התקשורת הישראלית והמעורבות הרוסית בסוריה

מאז אמצע חודש ספטמבר 2015, דומה היה שהתקשורת הישראלית נכנסה להיסטריה מוחלטת לנוכח הידיעות המרעישות על כניסתם של כוחות-צבאיים של רוסיה לתוככי הממלכה המתפוררת של בשאר אל-אסד. ההיסטריה התקשורתית הזו ניהלה את עצמה כאילו אנו חיים בשנות ה-70 של המאה הקודמת מול בריה"מ הגדולה והמאיימת הדופקת בשעריה של מדינת-ישראל. גם הפגישה בין נתניהו לפוטין שנערכה ב-21 בספטמבר 2015 - על רקע המעורבות הצבאית הישירה של רוסיה בסוריה -  תוארה בידי אחדים מאמצעי-התקשורת הישראלית כ"מפגש בין הדוב הרוסי לבין הנמלה הישראלית". מחד גיסא, התקשורת הישראלית ברובה נוטה לזלזל ביכולותיה של ישראל. ומאידך, ההתרחשויות הבינלאומיות מסוקרות כאילו העולם כולו סובב סביב ישראל  לטוב או לרע - אך בעיקר לרע.

שתי המגמות הקוטביות הללו מראות בעליל שיש לנו בעיה רצינית מאוד מבחינה תקשורתי משום שהתקשורת הישראלית עסוקה ביצירת היסטריה ציבורית תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מידיעות ותהליכים בינלאומיים המתרחשים בסביבה הקרובה והרחוקה לנו. לצד כל זה, גם האמירות הפומביות של אלה המתיימרים לייצג את "האופוזיציה" הישראלית, מקבלות ממד של היסטריה תקשורתית, הרבה מעבר לערכן האמיתי, שאינן משרתות כלל את מכלול האינטרסים של הציבור הישראלי - ראו ערך "יצחק הרצוג" שהפך בשבועות האחרונים לליצן פוליטיבשירות אחדים מכלי התקשורת בישראל.

התקפה רוסית ראשונה בסוריה - עשרות אזרחים הרוגים

הקו המלווה את מרבית משדרי-החדשות בישראל נוטה להיות מתלהם והיסטרי. אפילו "אות-הפתיחה" של החדשות המרכזיות של ערוץ 2 נתפס בעיני רבים כאלים ותוקפני. לצד כל זה מתלווה מלל אין-סופי הגולש לעיתים קרובות לברברת צעקנית ומיותרת הנמתחת לעיתים קרובות ליותר מ-80 דקות מידי יום. למרות "מריחת-הזמן" הזו, די נדיר (נדיר מאוד) לראות דיון ענייני האמור לשרת את הציבור בשפה ראויה, עניינית וברמה גבוהה. הקו המרכזי הזה, מלווה באופן-בולט גם את משדרי-הבוקר של ערוצי הטלוויזיה בישראל - וזאת בניגוד גמור למה שמתחולל ברחבי-העולם גם במקומות יותר "סוערים" מישראל. העניין הזה מוביל אותנו למקבילה המתלהמת של הטלוויזיה הישראלית - שהיא הטלוויזיה הרוסית הפועלת תחת משטרו של פוטין.

ב-30 בספטמבר 2015, הפרלמנט הרוסי אישר לפוטין להפעיל כוחות-צבאיים בסוריה. הדגש בהחלטה הרוסית היה על התקפות אוויריות בלבד ולא על שימוש בכוחות קרקעיים של הצבא הרוסי על אדמת סוריה. שעות אחדות לאחר ההחלטה הזו, מטוסים רוסים תקפו מטרות בחאלב, בחומס ובאזור מחוז לטקיה. הכותרת הרשמית של רוסיה להתקפות הללו הייתה "מלחמה בארגון המדינה-אסלאמית". אלא, שהארגון הזה עדיין לא מהווה איום ממשי באזורים האלה. מי שפועל באזורים האלה הם ארגונים הנתמכים בידי סעודיה ומדינות-המפרץ וכן ארגון "ג'בהת אל-נוסרה" המזוהה יותר עם ארגון "אל-קאעידה" מאשר עם ארגון "המדינה האסלאמית". רוסיה טענה שהיא פועלת בסוריה על-פי החוק הבינלאומי משום שהיא הוזמנה על-ידי המשטר הסורי לפעול בסוריה. וזאת, בניגוד גמור לפעילותה של "הקואליציה האמריקאית" הפועלת בסוריה ללא הסכמתה המופרשת של הממשלה החוקית של סוריה. במקרה הזה, רוסיה צודקת לחלוטין. אלא של"צדק" הזה יש גם מחיר עתידי משום שאם נפגעו אזרחים חפים-מפשע בהתקפות הרוסיות - כפי שאכן קרה בעיר חאלב  - אפשר יהיה לתבוע בכירים רוסים על הפרה של החוק-הבינלאומי העוסק בדיני-מלחמה. סביר להניח שתביעות כאלה יוגשו בעתיד הקרוב על-ידי ארגונים סורים הפועלים באירופה ובארה"ב.

מעבר להיבט הזה, ההתקפות הרוסיות שנערכו ב-30 בספטמבר 2015, חשפו פעם נוספת את המניע העיקרי של רוסיה להגביר את פעילותה הצבאית בסוריה. לפוטין ברור לחלוטין שללא אסד וללא השליטה העלווית ברצועת החוף המשתרעת מהעיר טרטוס ועד לצפון העיר לטקיה, רוסיה לא תוכל להפעיל את הנמל החשוב שלה בטרטוס המשרת את הצי הרוסי הפועל בים השחור. סביר להניח שגורלו האישי של אסדאינו מעניין באמת את פוטין. רוסיה רוצה בעל-ברית נאמן בסוריה שיכבד את ההסכמים שנחתמו עם בריה"מ לשעבר, מאז שנת 1971, בנוגע לנוכחות הרוסית המשמעותית בנמל טרטוס - שהפך עם הזמן לבסיס-ימי אסטרטגי עבור רוסיה. אין תימה איפה, שבהצהרות הרשמיות של רוסיה בנוגע למעורבותה במשבר המתחולל בסוריה, הושם דגש על ביטוי "הממשלה הסורית" - שהוא ביטוי מרומז לעדה העלווית ולשליטתה על אזור-החוף בו שוכן נמל טרטוס. פוטין, באופן הזה, הפך את אזור-החוף של סוריה למקום-בטוח עבור העדה העלווית כולה ועבור האינטרסים האסטרטגיים של רוסיה במזרח-התיכון. בעניין הזה, בנקודות אחדות, אפשר למצוא קווי-השקה בין האינטרסים של רוסיה לבין האינטרסים של ישראל בעיקר בכל מה שקשור לאזור רמת-הגולן.

שעות אחדות לאחר ההתקפה הרוסית שנערכה באזור העיר חאלב ה-30 בספטמבר 2015, נודע על עשרות אזרחים חפים-מפשע שנהרגו בעקבות המהלך האווירי הרוסי. כמובן שבערוצי הטלוויזיה ברוסיה לא נאמר על כך דבר. באחת מתחנות הטלוויזיה הפופולאריות של רוסיה -Planeta RTR  - המשדרת בשפה הרוסית גם לקהילות מעבר-לים, נערך דיון מיוחד שעסק ב"מלחמה של רוסיה נגד ארגון המדינה -האסלאמית", וזאת לאור הפעילות האווירית ההתקפית שנערכה באותו יום. לאורך כל הדיון הופיעה כותרת בתחתית המסך שהסבירה לצופים ש"רוסיה נלחמת בארגון המדינה-האסלאמית". על-מנת להבין את הלוגיקה שעומדת מאחורי הפעילות הרוסית הנוכחית, אחד מהמשתתפים בדיון הסוער טען ש"סוריה בעצם היא המקור של הנצרות הרוסית". לפיכך, לטענתו, לפעילות הצבאית בסוריה יש היבט היסטורי משום שמדינה זו מהווה חלק מהמארג התרבותי-הדתי של אמא רוסיה. היה אפשר להבין מדבריו שסוריה בעצם שייכת לרוסיה מבחינה היסטורית, וכי הפעילות הצבאית בסוריה נועדה גם כדי "להציל את העולם-הנוצרי כולו". אתם יכולים להיות בטוחים שהרבה מאוד צופים רוסים קנו את הסיפור האווילי הזה - וזאת למרות שהוא המתכוון לטורקיה ולא לסוריה. במילים אחרות, "הדוב הרוסי" לא השתנה לפחות בדבר אחד - בתעמולה. זה כל מה שנותר מבריה"מ הגדולה והמאיימת של שנות ה-70 של המאה הקודמת. כאשר רוסיה תגמור להרוס את סוריה, הכתובת היחידה לשיקומה של סוריה תהייה, כמו תמיד, ארה"ב. עד אז, רבים בעולם מקווים, שבארה"ב יהיה נשיא קצת יותר מחובר למציאות הבינלאומית מהנשיא הנוכחי של 2015.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית והמעורבות הרוסית בסוריה", מגזין המזרח התיכון, 1 באוקטובר 2015.  

גרמניה ומשבר הפליטים – דינמיקה של אלימות פוליטית

לתאריך ה-1 בספטמבר, יש משמעויות רבות בהיסטוריה המודרנית של אירופה. בתאריך זה, בשנת 1939, גרמניה פלשה לפולין ובכך החלה למעשה מלחמת-העולם השנייה שהסתיימה ב-8 במאי 1945.  התאריך המיוחד הזה גם מאפשר לגרמניה להציג פעם נוספת - באמצעות סדרות דרמטיות - את היותם של הגרמנים קורבנות של האירועים שהתרחשו בעקבות המלחמה ולאחריה. אירופה לאחר המלחמה עמלה קשות כדי להגיע לרמה מסוימת של שלווה ושגשוג כלכלי לאחר מאות שנים של אלימות, טרור פוליטי, טרור דתי, מלחמות עקובות-מדם ומשברים אקוטיים שפירקו מדינות ואימפריות ביבשת. אולם, רק לאחר פירוקה של בריה"מ בשנת 1991, אפשר לקבוע שהאיום על אירופה המערבית הוסר כליל. לפיכך, אנחנו מדברים על חלון של זמן קצר בלבד המשתרע על פחות מ-25 שנים בהן שורר שלום ברחבי היבשת ללא איומים אקוטיים היכולים לערער את שלוותם של התושבים.

בעקבות זרם של מיליוני הפליטים הנוהר לעבר אירופה המערבית והמתחים שבעיה זו יוצרת בין המדינות המרכיבות את "האיחוד האירופאי", דוברים בכירים באיחוד הצהירו, ב-1 בספטמבר 2015, שאירופה כפי שהיא מוכרת לנו, איננה קיימת עוד. ההצהרה הפסימית הזו באה לאחר שנה קשה מאוד בשל המשבר הצבאי באוקראינה ומשבר-החובות של יוון שטלטלו את מדינות-האיחוד לעבר פסימיות בנוגע לקיומו של "האיחוד האירופאי" במתכונתו הנוכחית. לא כל המדינות מקבלות את "התכתיב" הגרמני ובוודאי שמדינות נוספות חוששות מהעוצמה שגרמניה מפגינה כלפי מדינות חלשות יחסית באיחוד. המתחים הללו, שהתעצמו מאוד בשנה האחרונה (2015), קיבלו תפנית רעה נוספת בשאלת קליטתם של הפליטים הזורמים לאירופה מכל-עבר. מנהיגים בכירים במזרח-אירופה - המשמשת תחנת-מעבר לפליטים בדרכם למערב-אירופה - האשימו את המדיניות "השמאלנית" של האיחוד בנוגע לבעיה זו הגורמת לחרדה גדולה בשל האיום העתידי על צביונה הלאומי והדמוגרפי של אירופה. מדינות אחרות באיחוד מעודדות את הפליטים להגיע לגרמניה - שהפכה לקורבן של התעמולה שהיא ניהלה למען עצמה במשך העשורים האחרונים.

אלה הטוענים נגד המדיניות הגרמנית בעיקר בנוגע לבעיית הפליטים והמהגרים הנוהרים לאירופה, צודקים ברוב המקרים. במהלך העשורים האחרונים, גרמניה ניהלה מסע תעמולתי חובק-עולם בתקציב של עשרות מיליארדי דולרים שמטרתו הייתה להציג את "פניה היפות" של גרמניה בשלל תחומים תרבותיים, כלכליים וחברתיים. הלכידות החברתית והמשמעת האזרחית של הגרמנים, הובילו את גרמניה לאחר 1945 להישגים מרשימים למרות שחלקם נעשו בכפייה על-ידי המעצמות הכובשות. גרמניה רצתה להיות "אחרת". לשם כך, היא בנתה בעמל-רב תדמית פנימית ובינלאומית המדגישה את היותה של גרמניה מדינה שלווה, שוחרת-שלום, הדבקה בעקרונות היסוד של זכויות-אדם והקפדה על זכויותיהם של מיעוטים המתגוררים בתחומה או נקלטו בה לאורך העשורים הראשונים לאחר מלחמת-העולם השנייה.

בארבע השנים האחרונות, התעמולה הזו הפכה למביכה למדי: אין כמעט כלי-תקשורת אחד שלא פרסם ידיעה שבועית או חודשית על היותה של גרמניה המדינה המועדפת להגירה לאחר ארה"ב. בחלק מכלי-התקשורת בגרמניה התפרסמו אין-ספור כתבות על "הפלא הגרמני" של השנים האחרונות. כלי-תקשורת נוספים יצאו בסדרת כתבות תחת הכותרת "תעשו אותי גרמני" שהופנתה בעיקר למדינות באיחוד-האירופאי. במסגרת הזו, אזרחים ממדינות שכנות התארחו בגרמניה למשך שבועות אחדים כדי לחוות את "החוויה הגרמנית" מכלי ראשון. היהירות הגרמנית בתקופה האחרונה הייתה בשיאה.

אולם, מאחורי שביעות-הרצון הגרמנית הסתתרו להם כמה נתונים בעייתיים מאוד המדגימים היטב את השינוי הדמוגרפי המתחולל בגרמניה. את השינוי הזה הרגישו האזרחים הגרמנים באופן הדרגתי שהפך בשנים האחרונות לשיטפון המאיים על החברה הגרמנית כולה. אחד מהסוציולוגים הבכירים של גרמניה העניק ראיון, ב-25 באוגוסט 2015, לאחד מכלי התקשורת המובילים של גרמניה. הראיון נערך, כמובן,  על רקע משבר הפליטים הזורמים לעבר אירופה ובמיוחד לעבר גרמניה. במהלך הראיון הוא מסר את הנתונים הללו: משנת 1945 ועד לשנת 2000 הגיעו לגרמניה 23 מיליון זרים. במהלך התקופה הנדונה עזבו את גרמניה 17 מיליון תושבים. לדעתו של פרופ' זוייפנר, התהליך הזה עבר איכשהו בשלום. אולם, מה שמתחולל כרגע עקב המדיניות הנוכחית של גרמניה, מתבטא בכך שהיא מייבאת את הסכסוכים האלימים של המזרח-התיכון לתוך גרמניה עצמה. דהיינו, שיעים נגד סונים; כורדים נגד סורים; עיראקים נגד כורדים; מוסלמים נגד נוצרים; טורקים נגד כורדים; וכן סכסוכים אלימים בתוך העדות האפגאניות, הפקיסטניות ובתוך שלל העדות האפריקאיות המתגוררות בגרמניה. על-פי טענות אחדות, גרמניה הפכה ל"מיקרוקוסמוס" של המזרח-התיכון, וזאת בהתאם לאירועים האלימים המתרחשים מיד יום ביומו בין קבוצה אחת כלפי קבוצה אתנית או דתית אחרת. הפליטים והמהגרים אכן זורמים לגרמניה, ומאידך המוני אזרחים גרמנים עוזבים את המדינה גם לאור השינוי הדמוגרפי המתחולל בה בשנים האחרונות.

על-פי הערכות זהירות, בשנת 2015 התגוררו בגרמניה יותר מ-5 מיליון מוסלמים (יש יותר). רק בחודש אוגוסט 2015 גרמניה קלטה 106,000 פליטים חדשים. בחודשים הראשונים של שנת 2015, היה ברור לרשויות בגרמניה שמספר הפליטים שייקלטו בגרמניה בשנה הנוכחית יהיה כפול בהשוואה לשנת 2014. ממשלת גרמניה העדיפה, כמובן, לא למסור לציבור מספרים מדויקים. לבסוף, ממשלת גרמניה נאלצה לפרסם את הנתונים המשוערים של הפליטים שייקלטו במהלך 2015. באמצע חודש אוגוסט 2015, ממשלת גרמניה הודיעה כי במהלך השנה ייקלטו כ-800,000 פליטים. לקראת סוף אוגוסט, ממשלת גרמניה מסרה שקרוב לוודאי שייקלטו בגרמניה יותר ממיליון פליטים בשנת 2015. המספרים האלה זעזעו לחלוטין את הציבור הגרמני ואת המערכת הפוליטית כולה - לרבים נראה היה שאנגלה מרקל מאבדת שליטה על הנעשה במדינתה על חשבון האזרחים הגרמנים. העיסוק האובססיבי של מרקל במשבר החובות של יוון ובמשבר הצבאי המתחולל באוקראינה, הרדים את המערכת הפוליטית כולה כאילו גרמניה מתנהלת בנינוחות מסוימת של "עסקים כרגיל" למרות שהכתובת הייתה על הקיר.

