ב-19 באוקטובר 2009, פרסם רוברט ברנשטיין בעיתון האמריקאי "הניו יורק טיימס" מאמר ביקורת נוקב שעורר תגובות רבות בישראל ובארה"ב. קשה, עד בלתי אפשרי, היה להתעלם מהמאמר הזה הדן באידיאולוגיה הגלויה והאנטי-ישראלית של הארגון Human Rights Watch שברנשטיין היה אחד ממייסדיו. בשל דבריו הכנים והאמיצים שנגעו בעצב-החשוף של כל ישראלי, גם עיתון הארץ טרח לפרסם את המאמר החשוב הזה ב-21 באוקטובר 2009, תחת הכותרת "כלב השמירה של זכויות האדם הלך לאיבוד". הארגון שנוסד ב-1978 מעסיק 270 עובדים והוא נהנה מתקציב שנתי של 50 מיליון דולר בקירוב. ללא כל ספק, רוברט ברנשטיין היה יכול להיות גאה עד מאוד במוסד הזה שהפך לאחד מהחשובים שבארגוני זכויות אדם הבינלאומיים. ברנשטיין עמד בראש ה-HRW במשך 20 שנה, עד לשנת 1998, וכיום הוא נושא בתואר יו"ר מייסד אמריטוס.
אולם, גאוותו של ברנשטיין על מפעלו החשוב התמוססה לחלוטין לאור ההתפתחויות המוזרות שחלו בארגון, שכן לדבריו "שליחותו המקורית של HRW הייתה לחשוף את המתרחש בחברות סגורות, לקדם חירויות-יסוד ולתמוך במתנגדי משטר. אלא שבאחרונה הארגון מפרסם דו"חות על הסכסוך הישראלי-ערבי המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה (pariah state)". הארגון שנוסד כדי לטפל בעיקר במדינות לא-דמוקרטיות המפרות באופן שיטתי את זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים, זנח את המשימה הראשית שלו בכך שהוא החל לעסוק בישראל באופן אובססיבי ללא כל הצדקה וללא כל צורך. על-מנת להדגיש את דבריו בנדון, ברנשטיין המשיך כך: "בישראל שאוכלוסייתה מונה 7.4 מיליון בני-אדם, פועלים לפחות 80 ארגוני זכויות-אדם; ויש לה עיתונות תוססת; ממשלה הנבחרת בהליך דמוקרטי; מערכת משפט שפוסקת לעיתים קרובות נגד הממשלה; אקדמיה שהינה פעילה פוליטית; מספר רב של מפלגות פוליטיות, ואם לשפוט לפי היקף הסיקור-התקשורתי, קרוב לוודאי שיש בה יותר עיתונאים לנפש מבכול מדינה אחרת בעולם".
על-מנת להעניק משנה-תוקף לדבריו בנוגע לישראל, ברנשטיין ערך השוואה פשוטה (הידועה לכל ישראלי בר-דעת) בין מה שמתחולל בישראל הדמוקרטית והפלורליסטית לעומת מה שמתחולל במדינות האסלאמיות. לדבריו, "המשטרים הערביים והמשטר האיראני שולטים על כ-350 מיליון בני-אדם, ורובם עדיין אכזריים, סגורים ודיקטטוריים, ומתירים רק מעט התנגדות פנימית, אם בכלל. מצוקת אזרחיהם זוכה להתעלמות, (וזאת) בעת שמחלקת המזרח-התיכון ב-HRW מכינה דו"ח אחר דו"ח על ישראל". מסקנתו של ברנשטיין דומה למסקנתם של מרבית הישראלים בשאלת הגינותו של הארגון הזה ולהתעסקות האובססיבית והמחמירה בכל הקשור למעשיה של ישראל. ברנשטיין לא היסס להצביע על ההטיה הפוליטית של חברי הארגון: "HRW איבד כל פרספקטיבה ביקורתית של הסכסוך שבמסגרתו ישראל מותקפת פעם אחר פעם בידי החמאס והחיזבאללה - ארגונים שתוקפים אזרחים ומשתמשים בבני עמם כמגינים אנושיים. ארגונים אלה נתמכים בידי איראן, שהכריזה בגלוי על כוונתה לא רק להשמיד את ישראל, אלא גם לרצוח יהודים בכל מקום. הסתה זאת לרצח-עם, היא הפרה של האמנה למניעת פשע של רצח-עם ולהענשת מבצעיו".
