במהלך העשורים האחרונים, תעשיית הסרטים הוליוודית העבירה לעולם-הרחב מסרים מעוותים על החיים בארה"ב, על ההיסטוריה האמריקאית ועל האתוס המכונן של החברה האמריקאית. על-מנת להבהיר כבר בהתחלה את "הכיוון הפוליטי" של המאמר הנוכחי, יש צורך להדגיש כי "מי שעשה את אמריקה למה שהיא", אלה הם החלוצים הלבנים (והלבנים בלבד) שביקשו להקים חברה למופת ומדינה שתשמש גם "אור לגויים" למדינות וחברות זרות. כל שאר המיעוטים המרכיבים את החברה האמריקאית כיום, רכבו ועדיין רוכבים על גבם של המייסדים הראשונים והם ניזונים מהצלחתם הפנומינלית להקים את אחת מהחברות האזרחיות המוצלחות ביותר הקיימות כיום - הן מבחינה אנושית, הן מבחינה מדעית והן מבחינה פוליטית. ל"כור ההיתוך" האמריקאי ו"לחלום האמריקאי" היו יחסי ציבור מעולים - הן בתוך ארה"ב והן מחוצה לה - שכן, סוד כוחם של שני היסודות הללו נבע מפשטותם האידיאולוגית ומהאפשרות המעשית לפעול להגשמתם.
מסתבר, ש"כור ההיתוך" יכול להיות מוצלח, אם המדינה מציבה יעדים בוררים לחברה האזרחית על-מנת ליצור תרבות-לאומית בעלת מאפיינים מוגדרים, והיא אינה נכנעת לכוחות צנטריפוגליים ולאופנות אידיאולוגיות הנשענות בדרך-כלל על-בסיס זמני ורעוע. אחת מהבעיות הבוערות של אירופה בשנים האחרונות, נוגעת לבעיית המהגרים המבקשים לשמר בכל מחיר את תרבותם גם על-חשבון המדינה המארחת, כפי שהדבר מתרחש בעוצמה חסרת-מעצורים בצרפת, בבריטניה ובמדינות אירופאיות נוספות. במאמר מוסגר ניתן לציין, ש"כור ההיתוך" הישראלי הזניק את החברה הישראלית לעבר הישגים מדהימים, שמפרותיהם אנו מתברכים כיום באופן מרשים ומוצלח כל-כך.
מ"כור-ההיתוך" ל"תקינות פוליטית"
ל"תקינות הפוליטית" ששטפה את העולם-המערבי בשנות ה-90, ישנם שורשים עמוקים הנטועים היטב בקמפוסים הרדיקליים של ארה"ב מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לאופנה ההרסנית הזו, שתפסה חזקה בארה"ב בעוצמה הולכת וגדלה, היו שתי השפעות עיקריות: א. הפקולטות שעסקו במדעי הרוח והחברה, הפכו למוקדים של שנאה לתרבות האמריקאית ולכל מה שהיא מייצגת ברחבי-העולם או מייצאת לעולם-הרחב. ב. המחקר ההגון והשקול, הפך ל"מחקר פוליטי תיאורטי" בעיקרו, שמשמעותו הייתה שהנתיב להתקדמותם של אקדמאים נעשה על-בסיס של שיוך פוליטי בהתאם לתפישה הרדיקלית שהוכתבה מראש. יתרה מזאת, הרדיקליזציה הפוליטית של האקדמיה האמריקאית, מוטטה למעשה את הקריטריונים שבהם נשפטת התוצרת המחקרית, ובכך היא סללה את הדרך לכניסתם של חוקרים בעלי-רמה אינטלקטואלית מפוקפקת למדי.
הדגש על רדיקליזציה פוליטית בפקולטות אחדות, אילץ את ראשי האוניברסיטאות להעניק משרות אקדמיות לחוקרים בני-מיעוטים - כמו שחורים, סינים, מוסלמים, אינדיאנים ועוד - למרות שחלקם לא היו ראויים לכך מלכתחילה. מנגנונים אקדמיים מפוקפקים (כתבי-עת, קתדרות, מכוני מחקר ומלגות) נוסדו כדי לספק מסגרות הולמות לתוצרת המחקרית שעסקה, רובה ככולה, בקידום אג'נדה פוליטית שנועדה לסרס את הנרטיב ההיסטורי האמריקאי המסורתי. האג'נדה הפוליטית ההרסנית הזו חדרה גם לתקשורת האמריקאית ולתעשיית הסרטים ההוליוודית. כך למשל, הסרטים "רוקד עם זאבים" מ-1990 ו"הסמוראי האחרון" מ-2003, מבהירים לנו את השינוי הרדיקלי שהתחולל בתעשיית הסרטים האמריקאית בנוגע להיסטוריה האמריקאית של המאה ה-19. כך באופן דומה, הסרט "אמריקאן ביוטי" מ-1999 ביקש לקדם אג'נדה פוליטית שנועדה להאיר את החברה האמריקאית באור של ריקבון קודר ולהצביע על השטחיות המשמימה של "החלום האמריקאי" בתקופתו של הנשיא ביל קלינטון (2001-1993).
