Friday, February 26, 2016

התהליך המדיני – תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת

ב-11 פברואר 2016 נפתחה בגרמניה "ועידת מינכן לביטחון" המתקיימת זו השנה ה-52. לכאורה, הוועידה הייתה צריכה ליצור דו-שיח ענייני בין כל נציגי המדינות משום שהעיסוק בענייני ביטחון לאומי ובינלאומי, נוגע בנושאים הקשורים בדיני נפשות מן המעלה הראשונה. לצד העיסוק האינטלקטואלי בנושאים המשיקים לאינטרסים מקומיים, אזוריים ובינלאומיים, זוהי הזדמנות יוצאת-מהכלל לרבים מהנציגים לקיים מפגשים בלתי-רשמיים על-מנת להעלות לדיון פומבי, או חשאי, סוגיות ביטחוניות המשותפות למדינות רבות. בין אלפי האורחים שהגיעו לוועידה היו גם שר-הביטחון משה יעלון וחברת-הכנסת ציפי לבני. את החשיבה המערכתית-האזורית של שר-הביטחון הישראלי, אין צורך להציג משום שהמצב הביטחוני והאתגרים העומדים בפני ישראל בשנים האחרונות והקרובות, די שקופים וברורים לקורא הישראלי הממוצע. במילים אחרות, אפשר לזהות זהירות צבאית ומדינית הן בדרג המדיני והן בדרג הצבאי לנוכח שינויי העיתים הקרדינאליים המתחוללים בזירה - החל מטורקיה, דרך איראן ועד לצפון-אפריקה. לעיתים, הסטטוס-קוו מהווה בסיס יציב עליו אפשר "לנהל משברים" אקוטיים, הן בזירה המקומית והן בזירה והבינלאומית, וזאת בשעה שלא מסתמן פתרון אופטימאלי באופק שירצה את כל הצדדים. הסטטוס-קוו, ברוב המקרים אינו בהכרח עמידה במקום בעלמא, אלא זו עמדה הננקטת במודע בידי כל הצדדים כדי לא ליטול סיכונים מיותרים או פשרות שתועלתן מפוקפקת ביותר.

ימים אחדים לאחר סיום הוועידה במינכן, ח"כ ציפי לבני הוזמנה לאולפן של הערוץ ה-1 כדי לדון בקצרה על הנושאים החשובים שהועלו לדיון במהלך הכנס. בתחילת דבריה, ח"כ לבני נשאלה בנוגע לאהוד אולמרט שהחל לרצות את עונשו בכלא מעשיהו ב-14 בפברואר 2016. דבריה על אולמרט צוטטו באחדים מכלי-התקשורת בישראל, בעוד דבריה על ועידת מינכן זכו להתעלמות כמעט מוחלטת. כמובן שיש לכך סיבה משום שצפי לבני בנתה לעצמה קתדרלה ענקית של יהירות עצמית המנסה לכופף את המציאות על-פי מתווה פוליטי מפוקפק למדי. הטון התוקפני וההחלטי, לעיתים, דווקא מרמז על דלות הטיעון הפוליטי שהוצג במהלך הראיון שהיה בערוץ ה-1 ובראיונות קודמים שנערכו עמה בשנים האחרונות. על-מנת להבהיר את הדברים באופן הולם יותר, ראוי להבהיר שהמאמר הנוכחי אינו עוסק בח"כ ציפי לבני, אלא המטרה היא להציג את מערך התודעה-העצמית-הכוזבת של השמאל הישראלי השרוי בתוך מבוך אידיאולוגי ללא-מוצא כבר שנים רבות.

בראיון המדובר, ציפי לבני שמה את הדגש על שני נושאים עיקריים: א) לדבריה, היא הוזמנה להיפגש עם מנהיגים זרים בשל מעמדה המיוחד ובשל הקשרים הענפים שהיא רקמה עמם לאורך השנים האחרונות. ב) לדבריה, בכל השיחות שהיא ערכה במהלך הוועידה, הושם דגש על הוואקום המדיני השורר בסכסוך הפלסטיני-ישראלי, העלול לדרבן גורמים בינלאומיים למלא את הוואקום הזה.

לכאורה, אין כאן שום דבר חדש. אולם, הטון היהיר והאיום ההיסטרי שיצא מפיה, הפגינו בעליל שהיא לוקחת את הסיכונים השוררים כרגע במזרח-התיכון בקלות-דעת בלתי-נסבלת. פעם נוספת אנו נתקלים בפוליטיקאים ישראלים שיש להם סוג של "אובססיה פלסטינית" גם אם המציאות הופכת לתמרור-אזהרה אחד ענקי המתפרש מקצה המזרח-התיכון הערבי ועד לקצהו המוסלמי. השמאל הישראלי אוהב להשתמש בביטוי "ואקום המדיני", שהוא למעשה אחיו התאום של ה"אופק המדיני" - אלה הם שני מושגים שאנו שומעים ללא הרף מאז הסכם אוסלו של 1993. כאשר השמאל הישראלי חותר לסוג של "פלקט פוליטי" כדי למלא את החלל לכאורה, המחנה המתון והשמרני בישראל בעיקר מדבר על "מהות". על-מנת להעניק לדברים הללו תוקף משמעותי יותר, אפשר להסביר זאת באמצעות הנתון החשוב הבא: יותר מ-80 אחוזים מהישראלים מעוניינים להגיע להסדר-מדיני סופי עם הרשות-הפלסטינית, אולם הציבור הזה מסרב להעניק תמיכה גורפת לשמאל הישראלי בשל מה שנראה כ"הפקרות אידיאולוגית" העלולה לסבך את המדינה בפשרות מדיניות שאין מהן חזרה. הדוגמא הבאה תבהיר גם את עניין הביטחוני - שהפך לסוג של שרלטנות פוליטית נוספת בידי מפלגת-העבודה.