מאז המלחמה בדרום במסגרת "עופרת יצוקה" (ינואר 2009), ובעיקר מאז שהתפרסם דו"ח גולדסטון הרשלני (אם לא לומר, שהטון האנטי-ישראלי בדו"ח נעשה מתוך כוונת מכוון מוכתבת מראש), בלתי-אפשרי להתעלם מהתפקיד הברוטאלי של ארגונים בינלאומיים אחדים בטיפוח המגמה האנטישמית בפוליטיקה הבינלאומית - לכאורה על רקע ביקורת "לגיטימית" בנוגע למדיניות הישראלית. ברנשטיין הצהיר בכנות רבה, כי למרות שידוע לחברי הארגון, שהוא עמד בראשו, על טיבם האמיתי של תנועת החמאס וארגון חיזבאללה, ולמרות שישראל היא הקורבן האמיתי של התוקפנות המתמשכת הזו, ה-HRW המשיך להתעלם מהמציאות העובדתית לאורך כל השנים מאז שהארגון החל לפעול, באמצעות פרסום דו"חות המגנים את מעשיה של ישראל בלבד.
מאז פרסומו של דו"ח גולדסטון, טענתי שהדו"ח דווקא מחזק את הטענות הישראליות בנוגע להתייחסותם הברוטאלית של מוסדות האו"ם ושל הארגונים הבינלאומיים כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. הדו"ח הוא כל-כך חד-צדדי, כל-כך תלוש מהמציאות וכל-כך אנטי-ישראלי עם נגיעות חזקות של הטיות אנטישמיות, מה שהביא גם את ברנשטיין להסיק מסקנות עגומות לגבי פעילותם של ארגונים בינלאומיים העוסקים באופן תדיר בישראל ובמעשיה. וכך המשיך ברנשטיין להביע את דעתו, בנוגע להטיה הפוליטית הברורה של הארגון, באחת מהנקודות החשובות במאמרו: "אין ספק כי גם קורבנות התוקפנות מחויבים לציית לחוקי-המלחמה ולעשות כל שביכולתם כדי לצמצם למינימום פגיעה באזרחים. ועם זאת, יש הבדל בין עוולות הנעשות מתוך הגנה-עצמית לעוולות הנעשות בכוונה". עניין זה ברור וגלוי לכל ישראלי, בעוד שהדבר אינו ברור דיו בעיניהם של אחדים מהארגונים הבינלאומיים העוסקים בישראל באופן אובססיבי במטרה לקדם מגמות פוליטיות אנטי-ישראליות.
גם תהליך הבדיקה של ה-HRW בנוגע לעדויות הנמסרות לעובדי הארגון מפי תושבים פלסטינים סופג ביקורת ישירה מפי ברנשטיין. עניין זה מוביל אותנו גם לדו"ח גולדסטון ולהתנהלות המפוקפקת של הארגון. ברנשטיין הבהיר את עמדתו ללא כחל וסרק באופן הבא: "ואולם", כתב ברנשטיין, "איך HRW יודע שחוקי המלחמה מופרים? לעיתים קרובות הדיווחים מבוססים על עדי ראייה, שלא ניתן לאמת את סיפוריהם ושלעיתים (התושבים) מעידים למען תמורה פוליטית או משום שהם פוחדים מנקמת שליטיהם. ראוי לציין כי קולונל ריצ'ארד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ומומחה ללוחמה, אומר כי ברצועת-עזה צה"ל פעל להגן על זכויות אזרחים באזורי-קרב יותר מכל צבא אחר בתולדות המלחמה".
לאור כל זאת, מסקנתו הנחרצת של ברנשטיין התבטאה באופן הבא - למרות שהיא נכתבה בנימה מתונה ודאגנית לעתידו של הארגון: "רק על-ידי חזרה לייעוד שלשמו הוקם ולרוח הענווה ששימשה לו השראה, יכול HRW לחדש את מעמדו ככוח מוסרי במזרח-התיכון וברחבי-העולם. אם לא יעשה כן, תיפגע מהימנותו באופן חמור ויצטמצם תפקידו החשוב בעולם". כך, במילים הללו, סיים ברנשטיין את מאמרו המיוחד והביקורתי.
