לאור מאמציה של ההנהגה הפלסטינית לגייס תמיכה בינלאומית בנוגע להכרזה חד-צדדית על הקמת מדינה פלסטינית, ראוי להזכיר שבדיוק לפני 21 שנה, יאסר ערפאת הכריז על הקמתה של "מדינה פלסטינית עצמאית" בקול תרועה רמה ובהפרחת בלונים צבעוניים. בנובמבר 1988 נערך באלג'יר המושב ה-19 של "המועצה הלאומית הפלסטינית" בצל האינתיפאדה הראשונה שהחלה באופן רשמי בדצמבר 1987. באותה עת, אחדים מההנהגה הפלסטינית הבכירה (ערפאת וחבורתו) בילו את מרבית זמנם בטוניס לאחר סילוקם מלבנון בעקבות הפלישה הישראלית במסגרת מבצע "שלום הגליל" של יוני 1982.
חודשים אחדים לאחר שהאינתיפאדה הראשונה החלה ביוזמתם של ערביי השטחים, המנהיגות הפלסטינית בחו"ל חשה שהיא עדה לרגע היסטורי בעל חשיבות מכרעת. ערפאת וחבורתו היו שבויים באופוריה עזה לנוכח האירועים והידיעות שהגיעו בקצב הולך וגובר מיהודה ושומרון. לעומת זאת, בישראל שררה תחושה קשה של מפלה גם בשל הביקורת הבינלאומית שהופנתה לעבר ישראל לנוכח פעילותה בשטחים - וזאת לאור מה שנראה כ"התקוממות עממית" של הפלסטינים ביהודה ושומרון. אם אתם חושבים שהביקורת הבינלאומית כלפי ישראל בשנת 2009 היא אכזרית יותר, אז אפשר לבשר לכם שב-1988 הביקורת הבינלאומית הייתה קשה הרבה יותר. למנהיגות הישראלית ולציבור הישראלי היה דרוש מהפך מנטאלי עמוק כדי להבין את חומרת האירועים ולהעריך את השפעתם על ישראל בשנים שלאחר מכן. גם כוחות צה"ל לא העריכו נכון את גודש האירועים ולעיתים ההוראות שניתנו לכוחות בשטח היו מנוגדות לכול היגיון צבאי והסברתי. כך למשל, מאמץ רב הוקדש להורדת דגלי אש"פ ומחיקת סיסמאות שנכתבו על הקירות הבתים בערים ובכפרים, וזאת במקום לעסוק במשימות צבאיות חשובות הרבה יותר.
האינתיפאדה הראשונה שהסתיימה ב-1991 הביאה לרציחתם של 84 ישראלים (56 אזרחים ו-28 חיילים). לעומת זאת, כ-1,600 פלסטינים נהרגו בעימותים עם כוחות צה"ל. אולם, שימו לב לנתון הבא: למעלה מ-1,000 פלסטינים ופלסטיניות נרצחו על-ידי בני עמם בשל הטענה שהם שיתפו פעולה עם ישראל. הביטוי "גָ'סוּס", (מרגל), הופנה גם לעבר פלסטיניות שעסקו בזנות (או נחשדו בכך) והן הוצאו להורג לעיני התושבים המקומיים בערים, בעיירות ובכפרים. תושבים תמימים נתלו על עמודי חשמל בידי אחיהם הפלסטינים; אחדים מהם נשרפו בעודם בחיים; ואחרים נסקלו למוות או הוצאו להורג בירייה וגופותיהם נגררו לאורך הרחובות לעיני התושבים המריעים. האירועים שהתרחשו בשנים 1991-1987, קיבלו דמיון מפתיע בחומרתם בדומה למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) בארץ-ישראל, שבמהלכם הכנופיות הערביות עסקו גם בחיסול הדדי שגרמו לרציחתם של אלפי ערבים - רבים מהם חפים-מפשע.