בסוף ינואר 2016, שוב עלו לכותרות הביטחוניות סוגיות הקשורות ל"איום המנהרות" מבית-היוצר של ארגון חמאס על הישובים הישראלים בעוטף-עזה. בהצהרה שנאמרה במהלך סיור בעוטף-עזה שנערך בסוף ינואר 2016, אמר ח"כ יצחק הרצוג ש"החמאס חופר מנהרות ואנחנו צריכים לפוצץ אותן כמה יותר מהר. לא לחכות ולא להמתין. כאשר מצרים מסוגלת לפוצץ מנהרות בצד שלה, ישראל מסוגלת לפוצץ מנהרות בצד שלה. למה ראש-הממשלה ושר-הביטחון מחכים? צריך פעול מהר, בנחישות ולא לשגות באשליות ולהתעורר יום אחד ולהבין שאולי טעינו בהערכת האיום".  אמירה ההזויה הזו, מצטרפת לאמירות הזויות נוספות של ח"כ יצחק "רמבו" הרצוג שנאמרו מאז התבוסה האחרונה של מפלגת-העבודה בבחירות של חודש מרס 2015. כך למשל, ח"כ הרצוג הציע ברעש-גדול בספטמבר 2015 לממשלת-ישראל לבצע מהלך גדול לקליטת פליטים סורים בתחומי מדינת-ישראל. לאור מה שהוא יודע כיום על קליטת הפליטים הסורים ברחבי אירופה ובעיקר בגרמניה, ספק רב אם הוא היה חוזר על הצהרתו הרשלנית. אולם אצל ח"כ הרצוג, אין לדעת.

נחזור לרגע קט לעניין "איום המנהרות": ח"כ הרצוג, כיו"ר האופוזיציה, יודע היטב על המאמצים שמדינת-ישראל השקיעה ומשקיעה במטרה למצוא פתרון יעיל נגד המנהרות הנחפרות בידי החמאס - החל ממעקב מודיעיני יומיומי ועד לפתרונות טכניים הידועים עד כה בישראל וברחבי-העולם. ובכן, האם עולה בדעתו של ח"כ הרצוג שמדינת-ישראל הייתה יודעת בוודאות על קיומה של מנהרה החוצה את הגבול לתחומי המדינה, והיא לא הייתה פועלת בנחרצות גם אם הדבר היה מצריך פעילות צבאית אלימה? אלא, שבדומה למקרים רבים אחרים, ח"כ הרצוג חושב שההצהרות השקריות הללו מעניקות לו נקודות-זכות בדעת-הקהל הישראלית כאילו ממשלת-ישראל מפקירה במודע את ביטחונם של תושבי עוטף-עזה. אם ח"כ הרצוג יודע בוודאות על קיומה של מנהרה כזו ועל מיקומה המדויק, עדיף מאוד שיפנה עם פרטים מדויקים לגורמים ביטחוניים מוסמכים - הם כבר ידעו מה לעשות עם המידע הזה.

אפילו פיגועי-טרור קטלניים הפכו בידי ח"כ הרצוג לסוג של שרלטנות פוליטית המגובה בהצהרות אומללות: ב-1 בינואר 2016, התבצע פיגוע קטלני בלב תל-אביב, ברחוב דיזנגוף, בו נהרגו 3 אזרחים ישראלים בידי טרוריסט מוסלמי תושב ערערה בעל אזרחות ישראלית. יום לאחר מכן, ח"כ הרצוג הצהיר שוב את אחת מההצהרות האומללות שלו על רקע הפיגוע במילים האלה: "נתניהו עייף, הוא גמר את הסוס". ובכן, איזה קשר יש בין הפיגוע הקטלני בו נרצחו אזרחים ישראלים תמימים לבין ההבחנה הפסיכולוגית המטורללת של הרצוג? לאלוהי מפלגת-העבודה הפתרונים. זו אותה מפלגה המכנה את עצמה "המחנה הציוני" כסוג של מסך-עשן עבה שנועד להסתיר את "הואקום" הרעיוני האמיתי השורר בשמאל הישראלי על חלקיו השונים. כך למשל, שלושה שבועות לאחר מכן, ח"כ הרצוג טען ש"אין היתכנות להקמת מדינה פלסטינית כעת". בפגישה שנערכה עם נשיא צרפת ב-22 בינואר 2016, הרצוג כבר היה יותר מפורש בנוגע לעניין הפלסטיני באופן הזה: "הניסיון לחתור למדינה פלסטינית כעת לא יחזיק מים. לא יכולה לקום עכשיו מדינה פלסטינית כי לפלסטינים אין כרגע הנהגה השולטת בכל השטח ויכולה להוביל מהלך כזה". במילים אחרות, הרצוג התקרב עד מאוד לעמדתו של נתניהו, אלא שהפתרון של הרצוג מסתכם בסוג של "נסיגה חד-צדדית" ללא תמורה נאותה או בטחונות מופרשים מהצד הפלסטיני של המשוואה. אפילו חבריו למפלגה יצאו בביקורת נוקבת כלפיו - לא בגלל התוכנית המדינית שלו, אלא בשל מה שנראה כהבנה מסוימת ש"אין עם מי לדבר בצד השני". אכן, אין עם מי לדבר בצד השני, אולם זה עדיין לא אומר שצריך לחזור על אותה טעות שוב ושוב ולשלם על זה מחיר מופקע כל פעם מחדש.

למרות הניסיון של ח"כ ציפי לבני להתמקד בעניין הפלסטיני במהלך הראיון שהיה עמה בערוץ ה-1, ועידת מינכן של פברואר 2016 הייתה טרודה בעיקר בשדות-הקטל של המזרח-התיכון הערבי ובמשבר הפליטים המאיים לשטוף את אירופה כולה. לצד כל אלה, נערכו מפגשים ושיחות רשמיות ובלתי-רשמיות בנוגע לעשרות סכסוכים הקיימים כיום ברחבי-העולם - החל מהסכסוך באוקראינה ומעורבותה של רוסיה ועד לסכסוכים האסלאמיים המדממים בקשמיר ובדרום-הפיליפינים. כמובן שהמשבר בסוריה ומעורבותה של רוסיה, היוו את גולת-הכותרת של הוועידה כולה בעיקר לאור הצהרתו של ראש-ממשלת רוסיה, מדבדב, ש"כניסה קרקעית של כוחות אמריקאים או ערביים לסוריה, תוביל למלחמת-עולם" (11 בפברואר 2016).

