נשיא סוריה - אמין אל-חאפז

אמין אל-חאפז, מי שהיה נשיא סוריה בין השנים 1966-1963, הלך לעולמו ב-17 בדצמבר 2009, בעיר הולדתו - חלב (אלפו) שבסוריה - לאחר מחלה ממושכת. אמין אל-חאפז, בן לעדה הסונית, שהיה בן 88 במותו, נולד בשנת 1921 בעיר חלב שבצפון-סוריה; הוא סיים את לימודיו הצבאיים בשנת 1946, ולאחר מכן השתתף בפלישה הערבית הצבאית לארץ-ישראל בעקבות הכרזת העצמאות הישראלית; בשנת 1958 אמין אל-חאפז היה אחד מהפעילים הנמרצים שהביאו להקמת האיחוד המצרי-סורי במסגרת "הקהיליה הערבית המאוחדת" (היא - קע"ם); לאחר פירוק האיחוד המצרי-סורי, הוא כיהן כנספח הצבאי של סוריה בארגנטינה - בתפקיד זה, אמין אל-חאפז התוודע לראשונה למרגל הישראלי אלי כהן שביקש ליצור קשרים ענפים ככול-האפשר עם צמרת הפוליטית של סוריה, וזאת במסגרת מעבודתו החשאית בשליחותה של מדינת-ישראל.

הפיכת הבעת' של 1963
אמין אל-חאפז היה מקורב למישל עפלק ולצאלח אל-דין אל ביטאר - מההנהגה ההיסטורית של מפלגת הבעת' וממייסדיה. סביר להניח שקירבה זו לא נבעה רק ממניעים אינטרסנטיים, אלא נבעה מהאמונה האמיתית הנוגעת לגדולתה של האומה הערבית בהנהגתה החילונית של סוריה, שכן "סוריה היא הלב הפועם של העולם הערבי" בהתאם למשנתו של מישל עפלק.

ב-8 במרס 1963, התחוללה הפיכה צבאית בסוריה שנערכה בידי קצינים המקורבים רעיונית למפלגת הבעת'. חודש לפני כן, התחוללה הפיכה דומה בעיראק - גם היא בידי חברי מפלגת הבעת'. דומה היה, כי במזרח-התיכון החלו להתגבש שתי תפיסות אידיאולוגיות שהתחרו על ההגמוניה בעולם-הערבי: האחת - הנאצריזם, והשניה של מפלגת הבעת' שדגלה ב"אחדות, חירות וסוציאליזם". מישל עפלק, מייסד המפלגה, הוכתר בתקשורת הערבית של אותה עת, כ"פילוסוף שהביא לשתי הפיכות בעולם-הערבי".

לאחר ההפיכה, אמין אל-חאפז הוזמן על-ידי מחוללי ההפיכה לעמוד "בחזית הפוליטית" בשורה ארוכה של תפקידי-מפתח, בהם שר-הפנים וסגן-המושל הצבאי. לאחר שהמשטר החל להתייצב והתגבשו רעיונותיו העיקריים, אמין אל-חאפז החליט ליטול על עצמו את תפקיד נשיא-המדינה. אולם, בניגוד לציפיותיו של אמין אל-חאפז, מתחת לפני השטח שלטה בתקיפות "הוועדה הצבאית" שהורכבה מהאישים הללו: צאלח ג'דיד - עלווי; מוחמד עומרן - עלווי; חאפז אל-אסד - עלווי; אחמד אל-מיר - איסמאעילי; ועבד אל-כרים אל-ג'ונדי - איסמאעילי.

כהונתו של אמין אל-חאפז (הסוני) נמשכה עד להפיכה האלימה שנערכה נגדו (בידי נאמני צאלח ג'דיד העלווי) בשנת 1966 - שבעקבותיה תפסו את השלטון גורמים רדיקליים בעלי נטיות מרכסיסטיות (כדוגמת ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי, ד"ר יוסוף זועיין וד"ר איברהים מאחוס). לאחר ההפיכה של פברואר 1966, אמין אל-חאפז נכלא למשך למעלה משנה, עד לשחרורו ב-9 ביוני 1967 - בשעה שנערכו הקרבות על השליטה רמת-גולן בין ישראל לסוריה במלחמת ששת-הימים. לאחר המלחמה, אמין אל-חאפז עבר להתגורר בביירות. לאחר שהתחוללה ההפיכה השנייה של הבעת' העיראקי ב-17 ביולי 1968, אמין אל-חאפז עבר להתגורר בעיראק תחת חסותו של סדאם חוסיין. בשנת 1971, סוריה הוציאה נגדו גזר-דין מוות בשל פעילותו האופוזיציונית נגד המשטר הסורי של חאפז אל-אסד.

קשריו עם אלי כהן
אמין אל-חאפז נודע כאחד מידידיו הקרובים ביותר של אלי כהן, המרגל הישראלי שפעל בסוריה עד לתפיסתו בינואר 1965. אל-חאפז סלל את הדרך לאלי כהן בעזרת מסע היכרות עם מרבית הצמרת הפוליטית והצבאית של מפלגת הבעת' של אותם ימים. בשל הקרבה לאלי כהן, אמין אל-חאפז חשש שמא תדבק בו תווית של משתף-פעולה עם "גורמים בוגדניים", והוא ניסה להמעיט מחשיבותו של הקשר שנוצר בין השניים, וכן גם מתרומתו לחדירתו הקלה של אלי כהן לתוככי הצמרת הסורית של אותם ימים. על-פי אינדיקציות אחדות, אלי כהן ניסה גם הוא - במהלך חקירתו ומשפטו - להמעיט מחשיבותו של הקשר עם אמין אל-חאפז כדי לא לסבך יתר-על-המידה את ידידו "הקרוב" שפעל בתום-לב. ועם זאת, "הפרשה" הזאת לא נתנה מנוח לאמין אל-חאפז לאורך כל חייו ועד למותו.

פעילותו האופוזיציונית נגד חאפז אל-אסד
בפברואר 1982 פשטו כוחות סוריים על העיר אל-חמה וערכו טבח בתושבי העיר שנחשדו כאוהדי "האחים המוסלמים". במהלך הקרבות בעיר נרצחו עשרות אלפי איש, העיר אל-חמה נהרסה ברובה וכמיליון סורים עזבו את המדינה. לאחר הטבח התאגדו גופים אופוזיציוניים והקימו את "הברית הלאומית לשחרור סוריה" - שנוסדה בפריז ונתמכה בידי שורה ארוכה של גורמים מערביים.

אמין אל-חאפז הצטרף ל"ברית" למרות חילוקי-הדעות המהותיים עם גורמים אסלאמיים שהתחברו אף הם ל"ברית הלאומית לשחרור סוריה", שכן אל-חאפז האמין במהפכה חילונית בסוריה ובמדינות-ערב האחרות. על-פי טענות אחדות, אמין אל-חאפז דגל "במאבק מזוין אלים ורחב" נגד המשטר העדתי העלווי של חאפז אל-אסד - אביו של בשאר אל-אסד, הנשיא הנוכחי של סוריה. אולם, רבים מחברי "הברית" של שנת 1982, דגלו בחילופי שלטון בסוריה "בדרכי שלום", למרות שבהודעת הייסוד של "הברית", שפורסמה בפריז, דובר במפורש על "מאבק עממי מזוין".

מההפכה אוכלת את מייסדיה ובניה
מישל עפלק, נוצרי יווני-אורתודוקסי, נולד ב-1910, למד היסטוריה בסורבון, וייסד ב-1935 יחד עם צאלח אל-דין אל-ביטאר את השבועון "אל-טליעה" (החלוץ). בתחילת שנות ה-40 הם הקימו תנועה פוליטית בשם "מפלגת התחייה הערבית", שלאחר זמן מה אימצה את השם "מפלגת הבעת' הערבית הסוציאליסטית". ב-1966 עפלק ואל-ביטאר גורשו מסוריה בעקבות הפיכה צבאית נוספת של קצינים עלווים חברי מפלגת הבעת'. עפלק התגורר בפריז כגולה פוליטי עד למותו ב-1989, והוא נקבר בעיראק של סדאם חוסיין שהייתה יריבתה המרה של סוריה - בהנהגתו התקיפה של חאפז אל-אסד במאבק על ההגמוניה בעולם-הערבי.

צאלח אל-דין אל-ביטאר, נולד ב-1921 למשפחה סונית אריסטוקרטית, והוא רכש את השכלתו בסורבון יחד מישל עפלק. לאחר התהפוכות הפוליטיות של שנת 1966, אל-ביטאר חי כגולה פוליטי בפריז, שם נרצח ב-1980 בידי סוכנים סורים בהוראת חאפז אל-אסד.

אמין אל-חאפז התגורר בעיראק עד לפלישה האמריקאית ב-2003. בדומה לרבים ממנהיגי הבעת' של עיראק שמצאו מקלט בסוריה בעקבות הפלישה האמריקאית, גם אמין אל-חאפז נמלט לסוריה, שם הוא התגורר בעיר הולדתו, חלב, עד למותו ב-17 בדצמבר 2009.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אמין אל-חאפז, נשיא סוריה לשעבר - 2009-1921", מגזין המזרח התיכון, 26 בדצמבר 2009.

OECD - הפוליטיקה מאחורי המספרים

צ'ילה התקבלה כחברה מלאה ל-OECD: ב-15 בדצמבר 2009, צ'ילה הוזמנה חגיגית בידי 30 החברות ב-OECD להיות החברה ה-31 בארגון. ובכך צ'ילה הפכה להיות החברה השנייה מדרום-אמריקה, לצידה של מקסיקו, המצטרפת באופן מלא ל"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי". ה-OECD מהווה איגוד של מדינות מפותחות ועשירות המקבלות את עקרונות הדמוקרטיה ואת עקרונותיו של השוק החופשי - בהתאם לפרמטרים "המחמירים" של הארגון שמשרדיו הראשיים שוכנים בפריז. טכס ההצטרפות החגיגי יערך בסנטיאגו, בירת צ'ילה, ב-11 בינואר 2010.

ההצטרפות לארגון ה-OECD היא אות כבוד לצ'ילה שערכה שינויים רבים במהלך שני העשורים האחרונים, בעיקר מאז סילוקו של הרודן אוגוסטו פינושה מכהונתו כנשיא המדינה ב-1990. אוכלוסיית צ'ילה מונה כ-17 מיליון נפש, ושיעור התל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש מגיע לכ-14,000 דולר לשנה - וזאת בהתאם לאומדנים אחדים שנעשו בידי "קרן המטבע הבינלאומית" לשנת 2009. לשם השוואה: אוכלוסיית ישראל מונה 7.5 מיליון נפש ושיעור התל"ג לנפש מתקרב לכ-30,000 דולר לשנה (על-פי חישובים שונים המבוססים של "שווי כוח קנייה").

הפוליטיקה מאחורי המספרים
עם כל הסימפטיה שלנו לצ'ילה, קבלתה ל-OECD בידי 30 החברות בארגון, מעלה שאלות פוליטיות נוקבות בעיקר לאור מאמציה הכנים והגדולים של ישראל, שנעשו לאורך כל העשור האחרון, על-מנת להצטרף לארגון היוקרתי הזה. ההתנהגות של ה-OECD כלפי ישראל, מזכירה לנו את הצביעות התעמולתית של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ושל בכירים נוספים ברשות הפלסטינית ובמדינות-ערב כלפי ישראל. כך למשל, בחדרי חדרים, מנהיגים ערביים עודדו את ישראל להכות בכול העוצמה בארגון החמאס בעזה, אך מאידך, הם מאשימים את ישראל בפשעי-מלחמה במסגרת הדיונים באו"ם על דו"ח גולדסטון האנטישמי.

באופן דומה, מרבית מדינות אירופה משבחות את ישראל, מאחורי הקלעים, על הצלחותיה הרבות ועל תרומתה לעולם במגוון עצום של תחומים - החל מטכנולוגיה וכלה בפיתוחים חקלאיים. דוגמאות אחדות תבהרנה את העניין: ישראל הפכה לאחד מממרכזי ההייטק החשובים בעולם, שכן מספר החברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק (כ-63 חברות) עולה על כל מדינות אירופה יחדיו. כ-4,000 חברות הזנק (סטארט-אפ) פועלות בישראל. ההשקעה הישראלית במחקר ופיתוח נחשבת לגבוהה בעולם - כ-4.5 אחוזים ביחס לתוצר. שיעור האקדמאים בישראל נחשב לגבוה בעולם - מתקרב במהירות לכדי 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה הישראלית, בדומה לקנדה. ישראל הקטנה מייצרת כ-1.2 אחוזים מסך-כל התוצרת המדעית בעולם. ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בשיעור הפרסומים המדעיים לנפש. ישראל נמצאת בצמרת העולמית במספר הזוכים בפרס נובל ביחס למספר התושבים - 1.3 למיליון תושבים. אם נסלק מעט את רעשי הבכייניות התקשורתית הקיימת בישראל בנוגע ל"בריחת המוחות", עלינו לשאול את עצמנו האם מדינת-ישראל מייצרת מדענים מעבר לצרכיה ומעבר ליכולותיה להעניק להם מסגרת אקדמית מכובדת? עד לפני שנים אחדות, מדינת-ישראל ייצרה מדענים פי שישה (6) מצרכיה האמיתיים - אם כי, בשנים האחרונות המצב התאזן מעט.

כאשר בוחנים פרמטרים נוספים, נוכל להיווכח שמצבה של ישראל טוב הרבה יותר ממרבית המדינות החברות בארגון. כך למשל: בנתוני פשיעה, במערכת המשפטית, במספר תאונות הדרכים, בנתונים תרבותיים, במספר הכותרים החדשים לנפש, בתחולת-החיים, ברפואה, בחוב הלאומי וביציבותה של המערכת הבנקאית בישראל.

על-מנת להבין את האיוולת הפוליטית המופעלת בארגון נגד ישראל, שימו לב למדינות החברות ב-OECD: טורקיה, ספרד, פולין, סלובקיה, איסלנד, יוון, הונגריה, לוקסמבורג, צ'כיה, דרום-קוריאה, מקסיקו, בלגיה, דנמרק, אירלנד, פורטוגל, פינלנד, אוסטריה, אוסטרליה, ארה"ב, הולנד, גרמניה, בריטניה, יפן, ניו זילנד, נורבגיה, צרפת, קנדה, שבדיה, איטליה ושווייץ. על-פי האמנה המוצהרת של הארגון, כל החברות "מחויבות לערכים של דמוקרטיה, שקיפות ודבקות בערכי כלכלת-שוק ופיתוח כלכלי". אם באמת הדבר היה נכון, חלק מהמדינות שהצטרפו לארגון לא היו ראויות להיכלל בו, אולם שיקולים פוליטיים מעוותים וזרים מנחים את ראשי הארגון כאשר הם דנים במעמדה של ישראל - ולא רק בתחום הזה. ולמרות הכל, ברכות חמות לצ'ילה על הישגיה הרבים שהעניקו לה מעמד מיוחד בקרב הקהילה הבינלאומית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפוליטיקה הבינלאומית הצבועה מאחורי המספרים המדהימים", מגזין המזרח התיכון, 19 בדצמבר 2009.

התיישבות ותרבות לאומית בארץ-ישראל

יש היסטוריה אחת לארץ-ישראל, והיא ההיסטוריה יהודית הנמתחת על-פני 4000 שנה. כל השאר ה"היסטוריות" האחרות שעברו על ארץ-ישראל, התנהלו כסערה אלימה המותירה אחריה חורבן והרס בנתיביה. כיבוש, שליטה, דיכוי וניצול, היוו את היסודות העיקריים עליהם השתיתו אחדים מהכובשים את שלטונם על ארץ-ישראל ועל עם-ישראל. אחרים, לא הותירו סימן וזכר, שכן ארץ-ישראל הייתה רק תחנת מעבר לכיבושים אחרים רחוקים יותר, מבטיחים יותר. כובשים באו בסערה והלכו בדממה דקה; אימפריות עלו וקרסו כלאחר-יד; מצביאים מזהירים ועתירי-קרבות נעלמו מעל דפי ההיסטוריה; מקדשי אלילים נבנו ונהרסו בחוצות הארץ, ושלטונות "הסהר" ו"הצלב" ניסו לכפות שמות חדשים על הארץ כדי למחוק את הזהות היהודית העתיקה.

בין כיבוש לכיבוש, בין מעשה טבח אחד למשנהו, ובין גירוש לגירוש ומכירתם של שבויים יהודים בכיכרות העיר במחיר מציאה, מאות אלפי יהודים נאחזו בקרקע המולדת למרות הקשיים החומריים והפיזיים ולמרות התעמרותו של הכובש התורן. מאז חורבן בית-שני, מרכז הכובד היהודי עבר ממקום אחד למשנהו, וזאת בכפוף לנסיבות ולתנאי המקום ולמגבלות שהטילו הכובשים על היישוב היהודי. האומץ, המסירות והתעוזה הלאומית והאישית, חיפו במידה רבה על אובדן העצמאות ועל הרס התשתית האזרחית של הארץ. על-מנת להבין את אופייה של ההתיישבות היהודית לאורך הדורות בהקשר ההיסטורי, נציג כאן שני טקסטים הרחוקים זה מזה מבחינה כרונולוגית, אך למעשה מתארים מסגרת התיישבותית המוכרת לנו היטב. נביא תחילה את דבריו של תייר יהודי שביקר בפתח-תקווה שנת 1892. באותה עת המושבה מנתה מאות אחדות של תושבים שעסקו בחקלאות ובמסחר. וכך כתב התייר על אופייה של המושבה בשנותיה הראשונות: "ומאוד יתענגו עין-הרואה את אחינו אשר יעבדו את אדמתם שמה. ואצל הקולוניא (המושבה) נמצאו גגות ופרדסים - לרוב מעצי תפוחי-זהב (תפוזים) ושאר מיני ירקות. וגם נערות יעבדו שמה. וחום השמש לא תכסה פניהם קדרות והמה עובדים בשמחה את ארץ אבותינו".

תיאורים כאלה ואחרים היו אופייניים למדי עם הקמתן של המושבות הראשונות ועם עלייתם לקרקע של הקיבוצים והישובים הרבים ברחבי ארץ-ישראל לאורך כל המאה ה-20. אולם התשוקה לעבודת-האדמה באדמת המולדת נטועה היטב בתרבות היהודית, לאורך כל הדורות, כפי שהדבר התבטא באופן מובהק באיגרתו של אריסטיאס מן המאה ה-2 לפני הספירה בנוגע לחקלאים היהודים בארץ-ישראל. וכך נכתב באיגרתו המרשימה של אריסטיאס (שכנראה היה יהודי דובר יוונית): "ובאמת, גדולה אהבתם לעמל עבודת האדמה. וארצם שופעת זית ותבואת הדגן וקטניות וגם כרמים ודבש לרוב. ועצי פרי משאר המינים ותמרים אינם נחשבים כלל (כלומר, הם מצויים בשפע רב), ומקנה מכל המינים לרוב ומרעה נמצא לו בשפע".

האופי ההתיישבותי של יהודי ארץ-ישראל התבסס בעיקרו על ישובי קבע המבוססים על חקלאות ועל זכויות קניין העוברות מדור לדור. הקשר לאדמת ארץ-ישראל, לעיבודה ולפיתוחה, היה חלק ממכלול שלם של אורח-חיים מוגדר - ולעיתים גם מוכתב מראש בהתאם לחוקי התורה ולציווי הלאומי. באורח-מסורתי, הושם דגש ניכר על כבודו של עובד האדמה היהודי ועל פרי עמלו שהושג במאמצים רבים. כבודו ועמלו של החקלאי היהודי לא נבעו רק בשל הציוויים ההלכתיים, אלא הם גם נבעו מטעמים פרקטיים כלכליים גרידא. כך למשל, על-מנת להבין את אופייה ההתיישבותי של הקהילה היהודית בארץ-ישראל יש צורך לעיין היטב במה שנאמר במשנה במסכת בבא קמא במילים הללו: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל, אבל מגדלין בסוריה ובמדבריות של ארץ-ישראל". המשפט הקטן הזה, שניתנו עליו פרשנויות אחדות לאחר חורבן בית-שני, מבהיר היטב את אופייה של ההתיישבות החקלאית של תושבי ארץ-ישראל לאורך דורות רבים עד לימנו אנו. במילים אחרות, בהמות דקות (כבשים ועיזים), מכלות במחי-יד את היבול החקלאי שהושקע בו עמל רב. לפיכך, הוטל איסור על תושבי-הארץ לגדל בהמה דקה - אלא בנסיבות מיוחדות. יתרה מזאת, מאחר וארץ-ישראל היא גם מושג גיאוגרפי, היה צורך להגדיר את הקהילה על-פי מושגים של ישובי-קבע, שכן רק בדרך זו ניתן היה לבסס קהילה אחת משותפת בעלת ערכים דתיים ולאומיים זהים. רק במסגרת הלאומית ההדוקה וקשוחה, ניתן היה לקיים סולידריות חברתית מרשימה המתבססת גם על דאגה לזולת, דאגה לגר והתפתחותו ובטחונו של התושב.

