חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי

העיתון הכווייתי אל-קבאס דיווח ב-21 בפברואר 2008, כי סוריה דחתה במפגיע את דרישתו של חיזבאללה לעדכן את ראשי הארגון על התפתחויות האחרונות הנוגעות לחקירת חיסולו של מורנייה. הידיעה בעיתון הכווייתי הסתמכה בעיקר על מקורות במדינות המפרץ. על-פי ידיעות אחדות שהגיעו מסוריה נמסר, כי החקירה מתנהלת בידי שירותי-הביטחון של סוריה ללא עזרתן של איראן וחיזבאללה.

כאמור, מורנייה חוסל ב-12 בפברואר 2008 באמצעות מכונית תופת שהוכנה מבעוד מועד באחת מהשכונות היוקרתיות והשמורות ביותר של דמשק. לשלטונות הסוריים נדרשו שעות אחדות עד שיצאה הצהרה רשמית הנוגעת לאירוע, ודומה היה כי שלטונות סוריה נתקפו בהלם לנוכח החיסול שהתרחש על אדמתם. לאחר שתיקה ארוכה שנמשכה כחצי יממה, סוריה מסרה כי תתנהל חקירה מעמיקה ללא השתתפותם של איראן וחיזבאללה למרות בקשותיהם המפורשות להיות שותפים מלאים בחקירת האירוע.

זמן קצר לאחר שהחלה החקירה, שלטונות סוריה מיהרו להודיע כי "תתחולל רעידת אדמה בעולם-הערבי" כאשר יימסרו כל הפרטים שהתגלו במהלך חקירה המאומצת. חרושת השמועות בנוגע לחיסולו של מורנייה רבות ומגוונות, והיו כאלה שהאשימו במפורש את המדינות הסוניות המתונות, דהיינו, ירדן, מצרים, סעודיה ומדינות נוספות במפרץ-הפרסי.

ידיעות אחדות דיברו על שיתוף פעולה בין כמה שירותי-מודיעין ערביים שמסרו מידע לישראל, והיא זו שביצעה את החיסול בפועל. ויחד עם זאת, סוריה, איראן וחיזבאללה הודיעו כי ישראל היא שנושאת באחריות המלאה, והיא תשלם על כך מחיר כואב.

העיתון הכווייתי מסר כי הסיבה העיקרית לסירובה של סוריה למסור מידע לחיזבאללה על הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה, נשענת על הטענה הסורית כי מורנייה הגיע לסוריה ללא ידיעתם של השלטונות המוסמכים בסוריה, וכי הוא הגיע לסוריה כאזרח רגיל ולא בשליחות רשמית.

לאור המקרה, סביר להניח כי מתחוללת כרגע מערכת של חשדנות הדדית בין איראן, סוריה וחיזבאללה, שכן התפרסמו ידיעות אחדות שרמזו על עיסוקיו הצדדיים של מורנייה עם הסורים שביקשו להפעילו באורח-עצמאי ללא ידיעתם של איראן וארגון חיזבאללה. בשעה ששר-הביטחון אהוד ברק ערך ביקור בטורקיה, הוא שיגר אזהרה חריפה לעבר סוריה בשל תמיכתה בחמאס ובחיזבאללה. אפשר, שאזהרתו זו של שר-הביטחון ששוגרה לעבר סוריה באה על רקע החשד כי מורנייה הוזמן לדמשק למען מטרה מסוימת שנועדה "לשקם" מעט את גאוותה הפגועה של סוריה לאור ההפצצה האווירית שהתרחשה על אדמתה ב-6 בספטמבר 2007 במחוז דיר אל-זור.

סוריה לקראת כינוס הפסגה הערבית
בסוף חודש מרס 2008, מתוכננת להתקיים בדמשק פסגת הליגה הערבית בהשתתפותם של ראשי מדינות-ערב. מרגע שהוחלט כי הועידה תתקיים בדמשק, שלטונות סוריה נערכו לכך במרץ רב על-מנת להפגין לעיני-כל את החשיבות שהיא מייחסת להתכנסותם של ראשי המדינות הערביות על אדמתה. לשם כך, נבנתה עיר חדשה, על כל המשמעויות הנלוות לכך, במטרה להפגין את יכולותיה המתחדשות של סוריה בהנהגתו של בשאר אל-אסד. על-פי התרשמויותיהם של מבקרים אחדים באזור, סוריה לא חסכה בכסף כדי להרשים את אלפי המוזמנים שיגיעו לפסגה-הערבית, ובכללם עיתונאים רבים מרחבי-העולם. במהלך השנים האחרונות, סוריה עשתה מאמצים כבירים להציג בפני העולם את התפתחותה הכלכלית, התעשייתית והתרבותית על-מנת לסדוק מעט את התמונה הקשוחה המוצגת לגביה ברחבי-העולם. לעיתים, מאמצים אלה הוכתרו בהצלחה למרות תדמיתה השלילית על מעשיה הבוטים בלבנון ולמרות קשריה השנויים במחלוקת עם איראן, חיזבאללה וצפון-קוריאה. על-פניו נראה, שלבשאר אל-אסד יש תוכניות כלכליות רבות, וכי נראה שהוא דבק להשיג את היעדים האלה למרות המכשולים הפנימיים והאזוריים הרובצים לפתחו.

