לקראת סוף אוקטובר 2009, שרת-החוץ האמריקאית, הילרי קלינטון, ערכה ביקור מדיני חשוב בפקיסטן המדממת - מדינה הסובלת מאלימות קשה ופיגועים רצחניים המתרחשים מידי יום. בניגוד לפעמים קודמות, ביקורה של קלינטון בפקיסטן מיקד את תשומת-הלב התקשורתית בארה"ב, וזאת בשל שרשרת האירועים הקשים והאלימים המתחוללים בתוך פקיסטן ובין פקיסטן לבין שכנותיה. לא רבים שמו-לב לכך, אולם קלינטון ערכה מפגשים מדיניים גם עם מנהיגי שבטים פקיסטניים על-מנת להפיג את החשדנות המסורתית בנוגע למעורבות האמריקאית באזור ולדרכי המאבק האמריקאי בטרור האסלאמי. עוד נשוב לגעת בנושא זה בהמשך המאמר.
בשיחה עם עיתונאים במהלך הביקור בפקיסטן, שרת-החוץ קלינטון נשאלה על-ידי כתבים זרים האם היא סומכת על הפקיסטנים. תשובתה המוזרה של שרת-החוץ חשפה למעשה את הרדידות המחשבתית המעצבת את המדיניות האמריקאית, שכן היא הצהירה ללא כל היסוס שארה"ב ופקיסטן חולקים ערכים משותפים. לטענתה, בארה"ב קיימת קהילה פקיסטנית גדול ומצליחה, ולכן חשוב לקיים מפגשים גם עם מנהיגים המייצגים אוכלוסיות שונות במדינה הפקיסטנית. אכן תשובה יפה, אולם אין לה שום קשר למציאות המדממת במרחב האסלאמי. קלינטון, בדומה לאובמה, משתמשת ברטוריקה יפה כתחליף להתמודדות אמיתית עם המציאות האסלאמית הקשה והאפורה.
נקודה נוספת, חשובה ומעניינת, נוגעת לבעיית קשמיר - אזור הנמצא במחלוקת קשה בין פקיסטן להודו: פקיסטן טענה בפני קלינטון שאי-אפשר להילחם בטרור ללא פתרון פוליטי בחבל קשמיר. מנגד, קלינטון דחתה את הטענה הזו על-הסף, ומסרה כי מוטלת החובה על הפקיסטנים לנהל מערכת יחסים תקינה עם הודו למרות בעיית קשמיר. במילים אחרות, קלינטון רמזה לפקיסטנים שבעיותיהם הפנימיות קשות הרבה יותר, וכי אל להם להתחמק מאחריות בעזרת התמקדות מלאכותית בעניין הקשמירי. התקשורת ההודית אהבה מאוד את התשובה, אולם גם הפעם קלינטון חשפה את העיקרון האמריקאי הנוגע להפגנת "קשיחות כנה ואמיתית" רק כשארה"ב עומדת בפני תבוסה צבאית, וזאת בשל מעורבותה באפגניסטן מאז דצמבר 2001.
ארה"ב מתישה את כוחה מול האסלאם הרדיקלי
כאשר ארה"ב מנהלת דיאלוג עם מדינות מוסלמיות, נשאלת השאלה האם באמת ארה"ב מנהלת דיאלוג עם מדינות נורמאליות במובן המקובל של המונח? הדוגמא הפקיסטנית תבהיר לנו את מהותו העיקרית של המושג "ריבונות" בעולם-המוסלמי הכולל את עיראק, אפגניסטן, הרשות-הפלסטינית, טורקיה, איראן, לבנון, סוריה, מצרים, סומליה, ירדן ובעוד עשרות מדינות מוסלמיות הקיימות ברחבי-העולם.
במהלך ביקורה של הילרי קלינטון בפקיסטן, היא הצהירה ש"קשה לה להאמין שאנשי ממשל בכירים בפקיסטן אינם יודעים היכן מתחבאים מנהיגי אל-קאעידה". הצהרה זו, לצד אחרות, חשפה את המלכודת (והתסכול) בה שרויה ארה"ב במגעיה עם העולם-המוסלמי, וזאת למרות דברי הכיבושין והחנפנות של הנשיא ברק חוסיין אובמה שהופנו לעבר המדינות המוסלמיות בעת נאומו בקהיר ביוני 2009. על-מנת לשכנע את הפקיסטנים בכוונות הטובות של ארה"ב, הילרי קלינטון הגישה לפקיסטן חבילת-סיוע נדיבה בסכום של 7.5 מיליארד דולר. אולם, הסיוע התקבל בחשדנות, משום שהוא נתפס כאמצעי כדרכו ארה"ב רוצה להשפיע על הפוליטיקה הפנימית במדינה הפקיסטנית.
