כמיליון יהודים גורשו ממדינות-ערב בטיהור אתני אלים ואכזרי

עד סוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, התגוררו במדינות-ערב כמיליון יהודים. כל יהודי שהתגורר במדינה ערבית כלשהי רכש לה כבוד, פעל על-פי חוקי המדינה, לא חתר נגדה ולא רצה להפוך אותה למדינה יהודית למרות שהיהדות היתה קיימת במקום עוד הרבה לפני בוא האסלאם. רבים מהם סולקו וגורשו בחוסר-כל במשך תקופה קצרה מאוד - מסוף שנות ה-40 ועד לתחילת שנות ה-50. האם היה עולה בדעתם של הלאומנים הערבים להתחשב בצורה כלשהי בדרישות לאומיות של היהודים במדינות-ערב אילוּ הם היו מרהיבים עוז להעלות דרישות שכאלה בפרהסיה? מתוך מיליון יהודים שחיו במדינות-ערב עד לסוף שנות ה-40, כמה נותרו כיום?

במצרים חיים כיום רק כ-300 יהודים. בסוריה נותרו לכל היותר כ-200 יהודים. בלבנון נותרו לכל היותר כ-100 יהודים. בתימן נותרו לכל היותר כ-300 יהודים. בלוב נותרו לכל היותר עשרות יהודים בלבד. באלג'יריה נותרו לכל היותר כ-200 יהודים. במרוקו נותרו כ-5,000 יהודים. בטוניסיה נותרו כ-3,000 יהודים. בעיראק כמעט ולא נותרו יהודים.

ספרו של סלים פתאל, "בסמטאות בגדאד", מתאר את גודל הטרגדיה
"עד שקמה המדינה היהודית לא היה דבר שיכול לפגוע ביחסים הטובים ששררו בין הערבים ליהודים" - אמר פייסל, מלך סעודיה, לקיסינג'ר, שר החוץ האמריקני בנובמבר 1973, עמדה זו, למרבה האירוניה, הפכה בימינו למיתוס.

בגדאד, אותה עזב המחבר לפני יותר מחמישים שנה, נתקבעה בתודעתו כעיר קסומה של חוכמה ותבונה אך גם כזירה של גרדומים ופרעות נגד יהודים; זירה שבה הנקמה עדיפה על הסובלנות, והחרב, סמל הגבורה והגבריות, היא הגוזרת בדין שבין אדם לחברו.

בנוף אכזר כזה, האדם הופך לחפץ; חיי הפרט והקהילה מאבדים את ערכם. טבח של ערבים בידי ערבים נחשב לדבר של מה בכך, קל וחומר פוגרום ביהודים ובמיעוטים אחרים. אפילו מזמורי ישועה ל"עושה שלום במרומיו", שבני המזרח כה היטיבו להגות ולשנן, מתנגנים כהמנון מוות על אודות אפסותו של האדם.הספר "בסמטאות בגדאד" חוזר אל האירועים והגיבורים של התקופה, דרך סיפורו האישי והמשפחתי של המחבר, ושזור בקורות הקהילה. הסיפורים שבספר מספרים על חיים של מחסור ועוני, על אהבות בסתר, על פליטים שנמלטו מרוסיה ואפילו על "הזונה מבבל". הספר הוא מעין רקוויאם להוויה היהודית בת אלפי שנים שנכרתה וכתב אישום נגד החברה והממשל העיראקיים.