האינטרס האישי הוכפף לאינטרס הציבורי הכללי והלאומי תוך כדי התחשבות בצרכים הפרטיים. מאחר והזהות היא לאומית - ולא משפחתית או שבטית - הושם דגש רב על הקמת מוסדות חברתיים כדי להכפיף את הפרט לאורח חיים בעל-אופי מוגדר. זו אינה קהילה ברוח התרבות הערבית המבוססת על נדודים של שבטים ומשפחות ומקום למקום בהתאם לניצול הקרקע למטרות מרעה, או בהתאם למידת העוינות ששררה בין שבט אחד למשנהו. לפיכך, היה צורך לעצב את המרחב הציבורי כולו שנועד למעשה לשרת את הקהילה בכללותה על צרכיה השונים והמגוונים, כמו למשל: אספקת מים סדיר ליישובים, טיפול בשפכים, תחזוקה של בארות ושליטה יעילה על זרימת הנחלים.

רבות נכתב בהיסטוריה הישראלית על מצבו הרעוע והקשה של אזור השרון בסוף המאה ה-19. המילה "שרון" מקורה מהשפה האכדית (שפה שמית קדומה) ומשמעותה היא "חבל ארץ המושקה היטב ויש בו חורש". אזור כזה דרש טיפול אינטנסיבי לאורך דורות רבים על-מנת לנקז את המים העודפים. הכובשים הזרים שעברו בארץ-ישראל פעלו בשני מישורים במקביל: מחד-גיסא הם דאגו לדכא ביד-ברזל את האוכלוסייה היהודית, ומאידך הם גם פעלו במרץ רב להרוס את התשתית הקיימת על-מנת להקים, בין היתר, ביצורים זמניים כחלק ממערכת הענישה האימפריאלית נגד היישוב היהודי. הפעולות העיקריות של הכובשים הזרים - הרומים, הביזנטים, הערבים, הממלוכים והעות'מאנים - התמקדו ברוב המקרים בניצול מקסימאלי של הארץ לתועלתם של המצביאים הצבאיים ששלטו על הארץ לפרקי-זמן קצרים או ארוכים. לפיכך, מה שנתפס בעיני היישוב היהודי כאינטרס לאומי עליון בבניית תשתית אזרחית לטובת הכלל, הוזנח כליל בשל הכיבושים הרבים שעברו על הארץ לאורך הדורות מאז חורבן בית-שני.

גיבוש הקהילה היהודית לאחר החורבן
בית-הכנסת ובית-המדרש הפכו למעוזים העיקריים של יהודי ארץ-ישראל לאחר החורבן. בית-הכנסת שימש מרכז קהילתי שבו דנו פרנסי העיר על ענייני דיומא. בעקבות חורבן בית-המקדש, מעמד הכוהנים ירד, אך מעמד תלמידי החכמים עלה בסולם החברתי ובסולם הלאומי. מושגים כמו "חזן", "שמש", "דרשן" ו"שליח ציבור בתפילה" היוו יסודות חדשים לבניית הקהילה היהודית לאחר החורבן. כמו כן נקבעו סדרי התפילות (שלוש פעמים ביום) וכן תפילות מיוחדות לימי שבת ולימי חג ומועד.

מנהיגי היישוב ופרנסיו, פעלו תדיר למען גיבושה של הקהילה היהודית שבמסגרתה מתנהלת מערכת ציבורית עניפה המטפחת את החינוך ואף עוסקת בהסדרי הניקיון הציבורי (כמו למשל, הקמת בתי שימוש ציבוריים) וכן בהקמת מערכת לגביית המיסים המקומיים שיועדו למען כלל-הציבור ורווחתו. במסגרת הזו, כל פרט היה רשאי להתגורר בכל יישוב בארץ-ישראל בהתאם לנסיבות חייו ולמשלוח-ידו. ויחד עם זאת, הנוהג השכיח היה, שלאחר כשנה האזרח נחשב לתושב של קבע והוא החל לשלם מיסים מקומיים בהתאם להסדרים המקובלים שהיו נהוגים במקום מושבו.

אנשי כמורה שהגיעו לישראל במאה ה-4 ידעו לספר שבבתי היהודים בארץ היו ארונות מלאים בספרים ובבתי-הכנסת היו גניזות גדולות. אהבת הקריאה והדרישה לספרי קודש, למזוזות, לתעודות ולשטרות העלתה את קרנם של הסופרים, לפיכך היה צורך להכשיר צבא שלם של כותבים כדי לענות על הביקוש. כמו כן, אבות היו מלמדים את ילדיהם עברית כבר מגיל קטן למרות שהשפה המדוברת הייתה ארמית. בדרך כלל, החל מגיל חמש, הילדים החלו ללמוד את יסודותיה של הכתיבה בעברית והונחלה להם תורת-ישראל באמצעות לימוד אינטנסיבי. המוכשרים מבין התלמידים היו פונים ללימודי גבוהים יותר במסגרת בית-המדרש בהדרכת חכמי הדור של אותה תקופה.

לאחר החורבן, הושם דגש על לימוד התורה על יסודותיה העיקריים כציווי לאומי מחייב. עיסוקים שאינם רוחניים על-פי חוקי התורה או כאלה שהעלולים לערער את הגיבוש הלאומי נדחו והוצאו מהשיח הציבורי. סייגים על סייגים נחקקו כדי לגבש את הקהילה לכדי יחידה לאומית אחת בארץ-ישראל ובתפוצות. לכל היהודים היה סדר-יום דתי קבוע - החל מיום לידתם ועד למותם. הזהות הלאומית והדתית של יהודי אחד מהגליל לבין יהודי אחר מאזור עזה, הייתה זהה לחלוטין ובלתי-ניתנת להרהורי ספק. ברגע שבית-המקדש חרב, היה צורך להתמקד במצוות ובתפילות יומיות, שבועיות וחודשיות כדי לגבש את הקהילה לכדי זהות אורגנית אחת למרות המרחק הגיאוגרפי. באורח-פלא, אותם ערכים שהוגדו לפני כ-2000 שנה בנסיבות לאומיות טרגיות, שרירים וקיימים עד לימנו אנו, והם מכתיבים לנו את אורחות חיינו בזמן ובמרחב.

ההתיישבות היהודית בתקופה המודרנית
גיבוש הקהילה היהודית לכדי מסגרת אורגנית אחת, טבוע היטב בגנטיקה הלאומית שלנו. הדבר נובע גם מהאופי החקלאי של הדת היהודית ומהדגש הרחב שהושם על הסולידריות החברתית המהווה חלק אינטגרלי מהסדר הציבורי הרצוי. כאשר מוחמד עלי (1849-1769), שליט מצרים ממוצא אלבני, פלש לארץ-ישראל ב-1831 מסגרת מלחמתו באימפריה העות'מאנית, נהרס מרבית הישוב העירוני והכפרי היהודי בארץ-ישראל. אולם, גם בשעה שיהודי ארץ-ישראל נאלצו להתרכז בערים המרכזיות בארץ בשל לחצים אימפריאליים מצד הכובשים הזרים, הידע הבסיסי - לצד השאיפה הלאומית - הועבר מדור לדור באמצעות ההלכה היהודית ובאמצעות קיום מועדי ישראל כהלכתם המהווים יסוד מוסד בתרבות הישראלית. לאורך המאה ה-19, היישוב היהודי בארץ-ישראל נאלץ להתמודד עם לחצים פנימיים עזים ופלישות של שבטים עוינים לתחומי הארץ מדרום, מצפון וממזרח. כך למשל, מוחמד עלי הביא לארץ-ישראל המוני פלחים מצריים שהתיישבו בעיקר בדרומה של הארץ. יתרה מזאת, מסמכים עות'מאניים משנת 1863 מציינים את פלישותיהם העוינות והאלימות של שבטים בדואים מירדן שהגיעו עד לחומות העיר ירושלים.

ועם כל זאת ולמרות הסכנות הביטחוניות, החלו יהודי ירושלים לתכנן כבר בשנת 1850 את בנייתה של שכונת "משכנות שאננים" מחוץ לחומות העיר. יתרה מזאת, לאורך מאות רבות של שנים, רבבות יהודים ניסו לחדש יישובים היסטוריים בארץ-ישראל או להקים יישובים חדשים, אולם רק מתוקף נסיבות בינלאומיות של המאה ה-19, תנועת ההתיישבות היהודית לבשה אופי מאורגן שהנחיל את השפעתו על הציבור היהודי בארץ-ישראל ובתפוצות. ההתרופפות של השלטון העות'מאני בארץ-ישראל וחיזוק הקשרים בין יהודי ארץ-ישראל ליהודי התפוצות, העניקו דחיפה מחודשת למאוויים הלאומיים שדוכאו ביד ברזל בידי שורה ארוכה של כובשים זרים לאורך מאות רבות של שנים.

בשנת 1870 נוסד בית-הספר החקלאי "מקווה ישראל" שהכשיר דורות רבים של עובדי-אדמה ומומחים חקלאיים. ראשיתה של המושבה פתח-תקווה שנוסדה בשנת 1878, החלה עם הניסיונות להקימה באזור יריחו בשנת 1872. לאחר ייסוד פתח-תקווה, נוסדו המושבות ראשון-לציון, רחובות, ראש-פינה, נס-ציונה, זכרון-יעקב, עקרון ויסוד-המעלה. בתחילת המאה ה-20, נוסדו הקיבוצים הראשונים והעיר תל-אביב, כך שאפילו המושג "הפרחת השממה" קיבל ביטוי אוהד גם במסכמים עות'מאניים בשלהי תקופת השלטון הטורקי בארץ-ישראל. כך למשל, מזכירו הפרטי של ג'מאל פאשה - המושל הצבאי של כל ארץ-ישראל ההיסטורית - כתב כך בזיכרונותיו על מסעותיו בארץ-ישראל: "סיירתי פעמים רבות בפלשתינה היהודית, מיפו ועד לירושלים. העיירות והכפרים החדשים הם מעשי ידי היהודים. זו לא רק פלשתינה חדשה, אלא פלשתינה חדשה להדהים. ראש הכפר הוא יהודי אנגלי, הלובש חליפה לעת ערב. נערות יהודיות-גרמניות ורודות-לחיים שבות במרכבותיהן מן הכרם אל הכפר, ונותנות קולן בשיר. בפלשתינה הישנה, הכפר הערבי הוא מצבור של אדמה (חושות הבנויות מבוץ), הגנים הרוסים, האנשים ערומים, העיניים מוכות חולי. בעיירות של פלשתינה היהודית עולה ניחוח של התפוזים, ושיחי צבר גובלים בדרכים המתחזקות היטב".

פעם נוספת הסתבר, שאהבת הארץ, אהבת המולדת ואהבת עבודת-האדמה, נטועה היטב בגנטיקה הלאומית שלנו. כאשר נכנסו חיילי האימפריה הבריטית לשערי ארץ-ישראל בשנת 1917, גם הם יכלו לעמוד על ההבדלים התהומיים ששררו בין היישובים היהודיים הפורחים לבין היישובים הערביים שהוקמו על בסיס ארעי בהתאם לתרבות הבדואית של חצי-האי ערב. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.
--
מקורות עיקריים לקריאה נוספת:
1. בנימין זאב קידר, מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל. הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1992.
2. דן בהט, בנימין זאב קידר וזאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוצאת משרד הביטחון, 1974.
3. אלי בר נביא, האטלס ההיסטורי - תלודות עם ישראל מימי האבות יד לימנו. הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות", מגזין המזרח התיכון, 12 בדצמבר 2009.

דובאי והמשבר הכלכלי

ממתי אקדמאים המתהדרים בתואר פרופסור, והנמצאים במוקדי השפעה מחקריים, החלו לרכוש מנטאליות של טוקבקיסטים? באמת שקשה להעריך. סביר להניח שהתחרות על תשומת-הלב הציבורית בנושאים מסוימים גרמה לאחדים מהם לאבד את ראש ולשחרר הצהרות מתלהמות ופרועות כאחרוני התגרנים בשוק. התופעה הזו מתייחסת לנושאים מגוונים, חלקם שנויים-במחלקות בשל נתונים מוטים המתבססים על הנחות פוליטיות מעוותות, כמו על עוני, השכלה, כלכלה, שחיתות, התחממות כדור הארץ או "כן התפלת מים - לא התפלת מים". הדיון הענייני המסתמך על נתונים עובדתיים והגינות מחקרית, נעלם מהשיח הציבורי בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית המתלהמת שהצליחה לרדד את הוויכוח לרמה של חילופי-מהלומות מילוליות ונחותות. כך למשל התנהל "הדיון" באתר YNET (ב-17 בנובמבר 2009) עם פרופסור מרים בלבן בנושא התפלת מים ומצוקת המים הקיימת, לכאורה, בישראל.

מרים בלבן עוסקת בתחום זה כבר עשרות שנים והיא עומדת בראש האיגוד האירופאי להתפלת מים. לפרופ' בלבן יש גם אזרחות אמריקאית - עניין המאפשר לה לערוך ביקורים ברחבי-העולם, כולל ביקורים במדינות ערביות למרות שהיא מתגוררת לסירוגין בישראל. מעט לפני הראיון שנערך עמה באתר YNET, פרופ' בלבן קיבלה פרס על פועלה רב-השנים בתחום ההתפלה בעולם מטעם ממשלת... דובאי. לרגל קבלת הפרס, פרופ' מרים בלבן לא החמיצה את ההזדמנות להשתלח במדינת-ישראל באמצעות אתר YNET בנוגע לתחום התמחותה. לא הטענות הן שחשובות, אלא דווקא הסגנון המתלהם והמעוות של דבריה. אתר YNET בחר להעניק לראיון עמה את הכותרת הבאה: "מצוקת המים - בגלל טמטום של פוליטיקאים". ובכן, שימו לב איך היא בחרה לבטא את דבריה המתלהמים בעניין שהוא שנוי-במחלוקת הן תקציבית, הן טכנולוגית והן סביבתית.

לדעתה, "לערבים יש חזון", בניגוד לישראל, שכן הם השקיעו בהתפלת מים. לדידה, "הערבים" אלה הן מדינות קטנות אחדות השוכנות במפרץ-הפרסי, אך סביר להניח שהיא התכוונה בעיקר לדובאי שבנתה ארמונות פאר פורחים באוויר (ועוד נחזור לעניין הזה). לא סוריה, לא לבנון, לא ירדן, לא מצרים ולא עיראק השקיעו בבניית מתקנים אדירים להתפלת מים, וזאת בשל עלותם הגבוה. בעיית מחסור המים במדינות הללו איננה נובעת רק בשל האקלים המדברי והשנים השחונות, אלא גם בגלל זליגת-מים הנגרמת בגלל צנרת מרקיבה ומיושנת שאינה מטופלת כראוי. על-פי ידיעות שהתפרסמו בעבר בתקשורת הערבית, הזליגה (כולל גניבת מים) במדינות ערביות אחדות מגיעה לכדי 70 אחוזים מכל ליטר המוזרם לצינורות. לעומת זאת, הזליגה בישראל מגיעה לכדי 10 אחוזים - הכוללים גם אובדן של מים במסגרת הצריכה המוניציפאלית.

כעת נעבור למשפט המפתח של דבריה המשתלחים והמקוממים המדגימים לנו את התרבות הדיון שהשתלטה על השיח הציבורי בעזרת האקדמיה הישראלית: "בישראל יש מצב אבסורד - כשיורד גשם אין צורך בהתפלה וכשאין גשם - אין גם התפלה הרי לוקח זמן לבנות את המתקנים הללו. סופסוף המטומטמים הבינו שזה תחום חשוב ביותר והכרחי, ושהגיע הזמן לנצל את הידע והיכולת לבנות מתקנים מתקדמים. באמת בוקר טוב לנו". סביר להניח ש"חוכמתם" של שליטי דובאי עמדה לנגד עיניה כשהיא התבטאה כפי שהיא התבטאה, וזאת (כנראה) בשל הפרס שהוענק לה.

הפנטזיה המגלומנית של שליטי דובאי
לפני שנעסוק בבועה הכלכלית של דובאי, להלן סקירה קלה על "תעשיית המים" בישראל: בעיני הקהילה המחקרית הבינלאומית, ישראל נחשבת ל"מעצמת מים" בשל הישגים יוצאי-דופן בטיבם שתרמו לשיפור חייהם של מאות מיליונים ברחבי-העולם. החקלאות הישראלית זוכה לתשבחות רבות גם בגלל ניהולו הנכון של משק-המים בישראל המאפשר להגדיל את התפוקה והפריון, וזאת למרות שתרומתה של החקלאות הישראלית לתל"ג (התוצר הלאומי הגולמי) עומדת על כ-1.7 אחוז בלבד. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המצליחה לטהר כ-75 אחוזים ממי הביוב שלה לשימוש חוזר בחקלאות. בנוסף לכך, ישראל מהווה מודל ראוי לחיקוי הנוגע לניהול נכון של משק מים גם בעזרתן של כ-300 חברות ישראליות המתמחות בהיבטים השונים של תעשיית המים בישראל ובעולם. כל ההישגים הללו הושגו הודות ותודות לקשר הנבון והחכם המתקיים לאורך עשרות שנים בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי בעידודן של כל ממשלות ישראל לדורותיהן. "מס הבצורת" שהוטל על הציבור הישראלי ב-2009, למרות היותו שנוי-במחלוקת, דרבן את הציבור הישראלי הרחב לנהוג באיפוק בכל הקשור לצריכת המים הפרטית במגזר העירוני. סקירה קלה זו מבהירה מעט את הישגיה של ישראל על קצה-המזלג בתחום "תעשיית המים" ובתחומים רבים ונוספים המשיקים לו, שכן התפלת-מים היא רק חלק אחד (ויקר) ממכלול שלם של פתרונות אפשריים.

התרגיל הכלכלי של דובאי, עד לנובמבר 2009, היה פשוט בתכלית שהתבסס של יוהרה, ראוותנות ומגלומניה מזרחית טיפוסית. לא רבים ידעו שדובאי איננה "נסיכות נפט" בדומה לשאר חברותיה במפרץ-הפרסי. כמו כן, לא רבים ידעו להבדיל בין אבו-דאבי העשירה בנפט לבין דובאי הדלה בהם (שכן, היא מפיקה כ-10 אחוז בלבד מתפוקת הנפט של "איחוד האמירויות הערביות"). רק לאחר פרסום הידיעה של חובותיה האדירים של דובאי, התקשורת התייחסה לקשר הבעייתי שהתרקם בין דובאי לאיראן ולעומק המעורבות הכלכלית של איראן בדובאי. יתרה מזאת, מרבית הכתבות שהתפרסמו בתקשורת הבינלאומית והישראלית העלו על-נס את הפלא הכלכלי של דובאי "המתכוננת לקראת הרגע בו יאזל הנפט בתחומה". בכירי הפוליטיקאים בעולם ציינו, עד לנובמבר 2009, על עומק הקשרים הכלכליים בין מדינותיהם לבין דובאי. הסתבר, ששליטי דובאי יצרו בועה כלכלית פנטזיונרית בעזרת הלוואות של 80 מיליארד דולר שנרשמו כהכנסות שהושגו בעקבות הצלחתם, לכאורה, של פרויקטים מגלומניים אחדים.

המשבר בדובאי זעזע לימים אחדים גם את הבורסות באסיה, באירופה ובארה"ב. הסתבר, ש"חוכמתם ותבונתם" של שליטי דובאי גרמו להפסדים גדולים ברחבי-העולם. ועם כל זאת, סביר להניח שדובאי תצליח לצאת מהמשבר הנוכחי בעזרת שכנותיה הנדיבות ובעזרת הסדר נוח לפריסת חובותיה הרבים לבנקים הזרים - עד לפרויקט המגלומני הבא.

