Showing posts with label פלסטינים. Show all posts
Showing posts with label פלסטינים. Show all posts

Saturday, February 18, 2017

ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית לגמישות דיפלומטית

יש משהו מאוד מעיק בפוליטיקה הישראלית - הנטייה האינהרנטית לגלוש להתלהמות חסרת-רסן ולהשתלחות בלתי-מתקבלת על הדעת גם בקרב קבוצות פוליטיות זעירות המכהנות בממשלה נבחרת. כך, למשל, נפתלי בנט העומד בראש מפלגה שזכתה בבחירות האחרונות של מרץ 2015 ב-8 מנדטים, מאיים על ראש-ממשלה מכהן שזכה ב-30 מנדטים. פרופורציות אף-פעם לא היו הצד החזק של הפוליטיקה הישראלית המקרינה את השפעתה השלילית גם על הדיפלומטיה הישראלית. כך למשל, לפני נסיעתו של ראש-הממשלה למפגש ראשון וחשוב עם הנשיא טראמפ, בנט הזהיר את נתניהו "אם תזכיר את המדינה הפלסטינית (בפגישה עם טראמפ) האדמה תרעד". בנט מזכיר לנו את האיומים של חברי-הכנסת הערביים ש"האזור יבער" אם ישראל תבצע מדיניות שאינה תואמת את הקווים הכלליים של הלאומנות הפשיסטית הערבית הלובשת צורה ופושטת צורה. טוב, אז, האזור באמת בוער ורועד במלחמות-אזרחים, אלימות וטרור פנימי שהביא לקריסתן של מדינות ערביות אחדות עם מאות-אלפי הרוגים בשנים האחרונות.

אך השאלה היא, איך בנט יכול להרעיד את אדמת ארץ-ישראל אם בכל זאת תוזכר המילה "מדינה פלסטינית"? בנט, שיש לו תדמית ציבורית של חמום-מוח במובן הרע מאוד של המילה, לא מסוגל להרעיד שום דבר - אפילו לא את מפלגתו הקטנה. מאידך, אם בנט יצליח כביכול להרעיד את האדמה, יכול להיות שנגיע "לבית יהודי טריטוריאלי" שיהיה בגודלו הזערורי האלקטוראלי של מפלגת "הבית היהודי". יכול להיות שרק אז, בנט יבין את ההשלכות המעשיות לסדרת התפרצויות-הזעם שלו המתפרסמות לפחות פעם בשבוע - התופסות כותרות למשך יום או יומיים עד להתפרצות התורנית הבאה. בנט כנראה מנסה להכתיב את סדר-היום הפוליטי במדינת-ישראל, אולם למעשה הוא ממלכד את עצמו ואת מפלגתו בסד של נוקשות מנטאלית העלולה להרחיק אוהדים פוטנציאלים למפלגתו. כפי שהשמאל הישראלי הקיצוני המתמכר למושג "מדינה פלסטינית", כך גם חלקים בימין הישראלי התמכרו לגישה השוללת את קיומה מכל-וכל של "מדינה פלסטינית" כלשהי. אלא, שבתווך הזה, יש מגוון אפשרויות, שבתהליך איטי והדרגתי של בשלות, אפשר להגיע לפתרון באמצעות מרחב-תמרון פוליטי וגמישות דיפלומטית שאפיינו את המנהיגות הישראלית לפני 1948 ולאחר מכן. 

הרבה מאוד ישראלים טוענים שישראל היא לא הבעיה המרכזית במזרח-התיכון. אולם בין הביטוי המילולי הזה לבין הפרקטיקה, המרחק הוא גדול מאוד. וזאת משום, שהמנהיגות הפוליטית במדינת-ישראל, בשל נטייתה להתלהמות אידיאולוגית חסרת-פשרות, הופכת בהבל-פה את ישראל לאחת מהבעיות המרכזיות ביותר של המזרח-התיכון. הדבר הזה נובע בין היתר גם מהצלחתם של גורמים ערביים יחד עם גורמים ישראלים להטמיע את הרעיון הזה בקרב הקהילה הבינלאומית. ודווקא בשל כך, כל אמירה הקשורה לסכסוך ביו"ש, זוכה לאין-ספור התייחסויות בתקשורת הבינלאומית ובפוליטיקה הבינלאומית. כך למשל, כאשר טראמפ הצהיר בתחילת פברואר 2017,שהקמתם של יישובים חדשים ביו"ש או הרחבתם של יישובים קיימים, אינם תורמים לפתרון הסכסוך, ההצהרה הזו תפסה את הכותרות ברחבי-העולם אפילו בעיתונים קטנים במזרח-הרחוק. במילים אחרות, הסכסוך ביו"ש חורג הרבה מעבר למימדו האזורי - כפי ששום סכסוך, חמור הרבה יותר, אינו מגיע לשוליים של ההתעניינות הבינלאומית כפי שהוא מתבטא בסכסוך בין ישראל לרשות-הפלסטינית. ולמרות זאת, דומה הוא, שהפוליטיקה הישראלית מעדיפה הצהרות בומבסטיות על חשבון הדיפלומטיה השקטה והסבלנית.

אפשר להגדיר את הביקור של נתניהו בארה"ב מרגש והיסטורי והדבר ניכר היטב במסיבת-העיתונאים המשותפת בין טראמפ לנתניהו (ב-15 בפברואר 2017) שנערכה לפני פגישת-העבודה ביניהם. זו בעצם אנחת-רווחה ישראלית לאחר 8 שנים של לחץ בלתי-סביר ומלאכותי של אובמה כלפי ישראל בעניין המשא-המתן המדיני עם הרשות-הפלסטינית. מדינת-ישראל הצליחה לעבר את התקופה הקשה הזו, למרות מערכת הלחצים האדירה שהופעלה על ישראל הן מצד ארה"ב, הן מצד מדינות אירופאיות אחדות והן מצד ארגונים פוליטיים בישראל. בכל רגע נתון, היה נדמה, שאחד מהצדדים הולך "לשבור את הכלים" על ראשו של השני. המחלוקת בין ישראל לארה"ב של אובמה, לא הייתה רק אידיאולוגית, אלא היה נגעה גם במימד האישי והמנטאלי של שתי הדמויות הראשיות שהובילו באותה-עת את ארה"ב ואת ישראל. "נאום בר-אילן" של נתניהו לא היה מגיח לאוויר העולם, לולא הלחץ הבינלאומי שהפעיל אובמה על ישראל מתוך כוונת-מכוון. הרגשנות המוזרה של אובמה בנוגע לעניין הפלסטיני, היא שהכתיבה את הלחץ הבלתי-פוסק על ישראל. ולמרות הרגשנות המיליטאנטית של אובמה, שום מהלך רציני לא התרחש לאורך 8 שנות כהונתו בנושא הזה, מלבד הצדקות נוספות שנוספו על סרבנות הפלסטינית הידועה. הינה כי כן, תכתיב אידיאולוגי מאיים, מימין ומשמאל, לא בהכרח מייצר פתרון מציאותי - עם כל הקושי להודות בכך.