מסתבר שיש כרגע, נכון לסוף חודש פברואר 2016, נושאים אקוטיים המעסיקים את הזירה הבינלאומית המתמודדת עם סדרה שלמה של איומים שחלקם נראים כ"איום קיומי". כך למשל, נציגים בכירים מאוד בנאט"ו הצהירו לאחרונה שההתנהלות של רוסיה "מהווה איום ביטחוני על אירופה כולה". זאת ועוד, בגרמניה הוקמה ועדת-בדיקה רשמית על-מנת לברר לעומק האם רוסיה מנסה לערער את היציבות הפוליטית בגרמניה באמצעות כלי-התקשורת הרוסית המיועדת לדוברי-הרוסית המתגוררים בגרמניה. לדברי פוליטיקאים בכירים בגרמניה, המקבלים חיזוק מסוים משירותי-הביטחון המקומיים, לחשש הזה יש אחיזה במציאות. הנושא הזה מוביל אותנו לעסוק בקצרה ביחסים בין ישראל לגרמניה לאור פגישתם האחרונה של בנימין נתניהו ואנגלה מרקל.

ב-16 בפברואר 2016, נערכה פגישה רשמית בין שני המנהיגים. לדידה של מרקל זו הייתה אחת מהפגישות הנעימות ביותר שהיא חוותה עם מנהיגים זרים בשנה האחרונה - בעיקר מאז החלטתה האומללה, (מחודש ספטמבר 2015) לאפשר לפליטים מהמזרח-התיכון להיכנס לגרמניה כמעט ללא מגבלה כלשהי. כיום, מרקל הייתה מוכנה לשלם המון כדי לחזור לימים של תחילת 2015. הקריאות היומיומיות להתפטרותה של מרקל, המגיעות גם מתוך החוג-הפוליטי הקרוב אליה, מעצימות את התחושה הזו כל יום מחדש. אחדים מכלי-התקשורת בישראל ניסו לגמד את המפגש בין השני המנהיגים בשל הטיה פוליטית ברורה וידועה לכול. מסתבר, שלא רק ח"כ הרצוג "מבין" את נתניהו, אלא גם אנגלה מרקל - מתוך הבנת הקונסטלציה המזרח-תיכונית - שהתקרבה לדעתו של בנימין נתניהו במהלך פגישתם. כך למשל, בעניין הפלסטיני היא הגיבה באופן הבא: "צריך להתקדם לדו-קיום בשלום על בסיס פתרון שתי המדינות. דיברנו היום על צעדים אפשריים בהקשר הזה. אין ספק שלא זה הזמן לצעדים גדולים קדימה, אך אפשר לבצע שיפורים פה ושם. וגרמניה תסייע בכך בדגש על פיתוח כלכלי של הפלסטינים".

בהשוואה לשדות-הקטל של המזרח-התיכון הערבי, ברשות הפלסטינית מתקיימת אוטונומיה כמעט מלאה - חוץ מנושאי ביטחון - וזאת, ללא מעורבותה הישירה של ישראל. הרשות-הפלסטינית יכולה לעצב את חייהם של יותר מ-95 אחוזים מהאזרחים המתגוררים בתחומי שליטתה. אלא, שיש כאן סוג מסוים של התלכדות רעיונית בין הרשות-הפלסטינית לבין חברי הכנסת-הערבים ולבין "נציגים" של השמאל הישראלי שאפשר להכריח את ישראל לבצע צעדים בניגוד גמור לאינטרסים שלה, הן בעזרת הפחדות על מעורבות בינלאומית כפויה והן בעזרת טרור יומיומי נגד אזרחים ישראלים. בעיני מרבית הציבור הישראלי - זה המעוניין בפתרון מדיני בדרכי שלום - החפיפה האידיאולוגית הזו בין שלושת הגורמים האלה, מראה בעליל שסיכויו של השמאל להנהיג אי-פעם את ישראל, אינם גדולים במיוחד, ובצדק.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התהליך המדיני - תרגילים פוליטיים ותודעה עצמית כוזבת", 25 בפברואר 2016.

Saturday, February 20, 2016

בר כוכבא ברמת-אביב ואוטופיה יהודית בירושלים

אלה אירועים המומלצים שלנו לחודש הקרוב: בר כוכבא במוזיאון ארץ-ישראל - לפני כמעט אלפיים שנה התחולל בארץ מרד בר כוכבא - על רקע החורבן והגלות נוצר מיתוס הגבורה. תערוכה חדשה מציגה מבט חוצה תרבויות ותקופות, על הבניית דמותו האיקונית של בר כוכבא - החל מאירועי המרד, דרך "החייאתו" כגיבור-חייל כחלק מהבניית האתוס הלאומי ועד לייצוגים השונים לו זוכה בימינו. ממצאים ארכיאולוגים מרתקים לצד צילומים נדירים, חומרי תעמולה, ספרות, אמנות עכשווית ועוד.

בתערוכה רבת-הפנים, יוצגו ממצאים ארכיאולוגיים שאותרו במערות, עדות בלתי אמצעית לקיומו של הסיפור המפורסם, לצידם יצירות אמנות ושפע פריטים המעידים על המיתוס והתרבות העממית שנוצרו בארץ ובגולה סביב הדמות האיקונית. מקום מיוחד יוקדש ל"החייאת" בר כוכבא כגיבור חיל על ידי הציונות והיישוב העברי בארץ כחלק ממהלך בניית התרבות והאתוס שלה, כמרכיב משמעותי בחינוך האידיאולוגי, ותיבחן התייחסות ההוגים והמסורות במשך הדורות. ספרים, קטעי שירה, כרזות תיאטרון, יצירות אמנות, צילומים נדירים, ציורים, פעילות וחומרי שיווק של אגודות בר כוכבא בתפוצות ובארץ ישראל, תנועות נוער ואגודות ספורט, חומרי וידאו, סרטים, תיעוד עצרות ל"ג בעומר כמנציחי הניצחון, שילוב במסורת החינוך הצה"לית, אמנות עכשווית שמתייחסת למיתוס ועוד.