מאז הפסגה הערבית האחרונה שנערכה במרס 2007 בריאד, בירת ערב-הסעודית, התחוללו תמורות אחדות במרחב-הערבי וביחסיו (החשאיים והגלויים) עם ישראל בסוגיות רבות העומדות על הפרק. אך, כרגיל, הסוגיה הפלסטינית ניצבת כמסך עשן שמאחוריו מסתתרות המדינות הערביות כדי להתחמק פעם נוספת מלדון בבעיותיו האמיתיות והבוערות של העולם-הערבי - בעיות המחכות לפתרונן כבר זמן רב.

עוד לפני שנודע על חיסולו של מורנייה, מצרים, ירדן וערב-הסעודית הודיעו כי הן חוככות בדעתן אם להשתתף בפסגה-הערבית בדרג של ראשי-מדינות, במטרה להפעיל לחץ על סוריה כדי שזו תגמיש את עמדותיה בשאלת לבנון ובבעיה הסבוכה הנוגעת לבחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית. לדידה של סוריה, חיסול מורנייה בלב דמשק מסבך עוד יותר את מעמדה בעולם-הערבי למרות כל מאמציה ורצונותיה להפיק תועלת משמעותית מהפסגה-הערבית שתיערך על אדמתה בסוף מרס 2008. כבר בשלב זה ידוע, כי מצרים וסעודיה פועלות להעביר את הפסגה-הערבית לשארם א-שייח'.

על רקע היחסים המעורערים והמתוחים בין סוריה למדינות אחדות במפרץ-הפרסי, כוויית וסעודיה פרסמו אזהרה לאזרחיהן שלא לבקר בסוריה בשל המצב הביטחוני המתוח במדינה זו.

לפי שעה, רבים בעולם-הערבי מחכים לממצאי החקירה בנוגע לחיסולו של מורנייה. בלב רבים מקננת הסברה שהממצאים יבהירו פעם נוספת מה באמת מתחולל מאחורי הקלעים למרות החיוכים ודברי החנופה שהמנהיגים הערבים שולחים זה לעבר זה במפגשים פומביים לעיני הצלמות. מדינות ערביות אחדות לא יניחו לציר-הרדיקלי לשכוח שעימאד מורנייה פעל נגד מדינות ערביות אחדות, וכי הוא היה האחראי הישיר לרציחתם של אזרחים ערבים חפים מפשע. רבים בעולם-הערבי רואים בחיסולו של מורנייה "נקמה אלוהית", גם אם על-פי הדעה הרווחת ישראל היא זו שאחראית לחיסולו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "חיסול מורנייה מפלג את העולם-הערבי", 24 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה

אם איראן באמת מזועזעת ואבלה על מותו הפתאומי של עימאד מורנייה, היא יכולה להאשים רק את עצמה בשל מהלכיה האופרטיביים מאז מלחמת לבנון השנייה שהביאו לחשיפתו של מורנייה. לישראל הרשמית לקח זמן רב להבין את מלוא המשמעות של המלחמה האחרונה שפרצה בעקבות ההימור רשלני של חסן נסראללה ושל הזרוע הצבאית של הארגון הפועלת בהשראה איראנית. עד למלחמה, חיזבאללה ונסראללה בנו מסביבם הילה מאיימת שהצליחה לסרס את התגובה הישראלית כלפיהם לאורך שנים רבות (בדיוק כפי שאיראן ואחמדינג'אד פועלים גם בימים אלה כלפי המערב וישראל).

למרות תחושת ההחמצה הישראלית מתוצאות המלחמה, בצד הישראלי התקבלו החלטות אחדות, חשובות מאוד, שהשפיעו על עתידו של הארגון, והעומד בראשו, לטווח הקצר והארוך גם יחד:

1. ישראל החליטה להגיב באופן לא-פרופורציונאלי.
2. חיסול מאגר הטילים לטווח ארוך של הארגון. פעולה אווירית ישראלית שנמשכה כחצי שעה.
3. במהלך המלחמה נהרגו למעלה מ-650 מחבלים מיומנים וכ-1,000 מחבלים נוספים נפצעו.
4. בריחתם של השיעים מדרום-לבנון - תופעה שהפתיעה את נסראללה ואיראן.
הרס בלתי נסבל בדרום-לבנון.
5. חיזבאללה נאלץ לנדוד לאזור הליטאני. ולאורך הגבול עם ישראל נערכו כוחות מהצבא הלבנוני בסיועם של כוחות זרים על-פי החלטת האו"ם שהתקבלה ערב סיום המלחמה.
6. חסן נסראללה עדיין מסתתר. על-פי הערכות אחדות הוא מצא מפלט בשגרירות איראן בביירות.