האם יש לישראל חשיבה אסטרטגית ארוכת-טווח, דהיינו מהו היעד שהיא רוצה להגיע אליו עם הרשות-הפלסטינית? או, שלאור מורכבות הבעיה, ישראל מעדיפה "לנהל את הסכסוך" ולהתקדם עקב-בצד-אגודל לעבר יעד כלשהו בעתיד? תשובה ברורה אין לכך, משום שבמצב האלקטוראלי בישראל, קבוצות פוליטיות קטנות המרכיבות את הממשלה, מנהלות סדר-יום רדיקלי משלהן, וזאת למרות שמרבית האוכלוסייה הישראלית הנמצאת במרכז המפה הפוליטית - לא רק בעניין המדיני אלא גם בעניין החברתי, הדתי והכלכלי. פוליטיקה של קצוות, לא באמת מטיבה עם מדינות דמוקרטיות, כפי שאנו יכולים לראות מה מתחולל במדינות אירופאיות אחדות רק במהלך השנה האחרונה. אלא, שהמצב בישראל הרבה יותר מורכב בשל קיומה של זירה אלימה ומדממת שיש בה ניגוד מוחלט של אינטרסים מקומיים ובינלאומיים.

למרות ההבטחה של טראמפ להעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים, הדבר לא התבצע בשל שיקולים אמריקאים כבדי-משקל ובשל הלחץ שהופעל על הממשל החדש מצד מדינות ערביות אחדות. ראוי לציין, שזה לא הנושא המרכזי שצריך להדיר שינה מעינינו. אלה הם עניינים הנמצאים בשולים של השיח המדיני החשוב המתנהל בין ארה"ב של טראמפ לבין ישראל. בניגוד לדעתו של בנט, ממשלת-ישראל צריכה להגיע להסכמות עם הממשל החדש בנוגע לגבולות-הגזרה של הפעילות הישראלית ביו"ש. על-פי דוברים אמריקאים אחדים, למרות שעדיין לא התגבשו הקווים העיקריים של המדינות האמריקאית בנושא זה, ארה"ב של טראמפ "חותרת להגיע לעסקה כלשהי בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית". אולי עסקה מוסכמת לא תהייה, אך גם צריך לחשוב על היום שלאחר טראמפ, משום שהסכמות כאלה בין ארה"ב לישראל יכולות לחייב את הממשל האמריקאי הבא - בעוד 4 שנים או בעוד 8 שנים. שמונה שנות אובמה עברו מהר. אין שום ערובה לכך, שכהונתו של טראמפ לא תעבור מהר גם היא ללא הישגים, למרות ידידותו המוצהרת לישראל. דווקא בשל כך, וגם בשל היותו איש עסקים ממולח, טראמפ עלול לחתור לעסקה בין הצדדים למרות הצהרותיו של הממשל החדש שהוא "לא יכפה פתרון שלא יהא מוסכם של שני הצדדים". כבר לפי המשפט הזה, אנחנו יכולים לשער שלא יהיה "הסכם-מוסכם" בשל הסרבנות הפלסטינית שתמתין בסבלנות לממשל האמריקאי הבא שאולי יהיה נוח יותר מטראמפ. אם ישראל הצליחה לעבור את תקופתו של אובמה ללא נזקים רבים, כך גם הרשות הפלסטינית יכולה לעבור את כהונתו של טראמפ ללא כל גמישות אידיאולוגית ופרקטית לאורך כל שמונה השנים הבאות.

כארבעה שבועות עברו מאז שטראמפ החל את כהונתו בבית-הלבן. הממשל האמריקאי הנוכחי, בניגוד לקודמיו, מייצר על יום שערורייה חדשה המתחזקת את הסברה התקשורתית האמריקאית שעתידו של טראמפ בבית-הלבן יהיה קצר מאוד - לא בשל גילו, אלא בשל התנהלותו עד כה. העניינים האלה מעסיקים מאוד את הממשל החדש ואת טראמפ עצמו. לא לחינם טראמפ "הכריז" המלחמה על התקשורת האמריקאית, והתקשורת האמריקאית המוגדרת לכאורה ליבראלית "הכריזה" מלחמה על טראמפ. לפיכך, הפגישה עם נתניהו הייתה משב-רוח מרענן לעומת מה שהתחולל עד כה בזירה האמריקאית. ובכן, לאור התנהלותו של הממשל החדש ולאור מגוון הבעיות שהוא מציף מעל פני האדמה, האם באמת טראמפ יהיה "קשוב" מספיק לסכסוך המקומי בין הרשות-הפלסטינית לבין ישראל? או שהוא יחתור להשגת הסכם מהיר תוך כדי "עיגול-פינות" רק כדי להצהיר שהוא, בניגוד לקודמיו, הצליח להגיע להסכם המיוחל? בניגוד לדעות השוררות בקצה של מחנה הימין הישראלי, טראמפ נבחר לקדם את האינטרסים האמריקאים ולא את האינטרסים הישראלים. לפיכך, המחשבה שבעזרת איומים יהיה אפשר להשפיע על טראמפ שיפעל לפי המשחק המניפולטיבי של השוליים של המחנה השמרני בישראל, היא לכול היותר מסקנה ילדותית מאוד בנוגע למה שהתחולל בארה"ב בבחירות האחרונות. את טראמפ מעניין רק ארה"ב המסורתית, העובדת והפטריוטית. אם ישראל משתלבת בנושא הזה, מה טוב. אם לא, הוא יכול להכריז הכרזות החתומות על קרח בדומה למקרה בנוגע להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, וזאת משום שלמציאות תמיד יש דינמיקה משלה - אחרת ממה שמצפים או מכריזים במהלכה של מערכת-בחירות.

כאשר טראמפ הכריז במסיבת העיתונאים המשותפת עם נתניהו שמבחינתו פתרון שתי-המדינות אינו הפתרון היחיד, ההצהרה הזו תפסה כמובן את הכותרות הבינלאומיות. באחד מערוצי התקשורת המרכזיים בגרמניה התפרסמה כתבה על ההיסטוריה של הרעיון בנוגע להקמתן של "שתי-מדינות" - יהודית וערבית בארץ-ישראל המערבית. הכתבה החלה עם הקמתה של ועדת פיל (Peel) בשנת 1936 ופרסום מסקנותיה ביולי 1937 בנוגע לחלוקת הארץ לשתי מדינות. מבחינה היסטורית-גרמנית זו נקודה חשובה מאוד, משום שכל קורא גרמני מבין מייד מה היה קורה אם הכרזת העצמאות של מדינת-ישראל הייתה המתרחשת ב-1937 ולא בשנת 1948. האזכור הגרמני בנוגע ל"ועדת פיל" מציב סימן-שאלה כלשהו בנוגע להנחות הרווחות בציבור הגרמני בנוגע ל"סיבות" שהובילו להקמתה של מדינת-ישראל. לפחות את העניין הזה, אפשר לזקוף לזכותו של טראמפ.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ביקור נתניהו - בין נוקשות אידיאולוגית  לגמישות דיפלומטית", מגזין המזרח התיכון, 16 בפברואר 2017.