בשנים האחרונות התפרסמו בתקשורת הישראלית "דוגמאות פנטסטיות" של הצלחות כלכליות שהתרחשו במדינות אחדות ברחבי-העולם. לעיתים, אף הובעה תרעומת תקשורתית על-כך שממשלת ישראל אינה "מאמצת" דפוסים כלכליים מסוימים העשויים להשפיע לחיוב על הכלכלה ישראלית. כך למשל, היו כאלה שביקשו לאמץ את שיטת המשכנתאות האמריקאית - אולם, מאז שהחל המשבר הכלכלי העולמי, קרסו כ-115 בנקים בארה"ב לבדה; אחרים ניסו לדרבן את הממשלה הישראלית לאמץ את "המודל האירי" - אולם, גם אירלנד ספגה מכה קשה ואכזרית ב-2008 גם בגלל רשלנותה של ממשלת אירלנד; כלכלנים אחדים ביקשו לאמץ את המודל הבריטי בנוגע להפרטה עמוקה ונרחבת - אולם התברר שבבריטניה כמעט ולא קיים גוף מופרט אחד המנוהל כהלכה או שהוא מתפקד ביעילות לטובת הציבור; גם המודל הכלכלי האיסלנדי, שעורר את קנאתה של התקשורת הבינלאומית, התברר בסופו של דבר כבועה פנטזיונרית שקרסה בקול גדול - שהדהד מקצה העולם ועד לקצהו. אלה הן רק דוגמאות אחדות של "טמטום" פוליטי מרשים ששטף את העולם עד לקריסה הכלכלית הגדולה של 2009-2008. לאור כל זאת, אנחנו רק יכולים להעריך את תבונתה ומתינותה של המערכת הכלכלית והפוליטית של מדינת-ישראל - גם לפני פרוץ המשבר וגם לאחריו למרות ההיסטריה התקשורתית שנלוותה לכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התפלת מים והמשבר הכלכלי בדובאי", מגזין המזרח התיכון, 3 בדצמבר 2009.

הנרטיב ההיסטורי האמריקאי

במהלך העשורים האחרונים, תעשיית הסרטים הוליוודית העבירה לעולם-הרחב מסרים מעוותים על החיים בארה"ב, על ההיסטוריה האמריקאית ועל האתוס המכונן של החברה האמריקאית. על-מנת להבהיר כבר בהתחלה את "הכיוון הפוליטי" של המאמר הנוכחי, יש צורך להדגיש כי "מי שעשה את אמריקה למה שהיא", אלה הם החלוצים הלבנים (והלבנים בלבד) שביקשו להקים חברה למופת ומדינה שתשמש גם "אור לגויים" למדינות וחברות זרות. כל שאר המיעוטים המרכיבים את החברה האמריקאית כיום, רכבו ועדיין רוכבים על גבם של המייסדים הראשונים והם ניזונים מהצלחתם הפנומינלית להקים את אחת מהחברות האזרחיות המוצלחות ביותר הקיימות כיום - הן מבחינה אנושית, הן מבחינה מדעית והן מבחינה פוליטית. ל"כור ההיתוך" האמריקאי ו"לחלום האמריקאי" היו יחסי ציבור מעולים - הן בתוך ארה"ב והן מחוצה לה - שכן, סוד כוחם של שני היסודות הללו נבע מפשטותם האידיאולוגית ומהאפשרות המעשית לפעול להגשמתם.

מסתבר, ש"כור ההיתוך" יכול להיות מוצלח, אם המדינה מציבה יעדים בוררים לחברה האזרחית על-מנת ליצור תרבות-לאומית בעלת מאפיינים מוגדרים, והיא אינה נכנעת לכוחות צנטריפוגליים ולאופנות אידיאולוגיות הנשענות בדרך-כלל על-בסיס זמני ורעוע. אחת מהבעיות הבוערות של אירופה בשנים האחרונות, נוגעת לבעיית המהגרים המבקשים לשמר בכל מחיר את תרבותם גם על-חשבון המדינה המארחת, כפי שהדבר מתרחש בעוצמה חסרת-מעצורים בצרפת, בבריטניה ובמדינות אירופאיות נוספות. במאמר מוסגר ניתן לציין, ש"כור ההיתוך" הישראלי הזניק את החברה הישראלית לעבר הישגים מדהימים, שמפרותיהם אנו מתברכים כיום באופן מרשים ומוצלח כל-כך.

מ"כור-ההיתוך" ל"תקינות פוליטית"
ל"תקינות הפוליטית" ששטפה את העולם-המערבי בשנות ה-90, ישנם שורשים עמוקים הנטועים היטב בקמפוסים הרדיקליים של ארה"ב מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לאופנה ההרסנית הזו, שתפסה חזקה בארה"ב בעוצמה הולכת וגדלה, היו שתי השפעות עיקריות: א. הפקולטות שעסקו במדעי הרוח והחברה, הפכו למוקדים של שנאה לתרבות האמריקאית ולכל מה שהיא מייצגת ברחבי-העולם או מייצאת לעולם-הרחב. ב. המחקר ההגון והשקול, הפך ל"מחקר פוליטי תיאורטי" בעיקרו, שמשמעותו הייתה שהנתיב להתקדמותם של אקדמאים נעשה על-בסיס של שיוך פוליטי בהתאם לתפישה הרדיקלית שהוכתבה מראש. יתרה מזאת, הרדיקליזציה הפוליטית של האקדמיה האמריקאית, מוטטה למעשה את הקריטריונים שבהם נשפטת התוצרת המחקרית, ובכך היא סללה את הדרך לכניסתם של חוקרים בעלי-רמה אינטלקטואלית מפוקפקת למדי.

הדגש על רדיקליזציה פוליטית בפקולטות אחדות, אילץ את ראשי האוניברסיטאות להעניק משרות אקדמיות לחוקרים בני-מיעוטים - כמו שחורים, סינים, מוסלמים, אינדיאנים ועוד - למרות שחלקם לא היו ראויים לכך מלכתחילה. מנגנונים אקדמיים מפוקפקים (כתבי-עת, קתדרות, מכוני מחקר ומלגות) נוסדו כדי לספק מסגרות הולמות לתוצרת המחקרית שעסקה, רובה ככולה, בקידום אג'נדה פוליטית שנועדה לסרס את הנרטיב ההיסטורי האמריקאי המסורתי. האג'נדה הפוליטית ההרסנית הזו חדרה גם לתקשורת האמריקאית ולתעשיית הסרטים ההוליוודית. כך למשל, הסרטים "רוקד עם זאבים" מ-1990 ו"הסמוראי האחרון" מ-2003, מבהירים לנו את השינוי הרדיקלי שהתחולל בתעשיית הסרטים האמריקאית בנוגע להיסטוריה האמריקאית של המאה ה-19. כך באופן דומה, הסרט "אמריקאן ביוטי" מ-1999 ביקש לקדם אג'נדה פוליטית שנועדה להאיר את החברה האמריקאית באור של ריקבון קודר ולהצביע על השטחיות המשמימה של "החלום האמריקאי" בתקופתו של הנשיא ביל קלינטון (2001-1993).

ההשפעה של האקדמיה האמריקאית חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של ארה"ב. מאות אלפי סטודנטים מרחבי-העולם לומדים בארה"ב מידי שנה ושנה. האוניברסיטאות האמריקאיות מייצרות את השדרה האקדמית-מחקרית של מדינות אחדות ברחבי-העולם. הקמפוסים האמריקאים הפכו ליצרני אופנות תיאורטיות שהיוו את הבסיס למחקר החברתי וההיסטורי הן בתוך ארה"ב והן מחוצה לה. אולם, ראו איזה פלא, הקמפוסים האמריקאים הפכו עם הזמן ליצרני השנאה העיקריים כלפי ארה"ב, כלפי ההיסטוריה האמריקאית, כלפי ערכיה וכלפי כל מה שהיא מייצגת או מתיימרת לייצג. כך למשל, "האדם האמריקאי הלבן" הפך לאויב; התרבות האמריקאית הפכה לשנואה; הקפיטליזם האמריקאי הפך למקור העיקרי לצרותיהן של מדינות כושלות ונחשלות; תנועות טרור רדיקליות הפכו למקור של השראה הנלחמות למען רעיון עילאי, לכאורה. וכך, מאחורי כל רוצח-המונים ידוע, הסתתר איזה אקדמאי אמריקאי שהתהדר בתואר פרופסור ושהזדרז להעניק הצדקות מוסריות ופרקטיות לכל אירוע זוועתי פרי מעשי-ידיו.

הפרדוקס האמריקאי
באופן פרדוקסלי, האקדמיה בארה"ב הפכה ליצרנית העיקרית של "תעשיית השנאה" כלפי הנרטיב האמריקאי וכלפי אורחות החיים בארה"ב, למרות שרבים מהאקדמאים שהטיפו לכך, נגסו במלוא-החופן ממה שארה"ב יכלה להציע להם. כך למשל, "החלום המקצועי" של האקדמאי האירופאי הרדיקלי הממוצע נמדד על-פי יכולתו לקבל משרה מכובדת ועתירת מזומנים בארה"ב, וזאת כדי להמשיך ולעסוק בשכתוב ההיסטוריה האמריקאית על-פי קו אידיאולוגי מוגדר מראש. באופן טבעי, ההטפה לשנאת ארה"ב בקמפוסים האמריקאים, הובילה גם לשנאת ישראל ולעליית כוחות אנטישמיים במסווה של ביקורת לגיטימית על המדיניות הישראלית, כביכול. כאשר נציגים ישראלים משתתפים בכינוסים ובהרצאות המתקיימים בקמפוסים האמריקאיים, הם נרעשים בעומק השנאה המופגנת כלפי ישראל כמדינה וכחברה. סביר להניח שהאופנה הזאת תחלוף, כאשר האוניברסיטאות עצמן יקשיחו את הקריטריונים בהם יישפטו מחקרים הנשענים כיום על שרלטנות אינטלקטואלית רדודה שדרדרה את האקדמיה האמריקאית מתחומים אחדים. סימנים ראשונים לשינוי הזה מתרחש בעזרתם של אקדמאים אמיצים - כאלה שאינם מוכנים לעמוד מנגד לנוכח "תעשיית השנאה" הממומנת בעזרת כספים המגיעים מהציבור האמריקאי השפוי והמתון.

חזרה לעקרונות היסוד
למרות הדימוי ההוליוודי, אמריקה המסורתית והפטריוטית לא נעלמה עם בחירתו של ברק חוסיין אובמה. ניתן להעריך שבחירתו של אובמה רק העצימה את ההבדל התהומי הקיים בין השמאל הרדיקלי בארה"ב לבין הערכים המסורתיים עליהם מושתתת רוב רובה של החברה האמריקאית. לפיכך, בעיני רבים, בחירתו של ברק חוסיין אובמה נתפסת "כתאונה פוליטית" גם בקרב חלקים אחדים המרכיבים את המחנה הדמוקרטי המתון והמסורתי בארה"ב.

למרות הכללים הקשוחים הנוגעים ל"התקינות הפוליטית" ולשפה המעורפלת (והמעוותת) שהתפתחה בעקבותיה, חלקים מהציבור האמריקאי חשים שהם נמצאים במעגל-סגור של רמייה עצמית בנוגע לבעיות פוליטיות וחברתיות רבות שאינן באות לפתרונן רק באמצעות שימוש בסוג מסוים של "שפה מיוחדת". המנגנון המילולי הזה שהתפתח באקדמיה ובתקשורת האמריקאית מאז שנות ה-90, והוא גם נכנס בכפייה למערכת-החינוך האמריקאית, לא הצליח לרכך ולהפחית את המתח הגזעי, אלא הוא תפקד בדרך-כלל כמערכת של הסוואה מתוחכמת שניסתה להסתיר בעיות אתניות ובעיות תרבותיות כבדות-משקל. כך משל, התקינות הפוליטית והשפה המעורפלת, מונעים מהאמריקאים מלדון באורח גלוי בשאלת הפעילות העבריינית של השחורים בארה"ב. יתרה מזאת, אף אחד אינו מעז לשאול באורח גלוי מדוע 13 אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית (השחורים), אחראים לכ-70 אחוזים מהאירועים הפלילים המתרחשים מידי שנה בארה"ב. הפעילות הפלילית של השחורים בארה"ב אינה קשורה בהכרח לאפליה ולמצוקה, אלא הקשר טמון דווקא בקיומן של מערכות תרבותיות, אקדמיות, ותקשורתיות המעניקות הצדקה לעבריינות שחורה הנובעת מהדיכוי ההיסטורי, לכאורה. הצגת המיעוטים כ"קורבנות" של הרוח האמריקאית המסורתית והעשייה האקטיבית האמריקאית לדורותיה, מעמידה את המיעוטים בעמדה נוחה ונינוחה, שכן לא נדרש מהם להתמודד עם אורח-החיים הדינמי, אלא הם ממתינים בקוצר-רוח לש'ק הממשלתי החודשי כדי להמשיך את חיי הדוחק, המחסור והעליבות שהם כה מורגלים אליו.

על-מנת להתאים את "השפה הפוליטית" לאופנה האקדמית, היה צורך להמציא מילים וביטויים חדשים שנועדו לטשטש את ההבדלים התרבותיים הקיימים בין חברות שונות ובין מדינות שונות. שימו לב כמה פעמים אתם מוצאים בתקשורת את הביטויים "פשע שנאה" במקום פעולת טרור; "אנשים חמושים" במקום טרוריסטים; ו"ארגונים מיליטנטיים" במוקם ארגוני טרור. רבות מהתקריות האלימות המתרחשות בין מיעוט אחד למשנהו או בין מיעוט כלשהו לאוכלוסיית הרוב, מוסברות בדרך-כלל כעניין הנובע מ"אי-הבנה תרבותית". לפיכך, ניתן להעריך שקיים קשר ישיר בין הטירוף המערכתי שהתחולל בגלל "התקינות הפוליטית" של שנות ה-90 לבין הטירוף הטרוריסטי ששטף את העולם בעשור הראשון של המאה ה-21. כאשר כל "הצלחה מערבית" נתפסת כסוג של "רשעות" בראייה האקדמית והתקשורתית, ואף ממציאים לשם-כך מסגרות תיאורטיות קשיחות כדי להצדיק את הטענה העיקרית, או אז, "הדרך" נראית סלולה בפני אלה המבקשים לנקוט בפעולות אלימות כלפי אחרים בשל טענה כלשהי בעלת יסוד מציאותי רעוע. כך למשל, אין שום הצדקה הגיונית לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 שהתרחשו על אדמת ארה"ב. אולם, צריך לשים-לב לכמות הפרסומים שיצאו מאז, שמטרתם הייתה להעניק הסבר "מניח את הדעת" שיהא מתאים לאוזן המערבית, וזאת רק כדי להצדיק את הברבריות הדתית שהופעלה בשם הדת המוסלמית.

על-פי סימנים אחדים, בארה"ב מתחולל כיום תהליך תודעתי הפוך. מחד-גיסא, נמאס לאמריקאים להרגיש אשמים בתחלואי העולם-הרחב, ומאידך הם רוצים להיות גאים במסורת האמריקאית ותרבות האמריקאית שעוצבה במשך דורות. בטעות ניתן לייחס את הרצון הזה רק לציבור המזוהה עם המחנה הרפובליקני, אולם דווקא מאז בחירתו של ברק חוסיין אובמה, הנטייה השמרנית מקבלת חיזוקים הן בקרב הדמוקרטים והן בקרב השחורים ומיעוטים נוספים, המעוניינים לשמור על האתוס האמריקאי כחלק מהחזרה לעקרונות היסוד שהיוו את סוד כוחה ועוצמתה של ארה"ב לאורך שנים רבות. הרייטינג הגבוה לה זוכה רשת "פוקס ניוז" השמרנית בשנה האחרונה, מאפשר לנו לבחון את ההתפתחות הזו קצת מעבר לנאומים נשיאותיים המנוסחים היטב והרבה מעבר למשחקי הגולף הנשיאותיים המסוקרים ללא הרף בתקשורת האמריקאית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אמריקה הפטריוטית והמסורתית מחכה ל-2012", מגזין המזרח התיכון, 26 בנובמבר 2009.

ירדן היא מדינה פלסטינית

לאור מאמציה של ההנהגה הפלסטינית לגייס תמיכה בינלאומית בנוגע להכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית, ראוי להזכיר שבדיוק לפני 21 שנה, יאסר ערפאת הכריז על הקמתה של "מדינה פלסטינית עצמאית" בקול תרועה רמה ובהפרחת בלונים צבעוניים. בנובמבר 1988 נערך באלג'יר המושב ה-19 של "המועצה הלאומית הפלסטינית" בצל האינתיפאדה הראשונה שהחלה באופן רשמי בדצמבר 1987. באותה עת, אחדים מההנהגה הפלסטינית הבכירה (ערפאת וחבורתו) בילו את מרבית זמנם בטוניס לאחר סילוקם מלבנון בעקבות הפלישה הישראלית במסגרת מבצע "שלום הגליל" של יוני 1982.

חודשים אחדים לאחר שהאינתיפאדה הראשונה החלה ביוזמתם של ערביי השטחים, המנהיגות הפלסטינית בחו"ל חשה שהיא עדה לרגע היסטורי בעל חשיבות מכרעת. ערפאת וחבורתו היו שבויים באופוריה עזה לנוכח האירועים והידיעות שהגיעו בקצב הולך וגובר מיהודה ושומרון. לעומת זאת, בישראל שררה תחושה קשה של מפלה גם בשל הביקורת הבינלאומית שהופנתה לעבר ישראל לנוכח פעילותה בשטחים - וזאת לאור מה שנראה כ"התקוממות עממית" של הפלסטינים ביהודה ושומרון. אם אתם חושבים שהביקורת הבינלאומית כלפי ישראל בשנת 2009 היא אכזרית יותר, אז אפשר לבשר לכם שב-1988 הביקורת הבינלאומית הייתה קשה הרבה יותר. למנהיגות הישראלית ולציבור הישראלי היה דרוש מהפך מנטאלי עמוק כדי להבין את חומרת האירועים ולהעריך את השפעתם על ישראל בשנים שלאחר מכן. גם כוחות צה"ל לא העריכו נכון את גודש האירועים ולעיתים ההוראות שניתנו לכוחות בשטח היו מנוגדות לכול היגיון צבאי והסברתי. כך למשל, מאמץ רב הוקדש להורדת דגלי אש"פ ומחיקת סיסמאות שנכתבו על הקירות הבתים בערים ובכפרים, וזאת במקום לעסוק במשימות צבאיות חשובות הרבה יותר.

האינתיפאדה הראשונה שהסתיימה ב-1991 הביאה לרציחתם של 84 ישראלים (56 אזרחים ו-28 חיילים). לעומת זאת, כ-1,600 פלסטינים נהרגו בעימותים עם כוחות צה"ל. אולם, שימו לב לנתון הבא: למעלה מ-1,000 פלסטינים ופלסטיניות נרצחו על-ידי בני עמם בשל הטענה שהם שיתפו פעולה עם ישראל. הביטוי "גָ'סוּס", (מרגל), הופנה גם לעבר פלסטיניות שעסקו בזנות (או נחשדו בכך) והן הוצאו להורג לעיני התושבים המקומיים בערים, בעיירות ובכפרים. תושבים תמימים נתלו על עמודי חשמל בידי אחיהם הפלסטינים; אחדים מהם נשרפו בעודם בחיים; ואחרים נסקלו למוות או הוצאו להורג בירייה וגופותיהם נגררו לאורך הרחובות לעיני התושבים המריעים. האירועים שהתרחשו בשנים 1991-1987, קיבלו דמיון מפתיע בחומרתם בדומה למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) בארץ-ישראל, שבמהלכם הכנופיות הערביות עסקו גם בחיסול הדדי שגרמו לרציחתם של אלפי ערבים - רבים מהם חפים-מפשע.

