מותו של אביו, העניק תמיכה גורפת לחיזבאללה שבאה לידי ביטוי גם בהעברת כמויות עצומות של נשק וציוד מתוחכם לארגון. מלבד העזרה החומרית, סוריה שימשה מטריית הגנה לחיזבאללה בלבנון, בעוד שאיראן החלה לעצב את חיזבאללה בדרום-לבנון כדיביזיה איראנית מחומשת היטב עם תורת-לחימה שנלמדה היטב מהלחימה של צה"ל בשטחים.

התפנית המלאה שסוריה עברה בהנהגת באשר אל-אסד, גרמה למהפך תודעתי מסוים אצל ואליד ג'ונלבט. הוא חבר לרפיק אל-חרירי והחל להשמיע קריאות נגד מעורבותה של סוריה בפוליטיקה הלבנונית. מעט לפני חיסולו של אל-חרירי בידי המודיעין הסורי בראשית 2005, פוליטיקאים לבנונים המקורבים לסוריה רמזו לו, בלשון ברורה, כי הוא יעד לחיסול אם לא יחדל ממדיניותו האנטי-סורית. באותה עת, ג'ונבלט שיער כי ימיה של סוריה בלבנון ספורים וכי יש להגביר את הלחץ על סוריה לחדול מלבחוש בפוליטיקה הפנימית של לבנון. ככל שגברה התנגדותו לסוריה כך הוא צבר אהדה ציבורית רחבה בלבנון. עם חיסולו של רפיק אל-חרירי זו היתה אחת משעותיו הגדולות של ג'ונלבט שהחל להתבלט כמנהיג לאומי בעל שיעור קומה.

כשחוסל רפיק אל-חרירי, נזכרו רבים מאזרחי לבנון בחיסולו של כמאל ג'ונבלט, אביו של ואליד. וכך כתב עלי חמאדה בעיתון הלבנוני "אל-נהאר", מייד לאחר חיסולו של אל-חרירי: כמו שרצחו את כמאל ג'ונבלט והשליכו אותו מדמם בראש חוצות בשנת 1977, כך פוצצו חצי עיר, רצחו את רפיק אל-חרירי והפכו את גופו לפחם שרוף. זה המשטר וזה הגיונו עוד מראשיתו – משטר הרוצח את המתנגדים ושורף את גופו של מי שמעז לעמוד מולו. משטר נפשע, נוקם ונוטר שאינו נרתע מלהגביר את הטרור נגד אנשים עצמאיים, ריבוניים ובני חורין. רפיק אל-חרירי שנפל כשהיד למען העצמאות איננו הראשון במסכת הפשעים ואולי איננו האחרון. לפיכך, צריך שלא ייווצר מצב שדמו נשפך לשווא ושלבנון לא תהיה שבויה מכאן והלאה בידי המדיניות המאפיונרית הזאת".

בבחירות שנערכו בלבנון במאי-יוני 2005, ג'ונבלט חבר לחיזבאללה כחלק מהמשחק הפוליטי כדי למנוע דומיננטיות של קבוצה אחת על חברתה, דהיינו, דומיננטיות של עדה אחת על עדה אחרת או השפעה אחת על השפעה אחרת. לכאורה, המדיניות של ג'ונלבט מאז סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת נראית תמוהה. על כן נשאלת השאלה מה באמת מניע אותו לפעול כפי שהוא פעול?

ג'ונבלט הוא בעצם דוגמא לפרדוקס הערבי והלבנוני – חוסר זהות ברורה ומוגדרת למרות הניסיון ליצור מכניזמים של "ערביות". הזהות "הערבית" במזה"ת מורכבת ממספר זהויות חזקות הרבה יותר מהרעיון "הערביות" בעלמא, כמו: השבט, החמולה, המשפחה, העדה, הדת, הכפר, העיר, השפה ועוד. למרות הנטייה לראות את העולם-הערבי כמונוליטי, הזרמים שבאים לידי ביטוי בואליד ג'ונבלט מציגים יפה את הבעייתיות של הזהויות השונות המרכיבות את האזור. מהיבט הזה לישראלים יש חיים קלים, שכן המושגים עם-ישראל, ארץ-ישראל ותורת-ישראל תוחמים יפה את הגבולות בצורה די הדוקה בניגוד למתרחש בעולם-הערבי. לבנון היא בעצם מיקרו-קוסמוס של העולם הערבי, שכן מה שמתחולל בה, יתרחש בסופו של דבר גם בסוריה, בעיראק, בירדן ואולי אף במצרים שיש בה מיעוט קופטי גדול.

מקורות לבנונים המקורבים לואליד ג'ונבלט מעלים את התמונה הבאה השופכת מעט אור על דמותו ומדיניותו כלפי חיזבאללה, סוריה, איראן וישראל:
הוא קנאי לעדתו הדרוזית – בעיקר בלבנון, אך גם במקומות אחרים במזה"ת. למען שרידותה של העדה הדרוזית בלבנון הוא מוכן להחליף נאמנויות. הוא יחבור בצורה גורפת לגורם כלשהו רק אם ידע בוודאות שעדתו תצא נשכרת מכך. הוא מתנגד לכל התערבות זרה בעניינים הפנימיים בלבנון. הוא מאמין באחדותה של לבנון אך אינו מאמין שיש דבר כזה זהות אתנית "לבנונית". הוא נמנע בכל קשר ישיר עם גורמים ישראלים. הוא בעד נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים. הוא בעד פיגועי התאבדות נגד ישראלים. הוא בעד הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אין לו כל רצון לסייע לישראל במאבקה נגד חיזבאללה. ב-2004 הוא קרא לדרוזים בישראל לא לשרת בצבא, אך זו היתה "קריאת הזדהות" לנוכח האירועים בשטחים בעקבות מלחמת טרור המתאבדים שהחלה בשנת 2000. הוא אינו סומך על נאמנותה של ישראל כלפי ידידיה בלבנון, והוא חושב שישראל טעתה קשות שהיא החליטה להסתמך על הנוצרים בלבנון ב-1982. אם רעיון "האחדות הלבנונית" יקרוס, הוא ישקול להקים קנטון דרוזי בהרי השוף. לעדה הדרוזית כמו לעדה הנוצרית בלבנון, אין כל רצון לחיות במדינה הלבנונית כפי שהקופטים במצרים חיים תחת הדומיננטיות של האיסלאם.