Saturday, September 24, 2016

הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית

למילה "פלסטין" או פַּלַשְׂתִינָה אין שום משמעות בשפה הערבית, כך גם למילה "ירדן" ולמילה "לבנון" - שהן כולן לקוחות מהשפה העברית. "ירדן" היא מילה מתארת את מי-הנהר "היורדים" מאזור הצפון לכיוון ים-המלח; "לבנון" מתארת את הצבע ה"לבן" המאפיין את האזור בחודשי החורף; ו"פַּלַשְׂתִינָה" היא מילה שמקורה בביטוי הגיאוגרפי "פְּלֶשֶׁת" המתייחס לאזור מישור-החוף הדרומי של ישראל אליו "פלשו" גויי-הים שחדרו גם לארץ-ישראל לפני כ-3,000 שנה. (ב"תרגום השבעים", תרגום התורה ליוונית במאה ה-2 לפני הספירה, הפלשתים נקראים "זרים" - "אלופילי" ביוונית).

בעקבות מרד בר-כוכבא (135-132 לספירה), הרומאים כפו על הארץ שמות חדשים כדי למחוק את הזהות היהודית בארץ-ישראל. וכך השם "פַּלַשְׂתִינָה" נכנס כמושג יווני-רומי כדי לתאר את ארץ-ישראל, וכן גם כדי להחיל חלוקה מנהלית חדשה על הארץ שהתנהלה באופן הבא: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השנייה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב, ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. הערבים בדומה לרומאים, לא הבינו לאשורו את המשמעות המדויקת של המושג "פלשתינה" המבטא "חדירה" ו"פלישה" לארץ השייכת לעם אחר. כאשר הערבים אימצו את השם "פלשתינה", הם למעשה הנציחו את היותם פולשים וזרים בחבל ארץ זו.

כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושגPalestine  (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד. על-כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה". לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים האחרונות, בעיקר לאחר 1967. אולם, גם היישוב היהודי לא השלים עם השם שהיה זר לתרבות היהודית ולהיסטוריה היהודית, ולפיכך ראשי היישוב ביקשו לכנות את הארץ בשם "פלשתינה-א"י".

לערבים המתגוררים בישראל שיש להם תודעה היסטורית עמוקה, לא נוח לחלוטין עם המושג "פלשתיני" או "ערבי", שכן שני המושגים הללו מייצגים גורמים זרים שאינם שייכים היסטורית לארץ-ישראל. לפיכך, ניתן למצוא טענות מוזרות של ערבים הטוענים שהם "צאצאי הכנענים" מבחינה היסטורית (וגם גנטית). באמצעות טענה זו, הדבר מאפשר להם לעקוף באופן לולייני בעיות לוגיות והיסטוריות הנוגעות לשמות הזרים הללו שערבים רבים מתהדרים בהם כיום ללא מחשבה רבה.

המילה "פלסטין" כפי שהיא לעיתים קרובות נכתבת בעברית, היא למעשה שיערוב של המילה "פַּלַשְׂתִינָה" (לדוברי ערבית קשה להגות פ' דגושה). ערבים המתגוררים בישראל או כאלה שיודעים עברית, מעדיפים את התעתיק "פלסטין" או "פלסטיני", יותר מאשר המילה "פלשתינה" או "פלשתיני" או "פלשתינאים", משום שהוא מטשטש את המקור האמיתי של המילה המציינת גם "פלישה" ו"חדירה" אשר מנציחה את היותם זרים וכובשים על אדמת ארץ-ישראל. אולם גם בעצם השימוש במילה "פלסטין" או "פלסטיני" אינו מכהה את תחושת הזרות ואי-הנוחות השוררת בקרב ערביי ארץ-ישראל, וזאת משום שמעולם לא הייתה קיימת "מדינה פלסטינית" ואף לא היה קיים מעולם "עם פלסטיני" בעל זהות גיאוגרפית ותרבותית מיוחדת.

לאורך המאה ה-18 וה-19, השלטונות העות'מנים ששלטו בארץ-ישראל, נקטו במדיניות של פיזור-אוכלוסין על-מנת לחזק את שלטונם ואף ליצור מקורות של הכנסה נוספת באמצעות גביית מיסים. לשם כך, העות'מנים דאגו להעביר לארץ-ישראל אוכלוסייה כורדית, קווקזית ובוסנית, וכן גם שבטים בדואים שהתגוררו ממזרח לנהר הירדן שהיו נאמנים לשלטון העות'מני. באופן דומה, מוחמד עלי, שליט מצרים של תחילת המאה ה-19, כפה על המוני פלחים מצרים לעבור להתגורר בתחומי ארץ-ישראל כדי לחזק את שלטונו מול האימפריה העות'מנית. על-פי שמותיהן של החמולות שפלשו לארץ-ישראל ב-150 השנים האחרונות, ניתן לדעת את מוצאן המקורי, למשל "אל-מצרי" (ממצרים) ו"אל-חוראני" (מסוריה) וכן גם חמולות שהגיעו אפילו מסודאן ואלג'יריה. וכך, עם הכיבוש הבריטי על ארץ-ישראל, ניתן היה למצוא כאן בליל של לאומים, עדות ודתות ללא מכנה-משותף כלשהו, כאשר רק האוכלוסייה היהודית ראתה את עצמה נטועה היטב במקום לאור העבר ההיסטורי והמחויבות היהודית-הלאומית לארץ-ישראל.

כאשר השאיפה הלאומית היהודית החלה להתגבש לכדי תנועה פוליטית-לאומית מאורגנת, חאג' אמין אל-חוסייני (חסיד נלהב של הנאציזם בשנות ה-40), שהיה המופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, טרח להקים את "הועד הערבי עליון", אך הוא לא התאמץ להקים את "הועד הפלסטיני העליון". באופן דומה, גם בהחלטת החלוקה של נובמבר 1947 נכתב שיש להקים בשטחי ארץ-ישראל "מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית", אולם לא נכתב בשום מקום שיש להקים "מדינה פלסטינית" או "מדינה פלשתינאית". לאחר מלחמת העצמאות הישראלית, ירדן שלטה על אזורי יהודה ושומרון, ומצרים שלטה על רצועת-עזה. מ-1949 ועד ל-1967, אף לא אחת משתי המדינות הללו טרחה להקים שמץ של עצמאות "פלסטינית" באזורים הללו כפי שהן דורשות כיום. ב-1964 מדינות-ערב טרחו להקים את "הארגון לשחרור פלסטין" כחלק מריכוז המאמץ הערבי הכולל כדי להילחם במדינת-ישראל, ובכך למעשה הליגה-הערבית הקימה תנועה קולוניאליסטית כלל-ערבית במסווה של "תנועה לאומית".

