סקר דעת-קהל שהתפרסם בחודש אוגוסט 2009 בעיתון ג'רוזלם פוסט, עורר תימהון גדול בישראל ובארה"ב - עניין שעורר שאלות רבות לצד תסכול עמוק בקרב אוהדיו של אובמה. הסקר נועד למעשה לבחון את תדמיתו של הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, בעיני הציבור היהודי בישראל לאור מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח-התיכון מאז שהנשיא נכנס לתפקידו בינואר 2009.
הנתונים שהובאו בעקבות הסקר אכן יכולים לעורר "תימהון" מסוים. אולם למען האמת, כל מי שעוקב אחרי רחשי-הלב של הישראלים מאז בחירתו של אובמה, הנתונים הללו אינם מעוררים תימהון כלל וכלל. ובכן, מה הם הנתונים שהתגלו לאור הסקר שהתפרסם בעיתון ג'רוזלם פוסט המטרידים את מנוחתם של ישראלים ואמריקאים אחדים? ובכן, הסתבר כי רק 4 אחוזים מהנשאלים היהודים בישראל טענו שאובמה הוא "פרו-ישראלי"; 51 אחוזים טענו שאובמה הוא "פרו פלסטיני"; 35 אחוזים טענו שהוא "נשיא נייטרלי". כעת נשאלת השאלה המסקרנת "איך מסבירים את התופעה הזו", שבה רק 4 אחוזים מהישראלים חשים שאובמה הוא פרו-ישראלי?
לצורך הדיון בבעיה האקוטית הזו, התפרסם מאמרו של שמואל רוזנר בעיתון מעריב, ב-19 באוקטובר 2009, כדי להעניק לקוראים הסבר מניח את הדעת לתופעה הזו, ומאידך גם לציין את חוסר-שביעות רצונם של האמריקאים לנוכח יוקרתו הציבורית הירודה של הנשיא בעיני הישראלים. רוזנר, שהוא עיתונאי חד-עין ומומחה להיסטוריה אמריקאית, מסקר בקביעות ובכישרון רב את הפוליטיקה האמריקאית עבור התקשורת הישראלית. ולמרות זאת, איזה הסבר מציע לנו רוזנר לנוכח הנתונים המעניינים הללו שעלו מהסקר?
ובכן, תחזיקו חזק ותקראו היטב את מה שיש לרוזנר להציע לנו במשפטים הבאים מפרי עטו: "אולי הפינוק של 16 השנים האחרונות עשה את שלו, וישראלים כבר לא מוכנים לשמוע על פחות מבוש וקלינטון, ואפשר גם לחשוד ששמץ גזענות תורם משהו לחוסר הביטחון שחשים ישראלים לנוכח נשיא שחור ששמו האמצעי חוסיין". וואו, פנטסטי! באמת תודה רבה על הפרשנות המדהימה הזו. לרגע חשבתי שההתנהלות של אובמה מאז ינואר 2009 כלפי ישראל היא שעושה את ההבדל הגדול בין תמיכה בו לבין רתיעה ממדיניותו.
רוזנר ממשיך ומציע לקוראים הישראלים את ההצעה הבאה: "כדאי לחזור לקרקע המציאות - בוש וקלינטון הלכו ולא חוזרים. אמריקה משתנה ולא תמיד תבחר נשיא עם אינסטינקט פרו-ישראלי מפותח. אובמה, בשלב זה, אכן איננו מלהיב מנקודת המבט הישראלית, אך עדיין רחוק מלהיות עוין. 40 אחוזי תמיכה - לא ארבעה - יהיה מספר סביר הרבה יותר". הבנתם? 40 אחוזי תמיכה - זה המספר הראוי לנשיא האמריקאי בדעת-הקהל בישראל, לא פחות. אולם, כדי שהדבר יתרחש במציאות, עלינו לעסוק בשאלה המעניינת "מדוע הישראלים אינם סומכים על ברק חוסיין אובמה".