בעיית המהגרים והפליטים הזורמים לגרמניה אינה רק תופעה של החודשים האחרונים. לאורך השנתיים האחרונות התפרסמו בגרמניה אלפי כתבות העוסקות בנושא הזה ובהשפעתו על החברה הגרמנית. טוקבקיסטים אחדים שהגיבו לכתבות הללו טענו ש"השינוי הדמוגרפי בגרמניה גרם להם לעזוב את גרמניה". טוקבקיסטים אחרים הגיבו לדברים הללו בשלילה מוחלטת והיו כאלה שטענו ש"הרבה אנשים שילמו בחייהם כדי להעמיד את גרמניה למה שהיא כיום". ברוב המקרים זה היה דו-שיח של חרשים כפי שהוא מתנהל בדרך-כלל בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני - הן בשאלה הבוערת הזו והן בשאלות מהותיות נוספות הקשורות לאופייה הרצוי של גרמניה למשך השנים הבאות.

מתחילת שנת 2015 התבצעו בגרמניה יותר מ-350 פעולות טרור נגד מהגרים ופליטים. אלה הם רק הנתונים הרשמיים. אולם, לצד הנתון הזה, מתבצעים עשרות התנכלויות יומיומיות נגד פליטים ומהגרים - החל מהשלכת בקבוקים ריקים וכלה בהצקות מילוליות ופיזיות. מדובר על תופעה המתרחבת מחודש לחודש כמעשה שבשגרה. התפרעויות האלימות שהתרחשו בעיירה היידנאו - Heidenau - שבמזרח-גרמניה, לאורך כל חודש אוגוסט 2015 נגד קליטתם של הפליטים והמהגרים בעיירה, חשפו פעם נוספת את העצב-החשוף של גרמניה המתבטא בקיומו של ציבור גדול מאוד שאינו מהסס לבטא עמדות גזעניות ולהוציא-לפועל התקפות יומיומיות נגד זרים ונגד כוחות-הביטחון.

כשאנגלה מרקל הגיעה לעיירה כדי לבטא את הזדהותה האמיתית והכנה עם המהגרים המותקפים, מאות רבות של תושבי העיירה קראו לעברה "אויבת העם", "בוגדת" ו"זונה". כשמרקל טענה ש"גרמניה עשירה, והיא יכולה להתמודד עם הפליטים הרבים המגיעים אלה", המפגינים קראו לעברה שגרמניה אינה עשירה, וכי הם עצמם בקושי מצליחים להתקיים מ-700 אירו לחודש (שהם כ-3,000 ₪). בכך, נפתח מחדש הדיון הפומבי על ההבדלים בין מזרח-גרמניה למערב-גרמניה, בין ימין-רדיקלי לשמאל-רדיקלי, בין עשירים לעניים ובין שמרנות לאומנית לדמוקרטיה ליברלית. כל אלה מהווים, פעם נוספת, את נקודות-השבר והמחלוקת של החברה הגרמנית לדורותיה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "גרמניה ומשבר הפליטים - דינמיקה של אלימות פוליטית", מגזין המזרח התיכון, 3 בספטמבר 2015.

סוריה גולשת לעבר מלחמת-אזרחים

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-22 באפריל 2011 על הריגתם של 90 בני-אדם מירי של כוחות-הביטחון על מפגינים ביום נוסף עקוב-מדם של מחאה אזרחית. מקורות נוספים מסרו על הפגנות רבות שנערכו ברחבי סוריה במהלך היממה האחרונה בעקבות הקריאה של האופוזיציה לערוך הפגנות מחאה להפלת משטרו של בשאר אל-אסד. "יום שישי הטוב" על-פי הקריאה של האופוזציה הסורית, הפך ליום של מרחץ-דמים. הפגנות רחבות-היקף היו בעיר חומס, חאלב, חמה, דמשק, דיר אל-זור, דומא, קמישלי, מחוז אידליב, קונייטרה, ודרעא באזור החוראן שבדרום-המדינה. מקורות נוספים ציינו על פריסה רחבה של כוחות-צבא ברחבי המדינה. דרכים ראשיות נחסמו לתנועת אזרחים.

הטלוויזיה הסורית מסרה שהיו הפגנות מעטות של עשרות אנשים בלבד במקומות שונים ברחבי המדינה. באופן מפתיע הטלוויזיה הסורית שידרה צילומים של הפגנות מחאה ללא קול בהם נראים אנשים מעטים בלבד. הכתבים של הרשת הממלכתית התאמצו לדווח של שקט כללי ששורר ברחבי המדינה. צופים סורים שדיברו בטלוויזיה הסורית האשימו את אל-ג'זירה והרשתות הבינלאומיות הזרות בהפצת שקרים. המילה "אל-ג'זירה" נשמעה עשרות פעמים במהלך היום בהקשרים שליליים. אפילו את עזמי בשארה, הפרשן "לענייני כלום" באל-ג'זירה, הסורים האשימו בהפצת שקרים על האירועים במדינה. אחדים מהדוברים האשימו את "האויב הציוני" בליבוי המהומות בסוריה. סרטון בו נראה מחמוד דרוויש קורא שיר מפרי עטו על העיר דמשק הוקרן אין-ספור פעמים במהלך היום, כחלק מהתעמולה הפטריוטית של המשטר הסורי.

הדיווחים של הכתבים הסורים היו כדלהלן: טרטוס - שקט; חומס - שקט; חאלב - שקט; שכונת אל-מיידאן בדמשק - שקט; דיר אל-זור - הפגנה קטנה של עשרות אנשים; בסלאמיה - הפגנה קטנה של 150 בני-אדם; בלטקיה - הפגנה קטנה של ילדים; אדליב - שקט; קונייטרה - הפגנה של 30 צעירים שיצאו להפגנה של כמה דקות; חסכה - הפגנה קטנה; קמישלי - הפגנה של מאות אנשים שחלקם הביעו תמיכה באסד. במהלך היום, הטלוויזיה הסורית הביאה את דבריהם של אנשי אקדמיה ושופטים בכירים שהביעו תמיכה בצעדים האחרונים של בשאר אל-אסד.

המופתי של סוריה, ד"ר אחמד באדר אל-דין חסון, התאמץ מאוד להביע תמיכה עקיפה במשטר הסורי בעיקר לאחר הוא נחשד בעיני השלטונות כמי שהביע תמיכה במפגינים בדרעא כשפרצו המהומות במרס 2011. בראיון לטלוויזיה הסורית ב-22 באפריל 2011, בשעה שכבר היה ידוע על האירועים הרצחניים ברחבי-המדינה, הוא הצהיר ש"העולמא בסוריה משמשים גשר בין המשטר הסורי לעם הסורי" - עניין שהוא מעבר לנושא פוליטי, לדעתו.

ארה"ב גינתה בחריפות את אסד על האירועים האלימים של היממה האחרונה, למרות שקלינטון כינתה את אסד "רפורמטור גדול" לפני ימים אחדים. אובמה האשים את אסד שהוא מקבל עזרה מאיראן בדיכוי המהומות למרות שאסד האשים גורמים זרים המדרבנים את האלימות בסוריה. עדי ראייה בסוריה דיווחו כי אנשי כוחות-הביטחון של סוריה קיבלו הוראה לירות כדי להרוג. עוד נמסר כי אנשי "השביחה" (הכנופיות של המשטר) ואנשי מנגנון-הביטחון הם שאחראים לירי הרצחני לעבר עשרות אלפי מפגינים שיצאו למחות נגד המשטר. המשטר הסורי ניתק את החשמל וקווי התקשורת בערים אחדות. מפגינים ברחבי סוריה ותושבים אמיצים בערים אחדות נשאו שלטים עליהם היה כתוב: "רופא בלונדון - קצב בסוריה".

בעיר חאלב נעצרו מאות בני-אדם בידי מנגנוני הביטחון לאחר שכוחות צבא פרצו למסגדים ועצרו מתפללים עוד לפני שהסתיימה התפילה במטרה למנוע את יציאתם להפגנה שתוכננה להיערך במרכז העיר. הפגנות היו גם בעיר קטנא שבקרבתה נמצא הבסיס הצבאי של הדיביזיה ה-7 המפורסמת. האופוזיציה הסורית הפיצה סרטונים קשים מאוד על האירועים שהתרחשו במהלך היום. תושבים סורים ציינו שערים אחדות משותקות בעקבות ההפגנות ובעקבות סגר הדוק שהטילו כוחות-הביטחון על התושבים במקומות רבים. על-פי עדויות אחדות, אזורים אחדים בסוריה אינם נמצאים בשליטתו של המשטר. ביישובים אחדים התושבים הכריזו על "שטח משוחרר" מהשלטון. במקומות רבים התושבים הקימו מליציות מקומיות כדי לשמור על הסדר הציבורי וכדי להתמודד עם הכנופיות המשרתות את משפחת אל-אסד.

אנשי אופוזיציה בכירים בתוך סוריה ומחוצה לה קראו לתושבי דמשק וחאלב לצאת בהמוניהם להפגנות נגד המשטר, ובכך להביא להפלתו של בשאר אל-אסד. המשטר הסורי איבד את השליטה על הנעשה ברחבי המדינה. כתבים זרים מתגודדים בלבנון בציפיה דרוכה לקראת נפילתו של בשאר אל-אסד. מקורות אופזיציוניים בסוריה מסרו על פקפוקים רבים בתוך העדה העלווית בנוגע ליכולתו של אסד להמשיך ולנהל את המדינה. אצל רבים מהם רווחת הדעה שאסד אינו חלק מהפתרון אלא הוא הבעיה עצמה. סביר להניח שבכירים בעדה העלווית יבקשו להדיח את אסד כדי לא לגלוש למלחמת-אזרחים עקובה מדם שבמהלכה כל העדה העלווית תיפגע ממנה - גם על רקע המשטמה ההיסטורית הקיימת בין העדה הסונית לעדה העלווית מאז אירועי אל-חמה ב-1982.

האירועים המרכזיים שקדמו לטבח
סוכנות הידיעות הסורית מסרה ב-21 באפריל 2011 על מינויו של ע'סאן עבד אל-עאל למושל החדש של אזור חומס בעקבות האירועים האלימים שהיו במחוז במהלך הימים האחרונים.

כוחות האופוזיציה המשיכו למחות במהלך היממה האחרונה, ונמסר כי ב-22 באפריל 2011 מתוכנן "יום שישי הטוב" בו יערכו הפגנות רבות בכל רחבי סוריה. האופוזיציה הסורית פרסמה את הסיסמא החדשה ליום זה "לב אחד, יד אחת ומטרה אחת". מאז שהחלו המהומות ב-15 במרס 2011 נהרגו בסוריה לפחות 220 בני-אדם.

ב-19 באפריל 2011 ממשלת סוריה הודיעה על ביטולם של צווי החירות המדינה, אולם האופוזיציה הסורית מסרבת להשתכנע עד להתפטרותו של בשאר אל-אסד. העדה הסונית בסוריה החלה לשתף פעולה עם העדות הנוצריות המתגוררות בסוריה. כפרים רבים בסוריה הכריזו על ניתוקם ממשטרו של אסד.

בעיירות אחדות התושבים הקימו מליציות מקומיות כדי לשמור על הסדר הציבורי ולהתארגן לקראת עימות עם הצבא הסורי. תושבים כורדים במזרח המדינה קראו לקיים הפגנות רבות ככול האפשר אפילו של עשרות משתתפים.

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-21 באפריל 2011 על מעצרם של 35 בני-אדם בעיר חאלב בעקבות הפגנת מחאה של סטודנטים נגד המשטר.

ראיון עם הסופר יאסין אל-חאג' צאלח הופיע בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" ב-21 באפריל 2011. צאלח היה בכלא הסורי במשך 16 שנים בשל פעילותו וכתיבתו. לפני שנים אחדות הייתי בקשר עם צאלח בעקבות מאמר שהוא כתב על יאסין אל-חאפז שעליו כתבתי את עבודת הדוקטורט. צאלח, בדומה לרבים אחרים, הביע תמיכה עזה במטרות הראשיות של האופוזיציה הסורית הפועלת נגד בשאר אל-אסד. לטענתו, מאז שפרצו המהומות בסוריה, הוא נאלץ מידי יום להתגורר במקום אחר, כדי להימנע ממעצר בידי שלטונות-הביטחון.

בשעות אחרי הצהרים של 21 באפריל 2011 התפרסם צו נשיאותי המבטל את צווי החירום בסוריה הקיימים מאז שנת 1963. הצו הזה נועד להציג לעיני הציבור הסורי על כוונותיו הכנות של הנשיא לקראת ההפגנות המחאה האמורות להתקיים ב-22 באפריל 2011. האופוזציה הסורית דורשת את ראשו של אסד, לפיכך ספק רב אם הצעדים האלה יצליחו לעמעם את הזעם הציבורי הרוחש כלפי ראשי המשטר ונאמניו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ההתקוממות נגד שלטונו של בשאר אל-אסד מתרחבת", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2011.

האופוזיציה הסורית מצפה לנפילתו של המשטר העלווי

ב-17 בפברואר 2011 התפתח עימות מילולי אלים בין קצין משטרה סורי לצעיר מקומי באחד מאזורי המסחר החשובים של עיר דמשק. העימות החל כאשר מכוניתו של הצעיר כנראה חסמה את מכונית המשטרה של הקצין שהיה בתפקיד. בתגובה לחסימה, שלא נעשתה בזדון, הקצין ביקש מהצעיר "להזיז את התחת שלו" כדי לפנות את הדרך. בתגובה לנאמר, התפתח עימות מילולי בין הצעיר לבין השוטר שהוביל, בסופו של דבר, למעצרו של הצעיר בתחנת המשטרה המקומית הנמצאת במרכז השוק. עשרות עוברי-אורח וסוחרים היו עדים ליחסו הברוטלי של השוטר כלפי הצעיר - שהוא בנו של אחד מהסוחרים הידועים בשוק. בתגובה ליחסו הברוטלי של קצין המשטרה כלפי הצעיר, החלו להתגודד מאות בני-אדם, חלקם סוחרים, כדי להביע מחאה על האירוע ולהפגין את זעמם על התנהגותם של אנשי כוחות-הביטחון כלפי האזרחים באופן כללי. באורח-פלא, הצטרפה למחאה קבוצה קטנה של מפגינים שקראה "אנחנו נקריב את חיינו למענך בשאר אל-אסד". סביר להניח שהקריאות הללו נועדו להציג לעיני נציגי השלטון הסמויים שנכחו במקום שהמחאה איננה מופנית כלפי הנשיא עצמו, אלא רק נגד מקרה בודד שיצא מכלל שליטה לאור התנהגותו של קצין המשטרה. "התרגיל האזרחי" הזה של המפגינים, למעשה הצביע על הפחד העמוק השורר בקרב האזרחים בסוריה החוששים מידיהם הארוכות של נציגי המשטר הדיקטטורי של בשאר אל-אסד. בעקבות התערבותו האישית של שר-הפנים הסורי, מיג'ור ג'נרל סעיד מוחמד סאמור, שטרח לגיע למקום האירוע, נרגעו הרוחות בעיקר לאחר שהצעיר שוחרר על-פי דרישת המפגינים, וכן הובטח להם שהפרשה תיחקר עד תום.

האירוע הזה, שהסתיים בעקבות התערבותו המהירה של שר-הפנים, העלה את רף ההתלהבות של נציגי האופוזיציה הסורית הפועלים ברחבי המזרח-התיכון במדינות המערב. אתרי אינטרנט אחדים הצליחו להעלות תמונות מהאירוע והיו כאלה שקיוו שהצעיר המוכה בשוק של דמשק יצליח להלהיב את ההמונים, כפי שצעירים אחרים (שהציתו את עצמם לאות מחאה) הצליחו להניע מיליוני אזרחים ממורמרים עד להפלתם של המשטרים האוטוריטריים בטוניסיה ובמצרים. בדומה למדינות אחרות במרחב הערבי, גם בסוריה הצטבר זעם עממי המבעבע מתחת לקרקע ומאיים לפרוץ בכל רגע נתון. העילה להתלקחות יכולה להתעורר בדומה למה שאירע בשוק של דמשק ב-17 בפברואר 2011, או על רקע התנהגות גסה ואלימה של צעירים בני-העדה העלווית כלפי צעירות מוסלמיות. בעבר, התנהגות כזו של צעירים עלווים כלפי צעירות מוסלמיות עוררה מהומה גדולה שנרגעה רק בהתערבותם הישירה של נציגי השלטונות. למתח החברתי הזה מתווסף מתח נוסף הנוגע לתחושותיהם של אזרחים סורים רבים העומדים חסרי-אונים לנוכח התנהגותם של אנשי כוחות-הביטחון בנקודות המשיקות אפילו לעניינים פעוטים. כך למשל, חידוש דרכון יכול להימשך לפחות שישה חודשים והוצאת רישיון עסק יכולה להימשך שנים אחדות, אם בכלל.

לצד המחנק הפוליטי השורר בסוריה ולאור מצב זכויות-האדם הבעייתי השורר במדינה זו, קיימים גם מגבלות כלכליות המחניקות לחלוטין את היוזמה האישית. המשטר הכלכלי של סוריה נמצא רובו ככולו בידי שליטתה של משפחת אסד ושל אלה המקורבים אליה. גם סוריה עצמה מחולקת לאזורי השפעה כלכליים על-פי החלוקה המשפחתית ובהתאם לקרבה למוקדי שלטון הנמדדת גם על-פי קשרי נישואין. גם מפקדים בכירים בצבא הסורי מנהלים עסקים כלכליים ענפים עם גורמים כלכליים בתוך סוריה עצמה או עם גורמים כלכליים בלבנון, בעיראק ובטורקיה. ביחידות צבאיות אחדות, העיסוק הצבאי הפך עם הזמן לעיסוק משני לחלוטין לאור ההזדמנויות הרבות העומדות בפני מפקדים בכירים הנמצאים במוקדי הכרעה חשובים. יתרה מזאת, קיימת תחרות סמויה בין מפקדים שונים על רקע עסקי לאור הפתיחות שהנהיג בשאר אל-אסד במבנה הכלכלי של סוריה מאז שהחלה כהונתו בשנת 2000. לאור כל זאת, הצבא הסורי הפך לחלק מהמשטר הכלכלי של המדינה, כך שהמוטיבציה לבצע הפיכה צבאית נגד המשטר כדי ליהנות מפירות השלטון, התמוססה ככול שהתרחבה הפעילות העסקית של המפקדים הבכירים ושל כאלה הנמצאים מוקדי השפעה חשובים. על רקע זה, אולי ניתן להבין את הידיעה שהודלפה מפי גורמי מודיעין מערביים על כך סוריה אינה עוסקת באיסוף מידע מודיעיני שיטתי על שכנותיה. המשטר הסורי כנראה עסוק באיסוף מידע אובססיבי של אזרחי סוריה כחלק מהפרנויה המלווה כל משטר דיקטטורי כדוגמת משטרו של בשאר אל-אסד. ועם זאת, המשטר הסורי עוסק בבנייה אינטנסיבית של יכולות אסטרטגיות ארוכות-טווח הנשענות על עוצמה רקטית ובניית תשתית גרעינית לעתיד לבוא.