ההשפעה של האקדמיה האמריקאית חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של ארה"ב. מאות אלפי סטודנטים מרחבי-העולם לומדים בארה"ב מידי שנה ושנה. האוניברסיטאות האמריקאיות מייצרות את השדרה האקדמית-מחקרית של מדינות אחדות ברחבי-העולם. הקמפוסים האמריקאים הפכו ליצרני אופנות תיאורטיות שהיוו את הבסיס למחקר החברתי וההיסטורי הן בתוך ארה"ב והן מחוצה לה. אולם, ראו איזה פלא, הקמפוסים האמריקאים הפכו עם הזמן ליצרני השנאה העיקריים כלפי ארה"ב, כלפי ההיסטוריה האמריקאית, כלפי ערכיה וכלפי כל מה שהיא מייצגת או מתיימרת לייצג. כך למשל, "האדם האמריקאי הלבן" הפך לאויב; התרבות האמריקאית הפכה לשנואה; הקפיטליזם האמריקאי הפך למקור העיקרי לצרותיהן של מדינות כושלות ונחשלות; תנועות טרור רדיקליות הפכו למקור של השראה הנלחמות למען רעיון עילאי, לכאורה. וכך, מאחורי כל רוצח-המונים ידוע, הסתתר איזה אקדמאי אמריקאי שהתהדר בתואר פרופסור ושהזדרז להעניק הצדקות מוסריות ופרקטיות לכל אירוע זוועתי פרי מעשי-ידיו.
הפרדוקס האמריקאי
באופן פרדוקסלי, האקדמיה בארה"ב הפכה ליצרנית העיקרית של "תעשיית השנאה" כלפי הנרטיב האמריקאי וכלפי אורחות החיים בארה"ב, למרות שרבים מהאקדמאים שהטיפו לכך, נגסו במלוא-החופן ממה שארה"ב יכלה להציע להם. כך למשל, "החלום המקצועי" של האקדמאי האירופאי הרדיקלי הממוצע נמדד על-פי יכולתו לקבל משרה מכובדת ועתירת מזומנים בארה"ב, וזאת כדי להמשיך ולעסוק בשכתוב ההיסטוריה האמריקאית על-פי קו אידיאולוגי מוגדר מראש. באופן טבעי, ההטפה לשנאת ארה"ב בקמפוסים האמריקאים, הובילה גם לשנאת ישראל ולעליית כוחות אנטישמיים במסווה של ביקורת לגיטימית על המדיניות הישראלית, כביכול. כאשר נציגים ישראלים משתתפים בכינוסים ובהרצאות המתקיימים בקמפוסים האמריקאיים, הם נרעשים בעומק השנאה המופגנת כלפי ישראל כמדינה וכחברה. סביר להניח שהאופנה הזאת תחלוף, כאשר האוניברסיטאות עצמן יקשיחו את הקריטריונים בהם יישפטו מחקרים הנשענים כיום על שרלטנות אינטלקטואלית רדודה שדרדרה את האקדמיה האמריקאית מתחומים אחדים. סימנים ראשונים לשינוי הזה מתרחש בעזרתם של אקדמאים אמיצים - כאלה שאינם מוכנים לעמוד מנגד לנוכח "תעשיית השנאה" הממומנת בעזרת כספים המגיעים מהציבור האמריקאי השפוי והמתון.
חזרה לעקרונות היסוד
למרות הדימוי ההוליוודי, אמריקה המסורתית והפטריוטית לא נעלמה עם בחירתו של ברק חוסיין אובמה. ניתן להעריך שבחירתו של אובמה רק העצימה את ההבדל התהומי הקיים בין השמאל הרדיקלי בארה"ב לבין הערכים המסורתיים עליהם מושתתת רוב רובה של החברה האמריקאית. לפיכך, בעיני רבים, בחירתו של ברק חוסיין אובמה נתפסת "כתאונה פוליטית" גם בקרב חלקים אחדים המרכיבים את המחנה הדמוקרטי המתון והמסורתי בארה"ב.