למרות שהמאמר התפרסם בעברית בעיתון הארץ ב-21 באוקטובר 2009, (ועל כך יש לברך את העיתון), אין הדבר מבטל כליל את הביקורת המוצדקת המוטחת בעיתון על תפקידו ההרסני בעיצוב המגמות האנטי-ישראליות בזירה הבינלאומית. עיתון הארץ יחד עם הארגונים הרדיקליים הפועלים בישראל, חייבים לערוך חשבון-נפש נוקב ואכזרי - הן עם עצמם והן עם דעותיהם הקיצוניות - וזאת, בדומה לחשבון-הנפש שהגיש לפנינו רוברט ברנשטיין בדרכו המיוחדת. אם הוא יכול, גם העיתון יכול.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "Human Rights Watch ומדינת ישראל", 24 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.
אולם, גאוותו של ברנשטיין על מפעלו החשוב התמוססה לחלוטין לאור ההתפתחויות המוזרות שחלו בארגון, שכן לדבריו "שליחותו המקורית של HRW הייתה לחשוף את המתרחש בחברות סגורות, לקדם חירויות-יסוד ולתמוך במתנגדי משטר. אלא שבאחרונה הארגון מפרסם דו"חות על הסכסוך הישראלי-ערבי המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה (pariah state)". הארגון שנוסד כדי לטפל בעיקר במדינות לא-דמוקרטיות המפרות באופן שיטתי את זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים, זנח את המשימה הראשית שלו בכך שהוא החל לעסוק בישראל באופן אובססיבי ללא כל הצדקה וללא כל צורך. על-מנת להדגיש את דבריו בנדון, ברנשטיין המשיך כך: "בישראל שאוכלוסייתה מונה 7.4 מיליון בני-אדם, פועלים לפחות 80 ארגוני זכויות-אדם; ויש לה עיתונות תוססת; ממשלה הנבחרת בהליך דמוקרטי; מערכת משפט שפוסקת לעיתים קרובות נגד הממשלה; אקדמיה שהינה פעילה פוליטית; מספר רב של מפלגות פוליטיות, ואם לשפוט לפי היקף הסיקור-התקשורתי, קרוב לוודאי שיש בה יותר עיתונאים לנפש מבכול מדינה אחרת בעולם".
על-מנת להעניק משנה-תוקף לדבריו בנוגע לישראל, ברנשטיין ערך השוואה פשוטה (הידועה לכל ישראלי בר-דעת) בין מה שמתחולל בישראל הדמוקרטית והפלורליסטית לעומת מה שמתחולל במדינות האסלאמיות. לדבריו, "המשטרים הערביים והמשטר האיראני שולטים על כ-350 מיליון בני-אדם, ורובם עדיין אכזריים, סגורים ודיקטטוריים, ומתירים רק מעט התנגדות פנימית, אם בכלל. מצוקת אזרחיהם זוכה להתעלמות, (וזאת) בעת שמחלקת המזרח-התיכון ב-HRW מכינה דו"ח אחר דו"ח על ישראל". מסקנתו של ברנשטיין דומה למסקנתם של מרבית הישראלים בשאלת הגינותו של הארגון הזה ולהתעסקות האובססיבית והמחמירה בכל הקשור למעשיה של ישראל. ברנשטיין לא היסס להצביע על ההטיה הפוליטית של חברי הארגון: "HRW איבד כל פרספקטיבה ביקורתית של הסכסוך שבמסגרתו ישראל מותקפת פעם אחר פעם בידי החמאס והחיזבאללה - ארגונים שתוקפים אזרחים ומשתמשים בבני עמם כמגינים אנושיים. ארגונים אלה נתמכים בידי איראן, שהכריזה בגלוי על כוונתה לא רק להשמיד את ישראל, אלא גם לרצוח יהודים בכל מקום. הסתה זאת לרצח-עם, היא הפרה של האמנה למניעת פשע של רצח-עם ולהענשת מבצעיו".
מאז המלחמה בדרום במסגרת "עופרת יצוקה" (ינואר 2009), ובעיקר מאז שהתפרסם דו"ח גולדסטון הרשלני (אם לא לומר, שהטון האנטי-ישראלי בדו"ח נעשה מתוך כוונת מכוון מוכתבת מראש), בלתי-אפשרי להתעלם מהתפקיד הברוטאלי של ארגונים בינלאומיים אחדים בטיפוח המגמה האנטישמית בפוליטיקה הבינלאומית - לכאורה על רקע ביקורת "לגיטימית" בנוגע למדיניות הישראלית. ברנשטיין הצהיר בכנות רבה, כי למרות שידוע לחברי הארגון, שהוא עמד בראשו, על טיבם האמיתי של תנועת החמאס וארגון חיזבאללה, ולמרות שישראל היא הקורבן האמיתי של התוקפנות המתמשכת הזו, ה-HRW המשיך להתעלם מהמציאות העובדתית לאורך כל השנים מאז שהארגון החל לפעול, באמצעות פרסום דו"חות המגנים את מעשיה של ישראל בלבד.