ב-8 במרס חל יום האישה הבינלאומי. בתאריך זה חל בסוריה יום הפיכת הבעת' של ה-8 במרס 1963. אף-על-פי שבשנים האחרונות העומם זוהרו של יום זה, המשטר הסורי של בשאר אל-אסד עדיין מתייחס לכך כאירוע לאומי חגיגי שנועד כדי לפאר ולהלל את הישגי המשטר. 48 שנים עברו מאז, אולם סוריה עדיין מתנהלת על-פי חוקי החירום שהונהגו באותה עת. אין תימה איפוא, שפעילים סורים החברים בארגוני זכויות-אדם העלו גם ב-8 במרס 2011 את הדרישה לבטל את חוקי החירום במדינה ולהעניק לאזרחים את האפשרות להתבטא באורח חופשי ולהתאגד ללא חשש מידיהם הארוכות של מנגנוני הביטחון. ברוחב-לב האופייני למשטרים דיקטטוריים, גם ב-8 במרס 2011 הוענקה חנינה כללית נשיאותית לאסירים שהורשעו בגין עברות קלות. כמובן שהאסירים הפוליטיים לא נכללו בחנינה הכללית הנשיאותית, למעט הודעה של שחרורו של עורך-הדין היתאם מאלח, בן 80, שנאסר בשנת 2009 ונשפט בשנת 2010 בבית הדין הצבאי של סוריה באשמת "פגיעה במוראל הלאומי של סוריה". על עבירה "חמורה" זו, מאלח נידון לשלוש שנות מאסר. אחדים מהאסירים הפוליטיים הכלואים בבית-כלא השוכן בקרבת העיר דמשק פרסמו הצהרה משותפת על-כך שהם פותחים בשביתת-רעב במחאה על מצב זכויות-האדם בסוריה. כאשר לוב הודחה בתחילת מרס 2011 ממועצת האו"ם לזכויות-אדם בעקבות התנהגותם של כוחות הצבא כלפי האזרחים מאז שהחלה ההפיכה העממית, סוריה מיהרה להודיע שהיא מעוניינת לתפוס את מקומה של לוב. על-פי מצב העניינים השורר במועצה, לסוריה יש סיכוי גדול לתפוס את מקומה של לוב, כשם שאיראן התקבלה בשנת 2010 להיות חברה במועצה לזכויות האישה של האו"ם.

במגזין האופנה ווג (Vogue) התפרסמה כתבה, בגיליון של חודש מרס 2011, על אסמה אל-אסד שהיא רעייתו של הנשיא הסורי בשאר אל-אסד. במסגרת הכתבה הופיעה תמונה משפחתית של הנשיא ורעייתו המשחקים עם שני ילדיהם הקטנים. בדומה למשטרים האוטוריטריים הקיימים במרחב הערבי, גם המשטר הסורי מנסה להציג את פניה היפות של סוריה באמצעות מצגת-שווא של משפחה נשיאותית רגילה לחלוטין. כאשר בוחנים את הדברים מעט לעומק, מתברר שאין הבדל גדול בין המשפחה הנשיאותית של סוריה לבין המשפחות הנשיאותיות והמלכותיות של מצרים, טוניסיה, אלג'יריה, לוב, מרוקו, ירדן, סעודיה, בחריין ותימן. במקביל לפרסום הכתבה על אשת הנשיא הסורי, התפרסמה גם ידיעה על בלוגרית סורית צעירה בשם טאל אל-מלוחי (طل الملوحي), בת 20, שנעצרה בידי כוחות-הביטחון של סוריה בשנת 2009. בפברואר 2011 היא נידונה לחמש שנות מאסר בעקבות הטענה שהעלתה התביעה הסורית שהיא גויסה בידי המודיעין האמריקאי, בהיותה בת 15, במטרה לספק מידע על גורלם של האסירים הפוליטיים הכלואים בסוריה. מאז שנודע גזר דינה של אל-מלוחי, פעילים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה העלו דפי אינטרנט בשם "כולנו טאל אל-מלוחי". גורמים אופוזיציוניים בסוריה טוענים שמאז שנות ה-80 של המאה הקודמת, נעלמו אלפי אסירים פוליטיים שהיו כלואים בבתי-הכלא בסוריה. במהלך השנים האחרונות התפרסמו ידיעות על היעלמותם של כ-17,000 בני-אדם בהוראה ישירה של חאפז אל-אסד, אביו של בשאר אל-אסד.

האופוזיציה הסורית אינה עשויה מקשה אחת. יש בה אינטרסים משפחתיים, עדתיים ודתיים המהווים מכשול בהתגבשותה לכדי גוף ארגוני בעל-השפעה בתוך סוריה ומחוצה לה. ברחבי אירופה וארה"ב מסתובבים פעילים פוליטיים שמעולם לא היו בסוריה או שיש להם זיכרון עמום בנוגע לחיים בסוריה מתקופת ילדותם. לחלק מהארגונים האופוזיציוניים הפועלים במערב יש קשרים עם ארגוני ביון מערביים ולעיתים הם מקבלים סיוע פיננסי לצורך פעילותם. ברוב המקרים, האפקטיביות של הארגונים הללו הייתה שולית לחלוטין. בחלק מהמקרים, הסיוע הכספי הופסק לאחר שהוכח שפעילותם מסתכמת בהדבקת פלקטים בודדים בחוצות הערים. אחדים מהאישים הללו הפועלים בשם "האופוזיציה הסורית", עדיין לא נגמלו מהנוהג השכיח להפיץ ידיעות כוזבות על הנעשה בתוככי סוריה כדי להאדיר את שמם לשם השגת יוקרה אישית בזירה הבינלאומית.

ארגונים אופוזיציוניים אחרים המתבססים על בני משפחת רפעת אל-אסד (יליד 1937) - אחיו הסורר של חאפז אל-אסד - מקושרים היטב לבני משפחת המלוכה הסעודית והם נהנים מסיוע כספי רב המאפשר להם לנהל מסע תקשורתי ותעמולתי נגד משפחת בשאר אל-אסד. אחת מהדמויות הבולטות במשפחת רפעת אל-אסד, הוא בנו, ריבאל אל-אסד, בן 35, המתגורר בלונדון. בעקבות ההפגנות העממיות שהיו ברחבי המזרח-התיכון מאז שתחילת שנת 2011, ריבאל אל-אסד קרא לנשיא הסורי לבצע בהקדם רפורמות דמוקרטיות מקיפות אם ברצונו להימנע מגורל הדומה לגורלו של חוסני מובארק. רבים מבני העדה העלווית בסוריה חוששים מנקמה איומה שתוביל למרחץ-דמים מתמשך אם וכאשר תתחולל מהפכה אלימה שתוביל להפלתו של בשאר אל-אסד. מבחינתה של האופוזיציה בסוריה, יום המבחן הוא "יום הזעם" האמור להתקיים ב-15 במרס 2011. גם לא יתרחש אירוע דרמטי ביום זה, כבר כעת ניתן להעריך שלבנה נוספת נפלה בחומת-הפחד המקיפה את חייו של האזרח הסורי הממוצע המייחל לחיים פוליטיים וכלכליים הוגנים יותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האופוזיציה הסורית מייחלת לנפילתו של בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 10 במרס 2011.

סיכויי השלום עם סוריה של בשאר אל-אסד

ביום האחרון של משחקי המונדיאל 2010, באמצע משחק-הגמר בין ספרד להולנד, הופעלו מטעני-חבלה אחדים בעיר קמפלה שבאוגנדה, וכתוצאה מכך נהרגו 74 בני-אדם ועוד רבים נוספים נפצעו. את האחריות לפיגוע הרצחני הזה נטל על עצמו ארגון טרור סומלי בשם "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. כך סתם, בשם האסלאם, נרצחו 74 בני-אדם בשעת צפייה במשחק כדורגל שהוקרן לטובת הקהל-הרחב במקומות מרכזיים אחדים. אם נרחיב מעט את היריעה בנוגע לטרור האסלאמי, נוכל להצביע על מספרים בלתי-נתפסים של אלפי מוסלמים הנרצחים מידי חודש בחודשו בשם הדת המוסלמית. האסלאם הפך עם הזמן לדת של טרור ואלימות, והשפה הערבית הפכה לשפה של רצח, גזענות וטרור בינלאומי (בדומה למה שאירע לשפה הגרמנית לאחר מלחמת העולם-השנייה).

אין גבול משותף בין אוגנדה לסומליה. אולם ממשלת אוגנדה מסייעת לממשלה המרכזית של סומליה להתמודד אם האלימות הטרוריסטית של ארגון "אל-שבאב" - אלימות הגובה מחיר דמים מידי יום ביומו. במסגרת ההבנות עם מדינות מערביות אחדות, ממשלת אוגנדה מסייעת לחיילים סומלים לרכוש מיומנות צבאית בעזרת הדרכה קפדנית הניתנת על אדמתה. במהלך החודשים האחרונים הזהירו בכירים אחדים מארגון "אל-שבאב" את ממשלת אוגנדה שפעילי הארגון "יעבירו את המלחמה שהם מנהלים בסומליה לאדמת אוגנדה" אם היא תמשיך לסייע לממשלה הסומלית הנתמכת בידי מדינות המערב. על-פי אינדיקציות רבות, ארה"ב ביצעה חיסולים-ממוקדים בסומליה - בדומה למה שמתרחש בפקיסטן - שגרמו לנפגעים רבים חפים-מפשע שהגבירו את המוטיבציה של פעילי "אל-שבאב" להרחיב את מלחמתם גם מחוץ לסומליה. למרות הסיוע המערבי לממשלת סומליה, ארגון "אל-שבאב" שולט על מרבית חלקיה של המדינה והוא מכפיף את האוכלוסייה למסכת שלמה של איסורים הנוגעים ללבוש, למוסיקה ועל איסורים הנוגעים לצפייה במשחקי-כדורגל. לאורך כל תקופת משחקי המונדיאל 2010, נרצחו בסומליה לפחות 5 צעירים שצפו במשחקי-כדורגל. זאת ועוד, בהתאם למעקב היומיומי הנערך על-ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - נהרגו בסומליה מתחילת 2010 (מינואר ועד יוני) כ-1,660 בני-אדם בקרבות העזים המתנהלים בין נאמני הממשלה לבין פעילי טרור מארגון "אל-שבאב". סביר להניח שמספר ההרוגים גבוה בהרבה, שכן לארגונים ממשלתיים ולארגונים בינלאומיים אין דריסת-רגל באזורים רבים בסומליה בשל שלטון הפחד שמפעילים פעילי הטרור מארגון "אל-שבאב". מדיניות זהה ננקטת גם על-ידי פעילי טרור מארגון הטליבאן בגבול המשותף בין אפגניסטן לפקיסטן בעזרת הסיוע של המודיעין הפקיסטני.

שעות אחדות לאחר הפיגוע הרצחני בקמפלה, הנשיא אובמה פרסם הודעת גינוי בה הוא כינה את הטרוריסטים "פחדנים" - לא פחות ולא יותר. למרבה הצער, הטרוריסטים המוסלמים אינם פחדנים, שכן הם מפגינים גבורה רבה יותר ממה שהפגין הנשיא האמריקאי המסרב להוציא מפיו את המשפט "טרור אסלאמי". לעולם-המערבי יש מנהיג פחדן - מנהיג השרוי בדמיונות-שווא ובהכחשה-עצמית העלולים לעלות לנו במחיר יקר ובדמים רבים. הממשל הנוכחי האמריקאי מסרב לדבר על "טרור אסלאמי", על "אלימות אסלאמית" ועל המאבק התרבותי השורר מזה עשורים אחדים בין העולם-המוסלמי לבין העולם הדמוקרטי והמערבי. הגדרת הבעיה היא גם חלק מפתרונה. אלא, שהממשל האמריקאי הנוכחי דוגל בהתרפסות דווקא כלפי אלה הנוקטים במדיניות ברברית - הן על רקע דתי והן על רקע פוליטי, ולכן כולנו נשלם מחיר יקר על כך. לתפישה המדינית האמריקאית הנוכחית יש השפעה על אירופה, על אסיה, על אפריקה, וגם (כמובן) על הסכסוך הערבי-ישראלי. העניין הזה מוביל אותנו למה שעתיד להתחולל במשא-ומתן עם סוריה של בשאר אל-אסד - אם וכאשר הדבר יהיה רלוונטי. אולם, ראשית, כמה מילים על תהליכים היסטוריים הנסתרים מן העין.

כאשר כתבתי את המאמר על "רצח-העם בדארפור שמערב-סודאן" ביוני 2006, היו בישראל 180 פליטים מסודאן. ביולי 2010, יש בישראל כ-30,000 פליטים שהגיעו ממדינות אפריקאיות אחדות משום לישראל לא הייתה מדיניות ברורה בנושא, והיא נכנעה ללחץ מלאכותי של כל מיני ארגונים קיקיונים במקום לחשוב על העניין כעל נושא שיש לו השלכות היסטוריות על החברה הישראלית. דבר דומה מתרחש גם בנושא ההשתלטות הבדואית על אדמות הנגב וגם בנושא העבריינות הלאומנית הקשה של ערביי-ישראל. אם לא נתעשת בזמן הקרוב, בתוך עשרות שנים נמצא את עצמנו חיים ברצועה צרה המשתרעת מחיפה ועד לגדרה בלבד בצפיפות בלתי-נסבלת. להערכתי, בערים אחדות בישראל (בעיקר בדרום) מתחולל שינוי דמוגרפי שאינו לטובתנו, משום שההתמקדות הממשלתית הישראלית נוטה לדבוק בכיבוי שרפות, ולא בהתוויית מדיניות ארוכת-טווח לטובת הדורות הבאים. לעיתים, כדי לפתור בעיה מקומית קצרת-טווח, משעבדים את העתיד בשל לחץ ציבורי ותקשורתי מלאכותי.

התהליך המדיני עם סוריה של בשאר אל-אסד
בשבועות האחרונים גברו הקולות בישראל בנושא "חידוש המשא-ומתן המדיני עם סוריה". עוד נודע, שכל ראשי מערכת הביטחון של ישראל משוכנעים כעת, (יולי 2010), ש"זה הזמן להיכנס למשא-ומתן רציני עם סוריה על עתיד רמת-הגולן". עוד נודע, שקצינים בכירים שוב טענו כי "ניתן להגן על ישראל גם ללא רמת-הגולן". סביר להניח שהם צודקים, אולם המחיר יהיה איום ונורא אם "נצטרך להגן על ישראל" בשעת מלחמה מהגבול של ה-4 ביוני 1967. גם בעידן של טילים בליסטיים יש חשיבות גדולה לטופוגרפיה ולעמוק אסטרטגי מוחשי. יתרה מזאת, בל נשכח שסוריה במעשיה ובמחדליה דרבנה את כל האזור לדהור לעבר מלחמה כוללת שפרצה ביוני 1967. אם המקרה היה הפוך, אף אחד בעולם לא היה מצפה מסוריה לוותר על רמת-הגולן אם ישראל הייתה מתנהגת כפי שסוריה פעלה ב-1967. האם סוריה כמדינה ריבונית אינה צריכה לשלם על מעשיה פרובוקטיביים כלפי ישראל מאז שנות ה-60 ועד לימנו אנו?

לחסידי "מדיניות הוויתורים" בישראל יש שיטה מתודולוגית שמחזיקה מעמד בכל תנאי: אם ישראל חזקה, אזי עליה לדבוק בוויתורים, שכן היא המדינה החזקה באזור. ואם ישראל מפגינה חולשה, אז גם צריך לוותר משום ש"מי יודע מה יקרה בעתיד ועלינו לשמור על הקיים או על חלקו". אותה שיטה מתודולוגית פועלת גם כלפי שאר האויבים שלנו - בעבר ובהווה. האמירות שנשמעו לאחרונה בנושא הסורי, נבעו בשל התחושה שסוריה מנסה להתנתק מאיראן לאור סבב הסנקציות החדש שהוטל עליה בתחילת יולי 2010. חודש לפני כן, הציר הרדיקלי היה באופוריה בעקבות משט פעילי הטרור של ארדואן שנעצר ב-31 במאי 2010 בידי לוחמי צה"ל. בטווח של חודשים בלבד "המטוטלת הפרשנית" בנוגע לבשאר אל-אסד נעה מקיצוניות אחד לקיצוניות שנייה. במילים אחרות קוראים לזה "חלון הזדמנויות" - שהוא מונח שכיח מאוד בפיהם של חסידי מדיניות הוויתורים בכל מה שקשור ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הרדיקליות ואלימות.