מסתבר, ש"כור ההיתוך" יכול להיות מוצלח, אם המדינה מציבה יעדים בוררים לחברה האזרחית על-מנת ליצור תרבות-לאומית בעלת מאפיינים מוגדרים, והיא אינה נכנעת לכוחות צנטריפוגליים ולאופנות אידיאולוגיות הנשענות בדרך-כלל על-בסיס זמני ורעוע. אחת מהבעיות הבוערות של אירופה בשנים האחרונות, נוגעת לבעיית המהגרים המבקשים לשמר בכל מחיר את תרבותם גם על-חשבון המדינה המארחת, כפי שהדבר מתרחש בעוצמה חסרת-מעצורים בצרפת, בבריטניה ובמדינות אירופאיות נוספות. במאמר מוסגר ניתן לציין, ש"כור ההיתוך" הישראלי הזניק את החברה הישראלית לעבר הישגים מדהימים, שמפרותיהם אנו מתברכים כיום באופן מרשים ומוצלח כל-כך.
מ"כור-ההיתוך" ל"תקינות פוליטית"
ל"תקינות הפוליטית" ששטפה את העולם-המערבי בשנות ה-90, ישנם שורשים עמוקים הנטועים היטב בקמפוסים הרדיקליים של ארה"ב מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. לאופנה ההרסנית הזו, שתפסה חזקה בארה"ב בעוצמה הולכת וגדלה, היו שתי השפעות עיקריות: א. הפקולטות שעסקו במדעי הרוח והחברה, הפכו למוקדים של שנאה לתרבות האמריקאית ולכל מה שהיא מייצגת ברחבי-העולם או מייצאת לעולם-הרחב. ב. המחקר ההגון והשקול, הפך ל"מחקר פוליטי תיאורטי" בעיקרו, שמשמעותו הייתה שהנתיב להתקדמותם של אקדמאים נעשה על-בסיס של שיוך פוליטי בהתאם לתפישה הרדיקלית שהוכתבה מראש. יתרה מזאת, הרדיקליזציה הפוליטית של האקדמיה האמריקאית, מוטטה למעשה את הקריטריונים שבהם נשפטת התוצרת המחקרית, ובכך היא סללה את הדרך לכניסתם של חוקרים בעלי-רמה אינטלקטואלית מפוקפקת למדי.
הדגש על רדיקליזציה פוליטית בפקולטות אחדות, אילץ את ראשי האוניברסיטאות להעניק משרות אקדמיות לחוקרים בני-מיעוטים - כמו שחורים, סינים, מוסלמים, אינדיאנים ועוד - למרות שחלקם לא היו ראויים לכך מלכתחילה. מנגנונים אקדמיים מפוקפקים (כתבי-עת, קתדרות, מכוני מחקר ומלגות) נוסדו כדי לספק מסגרות הולמות לתוצרת המחקרית שעסקה, רובה ככולה, בקידום אג'נדה פוליטית שנועדה לסרס את הנרטיב ההיסטורי האמריקאי המסורתי. האג'נדה הפוליטית ההרסנית הזו חדרה גם לתקשורת האמריקאית ולתעשיית הסרטים ההוליוודית. כך למשל, הסרטים "רוקד עם זאבים" מ-1990 ו"הסמוראי האחרון" מ-2003, מבהירים לנו את השינוי הרדיקלי שהתחולל בתעשיית הסרטים האמריקאית בנוגע להיסטוריה האמריקאית של המאה ה-19. כך באופן דומה, הסרט "אמריקאן ביוטי" מ-1999 ביקש לקדם אג'נדה פוליטית שנועדה להאיר את החברה האמריקאית באור של ריקבון קודר ולהצביע על השטחיות המשמימה של "החלום האמריקאי" בתקופתו של הנשיא ביל קלינטון (2001-1993).