לנוכח פני הדברים, נסראללה נאלץ לעסוק ברטוריקה יומיומית כדי להפוך את ההימור שנכשל ל"ניצחון אלוהי" על ישראל. לא נסראללה, לא איראן ואף לא בני העדה השיעית בלבנון האמינו לדברי הרהב האלה. תחושת ההחמצה הישראלית והדימוי הציבורי שנוצר למלחמה בישראל עצמה, שיחקו לידיו של נסראללה שהיה זקוק באופן נואש להציג לעדה השיעית הישגים רבים ככל האפשר לנוכח התבוסה שספג ולנוכח ההרס שהמיט על לבנון - בהחלטה פזיזה אחת שיצאה לפועל ב-12 ביולי 2006.

התפקיד של איראן
חיזבאללה הפך עם השנים ל"קבלן הביצועים" הראשי של איראן וסוריה בלבנון וברחבי-העולם. לעימאד מורנייה היה קשר אינטימי עם ראשי השלטון של איראן גם ללא תיווכו של חסן נסראללה. ספק רב אם נסראללה עצמו ידע את כל הפרטים האופרטיביים שמורנייה היה אחראי עליהם ברחבי-העולם בעזרתם של האיראנים ובסיועם המלא. איראן השקיעה מיליארדי דולרים במערך הצבאי והאזרחי של הארגון - הן בלבנון והן בזירה העולמית. ההילה הבינלאומית לה זכה מורנייה, שימשה את חיזבאללה ככלי אפקטיבי כדי ליצור הרתעה מול גורמים פנימיים בתוך לבנון וכלפי גורמים בינלאומיים שביקשו לפגוע בארגון ובראשיו.

המערכת הצבאית המשומנת של חיזבאללה פעלה בהצלחה עד למלחמת לבנון השנייה. אולם, בעקבות התוצאות הקשות של המלחמה על הארגון ועל תפקודו המנטלי של נסראללה, איראן החלה להתערב יותר ויותר בנעשה בתוך הארגון, לעומק ולרוחב, עד לרמה הנוגעת לאיוש עמדות ביניים. המהלכים של איראן גרמו לתרעומת מסוימת בתוך חיזבאללה, והיו אף ידיעות אחדות שמסרו על קרע הולך וגובר בין נסראללה לאיראן. עיקר המחלוקת בין נסראללה לאיראן נגעה לפעילות הצבאית של הארגון. נסראללה ביקש להיות מעורב גם בהיבט הזה, אך איראן החליטה שנסראללה יתמקד בעיקר בהיבט הפוליטי הפנים-לבנוני, על-מנת להשאיר את הזירה הצבאית לאנשים מקצוענים יותר כמו מורנייה וחבריו.

מאז המלחמה, חיזבאללה ביקש להכות בישראל בדרכים עקיפות. הקשר בין אנשי החמאס בעזה לאיראן ולסוריה, היווה זרז להידוק הקשרים הצבאיים בין חיזבאללה לחמאס בעידודה של איראן. במסגרת הזו, נערכו מפגשים צבאיים אופרטיביים בין בכירי חיזבאללה לבכירי החמאס על אדמת סוריה. בדרך זו, התרחב מעגל האנשים שזכו להיכרות אינטימית עם הפעילות החשאית של חיזבאללה, דבר שהקל במידה מסוימת על המעקב אחרי מפקדים בכירים מחיזבאללה. נקודת-התורפה הזו לא נעלמה מעיניהם של שירותי המודיעין של סוריה ואיראן שהחלו לחקור את הנסיבות שהביאו לחיסולו של מורנייה.

לאור תוצאות המלחמה, מונו אנשים אחדים לתפקידי מפתח או מונו לעמדות חדשות שלא היו קיימות לפני המלחמה. הסתבר לאיראן ולבכירי הארגון, כי החדירה המודיעינית של ישראל לקרביים הצבאיים של חיזבאללה באה לידי ביטוי בפעולה האווירית המוצלחת שהביאה לחיסול של כל המאגר הרקטי, לטווח ארוך, שהושקעו בו מאמצים עצומים הן מצד איראן והן מצד חיזבאללה. על כן, הוקמו מוסדות ביטחוניים חדשים שתפקידם היה למנוע, בכל מחיר, זליגה של מידע צבאי ובטחוני. מאז מלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה הקציב לכך מיליוני דולרים מידי חודש (מקורות לבנוניים ידעו לציין שהסכום הגיע ל-20 מיליון דולר מידי חודש הכוללים גם את מערך האבטחה ההדוק של הארגון).

התערבותה הפעילה של איראן במהלכים הצבאיים והפוליטיים של הארגון, והקמתם של אגפים אופרטיביים חדשים, גרמו לכך שמעטפת החשאית של הארגון נפרצה לכדי סדק צר, אך היה זה סדק חשוב מאין כמוהו. לרגע הזה חיכו כל ארגוני הביון בעולם שניהלו מעקב צמוד אחרי המפקדים הבכירים של חיזבאללה, והתוצאה לא איחרה לבוא עם חיסולו של עימאד מורנייה בלב דמשק.