אוצרת התערוכה, שרה טוראל, מתארת את דמותו כך: "שמעון בר כוסבא, מנהיג מרד היהודים ברומאים בשנים 135-132 לספירה, בימי הקיסר הדריאנוס, נתפס כמנהיג אמיץ ובלתי מתפשר מול שלטון זר מחד, אך גם זה שהביא לחורבן על עם ישראל. 580 אלף הרוגים, הגליית רוב תושבי הארץ, מחיקת השם 'יהודה', והחלפתו בפלשתינה. לאורך מאות שנים הסתייגה המסורת היהודית מדמותו של מנהיג המרד. הביקורת על מנהיגותו, שעוררה תקוות משיחיות לגאולה, באה לידי ביטוי במה שנחשב לכינוי הגנאי 'בר כוזיבא', המופיע בטקסט התלמודי ובמקורות מאוחרים יותר. בניגוד למגמה זו, בחרו מעצבי הזיכרון הציוני והתרבות העברית להציג את דמותו של מנהיג המרד כגיבור נערץ בזכות העזתו ואהבת הדרור שלו, חוליה חשובה בשרשרת מאבקי העם היהודי לעצמאות, והחליפו את 'בר כוזיבא' המסורתי בשם המשיחי 'בר כוכבא'. כישלונו הועלם. לאורך השנים ועד ימינו, היו שקראו תיגר על האיקון הבלתי מעורער. ועם זאת, נראה שדמותו של בר כוכבא מעוררת עדיין ויכוח סוער, ודומה שהיא חיה ולוחמת בתוכנו גם כיום". התערוכה מתקיימת במוזיאון ארץ-ישראל, רמת-אביב, החל מ-20 בפברואר 2016 ועד ל-20 ביוני 2016.

בלט סט פטרבורג בישראל
להקת הבלט סט פטרבורג החוגגת השנה 20 להיווסדה, תגיע לראשונה להופעות בישראל עם הכוכבת והרקדנית הידועה אירינה קולסניקובה.

בהופעת הבכורה שלה בישראל תבצע הלהקה שתיים מהיצירות המפורסמות ביותר של רפרטואר הבלט הקלאסי: "ג'יזל" למוסיקה של אדולף אדם וכוריאוגרפיה של ז'אן קוראלי, ז'ול פרו ומריוס פטיפה. ו"אגם הברבורים" למוסיקה של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי וכוריאוגרפיה של מריוס פטיפה ולב איבנוב - שתי יצירות מיתולוגיות הסובבות סביב אהבה, בגידה, מוות וגאולה.

בלט סט פטרבורג - (SPBT) הוא אחד מבתי הבלט הקלאסיים המובילים בעולם. הבלט נוסד על ידי קונסטנטין טצ'קין בשנת 1994 והוא שוכן במרכז סט פטרבורג. הלהקה נודעת בשל 65 רקדניה הווירטואוזים ובשל סולניה - כוכבים כמו אנה סמוסטרלובה, דמיטרי אקולי, אולגה פבלובה, לודמילה מזינובה, אנסטסיה קובליאונוק ואחרים המייצגים את הליבה שלה ומהווים את הפוטנציאל היצירתי להצלחתה.

ה"יהלום שבכתר" של בלט סנט פטרסבורג היא אירינה קולסניקובה. לקהל הישראלי, זו תהיה הזדמנות ראשונה להתוודע לבלרינה הרוסייה הנחשבת לרקדנית העכשווית הבולטת של הבלט הקלסי. כניסתה ללהקה בשנת 1998 הביאה לנסיקה במוניטין של הלהקה.

קולסניקובה נחשבת ל "אודט-אודיל" (התפקיד המרכזי ב"אגם הברבורים") הטובה ביותר ובעקבות הופעתה בתפקיד זה בלונדון העלה מגזין ה"סטייג" הבריטי את הסוגיה "האם יש בלרינה אחרת בעולם שמשתווה לה?" ג'פרי טיילור בדיילי אקספרס כתב: "קולסניקובה מבצעת כל צעד בצורה מדהימה". הכתבת הטיוואנית קי דינג קאו כתבה "היופי של הריקוד של אירינה קולסניקובה עוצר נשימה". לקולסניקובה מעריצים רבים בעולם. הלהקה תופיע בחיפה, בירושלים ובתל-אביב החל מ-1 במרס 2016 ועד ל-9 במרס 2016.

מהפכנים יהודים בירושלים
ביום חמישי, ב-18 בפברואר 2016, תחל בספריה הלאומית סדרת עיון חדשה שתעסוק ביהודים מתקני העולם שפעלו נגד הזרם והיו מסורים בלב ונפש לחזונם. חלקם נחשבים גם היום לחלוצים שלפני המחנה וחלקם נשכחו או ששמם שכון בערפל ההיסטוריה.

את הסדרה ינחה העיתונאי ושדרן הרדיו ערן סבאג, שישוחח מדי שבוע עם היסטוריונים מומחים על אותם מהפכנים יהודים. בכל מפגש יתארחו שחקנים שיקריאו מתוך כתביהם של גיבורי הסדרה ואורחים מוסיקליים יקימו לתחייה את ההווי הרוחני של תקופתם.

המפגש שיפתח את ההסדרה ב-18 בפברואר יעסוק במניה שוחט - "המומחית לטרור", אשת הרעיון והמעש, ממייסדי תנועת "השומר" שגדלה והתחנכה על ברכיה של המהפכה הרוסית הראשונה והייתה להתגלמות המהפכה של יושבי הארץ. רגלה האחת של מניה שוחט היתה במהפכה הסוציאליסטית המודרנית בישראל, והשנייה בערבות המזרח הקמאי. המפגש יוקדש לקורותיה של גיבורה אשר באה לברוא בארץ ישראל עולם חדש ומופלא ומצאה עצמה וחבריה בשולי הזיכרון והאתוס הציוני.

המפגש השני בסדרה, ב-25 בפברואר 2016, יעסוק במנחם מנדל רוזנבוים - "לנין הקיבוצניק", כפי שכונה ע"י מכיריו ומוקיריו. רוזנבוים, איש המחתרת הסוציאליסטית שנכלא ברוסיה וממנה נדד לארה"ב בחיפוש אחר השותפים המתאימים לכינון ברית איכרים מהפכנית. את החולמים הנמרצים שחיפש מצא בסופו של דבר בארץ ישראל, בה הקים את קיבוץ נען עם חברים צעירים, עבורם היווה דמות בשר ודם מהמיתולוגיה.

המפגשים הבאים, במהלך חודש מרס, יפגישו עם דמויותיהם של: נתן בירנבוים - "מכופר לאביר האמונה" ומי שנחשב לממציא מונח הציונות. יוסף מרקו ברוך - "אנרכיסט למען הלאום" ו"נביא מלחמת השחרור". ומאיר דיזנגוף - "חוזה מדינת תל-אביב", לכאורה,

עין מציון - תערוכה
הצלמת ורדי כהנא, כלת פרס סוקולוב, התלוותה למשלחות הומניטאריות של "עין מציון". כצלמת המשלחות תיעדה את עבודת הרופאים בתנאי שדה, בחדרי ניתוח מאולתרים, את המקרים יוצאי הדופן ואת האווירה. בנוסף הקימה "סטודיו קטן" והזמינה מטופלים להתייצב מול מצלמתה. צילומי הסטודיו קובצו לסדרה "שדות ראייה", אותם חושפת כהנא בתערוכה חדשה שעולה במרכז ענב לתרבות בחסות "סיד" האגודה לפיתוח בינלאומי המהווה פלטפורמה לארגוני החברה האזרחית הישראלים שפועלים בתחום הסיוע והפיתוח הבינלאומי.