מלחמת טרור המתאבדים - שנת 2000
הסכם אוסלו, שנחתם בין ישראל לבין ערפאת ב-1993, לא הצליח להביא לביסוסה של ישות לאומית אמיתית ולא הצליח לדרבן את המנהיגות הפלסטינית לעסוק בבניית חברה אזרחית בעלת יסודות מוצקים. מאז "הסכם אוסלו", ובניגוד להבטחות הרבות שניתנו לישראל, ערפאת וחבורתו הלאימו את כל המרץ הלאומי למען רווחתם האישית תוך כדי הפצת הסתה אנטי-ישראלית יומיומית והדגשת המאמץ הלאומי על המשך המאבק המזוין במדינת-ישראל ובתושביה. כאשר החלה האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, האירועים התרחשו בקצב מהיר והם התפתחו למלחמת טרור המתאבדים נגד תושבי מדינת-ישראל. פעם נוספת, הציבור הישראלי נדרש להתמודד עם אלימות ערבית רצחנית שהייתה בעלת מאפיינים מובהקים של טיהור אתני - בדומה לתקופות דומות בעבר ההיסטורי של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

למעלה מ-1,000 ישראלים נרצחו ועוד אלפים רבים נפצעו; הכלכלה הישראלית הידרדרה; התיירות הנכנסת לישראל הידלדלה; אוטובוסים רבים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחובות; שמחות משפחתיות של ישראלים חוגגים הפכו לשדות-קטל מדממים; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטה העברית, ודומה היה כי ישראל חוזרת פעם נוספת לימי הפרעות הרצחניים של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. עקב בצד אגודל, ובעזרת הקרבה אישית ולאומית של מרבית אזרחי ישראל, הצלחנו להתמודד עם תרבות הרצח הערבית - גם זו הלאומנית וגם זו האסלאמית הג'יהדיסטית. על-מנת להבין את גודל המאמץ, להלן מספר הישראלים שנרצחו מאז שהחלה מלחמת טרור המתאבדים בעידודם של כל ארגוני הטרור הפלסטינים ובעידודה של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון:

בשנת 2000 נרצחו 43 ישראלים.

בשנת 2001 נרצחו 204 ישראלים.

בשנת 2002 נרצחו 451 ישראלים.

בשנת 2003 נרצחו 210 ישראלים.

בשנת 2004 נרצחו 117 ישראלים.

בשנת 2005 נרצחו 55 ישראלים.

בשנת 2006 נרצחו 30 ישראלים.

בשנת 2007 נרצחו 11 ישראלים.

הלאומיות הפלסטינית במבוי סתום
כמובן שהמנהיגות הפלסטינית ביהודה ושומרון עדיין לא התנצלה בפני ישראל על מסע הרצח שהתנהל ביוזמתה של הרשות הפלסטינית - למרות שאחדים ממנהיגים הפלסטינים מוכנים להודות בנזק הרב שנגרם לעניין הפלסטיני בעקבות מלחמת טרור המתאבדים. ישראל ראויה להתנצלות כנה ואמיתית, בעוד שהרשות הפלסטינית והחברה הפלסטינית ראויים לכל גינוי, נידוי וחרם. אולם, בסבך הפוליטיקה הפלסטינית הבנויה בעיקר על אלימות פנימית קשה, ביטויים של פשרה והגינות מדינית נתקלים בדרך-כלל בדברי הסתה קשים ובאיומים של רצח ואלימות על-פי האידיאולוגיה הידועה של תנועת החמאס בעזה. כתוצאה מכך, הפוליטיקה הפלסטינית הגיעה למבוי סתום והלאומיות הפלסטינית המדומיינת, למעשה, מיצתה את עצמה בשל עקרונותיה הבסיסיים. הבה נבחן במשפטים אחדים את ההתפתחויות שחלו בה במהלך העשורים האחרונים:

הלאומיות הפלסטינית כפי שהיא מוכרת לנו כיום נוצרה בעידודו של עבד אל-נאצר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. כאשר התגבשה "האמנה הלאומית הפלסטינית" בשנת 1964 (לפני "הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון), היא נועדה למעשה לבסס כלי פוליטי אימפריאלי בסגנון הנאצריסטי על-מנת ליצור מחסום אידיאולוגי נגד בית המלוכה הירדני ששלט בשטחים הללו. קיומה של ירדן העצמאית היווה אתגר גיאוגרפי בפני עבד אל-נאצר שביקש להשליט את מרותו האידיאולוגית על כלל העולם-הערבי. לפיכך, "הלאומיות הפלסטינית" המדומיינת דגלה בכללי-משחק של "הכול או לא כלום" כדי לשרת את המטרות האידיאולוגיות של התנועה הנאצריסטית. עד ל-1967, אף לא אחד מנע ממדינות-ערב להקים מדינה פלסטינית עצמאית ביהודה ושומרון - אם אכן דאגתן של מדינות-ערב לפלסטינים הייתה כנה ואמיתית כפי שהן נוטות להתבטא כיום באורח-תמוה.

אולם הבעיה העיקרית אינה נוגעת רק לקיומה המלאכותי של הלאומיות הפלסטינית, אלא היא נוגעת גם לקיומן המלאכותי של ה"לאומיות הירדנית", של ה"לאומיות הסורית", של ה"לאומיות הלבנונית" ושל ה"לאומיות העיראקית". אף לא אחת מהן יכולה להיחשב כלאומיות בעלת בסיס מוצק ואיתן כפי שהלאומיות היהודית הינה מבוססת, איתנה ומוצקה - וזאת בהתאם לפרמטרים היסטוריים ברורים וידועים הנמתחים לאורך אלפי שנים.

ירדן הפלסטינית
כאמור, בנובמבר 2009 נודע שהרשות הפלסטינית מתכננת להכריז באופן חד-צדדי על הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. להזכירכם, הכרזה כזו נעשתה כבר על-ידי ערפאת בנובמבר 1988. יתרה מזאת, בעזה קיימת נסיכות אסלאמית-פלסטינית בהתאם לאמנת החמאס. אך מעל לכל, ממלכת ירדן המלאכותית נחשבת למדינה פלסטינית לכל דבר ועניין. ובכן, כמה מדינות "פלסטיניות" צריך להקים כדי שמדינות-ערב תצהרנה בגלוי שיש להן סופסוף "מדינה פלסטינית", והן אולי אף תכרזנה בגלוי על "סיום הסכסוך" עם ישראל? הדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין, שכן "הלאומיות הפלסטינית" עדיין משמשת מכשיר אימפריאלי ערבי - הן בגרסא החילונית שלו והן בגרסא האסלאמית שלו.

כמה עובדות היסטוריות כחומר למחשבה: א) עד ל-1945, התגוררו במדינות-ערב כמיליון יהודים. כיום נותרו אלפים בודדים בלבד, וזאת לאחר מסע שיטתי של טיהור אתני שנעשה בעידודה של הליגה-הערבית. ב) "הצהרת בלפור" של 1917 כללה גם את כל אזור עבר-הירדן המזרחי כשטח המיועד להקמת "בית לאומי" לעם היהודי בכל ארץ-ישראל ההיסטורית. ג) ב-1921 הבריטים החליטו להעניק את עבר-הירדן המזרחי לשושלת ההאשמית (שמקורה בחצי-האי ערב) כתשורה גיאוגרפית בתמורה לסיוע שהיא הגישה לבריטים במלחמתם נגד השלטון הטורקי במזרח-התיכון. שמה הרשמי של הישות המלאכותית הוא: "הממלכה ההאשמית של ירדן" - הנשלטת כיום בידי המלך עבדאללה השני, שהוא בנו של המלך חוסיין המנוח (1999-1935). כ-70 אחוזים מאזרחי ירדן מוגדרים כ"פלסטינים", לפיכך ניתן להסב בקלות את שמה של המדינה ל"ממלכה הפלסטינית של ירדן", וזאת ללא מאמץ מיוחד וללא שפיכות דמים נוספת על-פי המתווה האימפריאלי הערבי שהתגבש בעקבות פרסום "האמנה הלאומית הפלסטינית" של 1964.

ממלחמת ג'יהאד ערבית ל"נכבה" פלסטינית
המלחמה הערבית נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל - שהתנהלה בעוצמה רבה בין השנים 1949-1947 - החלה כמלחמת ג'יהאד (מלחמת קודש) של מדינות-ערב נגד הכופרים היהודים שנחשבו כ"בני מוות" שדמם מותר. לצד המניע הדתי, התנהלה לה מערכת ערבית מקבילה של תפישת-עולם קולוניאלית-אימפריאליסטית שהניחה את התשתית האידיאולוגית לבניית מנגנונים שעסקו בכיבוש, בשליטה, בדיכוי, בטיהור אתני, ולבסוף גם בהרג שיטתי וברצח ספוראדי של יהודים. אל המימד האידיאולוגי הזה נסחפו בהתלהבות חסרת-מעצורים גם ערביי ארץ-ישראל שהגיעו אליה כמהגרי עבודה בעיקר בשנות ה-30 של המאה ה-20.

תוכנית ההשמדה הערבית לא יצאה אל הפועל בארץ-ישראל, למרות המאמץ הערבי המשותף שכלל גם את עיראק של אותם ימים. את כישלונה של מלחמת הג'יהאד הערבית שהתנהלה בשנים 1949-1947, הערבים שיכללו אותה לסוג של בכיינות קולוניאליסטית בדמותה של ה"נכבה הפלסטינית" המדומה, והפיכתה למנגנון אידיאולוגי נוסף שנועד לקדם את הלאומנות הערבית במרחב המזרח-תיכוני. קיומם של יישובים ערביים על חורבותיהם של יישובים יהודיים היסטוריים שהתקיימו בארץ-ישראל לאורך אלפי שנים, הם עדות למאבק המתמשך בין החירות הלאומית היהודית לבין הדיכוי הערבי-אסלאמי - הלובש צורה ופושט צורה, בהתאם למטרתו העיקרית המתייחסת ל"בני הקופים והחזירים".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפתרון הפלסטיני נמצא בממלכה הירדנית", מגזין המזרח התיכון, 19 בנובמבר 2009.

לייצן החצר של ברק חוסיין אובמה

השנה הראשונה לכהונתו הנשיא של ברק חוסיין אובמה עומדת להגיע לסיומה. בוושינגטון הנשיאותית ישנה אגדה פוליטית הטוענת כי "מה שלא הצלחת להשיג בשנה הראשונה לכהונתך כנשיא", סביר להניח שלא תצליח להשיג גם בהמשך הדרך עד לסיום כהונתך. הזמן הנשיאותי הולך ומתקצר, ועמו גם כובד המשימות הלאומיות והבינלאומיות הרובצות כמשא כבד - בעיקר על שכמו של כל ממשל חדש וחסר-ניסיון כממשלו של הנשיא ברק חוסיין אובמה. לאור ההתנהלות הנשיאותית בשנה האחרונה, סביר להניח כי ישנם תסכולים פוליטיים רבים המעיבים על מצב רוחו הכללי של הנשיא ועל מצב רוחם של צוות עוזריו הקרוב והאינטימי.

ביטוי עקיף לתסכול הזה התגלה במאמרו של תום פרידמן, הפובליציסט של "הניו יורק טיימס", דווקא בשבוע שבו ארה"ב התאבלה מרה על רציחתם של 13 חיילים אמריקאים בידי טרוריסט אסלאמי בבסיס הצבאי "פורט הוד", טכסס. אולם, לפני שנעסוק במאמר המדובר, הנה ביוגרפיה מקוצרת על תום פרידמן: הוא הצטרף לעיתון "הניו-יורק טיימס" ב-1981 ומילא כמה תפקידים בעיתון, וכן עסק גם בסיקור הזירה הבינלאומית. הוא עמד בראש צוות "הניו-יורק טיימס" בביירות במלחמת לבנון ב-1982, ולאחר מכן הוא סיקר את האינתיפאדה הראשונה כראש הנציגות של עיתונו בישראל מ-1984 עד ל-1988. פרידמן פרסם ספרם אחדים וכן הוא זכה שלוש פעמים בפרס פוליצר. מקורות אחדים נוטים לציין שפרידמן הוא "הפובליציסט החשוב בעולם", שכן הוא מקושר לדרגים הבכירים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית.

פרסום המאמר הביקורתי של תום פרידמן, על גורלו של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, דווקא במועד הזה אינו מקרי, שכן המאמר נועד להפעיל לחץ עקיף על בנימין נתניהו לקראת הפגישה עם הנשיא אובמה - פגישה שנערכה בסופו של דבר ב-10 בנובמבר 2009. כרגיל, מרבית התקשורת הישראלית בחרה לבזות את ראש-הממשלה נתניהו לקראת פגישתו עם הנשיא האמריקאי. גם לאחר הפגישה, הקו הלגלגני על ראש-הממשלה קיבל מאפיינים אבסורדיים וחסרי-שחר, וזאת בשל חוסר-המידע בנוגע לתוכנה האמיתי של הפגישה בין שני האישים. בשל כך, אחדים מהעיתונאים היו צריכים להמציא מידע ולהסיק מסקנות מצוצות-מהאצבע בהתאם לכישוריהם הידועים - כישורים שהשתכללו בשל אופייה ההיסטרי של התקשורת הישראלית שהתגבשה במהלך השנים האחרונות.

תום פרידמן "מייעץ" לנשיא אובמה
במאמרו הביקורתי, פרידמן קרא לנשיא ברק חוסיין אובמה לפרוש מתהליך השלום המקרטע בין ישראל לפלסטינים. וזאת, משום ששני הצדדים אינם מעוניינים באמת ב"שלום" אלא רק ב"תהליך של שלום" כדי להתחמק מקבלת החלטות קשות בעניין האקוטי הזה. לדידו של פרידמן, ארה"ב שמשה מעין "סם הרדמה" לצדדים - סם שאפשר לנציגיהם הנבחרים (של הפלסטינים והישראלים) לדאוג בעיקר להישרדותם הפוליטית ולעסוק במרדף אחרי אובססיות אידיאולוגיות, לדבריו. לפיכך, פרידמן יעץ לנשיא האמריקאי "לתלות את נעליו" - עצה הניתנת בדרך-כלל לספורטאי מזדקן שעבר-זמנו וסר-חינו בעיני הסובבים אותו. סביר להניח שלא לזה התכוון פרידמן, אלא הוא ניסה לאותת לצדדים שהם מבזבזים את זמנו היקר של הממשל האמריקאי בתהליכי סרק ללא-מוצא. למרות הטון התקיף והמאיים, מאמרו של תום פרידמן מחטיא לאמת, שכן ממשל אובמה התגלה כממשל רשלני וילדותי הן בעקבות תפישתו הפוליטית של הנשיא עצמו והן בשל העצות החובבניות שהוא קיבל מיועציו שחלקם בעלי נטיות פוליטיות רדיקליות. אם הממשל האמריקאי הנוכחי נמצא במלכודת פוליטית מתסכלת בשל כך, עליו לבחון את עצמו ואת מדיניותו בטרם יטיח את האשמה באחרים באמצעות עיתונות מגויסת - גם אם יש בה קורטוב של יוקרה ואמינות.

התוכן של המאמר הביקורתי של תום פרידמן אינו כה חשוב למרות התרגשותה של התקשורת הישראלית (ואולי, גם למרות התרגשותם של פוליטיקאים אחדים). מה שבאמת חשוב הוא "מה" ו"מי" עומד מאחורי פרסום המאמר הזה - שהתפרסם מעט לפני הפגישה בין בנימין נתניהו לברק חוסיין אובמה וקצת אחרי הטבח בבסיס הצבאי "בפורט הוד". מדוע יש לקשור את העניין גם לטבח החיילים האמריקאים בבסיס הצבאי בטקסס? משום שהאירוע הקשה הזה מתיישב היטב עם מה שמתחולל בארה"ב מבחינה פוליטית-תרבותית מאז בחירתו של אובמה. דהיינו, מתחולל כאן סוג מסוים של רשלנות אינטלקטואלית ורמייה-עצמית למרות הסימנים המעידים על אסון מתקרב. הרשלנות האינטלקטואלית הזו נוגעת באופן-ישיר גם לקשר החברי בין תום פרידמן ולנשיא אובמה - והוא בא לידי ביטוי גם במאמר המדובר. על-ידי כך, תום פרידמן הפך את עצמו ל"ליצן החצר של הבית הלבן" למרות שהוא מוגדר בתקשורת הישראלית כ"פובליציסט החשוב בעולם". (לעומת זאת, הבית-הלבן, בהוראת אובמה, ממשיך להחרים את רשת "פוקס ניוז" הזוכה לרייטינג מרשים ביותר בשנה האחרונה).

בל נטעה. תום פרידמן הוא יהודי חם המביע דאגה כנה ואמיתית לעתידה ובטחונה של מדינת-ישראל - כשם שהוא דואג לאינטרסים של ארצו במזרח-התיכון על-פי המתווה הליברלי של הנשיא ברק חוסיין אובמה. לפיכך, הבעיה העיקרית אינה נוגעת לביקורת המוטחת מפי פרידמן על המדיניות הישראלית או בנוגע להתנהלות הפחדנית של המנהיגות הפלסטינית. אלא, הבעיה מתגלית במלוא-הדרה גם בשל חסרונה של ביקורת כנה ואמיתית בנוגע להתנהלותו של ממשל אובמה כלפי ישראל וכלפי ראש-ממשלת ישראל על-פי מה שידוע לנו זה מכבר מהתקשורת הישראלית ומזו האמריקאית. בדרך עקיפה, תום פרידמן סימן את המטרה כדי לנתב את התסכולים האמריקאים במזרח-התיכון, משום שבפלסטינים "המסכנים" אסור לגעת - למרות שהם מכשילים שוב ושוב כל הסדר-מדיני עם ישראל כבר עשרות רבות של שנים. אלא, שבשנה האחרונה הדבר נעשה בעזרתו האדיבה של הממשל האמריקאי בשל התנהלות שלומיאלית כלפי ישראל. את האמת הפשוטה הזו, פרידמן כנראה לא סיפר לברק חוסיין אובמה.

סוריה - והסיפור המדיני האמריקאי
עד כה, האידיאולוגים האמריקאים של הממשל הנוכחי טענו כי המפתח ליציבות במזרח-התיכון טמון בסיום הסכסוך המתמשך בין הפלסטינים לבין מדינת-ישראל. אולם, המנהיגות הפלסטינית התגלתה כמנהיגות פחדנית שאינה מסוגלת לקבל החלטות אפילו בנוגע להצעות הנדיבות ביותר שהוצגו לנציגים הפלסטינים על-ידי כל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים.

למרבה הצער, ארה"ב שקועה צבאית ומדינית במספר זירות אקוטיות כמו בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בלבנון, באיראן, בסודאן, בטורקיה ובסכסוך הצבאי שהתפתח לאחרונה בין סעודיה לבין מורדים שיעים בתימן הנתמכים על-ידי איראן. בשל הקיפאון בערוץ הפלסטיני ובגלל המתח השורר בין החמאס בעזה לבין הרשות הפלסטינית ברמאללה, ארה"ב מחפשת "מפתח חדש" ליציבות במזרח-התיכון. לפתע, סוריה נתפסת כ"פתרון קסם" לבעיותיה של ארה"ב באזור, אולם הפתרון המאולץ הזה עלול לדחוף את ישראל, פעם נוספת, לעבר הרפתקנות מדינית על-פי הנוסח הרשלני של "הסכם אוסלו" מ-1993. ככול הידוע לנו, לסוריה יש שאיפות אזוריות החורגות הרבה מעבר לאזור בזלתי קטן ומוגבל המכונה "רמת הגולן". במילים אחרות, רמת-הגולן אינה הבעיה עיקרית בין ישראל לבין סוריה, כשם שההתנחלויות ביהודה ושומרון אינן הבעיה העיקרית בין מדינת-ישראל לבין הפלסטינים ודובריהם בממשל האמריקאי הנוכחי.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית מתרגשת מתום פרידמן", מגזין המזרח התיכון, 12 בנובמבר 2009.