טלאל חמייה סגנו של מורנייה
למרות ההכחשות של חיזבאללה, סביר להניח שטלאל חמייה - מי שהיה סגנו של עיאמד מורנייה - ימונה למפקד הזרוע הצבאית של הארגון. אך האחראי על כל המערך הביטחוני של הארגון התמנה נעים קאסם, סגנו של נסראללה, הזוכה לאמון מלא מעלי חמינאי מנהיגה הרוחני של איראן. קשה להיכנס לנעליו של מורנייה, שכן הוא ניהל מערך חובק-עולם, ממודר היטב, שהיה ידוע רק לו עצמו. אפשר, שטלאל חמייה ימונה באופן זמני תוך כדי העברה מוסדרת של הידע שהצטבר לידי מי שאיראן תחליט עליו בעתיד הקרוב. בדומה למורנייה, גם לחמייה יש קשרים הדוקים וישירים עם האיראנים והוא אינו זקוק לפטרון בדמותו של נסראללה. לאורך כל ימי מלחמת לבנון השנייה, חמייה שהה בשגרירות איראן בלבנון, שם זכה להגנה הדוקה ממשמרות המהפכה האיראנים הפועלים בלבנון באורח חופשי.

במסגרת אחריותו של חמייה, הוא ניהל בעיקר את מערך הגיוס של הארגון באפריקה ודרום-אמריקה. חמייה טווה רשת מסועפת של תאים רדומים בקרב קהילות שיעיות אוהדות המחכות ליום פקודה שתפקידן להוציא לפועל פיגועים איכותיים בעיקר באפריקה ובמדינות המפרץ העוינות לאיראן. חמייה חדר גם לעיראק דרך הגבול עם איראן, שם נפגש עם בכירים שיעים מ"צבא המהדי" הפועל בהנהגתו של כהן-הדת בן העדה השיעית מוקטאדה אל-סאדר, הזוכה לסיוע צבאי והכוונה איראנית צמודה. ארגונו של אל-סאדר פועל נגד הנוכחות האמריקאית בעיראק ונגד העדה הסונית, והוא מנהל מאבק דמים נגד שלוחותיו של ארגון אל-קאעידה בעיראק.

הקשר ההדוק בין חיזבאללה לארגוני הטרור השיעים הפועלים בעיראק, לא נעלם מעיניהם של פעילי אל-קאעידה. כשנודע לפעילי הארגון על חיסולו של עימאד מורנייה, הם לא היססו להביע קריאות שימחה, והם אף ייחלו שחסן נסראללה יצטרף למורנייה מהר ככל האפשר. לרבים בעולם-הערבי נהיר לחלוטין כי מי שחיסל את מורנייה, לא רק פגע בחיזבאללה, אלא שלח מסר קולע ללב הצמרת האיראנית לקראת הבאות - וזה, המסר החשוב באמת שביקשו מתנקשיו של עימאד מורנייה למסור לשולחיו ולמפעיליו האמיתיים. בסופו של דבר, גם איראן וגם חיזבאללה יגלו שישראל אינה בהכרח האויב המר ביותר שלהם במרחב המזרח-תיכוני.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה", 18 בפברואר 2008, The Mideast Forum.

עזה - מפתרון, לניהול משברים

כבר 7 שנים ישראל מכלה את כוחותיה במלחמת התשה ממושכת ואכזרית. איך שלא נביט על מהלכם של האירועים, מאז שפרצה מלחמת טרור המתאבדים בשנת 2000, ישראל שרויה במלחמת התשה, ודומה הוא כי "כוחות השחור" סוגרים אט אט מסביבנו בדמותם של סוריה, איראן, חיזבאללה ותנועת החמאס. קל להיכנע לתדמית הזו, ומתוקף תדמית זו קל גם להיכנע לפתרונות קיצוניים או למקסמי-שווא פוליטיים. ראוי לציין כי מאז שנחתם "הסכם אוסלו" בין ישראל לאש"פ ב-13 בספטמבר 1993, עברו כבר 14 שנים. על כל שנה של מקסם-שווא מדיני, שילמנו במחיר של שנת טרור מלאה - מאז שפרצה מלחמת טרור המתאבדים בספטמבר 2000. כוונתה של ישראל בעת החתימה על ההסכם ב-1993 אולי היתה טובה - אף הביצוע היה כושל ביותר, ואף מעבר לו. ביום שישי ב-15 ביוני 2007, השלים החמאס את כיבוש עזה מידי הרשות הפלסטינית. למחרת, הכריז מחמוד עבאס על הקמת ממשלת-חירום חדשה בגדה-המערבית ובכך למעשה נוצרו שתי ישויות מדיניות המנותקות האחת מהשניה - לא רק פיזית, אלא גם תודעתית. ב-17 ביוני, הרשות הפלסטינית הוציאה מחוץ לחוק את הזורע הצבאית של תנועת החמאס ברחבי הגדה-המערבית, ובכך היא הכשירה את הקרקע לפעול ביד קשה נגד אנשי החמאס או אפילו נגד כאלה המזוהים עם התנועה.