ההשפעה של האקדמיה האמריקאית חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של ארה"ב. מאות אלפי סטודנטים מרחבי-העולם לומדים בארה"ב מידי שנה ושנה. האוניברסיטאות האמריקאיות מייצרות את השדרה האקדמית-מחקרית של מדינות אחדות ברחבי-העולם. הקמפוסים האמריקאים הפכו ליצרני אופנות תיאורטיות שהיוו את הבסיס למחקר החברתי וההיסטורי הן בתוך ארה"ב והן מחוצה לה. אולם, ראו איזה פלא, הקמפוסים האמריקאים הפכו עם הזמן ליצרני השנאה העיקריים כלפי ארה"ב, כלפי ההיסטוריה האמריקאית, כלפי ערכיה וכלפי כל מה שהיא מייצגת או מתיימרת לייצג. כך למשל, "האדם האמריקאי הלבן" הפך לאויב; התרבות האמריקאית הפכה לשנואה; הקפיטליזם האמריקאי הפך למקור העיקרי לצרותיהן של מדינות כושלות ונחשלות; תנועות טרור רדיקליות הפכו למקור של השראה הנלחמות למען רעיון עילאי, לכאורה. וכך, מאחורי כל רוצח-המונים ידוע, הסתתר איזה אקדמאי אמריקאי שהתהדר בתואר פרופסור ושהזדרז להעניק הצדקות מוסריות ופרקטיות לכל אירוע זוועתי פרי מעשי-ידיו.
הפרדוקס האמריקאי
באופן פרדוקסלי, האקדמיה בארה"ב הפכה ליצרנית העיקרית של "תעשיית השנאה" כלפי הנרטיב האמריקאי וכלפי אורחות החיים בארה"ב, למרות שרבים מהאקדמאים שהטיפו לכך, נגסו במלוא-החופן ממה שארה"ב יכלה להציע להם. כך למשל, "החלום המקצועי" של האקדמאי האירופאי הרדיקלי הממוצע נמדד על-פי יכולתו לקבל משרה מכובדת ועתירת מזומנים בארה"ב, וזאת כדי להמשיך ולעסוק בשכתוב ההיסטוריה האמריקאית על-פי קו אידיאולוגי מוגדר מראש. באופן טבעי, ההטפה לשנאת ארה"ב בקמפוסים האמריקאים, הובילה גם לשנאת ישראל ולעליית כוחות אנטישמיים במסווה של ביקורת לגיטימית על המדיניות הישראלית, כביכול. כאשר נציגים ישראלים משתתפים בכינוסים ובהרצאות המתקיימים בקמפוסים האמריקאיים, הם נרעשים בעומק השנאה המופגנת כלפי ישראל כמדינה וכחברה. סביר להניח שהאופנה הזאת תחלוף, כאשר האוניברסיטאות עצמן יקשיחו את הקריטריונים בהם יישפטו מחקרים הנשענים כיום על שרלטנות אינטלקטואלית רדודה שדרדרה את האקדמיה האמריקאית מתחומים אחדים. סימנים ראשונים לשינוי הזה מתרחש בעזרתם של אקדמאים אמיצים - כאלה שאינם מוכנים לעמוד מנגד לנוכח "תעשיית השנאה" הממומנת בעזרת כספים המגיעים מהציבור האמריקאי השפוי והמתון.
חזרה לעקרונות היסוד
למרות הדימוי ההוליוודי, אמריקה המסורתית והפטריוטית לא נעלמה עם בחירתו של ברק חוסיין אובמה. ניתן להעריך שבחירתו של אובמה רק העצימה את ההבדל התהומי הקיים בין השמאל הרדיקלי בארה"ב לבין הערכים המסורתיים עליהם מושתתת רוב רובה של החברה האמריקאית. לפיכך, בעיני רבים, בחירתו של ברק חוסיין אובמה נתפסת "כתאונה פוליטית" גם בקרב חלקים אחדים המרכיבים את המחנה הדמוקרטי המתון והמסורתי בארה"ב.