טרור אסלאמי בצבא האמריקאי

נידאל מאליק חסן היה יכול להיחשב לסיפור הצלחה אמריקאי קלאסי: בן של זוג מהגרים שהגיעו מאזור רמאללה, מוסלמי, קצין, ד"ר ופסיכיאטר שהיה בשירות פעיל בצבא האמריקאי. ב-5 בנובמבר 2009, החליט נידאל מאליק חסן לחסל חיילים אמריקאים רבים ככול האפשר ששירתו ב"פורט הוד" - הבסיס הצבאי הגדול ביותר על אדמת ארה"ב. כפסיכיאטר בצבא האמריקאי, נידאל מאליק חוסיין היה אמור להעניק סיוע נפשי לעמיתיו ששבו משדה-הקרב או לכאלה שעדיין לא הסתגלו לשירות הצבאי. אולם, נידאל מאליק חסן החליט לבצע פיגוע התאבדות נגד חבריו לבסיס בדומה לפעולות הטרור האסלאמיות המתרחשות באופן אלים ורצחני ברחבי המזרח-התיכון. בתוך דקות ספורות בלבד, נידאל מאליק חסן הצליח להרוג 13 חיילים ולגרום לפציעתם של כ-30 חיילים נוספים. לאור פעולת הטרור שתוכננה מזה זמן רב, הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, שחרר הצהרה נשיאותית ש"אין לקפוץ למסקנות נמהרות בעקבות האירוע הטרגי". על-פי עדויות אחדות, נידאל מאליק חסן צעק "אללה אכבר" בשעה שהוא ירה למוות בחבריו לבסיס.

מאחורי כל רוצח-המונים יש מליץ-יושר
הצבא האמריקאי מונה 1.5 מיליון חיילים. מתוכם, רק 1,977 מוסלמים משרתים בשירות פעיל. 603 מוסלמים משרתים בכוחות המילואים של הצבא האמריקאי, ו-464 מוסלמים נוספים משרתים במשמר-הלאומי האמריקאי. לעומת זאת, אחוז אחד (1%) מכלל חיילי ארה"ב הם ממוצא יהודי ורבים מהם נזקקים לשירותים דתיים בשל אמונתם.

מאחורי כל רוצח-המונים מוסלמי תמיד יש איזה מליץ-יושר המתנדב להצדיק ולתרץ את מעשיו האכזריים. גם במקרה הזה, רבים בתקשורת האמריקאית ניסו להעניק הסבר ב"ניחוח מערבי" לפעולה רצחנית הנטועה היטב בתרבות הדתית האסלאמית. אחדים מהם טענו כי הוא סבל מ"טראומה" למרות שהוא מעולם לא שירת באזורי לחימה. אחרים ידעו לצטט את קרובי משפחתו שטענו כי הוא סבל מ"הטרדות" מצד חבריו לנשק בשל מוצאו הדתי. נידאל מאליק חסן לא טרח להסתיר את דעתו על המלחמה באפגניסטן והוא גם לא הסתיר את היותו מוסלמי אדוק. אולם, ברוח התרבות הליברלית השטחית השולטת כיום בחלק מהתרבות המערבית, כל מוסלמי הוא קורבן של מישהו או של משהו, והדרך היחידה להתמודד את "המצוקה הנפשית והפוליטית" הקשה הזו, היא באמצעות רצח המוני של חפים-מפשע - וזאת, למרות שרבים מהנרצחים מהטרור האסלאמי המתרחש ברחבי-העולם הם מוסלמים בעצמם.

אחדים מכלי התקשורת המובילים בארה"ב נוטים לחשוב שאם הם משתמשים ברטוריקה שונה כלפי העולם-המוסלמי, המציאות משתנה בעקבותיה. הנשיא האמריקאי ניסה את התרגיל הזה לאורך כל השנה האחרונה, אולם המציאות האסלאמית הקשה מוטחת בפנינו מידי יום ביומו. הבעיה אינה נוגעת רק לטרמינולוגיה הנשיאותית המנוסחת היטב לאחר "מחשבה עמוקה", אלא הבעיה היא באלימות הרצחנית הנובעת מהתרבות האסלאמית המזדרזת להעניק לה לגיטימציה דתית. במילים אחרות, האסלאם - כפי שהוא כיום - אינו הפתרון, אלא הוא בעיית הבעיות של העולם החופשי והדמוקרטי. העניין הזה מוביל אותנו לעבר ההחלטה שהתקבלה באו"ם בנוגע לדו"ח גולדסטון.

מי הצביע באו"ם נגד דו"ח גולדסטון
ב-5 בנובמבר 2009 נערכה הצבעה בעצרת האו"ם על אימוץ מסקנות דו"ח גולדסטון האנטישמי. 114 מדינות הצביעו בעד אימוץ המסקנות. 44 מדינות נמנעו, ו-18 מדינות אמיצות הצביעו נגד ההחלטה. ובכן, מי הן 18 המדינות הללו שהצביעו נגד הדו"ח האנטישמי? ארה"ב, גרמניה, איטליה, קנדה, אוסטרליה, הולנד, ישראל, פולין, הונגריה, אוקראינה, סלובקיה, צ'כיה, מקדוניה, פנמה, איי מרשל, מיקרונזיה, רפובליקת נאורו, ואיי פלאו.

ואלה חלק מהמדינות (הפחדניות) שנמנעו בהצבעה: אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, בריטניה, גיאורגיה, יוון, יפן, לוקסמבורג, מונקו, מונטנגרו, ניו זילנד, נורבגיה, דרום-קוריאה, רומניה, רוסיה, ספרד ושבדיה.

כל המדינות המוסלמיות הצביעו בעד ההחלטה. רבות ממדינות האפריקאיות הצביעו יחד עם הגוש האסלאמי. אליהן הצטרפו גם סין, אירלנד, ארגנטינה, ברזיל, קפריסין, צפון-קוריאה, גואטמלה, הודו, מקסיקו, פורטוגל, סינגפור, שוויצריה, קובה, מלטה ו-ונצואלה כמובן.

רבות מהמדינות שהצביעו בעד ההחלטה או כאלה שקיבלו החלטה טקטית להימנע בהצבעה כדי לא להרגיז את הגוש האסלאמי, נאלצות להתמודד עם האיום האסלאמי המתחולל בשטחן. אחדות מהמדינות הללו נוקטות באלימות רחבת-היקף נגד האיום המתגבר גם אם הן מתהדרות בתואר "מדינה מוסלמית". כרגיל, הצביעות באו"ם חוגגת בדומה לצביעות התקשורתית במתחוללת בארה"ב.

לאחר פרסום המאמר, קבלתי תגובה חשובה ומעניינת מדני מן (Danny Mann) בנוגע להצבעה באו"ם על דו"ח גולדסטון: "רציתי לציין את העובדה לה שמתי-לב שישנה התאמה בין המדינות בהן ביקר השר ליברמן באפריקה ובין המדינות הנמנעות (3 מ-5 המדינות בהן ביקר נמנעו), עם זאת לא מצאתי התאמה בין המדינות בהן ביקר בדרום-אמריקה לבין הצבעתן באו"ם (1 מ-4 נמנעו)".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "נידאל מאליק חסן - טרור אסלאמי בצבא האמריקאי", מגזין המזרח התיכון, 7 בנובמבר 2009.

המלחמה האמריקאית באפגניסטן והמדיניות כלפי פקיסטן

לקראת סוף אוקטובר 2009, שרת-החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, ערכה ביקור מדיני חשוב בפקיסטן המדממת - מדינה הסובלת מאלימות קשה ופיגועים רצחניים המתרחשים מידי יום. בניגוד לפעמים קודמות, ביקורה של קלינטון בפקיסטן מיקד את תשומת-הלב התקשורתית בארה"ב, וזאת בשל שרשרת האירועים הקשים והאלימים המתחוללים בתוך פקיסטן ובין פקיסטן לבין שכנותיה. לא רבים שמו-לב לכך, אולם קלינטון ערכה מפגשים מדיניים גם עם מנהיגי שבטים פקיסטניים על-מנת להפיג את החשדנות המסורתית בנוגע למעורבות האמריקאית באזור ולדרכי המאבק האמריקאי בטרור האסלאמי. עוד נשוב לגעת בנושא זה בהמשך המאמר.

בשיחה עם עיתונאים במהלך הביקור בפקיסטן, שרת-החוץ קלינטון נשאלה על-ידי כתבים זרים האם היא סומכת על הפקיסטנים. תשובתה המוזרה של שרת-החוץ חשפה למעשה את הרדידות המחשבתית המעצבת את המדיניות האמריקאית, שכן היא הצהירה ללא כל היסוס שארה"ב ופקיסטן חולקים ערכים משותפים. לטענתה, בארה"ב קיימת קהילה פקיסטנית גדול ומצליחה, ולכן חשוב לקיים מפגשים גם עם מנהיגים המייצגים אוכלוסיות שונות במדינה הפקיסטנית. אכן תשובה יפה, אולם אין לה שום קשר למציאות המדממת במרחב האסלאמי. קלינטון, בדומה לאובמה, משתמשת ברטוריקה יפה כתחליף להתמודדות אמיתית עם המציאות האסלאמית הקשה והאפורה.

נקודה נוספת, חשובה ומעניינת, נוגעת לבעיית קשמיר - אזור הנמצא במחלוקת קשה בין פקיסטן להודו: פקיסטן טענה בפני קלינטון שאי-אפשר להילחם בטרור ללא פתרון פוליטי בחבל קשמיר. מנגד, קלינטון דחתה את הטענה הזו על-הסף, ומסרה כי מוטלת החובה על הפקיסטנים לנהל מערכת יחסים תקינה עם הודו למרות בעיית קשמיר. במילים אחרות, קלינטון רמזה לפקיסטנים שבעיותיהם הפנימיות קשות הרבה יותר, וכי אל להם להתחמק מאחריות בעזרת התמקדות מלאכותית בעניין הקשמירי. התקשורת ההודית אהבה מאוד את התשובה, אולם גם הפעם קלינטון חשפה את העיקרון האמריקאי הנוגע להפגנת "קשיחות כנה ואמיתית" רק כשארה"ב עומדת בפני תבוסה צבאית, וזאת בשל מעורבותה באפגניסטן מאז דצמבר 2001.

ארה"ב מתישה את כוחה מול האסלאם הרדיקלי
כאשר ארה"ב מנהלת דיאלוג עם מדינות מוסלמיות, נשאלת השאלה האם באמת ארה"ב מנהלת דיאלוג עם מדינות נורמאליות במובן המקובל של המונח? הדוגמא הפקיסטנית תבהיר לנו את מהותו העיקרית של המושג "ריבונות" בעולם-המוסלמי הכולל את עיראק, אפגניסטן, הרשות-הפלסטינית, טורקיה, איראן, לבנון, סוריה, מצרים, סומליה, ירדן ובעוד עשרות מדינות מוסלמיות הקיימות ברחבי-העולם.

במהלך ביקורה של הילרי קלינטון בפקיסטן, היא הצהירה ש"קשה לה להאמין שאנשי ממשל בכירים בפקיסטן אינם יודעים היכן מתחבאים מנהיגי אל-קאעידה". הצהרה זו, לצד אחרות, חשפה את המלכודת (והתסכול) בה שרויה ארה"ב במגעיה עם העולם-המוסלמי, וזאת למרות דברי הכיבושין והחנפנות של הנשיא ברק חוסיין אובמה שהופנו לעבר המדינות המוסלמיות בעת נאומו בקהיר ביוני 2009. על-מנת לשכנע את הפקיסטנים בכוונות הטובות של ארה"ב, הילרי קלינטון הגישה לפקיסטן חבילת-סיוע נדיבה בסכום של 7.5 מיליארד דולר. אולם, הסיוע התקבל בחשדנות, משום שהוא נתפס כאמצעי כדרכו ארה"ב רוצה להשפיע על הפוליטיקה הפנימית במדינה הפקיסטנית.

ביום בו הגיעה קלינטון לפקיסטן, התרחש פיגוע מחריד בעיר פשוואר שגרם למותם של 105 בני-אדם, רובם נשים וילדים. רק במהלך חודש אוקטובר 2009, נהרגו מאות אנשים בפיגועים רצחניים ובעימותים צבאיים בין הצבא הפקיסטני לבין אנשי הטליבאן. כ-30,000 חיילים פקיסטנים משתתפים במבצע צבאי רחב-היקף בחבל ווזיריסטן השוכן בגבול עם אפגניסטן - חבל המשמש בסיס-הפעלה ומקלט לפעילי אל-קאעידה ולאנשי הטליבאן. עד לסוף אוקטובר 2009, כוחות הטליבאן שלטו בדרום ווזירסטן על כ-3,500 קמ"ר, וזאת בעזרת סיוע נרחב מצד האוכלוסייה המקומית ובעזרתם של פעילי טרור אסלאמיים שהגיעו לאזור מעשרות מדינות שונות. על-פי הערכות שונות, בן-לאדן מצא מקלט בפקיסטן - באזור השוכן ליד הגבול עם אפגניסטן. ב-3 בנובמבר 2009, התפרסם סקר דעת-קהל שנערך בידי "גאלופ פקיסטן" בנוגע למבצע הצבאי הפקיסטני נגד כוחות הטליבאן בחבל ווזיריסטן: מרבית הנשאלים בסקר תמכו במבצע הצבאי, אולם 25 אחוזים מהנשאלים טענו כי האחריות לפרוץ האלימות מוטלת על אנשי הטליבאן, בעוד ש-35 אחוזים מהנשאלים הטילו את האחריות של שכמה של ארה"ב בשל התרחבות המלחמה באפגניסטן (בדומה למה שהתרחש במלחמת וייטנאם).

יומיים לאחר ביקורה של קלינטון, שוב התרחש פיגוע התאבדות בעיר רוואלפינדי (Rawalapindi) שבצפון פקיסטן שגרם לרציחתם של 37 בני-אדם חפים-מפשע. בשל האירועים האלימים הרבים המתרחשים מידי יום בצפון-מערב פקיסטן, מוסדות האו"ם הודיעו כי הם מקפיאים על כל הפעילות ארוכת-הטווח של האו"ם באזור הקרוב לגבול האפגני. ההודעה המיוחדת הזו הגיעה לאחר ש-11 עובדי או"ם נרצחו רק במהלך חודש אוקטובר 2009. ארגונים בינלאומיים אחרים חוששים עד מאוד לפעול באזור זה, אולם ארגונים אלה מגלים "אומץ רב" באזורים רגועים יותר, כמו ישראל, כדי להצדיק את קיומם. לצד הבעיות הרבות הללו, ארה"ב צריכה להתמודד גם עם פעילותם העצמאית של שירותי-המודיעין של פקיסטן.

על-פי טענות אחדות שנמסרו במהלך השנים האחרונות, שירותי-המודיעין של פקיסטן (ISI) סייעו בעקיפין לבן-לאדן או לפחות ידעו היכן הוא מסתתר. למרות שחלק מהטענות הללו מקורן בהודו היריבה, כל מי שעקב אחרי המעללים של ה-SIS, אינו מתפלא על-כך, משום ששרותי-המודיעין של פקיסטן פועלים באופן-עצמאי ללא כל פיקוח ממשלתי אפקטיבי. שירותי-המודיעין של פקיסטן מסייעים לארגון הטרור "לשקאר א-טייבה" הפועל מקשמיר נגד מטרות הודיות. ארגון זה ביצע את מתקפת הטרור האכזרית במומביי, ב-26 בספטמבר 2008, שבמהלכה נרצחו 173 בני-אדם, ביניהם גם ישראלים אחדים שנרצחו בהתקפה המתוכננת על בבית חב"ד. פקיסטן יודעת היטב מי הם האנשים שביצעו את פעולת הטרור הרצחנית שהצליחה לשתק את העיר מומביי למשך ארבעה ימים רצופים.

שירותי-המודיעין של פקיסטן סייעו לד"ר עבדול קאדר ח'אן (אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית) להקים רשת בינלאומית שעסקה במכירת ידע גרעיני לאיראן, לצפון-קוריאה, ללוב ולסוריה. רק בעקבות לחץ של מדינות מערביות אחדות, נעצר עבדול קאדר ח'אן והושם במעצר-בית בתנאים של בית-מלון יוקרתי. עדות עקיפה למעלליהם של גורמים פקיסטניים רשמיים נמסרה מפיו של שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן. שבועיים לפני שבנזיר בוטו נרצחה, (בוטו נרצחה ב-27 בדצמבר 2007), גילרמן נפגש עמה לארוחת-ערב אינטימית יחד עם בעלה - אסיף עלי זרדרי שהוא ראש-ממשלת פקיסטן כיום (נכון לנובמבר 2009). בפגישה זו, בוטו סיפרה לגילרמן כי בעת כהונתה כראש-ממשלת פקיסטן, פנו אליה כל ראשי תוכנית הגרעין של פקיסטן בהצעה למכור ידע גרעיני למדינות אחרות כדי לשקם את הכלכלה הפקיסטנית ובכך גם לממן את תוכנית הגרעין של פקיסטן שסבלה ממחסור במזומנים. לדבריה, היא אסרה עליהם לעשות זאת, אולם בוטו הייתה משוכנעת כי לאחר שעזבה את התפקיד, ראשי השלטון הפקיסטניים עסקו במכירת ידע גרעיני למדינות זרות.

בדומה לצפון-קוריאה ואיראן, ניתן להגדיר את פקיסטן כאחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם: לפקיסטן יש נשק גרעיני; היא גובלת עם מדינות בעייתיות כמו איראן ואפגניסטן; יש לה סכסוך-דמים עם הודו (הגרעינית) בשאלת חבל קשמיר; וכן, פקיסטן סובלת מפיצול שבטי עמוק המקשה על המערכת הפוליטית לפעול באורח-מוסכם. אך מעל לכול, לפקיסטן יש שירותי-מודיעין הפועלים באופן עצמאי במנותק מהמשטר הפוליטי הנבחר בבחירות מדומות. ובכן, לאור כל זאת, נשאלת השאלה האם פקיסטן האסלאמית שונה מכול מדינה מוסלמית אחרת המוכרת לנו כיום? התשובה, לצערנו הרב, היא שלילית. לצד פקיסטן, גם התסבוכת הפוליטית האפגנית (בנוסף לאתגר הצבאי) מטלטלת את המדיניות האמריקאית באזור.

התסבוכת האפגנית
בתחילת נובמבר 2009 היה אמור להתקיים הסיבוב המכריע לבחירתו של נשיא חדש למדינה האפגנית, וזאת בעקבות אי-סדרים שהתגלו בסיבוב הראשון שהביאו לבחירתו של חמיד קרזאי הנחשב לדמות שנויה-במחלוקת בשל התנהלותו המושחתת. מול קרזאי התמודד עבדאללה עבדאללה שהציג עמדה פוליטית שנתמכה בידי האמריקאים וזכתה לעידוד מידי ברק חוסיין אובמה. ב-1 בנובמבר 2009, ימים ספורים בלבד לאחר ביקורה המתוקשר של קלינטון במדינה הפקיסטנית, הודיע עבדאללה עבדאללה כי הוא פורש מהסיבוב השני, ובכך הוא סלל את הדרך להמשך שלטונו המושחת של קרזאי באפגניסטן. במילים אחרות, המדיניות הרשמית של ברק חוסיין אובמה שוב כשלה, וזאת בשל חוסר-הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים המתרחשים בעולם-המוסלמי. בחירתו המחודשת של קרזאי, תקשה על ברק חוסיין אובמה לקבל תמיכה בקונגרס האמריקאי בנוגע לתוכניתו להעניק מימון ענק לצבא האפגני במסגרת מהמאבק הגלובלי בטרור האסלאמי. ב-2 בנובמבר 2009, הודיע הנשיא האפגני חמיד קרזאי על "נצחונו" בסיבוב השני, ודקות אחדות לאחר מכן קרזאי קיבל את ברכתן של ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות.

למרות שהמלחמה באפגניסטן מנוהלת באופן בלעדי בידי ארה"ב, מאות חיילים מהקואליציה הבינלאומית קיפחו את חייהם בלחימה מול אנשי הטליבאן ונגד פעילי על-קאעידה. כך למשל, ב-4 בנובמבר 2009, שוטר אפגני ירה למוות ב-5 חיילים בריטים, ובכך עלה מניין החיילים ההרוגים של בריטניה באפגניסטן ל-299. הנשיא אמריקאי, ברק חוסיין אובמה, ניסה להתרחק ככול האפשר ממדיניותו של ג'ורג' בוש (בעיקר מבחינה מילולית). אולם במהלך השנה האחרונה, אובמה אישר 42 חיסולים ממוקדים באפגניסטן שגרמו למותם של 450 בני-אדם, רובם חפים-מפשע. הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש, אישר רק 40 חיסולים ממוקדים בשלוש השנים האחרונות לכהונתו. אף לא גורם בינלאומי אחד דרש להעמיד לדין את ברק חוסיין אובמה בשל המעשים הללו.