מלחמת טרור המתאבדים - שנת 2000
הסכם אוסלו, שנחתם בין ישראל לבין ערפאת ב-1993, לא הצליח להביא לביסוסה של ישות לאומית אמיתית ולא הצליח לדרבן את המנהיגות הפלסטינית לעסוק בבניית חברה אזרחית בעלת יסודות מוצקים. מאז "הסכם אוסלו", ובניגוד להבטחות הרבות שניתנו לישראל, ערפאת וחבורתו הלאימו את כל המרץ הלאומי למען רווחתם האישית תוך כדי הפצת הסתה אנטי-ישראלית יומיומית והדגשת המאמץ הלאומי על המשך המאבק המזוין במדינת-ישראל ובתושביה. כאשר החלה האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, האירועים התרחשו בקצב מהיר והם התפתחו למלחמת טרור המתאבדים נגד תושבי מדינת-ישראל. פעם נוספת, הציבור הישראלי נדרש להתמודד עם אלימות ערבית רצחנית שהייתה בעלת מאפיינים מובהקים של טיהור אתני - בדומה לתקופות דומות בעבר ההיסטורי של היישוב היהודי בארץ-ישראל.
למעלה מ-1,000 ישראלים נרצחו ועוד אלפים רבים נפצעו; הכלכלה הישראלית הידרדרה; התיירות הנכנסת לישראל הידלדלה; אוטובוסים רבים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחובות; שמחות משפחתיות של ישראלים חוגגים הפכו לשדות-קטל מדממים; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטה העברית, ודומה היה כי ישראל חוזרת פעם נוספת לימי הפרעות הרצחניים של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. עקב בצד אגודל, ובעזרת הקרבה אישית ולאומית של מרבית אזרחי ישראל, הצלחנו להתמודד עם תרבות הרצח הערבית - גם זו הלאומנית וגם זו האסלאמית הג'יהדיסטית. על-מנת להבין את גודל המאמץ, להלן מספר הישראלים שנרצחו מאז שהחלה מלחמת טרור המתאבדים בעידודם של כל ארגוני הטרור הפלסטינים ובעידודה של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון:
בשנת 2000 נרצחו 43 ישראלים.
בשנת 2001 נרצחו 204 ישראלים.
בשנת 2002 נרצחו 451 ישראלים.
בשנת 2003 נרצחו 210 ישראלים.
בשנת 2004 נרצחו 117 ישראלים.
בשנת 2005 נרצחו 55 ישראלים.
בשנת 2006 נרצחו 30 ישראלים.
בשנת 2007 נרצחו 11 ישראלים.
הלאומיות הפלסטינית במבוי סתום
כמובן שהמנהיגות הפלסטינית ביהודה ושומרון עדיין לא התנצלה בפני ישראל על מסע הרצח שהתנהל ביוזמתה של הרשות הפלסטינית - למרות שאחדים ממנהיגים הפלסטינים מוכנים להודות בנזק הרב שנגרם לעניין הפלסטיני בעקבות מלחמת טרור המתאבדים. ישראל ראויה להתנצלות כנה ואמיתית, בעוד שהרשות הפלסטינית והחברה הפלסטינית ראויים לכל גינוי, נידוי וחרם. אולם, בסבך הפוליטיקה הפלסטינית הבנויה בעיקר על אלימות פנימית קשה, ביטויים של פשרה והגינות מדינית נתקלים בדרך-כלל בדברי הסתה קשים ובאיומים של רצח ואלימות על-פי האידיאולוגיה הידועה של תנועת החמאס בעזה. כתוצאה מכך, הפוליטיקה הפלסטינית הגיעה למבוי סתום והלאומיות הפלסטינית המדומיינת, למעשה, מיצתה את עצמה בשל עקרונותיה הבסיסיים. הבה נבחן במשפטים אחדים את ההתפתחויות שחלו בה במהלך העשורים האחרונים:
הלאומיות הפלסטינית כפי שהיא מוכרת לנו כיום נוצרה בעידודו של עבד אל-נאצר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. כאשר התגבשה "האמנה הלאומית הפלסטינית" בשנת 1964 (לפני "הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון), היא נועדה למעשה לבסס כלי פוליטי אימפריאלי בסגנון הנאצריסטי על-מנת ליצור מחסום אידיאולוגי נגד בית המלוכה הירדני ששלט בשטחים הללו. קיומה של ירדן העצמאית היווה אתגר גיאוגרפי בפני עבד אל-נאצר שביקש להשליט את מרותו האידיאולוגית על כלל העולם-הערבי. לפיכך, "הלאומיות הפלסטינית" המדומיינת דגלה בכללי-משחק של "הכול או לא כלום" כדי לשרת את המטרות האידיאולוגיות של התנועה הנאצריסטית. עד ל-1967, אף לא אחד מנע ממדינות-ערב להקים מדינה פלסטינית עצמאית ביהודה ושומרון - אם אכן דאגתן של מדינות-ערב לפלסטינים הייתה כנה ואמיתית כפי שהן נוטות להתבטא כיום באורח-תמוה.