למרות הכללים הקשוחים הנוגעים ל"התקינות הפוליטית" ולשפה המעורפלת (והמעוותת) שהתפתחה בעקבותיה, חלקים מהציבור האמריקאי חשים שהם נמצאים במעגל-סגור של רמייה עצמית בנוגע לבעיות פוליטיות וחברתיות רבות שאינן באות לפתרונן רק באמצעות שימוש בסוג מסוים של "שפה מיוחדת". המנגנון המילולי הזה שהתפתח באקדמיה ובתקשורת האמריקאית מאז שנות ה-90, והוא גם נכנס בכפייה למערכת-החינוך האמריקאית, לא הצליח לרכך ולהפחית את המתח הגזעי, אלא הוא תפקד בדרך-כלל כמערכת של הסוואה מתוחכמת שניסתה להסתיר בעיות אתניות ובעיות תרבותיות כבדות-משקל. כך משל, התקינות הפוליטית והשפה המעורפלת, מונעים מהאמריקאים מלדון באורח גלוי בשאלת הפעילות העבריינית של השחורים בארה"ב. יתרה מזאת, אף אחד אינו מעז לשאול באורח גלוי מדוע 13 אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית (השחורים), אחראים לכ-70 אחוזים מהאירועים הפלילים המתרחשים מידי שנה בארה"ב. הפעילות הפלילית של השחורים בארה"ב אינה קשורה בהכרח לאפליה ולמצוקה, אלא הקשר טמון דווקא בקיומן של מערכות תרבותיות, אקדמיות, ותקשורתיות המעניקות הצדקה לעבריינות שחורה הנובעת מהדיכוי ההיסטורי, לכאורה. הצגת המיעוטים כ"קורבנות" של הרוח האמריקאית המסורתית והעשייה האקטיבית האמריקאית לדורותיה, מעמידה את המיעוטים בעמדה נוחה ונינוחה, שכן לא נדרש מהם להתמודד עם אורח-החיים הדינמי, אלא הם ממתינים בקוצר-רוח לש'ק הממשלתי החודשי כדי להמשיך את חיי הדוחק, המחסור והעליבות שהם כה מורגלים אליו.
על-מנת להתאים את "השפה הפוליטית" לאופנה האקדמית, היה צורך להמציא מילים וביטויים חדשים שנועדו לטשטש את ההבדלים התרבותיים הקיימים בין חברות שונות ובין מדינות שונות. שימו לב כמה פעמים אתם מוצאים בתקשורת את הביטויים "פשע שנאה" במקום פעולת טרור; "אנשים חמושים" במקום טרוריסטים; ו"ארגונים מיליטנטיים" במוקם ארגוני טרור. רבות מהתקריות האלימות המתרחשות בין מיעוט אחד למשנהו או בין מיעוט כלשהו לאוכלוסיית הרוב, מוסברות בדרך-כלל כעניין הנובע מ"אי-הבנה תרבותית". לפיכך, ניתן להעריך שקיים קשר ישיר בין הטירוף המערכתי שהתחולל בגלל "התקינות הפוליטית" של שנות ה-90 לבין הטירוף הטרוריסטי ששטף את העולם בעשור הראשון של המאה ה-21. כאשר כל "הצלחה מערבית" נתפסת כסוג של "רשעות" בראייה האקדמית והתקשורתית, ואף ממציאים לשם-כך מסגרות תיאורטיות קשיחות כדי להצדיק את הטענה העיקרית, או אז, "הדרך" נראית סלולה בפני אלה המבקשים לנקוט בפעולות אלימות כלפי אחרים בשל טענה כלשהי בעלת יסוד מציאותי רעוע. כך למשל, אין שום הצדקה הגיונית לפיגועי ה-11 בספטמבר 2001 שהתרחשו על אדמת ארה"ב. אולם, צריך לשים-לב לכמות הפרסומים שיצאו מאז, שמטרתם הייתה להעניק הסבר "מניח את הדעת" שיהא מתאים לאוזן המערבית, וזאת רק כדי להצדיק את הברבריות הדתית שהופעלה בשם הדת המוסלמית.
על-פי סימנים אחדים, בארה"ב מתחולל כיום תהליך תודעתי הפוך. מחד-גיסא, נמאס לאמריקאים להרגיש אשמים בתחלואי העולם-הרחב, ומאידך הם רוצים להיות גאים במסורת האמריקאית ותרבות האמריקאית שעוצבה במשך דורות. בטעות ניתן לייחס את הרצון הזה רק לציבור המזוהה עם המחנה הרפובליקני, אולם דווקא מאז בחירתו של ברק חוסיין אובמה, הנטייה השמרנית מקבלת חיזוקים הן בקרב הדמוקרטים והן בקרב השחורים ומיעוטים נוספים, המעוניינים לשמור על האתוס האמריקאי כחלק מהחזרה לעקרונות היסוד שהיוו את סוד כוחה ועוצמתה של ארה"ב לאורך שנים רבות. הרייטינג הגבוה לה זוכה רשת "פוקס ניוז" השמרנית בשנה האחרונה, מאפשר לנו לבחון את ההתפתחות הזו קצת מעבר לנאומים נשיאותיים המנוסחים היטב והרבה מעבר למשחקי הגולף הנשיאותיים המסוקרים ללא הרף בתקשורת האמריקאית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אמריקה הפטריוטית והמסורתית מחכה ל-2012", מגזין המזרח התיכון, 26 בנובמבר 2009.
No comments:
Post a Comment