התקשורת הישראלית בין "פלשתיני" ל"פלסטיני"
באתר החדשות ניוז1, הגישה המקובלת היא לכתוב "פלשתיני". במרבית המקרים, עורכי האתר טרחו לשנות את המלה "פלסטינים" ל"פלשתינאים" במאמרים שהוגשו להם לפרסום באתר. עיתון מעריב ציין במשך שנים רבות רק את צורת הביטוי "פלשתינאים". עיתון ידיעות אחרונות משתמש בביטוי "פלסטינים". לעיתון הארץ כבר לא היה נוח להשתמש בביטוי "ערבי-ישראלי", ובמאמרים אחדים החלו להשתמש בביטוי "פלסטיני-ישראלי", למרות שאין דבר כזה "פלסטיני" ומעולם גם לא היה. אך הביטוי הזה כנראה משרת מטרות פוליטיות כחלק מהאידיאולוגיה מוצהרת הרואה ב"פלסטיניות" כלאום וב"ישראליות" כסוג של אזרחות בלבד. אם כך הוא הדבר, תמיד ניתן להטיח בפני כל מי שטוען שהוא "פלסטיני" שהמושג מבטא גם "זרים שפלשו לארץ-ישראל".

שימו לב לקרבה הלשונית בין המילה "פָלַשִים", כינוי שניתן ליהודי אתיופיה, לבין המילה "פלשתים". שכן, שניהם מבטאים תיאור של קבוצת "זרים" ו"מהגרים". 

כל הפתיחה הזו, נועדה למעשה לקשור את הקצוות, שכן מתחת למדיניות המוצהרת בנוגע לתהליך השלום בין מדינת-ישראל לבין "הרשות-הפלסטינית", מסתתרת מערכת שלמה של תרבות פוליטית ואידיאולוגית המתייחסת להקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" ב-1964.  לאחרונה התגלעו קשיים במשא-ומתן בין ישראל לבין "הרשות הפלסטינית" - גם בעזרתו הרשלנית של הממשל האמריקאי הנוכחי ושליחיו לאזור. ב-26 באפריל 2010 התפרסמה ידיעה מפי גורם בכיר בליגה-הערבית שטען כי "שרי-החוץ של הליגה-הערבית יידחו את ההצעות שהאמריקאים הגישו לראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס". ובכך, בהבל-פה פוליטי ואידיאולוגי, הוכיחו הנציגים הערבים ש"הלאומיות הפלסטינית" היא כלי פוליטי מלאכותי שנועד לקדם את רק את השאיפות הקולוניאליסטיות של ה"לאומיות הערבית" בארץ-ישראל. פעם נוספת חזרנו לנקודת ההתחלה עם הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" של שנת 1964. הפיצול "הפלסטיני" דומה הוא לפיצול הערבי שמתבטא גם בפיצול הלבנוני, בפיצול הסורי, בפיצול העיראקי ובפיצול הירדני, שכן כולם נשענים על הניסיון המלאכותי להגדיר רסיסי שבטים עוינים לכדי קהילה בעלת מאפיינים לאומיים לכאורה. ספק רב אם קיימת "לאומיות ערבית" אמיתית, משום שבאמצעות השפה בלבד אי-אפשר לגבש מערכת ערכים סדורה שיש ביכולתה לעצב את חייהם של "קבוצות עוינות" לכדי אומה אמיתית. הישענות על דת האסלאם כמענה נאות לשאלה הלאומית, רק מחריפה את המצב לכדי רצחנות הדדית חסרת-מעצורים בשם הרעיון השמימי - כפי שאנו רואים מידי יום ביומו במדינות הערביות והמוסלמיות במהלך העשורים האחרונים. לפיכך, נאומים יפים באו"ם, כמו של אובמה מה-20 בספטמבר 2016, עם לחלוחית בעיניים בכל פעם שמזכירים את המילה "פלסטין", לא יצליחו לשנות את התמונה האמיתית השוררת במזרח-התיכון מזה מאות שנים.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית", מגזין המזרח התיכון, 22 בספטמבר 2016.


Saturday, October 24, 2015

הקשר בין עיתון ידיעות אחרונות לחאג´ אמין אל-חוסייני

עיתון "ידיעות אחרונות" לא לומד לקח. פעם נוספת העיתון ניסה להשפיל את בנימין נתניהו מתוך כוונת-מכוון המונעת מאינטרסים פוליטיים, אך לבסוף התברר שהעיתון העלה לסדר-היום העולמי את דמותו הפסיכופטית של חאג' אמין אל-חוסייני - מי שהיה מופתי של ירושלים בתקופת המנדט-הבריטי. אל-חוסייני היה מבוקש בגין פשעי-מלחמה ואף הורשע כפושע-מלחמה. חאג' אמין אל-חוסייני אכן היה פסיכופט אנטישמי מהסוג הנחות ביותר, שעיצב את התודעה הלאומית "הפלסטינית". אך בשל אחריותו לכישלון המחפיר של ערביי ארץ-ישראל בתבוסה של 1948 ולאור קשריו ההדוקים עם גרמניה הנאצית, התעמולה הערבית לא הקדישה לדמותו מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי הערבי. בעקבות המאמץ הפלסטיני לחפש מקורות היסטוריים לשאיפות הלאומיות של "העם הפלסטיני", מעלליו המחפירים של חאג' אמין אל-חוסייני החלו להופיע בספרי-הלימוד בתדירות גבוה יותר, בעיקר לאחר הקמתה של הרשות-הפלסטינית ביהודה ושומרון.


/UserFiles/Image/Bundesarchiv_Bild_146-1987-004-09A,_Amin_al_Husseini_und_Adolf_Hitler.jpg
המפגש המפורסם בין אל-חוסייני להיטלר


על-מנת להדגים אך חאג' אמין אל-חוסייני ראה את תפקידו בקשר לתוכנית ההשמדה הגרמנית, הוא כתב כך בזיכרונותיו שהתפרסמו גם בעיתונות הערבית מיד לאחר המלחמה: "אחד התנאים שלנו לשיתוף-פעולה צבאי בין הערבים לבין גרמניה היה מתן יד-חופשית לחיסול היהודים בפלשתינה ובמדינות-ערב אחרות. באיגרת ששלחתי לאדולף היטלר תבעתי הצהרה מפורשת מצד גרמניה ואיטליה כי הן מכירות בזכותן של המדינות הערביות לפתור את בעיית המיעוטים היהודים בצורה ההולמת את השאיפות הגזעיות והלאומיות שלהן, ובהתאם לשיטות המדעיות בהן נקטו גרמניה ואיטליה כלפי היהודים שלהן".

