לייצן החצר של ברק חוסיין אובמה

השנה הראשונה לכהונתו הנשיא של ברק חוסיין אובמה עומדת להגיע לסיומה. בוושינגטון הנשיאותית ישנה אגדה פוליטית הטוענת כי "מה שלא הצלחת להשיג בשנה הראשונה לכהונתך כנשיא", סביר להניח שלא תצליח להשיג גם בהמשך הדרך עד לסיום כהונתך. הזמן הנשיאותי הולך ומתקצר, ועמו גם כובד המשימות הלאומיות והבינלאומיות הרובצות כמשא כבד - בעיקר על שכמו של כל ממשל חדש וחסר-ניסיון כממשלו של הנשיא ברק חוסיין אובמה. לאור ההתנהלות הנשיאותית בשנה האחרונה, סביר להניח כי ישנם תסכולים פוליטיים רבים המעיבים על מצב רוחו הכללי של הנשיא ועל מצב רוחם של צוות עוזריו הקרוב והאינטימי.

ביטוי עקיף לתסכול הזה התגלה במאמרו של תום פרידמן, הפובליציסט של "הניו יורק טיימס", דווקא בשבוע שבו ארה"ב התאבלה מרה על רציחתם של 13 חיילים אמריקאים בידי טרוריסט אסלאמי בבסיס הצבאי "פורט הוד", טכסס. אולם, לפני שנעסוק במאמר המדובר, הנה ביוגרפיה מקוצרת על תום פרידמן: הוא הצטרף לעיתון "הניו-יורק טיימס" ב-1981 ומילא כמה תפקידים בעיתון, וכן עסק גם בסיקור הזירה הבינלאומית. הוא עמד בראש צוות "הניו-יורק טיימס" בביירות במלחמת לבנון ב-1982, ולאחר מכן הוא סיקר את האינתיפאדה הראשונה כראש הנציגות של עיתונו בישראל מ-1984 עד ל-1988. פרידמן פרסם ספרם אחדים וכן הוא זכה שלוש פעמים בפרס פוליצר. מקורות אחדים נוטים לציין שפרידמן הוא "הפובליציסט החשוב בעולם", שכן הוא מקושר לדרגים הבכירים ביותר בפוליטיקה הבינלאומית.

פרסום המאמר הביקורתי של תום פרידמן, על גורלו של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים, דווקא במועד הזה אינו מקרי, שכן המאמר נועד להפעיל לחץ עקיף על בנימין נתניהו לקראת הפגישה עם הנשיא אובמה - פגישה שנערכה בסופו של דבר ב-10 בנובמבר 2009. כרגיל, מרבית התקשורת הישראלית בחרה לבזות את ראש-הממשלה נתניהו לקראת פגישתו עם הנשיא האמריקאי. גם לאחר הפגישה, הקו הלגלגני על ראש-הממשלה קיבל מאפיינים אבסורדיים וחסרי-שחר, וזאת בשל חוסר-המידע בנוגע לתוכנה האמיתי של הפגישה בין שני האישים. בשל כך, אחדים מהעיתונאים היו צריכים להמציא מידע ולהסיק מסקנות מצוצות-מהאצבע בהתאם לכישוריהם הידועים - כישורים שהשתכללו בשל אופייה ההיסטרי של התקשורת הישראלית שהתגבשה במהלך השנים האחרונות.

תום פרידמן "מייעץ" לנשיא אובמה
במאמרו הביקורתי, פרידמן קרא לנשיא ברק חוסיין אובמה לפרוש מתהליך השלום המקרטע בין ישראל לפלסטינים. וזאת, משום ששני הצדדים אינם מעוניינים באמת ב"שלום" אלא רק ב"תהליך של שלום" כדי להתחמק מקבלת החלטות קשות בעניין האקוטי הזה. לדידו של פרידמן, ארה"ב שמשה מעין "סם הרדמה" לצדדים - סם שאפשר לנציגיהם הנבחרים (של הפלסטינים והישראלים) לדאוג בעיקר להישרדותם הפוליטית ולעסוק במרדף אחרי אובססיות אידיאולוגיות, לדבריו. לפיכך, פרידמן יעץ לנשיא האמריקאי "לתלות את נעליו" - עצה הניתנת בדרך-כלל לספורטאי מזדקן שעבר-זמנו וסר-חינו בעיני הסובבים אותו. סביר להניח שלא לזה התכוון פרידמן, אלא הוא ניסה לאותת לצדדים שהם מבזבזים את זמנו היקר של הממשל האמריקאי בתהליכי סרק ללא-מוצא. למרות הטון התקיף והמאיים, מאמרו של תום פרידמן מחטיא לאמת, שכן ממשל אובמה התגלה כממשל רשלני וילדותי הן בעקבות תפישתו הפוליטית של הנשיא עצמו והן בשל העצות החובבניות שהוא קיבל מיועציו שחלקם בעלי נטיות פוליטיות רדיקליות. אם הממשל האמריקאי הנוכחי נמצא במלכודת פוליטית מתסכלת בשל כך, עליו לבחון את עצמו ואת מדיניותו בטרם יטיח את האשמה באחרים באמצעות עיתונות מגויסת - גם אם יש בה קורטוב של יוקרה ואמינות.