האם ארה"ב זקוקה לאסטרטגיה חדשה?
כאשר בוחנים את המושגים "ריבונות", "משטר פוליטי" ו"אפקטיביות שלטונית" במדינה האסלאמית, הדוגמא הפקיסטנית היא רק מיקרוקוסמוס למה שמתחולל בכול העולם-המוסלמי. ארה"ב נאלצת כיום להתמודד אם גורמים רבים ושונים במרחב-המוסלמי שהם בעלי אינטרסים מנוגדים לחלוטין, בדומה למה שהתחולל בתקופת מלחמת-וייטנאם ובתקופת המעורבות האמריקאית הפעילה בדרום-אמריקה בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

בעזרת מניפולציות פוליטיות בינלאומיות, ארה"ב הצליחה להביא לבחירתם של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ברשות הפלסטינית, של נורי אל-מלאכי בעיראק, של חמיד קרזאי באפגניסטן ושל סעד אל-חרירי בלבנון. אף לא אחד מהם הצליח לבסס שלטון פוליטי אפקטיבי ללא העזרה הישירה של ארה"ב. יתרה מזאת, ארה"ב מעורבת באופן-ישיר בעוד עשרות מדינות אסלאמיות בעלות שלטון פוליטי רעוע כדוגמת תימן, וכן היא נאלצת בעל-כורחה לתמרן בין כוחות פוליטיים מנוגדים כפי שבדבר מתרחש בעוצמה רבה במדינה הטורקית. לאחרונה, סעודיה שהיא בעלת-בריתה הקרובה של ארה"ב סובלת מהתקפות של מורדים שיעים המגיעים מתימן בעידודה ובסיועה הישיר של איראן. בשל כל, הצבא הסעודי ערך התקפה אווירת על מעוזי המורדים השיעים בצפון-תימן, ב-5 בנובמבר 2009, שבמהלכה נהרגו לפחות 40 מורדים שיעים.

כאשר בוחנים את האירועים הללו במזרח-התיכון, ניתן להבחין בידיהן הארוכות של איראן וסוריה הבוחשות בכל פינה מפינותיו של המרחב. כך למשל, כל סוכנויות המודיעין של ארה"ב יודעות שסוריה מסייעת לפעילי אל-קאעידה לחדור למדינה העיראקית דרך הגבול הסורי - גם בעידודה של איראן. ולמרות זאת, ממשל אובמה ניהל מגעים מדיניים עם סוריה מתוך גישה פייסנית ומתחנפת כחלק מ"התפיסה החדשה" של הממשל האמריקאי כלפי העולם-המוסלמי. במילים אחרות, איראן מנהלת מלחמת-התשה עם ארה"ב באמצעות ארגוני טרור אסלאמיים ומדינות רדיקליות אחדות, אך איראן עצמה אינה נפגעת ממלחמה זו משום שארה"ב עסוקה צבאית באזורי לחימה שונים במרחב-האסלאמי. במקום להתמקד בראש התמנון, ארה"ב נלחמת מלחמה סיזיפית רק בזרועותיו המתרבות של התמנון האיראני.

הרדיקליזם האסלאמי אכן מהווה בעיה חמורה לעולם-החופשי. אולם השילוב בין רדיקליזם דתי לבין נשק בלתי-קונבנציונאלי מהווה בעיה חמורה הרבה יותר בהשוואה לכל פעולת טרור קונבנציונאלית או מהשתלטותו של ארגון טרור רדיקלי על שטח גיאוגרפי מוגדר. איראן וסוריה מעוניינות לראות את ארה"ב מתבוססת בבוץ העיראקי והאפגני, וזאת ללא שום קשר לגישה הפייסנית של הממשל האמריקאי כלפי העולם-המוסלמי. מבחינתן של סוריה ואיראן, ההסתבכות הצבאית האמריקאית משרתת את המטרות האסטרטגיות ארוכות-טווח של איראן הנוגעות למעמדה האזורי ולזכותה לפתח נשק גרעיני.

הסכנה היא שהתסבוכת האמריקאית עלולה להוביל את מעצבי המדיניות בארה"ב להגיע לפשרה מרחיקת-לכת עם איראן כדי שזו, בתמורה לכך, תעזור לארה"ב לצאת מהתסבוכת בה נתונה ארה"ב. במילים אחרות, הדרמה הפקיסטנית היא רק קדימון למה שעתיד להתחולל במרחב המזרח-תיכוני אם איראן תצליח לשטות בארה"ב ובעולם כולו בנושא הגרעיני - על כל המשתמע מכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה בין אפגניסטן לפקיסטן", מגזין המזרח התיכון, 5 בנובמבר 2009.

קנת רות במאמר תשובה לרוברט ברנשטיין

ב-27 באוקטובר 2009, התפרסם בעיתון הארץ מאמר התשובה של קנת רות למאמרו החשוב של רוברט ברנשטיין העוסק באידיאולוגיה האנטי-ישראלית של הארגון Human Rights Watch. קנת רות, המנכ"ל הנוכחי של ארגון HRW מאז 1993, ענה באופן צבוע ורשלני לטענותיו של רוברט ברנשטיין שייסד את ארגון HRW ואף עמד בראש הארגון במשך 20 שנה. להלן, תזכורת לדברי הביקורת החשובים של רוברט ברנשטיין:

גאוותו של ברנשטיין על מפעלו החשוב בהקמת הארגון ב-1978 התמוססה לחלוטין לאור ההתפתחויות המוזרות שחלו בו, שכן לדבריו "שליחותו המקורית של HRW הייתה לחשוף את המתרחש בחברות סגורות, לקדם חירויות-יסוד ולתמוך במתנגדי משטר. אלא שבאחרונה הארגון מפרסם דו"חות על הסכסוך הישראלי-ערבי המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה (pariah state)". זאת אחת מהטענות החשובות של ברנשטיין הזוכה להתעלמות מכוונת מצד הארגונים האנטי-ישראלים והארגונים הרדיקליים התוקפים את ישראל.

לדברי רוברט ברנשטיין, ארגון ה-HRW - שנוסד כדי לטפל בעיקר במדינות לא-דמוקרטיות המפרות באופן שיטתי את זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים - זנח את המשימה הראשית שלו בכך שהוא החל לעסוק בישראל באופן אובססיבי ללא כל הצדקה וללא כל צורך. על-מנת להדגיש את דבריו בנדון, רוברט ברנשטיין כתב כך: "בישראל שאוכלוסייתה מונה 7.4 מיליון בני-אדם, פועלים לפחות 80 ארגוני זכויות-אדם; ויש לה עיתונות תוססת; ממשלה הנבחרת בהליך דמוקרטי; מערכת משפט שפוסקת לעיתים קרובות נגד הממשלה; אקדמיה שהינה פעילה פוליטית; מספר רב של מפלגות פוליטיות, ואם לשפוט לפי היקף הסיקור-התקשורתי, קרוב לוודאי שיש בה יותר עיתונאים לנפש מבכול מדינה אחרת בעולם". אכן דברים מדויקים וחשובים.

שימו לב איך קנת רות הפחדן מתחמק מהטענות הבסיסיות של רוברט ברנשטיין הנוגעות להתרכזותו של HRW בישראל. קנת רות עונה כך: "הארגון עובד בימים אלה ב-17 מדינות במזרח-התיכון ובצפון אפריקה, בהן איראן, מצרים, לוב וסעודיה. כ-15 אחוזים מכלל הדו"חות שלנו באזור הם על ישראל". קנת רות הרשלן אפילו לא שם-לב לכך שהוא בעצם מודה שהארגון מתרכז בישראל, שכן כמות הדו"חות המתפרסמים על ישראל היא פי 3 (שלושה) בהשוואה לכול מדינה אחרת באזור. אולם הבעיה אינה מתרכזת רק בכמות הדו"חות, אלא גם בטון הכללי המלווה ב"שפה פוליטית" (מכוונת), שהיא בוטה ואלימה, המופעלת על ישראל בכל דו"ח ודו"ח שמתפרסם. המשמעות היא, ש"השפה הפוליטית" בה משתמשים נגד ישראל, נועדה לשרת מטרה ארוכת-טווח, דהיינו להפוך את ישראל ל"מדינה מנודה" - בדיוק כפי שטען רוברט ברנשטיין.

הבעיה אינה נוגעת רק לכמות הדו"חות, אלא גם לעוביים. מאוד קל לפרסם דו"ח קצר על רצח-העם בסודן, כדי לצאת ידי חובה, אך במקביל לכך לפרסם דו"חות עבי-כרס המכילים מאות עמודים על ישראל כדי לשרת מטרה פוליטית מוצהרת בעזרת עדויות מצוצות-מהאצבע. וזאת, תוך-כדי התעלמות מכוונת מ"אמנת החמאס" המצהירה בגלוי על רצונה להביא להשמדתה של מדינת-ישראל ותושביה.

שוב, צריך לשים-לב איך קנת רות הפחדן מנסה להתחמק מהטענות הרבות המופנות כלפי הארגון בעזרת הטענה ההזויה שפעילותו של הארגון נעשית לטובת ישראל. וכך מאשים קנת רות את ישראל בפשעי מלחמה בדרך עקיפה: "ההפרות החמורות שתיעדנו מסכנות את ישראל עצמה. מכיוון שהיא אינה מצליחה להעמיד לדין את האחראים, גוברים הכעס והעוינות כלפיה באוכלוסייה הפלסטינית ובעולם-הערבי, ומחלישים את המתונים המעוניינים בשלום". צריך לקרוא את המשפטים האלה כמה פעמים, כדי להבין את "המטרה הפוליטית" ואת "השפה הפוליטית" המופעלת על ישראל. קנת מור הפחדן לא היה מעז להפעיל שפה כזו על אף מדינה ערבית ועל אף מדינה מוסלמית. סביר להניח, שאם קנת רות היה נוקט שפה כזו על רוסיה או על סין, פעילי הארגון היו נעצרים בידי שירותי-הביטחון של המדינה.

אולם, קל מאוד לפעול בישראל, וזאת משום שמדינת-ישראל היא מדינה חופשית, דמוקרטית, ליברלית ופלורליסטית, (המעוררת את קנאתו של קנת רות) - למרות הטרור הגזעני המופעל נגדה לאורך שנים רבות. קל מאוד להסוות את המטרות הפוליטיות העומדות מאחורי פעילותו של הארגון בנוגע לישראל. שכן, לדבריו, המערכת המשפטית הישראלית כל-כך רשלנית, וזאת משום שהיא "אינה מצליחה להעמיד לדין את האחראים", ולכן הארגון ההזוי הזה פועל "לטובת ישראל". ממש חסיד אומות העולם.

קנת רות הרשלן יצא מתוך נקודת-הנחה (פוליטית), שישראל אינה מצייתת לחוקים הבינלאומיים הנוגעים לחוקי-מלחמה באזורי קרבות. אולם, צריך לשים לב לתרמית הפוליטית המופעלת על ישראל: בכל מלחמה מתרחשות טעויות הגורמות לנפגעים חפים-מפשע. אולם, מה שמותר לכול מדינה אחרת בעולם, נחשב ל"פשע מלחמה" רק כאשר דנים בישראל. קנת רות, יחד עם ארגונים רדיקליים נוספים, מנסה להטמיע את ההנחה ההזויה שכל טעות הנעשית בידי ישראל, נחשבת ל"פשע מלחמה". כאשר ההנחה הזו מוכתבת מראש בשל שיקולים פוליטיים ידועים וברורים לכול, קל לתעלם מדבריו של קולונל ריצ'ראד קמפ בנוגע למלחמתה של ישראל נגד החמאס בעזה במסגרת המבצע "עופרת יצוקה" שהחל בדצמבר 2008.

כאשר התקיים הדיון במועצה לזכויות אדם של האו"ם ב-16 באוקטובר 2009, בעניין דו"ח גולדסטון, קולונל ריצ'ארד קמפ פנה אל נשיא המועצה במשפטים הברורים הללו: "כבוד הנשיא, על סמך הידע והניסיון שלי, אני יכול להגיד שבמהלך מבצע 'עופרת יצוקה', כוחות הצבא הישראלי עשו עבור השמירה על זכויות האזרחים באזור הלחימה יותר מאשר כל צבא אחר בהיסטוריית הלחימה המודרנית. ישראל עשתה זאת, בעודה מתמודדת עם אויב שהציב בכוונה את כוחו צבאי מאחורי מגן-אנושי של אוכלוסייה אזרחית".

מאמר התשובה הרשלני של קנת רות הפחדן, שהתפרסם בעיתון הארץ ב-27 באוקטובר 2009, למעשה חשף ביתר-שאת את התפיסות הפוליטיות של הארגונים הרדיקליים התורמים ל"תעשיית השקר" האינטנסיבית המופעלת נגד ישראל. במקום להתמודד באומץ ובאופן מפוקח עם טענותיו של רוברט ברנשטיין, בחר קנת רות להפעיל את המנגנון האוטומטי הגזעני המופעל רק על מדינת-ישראל, וכן על נבחריה ועל תושביה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "קנת רות הפחדן עונה לרוברט ברנשטיין", מגזין המזרח התיכון, 31 באוקטובר 2009.

המאמר התבוסתני של סבר פלוצקר

במאמר שהופיע במדור "דעות אחרונות" בעיתון היומי "ידיעות אחרונות" ב-28 באוקטובר 2009, מפי הכתב הכלכלי המוערך סבר פלוצקר, הובעה דעה פסימיסטית ודאגנית בשאלת מעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל בדעת-הקהל העולמית. אולם, ראשית, עלי לציין שלמעשה סבר פלוצקר הביע במאמרו עמדה תבוסתנית המשחקת לידיהם של הארגונים האנטי-ישראלים, שכן "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית" - וזאת בדיוק המטרה המוצהרת של הארגונים האנטי-ישראלים ועוזריהם הרדיקלים. לפני שאגע בנקודה זו, ראוי להביא את דבריו של סבר פלוצקר כפי שהם, על-מנת להבין על מה מדובר, ומכאן להסיק את המסקנות המתבקשות מדבריו הבעייתיים.

בתחילת מאמרו, פלוצקר פותח בעניין אישי ובכך הוא מנסה להוביל את הקוראים, עקב בצד אגודל, למסקנה פוליטית הקשורה בעיקר בישראל ובמדיניותה. שימו לב לפתיחה של פלוצקר ולמסקנותיו לאחר מכן: "הוזמנתי לאוניברסיטת אוקספורד להרצות על כלכלה וחברה בישראל. הרצאה לא ארוכה, פורום מכובד. נעניתי ברצון. ההזמנה הגיעה לפני חצי שנה. עכשיו, בהתקרב מועד הנסיעה, אני חש פיק ברכיים. אני מתלבט. מכריי מזהירים אותי: אל תיסע. גורמים עוינים יפריעו, יפגינו, יצעקו, ישבשו. האווירה באוניברסיטאות בבריטניה אנטי-ישראלית ברמות קנאות שלא נראו בעבר. ישראל נתפסת כקוץ בישבנו של העולם התרבותי". האומנם זה כך? בואו נבדוק.

ישראל אינה נתפסת כקוץ בישבנו של העולם התרבותי. אלא, שישנם קבוצות טרור אסלאמיות וארגונים קיצוניים המבקשים להטמיע את מחשבה הזו בקרב דעת-הקהל העולמית. בפשטות, קוראים לזה "טרור אידיאולוגי" המופעל נגד מדינת-ישראל על אדמת בריטניה - מדינה שגרמה למותם של מיליוני אנשים ברחבי-העולם בגין שליטתה הקולוניאלית על מדינות אחרות. האם קל להיות אזרח בריטי לאור עברה ההיסטורי ומדיניותה הרצחנית של בריטניה? לא ולא, וזאת בדומה לתחושותיו של האזרח הגרמני בנוגע לעברה ההיסטורי הרצחני של מדינתו. כל כניעה או הבנת למניעים של ה"טרור האידיאולוגי" הזה המופעל נגד מדינת-ישראל, משמעותו הסכמה עקיפה למגמה החשוכה הזו בדומה למה שאירע בתחילת המאה ה-20 על אדמת אירופה המקוללת. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, ראוי לציין שבמהלך 20 השנים האחרונות נרצחו בגרמניה מעל 100 מהגרים בידי ניאו-נאצים. כמובן שהתקשורת הגרמנית יחד עם הרשויות המקומיות מנסות ללא-הרף להמעיט מחשיבותם של האירועים האלה כחלק מהתעמולה הגרמנית שנועדה להציג רק את "פניה היפות של גרמניה".

התנהלותה של התקשורת הבריטית אינה שונה בהרבה - בעיקר לאור נוכחותם של חיילים בריטים ככוח-כובש אלים בעיראק ואפגניסטן. קיומו של מיעוט מוסלמי גדול על אדמת בריטניה, מעורר תסכול עמוק וזעם רב המופנה לעבר מטרות קלות, כמו לעבר מדינת-ישראל. כאשר מדינת-ישראל יצאה למלחמה ביוני 1982 ("מלחמת לבנון הראשונה") כדי להגן על תושבי-הצפון, בריטניה הייתה שרויה במלחמה נגד ארגנטינה על השליטה באיי פוקלנד (מלווינס) הנמצאים אלפי קילומטרים מבריטניה. כמובן שהתקשורת הבריטית הריעה בתרועה רמה לכוחות הבריטיים במלחמתם "הצודקת", אך בה בעת התקשורת הבריטית המתחסדת הוקיעה באכזריות (אנטישמית) את ישראל על פלישתה ללבנון ואת מלחמתה של ישראל נגד ארגוני הטרור הפלסטינים. כאשר חיילי בריטניה יצאו למלחמתם "הצודקת" נגד ארגנטינה, בחורות בריטיות חשופות-חזה עודדו את החיילים היוצאים לקרב. בכל פעם שבריטניה "מריחה דם", רק פסיכיאטר מדופלם יכול לשער מה באמת מתחולל בראש האימפריאלי הבריטי הנשען על מסורת ארוכה של מלחמות וכיבושים אכזריים. אז בעצם מי הוא הקוץ האמיתי התקוע בישבנו של העולם התרבותי?

וכך ממשיך פלוצקר להוביל אותנו לעבר מסקנתו הנחרצת: "הקיצוניות של האקדמיה הבריטית מבליטה את ההידרדרות המואצת במעמדה ובדימויה של ישראל. אנחנו בעיצומה של מפולת ביחסי החוץ... הדיאלוג האינטימי שאפיין בעבר את היחסים בין נשיא ארה"ב לראש-ממשלת ישראל משותק... ממשלות ידידותיות כמו בריטניה וצרפת, מפנות לנו עורף, נענות לרחשי הלב של הציבור המקומי". אכן פלוצקר הצליח לצייר תמונה שחורה משחור בעזרת דוגמאות נוספות שהובאו במאמר, וזאת בהתאם לתפיסה הפוליטית העומדת מאחורי כתיבתו. אולם ראוי לזכור, שגם על מדיניותו של ג'ורג' בוש נכתבו דברים דומים במהלך השנה הראשונה לכהונתו בנוגע לישראל. לאט לאט, בתהליך ארוך, ג'ורג' בוש למד על יכולותיה המדהימות של מדינת-ישראל בתחומים רבים ומגוונים ששירתו את האינטרסים של מדינתו ושל המערב כולו. בסופו של דבר, כל מנהיג מערבי (הגון) מגלה שהמדינה היחידה באזור המתנהגת כמו מדינה אמיתית, מסודרת ובעלת ערכים אמיתיים, זו ישראל. כל השאר הן למעשה חמולות המשחקות במדינאות כדי לשלוט על עשרות מנגנוני כפייה ודיכוי. גם ברק חוסיין אובמה יבין את זה - אם בעזרתנו וגם ללא עזרתנו, למרות "רוח התבוסתנות" הנושבת מתוך המאמר.