ביום בו הגיעה קלינטון לפקיסטן, התרחש פיגוע מחריד בעיר פשוואר שגרם למותם של 105 בני-אדם, רובם נשים וילדים. רק במהלך חודש אוקטובר 2009, נהרגו מאות אנשים בפיגועים רצחניים ובעימותים צבאיים בין הצבא הפקיסטני לבין אנשי הטליבאן. כ-30,000 חיילים פקיסטנים משתתפים במבצע צבאי רחב-היקף בחבל ווזיריסטן השוכן בגבול עם אפגניסטן - חבל המשמש בסיס-הפעלה ומקלט לפעילי אל-קאעידה ולאנשי הטליבאן. עד לסוף אוקטובר 2009, כוחות הטליבאן שלטו בדרום ווזירסטן על כ-3,500 קמ"ר, וזאת בעזרת סיוע נרחב מצד האוכלוסייה המקומית ובעזרתם של פעילי טרור אסלאמיים שהגיעו לאזור מעשרות מדינות שונות. על-פי הערכות שונות, בן-לאדן מצא מקלט בפקיסטן - באזור השוכן ליד הגבול עם אפגניסטן. ב-3 בנובמבר 2009, התפרסם סקר דעת-קהל שנערך בידי "גאלופ פקיסטן" בנוגע למבצע הצבאי הפקיסטני נגד כוחות הטליבאן בחבל ווזיריסטן: מרבית הנשאלים בסקר תמכו במבצע הצבאי, אולם 25 אחוזים מהנשאלים טענו כי האחריות לפרוץ האלימות מוטלת על אנשי הטליבאן, בעוד ש-35 אחוזים מהנשאלים הטילו את האחריות של שכמה של ארה"ב בשל התרחבות המלחמה באפגניסטן (בדומה למה שהתרחש במלחמת וייטנאם).
יומיים לאחר ביקורה של קלינטון, שוב התרחש פיגוע התאבדות בעיר רוואלפינדי (Rawalapindi) שבצפון פקיסטן שגרם לרציחתם של 37 בני-אדם חפים-מפשע. בשל האירועים האלימים הרבים המתרחשים מידי יום בצפון-מערב פקיסטן, מוסדות האו"ם הודיעו כי הם מקפיאים על כל הפעילות ארוכת-הטווח של האו"ם באזור הקרוב לגבול האפגני. ההודעה המיוחדת הזו הגיעה לאחר ש-11 עובדי או"ם נרצחו רק במהלך חודש אוקטובר 2009. ארגונים בינלאומיים אחרים חוששים עד מאוד לפעול באזור זה, אולם ארגונים אלה מגלים "אומץ רב" באזורים רגועים יותר, כמו ישראל, כדי להצדיק את קיומם. לצד הבעיות הרבות הללו, ארה"ב צריכה להתמודד גם עם פעילותם העצמאית של שירותי-המודיעין של פקיסטן.
על-פי טענות אחדות שנמסרו במהלך השנים האחרונות, שירותי-המודיעין של פקיסטן (ISI) סייעו בעקיפין לבן-לאדן או לפחות ידעו היכן הוא מסתתר. למרות שחלק מהטענות הללו מקורן בהודו היריבה, כל מי שעקב אחרי המעללים של ה-SIS, אינו מתפלא על-כך, משום ששרותי-המודיעין של פקיסטן פועלים באופן-עצמאי ללא כל פיקוח ממשלתי אפקטיבי. שירותי-המודיעין של פקיסטן מסייעים לארגון הטרור "לשקאר א-טייבה" הפועל מקשמיר נגד מטרות הודיות. ארגון זה ביצע את מתקפת הטרור האכזרית במומביי, ב-26 בספטמבר 2008, שבמהלכה נרצחו 173 בני-אדם, ביניהם גם ישראלים אחדים שנרצחו בהתקפה המתוכננת על בבית חב"ד. פקיסטן יודעת היטב מי הם האנשים שביצעו את פעולת הטרור הרצחנית שהצליחה לשתק את העיר מומביי למשך ארבעה ימים רצופים.