אולם הבעיה העיקרית אינה נוגעת רק לקיומה המלאכותי של הלאומיות הפלסטינית, אלא היא נוגעת גם לקיומן המלאכותי של ה"לאומיות הירדנית", של ה"לאומיות הסורית", של ה"לאומיות הלבנונית" ושל ה"לאומיות העיראקית". אף לא אחת מהן יכולה להיחשב כלאומיות בעלת בסיס מוצק ואיתן כפי שהלאומיות היהודית הינה מבוססת, איתנה ומוצקה - וזאת בהתאם לפרמטרים היסטוריים ברורים וידועים הנמתחים לאורך אלפי שנים.
ירדן הפלסטינית
כאמור, בנובמבר 2009 נודע שהרשות הפלסטינית מתכננת להכריז באופן חד-צדדי על הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. להזכירכם, הכרזה כזו נעשתה כבר על-ידי ערפאת בנובמבר 1988. יתרה מזאת, בעזה קיימת נסיכות אסלאמית-פלסטינית בהתאם לאמנת החמאס. אך מעל לכל, ממלכת ירדן המלאכותית נחשבת למדינה פלסטינית לכל דבר ועניין. ובכן, כמה מדינות "פלסטיניות" צריך להקים כדי שמדינות-ערב תצהרנה בגלוי שיש להן סופסוף "מדינה פלסטינית", והן אולי אף תכרזנה בגלוי על "סיום הסכסוך" עם ישראל? הדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין, שכן "הלאומיות הפלסטינית" עדיין משמשת מכשיר אימפריאלי ערבי - הן בגרסא החילונית שלו והן בגרסא האסלאמית שלו.
כמה עובדות היסטוריות כחומר למחשבה: א) עד ל-1945, התגוררו במדינות-ערב כמיליון יהודים. כיום נותרו אלפים בודדים בלבד, וזאת לאחר מסע שיטתי של טיהור אתני שנעשה בעידודה של הליגה-הערבית. ב) "הצהרת בלפור" של 1917 כללה גם את כל אזור עבר-הירדן המזרחי כשטח המיועד להקמת "בית לאומי" לעם היהודי בכל ארץ-ישראל ההיסטורית. ג) ב-1921 הבריטים החליטו להעניק את עבר-הירדן המזרחי לשושלת ההאשמית (שמקורה בחצי-האי ערב) כתשורה גיאוגרפית בתמורה לסיוע שהיא הגישה לבריטים במלחמתם נגד השלטון הטורקי במזרח-התיכון. שמה הרשמי של הישות המלאכותית הוא: "הממלכה ההאשמית של ירדן" - הנשלטת כיום בידי המלך עבדאללה השני, שהוא בנו של המלך חוסיין המנוח (1999-1935). כ-70 אחוזים מאזרחי ירדן מוגדרים כ"פלסטינים", לפיכך ניתן להסב בקלות את שמה של המדינה ל"ממלכה הפלסטינית של ירדן", וזאת ללא מאמץ מיוחד וללא שפיכות דמים נוספת על-פי המתווה האימפריאלי הערבי שהתגבש בעקבות פרסום "האמנה הלאומית הפלסטינית" של 1964.