ראוי להזכיר לכולנו שבעקבות מלחמת לבנון השנייה, שררו בישראל תחושות לא-רציונאליות של מפלה וכישלון שהשפיעו הן על הציבור הרחב והן על הצמרת המדינית של ישראל. מייד לאחר סיום המלחמה, בשאר אל-אסד העניק ראיון לעיתון הגרמני "דר שפיגל" בו הוא הצהיר על רצונו בשלום עם ישראל. לאמירה זו לא הייתה כל משמעות אמיתית, שכן הצמרת הסורית בכללותה הייתה שרויה באופוריה לנוכח מה שנראה ככישלון צבאי ישראלי מול ארגון חיזבאללה - כישלון שהופגן, לדעתם, לאורך כל ימי המלחמה. בהתאם לדעה ששררה בסוריה באותה עת, חיזבאללה הצליח לחשוף את נקודות-התורפה של ישראל. כתוצאה מכך, היו כאלה בצמרת הסורית שהשתעשעו בפתיחתה של חזית מלחמתית נגד ישראל ברמת-הגולן הן באופן ישיר והן באופן עקיף באמצעות הקמתם של ארגוני טרור שיפעלו למען מטרה זו. לאחר פרסום הראיון ב"דר שפיגל", מייד קפצו דוברים ישראלים אחדים וטענו כי זו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. גם אז, בישראל של 2006, דוברים ישראלים דיברו על "חלון הזדמנויות" כשם שהם דיברו על "חלון הזדמנויות" בתקופת אסד האב שהלך לעולמו בשנת 2000. לצערנו הרב, כאשר מדברים בישראל על "שלום" עם סוריה, או על "מלחמה" עם סוריה, שוכחים את הממד ההיסטורי הטמון בתהליכים ארוכי-טווח בשל התחושה הנגרמת מלחץ ציבורי או תקשורתי המופעל לעיתים על הדרג המדיני. זו אחת הסיבות שנתקענו בלבנון למשך 18 שנה מאז שהחלה מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, וזו גם הסיבה שבגינה הקלנו ראש בנוגע להסכם אוסלו של 1993 ובנוגע להתנהלותו המפוקפקת של יאסר ערפאת ברשות הפלסטינית.

הפיצול האסלאמי ועליית הליברליזם
בואו נבדוק לרגע קט איזה תהליכים היסטוריים מתרחשים בימים אלה בעולם-המוסלמי: צפון-קפריסין היא מדינה מוסלמית בחסות טורקית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; באזור המכונה "המדינה הסומלית", קיימת לה אוטונומיה עצמאית מאז שנת 1991 בשם סומלילנד - אולם גם היא אינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ברצועת-עזה קיימת לה נסיכות אסלאמית רדיקלית שאינה מוכרת כרגע על-ידי הקהילה הבינלאומית; ירדן היא מדינה פלסטינית לכל דבר ועניין, כך שיש צורך לשנות את שמה מ"הממלכה הירדנית ההאשמית" ל"ממלכה הפלסטינית ההאשמית"; עיראק תתפצל באופן מובהק לשלושה מחוזות עיקריים - כורדי, שיעי וסוני; סודאן תתפצל כנראה לשלוש מדינות; ניגריה תתפצל גם היא לשתי מדינות לפחות - אחת נוצרית והשנייה מוסלמית; תימן תתפצל לשתי מדינות; טורקיה תצטרך לתת אוטונומיה רחבה למיליוני הכורדים החיים בתחומה; לבנון כנראה תתפצל לשתי ישויות נפרדות - אחת שיעית, והשנייה נוצרית-סונית עם תמיכה של הדרוזים (במקרה הטוב והאופטימי); אפגניסטן תתפצל למחוזות אוטונומיים; כך גם יקרה למחוזות של פקיסטן הגובלים עם אפגניסטן; אל תתפלאו אם באיראן ובסוריה יתרחשו תהליכים דומים לאור ההרכב העדתי של האוכלוסייה המקומית בשתי המדינות. האסלאם הרדיקלי ביקש לאחד באלימות את העולם המוסלמי ליחידה אחת אורגנית, אולם דווקא תהליך הפוך מתרחש לנגד עינינו לאחר 30 שנות טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית רחבת-היקף. המצב האקוטי הזה מציב בפני החברה המוסלמית מַרְאָה המסייעת בידי אחדים מהם להתבוננות מחודשת בפניה האלימות והגזעניות של המדינה המוסלמית על כל מרכיביה הדתיים והפוליטיים. התבוננות זו, תרומת לעלייתם המחודשת של כוחות ליברליים - גם אם הם נשמעים כהד קלוש לזרם הכללי השוטף את החברה המוסלמית בימים אלה. אחד מהביטויים לכך הגיע דווקא מעיתונאית פלסטינית בשם זינב רשיד שטענה כי "העם הסורי זקוק יותר למשטי חירות מהעם הפלסטיני", וזאת בעקבות ניסיונו של המשטר הסורי להסיט את תשומת-הלב על הנעשה בסוריה באמצעות המשט הטורקי (ממרי, 4 ביולי 2010). וכך הבהירה רשיד את טענותיה כלפי המשטר הסורי הנוכחי של בשאר אל-אסד:

"המצב בעזה בתחום הכלכלה, תנאי החיים, החינוך והחירויות - עד השתלטות החמאס - היה הרבה יותר טוב מהמצב בסוריה שתחת שלטון משפחת אסד ומנגנוני הביטחון המדכאים שלה שהחזירו את סוריה עשרות שנים אחורה והפכו את עמה המכובד לאחד העמים העניים ביותר באזור ובעולם. הם חנקו את החירויות ו'לקחו בשבי' את כל מי שהרים קולו וביקש מינימום של חירויות. אני מתעקשת להשתמש במונח 'שבויים' בנוגע לכל אזרח ואזרחית סוריים הכלואים בחדרי הצינוק של המשטר של אסד, מאחר שהתקווה שיהיה פיוס לאחר מותו של הדיקטאטור הגדול והורשת השלטון לבנו, אבדה. המשטר הנוכחי נמצא במצב של 'עוינות' עם כל העם הסורי לאחר שניצל את כל ההזדמנויות שהעניק לו עם אצילי זה לעשות פיוס היסטורי. הסורים שנמצאים בחדרי הצינוק הם שבויים בידי גורם עוין לעם, למולדת ולכל מה שהוא אנושי, מוסרי ויפה".

הביטויים הללו אינם בודדים במערכה על דמותו של העולם-הערבי והאסלאמי. למעשה, הם משקפים הלך-רוח ציבורי רחב שיבוא לידי ביטוי באופן איטי והדרגתי שיארך שנים רבות, ואף ישפיע על התייחסותו של העולם-המוסלמי בנוגע לישראל - וזאת, אם נדע להתאזר בסבלנות הדרושה והראויה למדינה היושבת לבטח בארצה מבלי להפגין חולשה מדינית בשל מהמורות אחדות הניצבות בפנינו לאורך הדרך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "שלום עם בשאר אל-אסד - המרתון המדיני של ישראל", מגזין המזרח התיכון, 17 ביולי 2010.

לאן חותר בשאר אל-אסד

באמצע אפריל 2010 התפרסמו ידיעות אחדות בתקשורת הבינלאומית על כך שסוריה העבירה לידי חיזבאללה טילי סקאד היכולים לפגוע בכל נקודה בישראל. מעבר לאיום המוחשי הנשקף לעורף הישראלי בשל כך, יש כאן אקט סימבולי בעל-משמעות רבה, שכן זו הפעם הראשונה שארגון טרור כלשהו מחזיק בטיל בליסטי הנמצא בדרך-כלל בידי צבאות מדינתיים. יתרה מזאת, איראן וסוריה מנסות יחדיו להפוך את חיזבאללה לאוגדה אינטגרלית כחלק מהמערך הלוחם של הציר הרדיקלי שיבוא לידי ביטוי בשעת-מבחן בעתיד. החשיבה האסטרטגית הסורית מתייחסת בעיקר לגורלה של לבנון כישות ריבונית שתהא בשליטתה המלאה, בעוד שהחשיבה הטקטית האיראנית מתייחסת לחיזבאללה ככוח צבאי קדמי שיעמוד לרשותה של איראן עם זו תותקף בידי ישראל או ארה"ב בשל תוכנית הגרעין האיראנית - המעוניינת להציג בפני הזירה הבינלאומית עובדות מוכחות בשטח במהירות האפשרית.

בנקודה זו ובנקודות נוספות מתלכדים האינטרסים של סוריה ואיראן הן ביחס ללבנון ועתידה, והן ביחס לישראל וליכולותיה הצבאיות. לפי שעה, סוריה רואה באיראן את המשענת האסטרטגית שלה לטווח-הארוך בכל הקשור לעימות עתידי עם ישראל. אם לאיראן תהייה יכולת גרעינית, סוריה תוכל לנהל את מדיניותה כלפי ישראל וכלפי לבנון ביתר-תוקף ובהחלטיות רבה יותר, וזאת ללא קשר ישיר לשאלת עתידה של רמת-הגולן, שכן בכך ניתן יהיה להגשים את "החזון הערבי" על-פי המתווה הסורי - משום שסוריה היא "הלב הפועם של העולם הערבי" על-פי התפישה האידיאולוגית השוררת בקרב האליטה הפוליטית של סוריה.

קיימים שני אינטרסים עיקריים במדיניות הסורית מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. א) על-פי הראייה הסורית המסורתית, לבנון היא חלק אינטגרלי מסוריה. זהו אינטרס עליון הדומה בחשיבותו לתפקידה של סוריה בעיצוב הלאומיות הערבית החילונית במזרח-התיכון. ב) השרידות השלטונית של העדה העלווית בסוריה. אין אדם עלווי אחד המתגורר בסוריה שאינו יודע מה יעלה בגורלה של העדה אם וכשאר בשאר אל-אסד ייעלם לפתע בשל אירועים פנימיים או בגלל לחצים בינלאומיים. לאור כל זאת, בכל הנוגע ל"התהליך המדיני עם ישראל", נושא זה משמש כעניין טקטקי בלבד - במשמעות של מנוף להשגת יעדים חשובים הרבה יותר שיש להם ניחוח אסטרטגי ארוך-טווח. קבלת רמת-הגולן ללא שליטה סורית ישירה בלבנון וללא הבטחות ברורות הנוגעות לשלומה של העדה העלווית ולהבטחת המשך שלטונה, אינה מועילה לאינטרסים הסוריים על-פי ראייתו של בשאר אל-אסד, וזאת בהתאם לחזון ההיסטורי עליו מתחנכים סורים רבים מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

את ההתנהלות הסורית של החודשים האחרונים אי-אפשר לנתק מההתנהלות המדינית אמריקאית של ממשל אובמה בנוגע למזרח-התיכון ובנוגע לעולם-המוסלמי. מחד גיסא, ממשל אובמה מקרין חולשה אידיאולוגית כלפי הגורמים הרדיקליים במזרח-התיכון, ומאידך הממשל מפגין קשיחות בלתי הגיונית כלפי ישראל. מעבר לתחושות של "חרדת הנטישה" ו"העלבון העמוק" השוררים בישראל לאור מדיניותו של הנשיא אובמה, קיימת תחושה (לא בלתי הגיונית) בקרב מדינות אחדות בעולם-המוסלמי, שהמצב הנוכחי מאפשר למדינות מוסלמיות אחדות לנהל מדיניות רדיקלית עקבית יותר על חשבון המדינות המוסלמיות המתונות. לפיכך, מבחינתה של סוריה המצב הנוכחי מעניק לה הזדמנות לפעול בשני מישורים מקבילים: א) לנהל סוג של "שיח תקין" עם מדינות אירופה ועם ארה"ב. ב) להמשיך ולחזק את ארגון חיזבאללה גם באמצעים צבאיים בעלי-משקל, למרות "השיח התקין" המתנהל לכאורה עם גורמים מערביים.

על-פי הראייה הסורית, המגעים החמים שהתנהלו עם ארה"ב מהלך השנה האחרונה, לא היוו בהכרח איתות בולט לעין לחדול מלהעניק ציוד צבאי לחיזבאללה או לצמצם את התיאום האסטרטגי בינה לבין איראן. אדרבה, המגעים בין גורמים מערביים לבין הנשיא בשאר אל-אסד דרבנו את סוריה לנקוט בגישה תקיפה יותר הן כלפי לבנון והן כלפי ישראל. כאשר התברר לאישים לבנוניים מתונים שהחיזור האמריקאי אחרי בשאר אל-אסד נובע משינוי אידיאולוגי עמוק ורחב, אחדים מהם חיפשו נתיבים כדי לעלות לארמון הנשיאות בדמשק במטרה להתאים את המציאות הלבנונית לשינויים שנכפו על המזרח-התיכון בשל מדיניותו החובבנית של ממשל אובמה כלפי סוריה ואיראן. יוצא מכך, ששתי מדינות קטנות (ישראל ולבנון), שאינן מהוות איום ישיר על שכנותיהן, שילמו מחיר מופקע על הימוריו של הממשל האמריקאי הנוכחי של 2010. במילים אחרות, הכוונה הסורית לספק טילי סקאד לחיזבאללה, השתלבה יפה באסטרטגיה הכוללת של סוריה בנוגע לישראל ובנוגע ללבנון, וזאת בהתאם ל"הבנה" הסורית שהתגבשה לנוכח השינויים בגישה האמריקאית כלפי העולם-המוסלמי. לאור המתיחות המלאכותית בין ישראל לארה"ב שנוצרה בשנה האחרונה, מנהיגים לבנונים שיערו (ועדיין משערים) שארה"ב נטשה את ישראל. לדעתם, אם זו ההתנהגות של ארה"ב כלפי בעלות-בריתה, אזי המסקנה המתבקשת היא שלבנון זקוקה לסוריה כדי לייצב את המדינה ולרסן את חיזבאללה, ובכך למנוע גלישה למלחמת-אזרחים נוספת - איומה מקודמתה. מהעבר השני, סוריה רוצה לקבל את רמת-הגולן ללא כל תמורה מצידה, אך מאידך היא גם רוצה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון.

ביטול פגישת הפסגה במצרים
ההתקרבות בין ארה"ב לסוריה והחלטתו של ממשל אובמה להציב מחדש שגריר אמריקאי בדמשק, עוררו באיראן חששות כבדים בנוגע לכוונותיה האמיתיות של סוריה בזירה המזרח-תיכונית. במהלך החודשים האחרונים נערכו ביקורים דחופים של אישים איראנים בדמשק וניתנו הצהרות פומביות, כמעט מידי יום, שציינו את הקשר האסטרטגי העמוק בין שתי המדינות. כך למשל, סוכנות הידיעות האיראנית טרחה לדווח ב-22 באפריל 2010, על שיחתם של נשיאי איראן וסוריה שנערכה יום אחד לפני כן. במהלך השיחה הטלפונית, אחמדינג'אד טרח לציין באוזני הנשיא הסורי כי "כל עוד אנחנו עומדים זה לצד זה, האויבים יישארו מובסים", וכי "היחסים בין שתי המדינות מהווים דוגמא ומופת (לשאר העולם)". אי-אפשר לנתק את השיחה הזו ללא הקשר הישיר לשני אירועים חשובים שהתחוללו בסוריה ובאיראן.

א. ב-22 באפריל 2010 החל תרגיל צבאי איראני בשם "הנביא הגדול" לציון 31 שנה להקמתן של משמרות המהפכה האיראניות.

ב. לאור הידיעות שהתפרסמו בנוגע להעברתם של טילי סקאד מסוריה לחיזבאללה, הייתה אמורה להתקיים ב-22 באפריל 2010 פגישת פסגה דחופה בין מנהיגי מצרים, סעודיה וסוריה כדי לדון במתיחות האזורית החדשה שנוצרה בשל כך. אלא, שעל-פי מיטב הידיעות שהגיעו ממצרים וסעודיה, התברר כי הנשיא הסורי "קיבל רגליים קרות" והוא ביטל את הפגישה החשובה בשארם אל-שייח' - פגישה, שהיה יכול לאותת למערב על כוונותיה "המתונות" של סוריה.

ביטול הפגישה במועד הנוכחי אולי נגרם בשל הלחץ איראני. ויחד עם זאת, סביר להניח שבשאר אל-אסד עדיין משער שהקשר עם איראן יניב לו בעתיד פירות רבים יותר וטובים יותר מאשר הקשר עם מצרים וסעודיה המתונות. אלא, שההחלטה על קיום הפסגה המיוחדת, ולאחר מכן ביטולה, מראים בעליל שבשאר אל-אסד נמצא בלחץ הגורם לו לעיתים קרובות לאבד את שיקול-הדעת התקין בדומה להתנהגותו של המלך חוסיין ערב מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות החובבנית של בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2010.

נשיא סוריה - אמין אל-חאפז

אמין אל-חאפז, מי שהיה נשיא סוריה בין השנים 1966-1963, הלך לעולמו ב-17 בדצמבר 2009, בעיר הולדתו - חלב (אלפו) שבסוריה - לאחר מחלה ממושכת. אמין אל-חאפז, בן לעדה הסונית, שהיה בן 88 במותו, נולד בשנת 1921 בעיר חלב שבצפון-סוריה; הוא סיים את לימודיו הצבאיים בשנת 1946, ולאחר מכן השתתף בפלישה הערבית הצבאית לארץ-ישראל בעקבות הכרזת העצמאות הישראלית; בשנת 1958 אמין אל-חאפז היה אחד מהפעילים הנמרצים שהביאו להקמת האיחוד המצרי-סורי במסגרת "הקהיליה הערבית המאוחדת" (היא - קע"ם); לאחר פירוק האיחוד המצרי-סורי, הוא כיהן כנספח הצבאי של סוריה בארגנטינה - בתפקיד זה, אמין אל-חאפז התוודע לראשונה למרגל הישראלי אלי כהן שביקש ליצור קשרים ענפים ככול-האפשר עם צמרת הפוליטית של סוריה, וזאת במסגרת מעבודתו החשאית בשליחותה של מדינת-ישראל.