"בעולם המתפתח הקטרקט הוא הגורם השכיח ביותר לעיוורון. עכירות העדשה מונעת את חדירת קרני האור אל תוך גלגל העין וגורמת לחסימת הראיה. בצילום, שלא כמו ברפואת העיניים,העדשות צלולות והבחירה של שדה הראיה בידינו" מציינת ורדי כהנא, ומוסיפה: "סדרת צילומים זו מנסה להסיר את העכירות מעדשות העיניים שלנו, בני המזל הבריאים שנולדו ב"עולם הנכון", למקד ולחדד את רוחבו ועומקו של שדה הראיה שלנו".

"סיד ישראל" הינו הסניף הישראלי של ארגון סיד הבינלאומי המהווה פורום עולמי של אנשים ומוסדות העוסקים בפיתוח כלכלי וחברתי בר-קיימא. חזונו של הסניף הינו סיוע ופיתוח בינלאומי מקצועי ופורה המבוצע על ידי חברה ישראלית ערכית ומעורבת באמצעות יחידים, ארגונים ומוסדות ממלכתיים הפועלים במשותף עם חברות בעולם המתפתח ובאזורי מצוקה על בסיס כבוד והדדיות.

"עין מציון" אחד מ-62 ארגונים שחברים ב"סיד ישראל" - ארגון מתנדבים שהוקם במטרה לתת מענה רפואי חינם לאוכלוסיות חלשות במדינות מתפתחות באמצעות משלחות רפואיות המצוידות בחדרי ניתוח ניידים וציוד מתקדם. התערוכה מתקיימת במרכז ענב, תל-אביב, החל מ-12 בפברואר 2016 ועד ל-12 במרס 2016.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בר כוכבא ברמת-אביב ואוטופיה יהודית בירושלים", 15 בפברואר 2016.


Friday, February 12, 2016

הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים

על-מנת להבין את הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים הפועלים במסגרת "הרשימה המשותפת", נדרש קונטקסט רחב יותר הקשור למה שמתחולל ברחבי המזרח-התיכון הערבי. הינה כי כן, זאת התמונה הנשקפת לנו - נכון לחודש פברואר 2016 - בנוגע לעולם-הערבי המתפרק והמפורק לרסיסים: הצבא הסורי של בשאר אל-אסד מכתר את העיר חאלב בעזרת סיוע אווירי מסיבי של רוסיה המפציצה את העיר ללא-רחם. מאות רבות של הרוגים היו ברחבי המדינה הסורית רק מתחילת החודש הנוכחי, ועשרות-אלפי פליטים סורים נוספים נוהרים לעבר טורקיה במטרה למצוא מקלט זמני להם ולבני-משפחותיהם. למעשה, המשטר הסורי מבצע "טיהור אתני" של בני העדה הסונית, שבסופו כנראה יישארו בסוריה רק מובלעות של בני-העדה העלווית ושל אזורים עצמאיים אחדים שיהיו בשליטת העדה הכורדית - אם הם יצליחו לשרוד את כל התהפוכות המלחמתיות המתחוללות בימים אלה בסוריה, בעיראק ובטורקיה. בחמש שנות מלחמת-אזרחים בסוריה, נהרגו כ-470,000 בני-אדם; יותר מ-4 מיליון אזרחים נמלטו מסוריה וכ-6.5 מיליון נוספים הפכו לפליטים בארצם. הטרגדיה האנושית הזו, המתחוללת קילומטרים ספורים מעיניהם, איננה ממעניינת את החבורה הזו.

גם בעיראק מתנהל "טיהור אתני" שקט של בני-העדה הסונית, ובכך נסללת הדרך בפני העדה השיעית לסגור חשבון של דמים עם העדה הסונית ששלטה בעיראק לאורך שנים ארוכות. גם במקרה העיראקי, בסופו של דבר תתקיימנה מובלעות עצמאיות של העדה השיעית ושל אזורים אוטונומיים של בני-העדה הכורדית - אם הם יצליחו להחזיק מעמד לאור מה שמתחולל במדינות השכנות. הסכנה הגדולה יותר היא, שאחת מהמעצמות הפועלות באזור, תחליט להקריב את הכורדים למען "שלמותה" הדמיונית של עיראק, או סוריה או טורקיה. רק בשנת 2015 נהרגו ברחבי עיראק יותר מ-40,000 בני-אדם.

בטורקיה מתחוללת מלחמת-אזרחים לטנטית בדרום-מזרח המדינה בין הצבא הטורקי לבין בני-המיעוט הכורדי. מאות-אלפי בני-אדם שרויים בעוצר כבר שבועות ארוכים, ואלפים נוספים נעצרו בשל טענות מגוחכות בשם "פגיעה בביטחון-המדינה". יתרה מזאת, המשטר הברוטאלי של טורקיה מפרסם בחדווה את מספר ההרוגים היומי, השבועי והחודשי של כורדים שלכאורה קשורים למחתרת הכורדית. מאידך, פוליטיקאים כרודים מאשימים את טורקיה בטבח חסר-הבחנה נגד המיעוט הכורדי בעיקר במהלך השבועות האחרונים. גרמניה מתחננת בפני טורקיה לעצור את גל הפליטים הנוהר לעבר גרמניה, ובתמורה לכך טורקיה מצליחה לסחוט את הלימון הגרמני בדרישות כספיות אין-סופיות המתבטאות במיליארדים של דולרים כל שנה. לסחטנות הטורקית אין גבול, בה בשעה שהגרמנים מוצאים את עצמם מתחמשים בנשק-קל כדי להתגונן מול מה שמכונה "האיום האסלאמי" על אורח-החיים הגרמני. יש כאלה הרואים זאת כפלישה מכוונת שיש לה מניע אידיאולוגי-דתי. גרמניה רצתה להשפיע על הנעשה במזרח-התיכון המוסלמי, אך התברר שהמזרח-התיכון על כל שלוחותיו האסלאמיות, מצליח לעצב את הפוליטיקה הפנימית של גרמניה. כך למשל, פוליטיקאים בכירים בקואליציה של אנגלה מרקל מדברים של "משטר של עוולה" בהנהגתה לאור משבר הפליטים המוסלמים - זהו נוסח שהיה שמור רק למזרח-גרמניה.