עוזרו הקרוב של אדולף אייכמן - דיטר  ויסלינצי - אמר בחקירתו בשנת 1946 את הדברים הללו על חאג' אמין אל-חוסייני: "לדעתי, מילא המופתי, הנמצא מאז 1941 בברלין, את התפקיד המכריע בהחלטות הממשלה הגרמנית להשמיד את יהודי אירופה. בכל פגישותיו עם היטלר, ריבנטרופ והימלר, חזר והציע את השמדת היהודים. הוא ראה בכך פתרון נוח לבעיית א"י. בשידוריו ברדיו ברלין, הוא עלה אפילו עלינו בהתקפותיו האנטישמיות".

Nazi Collaborators The Grand Mufti of Jerusalem Haj Amin el Husseini

עדות זו, ועדויות נוספות שהובאו במשפט אייכמן, מעלים על-נס את חלקו של חאג' אמין אל-חוסייני בתוכנית ההשמדה הגרמנית ועל כוונותיו להעתיק את התוכנית הזו גם לתחומי ארץ-ישראל ולשאר האזורים במזרח-התיכון. כך למשל, חאג' אמין אל חוסייני תכנן להקים בעמק דותן (ליד שכם) מחנה השמדה ליהודי ארץ-ישראל וליהודי המזרח-התיכון בסגנון מחנה ההשמדה שהיה באושוויץ. זאת ועוד, הפרעות האלימות שפרצו נגד יהודי עיראק ב-1 ביוני 1941 (אירועי הפרהוד) נעשו בעידודו הנמרץ של רדיו ברלין בערבית מפי השדרן יונס בחרי, עם קולו הכריזמטי, שהיה ממוצא עיראקי. כשהגיע חאג' אמין אל-חוסייני לברלין בשנת 1941, היטלר מינה אותו לראש התעמולה בשפה הערבית ואף הוענק לו תואר מכובד במסגרת Das Arabische Buro Der Grosmufti - המשרד הערבי, משרד המופתי הגדול.

אחד מהספרים האחרונים שהתפרסמו על המופתי וקשריו עם המשטר הנאצי, היה של פרופ' ברי רובין (ישראל) ושל פרופ' וולפגנג שוואניץ (גרמניה) בשם, Nazis, Islamists, and the Making of the Modern Middle East. הספר עוסק בהרחבה גם על השפעתו של המופתי על האידיאולוגיה האנטישמית הערבית שהפכה נפוצה ברוב המדינות הערביות בעשורים האחרונים. כשפרופ' שוואניץ שמע את הוויכוח בנוגע לאמירתו של ראש-הממשלה על חאג' אמין אל-חוסייני, הוא טרח לפרסם הודעה ב-21 באוקטובר 2015 בנוסח הזה שהופיעה במגזין האקדמי של פרופ' דניאל פייפס:

"It is a historical fact that the Grand Mufti of Jerusalem al-Hajj Amin al-Husaini was an accomplice whose collaboration with Adolf Hitler played an important role in the Holocaust. He was the foremost extra-European adviser in the process to destroy the Jews of Europe."


Nazis, Islamists, and the Making of the Modern Middle East.
הספר של פרופ' רובין ופרופ' שוואניץ



האובססיה של עיתון "ידיעות אחרונות" כלפי ראש-הממשלה בנימין נתניהו הפכה עם הזמן לסוג של פארסה עיתונאית - כפי שהדבר התגלה בעוצמה גדולה מייד לאחר הבחירות של חודש מרס 2015. גם הפעם, "הבשורה המרעישה" של העיתון נועדה לפגוע מלכתחילה בראש-הממשלה. אולם, התברר, בדומה למה שהתרחש לאחר הבחירות, שהעיתון עשה שירות גדול מאוד להסברה הישראלית. מאז שהדברים התפרסמו באתר האינטרנט של העיתון, אלפי התייחסויות התפרסמו בתוך זמן קצר מאוד. מאות ידיעות ומאמרים התפרסמו ברחבי-העולם רק במהלך היומיים האחרונים על הנושא החשוב הזה. כמובן, שמיליוני קוראים ברחבי-עולם סופסוף שמעו לראשונה את שמו של חאג' אמין אל-חוסייני ושמעו על האידיאולוגיה הנאצית המלווה את התנועה הלאומית הפלסטינית כבר עשרות שנים. במהלך היומיים האחרונים, מאות פעמים התפרסמה התמונה הידועה של המפגש בין אל-חוסייני להיטלר. מאמרים וספרים שנכתבו על חאג' אמין אל-חוסייני קיבלו לפתע-פתאום עדנה-מחודשת לנוכח השערורייה הבינלאומית אותה הפיץ "ידיעות אחרונות". ישראלים רבים, רבים מאוד, עשו הכרה מחודשת עם ההיסטוריה הלאומית שלנו בארץ-ישראל ועל המאבק ההרואי שלנו לאורך מאה השנים האחרונות. בזכותו של "ידיעות אחרונות", האידיאולוגיה הלאומיות הפלסטינית המדומיינת נראית באור שונה לחלוטין - שהוא אינו רחוק כל-כך מהאידיאולוגיה הנאצית של גרמניה בשנות ה-40 של המאה הקודמת.  על זה נאמר, "מלאכתם של צדיקים נעשית גם בידי רשעים מרושעים".
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הקשר בין ידיעות אחרונות לחאג' אמין אל-חוסייני", מגזין המזרח התיכון, 22 באוקטובר 2015. 


Saturday, October 10, 2015

טרור אסלאמי - ערביי ארץ-ישראל - ספטמבר 2015

הינה פרדוקס המוכר לכול יהודי המתגורר ברחבי ארץ-ישראל: כאשר המוסלמים חוגגים את חגיהם, הישראלים מתאמצים לכבד את המסורת המוסלמית גם באמצעות סיורים, הרצאות, טיולים ופגישות משותפות - כפי שהדבר אכן מתרחש בישראל בכל חג הרמדאן בכל שנה. למרות שחג הרמדאן המוסלמי הפך בשנים האחרונות לחג של טרור אלים ורצחני בממדים מפלצתיים, הישראלים מגלים סקרנות רבה לגבי אורחות חייהם של בני-הדתות האחרות - זו אותה סקרנות אינטלקטואלית שהובילה את עמנו לעבר הישגים יוצאים מן-הכלל. מאידך, כאשר היהודים חוגגים את חגיהם, המוסלמים פועלים נגד היהודים כפי שהם פועלים כלפי בעצמם - דהיינו, באלימות, בטרור, בהסתה, ברצח, בביזה ובפגיעה ברכוש ציבורי ופרטי. הטרור האסלאמי שהופעל נגד אזרחי-ישראל לאורך כל חגי תשרי של ספטמבר-אוקטובר 2015, הוכיח לנו פעם נוספת את ההבדל התרבותי-המנטאלי בין התרבות היהודית לתרבות המוסלמית - כפי שתרבות זו משתקפת באופן בולט בכל מקום בו מתגוררים מוסלמים ברחבי-העולם.