מאז פרסומו של דו"ח גולדסטון, טענתי שהדו"ח דווקא מחזק את הטענות הישראליות בנוגע להתייחסותם הברוטאלית של מוסדות האו"ם ושל הארגונים הבינלאומיים כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. הדו"ח הוא כל-כך חד-צדדי, כל-כך תלוש מהמציאות וכל-כך אנטי-ישראלי עם נגיעות חזקות של הטיות אנטישמיות, מה שהביא גם את ברנשטיין להסיק מסקנות עגומות לגבי פעילותם של ארגונים בינלאומיים העוסקים באופן תדיר בישראל ובמעשיה. וכך המשיך ברנשטיין להביע את דעתו, בנוגע להטיה הפוליטית הברורה של הארגון, באחת מהנקודות החשובות במאמרו: "אין ספק כי גם קורבנות התוקפנות מחויבים לציית לחוקי-המלחמה ולעשות כל שביכולתם כדי לצמצם למינימום פגיעה באזרחים. ועם זאת, יש הבדל בין עוולות הנעשות מתוך הגנה-עצמית לעוולות הנעשות בכוונה". עניין זה ברור וגלוי לכל ישראלי, בעוד שהדבר אינו ברור דיו בעיניהם של אחדים מהארגונים הבינלאומיים העוסקים בישראל באופן אובססיבי במטרה לקדם מגמות פוליטיות אנטי-ישראליות.
גם תהליך הבדיקה של ה-HRW בנוגע לעדויות הנמסרות לעובדי הארגון מפי תושבים פלסטינים סופג ביקורת ישירה מפי ברנשטיין. עניין זה מוביל אותנו גם לדו"ח גולדסטון ולהתנהלות המפוקפקת של הארגון. ברנשטיין הבהיר את עמדתו ללא כחל וסרק באופן הבא: "ואולם", כתב ברנשטיין, "איך HRW יודע שחוקי המלחמה מופרים? לעיתים קרובות הדיווחים מבוססים על עדי ראייה, שלא ניתן לאמת את סיפוריהם ושלעיתים (התושבים) מעידים למען תמורה פוליטית או משום שהם פוחדים מנקמת שליטיהם. ראוי לציין כי קולונל ריצ'ארד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ומומחה ללוחמה, אומר כי ברצועת-עזה צה"ל פעל להגן על זכויות אזרחים באזורי-קרב יותר מכל צבא אחר בתולדות המלחמה".
לאור כל זאת, מסקנתו הנחרצת של ברנשטיין התבטאה באופן הבא - למרות שהיא נכתבה בנימה מתונה ודאגנית לעתידו של הארגון: "רק על-ידי חזרה לייעוד שלשמו הוקם ולרוח הענווה ששימשה לו השראה, יכול HRW לחדש את מעמדו ככוח מוסרי במזרח-התיכון וברחבי-העולם. אם לא יעשה כן, תיפגע מהימנותו באופן חמור ויצטמצם תפקידו החשוב בעולם". כך, במילים הללו, סיים ברנשטיין את מאמרו המיוחד והביקורתי.
למרות שהמאמר התפרסם בעברית בעיתון הארץ ב-21 באוקטובר 2009, (ועל כך יש לברך את העיתון), אין הדבר מבטל כליל את הביקורת המוצדקת המוטחת בעיתון על תפקידו ההרסני בעיצוב המגמות האנטי-ישראליות בזירה הבינלאומית. עיתון הארץ יחד עם הארגונים הרדיקליים הפועלים בישראל, חייבים לערוך חשבון-נפש נוקב ואכזרי - הן עם עצמם והן עם דעותיהם הקיצוניות - וזאת, בדומה לחשבון-הנפש שהגיש לפנינו רוברט ברנשטיין בדרכו המיוחדת. אם הוא יכול, גם העיתון יכול.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "Human Rights Watch ומדינת ישראל", 24 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.
1 comment:
This text iѕ worth еvеryone's attention. When can I find out more?
My page: More Bonuses
Post a Comment