אני רוצה לגעת מעט בתפקידה של האקדמיה הבריטית כלקח גם לאקדמיה הישראלית. נכון הדבר שהאקדמיה הבריטית מובילה בקיצוניות אנטי-ישראלית כבר עשרות שנים. משנה לשנה היא נהפכת לקולנית יותר, אולם יש לכך סיבות הנוגעות בעיקר לבריטניה עצמה, ולא רק לישראל. כאשר ה"פוליטיקה" נכנסת לתחומי מדעי הרוח והחברה, והיא גם חודרת לתרבות ולאמנות, בגלל כל מיני תיאוריות חברתיות אופנתיות (ואנטישמיות), אז לא נותר זמן וגם אין תמריץ לעסוק במחקר אקדמי הגון וביצירה תרבותית אמיתית. וכך, ה"פוליטיקה" נהפכה לנתיב עיקרי דרכו מקבלים מעמד, קידום ויוקרה ציבורית - עניין ההופך את האקדמיה הבריטית כולה למפגן של שרלטנות אינטלקטואלית. התהליך ההרסני הזה על עתידה המדעי של בריטניה, מוכר היטב למקבלי ההחלטות במדינה הבריטית. מה שמתחולל באקדמיה הבריטית זו בעיה פנימית קשה שיש לה קשר רופף לישראל, למרות שהיא משמשת שק-חבטות רשמי לכל מיני אקדמאים (ועיתונאים) שפיתחו תיאוריות חברתיות-מדיניות מצוצות מהאצבע, תוך כדי התכחשות למה שמתחולל אצלם בבית בעניין האסלאמי. יתרה מזאת, הסכנה האסלאמית על בריטניה גדולה הרבה יותר מאיומיה ההזויים של האקדמיה הבריטית על ישראל - גם את זה חשוב לזכור.

כעת שימו לב, איך סבר פלוצקר מוביל את הקוראים לעבר מסקנה פוליטית רעועה הנובעת מתבוסתנות מחשבתית. האם סבר פלוצקר נפל קורבן לתעמולה האנטי-ישראלית ולתעמולה האנטישמית? בואו נבדוק בהתאם לדבריו של סבר פלוצקר במאמרו המדובר: "כולם שונאים אותנו? ייתכן, אבל העובדה היא שעוד לפני חצי שנה נהנתה ישראל מפריחה בלתי-רגילה גם ביחסי החוץ שלה וגם בדעת-הקהל העולמית מעידה על מקור אחר להידרדרות: ממשלה חדשה בירושלים". וואו, סוף סוף מצאנו את האשם העיקרי לכל בעיותיה של ישראל בחצי השנה האחרונה. ראשית, לא כולם שונאים אותנו. יש לנו ידידים רבים וטובים בכל העולם המצפים מישראל ותושביה לפעול באומץ רב ולא ברוח התבוסתנית של סבר פלוצקר. שנית, ממשלת נתניהו פועלת בכל כוחה כדי להתמודד עם התוצאות הנובעות מהמלחמה בדרום (של ממשלת אולמרט) ופרסום דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיה. יתרה מזאת, ישראל לא זכתה מפריחה בלתי-רגילה בדעת-הקהל העולמית עד לפני חצי שנה, שכן אמצעי-התקשורת בישראל לא פספסו שום הזדמנות, במהלך השנים האחרונות, כדי להראות לנו עד כמה העולם "שונא" אותנו - גם אם זו הייתה הפגנה אנטי-ישראלית של שלושה אנשים.

סבר פלוצקר ממשיך במאמרו לסמן את המטרה העיקרית עבור הקוראים הישראלים באופן הבא: "נתניהו מודל 2009 לא מבין את העולם, ובעיקר לא מבין את השינוי המתחולל במפלגות השמרניות, הקרובות לו בפילוסופיה הפוליטית. מהן יוצאות כיום הביקורת התקיפה כלפי מדיניותה של ממשלת ישראל. הממשלה שלו". בסוף מאמרו, סבר פלוצקר מסכם כך את הדברים: "הדימוי של המדינה בשפל: ישראל מבודדת, ישראל לא רצויה, ישראל רעה. אם תמשיך בדרכיה הנלוזות, אומר לנו העולם, תאבד את הלגיטימיות שלה".

לצערם של רבים, ויש להגיד את זה באומץ רב, נתניהו אינו הבעיה. גם מינויו של ליברמן לשר-החוץ אינו הבעיה העיקרית של ישראל. הבעיה העיקרית שלנו היא כניעה לאידיאולוגיה האנטי-ישראלית ולתעמולה האנטישמית הלובשת צורה ופושטת צורה באמתלות שונות ומשונות. המאמר של סבר פלוצקר מהווה דוגמא מצוינת איך אפשר ליפול למלכודת התעמולתית הנעשית באמצעות "טרור אידיאולוגי" שיטתי ומקיף. במילים אחרות קוראים לזה, "תסמונת האישה המוכה".

וכעת נשאל את השאלה החשובה באמת: עד כמה תורמת התקשורת הישראלית לדימויה הבעייתי של ישראל בעיני דעת-הקהל הישראלית עצמה ובעיני דעת-הקל העולמית? דומה הוא, שהתשובה נמצאת באופן תמציתי לאורך כל מאמרו התבוסתני של סבר פלוצקר שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-28 באוקטובר 2009.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תשובה ישראלית הגיונית לסבר פלוצקר", מגזין המזרח התיכון, 30 באוקטובר 2009.

היחסים בין אירופה לסוריה

כדי להבין את הדינמיקה הפוליטית בין העולם-הערבי לבין מדינות המערב, סוריה יכולה לשמש לנו דוגמא נאותה לרפיסות המערבית הנלעגת כפי שהדבר בא לידי ביטוי במהלך חודש אוקטובר 2009. כדי שתבינו טוב יותר את מערכת היחסים המעוותת בין המערב לבין העולם-הערבי, אבהיר לכם זאת באמצעות הדוגמא הישראלית הנוגעת לשאלת הצטרפותה של ישראל ל-OECD.

מדינת-ישראל הרשמית ממש משתוקקת להצטרך ל"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" (ה-OECD) המאגד בתוכו את המדינות העשירות והמפותחות בעולם. כבר עברו 16 שנה מאז שישראל החלה את המגעים הראשונים לקראת הצטרפותה לארגון "החשוב" הזה. אולם, בכל עת שהמועד מתקרב, הארגון מעלה טענה חדשה נגד ישראל במטרה למנוע את הצטרפותה כחברה מלאה. ראוי לציין, שבפרמטרים אחדים ישראל עוברת את מרבית המדינות החברות בארגון (למשל: בתוצר לנפש), ובחלק מהפרמטרים ישראל נחשבת למדינה מצטיינת (למשל: השכלה, מדע, פטנטים, פרסום מאמרים, שיעור האקדמאים במדינה, מהנדסים, מספר חברות ההייטק, יציבות בנקאית, חקלאות, מערכת משפטית ועוד).

על-מנת להבין את האיוולת הפוליטית המופעלת בארגון נגד ישראל, שימו לב למדינות החברות בארגון: טורקיה, ספרד, פולין, סלובקיה, איסלנד, יוון, הונגריה, לוקסמבורג, צ'כיה, דרום-קוריאה, מקסיקו, בלגיה, דנמרק, אירלנד, פורטוגל, פינלנד, אוסטריה, אוסטרליה, ארה"ב, הולנד, גרמניה, בריטניה, יפן, ניו זילנד, נורבגיה, צרפת, קנדה, שבדיה, איטליה ושווייץ. על-פי האמנה המוצהרת של הארגון, כל החברות "מחויבות לערכים של דמוקרטיה, שקיפות ודבקות בערכי כלכלת-שוק ופיתוח כלכלי". אם באמת הדבר היה נכון, חלק מהמדינות שהצטרפו לארגון לא היו ראויות להיכלל בו, אולם שיקולים פוליטיים מעוותים וזרים מנחים את ראשי הארגון כאשר הם דנים במעמדה של ישראל - ולא רק בתחום הזה. באוקטובר 2009, נערך בפריס שימוע קפדני לישראל בהשתתפותם של השרים יצחק הרצוג, בנימין בן אליעזר ואבישי ברוורמן. עם סיום השימוע, השר בן אליעזר אמר כי הוא מקווה שבין ינואר למרס 2010, תתקבל ההחלטה על צירופה של ישראל ל-OECD. נחיה ונראה.

כעת נעבור לדוגמא הסורית על-מנת לבחון את החיזורים הלוהטים של אירופה המופנים לעבר משטרו של בשאר אל-אסד: במהלך 5 השנים האחרונות, התקיימו מגעים בין נציגים רשמיים מאירופה לבין נציגים רשמיים של המשטר העלווי הסורי במטרה להעניק לסוריה חדירה כלכלית משמעותית לכל החברות בשוק האירופאי המשותף. כל מדינה אחרת בעולם, במצבה הכלכלי של סוריה, הייתה עושה את מירב המאמצים כדי להגיע להסכם כלכלי חתום עם אירופה. אך, שימו לב לתרגיל הסורי שנעשה בעזרתה של שבדיה "הליברלית". לאורך כל השנים בהן נערכו הדיונים על ההסכם, סוריה טענה בתוקף כי אירופה אינה יכולה להכתיב לסוריה מדיניות מוגדרת מראש הנוגעת למצב זכויות האדם במדינה.

לקראת הדיונים הסופיים הנוגעים להסכם, הגיע לפריז שר-החוץ הסורי, ואליד אל-מועלם, באוקטובר 2009, ושם הוא הזהיר את הנציגים האירופאים שסוריה לא תאשר את ההסכם אם הוא כולל תנאים המכתיבים לה מדיניות מסוימת. שבדיה, שהייתה להוטה מאוד להגיע להסכם מהיר עם סוריה, הציעה פשרה שלפיה תצורף להסכם "הצהרה אירופאית" המבהירה כי לאיחוד האירופאי יש זכות לבטל את ההסכם הכלכלי במקרה של הפרות זכויות-אדם בסוריה. הפשרה שהוצעה הייתה מקובלת על כל הצדדים, ואף נמסר כי ההסכם ייחתם סופית בלוקסמבורג ב-26 באוקטובר 2009. ימים אחדים לפני מועד החתימה, סוריה הודיעה במפתיע לנציגים האירופאים שהיא זקוקה לזמן נוסף על-מנת "לבחון מחדש את הסכם הכלכלי" בינה לבין השוק האירופאי המשותף.

סוריה - מדינת טרור
כמובן שהתרגיל הסורי התקבל בהבנה מצד האירופאים המופתעים - כולל השגריר הצרפתי בדמשק שניסה "להבין" את ההחלטה הסורית, שכן "סוריה היא מדינה ריבונית". על הקשר בין סוריה לבין תנועת החמאס נאמר רבות. כל איש-מודיעין אירופאי זוטר יכול לספר לכם על כמויות נשק והציוד הצבאי הזורמים מסוריה לארגון חיזבאללה בידיעתו ובעידודו של בשאר אל-אסד. כל שירותי-הביטחון האירופאים יודעים בוודאות על היחסים האסטרטגיים המיוחדים השוררים בין סוריה לבין איראן. כל ראשי המודיעין הצבאי של ארה"ב יודעים מהיכן מגיעים פעילי הטרור שגרמו למותם של מאות אנשים בעיראק בחודשים אוגוסט-אוקטובר 2009. כל מנהיג ערבי יכול לספר לכם על המעורבות הרצחנית של סוריה בלבנון בעשרות השנים האחרונות. אך מעל לכול, כמעט כל סורי יכול לספר לנציגים האירופאים על אלפי האסירים הפוליטיים שנעלמו כאבק ברוח בבתי-הכלא של המדינה הסורית הנשלטת בידי משפחת אל-אסד.

לאחדים מהנציגים האירופאים יש הרגל מגונה להתחנף ולחזר אחרי הבריון המוסלמי התורן. מאז סיומה של מלחמת העולם-השנייה, לא היה מנהיג מוסלמי אחד שאירופה לא ניסתה לחזר אחריו במרץ למרות הברוטאליות המופגנת שהונהגה במרחב המוסלמי ושגרמה למותם של מיליוני אנשים חפים-מפשע. בסיכומו של דבר, הרוח הגבית שהוענקה לברוטאליות הזו, נשבה בדרך-כלל ממדינות אירופאיות אחדות הדוגלות, רק לכאורה, בליברליזם וזכויות-אדם כדוגמת המדינה השבדית הצבועה והמתחסדת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סוריה דוחה בבוז את חיזוריה של אירופה", מגזין המזרח התיכון, 27 באוקטובר 2009.

ברק חוסיין אובמה בעיני הישראלים

סקר דעת-קהל שהתפרסם בחודש אוגוסט 2009 בעיתון ג'רוזלם פוסט, עורר תימהון גדול בישראל ובארה"ב - עניין שעורר שאלות רבות לצד תסכול עמוק בקרב אוהדיו של אובמה. הסקר נועד למעשה לבחון את תדמיתו של הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, בעיני הציבור היהודי בישראל לאור מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח-התיכון מאז שהנשיא נכנס לתפקידו בינואר 2009.

הנתונים שהובאו בעקבות הסקר אכן יכולים לעורר "תימהון" מסוים. אולם למען האמת, כל מי שעוקב אחרי רחשי-הלב של הישראלים מאז בחירתו של אובמה, הנתונים הללו אינם מעוררים תימהון כלל וכלל. ובכן, מה הם הנתונים שהתגלו לאור הסקר שהתפרסם בעיתון ג'רוזלם פוסט המטרידים את מנוחתם של ישראלים ואמריקאים אחדים? ובכן, הסתבר כי רק 4 אחוזים מהנשאלים היהודים בישראל טענו שאובמה הוא "פרו-ישראלי"; 51 אחוזים טענו שאובמה הוא "פרו פלסטיני"; 35 אחוזים טענו שהוא "נשיא נייטרלי". כעת נשאלת השאלה המסקרנת "איך מסבירים את התופעה הזו", שבה רק 4 אחוזים מהישראלים חשים שאובמה הוא פרו-ישראלי?

לצורך הדיון בבעיה האקוטית הזו, התפרסם מאמרו של שמואל רוזנר בעיתון מעריב, ב-19 באוקטובר 2009, כדי להעניק לקוראים הסבר מניח את הדעת לתופעה הזו, ומאידך גם לציין את חוסר-שביעות רצונם של האמריקאים לנוכח יוקרתו הציבורית הירודה של הנשיא בעיני הישראלים. רוזנר, שהוא עיתונאי חד-עין ומומחה להיסטוריה אמריקאית, מסקר בקביעות ובכישרון רב את הפוליטיקה האמריקאית עבור התקשורת הישראלית. ולמרות זאת, איזה הסבר מציע לנו רוזנר לנוכח הנתונים המעניינים הללו שעלו מהסקר?

ובכן, תחזיקו חזק ותקראו היטב את מה שיש לרוזנר להציע לנו במשפטים הבאים מפרי עטו: "אולי הפינוק של 16 השנים האחרונות עשה את שלו, וישראלים כבר לא מוכנים לשמוע על פחות מבוש וקלינטון, ואפשר גם לחשוד ששמץ גזענות תורם משהו לחוסר הביטחון שחשים ישראלים לנוכח נשיא שחור ששמו האמצעי חוסיין". וואו, פנטסטי! באמת תודה רבה על הפרשנות המדהימה הזו. לרגע חשבתי שההתנהלות של אובמה מאז ינואר 2009 כלפי ישראל היא שעושה את ההבדל הגדול בין תמיכה בו לבין רתיעה ממדיניותו.

רוזנר ממשיך ומציע לקוראים הישראלים את ההצעה הבאה: "כדאי לחזור לקרקע המציאות - בוש וקלינטון הלכו ולא חוזרים. אמריקה משתנה ולא תמיד תבחר נשיא עם אינסטינקט פרו-ישראלי מפותח. אובמה, בשלב זה, אכן איננו מלהיב מנקודת המבט הישראלית, אך עדיין רחוק מלהיות עוין. 40 אחוזי תמיכה - לא ארבעה - יהיה מספר סביר הרבה יותר". הבנתם? 40 אחוזי תמיכה - זה המספר הראוי לנשיא האמריקאי בדעת-הקהל בישראל, לא פחות. אולם, כדי שהדבר יתרחש במציאות, עלינו לעסוק בשאלה המעניינת "מדוע הישראלים אינם סומכים על ברק חוסיין אובמה".

ראשית, בואו נסלק לחלוטין את עניין הגזענות. הטיעון הזה הוא פשטני מידי ברמה של פופוליזם תקשורתי, שכן לצבע עורו של הנשיא ולשמו האמצעי אין שום קשר לנושא (ולנשיא) שעל הפרק. יתרה מזאת, זה שצבע עורו שחור, וזה ששמו האמצעי חוסיין, אלה אינם מעניקים לו באופן אוטומטי חסינות ביקורתית לנוכח מדיניותו הסמויה והגלויה כלפי ישראל.

הטון עושה את המוזיקה
במאמר מוסגר ראוי לציין, שבימים אלה מתחולל עימות חזיתי ומתלהם בין הנשיא האמריקאי לבין רשת "פוקס", שכן לדעת אנשי הבית-הלבן, רשת "פוקס" החליטה במודע להטיח ביקורת כלפי אובמה על כל צעד ושעל, ובכך הרשת הציבה את עצמה, לדעתם, כשלוחה פוליטית של המפלגה הרפובליקנית. ההתנהלות הילדותית של הנשיא האמריקאי בעניין התקשורתי, מעלה חשש כבד שהנשיא האמריקאי אינו יכול לחיות עם ביקורת פוליטית כלשהי. וזאת, בניגוד גמור למעשיו ולאמירותיו בתקופת כהונתו של הנשיא בוש שזכו לתמיכה גורפת ואוטומטית מהתקשורת השמאלנית בארה"ב. מה שהיה מותר לעשות לנשיא בוש, אסור בתכלית האיסור לעשות לנשיא אובמה, שכן הוא "הנשיא דמוקרטי השחור הראשון", או משהו בסגנון הזה (והוא גם זכה בפרס נובל לשלום).

בדרך כלל, בחירתו של נשיא חדש בארה"ב, מעלה חששות במדינות רבות ברחבי-העולם. חשש זה, או יותר נכון הסקרנות הזו, לגבי מדיניותו של הנשיא הנבחר, מתבהרת ככול שחולף הזמן. אולם מה שהתחולל בתקשורת הישראלית עם בחירתו של אובמה, גבל בהתרפסות רבתי מצד אחד, ובהיסטריה ילדותית מצד שני. במשך חודשים ארוכים הטיפו לנו בתקשורת הישראלית שהמדיניות האמריקאית לגבי ישראל השתנתה מהקצה לקצה, וכי עידן "הש'ק הפתוח" אם ארה"ב, הסתיים לבלי-שוב. על-בסיס ההנחה הזו, עיתונאים ישראלים החלו לסקר את יחסה החדש של ארה"ב לישראל במונחים של "תחרות איגרוף": סטירה, מכה, בעיטה, השפלה, סנוקרת, כיפופי ידיים, הנחתה, ועוד כל מיני ביטויים שונים ומשונים ברוח המתלהמת שהיא כה אופיינית לתקשורת הישראלית. המטרה הייתה, כמובן, לחבוט בפוליטיקה הישראלית בעיקר לאחר הצלחתו של בנימין נתניהו להרכיב ממשלה חדשה בראשותו.

התרפסות כלפי האסלאם הרדיקלי
הציבור הישראלי חי ונושם פוליטיקה. במשך הזמן, מרבית הציבור הישראלי פיתח חושים מחודדים המצליחים לפרק ניואנסים מילוליים הנאמרים מפי מנהיגים ישראלים ואף כאלה הנאמרים מפי מנהיגים זרים. התכונה המיוחדת הזו הצליחה לזהות באופן-חד וברור את ההתרפסות האמריקאית החדשה כלפי האסלאם וכלפי המדינות הרדיקליות במרחב המזרח-תיכוני כפי שזו התגבשה על-ידי הנשיא אובמה בתמיכתם של עוזריו הרדיקלים לאורך השנה האחרונה. התחושה הזו בנוגע למדיניות האמריקאית החדשה כלפי העולם-הערבי אינה עניין של פינוק ישראלי - אלא זהו עניין של הישרדות קיומית כפי שהיא נתפסת בעיני הציבור הישראלי כולו.

אפשר להניח שקיימת אצל הנשיא אובמה תשוקה מדינית עזה למתג מחדש את ארה"ב בדעת-הקהל העולמית. אולם התשוקה הזו גורמת לשרשרת טעויות תפיסתיות הקשורות למורכבותו של העולם המודרני הנע בין אכזריות דתית בנוסח האסלאמי לבין רפיסות שמאלנית בנוסח נורדי. באופן לא מפתיע כלל, הנשיא אובמה בחר בטקטיקה הערבית המסורתית הנוטה להתמקד באיזה עניין ישראלי שולי במטרה להפגין נחישות וקשיחות כלפי ישראל.