במהלך המפגשים המתקיימים בין יהודים למוסלמים בחג הרמדאן, אנחנו שומעים בדרך-כלל את ההסברים העלובים שלהם בנוגע למהותו האמיתית של האסלאם כ"דת של שלום", וכי הטרוריזם האסלאמי המתפשט ברחבי-העולם כמחלה ממארת, אינו משקף באופן-הולם את האסלאם ה"אמיתי". לכאורה, מופגנת כאן מתינות מפי כאלה מתיימרים להיות מתונים. אך ראו איזה פלא, דווקא בשעת מבחן - כפי שאירע לאורך כל חגי תשרי של 2015 - לפתע פתאום כל "המוסלמים המתונים" נאלמים-דום כאילו המילים היפות שנאמרו רק לפני שבועות אחדים נעלמו כאבק-ברוח.

אין תימה איפה, שבעיני הציבור הישראלי, השפה הערבית הפכה להיות מזוהה - יותר ויותר - עם טרור, רצח, טבח, אלימות, בערות, אונס המוני ומכירת נשים בשווקים כאילו הן היו חיות-מחמד. כאשר מוטחת ביקורת כלפי מעשיהם האלימים של המוסלמים, הדברים האלה נדחים בטענה ל"אסלאמופוביה" - וזאת כחלק ממסך-עשן שנועד להצדיק אידיאולוגית את מעשיהם הרצחניים, הן כלפי עצמם ובעיקר כלפי דתות ועמים אחרים. מהבחינה הזו אין שום הבדל מהותי בין ח"כ אחמד טיבי לאבו-מאזן או לבשאר אל-אסד - כולם מעדיפים פתרון כוחני בעדיפות ראשונה, וזאת כחלק ממארג תרבותי הקשור באופן ישיר למערכת-הערכים האלימה של האסלאם על גווניו השונים. התקשורת הישראלית תיארה את האירועים האחרונים של חגי תשרי 2015, כ"גל של טרור". אולם, כתושבים המקוריים של האזור הזה, אנו מתמודדים עם הטרור הזה כבר מאות שנים. אפילו המושג "העולם-הערבי" הוא ביטוי קולוניאליסטי המשקף את האופי האמיתי של האסלאם כדת פולשת, אלימה ורצחנית. לפיכך, מספר ההרוגים בטרור אסלאמי ובאלימות אסלאמית של חודש ספטמבר 2015, משקף היטב את הערכים האמיתיים של האסלאם המשותפים גם לכלל ערביי ארץ-ישראל.

בסיכומו של דבר, בחודש ספטמבר 2015 נהרגו 11,496 בני-אדם; בחודש אוגוסט נהרגו 13,010 בני-אדם; בחודש יולי נהרגו 11,829 בני-אדם; בחודש יוני נהרגו 13,153 בני-אדם; בחודש מאי נהרגו 14,632 בני-אדם; בחודש אפריל נהרגו 10,294 בני-אדם; בחודש מרס נהרגו 15,143 בני-אדם; בחודש פברואר נהרגו 11,291 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 13,468 בני-אדם. בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2015, נהרגו 114,316 בני-אדם, בעשרות-אלפי פעולות טרור קטלניות ובעימותים צבאיים שהתרחשו במרחב האסלאמי כולו ואף מעבר לו.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - ספטמבר 2015
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



סוריה:
4,219
10,000
עיראק:
3,842
6,000
אפגניסטן:
930 (רבים מהם טרוריסטים)
2,000
תימן:
764 (רבים מהם אזרחים)
2,000
מצרים:
531 (רובם טרוריסטים)
במבצע צבאי בצפון-סיני
פקיסטן:
256
1,000
ניגריה:
212 (רבים מהם אזרחים)
1,000
סומליה:
158 (רבים מהם טרוריסטים)
--
טורקיה-כורדים:
157 (רבים מהם לוחמים כורדים)
ללא ההפצצות בצפון-עיראק
לוב:
93
--
קמרון:
76 (רבים מהם אזרחים)
--
הרפובליקה של מרכז אפריקה:
61
בעימותים בין מוסלמים לנוצרים
סעודיה:
29 (רובם חיילים)
--
מאלי:
24
--
דרום-סודאן:
22
כנראה נהרגו יותר
טג'יקיסטן - טרור אסלאמי:
17
בהתקפה בעיר הבירה
ניז'ר - טרור אסלאמי:
15
--
הודו - קשמיר:
13
--
סודאן - דארפור:
7
--
בחריין - תימן:
5 (חיילים)
--
איראן - כרודים:
4
--
תאילנד - טרור אסלאמי:
4
בדרום המדינה
אזרבייג'ן - ארמניה:
3
בהפצצות של אזרבייג'ן
אלג'יריה:
2 (טרוריסטים מוסלמים)
--
איחוד האמירויות הערביות:
2 (חיילים)
--
בנגלדש - טרור אסלאמי:
1 (אזרח זר)
--
ירדן:
1
כנראה נהרגו יותר
פיליפינים - טרור אסלאמי:
1 (ילדה)
בדרום המדינה
רוסיה - קווקז:
1 (אימאם מתון)
--



ישראל - הרשות הפלסטינית:
2 (טרוריסטים מוסלמים)
--
ישראל - הרשות הפלסטינית:
1 (מוסלמית מתה מפצעיה)
מהפיגוע בכפר דומא
ישראל - טרור:
1 (אזרח ישראלי)
--



אפגניסטן - חיילי נאט"ו:
1
--
אפגניסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
25
עשרות
תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
10
--
פקיסטן - חיסולים-ממקודים אמריקאים:
6
--



סה"כ:
11,496 הרוגים
22,000 פצועים




==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - ערביי ארץ-ישראל - ספטמבר 2015", מגזין המזרח התיכון, 8 באוקטובר 2015. 