שירותי-המודיעין של פקיסטן סייעו לד"ר עבדול קאדר ח'אן (אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית) להקים רשת בינלאומית שעסקה במכירת ידע גרעיני לאיראן, לצפון-קוריאה, ללוב ולסוריה. רק בעקבות לחץ של מדינות מערביות אחדות, נעצר עבדול קאדר ח'אן והושם במעצר-בית בתנאים של בית-מלון יוקרתי. עדות עקיפה למעלליהם של גורמים פקיסטניים רשמיים נמסרה מפיו של שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן. שבועיים לפני שבנזיר בוטו נרצחה, (בוטו נרצחה ב-27 בדצמבר 2007), גילרמן נפגש עמה לארוחת-ערב אינטימית יחד עם בעלה - אסיף עלי זרדרי שהוא ראש-ממשלת פקיסטן כיום (נכון לנובמבר 2009). בפגישה זו, בוטו סיפרה לגילרמן כי בעת כהונתה כראש-ממשלת פקיסטן, פנו אליה כל ראשי תוכנית הגרעין של פקיסטן בהצעה למכור ידע גרעיני למדינות אחרות כדי לשקם את הכלכלה הפקיסטנית ובכך גם לממן את תוכנית הגרעין של פקיסטן שסבלה ממחסור במזומנים. לדבריה, היא אסרה עליהם לעשות זאת, אולם בוטו הייתה משוכנעת כי לאחר שעזבה את התפקיד, ראשי השלטון הפקיסטניים עסקו במכירת ידע גרעיני למדינות זרות.
בדומה לצפון-קוריאה ואיראן, ניתן להגדיר את פקיסטן כאחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם: לפקיסטן יש נשק גרעיני; היא גובלת עם מדינות בעייתיות כמו איראן ואפגניסטן; יש לה סכסוך-דמים עם הודו (הגרעינית) בשאלת חבל קשמיר; וכן, פקיסטן סובלת מפיצול שבטי עמוק המקשה על המערכת הפוליטית לפעול באורח-מוסכם. אך מעל לכול, לפקיסטן יש שירותי-מודיעין הפועלים באופן עצמאי במנותק מהמשטר הפוליטי הנבחר בבחירות מדומות. ובכן, לאור כל זאת, נשאלת השאלה האם פקיסטן האסלאמית שונה מכול מדינה מוסלמית אחרת המוכרת לנו כיום? התשובה, לצערנו הרב, היא שלילית. לצד פקיסטן, גם התסבוכת הפוליטית האפגנית (בנוסף לאתגר הצבאי) מטלטלת את המדיניות האמריקאית באזור.
התסבוכת האפגנית
בתחילת נובמבר 2009 היה אמור להתקיים הסיבוב המכריע לבחירתו של נשיא חדש למדינה האפגנית, וזאת בעקבות אי-סדרים שהתגלו בסיבוב הראשון שהביאו לבחירתו של חמיד קרזאי הנחשב לדמות שנויה-במחלוקת בשל התנהלותו המושחתת. מול קרזאי התמודד עבדאללה עבדאללה שהציג עמדה פוליטית שנתמכה בידי האמריקאים וזכתה לעידוד מידי ברק חוסיין אובמה. ב-1 בנובמבר 2009, ימים ספורים בלבד לאחר ביקורה המתוקשר של קלינטון במדינה הפקיסטנית, הודיע עבדאללה עבדאללה כי הוא פורש מהסיבוב השני, ובכך הוא סלל את הדרך להמשך שלטונו המושחת של קרזאי באפגניסטן. במילים אחרות, המדיניות הרשמית של ברק חוסיין אובמה שוב כשלה, וזאת בשל חוסר-הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים המתרחשים בעולם-המוסלמי. בחירתו המחודשת של קרזאי, תקשה על ברק חוסיין אובמה לקבל תמיכה בקונגרס האמריקאי בנוגע לתוכניתו להעניק מימון ענק לצבא האפגני במסגרת מהמאבק הגלובלי בטרור האסלאמי. ב-2 בנובמבר 2009, הודיע הנשיא האפגני חמיד קרזאי על "נצחונו" בסיבוב השני, ודקות אחדות לאחר מכן קרזאי קיבל את ברכתן של ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות.
למרות שהמלחמה באפגניסטן מנוהלת באופן בלעדי בידי ארה"ב, מאות חיילים מהקואליציה הבינלאומית קיפחו את חייהם בלחימה מול אנשי הטליבאן ונגד פעילי על-קאעידה. כך למשל, ב-4 בנובמבר 2009, שוטר אפגני ירה למוות ב-5 חיילים בריטים, ובכך עלה מניין החיילים ההרוגים של בריטניה באפגניסטן ל-299. הנשיא אמריקאי, ברק חוסיין אובמה, ניסה להתרחק ככול האפשר ממדיניותו של ג'ורג' בוש (בעיקר מבחינה מילולית). אולם במהלך השנה האחרונה, אובמה אישר 42 חיסולים ממוקדים באפגניסטן שגרמו למותם של 450 בני-אדם, רובם חפים-מפשע. הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש, אישר רק 40 חיסולים ממוקדים בשלוש השנים האחרונות לכהונתו. אף לא גורם בינלאומי אחד דרש להעמיד לדין את ברק חוסיין אובמה בשל המעשים הללו.