תלישות מדינית בישראל
על-מנת להדגים את התלישות המדינית ממנה סובלים פוליטיקאים ישראלים, אציג זאת בעזרת שתי דוגמאות אופייניות: ב-11 ביוני 2007, חברי הכנסת של תנועת מר"צ נפגשו ברמאללה עם מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית. שני חברי הכנסת - זהבה גלאון ואבו וילן - העלו את עיקרי תוכניתם המדינית הכוללת הכנסת כוח בינלאומי לרצועת עזה, במטרה למנוע את ירי קסאמים; שחרור גלעד שליט תמורת שחרור אסירים פלסטיניים הכלואים בישראל, וכן תוכנית רחבה לשיקום כלכלי ברחבי הרשות. בתום הפגישה אמרו שני חברי-הכנסת כי "הפגישה היתה טובה". וכך תיארה זאת ח"כ גלאון: "היתה פגישה מאוד טובה. התרשמנו שאבו מאזן מתכוון לקיים דיון מעמיק בהצעות שלנו. בימים של קיפאון מדיני יש חשיבות במפגש עם נשיא הרשות הפלסטינית כדי לתת מענה לקסאמים על שדרות, ולהידרדרות ההומניטארית בעזה". ח"כ וילן הוסיף: "האינטרס הישראלי הוא לחפש דרכים לצאת מהמבוי הסתום, אליו הכניסה אותנו הממשלה".

דוגמא זו מייצגת, במידה רבה, את המערכת הפוליטית הישראלית, וזו לעיתים משפיעה גם על הצבא ועל הדרג המחליט במדינת-ישראל. לכל אחד מהצדדים בישראל יש, לכאורה, פתרון קסם למרבית הבעיות. זו פתרון מכני-רובוטי שכל מה שצריך לעשות הוא רק ליישמו ואז הכל יבוא על מקומו בשלום. כמה קל וכמה פשוט, בעיקר כאשר תמיד אפשר להאשים את ישראל בכל מה שקורה במרחב הערבי אם העניינים מובילים לכיוון מוטעה. בכך, אימצו שני חברי הכנסת הללו את התעמולה הערבית ללא עוררין, אך מצד שני הם גם חשפו את ההתנשאות שלהם כלפי הפלסטינים, שכן הפלסטינים עדיין משולים בעיניהם לילדים שלא חלה עליהם כל אחריות אישית או קולקטיבית על מהלך חייהם. מרוב דאגה לעניין הפלסטיני, הפקיעו זהבה גאלון ואבו וילן מהפלסטינים את האחריות למעשיהם או מחדליהם. ימים אחדים לאחר מכן, עזה נפלה לידי החמאס תוך כדי קריסה מהירה של מנגנוני הרשות הפלסטינית שזכתה למימון נדיב ורחב מצד מדינות רבות. מייד עם תחילת הקרבות אנשי החמאס החלו להוציא להורג אישים המזוהים עם תנועת הפת"ח או עם הרשות הפלסטינית; תושבי עזה פרצו למבני ציבור; בתים הועלו באש, ותושבים החלו לבזוז מכל הבא ליד. ימים אחדים לפני קריסת הרשות הפלסטינית, ביקש עמיר פרץ, שר הביטחון, להעביר נשק נוסף לידי מנגנוני הביטחון הפלסטינים. אנשי הצבא התנגדו לכך בתקוף משום שבלבם קינן החשש האמיתי שהנשק ייפול בשלמותו לידי אנשי החמאס. הסתבר, כי טוב עשתה ישראל שלא העבירה נשק נוסף לידי הפלסטינים לאור האירועים האחרונים. בעייתה של הרשות הפלסטינית אינה נוגעת רק לעניין של מחסור בציוד צבאי, אלא היא נוגעת בעיקר לחוסר הכישרון לשלוט בצורה אפקטיבית.

שתי דוגמאות האלה מראות בעליל כי עדיין לא נגמלנו מהמחשבה שלישראל יש שליטה כמעט מלאה על האירועים המתחוללים אצל שכנינו. וכי, "אם רק ישראל היתה עושה כך ולא אחרת, המצב היה הרבה יותר טוב". גישה זו מתעלמת במכוון ממגבלותיה של ישראל כמדינה דמוקרטית פלורליסטית. יתרה מזאת, גם מעצמות כדוגמת ארה"ב או מעצמות אזוריות כדוגמת מצרים, מוגבלות מאוד ביכולתן להשפיע בצורה אפקטיבית על כל הצדדים במידה שווה. גם עם מדינות ריבוניות התהליך אף הוא אינו תמיד קל - אך הוא אפשרי בדרך כלל. והראיה לך היא, שבמערכת הבינלאומית קיימים מנגנונים המסדירים את היחסים בין מדינה אחת לרעותה. אולם, עם ארגונים בעלי אידיאולוגיה רדיקאלית הבעיה מחריפה, שכן נדירים הם הרגעים בהם ניתן למצוא אינטרס משותף עליו ניתן להשתית איזשהו פתרון (או רעיון) שיפיס את דעתם של הצדדים במידה שווה.

הזדמנות פז להתנתק מעזה
טובה עשתה ישראל שיצאה מעזה בספטמבר 2005, למרות הקושי המנטלי והסכנות שהיו כרוכות בעניין. עזה היא בלתי נשלטת על-ידי גורמים מתונים או גורמים דמוקרטיים וליבראליים כדוגמת ישראל. עזה היתה בלתי נשלטת בתקופת הכיבוש המצרי ולכן היא ויתרה ברצון רב לישראל בעת המשא-ומתן המדיני שנערך בסוף שנות ה-70. עזה היתה בלתי נשלטת בתקופת השלטון הישראלי, והיא היתה בלתי נשלטת תחת השלטון של הרשות הפלסטינית בתקופתם של יאסר ערפאת ומחמוד עבאס.