מכונת-ההשמדה הערבית אינה פוסקת לרגע גם בתימן. כבר יותר מ-9 חודשים "הקואליציה הסעודית" כותשת את תימן ללא הכרעה ברורה בין הכוחות המזוהים עם הסונים לבין הכוחות המזוהים עם השיעים המגובים בעזרתה היומיומית של איראן. תימן, כמו עיראק וכמו סוריה, כבר אינה ראויה למגורי אדם. אפילו השליטה הביטחונית על העיר עדן, המתבצעת בעזרת הכוחות המזוהים עם סעודיה, אינה מניבה תוצאות רצויות - לעיתים אף פחות מכך. וכך, סעודיה הצטרפה גם היא למדינה הסובלת מגלי ההדף של הטרור האסלאמי באמצעות פיגועים יומיומיים ובאמצעות טילי סקאד הנורים לעברה בידי המיליציות השיעיות החמושות הפועלות בצפון תימן.

לבנון נמצאת בלחץ יומיומי מצד ארגון "חיזבאללה" ומצד ארגון "ג'בהת אל-נוסרה" המאתגר את הצבא הלבנוני ואת המיליציות השיעיות הפועלות באזור הגבול המשותף עם סוריה. לבנון היא מדינה כושלת ובלתי-מתפקדת בדומה למרבית המדינות הערביות במרחב כולו. טוניסיה מנסה להתמודד את גלי-טרור קטלניים בעזרת בנייתם של מכשולים קרקעיים בגבול עם לוב. לצד הבעיות הביטחוניות שהצליחו להרוס את התיירות למדינה, טוניסיה עדיין לא מצאה את הדרך הנאותה להתמודד עם הזעם הציבורי לאור הקשיים הכלכליים ובשל התנהלותם הלקויה של כל המנגנוניים הממשלתיים. מצרים שרויה בימים אלה במלחמה למען שרידותה הכלכלית ולמען שרידותה הביטחונית מול תנועת "האחים המוסלמים" הפועלת בתוככי מצרים ומול ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בחופשיות רבה באזור חצי-האי סיני. ירדן אינה מסוגלת לקיים את עצמה ללא תמיכה כספית מסיבית של מדינות-המפרץ וקיומה הביטחוני תלוי גם בעזרתה של ישראל. ולמרות זאת, ירדן נוטה לשחק משחקי-יוקרה מטופשים נגד ישראל על רקע השליטה בהר-הבית ובבעיות המשיקות לעניינים הנוגעים לרשות-הפלסטינית - שהיא למעשה האויב האמיתי של ירדן.

גם הרשות-הפלסטינית אינה מסוגלת להתקיים בכוחות-עצמה, לא בגלל הכיבוש המדומה, אלא בשל הרגלים מגונים של חוסר-מעש מנטאלי הנוגעים לפיתוח-אזרחי, כלכלי וחברתי בדומה לשאר המדינות הערביות הכושלות במרחב כולו. גם מדינת-החמאס בעזה עסוקה בייצור של מנגנונים של הרס והשמדה, וזאת במקום לפתח את המרחב-האזרחי הנמצא בשליטתה לטובת כלל האוכלוסייה. לאן שלא נביט לעבר המזרח-התיכון הערבי, נמצא הרס, חורבן, טרור, אלימות ובערות קשה, הנובעים כולם מבעיות מנטאליות-תרבותיות שיש להן נגיעה לקוד הגנטי של האסלאם כמערכת תרבותית העסוקה בהרס ולא בבנייה. הגנטיקה הזו, היא כנראה אינהרנטית ובלתי-ניתנת לשליטה עד שיעקר לחלוטין המרכיב העיקרי המזוהה עם התרבות האלימה הזו.

מהבחינה הזו, חברי-הכנסת הערביים המכהנים כרגע בישראל, פועלים על קרקע מנטאלית-תרבותית מוצקה בדומה לדגמים הפוליטיים הנמצאים במרחב הערבי המתפרק. כנראה שחינוך דמוקרטי ותרבות דמוקרטית במדינה דמוקרטית, אינם מצליחים לגבור על הנטייה הטבעית של הערבים לפעול באלימות חסרת-רסן כפי שחווינו זאת בשנה האחרונה בצרפת, בגרמניה, בארה"ב, באוסטרליה, בקנדה, בישראל ובמדינות דמוקרטיות נוספות. הלוגיקה הפאשיסטית המניעה את המעשים האלה היא כנראה די פשוטה: אם החברה הערבית-המוסלמית, כפי שהיא כיום, אינה מצליחה להגיע להישגים יוצאי-דופן בדומה להצלחותיהן של המדינות-הדמוקרטיות, חובה על המוסלמי להרוס את ההוכחה לקיומה של עליונות תרבותית-מנטאלית על האסלאם ועל התרבות הערבית. אין תימה איפה, שהפליטים המוסלמים שנהרו לעבר אירופה לאורך עשרות השנים האחרונות, רובם בחרו להתמקד בניסיון לערער את המימד התרבותי-הדמוקרטי בשל תחושת נחיתות תרבותית מעצם היותם מוסלמים, הנחשבים - בעיני עצמם בלבד - לעליונים בהשוואה לדתות ולעדות אחרות. מסתבר, שהאידיאולוגיה האסלאמית והחברה האסלאמית אינן מצליחות להתכתב כהלכה עם המציאות היומיומית המודרנית - לא רק במדינות המוסלמיות אלא גם במדינות הדמוקרטיות-המערביות בהן הן פעולות.