האם ארה"ב זקוקה לאסטרטגיה חדשה?
כאשר בוחנים את המושגים "ריבונות", "משטר פוליטי" ו"אפקטיביות שלטונית" במדינה האסלאמית, הדוגמא הפקיסטנית היא רק מיקרוקוסמוס למה שמתחולל בכול העולם-המוסלמי. ארה"ב נאלצת כיום להתמודד אם גורמים רבים ושונים במרחב-המוסלמי שהם בעלי אינטרסים מנוגדים לחלוטין, בדומה למה שהתחולל בתקופת מלחמת-וייטנאם ובתקופת המעורבות האמריקאית הפעילה בדרום-אמריקה בשנות ה-70 של המאה הקודמת.
בעזרת מניפולציות פוליטיות בינלאומיות, ארה"ב הצליחה להביא לבחירתם של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ברשות הפלסטינית, של נורי אל-מלאכי בעיראק, של חמיד קרזאי באפגניסטן ושל סעד אל-חרירי בלבנון. אף לא אחד מהם הצליח לבסס שלטון פוליטי אפקטיבי ללא העזרה הישירה של ארה"ב. יתרה מזאת, ארה"ב מעורבת באופן-ישיר בעוד עשרות מדינות אסלאמיות בעלות שלטון פוליטי רעוע כדוגמת תימן, וכן היא נאלצת בעל-כורחה לתמרן בין כוחות פוליטיים מנוגדים כפי שבדבר מתרחש בעוצמה רבה במדינה הטורקית. לאחרונה, סעודיה שהיא בעלת-בריתה הקרובה של ארה"ב סובלת מהתקפות של מורדים שיעים המגיעים מתימן בעידודה ובסיועה הישיר של איראן. בשל כל, הצבא הסעודי ערך התקפה אווירת על מעוזי המורדים השיעים בצפון-תימן, ב-5 בנובמבר 2009, שבמהלכה נהרגו לפחות 40 מורדים שיעים.
כאשר בוחנים את האירועים הללו במזרח-התיכון, ניתן להבחין בידיהן הארוכות של איראן וסוריה הבוחשות בכל פינה מפינותיו של המרחב. כך למשל, כל סוכנויות המודיעין של ארה"ב יודעות שסוריה מסייעת לפעילי אל-קאעידה לחדור למדינה העיראקית דרך הגבול הסורי - גם בעידודה של איראן. ולמרות זאת, ממשל אובמה ניהל מגעים מדיניים עם סוריה מתוך גישה פייסנית ומתחנפת כחלק מ"התפיסה החדשה" של הממשל האמריקאי כלפי העולם-המוסלמי. במילים אחרות, איראן מנהלת מלחמת-התשה עם ארה"ב באמצעות ארגוני טרור אסלאמיים ומדינות רדיקליות אחדות, אך איראן עצמה אינה נפגעת ממלחמה זו משום שארה"ב עסוקה צבאית באזורי לחימה שונים במרחב-האסלאמי. במקום להתמקד בראש התמנון, ארה"ב נלחמת מלחמה סיזיפית רק בזרועותיו המתרבות של התמנון האיראני.
הרדיקליזם האסלאמי אכן מהווה בעיה חמורה לעולם-החופשי. אולם השילוב בין רדיקליזם דתי לבין נשק בלתי-קונבנציונאלי מהווה בעיה חמורה הרבה יותר בהשוואה לכל פעולת טרור קונבנציונאלית או מהשתלטותו של ארגון טרור רדיקלי על שטח גיאוגרפי מוגדר. איראן וסוריה מעוניינות לראות את ארה"ב מתבוססת בבוץ העיראקי והאפגני, וזאת ללא שום קשר לגישה הפייסנית של הממשל האמריקאי כלפי העולם-המוסלמי. מבחינתן של סוריה ואיראן, ההסתבכות הצבאית האמריקאית משרתת את המטרות האסטרטגיות ארוכות-טווח של איראן הנוגעות למעמדה האזורי ולזכותה לפתח נשק גרעיני.