עניין זה מוביל אותנו להתעקשות האמריקאית בשאלת הקפאת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. ההתעקשות הזו הייתה כל-כך אלימה, כל-כך בוטה וכל-כך מיותרת, עד שהדבר העלה חשש כבד בקרב הישראלים שהנשיא אובמה מנסה לזכות בנקודות בעיני העולם-הערבי באמצעות חבטות יומיומיות בישראל. את התרגיל הידוע הזה - שהוא כל-כך אופייני לתרבות הערבית - ניסו רבים לפניו ללא הצלחה גדולה משום שהתרגיל נועד לחפות על מחדליהם ואוזלת-ידם הרשלנית. אולם המשקעים הרבים שנוצרו בשל כך, הותירו את חותמם למשך שנים רבות בדעת-הקהל הישראלית. את הכלל הפשוט הזה, הנשיא אובמה עדיין לא למד - שכן, הטון ללא-כל-ספק עושה את המוזיקה. בסופו של דבר, גם הפוליטיקה החדשה של אובמה תיתקל בתשוקה הקולוניאלית הערבית בעלת הפירוטכניקה המילולית שהיא מובנת גם מבחינה סמנטית לכול ישראלי בר-דעת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים אינם סומכים על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 24 באוקטובר 2009.

Human Rights Watch‏

ב-19 באוקטובר 2009, פרסם רוברט ברנשטיין בעיתון האמריקאי "הניו יורק טיימס" מאמר ביקורת נוקב שעורר תגובות רבות בישראל ובארה"ב. קשה, עד בלתי אפשרי, היה להתעלם מהמאמר הזה הדן באידיאולוגיה הגלויה והאנטי-ישראלית של הארגון Human Rights Watch‏ שברנשטיין היה אחד ממייסדיו. בשל דבריו הכנים והאמיצים שנגעו בעצב-החשוף של כל ישראלי, גם עיתון הארץ טרח לפרסם את המאמר החשוב הזה ב-21 באוקטובר 2009, תחת הכותרת "כלב השמירה של זכויות האדם הלך לאיבוד". הארגון שנוסד ב-1978 מעסיק 270 עובדים והוא נהנה מתקציב שנתי של 50 מיליון דולר בקירוב. ללא כל ספק, רוברט ברנשטיין היה יכול להיות גאה עד מאוד במוסד הזה שהפך לאחד מהחשובים שבארגוני זכויות אדם הבינלאומיים. ברנשטיין עמד בראש ה-HRW במשך 20 שנה, עד לשנת 1998, וכיום הוא נושא בתואר יו"ר מייסד אמריטוס.

אולם, גאוותו של ברנשטיין על מפעלו החשוב התמוססה לחלוטין לאור ההתפתחויות המוזרות שחלו בארגון, שכן לדבריו "שליחותו המקורית של HRW הייתה לחשוף את המתרחש בחברות סגורות, לקדם חירויות-יסוד ולתמוך במתנגדי משטר. אלא שבאחרונה הארגון מפרסם דו"חות על הסכסוך הישראלי-ערבי המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה (pariah state)". הארגון שנוסד כדי לטפל בעיקר במדינות לא-דמוקרטיות המפרות באופן שיטתי את זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים, זנח את המשימה הראשית שלו בכך שהוא החל לעסוק בישראל באופן אובססיבי ללא כל הצדקה וללא כל צורך. על-מנת להדגיש את דבריו בנדון, ברנשטיין המשיך כך: "בישראל שאוכלוסייתה מונה 7.4 מיליון בני-אדם, פועלים לפחות 80 ארגוני זכויות-אדם; ויש לה עיתונות תוססת; ממשלה הנבחרת בהליך דמוקרטי; מערכת משפט שפוסקת לעיתים קרובות נגד הממשלה; אקדמיה שהינה פעילה פוליטית; מספר רב של מפלגות פוליטיות, ואם לשפוט לפי היקף הסיקור-התקשורתי, קרוב לוודאי שיש בה יותר עיתונאים לנפש מבכול מדינה אחרת בעולם".

על-מנת להעניק משנה-תוקף לדבריו בנוגע לישראל, ברנשטיין ערך השוואה פשוטה (הידועה לכל ישראלי בר-דעת) בין מה שמתחולל בישראל הדמוקרטית והפלורליסטית לעומת מה שמתחולל במדינות האסלאמיות. לדבריו, "המשטרים הערביים והמשטר האיראני שולטים על כ-350 מיליון בני-אדם, ורובם עדיין אכזריים, סגורים ודיקטטוריים, ומתירים רק מעט התנגדות פנימית, אם בכלל. מצוקת אזרחיהם זוכה להתעלמות, (וזאת) בעת שמחלקת המזרח-התיכון ב-HRW מכינה דו"ח אחר דו"ח על ישראל". מסקנתו של ברנשטיין דומה למסקנתם של מרבית הישראלים בשאלת הגינותו של הארגון הזה ולהתעסקות האובססיבית והמחמירה בכל הקשור למעשיה של ישראל. ברנשטיין לא היסס להצביע על ההטיה הפוליטית של חברי הארגון: "HRW איבד כל פרספקטיבה ביקורתית של הסכסוך שבמסגרתו ישראל מותקפת פעם אחר פעם בידי החמאס והחיזבאללה - ארגונים שתוקפים אזרחים ומשתמשים בבני עמם כמגינים אנושיים. ארגונים אלה נתמכים בידי איראן, שהכריזה בגלוי על כוונתה לא רק להשמיד את ישראל, אלא גם לרצוח יהודים בכל מקום. הסתה זאת לרצח-עם, היא הפרה של האמנה למניעת פשע של רצח-עם ולהענשת מבצעיו".

מאז המלחמה בדרום במסגרת "עופרת יצוקה" (ינואר 2009), ובעיקר מאז שהתפרסם דו"ח גולדסטון הרשלני (אם לא לומר, שהטון האנטי-ישראלי בדו"ח נעשה מתוך כוונת מכוון מוכתבת מראש), בלתי-אפשרי להתעלם מהתפקיד הברוטאלי של ארגונים בינלאומיים אחדים בטיפוח המגמה האנטישמית בפוליטיקה הבינלאומית - לכאורה על רקע ביקורת "לגיטימית" בנוגע למדיניות הישראלית. ברנשטיין הצהיר בכנות רבה, כי למרות שידוע לחברי הארגון, שהוא עמד בראשו, על טיבם האמיתי של תנועת החמאס וארגון חיזבאללה, ולמרות שישראל היא הקורבן האמיתי של התוקפנות המתמשכת הזו, ה-HRW המשיך להתעלם מהמציאות העובדתית לאורך כל השנים מאז שהארגון החל לפעול, באמצעות פרסום דו"חות המגנים את מעשיה של ישראל בלבד.

מאז פרסומו של דו"ח גולדסטון, טענתי שהדו"ח דווקא מחזק את הטענות הישראליות בנוגע להתייחסותם הברוטאלית של מוסדות האו"ם ושל הארגונים הבינלאומיים כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. הדו"ח הוא כל-כך חד-צדדי, כל-כך תלוש מהמציאות וכל-כך אנטי-ישראלי עם נגיעות חזקות של הטיות אנטישמיות, מה שהביא גם את ברנשטיין להסיק מסקנות עגומות לגבי פעילותם של ארגונים בינלאומיים העוסקים באופן תדיר בישראל ובמעשיה. וכך המשיך ברנשטיין להביע את דעתו, בנוגע להטיה הפוליטית הברורה של הארגון, באחת מהנקודות החשובות במאמרו: "אין ספק כי גם קורבנות התוקפנות מחויבים לציית לחוקי-המלחמה ולעשות כל שביכולתם כדי לצמצם למינימום פגיעה באזרחים. ועם זאת, יש הבדל בין עוולות הנעשות מתוך הגנה-עצמית לעוולות הנעשות בכוונה". עניין זה ברור וגלוי לכל ישראלי, בעוד שהדבר אינו ברור דיו בעיניהם של אחדים מהארגונים הבינלאומיים העוסקים בישראל באופן אובססיבי במטרה לקדם מגמות פוליטיות אנטי-ישראליות.

גם תהליך הבדיקה של ה-HRW בנוגע לעדויות הנמסרות לעובדי הארגון מפי תושבים פלסטינים סופג ביקורת ישירה מפי ברנשטיין. עניין זה מוביל אותנו גם לדו"ח גולדסטון ולהתנהלות המפוקפקת של הארגון. ברנשטיין הבהיר את עמדתו ללא כחל וסרק באופן הבא: "ואולם", כתב ברנשטיין, "איך HRW יודע שחוקי המלחמה מופרים? לעיתים קרובות הדיווחים מבוססים על עדי ראייה, שלא ניתן לאמת את סיפוריהם ושלעיתים (התושבים) מעידים למען תמורה פוליטית או משום שהם פוחדים מנקמת שליטיהם. ראוי לציין כי קולונל ריצ'ארד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ומומחה ללוחמה, אומר כי ברצועת-עזה צה"ל פעל להגן על זכויות אזרחים באזורי-קרב יותר מכל צבא אחר בתולדות המלחמה".

לאור כל זאת, מסקנתו הנחרצת של ברנשטיין התבטאה באופן הבא - למרות שהיא נכתבה בנימה מתונה ודאגנית לעתידו של הארגון: "רק על-ידי חזרה לייעוד שלשמו הוקם ולרוח הענווה ששימשה לו השראה, יכול HRW לחדש את מעמדו ככוח מוסרי במזרח-התיכון וברחבי-העולם. אם לא יעשה כן, תיפגע מהימנותו באופן חמור ויצטמצם תפקידו החשוב בעולם". כך, במילים הללו, סיים ברנשטיין את מאמרו המיוחד והביקורתי.

למרות שהמאמר התפרסם בעברית בעיתון הארץ ב-21 באוקטובר 2009, (ועל כך יש לברך את העיתון), אין הדבר מבטל כליל את הביקורת המוצדקת המוטחת בעיתון על תפקידו ההרסני בעיצוב המגמות האנטי-ישראליות בזירה הבינלאומית. עיתון הארץ יחד עם הארגונים הרדיקליים הפועלים בישראל, חייבים לערוך חשבון-נפש נוקב ואכזרי - הן עם עצמם והן עם דעותיהם הקיצוניות - וזאת, בדומה לחשבון-הנפש שהגיש לפנינו רוברט ברנשטיין בדרכו המיוחדת. אם הוא יכול, גם העיתון יכול.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "Human Rights Watch ומדינת ישראל", 24 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

קולונל ריצ'ארד קמפ ודו"ח גולדסטון

ההחלטה של מועצת זכויות האדם של האו"ם שהתקבלה ב-16 באוקטובר 2009 בעקבות דו"ח גולדסטון האנטישמי הייתה צפויה. שוב, חשוב לציין, שהדו"ח החד-צדדי הזה וההחלטה שהתקבלה ברוב של 25 מדינות שתמכו לעומת 6 מדינות שהתנגדו, מעלה לדיון נושאים רבים היכולים לחזק את העמדה הישראלית בזירה הבינלאומית. בדרך-כלל, כאשר ישראל נתקלת בקשיים בזירה הבינלאומית, ישנה נטייה תקשורתית פנים-ישראלית להאשים דווקא את מהלכיה של ממשלת-ישראל על-כך שהיא לא נקטה את כל הצעדים הדרושים כדי להתמודד עם הנושא שעל הפרק.

בתרבות התקשורתית הצינית שהשתרשה בישראל בשנים האחרונות, קשה לשכנע את אמצעי התקשורת בישראל שהם חלק אינטגרלי מהמאבק הצודק של מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית, וכי ישנם נושאים שהם הרבה מעבר לדיון השטחי המתייחס לדעה פוליטית כזאת או אחרת. לא תמיד צריך להסכים עם כל החלטה מדינית, אבל תמיד צריך לעמוד לצידה של מדינת-ישראל בעיקר בזירה הבינלאומית ובמיוחד בשאלת הסכסוך הערבי-ישראלי. דו"ח גולדסטון מוכיח לנו פעם נוספת שה"תחקירים" וה"ידיעות" הרשלניים שהופיעו בתקשורת הישראלית לאחר המערכה בעזה (עופרת יצוקה), ושנועדו לחשוף לכאורה את מעשיהם של חיילי צה"ל, הסבו נזק רב לישראל בשל מעמדה הרגיש בזירה הבינלאומית.

ישראל אינה מבצעת פשעי מלחמה, וכי הזכות להגנה עצמית עומדת לה בכל עת ובכל מצב. לפיכך השאלה מטופשת "האם קצינים בכירים יכולים לנסוע לחו"ל בשל החשש מתביעות משפטיות" אינה צריכה להיות הנושא העיקרי, שכן הדיון הכללי חורג הרבה מעבר לכך, והוא נוגע בעצם הלגיטימיות של מדינת-ישראל כמדינה יהודית, ריבונית ועצמאית. יש לשים לב לכך, שארגונים אחדים המייצגים את ערביי-ישראל כדוגמת ארגון עדאלה, מנהלים תעמולה זדונית ומקיפה נגד ישראל בזירה הבינלאומית. מדינת-ישראל הרשמית בחרה להתעלם מהארגונים הללו כפי שהיא מתעלמת ממעשיהם של ערביי-ישראל בנושאים נוספים הנוגעים לפשע, למיסים ולחינוך לרדיקליות אסלאמית. אנחנו שרויים במלחמת אזרחים לטנטית, אך עדיין המערכת המשפטית הישראלית מחפשת פתרונות קלים הנמצאים, לכאורה, מתחת לפנס.

קופת השרצים של רוסיה וסין
לעצם הרחבת הדיון העומד על הפרק, נבחן לרגע קט אלו מדינות הצביעו בעד ההחלטה האנטי-ישראלית שהתקבלה במועצת לזכויות האדם של האו"ם. ובכן, שימו לב: רוסיה, סין, ארגנטינה, בחריין, בנגלדש, בוליביה, קובה, מצרים, גאנה, הודו, אינדונזיה, ירדן, ג'יבוטי, סעודיה, פקיסטן, הפיליפינים, קטר, סנגל, דרום-אפריקה, ברזיל, ניקרגואה, ניגריה, צ'ילה, מאוריציוס והרשות הפלסטינית.

לכל אחת מהמדינות הללו ישנה קופת-שרצים גדולה הן בהיבט הפנימי והן בהיבט הבינלאומי. במילים אחרות, המועצה לזכויות אדם של האו"ם הפכה "עיר מקלט" למדינות בעלות רקורד הומאני מפוקפק ביותר, וחלקן הגדול כמו סין, רוסיה, סעודיה ופקיסטן, מנהלות מערכות ברוטאליות שיטתיות באמצעות טרור חסר-הבחנה ללא כל תגובה בינלאומית ראויה. מאז הקמתה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם ב-2006, התקבלו עד כה 10 החלטות אנטי-ישראליות, תוך התעלמות מכוונת ממעשיהן הברוטאליים של שאר המדינות. עד כה, לא התקבלה כל החלטה המגנה מדינה אחרת - מלבד ישראל.

תעמולה ולא הסברה
מדינת-ישראל הרשמית, הציבור הישראלי יחד עם התקשורת הישראלית, חייבים להחליף את התסריט הפחדני המתרוצץ בראשם של רבים וטובים בקרבנו. אני רוצה להזכיר לקוראים הישראלים שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, באוקטובר 1973, מעמדה הבינלאומי של ישראל היה בשפל חסר-תקדים. כיום, קולה של ישראל נשמע במגוון רחב יותר של אמצעים ויש לנו יכולת להשפיע על יחידים, על קבוצות ועל מדינות רבות. יתרה מזאת, בשל ההתמודדות הישראלית בזירות אקוטיות אחדות, מדינת-ישראל נבחנת במעשיה - הן מצד מדינות ידידותיות והן מצד מדינות יריבות ועוינות. לפיכך, אם ישראל נמצאת כרגע במוקד ההתעניינות הבינלאומי, עליה לנצל כל הזדמנות כדי לחשוף, ללא מורא וללא פחד, את הצביעות הבינלאומית לאור ההחלטה האחרונה ולאור ההחלטות הקודמות שהתקבלו במסגרות הבינלאומיות. אסור להתנצל או להיכנס למגננה הסברתית - אלא יש לתקוף ואף לנהל מערכת תעמולתית מקיפה בדומה לתעמולה המתנהלת במדינות דמוקרטיות אחרות. בסופו של דבר, גם גולדסטון ישתכנע שהוא חתום על דו"ח מפוקפק ורשלני, לכול הדעות, המשרת מגמות אנטישמיות קיצוניות.

תפקידו החשוב של ריצ'ארד קמפ
קולונל ריצ'ארד קמפ היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן במסגרת כוחות נאט"ו. לנוכח תפקידו הצבאי, יש בידיו כלים לערוך השוואות בינלאומיות הנוגעות להתנהגותם של צבאות בעת מלחמה ובעת עימותים צבאיים אלימים. בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", קולונל קמפ לא היסס להגן על ישראל בראיון ל-BBC במילים הללו: "החמאס הוכשר וצויד על-ידי איראן וחיזבאללה להשתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי. ולמרות שישראל נוקטת בצעדים למניעת פגיעה באזרחים, ואני יכול לספר על האמצעים הללו, זה בלתי אפשרי למנוע פגיעה כזאת". עוד הוסיף קולונל קמפ באופן נחרץ: "ישראל עשתה ב'עופרת יצוקה' מאמצים יותר גדולים מכל צבא אחר בעולם כדי למנוע פגיעה בחפים-מפשע".

ביוני 2009, קולונל קמפ נשא דברים במסגרת כנס שעסק בדיני מלחמה ובמאבק נגד הטרור העולמי - שנערך ב"מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה". גם במקרה הזה קמפ לא היסס להשמיע את קולו המצפוני באופן ברור, גלוי ונחרץ: "הצעדים יוצאי הדופן שנקט צה"ל במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' על-מנת להגן על זכויותיהם של לוחמים ואזרחים הם יותר מכל מה שעשה כל צבא אחר במהלך ההיסטוריה של המלחמות. בכל זאת, צה"ל נחל הפסד בזירה התקשורתית. בימינו, אנו נמצאים בעידן של לוחמה תקשורתית. השיטות בהן משתמשים החמאס, החזבאללה והטליבאן משרתות אותם היטב והם ימשיכו להשתמש בהן".

כאשר התקיים הדיון במועצה לזכויות אדם של האו"ם ב-16 באוקטובר 2009, קולונל ריצ'ארד קמפ פנה אל נשיא המועצה במשפטים הברורים הללו: "כבוד הנשיא, על סמך הידע והניסיון שלי, אני יכול להגיד שבמהלך מבצע 'עופרת יצוקה', כוחות הצבא הישראלי עשו עבור השמירה על זכויות האזרחים באזור הלחימה יותר מאשר כל צבא אחר בהיסטוריית הלחימה המודרנית. ישראל עשתה זאת, בעודה מתמודדת עם אויב שהציב בכוונה את כוחו צבאי מאחורי מגן-אנושי של אוכלוסייה אזרחית".

המשימה החשובה העומדת בפני כל המערכות הציבוריות בישראל, כולל אלה המתיימרים להיות אנשי-רוח בעיני עצמם ובעיני אחרים, היא שהקולות המצפוניים הללו לא ישארו בעלטה הבינלאומית הצבועה והמתחסדת. פרס נובל לספרות - זה דבר חשוב. גם פרס נובל לכימיה נחשב לפרס מאוד חשוב. ללא כל ספק, פרס נובל לפיזיקה נחשב לפסגת ההכרה הבינלאומית. ועם כל זאת, לאף אחד מאיתנו אסור לעמוד מהצד לנוכח המסע השיטתי המתנהל נגד עצם קיומה של ישראל כמדינה וכחברה. לאנטישמיות העולמית יש בסיס לא-רציונאלי, שכן לא צריך להיות באמת "אשם" כדי להיות "מואשם" - כפי שאנו מכירים זאת לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו. במילים אחרות, כל מי שעומד מהצד כמשקיף מעל "הטריבונה הבינלאומית", נחשב לשותף מלא לעוול המתחולל לנגד עינינו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "קולונל ריצ'ארד קמפ ודו"ח גולדסטון", 18 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.