כשחברי-הכנסת הערבים מדמיינים לעצמם את "המדינה הפלסטינית הגדולה", איזה מקורות השראה יש להם? איזו דוגמא ומופת של מדינה ערבית או של מדינה מוסלמית הם יכולים לשאוב ממנה השראה נאותה? מן הדין היה שחברי-הכנסת הערבים יעסקו יומם-וליל בפיתוח אזרחי מואץ של האוכלוסייה אותה הם לכאורה מייצגים. אלא, שחברי-הכנסת הערבים - בדומה לחבריהם בעולם-הערבי - עסוקים בטיפוח תרבות ההרס, פעם בשל מניע דתי ופעם בשל מניע לאומני המתחלף על-פי מאזן האלימות הפוטנציאלי שניתן להפיק ממנו. מבחינות רבות, החברה הערבית המתגוררת בישראל אינה שונה במהותה מכל חברה ערבית אחרת המתגוררת במרחב כולו ואף מעבר לו. לקבוצות האלה יש קווי-דמיון משותפים: שיעור גבוה מאוד של מעורבות בתאונות דרכים; שיעור גבוה מאוד של עבירות פליליות; שיעור גבוה של אלימות בתוך בתי-הספר הערביים; שיעור גבוה מאוד של אלימות בתוך במשפחה ושיעור גבוה של אלימות מינית וכל זה לצד טיפוח הבערות בשם הדת כהצדקה לעצלנות אינטלקטואלית. כל אלה משמשים, למעשה, כלים בידי הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערביים במלחמתם נגד מדינת-ישראל ואורחות-חייה, משום שהאלימות הטבועה בחברה הערבית מקבלת הצדקות על-פי מתווה ידוע של טענות המתבטאות ב"קיפוח" וב"אפליה" לכאורה. הטענות האלה אינן אופייניות רק למה שמתחולל בישראל, אלא הוא מתרחש באורח יומיומי ובאופן בולט מאוד בכל מדינה בה מתגורר מיעוט מוסלמי כלשהו.

התיאורטיקנים של השמאל הישראלי על גווניו השונים זיהו את פוטנציאל ההרס המגולמת באידיאולוגיה הערבית. לפיכך, מבחינה היסטורית, השמאל הישראלי תמך בסוציאליזם הערבי של עבד אל-נאצר, באידיאולוגיה של מפלגת הבעת', בלאומנות הקרימינאלית של סדאם חוסיין, של חאפז אל-אסד, של יאסר ערפאת, של תנועת החמאס, של עזמי בשארה, של חנין זועבי, של מחמוד עבאס, ואפילו חלקים מהם מצאו זהות אינטרסים עם האידיאולוגיה הקטלנית של חומייני, של אחמדינג'אד, של חסן נסראללה ושל ארדואן. בכל רגע נתון, לאורך עשרות השנים האחרונות, השמאל הישראלי - על גווניו השונים - הצליח למצוא את הפסיכופט המוסלמי התורן ממנו אפשר היה להפיק תועלת אידיאולוגית כלשהי כדי להצדיק את קיומו המיותר. אלא, שפוטנציאל ההרס של האידיאולוגיה הערבית או זו האסלאמית, הפכה עם הזמן למכונת-השמדה עצמית כפי שהיא משתקפת לנו באורח-יומיומי ברחבי העולם-הערבי המרוסק. אין מדינה ערבית אחת החיה בשלום עם שכנותיה או שורר בה שלטון אזרחי נאות כיאה למדינה מודרנית. כל ההוכחות מונחות לפנינו, שהפנטזיה הלאומנית הפשיסטית של חברי-הכנסת הערבים תהפוך את חייהם של ערביי ישראל לחלום בלהות קטלני בסגנון סורי, תימני, עיראקי או לובי. בסופו של דבר, ההכרה הזו תחדור לרבים מאיתנו שהלוגיקה הפאשיסטית הערבית הזו, היא נטע זר לחלוטין למקום הזה - כפי שהאסלאם הוא נטע זר כאן -  ומקומם הטבעי נמצא הרחק מעבר לגבולותיה של מדינת-ישראל יחד עם אוהדיהם. היום הזה נראה קרוב מתמיד - גם בעזרתם האדיבה של חברי-הכנסת הערבים הקשורים ל"רשימה המשותפת".
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים", מגזין המזרח התיכון, 11 בפברואר 2016.

Friday, February 05, 2016

טרור אסלאמי – טורקיה טובחת בכורדים – ינואר 2016

טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן, עושה מה שהיא רוצה תחת המטריה האמריקאית המעניקה לה הכשר לנהל מלחמת חורמה אכזרית נגד המיעוט הכורדי המתגורר בטורקיה ונגד על מי שמזוהה עם המחתרת הכורדית - ה-PKK.

ב-23 בינואר 2016, סגן-הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן ערך ביקור רשמי בטורקיה שבמסגרתו הוא נפגש עם הצמרת המדינית של טורקיה במטרה לדון על אפשרויות הגלומות בשיתוף-פעולה עם טורקיה נגד ארגון "המדינה האסלאמית". ביקור זה היווה נקודה נוספת ברצף "ההבנות" בין ארה"ב לטורקיה בנוגע לשורה ארוכה של בעיות ועניינים אסטרטגיים הנוגעים לשתי המדינות על רקע המשבר החריף השורר בכל המדינות הערביות והמוסלמיות הנמצאות במרחב המזרח-תיכוני.

ראוי להזכיר שאוקטובר 2014, ג'ו ביידן טען שארדואן הצהיר באוזניו ש"טורקיה עשתה כמה טעויות שסללו את עלייתו של ארגון המדינה-האסלאמית". ג'ו ביידן פשוט שיקר כדי להעלות לדין ציבורי את תרומתה של טורקיה למה שהתחולל בסוריה ובעיראק באותה שנה. אלא שבכך, ביידן פספס הזדמנות-פז לעורר דיון אמיתי בנוגע למעשיה של טורקיה במרחב כולו. התגובה של ארדואן הייתה קשה לנוכח השקר של ביידן, שכן לדבריו של ארדאון "מעולם לא נתתי הצהרה שכזו. ואם הוא אמר את הדברים האלה הוא צריך להתנצל בפנינו". לדידו של ארדואן, "ביידן הוא היסטוריה מבחינתי". בעקבות התגובה החריפה של טורקיה, נאלץ ביידן להתנצל בפני ארדואן ובפני טורקיה כולה. שוב ארדואן יצא מנצח בשל התנהלות אמריקאית רשלנית האופיינית כל-כך לממשל הנוכחי על כל שלוחותיו.