הסכנה היא שהתסבוכת האמריקאית עלולה להוביל את מעצבי המדיניות בארה"ב להגיע לפשרה מרחיקת-לכת עם איראן כדי שזו, בתמורה לכך, תעזור לארה"ב לצאת מהתסבוכת בה נתונה ארה"ב. במילים אחרות, הדרמה הפקיסטנית היא רק קדימון למה שעתיד להתחולל במרחב המזרח-תיכוני אם איראן תצליח לשטות בארה"ב ובעולם כולו בנושא הגרעיני - על כל המשתמע מכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה בין אפגניסטן לפקיסטן", מגזין המזרח התיכון, 5 בנובמבר 2009.
בשיחה עם עיתונאים במהלך הביקור בפקיסטן, שרת-החוץ קלינטון נשאלה על-ידי כתבים זרים האם היא סומכת על הפקיסטנים. תשובתה המוזרה של שרת-החוץ חשפה למעשה את הרדידות המחשבתית המעצבת את המדיניות האמריקאית, שכן היא הצהירה ללא כל היסוס שארה"ב ופקיסטן חולקים ערכים משותפים. לטענתה, בארה"ב קיימת קהילה פקיסטנית גדול ומצליחה, ולכן חשוב לקיים מפגשים גם עם מנהיגים המייצגים אוכלוסיות שונות במדינה הפקיסטנית. אכן תשובה יפה, אולם אין לה שום קשר למציאות המדממת במרחב האסלאמי. קלינטון, בדומה לאובמה, משתמשת ברטוריקה יפה כתחליף להתמודדות אמיתית עם המציאות האסלאמית הקשה והאפורה.
נקודה נוספת, חשובה ומעניינת, נוגעת לבעיית קשמיר - אזור הנמצא במחלוקת קשה בין פקיסטן להודו: פקיסטן טענה בפני קלינטון שאי-אפשר להילחם בטרור ללא פתרון פוליטי בחבל קשמיר. מנגד, קלינטון דחתה את הטענה הזו על-הסף, ומסרה כי מוטלת החובה על הפקיסטנים לנהל מערכת יחסים תקינה עם הודו למרות בעיית קשמיר. במילים אחרות, קלינטון רמזה לפקיסטנים שבעיותיהם הפנימיות קשות הרבה יותר, וכי אל להם להתחמק מאחריות בעזרת התמקדות מלאכותית בעניין הקשמירי. התקשורת ההודית אהבה מאוד את התשובה, אולם גם הפעם קלינטון חשפה את העיקרון האמריקאי הנוגע להפגנת "קשיחות כנה ואמיתית" רק כשארה"ב עומדת בפני תבוסה צבאית, וזאת בשל מעורבותה באפגניסטן מאז דצמבר 2001.
ארה"ב מתישה את כוחה מול האסלאם הרדיקלי
כאשר ארה"ב מנהלת דיאלוג עם מדינות מוסלמיות, נשאלת השאלה האם באמת ארה"ב מנהלת דיאלוג עם מדינות נורמאליות במובן המקובל של המונח? הדוגמא הפקיסטנית תבהיר לנו את מהותו העיקרית של המושג "ריבונות" בעולם-המוסלמי הכולל את עיראק, אפגניסטן, הרשות-הפלסטינית, טורקיה, איראן, לבנון, סוריה, מצרים, סומליה, ירדן ובעוד עשרות מדינות מוסלמיות הקיימות ברחבי-העולם.
במהלך ביקורה של הילרי קלינטון בפקיסטן, היא הצהירה ש"קשה לה להאמין שאנשי ממשל בכירים בפקיסטן אינם יודעים היכן מתחבאים מנהיגי אל-קאעידה". הצהרה זו, לצד אחרות, חשפה את המלכודת (והתסכול) בה שרויה ארה"ב במגעיה עם העולם-המוסלמי, וזאת למרות דברי הכיבושין והחנפנות של הנשיא ברק חוסיין אובמה שהופנו לעבר המדינות המוסלמיות בעת נאומו בקהיר ביוני 2009. על-מנת לשכנע את הפקיסטנים בכוונות הטובות של ארה"ב, הילרי קלינטון הגישה לפקיסטן חבילת-סיוע נדיבה בסכום של 7.5 מיליארד דולר. אולם, הסיוע התקבל בחשדנות, משום שהוא נתפס כאמצעי כדרכו ארה"ב רוצה להשפיע על הפוליטיקה הפנימית במדינה הפקיסטנית.