הראיון באל-מוסתקבל
הראיון שנערך עם ואליד ג'ונבלט ב-28 ביולי 2006, עורר הדים ברחבי לבנון ובישראל, שכן נדמה היה כי ואליד ג'ונלבט הילל את "הניצחון" של חיזבאללה מול חיילי צה"ל. וכך אמר ג'ונלבט: " היום חיזבאללה מנצח מבלי לשים לב לאופי המאבק. אני צופה שיהיה גרוע יותר, אבל חיזבאללה ימשיך ויטען כי הוא מנצח. אנו נהפוך לארץ חרבה אשר נספחת לסוריה ואיראן שרוצות לנהל משא ומתן עם ארצות-הברית על שרידי המולדת הלבנונית". בראיונות נוספים שהוא העניק לאמצעי התקשורת, ימים אחדים לפני כן, הוא שב וחזר על דבריו בעניין "נצחונו" של חיזבאללה מול חיילי צה"ל. דבריו שנאמרו בציניות רבה על חיזבאללה, נאמרו גם על רקע התדמית של הקרב בבינת ג'ביל בתקשורת הערבית וכדי לרצות מעט את דעת-הקהל הלבנונית. ויחד עם זאת, הדברים נאמרו באופן כזה שנדמה היה כי כושר-העמידה של חיזבאללה מול חיילי צה"ל הותיר בו רושם כלשהו.

נקודה נוספת חשובה בראיון התבטאה בדברים האלה: "אין משמעות לכבוד ללא חירות, דמוקרטיה, פלורליזם, עיתונות חופשית וכיבוד דעתו של האחר. הכבוד אינו רק טילים, נפילה לשם שמים, מעשי גבורה ודעות כמו של נועם חומסקי ודומיהם, שאחד מהם יושב בכנסת ישראל, אשר אינם מתעניינים בשני שלישים מהעם הלבנוני הדורש חירות ועצמאות". דברים אלה נאמרו גם על רקע הראיון שנסראללה העניק לערוץ אל-ג'זירה ב-20 ביולי 2006. ובכן, מיהו אותו חבר-כנסת בדבריו של ג'ונבלט? ומדוע טרח ג'ונלבט להזכיר אותו?

כוונתו של ג'ונלבט היתה לח"כ עזמי בשארה הנוצרי שביקר בלבנון לאחר רצח רפיק אל-חרירי. לפני שנים אחדות, כשג'ונלבט ביצע תפנית פוליטית נוספת לעבר סוריה, הוא קיבל המלצה להיפגש גם עם ח"כ עזמי בשארה. גורמים לבנוניים המכירים היטב את ח"כ בשארה, המליצו בכל תוקף לג'ונבלט להתרחק מח"כ בשארה בשל תמיכתו העיוורת בסוריה ובחיזבאללה. למרות ההמלצה השלילית על ח"כ בשארה, ג'ונלבט ניהל שיחות ישירות ועקיפות עם ח"כ בשארה כדי לתהות על קנקנו.

לח"כ בשארה יש קשרים הדוקים עם העיתון הלבנוני "אל-ספיר" ועם עורכו הראשי של העיתון טלטל סולימאן. "אל-ספיר" שם לו למטרה לקדם את מטרותיה של סוריה בלבנון ולחזק את מעמדם של חסן נסראללה וחיזבאללה בזירה הלבנונית. העיתון מחזיק פרשן לענייני ישראל בשם חלמי מוסא, המנתח את האירועים בישראל על-פי הפרשנות הסורית ועל פי מה שנמסר לו מישראל. כשהתברר לג'ונבלט מהו התפקיד שלקח על עצמו ח"כ עמזי בשארה בלבנון, "עבר חתול שחור" בינו לבין בשארה – כפי שמציינים זאת מקורות לבנוניים המקורבים לג'ונבלט. על כן, בראיון ל"אל-מוסתקבל", ג'ונלבט טרח להזכיר את "חבר הכנסת הישראלי" המתעניין רק בשליש מהעם הלבנוני, דהיינו מתעניין בשיעים בלבד ובארגון חיזבאללה כחוד-החנית של סוריה בלבנון.

למרות דעתו של ג'ונבלט על ישראל במאבקה עם הפלסטינים, הוא יודע - כפי שאחרים יודעים - שאם חיזבאללה לא יוכה קשות, שום גורם לבנוני לא יעיז לקחת על עצמו להתעמת עם חיזבאללה הנתמך בידי סוריה ואיראן. ג'ונלבט אף יודע שהוא נמצא על הכוונת של שירותי המודיעין הסורי המחכים לשעת-כושר כדי להיפטר ממנו בשל עמדתו התקיפה נגד סוריה ובעלי-בריתה בלבנון - כפי שאירע לאישים לבנונים אחרים כמו רפיק אל-חרירי המנוח.
----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ואליד ג'ונבלט – משל לפרדוקס הלבנוני", 12 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.