הפיכת הבעת' של 1963
אמין אל-חאפז היה מקורב למישל עפלק ולצאלח אל-דין אל ביטאר - מההנהגה ההיסטורית של מפלגת הבעת' וממייסדיה. סביר להניח שקירבה זו לא נבעה רק ממניעים אינטרסנטיים, אלא נבעה מהאמונה האמיתית הנוגעת לגדולתה של האומה הערבית בהנהגתה החילונית של סוריה, שכן "סוריה היא הלב הפועם של העולם הערבי" בהתאם למשנתו של מישל עפלק.

ב-8 במרס 1963, התחוללה הפיכה צבאית בסוריה שנערכה בידי קצינים המקורבים רעיונית למפלגת הבעת'. חודש לפני כן, התחוללה הפיכה דומה בעיראק - גם היא בידי חברי מפלגת הבעת'. דומה היה, כי במזרח-התיכון החלו להתגבש שתי תפיסות אידיאולוגיות שהתחרו על ההגמוניה בעולם-הערבי: האחת - הנאצריזם, והשניה של מפלגת הבעת' שדגלה ב"אחדות, חירות וסוציאליזם". מישל עפלק, מייסד המפלגה, הוכתר בתקשורת הערבית של אותה עת, כ"פילוסוף שהביא לשתי הפיכות בעולם-הערבי".

לאחר ההפיכה, אמין אל-חאפז הוזמן על-ידי מחוללי ההפיכה לעמוד "בחזית הפוליטית" בשורה ארוכה של תפקידי-מפתח, בהם שר-הפנים וסגן-המושל הצבאי. לאחר שהמשטר החל להתייצב והתגבשו רעיונותיו העיקריים, אמין אל-חאפז החליט ליטול על עצמו את תפקיד נשיא-המדינה. אולם, בניגוד לציפיותיו של אמין אל-חאפז, מתחת לפני השטח שלטה בתקיפות "הוועדה הצבאית" שהורכבה מהאישים הללו: צאלח ג'דיד - עלווי; מוחמד עומרן - עלווי; חאפז אל-אסד - עלווי; אחמד אל-מיר - איסמאעילי; ועבד אל-כרים אל-ג'ונדי - איסמאעילי.

כהונתו של אמין אל-חאפז (הסוני) נמשכה עד להפיכה האלימה שנערכה נגדו (בידי נאמני צאלח ג'דיד העלווי) בשנת 1966 - שבעקבותיה תפסו את השלטון גורמים רדיקליים בעלי נטיות מרכסיסטיות (כדוגמת ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי, ד"ר יוסוף זועיין וד"ר איברהים מאחוס). לאחר ההפיכה של פברואר 1966, אמין אל-חאפז נכלא למשך למעלה משנה, עד לשחרורו ב-9 ביוני 1967 - בשעה שנערכו הקרבות על השליטה רמת-גולן בין ישראל לסוריה במלחמת ששת-הימים. לאחר המלחמה, אמין אל-חאפז עבר להתגורר בביירות. לאחר שהתחוללה ההפיכה השנייה של הבעת' העיראקי ב-17 ביולי 1968, אמין אל-חאפז עבר להתגורר בעיראק תחת חסותו של סדאם חוסיין. בשנת 1971, סוריה הוציאה נגדו גזר-דין מוות בשל פעילותו האופוזיציונית נגד המשטר הסורי של חאפז אל-אסד.

קשריו עם אלי כהן
אמין אל-חאפז נודע כאחד מידידיו הקרובים ביותר של אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בסוריה עד לתפיסתו בינואר 1965. אל-חאפז סלל את הדרך לאלי כהן בעזרת מסע היכרות עם מרבית הצמרת הפוליטית והצבאית של מפלגת הבעת' של אותם ימים. בשל הקרבה לאלי כהן, אמין אל-חאפז חשש שמא תדבק בו תווית של משתף-פעולה עם "גורמים בוגדניים", והוא ניסה להמעיט מחשיבותו של הקשר שנוצר בין השניים, וכן גם מתרומתו לחדירתו הקלה של אלי כהן לתוככי הצמרת הסורית של אותם ימים. על-פי אינדיקציות אחדות, אלי כהן ניסה גם הוא - במהלך חקירתו ומשפטו - להמעיט מחשיבותו של הקשר עם אמין אל-חאפז כדי לא לסבך יתר-על-המידה את ידידו "הקרוב" שפעל בתום-לב. ועם זאת, "הפרשה" הזאת לא נתנה מנוח לאמין אל-חאפז לאורך כל חייו ועד למותו.

פעילותו האופוזיציונית נגד חאפז אל-אסד
בפברואר 1982 פשטו כוחות סוריים על העיר אל-חמה וערכו טבח בתושבי העיר שנחשדו כאוהדי "האחים המוסלמים". במהלך הקרבות בעיר נרצחו עשרות אלפי איש, העיר אל-חמה נהרסה ברובה וכמיליון סורים עזבו את המדינה. לאחר הטבח התאגדו גופים אופוזיציוניים והקימו את "הברית הלאומית לשחרור סוריה" - שנוסדה בפריז ונתמכה בידי שורה ארוכה של גורמים מערביים.

אמין אל-חאפז הצטרף ל"ברית" למרות חילוקי-הדעות המהותיים עם גורמים אסלאמיים שהתחברו אף הם ל"ברית הלאומית לשחרור סוריה", שכן אל-חאפז האמין במהפכה חילונית בסוריה ובמדינות-ערב האחרות. על-פי טענות אחדות, אמין אל-חאפז דגל "במאבק מזוין אלים ורחב" נגד המשטר העדתי העלווי של חאפז אל-אסד - אביו של בשאר אל-אסד, הנשיא הנוכחי של סוריה. אולם, רבים מחברי "הברית" של שנת 1982, דגלו בחילופי שלטון בסוריה "בדרכי שלום", למרות שבהודעת הייסוד של "הברית", שפורסמה בפריז, דובר במפורש על "מאבק עממי מזוין".

מההפכה אוכלת את מייסדיה ובניה
מישל עפלק, נוצרי יווני-אורתודוקסי, נולד ב-1910, למד היסטוריה בסורבון, וייסד ב-1935 יחד עם צאלח אל-דין אל-ביטאר את השבועון "אל-טליעה" (החלוץ). בתחילת שנות ה-40 הם הקימו תנועה פוליטית בשם "מפלגת התחייה הערבית", שלאחר זמן מה אימצה את השם "מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית". ב-1966 עפלק ואל-ביטאר גורשו מסוריה בעקבות הפיכה צבאית נוספת של קצינים עלווים חברי מפלגת הבעת'. עפלק התגורר בפריז כגולה פוליטי עד למותו ב-1989, והוא נקבר בעיראק של סדאם חוסיין שהייתה יריבתה המרה של סוריה - בהנהגתו התקיפה של חאפז אל-אסד במאבק על ההגמוניה בעולם-הערבי.

צאלח אל-דין אל-ביטאר, נולד ב-1921 למשפחה סונית אריסטוקרטית, והוא רכש את השכלתו בסורבון יחד מישל עפלק. לאחר התהפוכות הפוליטיות של שנת 1966, אל-ביטאר חי כגולה פוליטי בפריז, שם נרצח ב-1980 בידי סוכנים סורים בהוראת חאפז אל-אסד.

אמין אל-חאפז התגורר בעיראק עד לפלישה האמריקאית ב-2003. בדומה לרבים ממנהיגי הבעת' של עיראק שמצאו מקלט בסוריה בעקבות הפלישה האמריקאית, גם אמין אל-חאפז נמלט לסוריה, שם הוא התגורר בעיר הולדתו, חלב, עד למותו ב-17 בדצמבר 2009.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אמין אל-חאפז, נשיא סוריה לשעבר - 2009-1921", מגזין המזרח התיכון, 26 בדצמבר 2009.

אהוד אולמרט הציל את בשאר אל-אסד

הבעיה עם מקבלי ההחלטות בישראל היא, שהם נוטים לחשוב שאפשר להפוך כל שחקן רדיקלי נוקשה לשוחר-שלום ולבר-שיח הגיוני במתכונת אירופאית. ולכן, מנהיגים ישראלים נוטים לטעות בשימוש-היתר בביטוי "ויתורים כאובים" מתוך הבנה שגויה שהיא תרכך את האויב. אך זוהי, למעשה, פזרנות-יתר שרק מעצימה ומגבירה את התיאבון של אויבנו. תזכורת קלה לציבור הישראלי: בדיוק על בסיס ההנחה הזו נערכו השיחות עם יאסר ערפאת שהובילו להסכם אוסלו הרשלני.

בישראל לא ממש מבינים את התרבות הפוליטית הערבית: ראיית הזמן של הערבים היא היסטורית ארוכת-טווח, בעוד שהראייה הישראלית היא לכל היותר קצת מעבר לפינה. הפוליטיקה הישראלית אינה מתנהלת כמי שמייצגת אומה הקיימת כבר אלפי שנים, אלא היא נוהגת ומתנהגת כאורחת הססנית המתנצלת על כל צעד ושעל. האמת ההיסטורית נמצאת לצידנו, אך אנו מתנהגים כאביונים בשער וכפושטי-יד ורגל. והערת-הבהרה לכל התומכים או השוללים את העברת רמת-הגולן לידיים סוריות: התהליך המדיני, אם בכלל תהיה התקדמות בעתיד, יהיה ארוך מאוד ומתיש מאוד בהתאם למסורת הסורית הידועה.

מסתבר, שאפשר לקרוא מאות פיסות של ידיעות מודיעיניות גולמיות ולהתעמק בהיסטוריה המדינית של המזרח-התיכון, ואף להעסיק יועצים אחדים, אך לא להבין לעומק את התהליכים האמיתיים המתרחשים בעולם-הערבי. יש לנו עם אמיץ ונחוש, אך המנהיגות הפוליטית בישראל נוטה לזלזל בכוחו של העם הזה לעמוד באתגרים לאומיים לאורך זמן. הפוליטיקה הישראלית יותר מידי מושפעת מהכותרות השליליות המתפרסמות בתקשורת הישראלית על המדינה ועל תושביה. תרבות הבכי והנהי של התקשורת הישראלית משפיעה על התודעה המדינית של נבחרי ישראל, ומהם היא עוברת לכלל הציבור הישראלי. גם חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, הושפע מאותן כותרות שליליות עד למלחמת לבנון השנייה.

במשך שנים אחדות עמלו מדינות רבות לבודד את המשטר הסורי בשל טיבו המפוקפק ואופיו הרצחני שהתבטא היטב במרחב המזרח-תיכוני. עשרות אנשי אופוזיציה סוריים כתבו והזהירו את ישראל מתרגילי הסחה של המשטר העלווי בראשותה של משפחת אסד. ולבסוף, ישראל מעניקה מתנה לבשאר אל-אסד - זה שמעל לראשו מתנופפת החרב המתהפכת בדמותו של בית-הדין הבינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי. ראש-ממשלת ישראל התהדר בטענה כי השיחות עם סוריה חלו כבר בראשית 2007. אך, בשעה שראשיהם של הנציגים הישראלים הסתחררו מהשיחות עם הסורים, אלה המשיכו לבנות את הכור הגרעיני בדיר א-זור.

שימו לב לטענות של אנשי מערכת-הביטחון התומכים בהעברת רמת-הגולן לידיים סוריות: לטענתם, "גם מקו-המים של הכנרת אפשר להגן על ישראל". דהיינו, אנשי מערכת-הביטחון מוכנים להמר שאפשר להגן על ישראל מקו-המים. אם כך, אז למה לא להגן על ישראל ממרומי רמת-הגולן כשאנו שולטים על מבואות דמשק? אם לדעתם של אנשי מערכת-הביטחון הציבור הישראלי לא יעמוד מנטלית בהתקפת טילים סורים על ישראל במצב הקיים, מי יכול לערוב לכך שהציבור הישראלי יוכל לעמוד בהתקפת טילים על ישראל ללא רמת-הגולן?

וכעת, תתחיל תעמולת הפחדה של הציבור הישראלי, דהיינו, "מה יקרה אם לא נעביר את רמת-הגולן לידיים סוריות". בעוד זמן מה, מחייבי הנסיגה יפיצו את המשפט הבא: "גם אם ישראל תנצח את סוריה במלחמה, ישראל תפסיד". מבינים כעת את ההיגיון? כך בדיוק התנהל המסע התעמולתי למען הסכם אוסלו בשעה שישראלים רבים נרצחו ברחובות ישראל. ("קורבנות השלום" קראו לזה אז, באותם ימים).

באופן מסורתי, סוריה היא המדינה הרדיקלית ביותר בעולם-הערבי ויש לה תרומה משמעותית לאירועים שהובילו לפרוץ מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בעיניים סוריות, למדינה הסורית יש תפקיד היסטורי ערבי מחייב ואורך-טווח. המנהיגות הסורית הנוכחית מוכנה להשיג את מטרותיה גם במחיר של סבל לתושביה על-מנת להגיע לייעודה ההיסטורי הראוי לה - שעליו מתחנך כל אזרח סורי עוד מינקותו.

על-מנת להבין טוב יותר את המדיניות הסורית הנוכחית כלפי ישראל, צריך להזכיר את דברי שר-החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שנאמרו בשנת 2000 בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. וכך אמר א-שרע: "אם נהפוך את הסכסוך הצבאי עם ישראל לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי - אף כי הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים וצריך לקחת זאת בחשבון - או אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות שיפגעו בנו יהיו בהכרח קטנים יותר. וזאת משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן, שבדרך זו נצליח".

והשאלה היא, מהי הצלחה בעיניים סוריות? ובכן, בעזה קיימת ישות חמאסניקית רצחנית הממררת את חייהם של תושבי הנגב; ביהודה ושומרון עתידה לקום מדינה פלסטינית שתשלוט על כל מישור החוף הישראלי; בדרום-לבנון, חיזבאללה לוטש עיניים לעבר ישראל והוא שוקל מהלך צבאי קרקעי נגד ישובי הצפון; ועל פי התכנון המדיני הישראלי, רמת-הגולן לכאורה שייכת לסוריה. חזרנו ל-1967, אך בתנאים הרבה יותר קשים ממה שהכרנו באותם ימים.

אין תימה איפוא, שלאור האופי הלוחמני והרדיקלי של המנהיגות הסורית הנוכחית, רמת-הגולן היא נכס אסטרטגי חשוב מאין-כמוהו גם בימי שלום ורוגע. את זה המנהיגות הישראלית חוששת להגיד לציבור הישראלי והיא נוטעת בו הזיות בדמותן של "וויתורים כואבים". אם הסורים באמת רוצים שלום-אמת עם ישראל, עליהם לעשות ויתורים כאובים מאוד - שכן, שלום-אמת הוא גם אינטרס סורי מובהק, הלא כן?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אהוד אולמרט הציל את בשאר אל-אסד", 25 במאי 2008, The Mideast Forum.

הפסגה הערבית בדמשק

במשך שנה שלמה סוריה התכוננה לקראת אירוח הפסגה הערבית שהתקיימה ב-29-28 במרס 2008 בדמשק. לפני שנה, בפסגה הערבית שנערכה בסעודיה, הוחלט ברוב פר והדר שסוריה תארח את הפסגה הערבית ה-20. לשם כך נבנה במיוחד מתחם-אירוח מרשים בגודלו ויופיו; דמשק התמרקה לקראת האירוע; כל פרט תוכנן בקפידה, ואפילו האולפן של הטלוויזיה הממלכתית של סוריה עבר מתיחת פנים.

כרגיל במקרים כאלה, עוצב לוגו מיוחד לקראת הפסגה שהוצג באולם הועידה ובאולפן הטלוויזיה; כל הנציגים הבכירים ענדו על דש בגדם את הסמל המיוחד שעוצב לשם כך - גם הנשיא הסורי בשאר אל-אסד ענד את הסמל; חוברו שירים פטריוטיים במיוחד לקראת האירוע וכל אחד מהמשתתפים שינן את הטקסטים הידועים כאילו מאומה לא השתנה בעולם-הערבי מאז שנות ה-50 של המאה קודמת.

במהלך היומיים האלה הטלוויזיה הסורית עסקה רק בפסגה הערבית. ביום שישי (28 במרס), הטלוויזיה הסורית העבירה בשידור ישיר את הגעתם של ראשי המדינות הערביות (אלה שהחליטו להגיע). אסד המתין לכל אחד מהם לרגלי המטוס, ולאחר מכן הוא ליווה אותם לאולם VIP בשדה-התעופה שם חיכו להם צלמי עיתונות לרוב. לאחר דקות אחדות, שבמהלכן התנהלה שיחת-נימוסין, אסד ליווה את האורח למכונית מהודרת שהסיעה את האורח ומלוויו לבית-מלון או למעון האירוח הרשמי. שדה התעופה של דמשק נסגר לטיסות מסחריות לאורך כל ימי הפסגה.

כל אחד מהאורחים זכה, פחות או יותר, לטקס זהה על-פי הכללים המקובלים. גם קדאפי, המנהיג הלובי, הגיע - מלווה בשומרת-ראש, כרגיל, שהלכה לצידו או מאחוריו כצל. גם הפעם, קדאפי חרג מעט מכללי הנימוס המקובל כשפער את שיער ראשה של אחת מהנוכחות שחיכתה לו לרגלי המטוס לקול צחוקם של הנוכחים. כל אורח שהגיע, הטלוויזיה הסורית הציגה ביוגרפיה קצרה של המנהיג האורח, וכן נמסרו לצופים נתונים אחדים על מדינתו, על גודלה, על אוכלוסייתה ועל כלכלתה. על רקע הקריינות הוקרן סרטון קצר על המדינה, נופיה ואתריה.