ביום בו הגיעה קלינטון לפקיסטן, התרחש פיגוע מחריד בעיר פשוואר שגרם למותם של 105 בני-אדם, רובם נשים וילדים. רק במהלך חודש אוקטובר 2009, נהרגו מאות אנשים בפיגועים רצחניים ובעימותים צבאיים בין הצבא הפקיסטני לבין אנשי הטליבאן. כ-30,000 חיילים פקיסטנים משתתפים במבצע צבאי רחב-היקף בחבל ווזיריסטן השוכן בגבול עם אפגניסטן - חבל המשמש בסיס-הפעלה ומקלט לפעילי אל-קאעידה ולאנשי הטליבאן. עד לסוף אוקטובר 2009, כוחות הטליבאן שלטו בדרום ווזירסטן על כ-3,500 קמ"ר, וזאת בעזרת סיוע נרחב מצד האוכלוסייה המקומית ובעזרתם של פעילי טרור אסלאמיים שהגיעו לאזור מעשרות מדינות שונות. על-פי הערכות שונות, בן-לאדן מצא מקלט בפקיסטן - באזור השוכן ליד הגבול עם אפגניסטן. ב-3 בנובמבר 2009, התפרסם סקר דעת-קהל שנערך בידי "גאלופ פקיסטן" בנוגע למבצע הצבאי הפקיסטני נגד כוחות הטליבאן בחבל ווזיריסטן: מרבית הנשאלים בסקר תמכו במבצע הצבאי, אולם 25 אחוזים מהנשאלים טענו כי האחריות לפרוץ האלימות מוטלת על אנשי הטליבאן, בעוד ש-35 אחוזים מהנשאלים הטילו את האחריות של שכמה של ארה"ב בשל התרחבות המלחמה באפגניסטן (בדומה למה שהתרחש במלחמת וייטנאם).
יומיים לאחר ביקורה של קלינטון, שוב התרחש פיגוע התאבדות בעיר רוואלפינדי (Rawalapindi) שבצפון פקיסטן שגרם לרציחתם של 37 בני-אדם חפים-מפשע. בשל האירועים האלימים הרבים המתרחשים מידי יום בצפון-מערב פקיסטן, מוסדות האו"ם הודיעו כי הם מקפיאים על כל הפעילות ארוכת-הטווח של האו"ם באזור הקרוב לגבול האפגני. ההודעה המיוחדת הזו הגיעה לאחר ש-11 עובדי או"ם נרצחו רק במהלך חודש אוקטובר 2009. ארגונים בינלאומיים אחרים חוששים עד מאוד לפעול באזור זה, אולם ארגונים אלה מגלים "אומץ רב" באזורים רגועים יותר, כמו ישראל, כדי להצדיק את קיומם. לצד הבעיות הרבות הללו, ארה"ב צריכה להתמודד גם עם פעילותם העצמאית של שירותי-המודיעין של פקיסטן.
על-פי טענות אחדות שנמסרו במהלך השנים האחרונות, שירותי-המודיעין של פקיסטן (ISI) סייעו בעקיפין לבן-לאדן או לפחות ידעו היכן הוא מסתתר. למרות שחלק מהטענות הללו מקורן בהודו היריבה, כל מי שעקב אחרי המעללים של ה-SIS, אינו מתפלא על-כך, משום ששרותי-המודיעין של פקיסטן פועלים באופן-עצמאי ללא כל פיקוח ממשלתי אפקטיבי. שירותי-המודיעין של פקיסטן מסייעים לארגון הטרור "לשקאר א-טייבה" הפועל מקשמיר נגד מטרות הודיות. ארגון זה ביצע את מתקפת הטרור האכזרית במומביי, ב-26 בספטמבר 2008, שבמהלכה נרצחו 173 בני-אדם, ביניהם גם ישראלים אחדים שנרצחו בהתקפה המתוכננת על בבית חב"ד. פקיסטן יודעת היטב מי הם האנשים שביצעו את פעולת הטרור הרצחנית שהצליחה לשתק את העיר מומביי למשך ארבעה ימים רצופים.
שירותי-המודיעין של פקיסטן סייעו לד"ר עבדול קאדר ח'אן (אבי תוכנית הגרעין הפקיסטנית) להקים רשת בינלאומית שעסקה במכירת ידע גרעיני לאיראן, לצפון-קוריאה, ללוב ולסוריה. רק בעקבות לחץ של מדינות מערביות אחדות, נעצר עבדול קאדר ח'אן והושם במעצר-בית בתנאים של בית-מלון יוקרתי. עדות עקיפה למעלליהם של גורמים פקיסטניים רשמיים נמסרה מפיו של שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן. שבועיים לפני שבנזיר בוטו נרצחה, (בוטו נרצחה ב-27 בדצמבר 2007), גילרמן נפגש עמה לארוחת-ערב אינטימית יחד עם בעלה - אסיף עלי זרדרי שהוא ראש-ממשלת פקיסטן כיום (נכון לנובמבר 2009). בפגישה זו, בוטו סיפרה לגילרמן כי בעת כהונתה כראש-ממשלת פקיסטן, פנו אליה כל ראשי תוכנית הגרעין של פקיסטן בהצעה למכור ידע גרעיני למדינות אחרות כדי לשקם את הכלכלה הפקיסטנית ובכך גם לממן את תוכנית הגרעין של פקיסטן שסבלה ממחסור במזומנים. לדבריה, היא אסרה עליהם לעשות זאת, אולם בוטו הייתה משוכנעת כי לאחר שעזבה את התפקיד, ראשי השלטון הפקיסטניים עסקו במכירת ידע גרעיני למדינות זרות.