ראשית, בואו נסלק לחלוטין את עניין הגזענות. הטיעון הזה הוא פשטני מידי ברמה של פופוליזם תקשורתי, שכן לצבע עורו של הנשיא ולשמו האמצעי אין שום קשר לנושא (ולנשיא) שעל הפרק. יתרה מזאת, זה שצבע עורו שחור, וזה ששמו האמצעי חוסיין, אלה אינם מעניקים לו באופן אוטומטי חסינות ביקורתית לנוכח מדיניותו הסמויה והגלויה כלפי ישראל.
הטון עושה את המוזיקה
במאמר מוסגר ראוי לציין, שבימים אלה מתחולל עימות חזיתי ומתלהם בין הנשיא האמריקאי לבין רשת "פוקס", שכן לדעת אנשי הבית-הלבן, רשת "פוקס" החליטה במודע להטיח ביקורת כלפי אובמה על כל צעד ושעל, ובכך הרשת הציבה את עצמה, לדעתם, כשלוחה פוליטית של המפלגה הרפובליקנית. ההתנהלות הילדותית של הנשיא האמריקאי בעניין התקשורתי, מעלה חשש כבד שהנשיא האמריקאי אינו יכול לחיות עם ביקורת פוליטית כלשהי. וזאת, בניגוד גמור למעשיו ולאמירותיו בתקופת כהונתו של הנשיא בוש שזכו לתמיכה גורפת ואוטומטית מהתקשורת השמאלנית בארה"ב. מה שהיה מותר לעשות לנשיא בוש, אסור בתכלית האיסור לעשות לנשיא אובמה, שכן הוא "הנשיא דמוקרטי השחור הראשון", או משהו בסגנון הזה (והוא גם זכה בפרס נובל לשלום).
בדרך כלל, בחירתו של נשיא חדש בארה"ב, מעלה חששות במדינות רבות ברחבי-העולם. חשש זה, או יותר נכון הסקרנות הזו, לגבי מדיניותו של הנשיא הנבחר, מתבהרת ככול שחולף הזמן. אולם מה שהתחולל בתקשורת הישראלית עם בחירתו של אובמה, גבל בהתרפסות רבתי מצד אחד, ובהיסטריה ילדותית מצד שני. במשך חודשים ארוכים הטיפו לנו בתקשורת הישראלית שהמדיניות האמריקאית לגבי ישראל השתנתה מהקצה לקצה, וכי עידן "הש'ק הפתוח" אם ארה"ב, הסתיים לבלי-שוב. על-בסיס ההנחה הזו, עיתונאים ישראלים החלו לסקר את יחסה החדש של ארה"ב לישראל במונחים של "תחרות איגרוף": סטירה, מכה, בעיטה, השפלה, סנוקרת, כיפופי ידיים, הנחתה, ועוד כל מיני ביטויים שונים ומשונים ברוח המתלהמת שהיא כה אופיינית לתקשורת הישראלית. המטרה הייתה, כמובן, לחבוט בפוליטיקה הישראלית בעיקר לאחר הצלחתו של בנימין נתניהו להרכיב ממשלה חדשה בראשותו.
התרפסות כלפי האסלאם הרדיקלי
הציבור הישראלי חי ונושם פוליטיקה. במשך הזמן, מרבית הציבור הישראלי פיתח חושים מחודדים המצליחים לפרק ניואנסים מילוליים הנאמרים מפי מנהיגים ישראלים ואף כאלה הנאמרים מפי מנהיגים זרים. התכונה המיוחדת הזו הצליחה לזהות באופן-חד וברור את ההתרפסות האמריקאית החדשה כלפי האסלאם וכלפי המדינות הרדיקליות במרחב המזרח-תיכוני כפי שזו התגבשה על-ידי הנשיא אובמה בתמיכתם של עוזריו הרדיקלים לאורך השנה האחרונה. התחושה הזו בנוגע למדיניות האמריקאית החדשה כלפי העולם-הערבי אינה עניין של פינוק ישראלי - אלא זהו עניין של הישרדות קיומית כפי שהיא נתפסת בעיני הציבור הישראלי כולו.