ממלחמת ג'יהאד ערבית ל"נכבה" פלסטינית
המלחמה הערבית נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל - שהתנהלה בעוצמה רבה בין השנים 1949-1947 - החלה כמלחמת ג'יהאד (מלחמת קודש) של מדינות-ערב נגד הכופרים היהודים שנחשבו כ"בני מוות" שדמם מותר. לצד המניע הדתי, התנהלה לה מערכת ערבית מקבילה של תפישת-עולם קולוניאלית-אימפריאליסטית שהניחה את התשתית האידיאולוגית לבניית מנגנונים שעסקו בכיבוש, בשליטה, בדיכוי, בטיהור אתני, ולבסוף גם בהרג שיטתי וברצח ספוראדי של יהודים. אל המימד האידיאולוגי הזה נסחפו בהתלהבות חסרת-מעצורים גם ערביי ארץ-ישראל שהגיעו אליה כמהגרי עבודה בעיקר בשנות ה-30 של המאה ה-20.
תוכנית ההשמדה הערבית לא יצאה אל הפועל בארץ-ישראל, למרות המאמץ הערבי המשותף שכלל גם את עיראק של אותם ימים. את כישלונה של מלחמת הג'יהאד הערבית שהתנהלה בשנים 1949-1947, הערבים שיכללו אותה לסוג של בכיינות קולוניאליסטית בדמותה של ה"נכבה הפלסטינית" המדומה, והפיכתה למנגנון אידיאולוגי נוסף שנועד לקדם את הלאומנות הערבית במרחב המזרח-תיכוני. קיומם של יישובים ערביים על חורבותיהם של יישובים יהודיים היסטוריים שהתקיימו בארץ-ישראל לאורך אלפי שנים, הם עדות למאבק המתמשך בין החירות הלאומית היהודית לבין הדיכוי הערבי-אסלאמי - הלובש צורה ופושט צורה, בהתאם למטרתו העיקרית המתייחסת ל"בני הקופים והחזירים".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפתרון הפלסטיני נמצא בממלכה הירדנית", מגזין המזרח התיכון, 19 בנובמבר 2009.
חודשים אחדים לאחר שהאינתיפאדה הראשונה החלה ביוזמתם של ערביי השטחים, המנהיגות הפלסטינית בחו"ל חשה שהיא עדה לרגע היסטורי בעל חשיבות מכרעת. ערפאת וחבורתו היו שבויים באופוריה עזה לנוכח האירועים והידיעות שהגיעו בקצב הולך וגובר מיהודה ושומרון. לעומת זאת, בישראל שררה תחושה קשה של מפלה גם בשל הביקורת הבינלאומית שהופנתה לעבר ישראל לנוכח פעילותה בשטחים - וזאת לאור מה שנראה כ"התקוממות עממית" של הפלסטינים ביהודה ושומרון. אם אתם חושבים שהביקורת הבינלאומית כלפי ישראל בשנת 2009 היא אכזרית יותר, אז אפשר לבשר לכם שב-1988 הביקורת הבינלאומית הייתה קשה הרבה יותר. למנהיגות הישראלית ולציבור הישראלי היה דרוש מהפך מנטאלי עמוק כדי להבין את חומרת האירועים ולהעריך את השפעתם על ישראל בשנים שלאחר מכן. גם כוחות צה"ל לא העריכו נכון את גודש האירועים ולעיתים ההוראות שניתנו לכוחות בשטח היו מנוגדות לכול היגיון צבאי והסברתי. כך למשל, מאמץ רב הוקדש להורדת דגלי אש"פ ומחיקת סיסמאות שנכתבו על הקירות הבתים בערים ובכפרים, וזאת במקום לעסוק במשימות צבאיות חשובות הרבה יותר.