בדומה לצפון-קוריאה ואיראן, ניתן להגדיר את פקיסטן כאחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם: לפקיסטן יש נשק גרעיני; היא גובלת עם מדינות בעייתיות כמו איראן ואפגניסטן; יש לה סכסוך-דמים עם הודו (הגרעינית) בשאלת חבל קשמיר; וכן, פקיסטן סובלת מפיצול שבטי עמוק המקשה על המערכת הפוליטית לפעול באורח-מוסכם. אך מעל לכול, לפקיסטן יש שירותי-מודיעין הפועלים באופן עצמאי במנותק מהמשטר הפוליטי הנבחר בבחירות מדומות. ובכן, לאור כל זאת, נשאלת השאלה האם פקיסטן האסלאמית שונה מכול מדינה מוסלמית אחרת המוכרת לנו כיום? התשובה, לצערנו הרב, היא שלילית. לצד פקיסטן, גם התסבוכת הפוליטית האפגנית (בנוסף לאתגר הצבאי) מטלטלת את המדיניות האמריקאית באזור.
התסבוכת האפגנית
בתחילת נובמבר 2009 היה אמור להתקיים הסיבוב המכריע לבחירתו של נשיא חדש למדינה האפגנית, וזאת בעקבות אי-סדרים שהתגלו בסיבוב הראשון שהביאו לבחירתו של חמיד קרזאי הנחשב לדמות שנויה-במחלוקת בשל התנהלותו המושחתת. מול קרזאי התמודד עבדאללה עבדאללה שהציג עמדה פוליטית שנתמכה בידי האמריקאים וזכתה לעידוד מידי ברק חוסיין אובמה. ב-1 בנובמבר 2009, ימים ספורים בלבד לאחר ביקורה המתוקשר של קלינטון במדינה הפקיסטנית, הודיע עבדאללה עבדאללה כי הוא פורש מהסיבוב השני, ובכך הוא סלל את הדרך להמשך שלטונו המושחת של קרזאי באפגניסטן. במילים אחרות, המדיניות הרשמית של ברק חוסיין אובמה שוב כשלה, וזאת בשל חוסר-הבנה בסיסי בנוגע לתהליכים הפוליטיים המתרחשים בעולם-המוסלמי. בחירתו המחודשת של קרזאי, תקשה על ברק חוסיין אובמה לקבל תמיכה בקונגרס האמריקאי בנוגע לתוכניתו להעניק מימון ענק לצבא האפגני במסגרת מהמאבק הגלובלי בטרור האסלאמי. ב-2 בנובמבר 2009, הודיע הנשיא האפגני חמיד קרזאי על "נצחונו" בסיבוב השני, ודקות אחדות לאחר מכן קרזאי קיבל את ברכתן של ארה"ב, בריטניה ומדינות נוספות.
למרות שהמלחמה באפגניסטן מנוהלת באופן בלעדי בידי ארה"ב, מאות חיילים מהקואליציה הבינלאומית קיפחו את חייהם בלחימה מול אנשי הטליבאן ונגד פעילי על-קאעידה. כך למשל, ב-4 בנובמבר 2009, שוטר אפגני ירה למוות ב-5 חיילים בריטים, ובכך עלה מניין החיילים ההרוגים של בריטניה באפגניסטן ל-299. הנשיא אמריקאי, ברק חוסיין אובמה, ניסה להתרחק ככול האפשר ממדיניותו של ג'ורג' בוש (בעיקר מבחינה מילולית). אולם במהלך השנה האחרונה, אובמה אישר 42 חיסולים ממוקדים באפגניסטן שגרמו למותם של 450 בני-אדם, רובם חפים-מפשע. הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש, אישר רק 40 חיסולים ממוקדים בשלוש השנים האחרונות לכהונתו. אף לא גורם בינלאומי אחד דרש להעמיד לדין את ברק חוסיין אובמה בשל המעשים הללו.
האם ארה"ב זקוקה לאסטרטגיה חדשה?