Thursday, September 24, 2015

Bassem Eid - A Palestinian Perspective



Bassem Eid - A Palestinian Prespective

Bassem Eid - in English



בזמן הנסיגה הישראלית מרצועת-עזה בשנת 2005, בסאם עיד כתב את הדברים הללו: "אך החשוב מכל הוא האיום של החרפת האלימות הפנימית בחלקים שונים ברצועת עזה, כתוצאה מחולשתה של הרשות הפלסטינית ומוסדותיה באזורים אלה. כדי להימנע מכך, הרשות הפלסטינית לא צריכה להסס ללכוד את מבצעי הפעולות האלימות ולהביאם בפני בית דין. אסור להתיר את קיומן של מיליציות חמושות, ואסור לתת להן יד חופשית ברחובות עזה אם חפצים בחוק וסדר. הנקודה הזאת תהיה חיונית להוכחת חוקיותה ויכולותיה של הרשות הפלסטינית בעיני הקהילייה הבינלאומית, כדי שזו תגביר את הלחץ על ממשלת ישראל לבצע עוד הינתקויות בגדה המערבית. רק כאשר החוק והסדר ישררו בעזה, והרשות הפלסטינית תוכיח את עצמה כשלטון החוקי שלה, רק אז יופעל לחץ בינלאומי על ישראל ביחס לגדה המערבית. יתר על כן, האלימות הפנימית היא המכשול העיקרי בדרך לחיים נורמליים ברצועת עזה לאחר ההינתקות. עם זאת, במידה שבעיות חברתיות כמו אבטלה ודיור לא יטופלו בדחיפות, סביר להניח שהפשע והאלימות רק יתגברו, ויכפו על תושבי עזה חיים תחת פחד תמידי. שום דבר לא ישתנה כמעט, שכן למרות שלא יפחדו עוד מצה"ל, תושבי הרצועה עדיין לא יוכלו להתיר לילדיהם לשחק בחוץ בגלל האלימות הלא-מרוסנת ברחובות. ולכן, חובה על הרשות הפלסטינית להפסיק את ההתייחסות הקלה לפשיעת-נשק והטלת טרור על שכונות שלמות בידי כנופיות מזוינות, לשים את הפושעים מאחורי סורג ובריח ובוודאי לא לשלבם בשירותי הביטחון והמשטרה כפי שנהוג כיום".


Sunday, June 14, 2015

מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים לא הולך ביחד

1. לא יעזור לכם כלום! מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בלאומנות הפלסטינית הפשיסטית לא הולך ביחד. לא רבים קונים את הטמטום השמאלני החולני שתמיכה, ולו הזעירה ביותר, ברעיונות המנחים של הלאומיות הפלסטינית המלאכותית נובעת מערכי-מוסר, זכויות-אדם, מצפון או שמירה לכאורה על ערכים אוניברסאליים. הרי התנועה הלאומית הפלסטינית הומצאה בשנת 1964 על-פי תכתיב של הליגה-הערבית במטרה לחסל את זכויותיהם ההיסטוריות של העם היהודי על ארצו - זו, המושתתת על ערכי-המוסר הבסיסיים ביותר. התנועה פשיסטית-גזענית הפלסטינית, המתהדרת בתואר "תנועה לאומית", שאך קמה רק לפני כמה עשרות שנים שהציבה לעצמה מטרה עליונה שנועדה לחסל לאום שיש לו היסטוריה לאומית וטריטוריאלית המשתרעת על-פני אלפי שנים בארץ-ישראל. "זכויות-אדם" מוענקות רק לבני-אדם, ולא לכאלה השוללים את זכותם של בני-אדם אחרים לחיות את חייהם על-פי השקפתם. מהבחינה הזו, אין שום הבדל רעיוני בין תמיכה בלאומיות הפלסטינית כפי שהיא כיום לבין תמיכה בארגונים נאציים השואפים לעליונות גזעית בדומה למתודה האידיאולוגית הערבית שהתפתחה בתחילת המאה ה-20.

2. שימו לב לאבסורד ההיסטורי: היטלר היה צמחוני אדוק והוא אף ניסה לשכנע את קציניו ואוהדיו לדבוק ב"ערכי הצמחונות". הדאגה המלאכותית לבעלי-חיים ולזכויותיהם, לא מנעה ממנו לפתח אידיאולוגיה של חיסול והשמדה המוניים של עשרות מיליוני בני-אדם רק בגלל שהם לא נמנו עם הגזע הנכון. לפיכך, האם רק על-פי גישה זו כלפי בעלי-חיים, אפשר למצוא היבט חיובי אחד כלפי האידיאולוגיה הנאצית? ברור שלא. משום, שהמכלול הוא שקובע  - ולא מסתכלים רק על היבט אחד מתוך מיליוני היבטים סותרים. כך גם צריך להסתכל על המכלול האידיאולוגי של הלאומנות הגזענית הפלסטינית בהתייחסותה לזכויותיו ההיסטוריות של הלאום היהודי בארץ-ישראל.

3. כל עוד קיימות מדינות המושתתות על האמונה האסלאמית, המשמעות היא שהן דוגלות בעליונות של קבוצה אחת על חברתה בכוח הנשק, הדיכוי, ההתעמרות והאלימות. ולראייה, כיום ישנן כ-57 ישויות אסלאמיות המכונות "המדינות", אולם, באף אחד מהן לא שורר משטר דמוקרטי ראוי לחיקוי. יתרה מזאת, באף אחד מהישויות הללו, האזרחים ברובם משולים ל"נתינים" הנתונים לחסדי-השלטון הפוליטי, הצבאי או הדתי. במילים אחרות, לאזרח המוסלמי עדיף להיות אזרח סוג ז' במדינה דמוקרטית כלשהי מאשר להיות אזרח סוג א' במדינה מוסלמית. לפיכך, אין שום הוכחה כלשהי שהישות הפלסטינית (לכשתקום) תהיה שונה מישויות אסלאמיות ברבריות אחרות הפזורות לרוב במרחב האסלאמי כולו.

4. הרעיון העומד מאחורי הלאומיות הפלסטינית המדומיינת מתבסס בעיקרו על הרס ולא על יצירה. האמנה הלאומית הפלסטינית שהתפרסמה בשנת 1964 עדיין משמשת מקור השראה עיקרי לחסידיה. במסגרת הזו, בידודה של ישראל והטלת חרמות עליה משרתות את הרעיון הכללי שנועדו להשמיד את הזהות היהודית בארץ-ישראל וזאת ללא שום קשר למעשיה של מדינת-ישראל בתחום המדיני. ההתלכדות האסלאמית מאחורי המאמץ הזה דווקא חושפת את אופיין האמיתי של המדינות המוסלמיות המתבססות כולן על אלימות, טרור, דיכוי נשים, דיכוי מיעוטים ודיכוי הזכויות הבסיסיות של כל אדם. החפיפה התרבותית הזו בין כל 57 המדינות המוסלמיות מראה בעליל שהאסלאם הוא הבעיה ולא הפתרון. לפיכך, הלאומיות הפלסטינית המדומיינת מבוססת כולה על רעיון הג'יהאד על-פי המתווה האסלאמי הקלאסי של המאה ה-6 שהוא מנוגד לחלוטין לערכי המוסר, המצפון ולזכויות-אדם.