כאשר החמאס זכה בבחירות לרשות הפלסטינית בינואר 2006, טענתי אז כי "ניצחון החמאס משרת את המדינות הישראלית" - ואני עדיין דבק באותה עמדה. שכן, לדעתי, ישראל צריכה וחייבת להתנתק מעזה בצורה מוחלטת, כפי שהבהרתי את עמדתי כבר בינואר 2006. ניתוק זה צריך לכלול את כל הנושאים הנוגעים למים, לחשמל, למכסים ולעניינים נוספים. התהליך עשוי לקחת שנים אחדות, אך בסופו של דבר תועלתו תהיה רבה למדינת-ישראל.

אסור שהחמאס בעזה וחיזבאללה בדרום-לבנון יסיחו את דעתנו מהזירה האמיתית והמסוכנת - שהיא סוריה ואיראן. אנחנו מכלים את אנרגיה הלאומית שלנו במקומות הלא נכונים, ומפקירים לעיתים את הזירה האמיתית, למשל, את הזירה של ערביי-ישראל המפתחים אידיאולוגיה של עבריינות לאומנית רשמית פרי אוזלת-ידם של הרשויות הישראליות. לכן, במקום למצוא פתרונות קסם מדיניים, יש לעבור למדיניות של "ניהול משברים" ולהתאימה למציאות הדינאמית. החלוקה בין עזה לגדה-המערבית, מקלה על ישראל את הטיפול בעניין זה. החמאס מנסה ליצור לעצמו תדמית מאיימת, כפי שחיזבאללה יצר לעצמו תדמית כזו במשך שנים רבות במטרה לסרס את התגובה הישראלית כלפיו. בישראל קונים את התדמית הזו כפי שקנינו את התדמית של חיזבאללה בדרום-לבנון. מהבחינה הזו, החמאס מחקה בצורה אפקטיבית את ההתנהלות האופרטיבית של חיזבאללה מול ישראל, כמעט אחד לאחד. רצוי מאוד שמנהיגים ישראלים יפסיקו להפחיד את עצמם, ואותנו, בכל מיני תרחישי אסון כפי שהם עשו עם חיזבאללה, ובכך הם הצליחו לסרס את התגובה הישראלית במלחמת לבנון השניה. ויחד עם זאת, למרות הכל, חיזבאללה אינו נמצא יותר מול גבול ישראל בצורה פעילה - למרות שנפלו שתי קטיושות על קריית שמונה ביום ראשון ב-17 ביוני שהופעלו כנראה בידי ארגון פלסטיני. את הלקח של מלחמת לבנון השניה לאור מצבו הנוכחי של ארגון החיזבאללה, מבינה היטב גם תנועת החמאס.

כעת תנועת הפת"ח מבססת בתקיפות את שלטונה בתחומי הגדה-המערבית, ויהיו די והותר דוברים בעלי-עניין שיקראו לישראל להתגמש עוד יותר מול הרשות הפלסטינית של מחמוד עבאס. אך דווקא ברגעים אלה חשוב לציין כי תנועת הפת"ח אינה מתונה הרבה יותר מתנועת החמאס, אלא היא רק חלשה יותר - באופן ניכר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "עזה - מפתרון, לניהול משברים", 17 ביוני 2007, The Mideast Forum.

סובחי אל-טופיילי נגד חסן נסראללה

מייד לאחר מלחמת לבנון השניה ולאחר שהתבררו ממדי המפלה שנסראללה הצליח להנחיל לעדה השיעית בלבנון, סובחי טופיילי – מייסד ארגון חיזבאללה - החל להשמיע דברי ביקורת נועזים שעמדו בסתירה בולטת לקו שנקטו בו דוברי חיזבאללה ונסראללה עצמו. לביקורת הזו יש רקע היסטורי הנובע מהיריבות בין שני המנהיגים הרואים את תפקידו של חיזבאללה בלבנון באופן-שונה. מה בעצם מעורר את חמתו של טופיילי כנגד נסראללה?