כאשר בוחנים את המושגים "ריבונות", "משטר פוליטי" ו"אפקטיביות שלטונית" במדינה האסלאמית, הדוגמא הפקיסטנית היא רק מיקרוקוסמוס למה שמתחולל בכול העולם-המוסלמי. ארה"ב נאלצת כיום להתמודד אם גורמים רבים ושונים במרחב-המוסלמי שהם בעלי אינטרסים מנוגדים לחלוטין, בדומה למה שהתחולל בתקופת מלחמת-וייטנאם ובתקופת המעורבות האמריקאית הפעילה בדרום-אמריקה בשנות ה-70 של המאה הקודמת.
בעזרת מניפולציות פוליטיות בינלאומיות, ארה"ב הצליחה להביא לבחירתם של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ברשות הפלסטינית, של נורי אל-מלאכי בעיראק, של חמיד קרזאי באפגניסטן ושל סעד אל-חרירי בלבנון. אף לא אחד מהם הצליח לבסס שלטון פוליטי אפקטיבי ללא העזרה הישירה של ארה"ב. יתרה מזאת, ארה"ב מעורבת באופן-ישיר בעוד עשרות מדינות אסלאמיות בעלות שלטון פוליטי רעוע כדוגמת תימן, וכן היא נאלצת בעל-כורחה לתמרן בין כוחות פוליטיים מנוגדים כפי שבדבר מתרחש בעוצמה רבה במדינה הטורקית. לאחרונה, סעודיה שהיא בעלת-בריתה הקרובה של ארה"ב סובלת מהתקפות של מורדים שיעים המגיעים מתימן בעידודה ובסיועה הישיר של איראן. בשל כל, הצבא הסעודי ערך התקפה אווירת על מעוזי המורדים השיעים בצפון-תימן, ב-5 בנובמבר 2009, שבמהלכה נהרגו לפחות 40 מורדים שיעים.
כאשר בוחנים את האירועים הללו במזרח-התיכון, ניתן להבחין בידיהן הארוכות של איראן וסוריה הבוחשות בכל פינה מפינותיו של המרחב. כך למשל, כל סוכנויות המודיעין של ארה"ב יודעות שסוריה מסייעת לפעילי אל-קאעידה לחדור למדינה העיראקית דרך הגבול הסורי - גם בעידודה של איראן. ולמרות זאת, ממשל אובמה ניהל מגעים מדיניים עם סוריה מתוך גישה פייסנית ומתחנפת כחלק מ"התפיסה החדשה" של הממשל האמריקאי כלפי העולם-המוסלמי. במילים אחרות, איראן מנהלת מלחמת-התשה עם ארה"ב באמצעות ארגוני טרור אסלאמיים ומדינות רדיקליות אחדות, אך איראן עצמה אינה נפגעת ממלחמה זו משום שארה"ב עסוקה צבאית באזורי לחימה שונים במרחב-האסלאמי. במקום להתמקד בראש התמנון, ארה"ב נלחמת מלחמה סיזיפית רק בזרועותיו המתרבות של התמנון האיראני.
הרדיקליזם האסלאמי אכן מהווה בעיה חמורה לעולם-החופשי. אולם השילוב בין רדיקליזם דתי לבין נשק בלתי-קונבנציונאלי מהווה בעיה חמורה הרבה יותר בהשוואה לכל פעולת טרור קונבנציונאלית או מהשתלטותו של ארגון טרור רדיקלי על שטח גיאוגרפי מוגדר. איראן וסוריה מעוניינות לראות את ארה"ב מתבוססת בבוץ העיראקי והאפגני, וזאת ללא שום קשר לגישה הפייסנית של הממשל האמריקאי כלפי העולם-המוסלמי. מבחינתן של סוריה ואיראן, ההסתבכות הצבאית האמריקאית משרתת את המטרות האסטרטגיות ארוכות-טווח של איראן הנוגעות למעמדה האזורי ולזכותה לפתח נשק גרעיני.
הסכנה היא שהתסבוכת האמריקאית עלולה להוביל את מעצבי המדיניות בארה"ב להגיע לפשרה מרחיקת-לכת עם איראן כדי שזו, בתמורה לכך, תעזור לארה"ב לצאת מהתסבוכת בה נתונה ארה"ב. במילים אחרות, הדרמה הפקיסטנית היא רק קדימון למה שעתיד להתחולל במרחב המזרח-תיכוני אם איראן תצליח לשטות בארה"ב ובעולם כולו בנושא הגרעיני - על כל המשתמע מכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ברק חוסיין אובמה בין אפגניסטן לפקיסטן", מגזין המזרח התיכון, 5 בנובמבר 2009.
No comments:
Post a Comment