אסד נראה בוטח בהלכותיו ובמעשיו, וניכר עליו שהוא התאמץ להציג חזות של מנהיג ערבי רציני ובעל-מידות, כיאה למי שמייצג בעיני עצמו את המבצר הערבי אחרון של הלאומיות הערבית. ביטוי לכך ניתן, במלל ובשירים פטריוטיים, לאורך כל השידורים - פעם אחר פעם.

למי שלא יודע עדיין, העבריין הנמלט עזמי בשארה היה הפרשן העיקרי של רשת אל-ג'זירה לאורך הפסגה. מנגד, מנהל הטלוויזיה הסורית, נידאל קבלן (Kabalan), שידר את האירועים המרכזיים של הפסגה הערבית, והוא לא פספס את ההזדמנות להלל ולפאר את מנהיגותו של אסד ש"עמד מול הפרובוקציות האמריקאיות" שנועדו להכשיל את הפסגה הערבית בדמשק. קבלן ידוע באהדתו לניאו-נאצי דיוויד דיוק האמריקאי שנבחר בזמנו לייצג את מדינת לואיזיאנה בבית-הנבחרים האמריקאי ב-1989.

עשרות אורחים מרחבי-העולם הערבי התארחו באולפן ודברו בשבחה של סוריה ועל חשיבותה לעולם-הערבי. רבים מהאורחים ציינו באולפן, בנימוס רב, ש"סוריה היא בירת ההתנגדות הערבית", או "סוריה היא הבירה התרבותית של העולם-הערבי", וכן אף אחד לא שכח להגיד ש"סוריה מייצגת את ההיסטוריה הערבית" במלוא הדרה והיא "לב האומה הערבית". מידי שעה עגולה, או קצת פחות, הטלוויזיה הסורית שידרה את השיר הפטריוטי שחובר לכבוד הפסגה הערבית בשם "אני ערבי". מקהלת זמרים גברים שרה בקול צלול ועמוק "אנה ערבי, יא ווטני, יא ערבי" - שורה שחזרה על עצמה פעמים רבות לאורך השיר שלווה בתמונות של ערביי-המדבר דוהרים על סוסים, וכן צילומים של הקוראן, כיפת-הסלע ותמונות של לבנון, השטחים, רמת-הגולן ועיראק. באמצעות השיר הפטריוטי, סוריה הציגה את הבעיות המרכזיות של העולם-הערבי שבאמצעותן ניתן ללכד את הערבים כולם תחת הנהגתה הלאומית.

אין זה מקרה שסוריה שמה את הדגש העיקרי על העניין הישראלי. לאורך כל השנה האחרונה, סוריה עשתה כל יכולתה למנוע את בחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית למרות שלעיתים היה נדמה שכל הצדדים רוצים להגיע לפשרה בעניין. העניין הלבנוני הוא שעורר את רוגזם של מנהיגי ערב - אלא שהחליטו לא להשתתף בהצגה הפרטית של אסד בדמשק. חיזבאללה הוא זרוע איראנית-סורית במוצב הקדמי שלהן מול ישראל ומול השפעתן הגוברת של מדינות המערב ומדינות-ערב המתונות בלבנון.

סוריה החליטה לקשור את גורלה לאיראן באופן הדוק ועקבי - זהו עניין אסטרטגי ולא רק עניין טקטי. אסד הבהיר היטב את הנושא הזה פעמים רבות במעשים ובדיבורים, למרות שבישראל ישנם כאלה החושבים שניתן "לאלצו" לזנוח את קשריו עם איראן תמורת רמת-הגולן. אם ישראל תלך להרפתקה מדינית עם סוריה על בסיס נסיגה מלאה מרמת-הגולן, זו טעות שתעלה לנו ביוקר רב.

סוריה תעשה ככול יכולתה כדי לטרפד את ההסכמים המתגבשים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, וכן היא תזין לתועלתה את העימות בין תנועת החמאס בעזה לבין תנועת הפת"ח של מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית.

הפסגה הערבית נתנה לאסד הזדמנות נוספת להציג את סוריה כמבצרה של הלאומיות הערבית "הנכונה". על בסיס אידיאולוגיה זו, סוריה תמשיך לייצג, למשך השנים הבאות, את הלאומיות הנאצריסטית של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת - בלי פשרות מרחיקות-לכת ותוך כדי מאבקי-דמים גלויים וסמויים כאחד. בעניין הזה, הטלוויזיה הסורית אינה משקרת.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפסגה הערבית בדמשק",31 במרס 2008, The Mideast Forum.

המיעוט הכורדי בסוריה - עימותים בצל החגיגות

מידי שנה, ב-21 במרס, מציינים הכורדים את ראש השנה על-פי המסורת הכורדית וכסמל לעמידתם הלאומית העיקשת. גם השנה הפזורה הכורדית ציינה את חגה כביטוי לאומי נגד הדיכוי המתמשך הקיים בטורקיה, בסוריה ובעיראק. במסגרת החגיגות לציון ראש השנה, (נורוז בפרסית, הנחגג גם באיראן), נערכה תהלוכת נרות בעיר קמישלי (Kamishli) השוכנת בצפון-מזרח סוריה על גבול טורקיה. באזור זה - משולש הגבולות סוריה-עיראק-טורקיה - מתגוררת מרבית הפזורה הכורדית הנמצאת תחת עינם הפקוחה של שירותי-המודיעין והביטחון של סוריה.

במהלך האירועים לציון החג, התגלע עימות בין צעירים כורדים לבין אנשי כוחות-הביטחון שבמהלכו נורו יריות לעבר הצעירים החוגגים. בעקבות הירי נהרגו שלושה צעירים כורדים ועוד חמישה אחרים נפצעו. אירוע זה מעלה פעם נוספת את מצבם הקשה והמסובך של הכורדים המתגוררים בסוריה, שכן אין זו הפעם הראשונה שאנשי כוחות-הביטחון של סוריה פועלים בנחישות ובאלימות בכל פעם שהכורדים מנסים לבטא מנהגים לאומיים או דתיים.

דוברים כורדים המתגוררים במערב-אירופה מסרו כי שלטונות הביטחון של סוריה הידקו את הפיקוח בכל האזורים בהם מתגוררת הפזורה הכורדית לקראת כינוס הפסגה הערבית, האמורה להתקיים בדמשק בסוף חודש מרס 2008.

באופן רשמי מתגוררים בסוריה כמיליון כורדים מתוך אוכלוסייה של 19 מיליון נפש. למעלה מ-200,000 מהם אינם מוגדרים אזרחים בעלי נתינות סורית לאור מפקד אוכלוסין שנערך ב-1962. על כן, נשללים מהם זכויות בסיסיות הניתנות בדרך-כלל לכל אזרח סורי כמו לימודים, עבודה, מגורים, ביטוח, טיפול רפואי, אחזקת נכסים וכן גם נשללת מהם האפשרות לרשום את ילדיהם במרשם התושבים. על כל צעד ושעל נדרש מהם לקבל את אישורם של הגורמים הביטחוניים המוסמכים, אפילו אם הדבר מתבטא בלינת לילה בבית-מלון בדמשק או באחת מעריה המרכזיות של סוריה.

באוקטובר 2007, הנשיא הסורי, בשאר אל-אסד, הוציא הנחיה להנפיק תעודות זהות סוריות לתושבי רמת-הגולן הדרוזים. על-פי ידיעה שהתפרסמה בעיתון אל-חיאת בפברואר 2008, שר-הביטחון אהוד ברק העביר מסר לסוריה שתושבי רמת-הגולן הדרוזים יורשו לשאת תעודות זהות סוריות כמחווה לקראת חידוש המשא-ומתן בין שתי המדינות. שתי הידיעות האלה עוררו את זעמם של הכורדים בסוריה ושל הדרוזים ברמת-הגולן הנהנים מזכויות מלאות כתושבי מדינת-ישראל. רבים מהם ראו בהסכמתו של ברק (אם הידיעה נכונה) כפגיעה בכבודם והפקרת גורלם - עד כדי בגידה - בידי רודן המייצג משטר של עריצות דיקטטורי.

כמובן שהידיעה הזו גרמה לתרעומת רבה גם בקרב הפעילים הכורדים בסוריה. אחד מהם, מוחי אל-דין עיסו, פעיל זכויות אדם כורדי ומשולל אזרחות סורית, התבטא באחד מאתרי האופוזיציה הסוריים באופן הבא: "נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, פרסם החלטה להעניק לאזרחים הסורים בגולן הסורי הכבוש תעודת-זהות סורית. כמובן שהחלטה זו מהווה יוזמה מבורכת מצד הנשיא אסד, שהרי הגולן הסורי מהווה חלק מהאדמות הסוריות שכל אזרח פטריוטי צריך להגן עליהן. ואולם, האין מותר לנו, הכורדים הסורים משוללי האזרחות הסורית לשאול את כבוד הנשיא מדוע לאחר 45 שנות קיפוח, הוא לא קיבל החלטה להשיב גם את האזרחות שנשללה מהכורדים? האין הוא בטוח שהם משתייכים למולדת האם שלהם, סוריה? הרי הכורדים, כפי שיודע כבודו, לא התרשלו בשירות מולדתם בכל המישורים, הגנו על אחדות אדמתה והקריבו אלפי חללים בקרבות השחרור. האין הם ראויים לזהות שנשללה מהם בן לילה?". (התרגום באדיבות אתר ממר"י).

משטר הבעת' הסורי טיפח במשך שנים רבות את הגאווה הלאומית הערבית ואת השתייכותם של הסורים ללאום הערבי "הגאה ואציל". על-פי מיטב המסורת הערבית, הכורדים אינם שייכים לגזע הערבי. הכורדים בעצמם עדיין מתחבטים בשאלה זו, דהיינו, האם הם באמת רוצים להיות שייכים לגזע הערבי או שמוטלת עליהם החובה לטפח רגשות לאומיים ייחודיים משלהם.

יאסין אל-חאפז המנוח, מי שפעל לעצב מחדש את המצע האידיאולוגי של מפלגת הבעת' ב-1963, התבטא פעמים רבות במהלך חייו למען העדה הכורדית בסוריה. למרות תרומתו הגדולה למפלגת הבעת', הוא נאלץ לבסוף לחיות בגלות פוליטית בלבנון עד למותו ב-1978. מידי שנה, בחודש אוקטובר, ארגוני אופוזיציה סוריים וכורדיים מנסים לארגן ערבי-הוקרה לזכרו בעיר חסכה (Al-Hasake) הסמוכה לקמישלי. כל כינוס כזה דורש אישור של שירותי-הביטחון המופקדים על האוכלוסייה הכורדית באזור. בדרך כלל, שירותי-הביטחון של סוריה נוטים לאשר את קיומו של הכנס מידי שנה, אך... יום לפני עריכתו, מגיע צו המורה על ביטולו מטעמים ביטחוניים ובשל החשש מ"פגיעה ברגשות הלאומיים".

הקהילה היהודית בקמישלי
ככל היודע, ישנה קהילה קטנה של יהודים בעיר קמישלי הנתונה לחסדיהם של כוחות-הביטחון בדומה לקהילה הכורדית המתגוררת בעיר. בעוד שהפזורה הכורדית בעולם דואגת להעביר ידיעות על גורלם של הכורדים המתגוררים בסוריה, ישנן ידיעות מעטות בלבד הנוגעות לקהילה היהודית בקמישלי הנמצאת תחת פיקוח קפדני ויומיומי, שכן נאסר עליהם ליצור מגע עם זרים ועליהם לשוב לבתיהם עם שקיעת החמה.

לאחרונה נודע שכוחות-הביטחון עצרו ארבע נשים יהודיות לאחר שבעליהן סיימו לרצות תקופת מאסר של 5 שנים. סביר להניח כי בדרך זו ניסו כוחות-הביטחון למנוע מהם לצאת מסוריה באופן לא חוקי - דרך הגבול עם טורקיה - וכאיתות אזהרה לשאר בני הקהילה היהודית הקטנה המתגוררת בסמוך לגבול.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המיעוט הכורדי בסוריה - עימותים בצל החגיגות", 25 במרס 2008, The Mideast Forum.

חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי

העיתון הכווייתי אל-קבאס דיווח ב-21 בפברואר 2008, כי סוריה דחתה במפגיע את דרישתו של חיזבאללה לעדכן את ראשי הארגון על התפתחויות האחרונות הנוגעות לחקירת חיסולו של מורנייה. הידיעה בעיתון הכווייתי הסתמכה בעיקר על מקורות במדינות המפרץ. על-פי ידיעות אחדות שהגיעו מסוריה נמסר, כי החקירה מתנהלת בידי שירותי-הביטחון של סוריה ללא עזרתן של איראן וחיזבאללה.

כאמור, מורנייה חוסל ב-12 בפברואר 2008 באמצעות מכונית תופת שהוכנה מבעוד מועד באחת מהשכונות היוקרתיות והשמורות ביותר של דמשק. לשלטונות הסוריים נדרשו שעות אחדות עד שיצאה הצהרה רשמית הנוגעת לאירוע, ודומה היה כי שלטונות סוריה נתקפו בהלם לנוכח החיסול שהתרחש על אדמתם. לאחר שתיקה ארוכה שנמשכה כחצי יממה, סוריה מסרה כי תתנהל חקירה מעמיקה ללא השתתפותם של איראן וחיזבאללה למרות בקשותיהם המפורשות להיות שותפים מלאים בחקירת האירוע.

זמן קצר לאחר שהחלה החקירה, שלטונות סוריה מיהרו להודיע כי "תתחולל רעידת אדמה בעולם-הערבי" כאשר יימסרו כל הפרטים שהתגלו במהלך חקירה המאומצת. חרושת השמועות בנוגע לחיסולו של מורנייה רבות ומגוונות, והיו כאלה שהאשימו במפורש את המדינות הסוניות המתונות, דהיינו, ירדן, מצרים, סעודיה ומדינות נוספות במפרץ-הפרסי.

ידיעות אחדות דיברו על שיתוף פעולה בין כמה שירותי-מודיעין ערביים שמסרו מידע לישראל, והיא זו שביצעה את החיסול בפועל. ויחד עם זאת, סוריה, איראן וחיזבאללה הודיעו כי ישראל היא שנושאת באחריות המלאה, והיא תשלם על כך מחיר כואב.

העיתון הכווייתי מסר כי הסיבה העיקרית לסירובה של סוריה למסור מידע לחיזבאללה על הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה, נשענת על הטענה הסורית כי מורנייה הגיע לסוריה ללא ידיעתם של השלטונות המוסמכים בסוריה, וכי הוא הגיע לסוריה כאזרח רגיל ולא בשליחות רשמית.

לאור המקרה, סביר להניח כי מתחוללת כרגע מערכת של חשדנות הדדית בין איראן, סוריה וחיזבאללה, שכן התפרסמו ידיעות אחדות שרמזו על עיסוקיו הצדדיים של מורנייה עם הסורים שביקשו להפעילו באורח-עצמאי ללא ידיעתם של איראן וארגון חיזבאללה. בשעה ששר-הביטחון אהוד ברק ערך ביקור בטורקיה, הוא שיגר אזהרה חריפה לעבר סוריה בשל תמיכתה בחמאס ובחיזבאללה. אפשר, שאזהרתו זו של שר-הביטחון ששוגרה לעבר סוריה באה על רקע החשד כי מורנייה הוזמן לדמשק למען מטרה מסוימת שנועדה "לשקם" מעט את גאוותה הפגועה של סוריה לאור ההפצצה האווירית שהתרחשה על אדמתה ב-6 בספטמבר 2007 במחוז דיר אל-זור.

סוריה לקראת כינוס הפסגה הערבית
בסוף חודש מרס 2008, מתוכננת להתקיים בדמשק פסגת הליגה הערבית בהשתתפותם של ראשי מדינות-ערב. מרגע שהוחלט כי הועידה תתקיים בדמשק, שלטונות סוריה נערכו לכך במרץ רב על-מנת להפגין לעיני-כל את החשיבות שהיא מייחסת להתכנסותם של ראשי המדינות הערביות על אדמתה. לשם כך, נבנתה עיר חדשה, על כל המשמעויות הנלוות לכך, במטרה להפגין את יכולותיה המתחדשות של סוריה בהנהגתו של בשאר אל-אסד. על-פי התרשמויותיהם של מבקרים אחדים באזור, סוריה לא חסכה בכסף כדי להרשים את אלפי המוזמנים שיגיעו לפסגה-הערבית, ובכללם עיתונאים רבים מרחבי-העולם. במהלך השנים האחרונות, סוריה עשתה מאמצים כבירים להציג בפני העולם את התפתחותה הכלכלית, התעשייתית והתרבותית על-מנת לסדוק מעט את התמונה הקשוחה המוצגת לגביה ברחבי-העולם. לעיתים, מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה למרות תדמיתה השלילית על מעשיה הבוטים בלבנון ולמרות קשריה השנויים במחלוקת עם איראן, חיזבאללה וצפון-קוריאה. על-פניו נראה, שלבשאר אל-אסד יש תוכניות כלכליות רבות, וכי נראה שהוא דבק להשיג את היעדים האלה למרות המכשולים הפנימיים והאזוריים הרובצים לפתחו.

מאז הפסגה הערבית האחרונה שנערכה במרס 2007 בריאד, בירת ערב-הסעודית, התחוללו תמורות אחדות במרחב-הערבי וביחסיו (החשאיים והגלויים) עם ישראל בסוגיות רבות העומדות על הפרק. אך, כרגיל, הסוגיה הפלסטינית ניצבת כמסך עשן שמאחוריו מסתתרות המדינות הערביות כדי להתחמק פעם נוספת מלדון בבעיותיו האמיתיות והבוערות של העולם-הערבי - בעיות המחכות לפתרונן כבר זמן רב.