התוכן של המאמר הביקורתי של תום פרידמן אינו כה חשוב למרות התרגשותה של התקשורת הישראלית (ואולי, גם למרות התרגשותם של פוליטיקאים אחדים). מה שבאמת חשוב הוא "מה" ו"מי" עומד מאחורי פרסום המאמר הזה - שהתפרסם מעט לפני הפגישה בין בנימין נתניהו לברק חוסיין אובמה וקצת אחרי הטבח בבסיס הצבאי "בפורט הוד". מדוע יש לקשור את העניין גם לטבח החיילים האמריקאים בבסיס הצבאי בטקסס? משום שהאירוע הקשה הזה מתיישב היטב עם מה שמתחולל בארה"ב מבחינה פוליטית-תרבותית מאז בחירתו של אובמה. דהיינו, מתחולל כאן סוג מסוים של רשלנות אינטלקטואלית ורמייה-עצמית למרות הסימנים המעידים על אסון מתקרב. הרשלנות האינטלקטואלית הזו נוגעת באופן-ישיר גם לקשר החברי בין תום פרידמן ולנשיא אובמה - והוא בא לידי ביטוי גם במאמר המדובר. על-ידי כך, תום פרידמן הפך את עצמו ל"ליצן החצר של הבית הלבן" למרות שהוא מוגדר בתקשורת הישראלית כ"פובליציסט החשוב בעולם". (לעומת זאת, הבית-הלבן, בהוראת אובמה, ממשיך להחרים את רשת "פוקס ניוז" הזוכה לרייטינג מרשים ביותר בשנה האחרונה).

בל נטעה. תום פרידמן הוא יהודי חם המביע דאגה כנה ואמיתית לעתידה ובטחונה של מדינת-ישראל - כשם שהוא דואג לאינטרסים של ארצו במזרח-התיכון על-פי המתווה הליברלי של הנשיא ברק חוסיין אובמה. לפיכך, הבעיה העיקרית אינה נוגעת לביקורת המוטחת מפי פרידמן על המדיניות הישראלית או בנוגע להתנהלות הפחדנית של המנהיגות הפלסטינית. אלא, הבעיה מתגלית במלוא-הדרה גם בשל חסרונה של ביקורת כנה ואמיתית בנוגע להתנהלותו של ממשל אובמה כלפי ישראל וכלפי ראש-ממשלת ישראל על-פי מה שידוע לנו זה מכבר מהתקשורת הישראלית ומזו האמריקאית. בדרך עקיפה, תום פרידמן סימן את המטרה כדי לנתב את התסכולים האמריקאים במזרח-התיכון, משום שבפלסטינים "המסכנים" אסור לגעת - למרות שהם מכשילים שוב ושוב כל הסדר-מדיני עם ישראל כבר עשרות רבות של שנים. אלא, שבשנה האחרונה הדבר נעשה בעזרתו האדיבה של הממשל האמריקאי בשל התנהלות שלומיאלית כלפי ישראל. את האמת הפשוטה הזו, פרידמן כנראה לא סיפר לברק חוסיין אובמה.

סוריה - והסיפור המדיני האמריקאי
עד כה, האידיאולוגים האמריקאים של הממשל הנוכחי טענו כי המפתח ליציבות במזרח-התיכון טמון בסיום הסכסוך המתמשך בין הפלסטינים לבין מדינת-ישראל. אולם, המנהיגות הפלסטינית התגלתה כמנהיגות פחדנית שאינה מסוגלת לקבל החלטות אפילו בנוגע להצעות הנדיבות ביותר שהוצגו לנציגים הפלסטינים על-ידי כל ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים.

למרבה הצער, ארה"ב שקועה צבאית ומדינית במספר זירות אקוטיות כמו בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בלבנון, באיראן, בסודאן, בטורקיה ובסכסוך הצבאי שהתפתח לאחרונה בין סעודיה לבין מורדים שיעים בתימן הנתמכים על-ידי איראן. בשל הקיפאון בערוץ הפלסטיני ובגלל המתח השורר בין החמאס בעזה לבין הרשות הפלסטינית ברמאללה, ארה"ב מחפשת "מפתח חדש" ליציבות במזרח-התיכון. לפתע, סוריה נתפסת כ"פתרון קסם" לבעיותיה של ארה"ב באזור, אולם הפתרון המאולץ הזה עלול לדחוף את ישראל, פעם נוספת, לעבר הרפתקנות מדינית על-פי הנוסח הרשלני של "הסכם אוסלו" מ-1993. ככול הידוע לנו, לסוריה יש שאיפות אזוריות החורגות הרבה מעבר לאזור בזלתי קטן ומוגבל המכונה "רמת הגולן". במילים אחרות, רמת-הגולן אינה הבעיה עיקרית בין ישראל לבין סוריה, כשם שההתנחלויות ביהודה ושומרון אינן הבעיה העיקרית בין מדינת-ישראל לבין הפלסטינים ודובריהם בממשל האמריקאי הנוכחי.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית מתרגשת מתום פרידמן", מגזין המזרח התיכון, 12 בנובמבר 2009.