ההצגה חייבת להימשך
למרות מה שנראה כזחיחות-הדעת של נסראללה בנאומיו האחרונים מול קהל של אלפים בביירות, נסראללה יודע היטב שהוא נחל מפלה קשה ומבישה מידי ישראל במלחמה האחרונה שפרצה ביולי 2006. נסראללה וחבורתו הקרובה, ערים לעובדה שהתרועות של ההמונים אינם אלא הצגה פומבית, העומדות בסתירה למה שמרחש מאחורי הקלעים בתוך העדה השיעית עצמה. בהצגה הזו כולם יודעים את התפקיד בעל-פה: נסראללה נואם את נאומיו הרגילים והמרירים כלפי ישראל העולם-הערבי, לוחמי חיזבאללה עורכים הצגה לעיני ההמונים ואלה מריעים להם בקריאות רמות. לכל אחד יש תפקיד בדרמה התקשורתית הזאת, אולם אף אחד מהמשתתפים אינו קונה את ההצגה הזו – חוץ מישראל "השברירית", החרדה מכל דגל של חיזבאללה שניתלה בקרבת הגבול בידי כמה מפעילי הארגון (וזה עצוב איך ההתנהגות הזו נראית מבחוץ, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת הישראלית הלעגנית). ישראל, כמדינה דמוקרטית, לומדת בדרך הקשה. אך, בסופו של דבר, ישראל תלמד איך להתמודד בהצלחה גם מבחינה תקשורתית עם חיזבאללה; עם המנהיגות המיליטנטית של ערביי-ישראל; וגם עם תנועת החמאס בעזה. למרות הדימוי הנוכחי, ישראל מעצבת בימים אלה את עתידה בצורה מושכלת והגיונית למשך עשרות השנים הבאות, וכמו בכל תקופת מעבר, הווה נראה בעייתי לאור האתגרים.

נסראללה זעזע את העולם-הערבי הסוני
חודשים רבים לפני מלחמת לבנון השניה, ניתן היה לזהות את החשש ההולך וגובר של הערבים-הסונים מאיראן-השיעית, בעיקר על רקע מאמציה של איראן לפתח טכנולוגיה גרעינית. לאחר מלחמת לבנון השניה, התברר כי איראן אינה נרתעת מלהשתמש בכוחות רדיקליים הסרים למרותה כדי ליצור פרובוקציות היכולות להבעיר אזורים מסוימים עד כדי חורבן ממשי, כפי שהדבר התממש בדרום-לבנון ביולי 2006. כתוצאה מכך, כל התארגנות שיעית נתפסה בעיני הסונים כמשרתת את האינטרסים של איראן על חשבון האומה הערבית הסונית. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו בצורה חריפה יותר, כפי שהערבים-הסונים מתבטאים מדי פעם, ניתן לתאר זאת במילים האלה: זה אינו מאבק על הבכורה הדתית בלבד, אלא זהו גם מאבק בין-גזעי, דהיינו בין האיראנים לערבים – הרואים את עצמם כבעלי ייחוס בשל בשורתו של מוחמד בן האומה הערבית.

אחד מהביטויים לזעזוע העובר על העולם-הערבי, מאז מלחמת לבנון השניה, מתבטא בכך שמנהיגים ערביים מעבירים מסר לארגונים פוליטיים המקורבים למשטר לערוך הפגנות נגד איראן ונגד השיעה. כך למשל, במהלך חודש פברואר 2007 נערכו במצרים הפגנות אחדות נגד איראן בעידודו של המשטר המצרי. מובארק נתן את האות, ולפתע היינו עדים לשורה של הפגנות שנערכו ברחבי מצרים ואף במדינות נוספות כנגד איראן וכנגד השפעה השיעית במרחב-הערבי. על רקע זה, ניתן להבין את הפעילות הנמרצת של סעודיה לתווך בין הארגונים הפלסטינים כדי שהחמאס לא ייפול כפרי-בשל לידי האיראנים. הפחד הסעודי מפני איראן מכתיב לסעודים פעילות דיפלומטית בינלאומית חריגה בהיקפה המגובה במיליארדים רבים של דולרים. פעילות דיפלומטית זו תבוא לידי ביטוי הולם כבר בחודשים הקרובים.

הפחד של הסונים מהשיעים הוא אבסולוטי וכאוטי ברמה של שואה ללאום הערבי. המאבק בין השיעה לסונה אינו רק עתיק-יומין, אלא הוא נתפס בתקופה האחרונה גם במונחים של "להיות או לחדול". תגובת-הנגד של הסונה כלפי השיעה יכולה להיות קשה מנשוא כלפי כל שיעי ושיעי במזרח-התיכון הערבי, ולכן על רקע זה באים דבריו הנחרצים של סובחי אל-טופיילי - מייסד חיזבאללה והמזכ"ל הראשון של הארגון עד להחלפתו בידי עבאס מוסאווי ב-1991. לצד יריבותו העיקשת לנסראללה, מקנן בלבו של טופיילי חשש כבד לעתידה של העדה השיעית בלבנון.

מה יכול נסראללה להציע לעדה השיעית?
מלבד רטוריקה לשיכוך מוראות המלחמה ותוצאותיה, לנסראללה אין הרבה מה להציע כיום לעדה השיעית. לעיתים, התקשורת הישראלית נסחפת בתיאורים מחניפים ליעילות של חיזבאללה בשיקומה של העדה השיעית בדרום-לבנון, אך אף ישראלי לא היה מוכן להסתפק ב"שיקום" שכזה, כולל אלה המשתמשים בתיאורים האלה כדי לנגח את ממשלת ישראל בנושאים שונים ומגוונים. מאחר וכולנו התמכרנו להרגל לבחון את המציאות הישראלית רק על-דרך השלילה, גם בנושא זה אנו טועים שוב ושוב בהתנהלות התקשורתית שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים, ובעיקר כלפי אויבנו.