עוד לפני שנודע על חיסולו של מורנייה, מצרים, ירדן וערב-הסעודית הודיעו כי הן חוככות בדעתן אם להשתתף בפסגה-הערבית בדרג של ראשי-מדינות, במטרה להפעיל לחץ על סוריה כדי שזו תגמיש את עמדותיה בשאלת לבנון ובבעיה הסבוכה הנוגעת לבחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית. לדידה של סוריה, חיסול מורנייה בלב דמשק מסבך עוד יותר את מעמדה בעולם-הערבי למרות כל מאמציה ורצונותיה להפיק תועלת משמעותית מהפסגה-הערבית שתיערך על אדמתה בסוף מרס 2008. כבר בשלב זה ידוע, כי מצרים וסעודיה פועלות להעביר את הפסגה-הערבית לשארם א-שייח'.

על רקע היחסים המעורערים והמתוחים בין סוריה למדינות אחדות במפרץ-הפרסי, כוויית וסעודיה פרסמו אזהרה לאזרחיהן שלא לבקר בסוריה בשל המצב הביטחוני המתוח במדינה זו.

לפי שעה, רבים בעולם-הערבי מחכים לממצאי החקירה בנוגע לחיסולו של מורנייה. בלב רבים מקננת הסברה שהממצאים יבהירו פעם נוספת מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים למרות החיוכים ודברי החנופה שהמנהיגים הערבים שולחים זה לעבר זה במפגשים פומביים לעיני הצלמות. מדינות ערביות אחדות לא יניחו לציר-הרדיקלי לשכוח שעימאד מורנייה פעל נגד מדינות ערביות אחדות, וכי הוא היה האחראי הישיר לרציחתם של אזרחים ערבים חפים מפשע. רבים בעולם-הערבי רואים בחיסולו של מורנייה "נקמה אלוהית", גם אם על-פי הדעה הרווחת ישראל היא זו שאחראית לחיסולו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי", 24 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות

במאמר זה אני רוצה לעשות לכם הכרה קצרה עם יאסין אל-חאפז - אינטלקטואל סורי שהיה אחראי בשנת 1963 לעיצובו המחודש של מצע מפלגת הבעת'. מפלגת הבעת' הסורית, כפי שאנו מכירים אותה עד לשנים האחרונות, היא במידה רבה פרי רוחו של יאסין אל-חאפז למרות שלא כל רעיונותיו התקבלו באותה עת. אל-חאפז נולד בעיירה דיר אל-זור, הוא שירת בצבא הסורי בצעירותו, שם פגש לראשונה את אליאס מורקוס המרקסיסט. לאחר שירותם הצבאי, אל-חאפז ומורקוס הצטרפו למפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון שהיתה בהנהגתו התקיפה של חאלד בקדאש. מורקוס ואל-חאפז רצו להביא לשינוי מרקסיסטי במפלגה ולהרחיק את ההשפעה הקומוניסטית של ברית-המועצות על דרכה של המפלגה. בשל חילוקי-דעות אלה, סולקו מורקוס ואל-חאפז משורות המפלגה יחד עם אחדים מאוהדיהם. יחדיו, הם החליטו להקים מסגרת אינטלקטואלית משותפת דרכה הם פרסמו את רעיונותיהם הפוליטיים, שהשפיעו על רבים מהדור הצעיר של אותה עת, ואף תרמו להתגבשותו של "השמאל הערבי החדש" שהחל להתפתח בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

לאחר הפיכת קציני הבעת' במרס 1963, אל-חאפז ומורקוס הוזמנו ליטול חלק בדיוניה של הועידה ה-6 של מפלגת הבעת' שנערכה באוקטובר 1963. חודשים אחדים בלבד לאחר מכן, סולקו אל-חאפז ומורקוס משורות מפלגת הבעת' בהוראת קציני הצבא, גם על רקע התנהגותו האלימה של הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת' בעיראק. ב-1964 הקימו מורקוס ואל-חאפז את "מפלגת הפועלים המהפכנית" הקיימת גם בעת הזאת, והיא מונה לכל היותר כמה עשרות חברים. כיום, המפלגה פועלת במסגרת "האיחוד הלאומי הדמוקרטי", הפועל כגוף אופוזיציוני, בתוך סוריה עצמה, נגד משטר הבעת' של בשאר אל-אסד. בעקבות מלחמת ששת-הימים, יוני 1967, נאסר יאסין אלא-חאפז, אך הוא שוחרר מהכלא ללא הגשת כתב-אישום נגדו. לאחר ששוחרר מהכלא, אל-חאפז בחר לחיות כגולה פוליטי בלבנון, שם פעל עד למותו ב-1978. לאורך כל השנים האלה, אל-חאפז ומורקוס המשיכו לשתף פעולה, הן רעיונית והן מפלגתית.

מאמר זה בוחן את השינוי שעבר יאסין אל-חאפז בעקבות ביקורו בצרפת ובעקבות תוצאותיה של מלחמת ששת-הימים, שבאו לידי ביטוי בספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות". ספרו זה, נחשב לאחד מנכסי צאן ברזל של הספרות הפוליטית הערבית עד לימנו אנו. בעקבות שיחותיי עם ערבים אחדים לאורך השנים האחרונות, דומה כי כל ערבי "המכבד" את עצמו, "הציץ" בספר הזה לפחות פעם אחת בימי חייו. אם כן, מדוע ספר זה עדיין רלוונטי לרבים מהערבים גם בימנו אנו? יתרה מזאת, יש כאלה הטוענים שהספר השתבח ככל שחלף הזמן מאז שיצא לאור לראשונה לפני כ-30 שנה.

ממרקסיסט לדמוקרט
כאשר יאסין אל-חאפז שהה בפריז למשך שנה בין 1966 ל-1967, שהות זו אילצה אותו לעשות השוואות יומיומיות בין מדינות-ערב לבין צרפת של שנות ה-60 שייצגה בעיניו את התרבות המערבית. התבוסה במלחמת ששת-הימים היוותה ציר-מרכזי אחד, עליו התבסס אל-חאפז כשכתב את ספרו "התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", בניסיון לשים יד על מקור הפגמים המעיקים של העולם-הערבי, הרחק מתיאורית הקונספירציה שרווחה בעולם-הערבי על "העזרה שהגישו ארה"ב ובריטניה לישראל במלחמה". אחת הדוגמאות המרשימות של התחושה הערבית לאחר 1967, באה מפיו של פרופסור לואיס עוד', שהיה העורך הספרותי של העיתון אל-אהראם וסופר בעל-שם במצרים. פרופסור עוד' העלה על הכתב את רשמיו על טיול שערך לאירופה בקיץ 1969, ובו הוא תיאר את הטיול כ"מסע החלמה".[i] זו אינה החלמה מחולי גופני, אלא מן ההלם הנורא של "מאורעות" יוני 1967, "מאורעות שהפכו את שעותינו לימים, את ימנו לחודשים, ואת החודשים לשנים ואת שנותינו לדורות על דורות. ההלם ערער את העצבים, שבר את הלב מרוב חרפה והחשיך את הנפש מרוב ייאוש".[ii] וכך תיאר עוד' את המצוקה שארצו שרויה בו - ודומה כי הוא הצליח לבטא את תחושותיהם של רבים באותה עת: "על דרך הקיצור, אני סבור שמצוקתנו אינה צבאית, או מדינית, או כלכלית, או חברתית, או מוסרית, או אף רוחנית. המצוקה היא כל אלה יחד - מצוקה תרבותית. מצרים דומה לקרחון, שרק שמינית ממנו מצויה על פני המים, ושבע-שמיניות כמוסות במעמקים... המערכה האמיתית שלנו היא בין ישן לחדש, בין ריאקציה לקדמה: אך לדמוקרטיה וסוציאליזם אין להגיע בהעדר תנועה להומניזם, לתיקונים בדת ולמהפכה תרבותית". סביר להניח כי פרקים מספרו של עוד' משכו את תשומת ליבם של רבים, אך שמו של הספר כנראה הטעה אחרים, שכן עוד' התייחס בספרו לפרק זמן מסוים - 1969. ספרו של אל-חאפז מייד משך את תשומת-הלב שכן הוא דן בתבוסה לא כחל-וסרק, ועל כן הספר נחשב "בין ההתפלמסויות הערביות החשובות ביותר בנושא התבוסה".[iii]

לאור פעילותו כמרקסיסט וכפטריוט סורי, סביר להניח כי היתה צריכה להיות לו הסתייגות רבה על אורח-החיים שהתגלה לעיניו בצרפת, אולם המפגש המחודש עם המערב עורר אצלו תחושות עזות שסתרו את מחשבותיו עד לאותה עת. על כן, כבר בראשית ספרו, אל-חאפז כתב קטעים תחת הכותרת "מפגש חם עם המערב". וכך כתב אל-חאפז: "במערב הייתי משתאה עת חזיתי בכוחו של הפרט, תעוזתו וביטחונו העצמי והשתחררותו הטוטלית מכל צורות של פחד. שם (במערב) הפרט הנו תרנגול, כאן (בעולם הערבי) הפרט הוא תולעת.[iv] שם חבל הטבור של האדם מחובר לאלוהות, וכאן חבל הטבור מנותק לחלוטין וזאת משום שהוא עבד. שם שאפתנות וכאן שפלות-הרוח. שם פרומתאוסיזם[v] חוצה-גבולות, וכאן הסתפקות במועט ושלוות-נפש. שם הטלת ספק תהייה וביקורת, וכאן אמונה וודאית, הרבצת-תורה תוך כדי שינונה וצייתנות למודלים לחיקוי. עת תהיתי מהיכן אותו כוח לאדם המערבי? ולפתע קפצה התשובה מתוך ראיה פשוטה בעיניים ללא כל צורך להזדקק ולהתחקות אחר סיבות ההיסטוריות, האידיאולוגיות, החברתיות והפוליטיות. וזאת משום שארצות מושבו של האדם המערבי חדלו להיות ארצות-הפחד! בארצותינו הערביות, למן שנותיו הראשונות, ואפשר להגיד שלמן חודשי חייו הראשונים, מיטלטל הפרט הערבי בין אין-ספור צורות של פחד: פחד מהמשפחה, מהאמונה, מהמסורת, מהחברה, מבית-הספר, מהמחר, ולבסוף מהשלטון הרודני המזרחי. בארצות הפחד ממתינה 'מיטת סדום' לכל פרט, עליה הוא פושט את אבריו, אלא שהוא מסורס מאשכיו והופך לקורבן שפל-רוח וכנוע, שחייו הנם בריחה ומותו הנו גאולה".

יאסין אל-חאפז לא היה הראשון שנגע בנקודות הכואבות האלה בחייו של כל אזרח ערבי, ואף היו אינטלקטואלים אחרים, כדוגמת צאדק ג'לאל אל-עזם (סורי אף הוא), שכתבו ברוח-דומה, אך הגדרתו של אל-חאפז את מדינות-ערב כ"מדינות הפחד" לא הותירה כל ספק בקרב קוראיו הערבים שלרבים מהם היה ברור לחלוטין מה היתה כוונתו. באשר לגורמים שהכשירו את הקרקע לסילוק הפחד במדינות-המערב, אל-חאפז אינו מהסס לתת לה מסגרת פוליטית מוגדרת וקורא לה בצורה ברורה "דמוקרטיה". וכך המשיך אל-חאפז לתאר בגילוי-לב את הרגשתו: "דמוקרטיה זו, המשחררת את האדם מהפחד, מעצימה את כבודו האנושי ומחדדת את ערכי המוסר שלו - אכפה עצמה עלי מחדש, מעצם אותו חיכוך עם המערב". אל-חאפז לא היה נאיבי ולא הסתנוור מנפלאותיו של המערב ובוודאי שלא נעדרת מפיו ביקורת כלפי המערב. הוא הבחין בין המערב הידוע בהישגים התרבותיים, המדעיים והכלכליים שכוננו את העולם המודרני, לבין המערב הידוע, לדעתו, "בגזל כוחני ובהשתלטות אימפריאליסטית". על-ידי כך, באמצעות הפרדה והבחנה ברורה בין "התכנים" של המערב לבין "המעשים" של המערב, אל-חאפז הצליח להקנות משמעות אמיתית לדבריו בקרב הקוראים הערביים הנעים, גם הם, בין הערצה למערב על הישגיו לבין סלידה ממעשיו. אל-חאפז כתב בצורה גלויה ומעוררת כבוד כי "החיים בפריז כפו לי ספונטנית לעשות השוואות תמידיות, בכל יום, בכל שעה, בין המצב במולדת הערבית למצב במערב".[vi] השוואות אלה קיבלו משמעות נוספת לאחר מלחמת ששת-הימים, והן אלה שהובילו אותו, בסופו של דבר, להעלות על הכתב את מחשבותיו, שהן רלוונטיות גם למצב השורר בעולם-הערבי כיום. ומכאן גם המשיכה שיש לאינטלקטואלים ערבים לעיין בספרו למרות שהוא נכתב לפני שנים רבות.

אל-חאפז נתן את דעתו גם בנוגע לאליטות הערביות שפעלו לאחר קבלת העצמאות. אל-חאפז טען כי האליטות הערביות אחראיות במידה רבה ל"פוליטיקה של הפחד" השוררת במדינות-ערב: "התחלתי לזכור כיצד מייד לאחר העצמאות, בגדו האליטות הפוליטיות הערביות בדמוקרטיה, והצדיקו בגידה זו פעם בשם 'הסוציאליזם' ופעם בשם 'אחדות האומה' או בשל 'המאבק באימפריאליזם ובישראל'". אל-חאפז האשים את כל התנועות הפוליטיות הערביות, גם את זו שהוא בא ממנה, כולל "התנועות המרקסיסטיות הפרו-סובייטיות ואף את התנועות הלאומיות הערביות", כאחראיות "לקבורתה בחיים של הדמוקרטיה בארצות-ערב".

במאמר על ספרו של אל-חאפז, כתב השאם אל-קארווי כי לדעתו "אלה שקברו בחיים את הדמוקרטיה בעולם-הערבי כולו הם אלה שהיו שותפים, במידה כזו או אחרת בשלטון, והפכו אותו לשלטון של החרב המתהפכת על צווארי האנשים במדינות-הפחד".[vii] במאמר אחר שהתפרסם בעיתון אל-שארק אל-אווסט ב-5 באוגוסט 2004, מפי מוחי אל-דין אל-לאד'קני, נכתב על בעיית הדמוקרטיה בעולם-הערבי. על-מנת לבסס את טיעוניו, הביא אל-לאד'קני את דבריו של יאסין אל-חאפז שכתב כי "מבחינה היסטורית, הפוליטיקה בעיר הערבית האסלאמית היתה מנועה; הפלורליזם היה דבר מוקע; וההפרדה בין השלטון לבין העם היתה דבר קיים, וזאת מכוון שהמשטר המזרחי לא ניהל פוליטיקה על-פי המודל היווני, במובן של זכויות וחובות המוטלות על כתפיו של אדם בן-חורין-אחראי המבין את החשיבות בהשתייכות לקולקטיב אנושי מאורגן". אל-לאד'קני מסכים עם יאסין אל-חאפז שרמז כי ההכרה בפרט הערבי כישות אוטונומית ועצמאית אינה קיימת במדינה הערבית המודרנית ואף לא היתה קיימת במדינת-העיר האסלאמית בימי-הביניים. הפרט, בשני המקרים, הוא בסך הכל מספר בתוך ישות גדולה יותר היכולה להיות שבט, סקטור, מקצוע, שכונה או כפר. בכל המקרים האלה, אין מתייחסים לחפצו ולרצונותיו כפרט עצמאי. המשמעות המרה היא כי השיח' של השבט או ראש-השכונה או איש-המקצוע הבכיר מחליטים עבורו ומדברים בשמו ללא ייפוי-כוח ממשי. במדינת האזרחים, המדינה הנה מתווכת הדואגת לטובת הכלל ושומרת על ביטחונם, והיא אינה מפלצת המפחידה אותם, משפילה אותם, ומגבילה את חירויות היסוד שלהם ומגבילה את זכויותיהם. מסקנתו של אל-לאד'קני לנעשה בעולם-הערבי לאור דבריו של אל-חאפז היא, ש"הפכנו נתינים ו'נשים חסרות ישע' כיוון שלא עלה בידי הדורות הקודמים לפרק את השלטון האבסולוטי, ולא נזכה כלל בכבוד של אזרחות, אלא אם נצליח לכונן מדינת-חוק של מוסדותיה, וכל האחראים בה עומדים לפיקוח וחייבים במתן דין-וחשבון".

מקצת מהאינטלקטואלים שעסקו במכלול ההתנהגותי של הפרט בעולם-הערבי, ציינו את הנקודות האלה גם לפני אל-חאפז. המסקנה של רבים מהם היתה כי במצב השורר בין "המדינה" הערבית לבין "האזרח הערבי" מביא לאינדיבידואליזם מוקצן. זה אינו האינדיבידואליזם המערבי ששבו לפרט יש אוטונומיה והוא פועל במסגרת לאומית רחבה, אלא זהו אינדיבידואליזם הבולם את החברה הערבית מלפעול יחד למען מטרה משותפת החורגת מעבר למסגרת המשפחתית - החמולה - שלו. האינטרס של הפרט הערבי הוא "משפחתי", בעוד שהאינטרס של הפרט המערבי הוא, בהכללה, "המדינה" הטריטוריאלית - לה הוא נאמן. מכאן, שהמסקנה היא שקשה לעורר את הפרט בעולם-הערבי לפעול למען מטרות חברתיות ופוליטיות החורגות מעבר לאינטרס האישי-המשפחתי שלו. לפיכך, ההתנהגות המסורתית הזו, לא רק שאינה מקדמת את הפרט במובן הפוליטי-חברתי, אלא היא משחקת לידיו של השלטון המעונין בהמשך המצב הקיים, והוא אף מנצל זאת לתועלתו לשם שמירת שלטונו. במילים אחרות, "השבטיות" היא שמנחה את הפרט ולא האינטרס הלאומי הרחב - בדומה למתרחש במדינות דמוקרטיות-מערביות.