אפשר להניח שקיימת אצל הנשיא אובמה תשוקה מדינית עזה למתג מחדש את ארה"ב בדעת-הקהל העולמית. אולם התשוקה הזו גורמת לשרשרת טעויות תפיסתיות הקשורות למורכבותו של העולם המודרני הנע בין אכזריות דתית בנוסח האסלאמי לבין רפיסות שמאלנית בנוסח נורדי. באופן לא מפתיע כלל, הנשיא אובמה בחר בטקטיקה הערבית המסורתית הנוטה להתמקד באיזה עניין ישראלי שולי במטרה להפגין נחישות וקשיחות כלפי ישראל.
עניין זה מוביל אותנו להתעקשות האמריקאית בשאלת הקפאת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. ההתעקשות הזו הייתה כל-כך אלימה, כל-כך בוטה וכל-כך מיותרת, עד שהדבר העלה חשש כבד בקרב הישראלים שהנשיא אובמה מנסה לזכות בנקודות בעיני העולם-הערבי באמצעות חבטות יומיומיות בישראל. את התרגיל הידוע הזה - שהוא כל-כך אופייני לתרבות הערבית - ניסו רבים לפניו ללא הצלחה גדולה משום שהתרגיל נועד לחפות על מחדליהם ואוזלת-ידם הרשלנית. אולם המשקעים הרבים שנוצרו בשל כך, הותירו את חותמם למשך שנים רבות בדעת-הקהל הישראלית. את הכלל הפשוט הזה, הנשיא אובמה עדיין לא למד - שכן, הטון ללא-כל-ספק עושה את המוזיקה. בסופו של דבר, גם הפוליטיקה החדשה של אובמה תיתקל בתשוקה הקולוניאלית הערבית בעלת הפירוטכניקה המילולית שהיא מובנת גם מבחינה סמנטית לכול ישראלי בר-דעת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים אינם סומכים על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 24 באוקטובר 2009.
הנתונים שהובאו בעקבות הסקר אכן יכולים לעורר "תימהון" מסוים. אולם למען האמת, כל מי שעוקב אחרי רחשי-הלב של הישראלים מאז בחירתו של אובמה, הנתונים הללו אינם מעוררים תימהון כלל וכלל. ובכן, מה הם הנתונים שהתגלו לאור הסקר שהתפרסם בעיתון ג'רוזלם פוסט המטרידים את מנוחתם של ישראלים ואמריקאים אחדים? ובכן, הסתבר כי רק 4 אחוזים מהנשאלים היהודים בישראל טענו שאובמה הוא "פרו-ישראלי"; 51 אחוזים טענו שאובמה הוא "פרו פלסטיני"; 35 אחוזים טענו שהוא "נשיא נייטרלי". כעת נשאלת השאלה המסקרנת "איך מסבירים את התופעה הזו", שבה רק 4 אחוזים מהישראלים חשים שאובמה הוא פרו-ישראלי?
לצורך הדיון בבעיה האקוטית הזו, התפרסם מאמרו של שמואל רוזנר בעיתון מעריב, ב-19 באוקטובר 2009, כדי להעניק לקוראים הסבר מניח את הדעת לתופעה הזו, ומאידך גם לציין את חוסר-שביעות רצונם של האמריקאים לנוכח יוקרתו הציבורית הירודה של הנשיא בעיני הישראלים. רוזנר, שהוא עיתונאי חד-עין ומומחה להיסטוריה אמריקאית, מסקר בקביעות ובכישרון רב את הפוליטיקה האמריקאית עבור התקשורת הישראלית. ולמרות זאת, איזה הסבר מציע לנו רוזנר לנוכח הנתונים המעניינים הללו שעלו מהסקר?