האינתיפאדה הראשונה שהסתיימה ב-1991 הביאה לרציחתם של 84 ישראלים (56 אזרחים ו-28 חיילים). לעומת זאת, כ-1,600 פלסטינים נהרגו בעימותים עם כוחות צה"ל. אולם, שימו לב לנתון הבא: למעלה מ-1,000 פלסטינים ופלסטיניות נרצחו על-ידי בני עמם בשל הטענה שהם שיתפו פעולה עם ישראל. הביטוי "גָ'סוּס", (מרגל), הופנה גם לעבר פלסטיניות שעסקו בזנות (או נחשדו בכך) והן הוצאו להורג לעיני התושבים המקומיים בערים, בעיירות ובכפרים. תושבים תמימים נתלו על עמודי חשמל בידי אחיהם הפלסטינים; אחדים מהם נשרפו בעודם בחיים; ואחרים נסקלו למוות או הוצאו להורג בירייה וגופותיהם נגררו לאורך הרחובות לעיני התושבים המריעים. האירועים שהתרחשו בשנים 1991-1987, קיבלו דמיון מפתיע בחומרתם בדומה למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) בארץ-ישראל, שבמהלכם הכנופיות הערביות עסקו גם בחיסול הדדי שגרמו לרציחתם של אלפי ערבים - רבים מהם חפים-מפשע.
מלחמת טרור המתאבדים - שנת 2000
הסכם אוסלו, שנחתם בין ישראל לבין ערפאת ב-1993, לא הצליח להביא לביסוסה של ישות לאומית אמיתית ולא הצליח לדרבן את המנהיגות הפלסטינית לעסוק בבניית חברה אזרחית בעלת יסודות מוצקים. מאז "הסכם אוסלו", ובניגוד להבטחות הרבות שניתנו לישראל, ערפאת וחבורתו הלאימו את כל המרץ הלאומי למען רווחתם האישית תוך כדי הפצת הסתה אנטי-ישראלית יומיומית והדגשת המאמץ הלאומי על המשך המאבק המזוין במדינת-ישראל ובתושביה. כאשר החלה האינתיפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, האירועים התרחשו בקצב מהיר והם התפתחו למלחמת טרור המתאבדים נגד תושבי מדינת-ישראל. פעם נוספת, הציבור הישראלי נדרש להתמודד עם אלימות ערבית רצחנית שהייתה בעלת מאפיינים מובהקים של טיהור אתני - בדומה לתקופות דומות בעבר ההיסטורי של היישוב היהודי בארץ-ישראל.
למעלה מ-1,000 ישראלים נרצחו ועוד אלפים רבים נפצעו; הכלכלה הישראלית הידרדרה; התיירות הנכנסת לישראל הידלדלה; אוטובוסים רבים התפוצצו בחוצות הערים; בליינים ישראלים נהרגו סתם כך ברחובות; שמחות משפחתיות של ישראלים חוגגים הפכו לשדות-קטל מדממים; סטודנטים ישראלים נרצחו באוניברסיטה העברית, ודומה היה כי ישראל חוזרת פעם נוספת לימי הפרעות הרצחניים של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. עקב בצד אגודל, ובעזרת הקרבה אישית ולאומית של מרבית אזרחי ישראל, הצלחנו להתמודד עם תרבות הרצח הערבית - גם זו הלאומנית וגם זו האסלאמית הג'יהדיסטית. על-מנת להבין את גודל המאמץ, להלן מספר הישראלים שנרצחו מאז שהחלה מלחמת טרור המתאבדים בעידודם של כל ארגוני הטרור הפלסטינים ובעידודה של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון:
בשנת 2000 נרצחו 43 ישראלים.
בשנת 2001 נרצחו 204 ישראלים.
בשנת 2002 נרצחו 451 ישראלים.
בשנת 2003 נרצחו 210 ישראלים.
בשנת 2004 נרצחו 117 ישראלים.
בשנת 2005 נרצחו 55 ישראלים.
בשנת 2006 נרצחו 30 ישראלים.
בשנת 2007 נרצחו 11 ישראלים.