כשהגיע ביידן לטורקיה בינואר 2016, הוא הצהיר "שטורקיה צריכה להוות דוגמא אישית לכול המזרח-התיכון ולהראות כיצד היא שומרת על חופש-הביטוי של אזרחיה". טורקיה? דוגמא אישית"? חופש-ביטוי? כרגיל, הצמרת המדינית הנוכחית של ארה"ב חיה בסרט בלתי-נגמר של הצהרות כלליות שהן התחליף הטוב ביותר, לדעתה, למעשים הדורשים הוכחות בשטח. אלא, שההצהרה החשובה ביותר שנעמה מאוד לאוזניים הטורקיות - ובמיוחד לאוזניו של ארדאון - נגעה למלחמה האכזרית אותה מבצעת טורקיה נגד המיעוט הכורדי. לקראת סוף ביקורו של ביידן, הוא אמר את הדברים המוזרים האלה במסיבת-עיתונאים: "וושינגטון מכירה בכך שפעילי המחתרת הכורדית שפועלים בטורקיה מהווים איום לממשל באנקרה לא פחות מארגון המדינה-האסלאמית, ולאנקרה יש את הזכות לעשות מה שנדרש כדי להגן על עצמה". מבחינתה של טורקיה, נסללה הדרך להרחיב עוד יותר את הצעדים הצבאיים עד לרמה של אכזריות בלתי-נתפסת כלפי המיעוט הכורדי המתגורר בדרום-מזרח טורקיה. למעשה, ארה"ב העניקה חסינות מוחלטת למעשיו של ארדואן כלפי הכורדים וכלפי כל אלה המגלים שמץ של הזדהות עם סבלו של העם הזה. אפילו פרסום תמונה של נפגעים מירי של חיילים טורקים, נחשב לפגיעה בביטחון-המדינה הטורקית המצריך שהות ארוכה בכלא הטורקי - כפי אירע לאלפי אזרחים כורדים וטורקים רק בחודשים האחרונים.

אפילו התקשורת בינלאומית, מדינות-אירופה, ארגונים בינלאומיים וארגונים אזרחיים בעולם, מתעלמים כמעט לחלוטין ממעשיה של טורקיה - לא רק בשל היותה חברה בנאט"ו, אלא גם בשל היותה מדינת-מפתח שהצליחה לסבך מדינות נוספות בהתנהלותה ההרסנית בעיקר בשנתיים האחרונות. כך למשל, כשחיילים טורקים הפשיטו וצילמו לוחמת כורדית עירומה שנהרגה בקרבות עם הצבא הטורקי - האירוע הזה קיבל הד קלוש ביותר. זאת ועוד, שהתפרסמה תמונה של חיילים טורקים הגוררים בג'יפ צבאי גופה של אזרח כורדי (או לוחם כורדי) שנהרג בקרבות עם הצבא הטורקי - גם האירוע הזה לא זכה לתגובה בינלאומית הולמת כפי שקורה "באזורים" אחרים במזרח-התיכון בנוגע לעניינים פעוטים הרבה יותר.

ההשוואה המקוממת הזו, שעשה ביידן, מפגינה בעליל את המדיניות הנוכחית ההרסנית של ארה"ב במזרח-התיכון: דהיינו, חבירה לכוחות רדיקליים-קרימינאליים כדוגמת טורקיה, איראן, קטאר ולתנועת "האחים המוסלמים". טורקיה נהנית כרגע מהשתיקה הבינלאומית בנוגע למעשיה נגד הכורדים המתגוררים בטורקיה ובצפון-עיראק. בשעה שטורקיה מפרסמת ללא שמץ של בושה על הריגתם של אלפי כורדים במהלך השנה האחרונה, ובמקביל לכך היא הצליח להפוך את האיחוד-האירופאי לכספומט נדיב בשל בעיית הפליטים המאיימת להטביע את אירופה גם בשנת 2016. כדי להפסיק את זרם הפליטים הנוהרים מטורקיה ליוון, טורקיה דורשת בימים אלה יותר מ-5 מיליארד אירו. וכך, למרות מזג-האוויר החורפי השורר באירופה, יותר מ-3,000 פליטים עדיין נכנסים מדי יום ביומו לגרמניה. באביב הקרוב, הסיפור הזה יקבל מימדים שונים לחלוטין - אולי קשים יותר מהדרמה האנושית של שנת 2015. במילים אחרות, טורקיה תמשיך לטבוח בכורדים לעיני כל העולם ולשלוח מיליוני פליטים מוסלמים לעבר אירופה גם בשנת 2016.

בסיכומו של דבר, בחודש ינואר 2016, נהרגו 12,161 בני-אדם באלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית קשה אותה חוו כ-28 מדינות במהלך החודש האחרון. לשם השוואה בחודש ינואר 2015, נהרגו 13,486 בני-אדם.


טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ינואר 2016
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



סוריה:
4,680
מתוכם 1,382 אזרחים
עיראק:
4,408
מתוכם 931 אזרחים וחיילים
אפגניסטן:
750
רובם טרוריסטים מוסלמים
תימן:
498
--
לוב:
373
300 מהם אפריקאים
ניגריה - טרור אסלאמי:
353
רובם אזרחים
טורקיה-כורדים:
258
רבים מהם לוחמים כורדים
פקיסטן:
201
--
מצרים:
151
רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
סומליה:
132
חיילים וטרוריסטים מוסלמים
קמרון - טרור אסלאמי:
86
--
סודאן + דארפור:
51
--
בורקינה פאסו - טרור אסלאמי:
33
7 מהם טרוריסטים מוסלמים
סעודיה:
24
--
הודו-קשמיר:
19
--
דרום-סודאן:
14
--
קניה - טרור אסלאמי:
7
--
מאלי:
10
--
רוסיה-קווקז:
8
--
אינדונזיה - טרור אסלאמי:
7
--
ניז'ר:
6
--
אלג'יריה:
4
--
לבנון:
2
--
איראן:
2
--
צרפת - טרור אסלאמי:
1
--
תאילנד - טרור אסלאמי:
1
--
פיליפינים - טרור אסלאמי:
1
--



ישראל - עזה:
3
טרוריסטים מוסלמים
ישראל - הרשות הפלסטינית:
20
כולל טרוריסט אזרח ישראלי
ישראל - טרור:
4
כולם אזרחים



אפגניסטן - חיילי נאט"ו:
1
אמריקאי
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
5
--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
24
--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים"
24
המספר האמיתי גבוה בהרבה



סה"כ:
12,161 הרוגים
20,000 פצועים




==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - טורקיה טובחת בכורדים - ינואר 2016", מגזין המזרח התיכון, 4 בפברואר 2016.