לאחר מלחמת ששת-הימים, נערכו כנסים רבים ברחבי העולם-הערבי שדנו בתבוסה וגורמיה. אינטלקטואלים רבים התאספו, דיברו, התווכחו, כתבו ואף חיברו שירים שעסקו במצוקה הגדולה של החברה הערבית לאור התוצאה הקשה. אחד מהכנסים החשובים האלה היה הועידה ה-6 של הסופרים הערבים שנערכה בקהיר במרץ 1968. הנושא המוצהר של הועידה היה, "תפקידו של הסופר הערבי במערכת השחרור - במאבק נגד ישראל, נגד הציונות ונגד האימפריאליזם".[viii] רבים הגיעו לכנס זה, אך רבים אחרים מהחושבים בסופרי העולם-הערבי לא הגיעו, כדוגמת נג'יב מחפוז, יוסף אדריס, לואיס עוד', חוסין פאוזי, מחמוד אל-עלם, עלי אל-ראעי, תואפיק אל-חכים, טה חסין, מיכאיל נעימה ועוד. לצד הדברים הכואבים שנאמרו שם, הכנס חשף גם את גורמי המחלוקת בין המדינות הערביות שהקרינו על באי-הכנס, דהיינו מדינות מהפכניות כדוגמת סוריה שתקפו מדינות שמרניות כדוגמת ירדן וסעודיה. ולמרות זאת, הועידה הצליחה להגיע ל-8 המלצות והחלטות שפורסמו ברבים:

א. לתמוך בהתנגדות הערבית בארץ הכבושה.
ב. להקדיש תשומת-לב לספרות המאבק בארץ הכבושה.
ג. לפתח ספרות ילדים, שתשקף נאמנה את המאבק.
ד. לשוות לגיבור הערבי לבוש מודרני, שיקשר את העבר עם ההווה ויבליט את תולדות המאבק בהיסטוריה של האומה הערבית.
ה. לכתוב בנושאים לאומיים בסגנון מרשים, מובן וראוי, ולתרגמם ללשונות זרות.
ו. להשתתף באורח פעיל במאבק הפידאיני המזוין, כדי שישקפו מאבק זה ביצירותיהם.
ז. להיאבק בלוחמה הפסיכולוגית, שהאויב מנהל נגד האומה הערבית כדי לערער את בטחונה העצמי.
ח. להבדיל בין היהודים כדת לבין הציונות כתנועה תוקפנית, גזענית ופשיסטית שוחרת התפשטות.

כבר בראשית ספרו, ציין אל-חאפז שהוא כתב את דבריו, בין היתר, משום שנערך כנס שנשא את השם "מפגש הוגי הדעות הערביים" שהתכנס תחת הכותרת "ההיערכות למערכת השחרור". וכך כתב אל-חאפז בספרו: "דיוני המפגש הזה שיקפו את ההווי ההגותי הנחשל, השטחי והשסוע, הקופא על שמריו, שהזמן לא חלחל לתוכו ולא חש נאמנה במעבר הזמן. אי-לכך, בדיונים הללו האדם חושף את שורשי התבוסה, את שכלנו האי-רציונאלי ואת תרבותנו נחותת-המעלה, השטחית והמאובנת".[ix]

אל-חאפז ראה בדיונים האלה את גולת הכותרת לתבוסת שלושת הדורות של האינטלקטואלים הערביים. לדעתו, הדור השלישי - שהוא נמנה עליהם - חרף נטייתו הרדיקלית הוא היה שמרן במישור האידיאולוגי, התרבותי והחברתי, ויכולתו לחדש את פניה של החברה הערבית, גם במישור הכלכלי, היתה לעיתים מוגבלת מאוד ולעיתים לא היתה קיימת כלל. אל-חאפז טען, כי דבר זה גרם לרדיקליות פוליטית השעונה על תשתית מפוררת שאבד עליה הכלח. בעת שהרדיקליות הזו התייצבה נגד האימפריאליזם וישראל, היא החלה ללבוש אופי רומנטי-מהפכני, שהפך עם הזמן - לאחר שהתברר בצורה וודאית שחיקתה ואוזלת-ידה כפי שאירע בתבוסת יוני - למקסם שווא מהפכני. וכך, מטבע הדברים שמקסם השווא המהפכני, לאחר שהוא התנגש עם המציאות, "יהפוך לכניעה".[x] במילים אחרות, זו "אידיאולוגיה מובסת" או "אידיאולוגיה המובילה לתבוסתנות".

אל-חאפז ניסה לשים יד על מקור הפגמים בעולם-הערבי, כפי שהתבררו במלחמה ולאחריה, מכיוון שונה בתכלית. הוא טען כי הטכנולוגיה המודרנית ללא המסד ההיסטורי שלה, ללא מסד הידע שלה, ללא המסד הרציונאלי שלה, וללא הבנה מלאה איך כל הגורמים האלה פועלים יחדיו, היא - הטכנולוגיה - אינה אלא "גרוטאות ברזל בידו של עם-הארץ". לפיכך, בעייתם של הערבים, היא, אם כן, הנתק בין טכנולוגיית הנשק-המודרני לבין המסד התרבותי-הרציונאלי-המודרני שלה.[xi]

נקודת המפתח לשינוי אצל אל-חאפז, העוברת כחוט-השני לאורך כל ספרו, היא "שינוי בתודעה", דהיינו, תודעה המתאימה לצורכי התקדמותה של האומה הערבית, השתחררותה ואחדותה. זו תודעה המנתצת את כבליה המסורתיים, האמוציונאליים והדוגמטיים. ויחד עם זאת, אל-חאפז אינו מציין איך מגיעים לאותה "תודעה מיוחלת" שהוא כה היה חפץ בה. אך, הוא ציין כי חלק מאותה "תודעה" מיוחלת הוא "להטיל ספק", "לתהות", "להשוות", ו"לשים לב". או במילים של מוחי אל-דין אל-לאד'קני, בעיתון אל-שארק אל-אווסט, "מסופקני, מסופקני, מסופקני; ומספק זה מתחיל השינוי".[xii] המשמעות היא, מדבריו של אל-חאפז, כי יש להביא לידי כך שהתודעה תבחן את המציאות בעיניים מפוכחות כשהיא מבחינה בין כללי-המציאות לבין כללים-ערכיים, דהיינו החיפוש אחרי "תודעה מתואמת" שתחולל את השינוי המיוחל. במילים אחרות, אל-חאפז ביקש להביא את החברה הערבית לידי רציונאליות אנליטית כדי להגיע לרמת "תודעה מתואמת" גבוהה ככל שניתן.

ספרו של אל-חאפז ראוי לדיון רחב יותר, וקרוב לוודאי שתימצא ההזדמנות הנאותה לערוך דיון כזה, ויחד עם זאת ניתן לסכם את דבריו של אל-חאפז, בנקודות עיקריות אחדות, שיש בהן להורות על השינוי האידיאולוגי שהוא עבר בעקבות השהות בפריז ובעקבות המלחמה ולאחריה.

1. דגש על דמוקרטיה.
2. הכישלון של האינטלקטואלים הערביים לשים את הדגש על הבעיות החשובות בחברה הערבית.
3. שאיפה לשינוי תודעתי בחברה הערבית - הספקנות במקום הוודאות.[xiii]

מאמר ביקורת נוסף על ספרו של אל-חאפז נכתב מפי יאסין אל-חאג' צאלח. אל-חאג' צאלח, תושב סוריה, עיתונאי פורה ששם דגש על שמאל הערבי, והוא אף נתן לכך ביטוי פעמים רבות בעיתונות הכתובה ובאתרי אינטרנט. אל-חאג' צאלח היה חבר פעיל ב"מפלגה הקומוניסטית הסורית - הלשכה המדינית" בראשותו של ריאד אל-טורק, שהצטרפה ל"איחוד הלאומי הדמוקרטי" ב-1979 יחד עם "מפלגת הפועלים המהפכנית" של יאסין אל-חאפז. בשל פעילותו הפוליטית, אל-חאג' צאלח נכלא בכלא הסורי משנת 1980 ועד ל-1996. לאל-חאג' צאלח אסור לצאת מתחומי סוריה, אך בשל פרסומו המשטר מניח לו לפעול בחופשיות יחסית, כשם שהמשטר מניח לאחרים לפעול וזאת משום ששמם ידוע ברחבי העולם-הערבי ובמדינות המערב. מפעם לפעם, יאסין אל-חאג' צאלח מקבל ביטוי בעיתון האינטרנטי banias.net הפועל מרמת-הגולן בעריכת האחים ד"ר סמיח ספדי וד"ר יוסף ספדי - דרוזים תושבי רמת-הגולן. הנקודה העיקרית של חאג' צאלח בביקורת היתה, שאל-חאפז "הימר" רבות על "התודעה" מבלי שנתן לכך הגדרה מדויקת, וכי למרות הדברים החשובים שכתב, לספרו יש אופי של "התפלמסות התנצחותית". חאג' צאלח ציפה, כי ה"תודעה" המוזכרת בספר, תקבל הגדרה יותר מדויקת והבהרות תיאורטיות למה אל-חאפז התכוון כשהוא כתב על "התודעה" המכוננת של החברה הערבית. לדעתו של אל-חאג' צאלח, אל-חאפז "מנתץ את הצלמים שלנו, ובמקום להנחות אותנו לאמונה חדשה, הוא מבקש מאתנו שנהפוך את הדאגה לאמונה ואת הצימאון הפאוסטי[xiv] לרוויה שכלתנית". מסיבה זו, טען אל-חאג' צאלח, שאל-חאפז הוא "אינטלקטואל מודרני המודע למודרניות שלו",[xv] אולם אין בזה די כדי למשוך את האחרים אחריו. לטענתו של אל-חאג' צאלח, הוא הסיק את המסקנה הזו מכל כתביו של אל-חאפז ומפעילותו הפוליטית לאורך השנים. אולם מסקנתו זו של חאג' צאלח, גורמת עוול מסוים לאל-חאפז משום שהשפעתו לא נמדדה רק "כמותית", דהיינו מספר האנשים "שהלכו אחריו", אלא השפעתו היתה איכותית שחרגה במידה רבה מהמגבלות של הזמן והמקום. והראיה היא, שהספר קיבל פרסום רב לאחר מותו של יאסין אל-חאפז ב-1978, וכי חאג' צאלח כתב ביקורת על הספר בסוף שנת 2003. דהיינו, הספר רלוונטי לימים אלה, ומכאן נבע כוחו האמיתי של אל-חאפז שספרו שמר על רעננות אידיאולוגית גם עשרות שנים לאחר מותו.

ביקורת נוספת מדברי אל-חאג' צאלח עלתה כשציין כי אל-חאפז שם דגש אל אירופה כ"סטנדרט", דהיינו, דגם שאינו רק דוגמא בעלמא לדבריו, אלא שאיפה לחיקוי. לדידו של אל-חאג' צאלח, אירופה מבחינתו של אל-חאפז היתה "סטנדרט מושלם" ולא צד שווה - כלפי העולם-הערבי - על כן, "המציאות" של אל-חאפז לוקה בחסר. ויחד עם זאת, אל-חאג' סיים את ביקורתו במילים האלה: "לאחר יאסין אל-חאפז דחינו את הסטנדרטיות של המערב, ומצאנו את עצמו ללא כושר-חסינות בחיקה של סטנדרטיות העבר; המציאות נותרה לוקה-בחסר - המדע הוא הקוראן - ההווה הנו בגידה - הפוליטיקה מביאה לידי כפירה - וההיסטוריה הנה היסטוריזם הפוך, כשהמדע והפוליטיקה מנועים בחברותינו הלא-ציביליזטוריות".

במאמר אחר שפרסם אל-חאג' צאלח בעיתון אל-ספיר הלבנוני, ב-28 בינואר 2004, הוא סקר את האירועים וההתפתחויות של הפילוגים במפלגה הקומוניסטית הסורית תחת הכותרת "מהמפלגה הקומוניסטית אל השמאל הדמוקרטי". גם הוא כינה בלעג, בדומה לאליאס מורקוס ויאסין אל-חאפז בסוף שנות ה-50, את חברי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש כ"בקדאשיים", ואת האידיאולוגיה של המפלגה כ"בקדאשית". את הסיבה העיקרית להתפלגויות האלה במחנה הקומוניסטי בעולם-הערבי, ייחס אל-חאג' צאלח ל"תבוסה המסחררת של מלחמת יוני 1967". כאשר בשנות ה-70 חל הפילוג הראשון במפלגה הקומוניסטית, הפורשים חיברו שיר עממי פרובוקטיבי למנגינות של אום כולתום שאחד מהבתים היה "קראנו את הספרים של יאסין אל-חאפז ואת של אליאס מורקוס", ששניהם היו מעין סדין אדום בעיני מנהיגי "המפלגה הקומוניסטית הסורית" של חאלד בקדאש. המשמעות היא, שככל שחברי המפלגה רצו יותר דמוקרטיה במפלגה ואף חפצו לבסס מדיניות עצמאית יותר ולא פרו-סובייטית, הם ידעו היטב באיזה נקודות רגישות לגעת כדי להבהיר לראשי המפלגה את דעתם. אל-חאג' צאלח היה אחד מאלה ששרו את השירים העממיים האלה.

את השינוי שעבר אל-חאג' צאלח, ועוד רבים אחרים, במאבק על דמותה של התנועה הקומוניסטית הסורית, קרה במידה מסוימת גם "למפלגה הקומוניסטית הלבנונית" עצמה, שהיתה תחת השפעתו של חאלד בקדאש, כשחבריה החלו להיחשף לכתביהם של "מרכסיסטים עצמאיים" - כהגדרתם - כדוגמת אליאס מורקוס, יאסין אל-חאפז וצאדק ג'לאל אל-עזם. עם הזמן, מגמה זו עברה מ"המפלגה הקומוניסטית הלבנונית", לזו הפועלת בסוריה. עיון מחודש בכתביהם נבע מ"ממשבר אינטלקטואלי", דהיינו לא מפלגה זו ולא אחותה הסורית הצליחו להעמיד אינטלקטואלים שהצליחו להעניק רעננות מחשבתית ויצירתית לשתי המפלגות, למרות שנים רבות של פעילות פוליטית. דרך העיסוק ההיסטורי במפלגה הקומוניסטית של סוריה ולבנון ובספרו של יאסין אל-חאפז, מבקשים אנשי-הרוח הערביים לרמוז לקוראיהם כי באופן בסיסי העולם-הערבי נותר כשהיה, למרות התהפכות הרבות שעברו על העולם כולו מבחינה לאומית, פוליטית, חברתית, כלכלית וטכנולוגית.

הערות
------
[i]לואיס עוד', אל-פנון ואל-ג'נון פי ארופא 1969. (קהיר: 1970).
[ii]מצוטט אצל ניסים רג'ואן, "ביקורת הנאצריזם", אצל שמוען שמיר (עורך), ירידת הנאצריזם 1965-1970: שקיעתה של תנועה משיחית. (ת"א: מפעלים אוניברסיטאים, 1978), עמ' 356.
[iii] הציטוט נלקח ממאמרו של ד"ר עבדאללה טורקמני, אזרח סורי המתגורר כיום בטוניס, שכתב מאמר על יאסין אל-חאפז שהופץ בגרסת אינטרנט באתר: hem.bredband.net. המאמר פורסם בערבית לראשונה באוקטובר 2003.
[iv]אל-חאפז רצה ליצור דימוי של "צייד" ו"ניצוד".
[v]על-פי המיתולוגיה היוונית, פרומתיאוס הביא את האש לבני האדם. משמעות שמו ביוונית "החושב מראש".
[vi]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. (לבנון: 1979), עמ' 6.
[vii]השאם אל-קארווי, "דאוולה יאסין אל-חאפז", ב- amin.org, 25 באוקטובר 2004.
[viii]עית"ים מזרח, סקירה מיוחדת מספר 29/586.176, 19 במאי 1968, עע' 1-29. (לקט מ: אל-ג'מהור (לבנון), אל-טליעה (מצרים), אל-מסא'א (מצרים), אח'ר סעה (מצרים), אל-חואדת' (לבנון), אל-טליעה (סוריה), אל-בעת' (סוריה), ועוד).
[ix]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 29.
[x]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 30.
[xi]סביר להניח כי אל-חאפז כתב זאת גם לאור הפרסומים בכלי התקשורת הערביים כי החיילים הערבים התקשו לתפעל את כלי הנשק במלחמה.
[xii]אל-שארק אל-אווסט (לונדון), 5 באוגוסט 2004.
[xiii]יאסין אל-חאפז, אל-הזימה ואל-אידיאולוג'יה אל-מהזומה. עמ' 254, עמ' 261.
[xiv]"פאוסט" - מחזה מאת יוהן וולפגנג פון גתה. גיבור המחזה, יוהאן פאוסט, למרות ידיעותיו הרבות והשכלתו המקיפה, הוא נותר מתוסכל מהכרתו את העולם. על כן, מתוך ספקותיו וייאושו הוא מסיק כי "איננו יכולים לדעת דבר". זו היצירה החשובה ביותר שנכתבה בשפה הגרמנית, והיא מהווה מקור של אין-ספור ציטוטים.
[xv]יאסין חאג' צאלח בעיתון אל-ראי (לבנון), 26 בדצמבר 2003; כמו כן, המאמר יצא בגרסת אינטרנט בשפה הערבית באתר rezgar.com, ב-6 בינואר 2004.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יאסין אל-חאפז - התבוסה ואידיאולוגיית התבוסתנות", 7 בינואר 2008, The Mideast Forum.