הלאומיות הפלסטינית במבוי סתום
כמובן שהמנהיגות הפלסטינית ביהודה ושומרון עדיין לא התנצלה בפני ישראל על מסע הרצח שהתנהל ביוזמתה של הרשות הפלסטינית - למרות שאחדים ממנהיגים הפלסטינים מוכנים להודות בנזק הרב שנגרם לעניין הפלסטיני בעקבות מלחמת טרור המתאבדים. ישראל ראויה להתנצלות כנה ואמיתית, בעוד שהרשות הפלסטינית והחברה הפלסטינית ראויים לכל גינוי, נידוי וחרם. אולם, בסבך הפוליטיקה הפלסטינית הבנויה בעיקר על אלימות פנימית קשה, ביטויים של פשרה והגינות מדינית נתקלים בדרך-כלל בדברי הסתה קשים ובאיומים של רצח ואלימות על-פי האידיאולוגיה הידועה של תנועת החמאס בעזה. כתוצאה מכך, הפוליטיקה הפלסטינית הגיעה למבוי סתום והלאומיות הפלסטינית המדומיינת, למעשה, מיצתה את עצמה בשל עקרונותיה הבסיסיים. הבה נבחן במשפטים אחדים את ההתפתחויות שחלו בה במהלך העשורים האחרונים:
הלאומיות הפלסטינית כפי שהיא מוכרת לנו כיום נוצרה בעידודו של עבד אל-נאצר בשנות ה-60 של המאה הקודמת. כאשר התגבשה "האמנה הלאומית הפלסטינית" בשנת 1964 (לפני "הכיבוש" הישראלי על יהודה ושומרון), היא נועדה למעשה לבסס כלי פוליטי אימפריאלי בסגנון הנאצריסטי על-מנת ליצור מחסום אידיאולוגי נגד בית המלוכה הירדני ששלט בשטחים הללו. קיומה של ירדן העצמאית היווה אתגר גיאוגרפי בפני עבד אל-נאצר שביקש להשליט את מרותו האידיאולוגית על כלל העולם-הערבי. לפיכך, "הלאומיות הפלסטינית" המדומיינת דגלה בכללי-משחק של "הכול או לא כלום" כדי לשרת את המטרות האידיאולוגיות של התנועה הנאצריסטית. עד ל-1967, אף לא אחד מנע ממדינות-ערב להקים מדינה פלסטינית עצמאית ביהודה ושומרון - אם אכן דאגתן של מדינות-ערב לפלסטינים הייתה כנה ואמיתית כפי שהן נוטות להתבטא כיום באורח-תמוה.
אולם הבעיה העיקרית אינה נוגעת רק לקיומה המלאכותי של הלאומיות הפלסטינית, אלא היא נוגעת גם לקיומן המלאכותי של ה"לאומיות הירדנית", של ה"לאומיות הסורית", של ה"לאומיות הלבנונית" ושל ה"לאומיות העיראקית". אף לא אחת מהן יכולה להיחשב כלאומיות בעלת בסיס מוצק ואיתן כפי שהלאומיות היהודית הינה מבוססת, איתנה ומוצקה - וזאת בהתאם לפרמטרים היסטוריים ברורים וידועים הנמתחים לאורך אלפי שנים.
ירדן הפלסטינית
כאמור, בנובמבר 2009 נודע שהרשות הפלסטינית מתכננת להכריז באופן חד-צדדי על הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. להזכירכם, הכרזה כזו נעשתה כבר על-ידי ערפאת בנובמבר 1988. יתרה מזאת, בעזה קיימת נסיכות אסלאמית-פלסטינית בהתאם לאמנת החמאס. אך מעל לכל, ממלכת ירדן המלאכותית נחשבת למדינה פלסטינית לכל דבר ועניין. ובכן, כמה מדינות "פלסטיניות" צריך להקים כדי שמדינות-ערב תצהרנה בגלוי שיש להן סופסוף "מדינה פלסטינית", והן אולי אף תכרזנה בגלוי על "סיום הסכסוך" עם ישראל? הדבר לא יקרה בעתיד הנראה לעין, שכן "הלאומיות הפלסטינית" עדיין משמשת מכשיר אימפריאלי ערבי - הן בגרסא החילונית שלו והן בגרסא האסלאמית שלו.