ובכן, תחזיקו חזק ותקראו היטב את מה שיש לרוזנר להציע לנו במשפטים הבאים מפרי עטו: "אולי הפינוק של 16 השנים האחרונות עשה את שלו, וישראלים כבר לא מוכנים לשמוע על פחות מבוש וקלינטון, ואפשר גם לחשוד ששמץ גזענות תורם משהו לחוסר הביטחון שחשים ישראלים לנוכח נשיא שחור ששמו האמצעי חוסיין". וואו, פנטסטי! באמת תודה רבה על הפרשנות המדהימה הזו. לרגע חשבתי שההתנהלות של אובמה מאז ינואר 2009 כלפי ישראל היא שעושה את ההבדל הגדול בין תמיכה בו לבין רתיעה ממדיניותו.
רוזנר ממשיך ומציע לקוראים הישראלים את ההצעה הבאה: "כדאי לחזור לקרקע המציאות - בוש וקלינטון הלכו ולא חוזרים. אמריקה משתנה ולא תמיד תבחר נשיא עם אינסטינקט פרו-ישראלי מפותח. אובמה, בשלב זה, אכן איננו מלהיב מנקודת המבט הישראלית, אך עדיין רחוק מלהיות עוין. 40 אחוזי תמיכה - לא ארבעה - יהיה מספר סביר הרבה יותר". הבנתם? 40 אחוזי תמיכה - זה המספר הראוי לנשיא האמריקאי בדעת-הקהל בישראל, לא פחות. אולם, כדי שהדבר יתרחש במציאות, עלינו לעסוק בשאלה המעניינת "מדוע הישראלים אינם סומכים על ברק חוסיין אובמה".
ראשית, בואו נסלק לחלוטין את עניין הגזענות. הטיעון הזה הוא פשטני מידי ברמה של פופוליזם תקשורתי, שכן לצבע עורו של הנשיא ולשמו האמצעי אין שום קשר לנושא (ולנשיא) שעל הפרק. יתרה מזאת, זה שצבע עורו שחור, וזה ששמו האמצעי חוסיין, אלה אינם מעניקים לו באופן אוטומטי חסינות ביקורתית לנוכח מדיניותו הסמויה והגלויה כלפי ישראל.
הטון עושה את המוזיקה
במאמר מוסגר ראוי לציין, שבימים אלה מתחולל עימות חזיתי ומתלהם בין הנשיא האמריקאי לבין רשת "פוקס", שכן לדעת אנשי הבית-הלבן, רשת "פוקס" החליטה במודע להטיח ביקורת כלפי אובמה על כל צעד ושעל, ובכך הרשת הציבה את עצמה, לדעתם, כשלוחה פוליטית של המפלגה הרפובליקנית. ההתנהלות הילדותית של הנשיא האמריקאי בעניין התקשורתי, מעלה חשש כבד שהנשיא האמריקאי אינו יכול לחיות עם ביקורת פוליטית כלשהי. וזאת, בניגוד גמור למעשיו ולאמירותיו בתקופת כהונתו של הנשיא בוש שזכו לתמיכה גורפת ואוטומטית מהתקשורת השמאלנית בארה"ב. מה שהיה מותר לעשות לנשיא בוש, אסור בתכלית האיסור לעשות לנשיא אובמה, שכן הוא "הנשיא דמוקרטי השחור הראשון", או משהו בסגנון הזה (והוא גם זכה בפרס נובל לשלום).