5. חברים אחדים מהאגף השמאלי-רדיקלי אפילו "מצליחים" למוצא נימוקים לולייניים מדוע הם תומכים למשל בארגון "חיזבאללה" ובמאבקו נגד ישראל. שוב, יש כאן סתירה פנימית בין ה"ערכים" בהם הם מתדהרים לבין התמיכה המפורשת שלהם בארגון טרור אסלאמי שיש לו אידיאולוגיה של חיסול והשמדה גם של כאלה שאינם שייכים לזרם האסלאמי הנכון. ובכן, כאן נשאלת השאלה: איזה סכסוך עליון יש בין ארגון "חיזבאללה" לבין מדינת-ישראל? אין כל סכסוך. ארגון חיזבאללה מבסס את האידיאולוגיה של על עליונות דתית-גזענית-פשיסטית הרואה באחרים כבלתי-ראויים לחיות את חייהם על-פי השקפתם. מבחינה רעיונית, אין שום הבדל גדול בין ארגון חיזבאללה לבין ארגון החמאס בעזה או לארגון דאע"ש בעיראק, בסוריה, בלוב ולשאר הארגונים האסלאמיים הפועלים במרחב כולו. כולם שואבים את השראתם מהמקור האסלאמי המתבסס ברובו על רעיון הג'יהאד הישן נושן.

6. אבו-מאזן, יו"ר האוטונומיה הפלסטינית, אמר בעת ביקורו בירדן לפני ימים אחדים ש"אנחנו אותו עם" - כמובן שדבריו הופנו לאזרחי ירדן שהיא עוד מדינה ערבית מלאכותית שיש לה רוב המוגדר כ"פלסטיני". זו אמירה חשובה מאוד שיש לה השלכות עתידיות על הפתרון הרצוי. ועם זאת, היא מבטאת גם שאיפות קולוניאליסטיות של הלאומיות הפלסטינית שבו לידי ביטוי גם בתקופתו של יאסר ערפאת - שראה בחזונו את "פלסטין הגדולה" המשתרעת על כל ארץ-ישראל המנדטורית על-פי הנוסח של הצהרת בלפור שכללה גם את עבר-הירדן המזרחי בתחומי הבית-הלאומי של היהודים. ראוי לשים לב שדגל אש"פ (המכונה "דגל פלסטין") אינו שונה בהרבה מהדגל הירדני.

7. המתודה הגזענית של השמאל הישראלי והבינלאומי מתבטא גם באימוץ הגישה האנטישמית שבא לידי ביטוי במושג: NO JEWS - NO NEWS. ברחבי העולם קיימים עשרות סכסוכים אלימים מאוד וקטלניים מאוד. ארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, דנמרק, שבדיה, בלגיה, הולנד, ספרד ומדינות נוספות אחראיות להרג המוני ברחבי העולם בעיקר ב-10 השנים האחרונות או שהן עוסקות במכירה מסיבית של נשק קטלני למדינות ולארגונים מפוקפקים ביותר. כמובן שאף אחת מהמדינות האלה אינה מאוימת באופן ישיר, אך הן בכל זאת טורחות להתערב צבאית הרחק מגבולותיהן הטריטוריאליים. העיסוק האובססיבי בישראל מחפה על מרחץ-הדמים המתחולל במקומות רבים ברחבי-העולם גם בשל מעורבותן המפוקפקת של המדינות הללו. כך למשל, רק בחודשים ינואר-מאי 2015 נהרגו ברחבי המזרח-התיכון יותר מ-75,000 בני-אדם באלימות אסלאמית הדדית שאין לה שום קשר לישראל. לפיכך, קבלת תמיכה כספית כלשהי מגורמים זרים נועדה למעשה לתחזק את האובססיה האנטישמית הקלאסית שיש לה שורשים עמוקים הן בתרבות האסלאמית והן בתרבות האירופאית.

8. הלאומיות הפלסטינית המלאכותית עסוקה בניכוס הערכים התרבותיים של היהודים בארץ-ישראל: כך למשל, לפני יותר משנה התפרסם ספר על ציירים "פלסטינים" בתקופת המנדט-הבריטי על ארץ-ישראל. אולם, כל הציירים שהופיעו בספר היו יהודים שפעלו בארץ-ישראל עד לשנת 1948. דוגמא נוספת באה לידי ביטוי בערוץ 1 הישראלי במהלך תוכנית בערבית שעסקה בהרגלי הקריאה של הציבור הערבי במדינת-ישראל. אחד מהדוברים טען שב"פלסטין" של 1948 שיעור קוראי-הספרים היה בין הגבוהים בעולם, ולכן "הוא רוצה להחזיר את ההרגל הזה לערבים המתגוררים בישראל". כמובן שטענתו היא קשקוש אחד גדול, משום שהסטטיסטיקה הזו התייחסה אך ורק להרגלי-הקריאה של היישוב היהודי בארץ-ישראל עד לשנת 1948. כשהלאומיות הפלסטינית המדומיינת מרגישה שחסרים לה ערכים לאומיים, היא נוטה לאמץ אפילו את ישו כ"פלסטיני" שהתגורר ב"פלסטין". מבחינה רעיונית, ארגון דאע"ש, ארגון הטליבאן והארגונים הפלסטינים, עוסקים ללא-הרף במחיקתם ובהריסתם של נכסי התרבות של עמים אחרים הסותרים לכאורה את ערכי התרבות המבוססים של האסלאם הג'יהאדיסטי.

9. על-פי האידיאולוגיה האסלאמית, ליהודי פוקעת הזכות להגנה-עצמית אם מוסלמי תוקף אותו. את המתודה המשפטית-הגזענית הזו אימצו ארגונים המתיימרים להסתמך על עקרונות אוניברסאליים של מוסר, מצפון וזכויות-אדם. ארגונים ישראלים אחדים העוסקים בזכויות של צד אחד בלבד - של התוקפן הערבי - אימצו את הגישה הזו המתבססת בין היתר על עקרונות נאציים שנועדו למוסס ולבטל כל עילה מוסרית או משפטית שיש ביכולתה להגן על היהודי המותקף. אין תימה איפה, שאמירות מפורשות בהן נטען שהטרדות מיניות של ישראליות משרתות את הרעיון הלאומי הפלסטיני, עברו ללא כל תגובה מצד ארגונים ישראלים המתיימרים לעסוק במוסר, במצפון, בזכויות-נשים, בזכויות-אדם ובערכים אוניברסאליים נוספים. במילים אחרות, יש הרבה מן המשותף בין האידיאולוגיה אסלאמית הגזענית לבין ארגון "שוברים שתיקה", לארגון "בצלם" ולארגונים נוספים הפועלים בישראל. מסתבר, שהתמיכה בקלגס הפלסטיני או הערבי הפכה לסימן היכר מובהק של רבים מארגוני השמאל הרדיקלי הפועלים בישראל.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע "מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים לא הולך ביחד", מגזין המזרח התיכון, 11 ביוני 2015.