כמה עובדות היסטוריות כחומר למחשבה: א) עד ל-1945, התגוררו במדינות-ערב כמיליון יהודים. כיום נותרו אלפים בודדים בלבד, וזאת לאחר מסע שיטתי של טיהור אתני שנעשה בעידודה של הליגה-הערבית. ב) "הצהרת בלפור" של 1917 כללה גם את כל אזור עבר-הירדן המזרחי כשטח המיועד להקמת "בית לאומי" לעם היהודי בכל ארץ-ישראל ההיסטורית. ג) ב-1921 הבריטים החליטו להעניק את עבר-הירדן המזרחי לשושלת ההאשמית (שמקורה בחצי-האי ערב) כתשורה גיאוגרפית בתמורה לסיוע שהיא הגישה לבריטים במלחמתם נגד השלטון הטורקי במזרח-התיכון. שמה הרשמי של הישות המלאכותית הוא: "הממלכה ההאשמית של ירדן" - הנשלטת כיום בידי המלך עבדאללה השני, שהוא בנו של המלך חוסיין המנוח (1999-1935). כ-70 אחוזים מאזרחי ירדן מוגדרים כ"פלסטינים", לפיכך ניתן להסב בקלות את שמה של המדינה ל"ממלכה הפלסטינית של ירדן", וזאת ללא מאמץ מיוחד וללא שפיכות דמים נוספת על-פי המתווה האימפריאלי הערבי שהתגבש בעקבות פרסום "האמנה הלאומית הפלסטינית" של 1964.
ממלחמת ג'יהאד ערבית ל"נכבה" פלסטינית
המלחמה הערבית נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל - שהתנהלה בעוצמה רבה בין השנים 1949-1947 - החלה כמלחמת ג'יהאד (מלחמת קודש) של מדינות-ערב נגד הכופרים היהודים שנחשבו כ"בני מוות" שדמם מותר. לצד המניע הדתי, התנהלה לה מערכת ערבית מקבילה של תפישת-עולם קולוניאלית-אימפריאליסטית שהניחה את התשתית האידיאולוגית לבניית מנגנונים שעסקו בכיבוש, בשליטה, בדיכוי, בטיהור אתני, ולבסוף גם בהרג שיטתי וברצח ספוראדי של יהודים. אל המימד האידיאולוגי הזה נסחפו בהתלהבות חסרת-מעצורים גם ערביי ארץ-ישראל שהגיעו אליה כמהגרי עבודה בעיקר בשנות ה-30 של המאה ה-20.
תוכנית ההשמדה הערבית לא יצאה אל הפועל בארץ-ישראל, למרות המאמץ הערבי המשותף שכלל גם את עיראק של אותם ימים. את כישלונה של מלחמת הג'יהאד הערבית שהתנהלה בשנים 1949-1947, הערבים שיכללו אותה לסוג של בכיינות קולוניאליסטית בדמותה של ה"נכבה הפלסטינית" המדומה, והפיכתה למנגנון אידיאולוגי נוסף שנועד לקדם את הלאומנות הערבית במרחב המזרח-תיכוני. קיומם של יישובים ערביים על חורבותיהם של יישובים יהודיים היסטוריים שהתקיימו בארץ-ישראל לאורך אלפי שנים, הם עדות למאבק המתמשך בין החירות הלאומית היהודית לבין הדיכוי הערבי-אסלאמי - הלובש צורה ופושט צורה, בהתאם למטרתו העיקרית המתייחסת ל"בני הקופים והחזירים".
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפתרון הפלסטיני נמצא בממלכה הירדנית", מגזין המזרח התיכון, 19 בנובמבר 2009.
1 comment:
צריך לזכור ולהזכיר שהמונח "נכבה" בהקשר במאבק הערבי-יהודי, למרות שנרשם בספר בתחילת שנות ה-50, תפס רק בתחילת שנות ה-80 והוכנס כביטוי פוליטי שכיח ופופולרי אצל הפלסטינים רק מסוף שנות ה-80. דומה מאוד ל"יום האדמה" (1976), בו הדור השני לקח את הובלת המלחמה על התודעה.
אם היתה באמת 'נכבה' (לפי הפרשנות הפוליטית הפלסטינית) אז למה הם לא ידעו על זה לפני שנות ה-80?
ברור הוא שכל השימוש במונח הוא פוליטי-תעמולתי שעיקרו לעשות מהתוקפן הפלסטיני קורבן צודק ומסכן. ולצערי הם די הצליחו.
Post a Comment