בדרך כלל, בחירתו של נשיא חדש בארה"ב, מעלה חששות במדינות רבות ברחבי-העולם. חשש זה, או יותר נכון הסקרנות הזו, לגבי מדיניותו של הנשיא הנבחר, מתבהרת ככול שחולף הזמן. אולם מה שהתחולל בתקשורת הישראלית עם בחירתו של אובמה, גבל בהתרפסות רבתי מצד אחד, ובהיסטריה ילדותית מצד שני. במשך חודשים ארוכים הטיפו לנו בתקשורת הישראלית שהמדיניות האמריקאית לגבי ישראל השתנתה מהקצה לקצה, וכי עידן "הש'ק הפתוח" אם ארה"ב, הסתיים לבלי-שוב. על-בסיס ההנחה הזו, עיתונאים ישראלים החלו לסקר את יחסה החדש של ארה"ב לישראל במונחים של "תחרות איגרוף": סטירה, מכה, בעיטה, השפלה, סנוקרת, כיפופי ידיים, הנחתה, ועוד כל מיני ביטויים שונים ומשונים ברוח המתלהמת שהיא כה אופיינית לתקשורת הישראלית. המטרה הייתה, כמובן, לחבוט בפוליטיקה הישראלית בעיקר לאחר הצלחתו של בנימין נתניהו להרכיב ממשלה חדשה בראשותו.
התרפסות כלפי האסלאם הרדיקלי
הציבור הישראלי חי ונושם פוליטיקה. במשך הזמן, מרבית הציבור הישראלי פיתח חושים מחודדים המצליחים לפרק ניואנסים מילוליים הנאמרים מפי מנהיגים ישראלים ואף כאלה הנאמרים מפי מנהיגים זרים. התכונה המיוחדת הזו הצליחה לזהות באופן-חד וברור את ההתרפסות האמריקאית החדשה כלפי האסלאם וכלפי המדינות הרדיקליות במרחב המזרח-תיכוני כפי שזו התגבשה על-ידי הנשיא אובמה בתמיכתם של עוזריו הרדיקלים לאורך השנה האחרונה. התחושה הזו בנוגע למדיניות האמריקאית החדשה כלפי העולם-הערבי אינה עניין של פינוק ישראלי - אלא זהו עניין של הישרדות קיומית כפי שהיא נתפסת בעיני הציבור הישראלי כולו.
אפשר להניח שקיימת אצל הנשיא אובמה תשוקה מדינית עזה למתג מחדש את ארה"ב בדעת-הקהל העולמית. אולם התשוקה הזו גורמת לשרשרת טעויות תפיסתיות הקשורות למורכבותו של העולם המודרני הנע בין אכזריות דתית בנוסח האסלאמי לבין רפיסות שמאלנית בנוסח נורדי. באופן לא מפתיע כלל, הנשיא אובמה בחר בטקטיקה הערבית המסורתית הנוטה להתמקד באיזה עניין ישראלי שולי במטרה להפגין נחישות וקשיחות כלפי ישראל.
עניין זה מוביל אותנו להתעקשות האמריקאית בשאלת הקפאת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. ההתעקשות הזו הייתה כל-כך אלימה, כל-כך בוטה וכל-כך מיותרת, עד שהדבר העלה חשש כבד בקרב הישראלים שהנשיא אובמה מנסה לזכות בנקודות בעיני העולם-הערבי באמצעות חבטות יומיומיות בישראל. את התרגיל הידוע הזה - שהוא כל-כך אופייני לתרבות הערבית - ניסו רבים לפניו ללא הצלחה גדולה משום שהתרגיל נועד לחפות על מחדליהם ואוזלת-ידם הרשלנית. אולם המשקעים הרבים שנוצרו בשל כך, הותירו את חותמם למשך שנים רבות בדעת-הקהל הישראלית. את הכלל הפשוט הזה, הנשיא אובמה עדיין לא למד - שכן, הטון ללא-כל-ספק עושה את המוזיקה. בסופו של דבר, גם הפוליטיקה החדשה של אובמה תיתקל בתשוקה הקולוניאלית הערבית בעלת הפירוטכניקה המילולית שהיא מובנת גם מבחינה סמנטית לכול ישראלי בר-דעת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים אינם סומכים על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 24 באוקטובר 2009.
No comments:
Post a Comment