בחינה דקדקנית של המציאות הלבנונית, מראה בעליל שנסראללה הפך עם הזמן לשק-חבטות רשמי של המערכת הפוליטית הלבנונית. עדיין, יש בכוחו של נסראללה להוציא המונים לרחוב ולשתק את ביירות, ואף לגרום לעימותים אלימים בין העדות השונות. ולמרות זאת, פוליטיקאים לבנונים אינם מפספסים את ההזדמנות לחבוט בנסראללה על האסון שהמית על לבנון במעשה אחד – נמהר ומיותר לכל הדעות. למעשה, נסראללה נמצא במלכוד ואיתו מרבית העדה השיעית. ולכן, נסראללה ער לקולות העולים מדרום-לבנון המתחננים לרגיעה כדי לשקם את מה שנהרס ללא-הכר. לפי-שעה, נסראללה יסתפק בדגל פה ודגל שם, וגם ידאג להזרמת נשק עד לקו הליטני, אך כולם ערים לכך שיש כללי-המשחק חדשים: מה שהיה בדרום-לבנון עד יולי 2006, לא יחזור עוד. לתוך החלל הזה נכנס בחודשים האחרונים סובחי טופיילי שאינו חוסך במילים בוטות כלפי ההנהגה הנוכחית של העדה השיעית.

עיקרי המחלוקת בין אל-טופיילי לנסראללה
ככל הידוע סובחי אל-טופיילי נולד בעיירה בריטל בבקעת הלבנון ב-1948. עם ייסודו של ארגון חיזבאללה בתחילת שנות ה-80 הוא נתמנה למזכ"ל הראשון ואף קיבל תמיכה איתנה מאייתולה חומייני מנהיגה הרוחני של איראן. טופיילי דגל בחזון מדינת ההלכה האסלאמית, לפיכך הוא התנגד להסכם טאייף, מה-22 באוקטובר 1989, שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים בלבנון ולהכרה ברפובליקה הלבנונית. סוריה שתמכה בהסכם, למרות שנכתב בו סעיף המדבר על נסיגתה מלבנון, ביקשה מאיראן להביא להחלפתו של טופיילי בשל נוקשותו הדתית. ב-1991 הוחלף טופיילי בעבאס מוסאווי שנהרג שנה לאחר מכן בידי מסוקי חיל-האוויר הישראלי. מ-1992 ועד לימים אלה, מכהן חסן נסראללה כמזכ"ל השלישי של הארגון.

טופיילי הצליח לקבץ סביבו אוהדים רבים. חלקם היו בעלי נוקשות דתית ואידיאולוגית, ואחדים מהם היו בעלי רקע מוכח בתכנון פעולות טרור המוניות. ההזדמנות ראשונה שנקרתה בפני טופיילי היתה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהחל באפריל 1996. בעקבות המבצע, האוכלוסייה של דרום-לבנון ספגה פגיעות רבות, ושיקומה של האוכלוסייה התנהל בעצלתיים, דבר שעורר את זעמו של טופיילי.

ממקום מושבו באזור בעל-בק, טופיילי החל להטיף נגד הנהגת חיזבאללה על שנטשה את מחויבותה החברתית כלפי הקהילה השיעית – זו אותה מחויבות המהווה בסיס משותף למרבית התנועות האסלאמיות. על-מנת להפגין את הצביון הסוציאליסטי בהטפתו, טופיילי קרא לכונן את "מהפכת הרעבים" הן על רקע מצבם הירוד של תושבי דרום-לבנון בעקבות מבצע "ענבי זעם", והן על רקע זניחת הרעיון הכלל-אסלאמי לטובת רעיון פוליטי מקומי בלבנון כפי שהדבר התבטא בפעילותו של חיזבאללה. הקמת התנועה החדשה הציבה דילמה בפני האיראנים: האם לתמוך בטופיילי המייצג נאמנה את האידיאולוגיה שהיא מטיפה לה בהתמדה, או לתמוך בהנהגה הנוכחית של ארגון חיזבאללה. לבסוף, איראן הכריעה לטובת חיזבאללה מתוך הכרה שיש לשים קץ לקנאות הדתית המאיימת על יציבותה של לבנון. במרס 1998, פשטו כוחות צבא לבנון בעזרת כוחות סוריים על אזור בעל-בק, ופירקו את נאמני טופיילי מנשקם.

למרות המפלה, טופיילי לא היסס לבקר את איראן ואת חיזבאללה בטענות יוצאות-דופן בחריפותן. כך, שמפרספקטיבה של הימים האלה, ניתן להבין את המשמעות הנוספת לטענותיו בימים שהדברים נאמרו באורח-נחרץ. כך למשל, בדצמבר 2003, אמר טופיילי לעיתון לבנוני את הדברים האלה: "האיראנים ניצלו את הניצחון (נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000) על-מנת לחזק את מעמדם בלבנון ובעולם-הערבי. חיזבאללה היה בעבר ארגון א-פוליטי אשר קיבל הוראות מאיראן. אני הייתי מאלה שעיצבו את עקרון ההתמקדות במטרה אחת - שהוא הכיבוש הישראלי, והימנעות מעימותים בנושאים פנימיים. התנגדתי להפיכת חיזבאללה לחלק מהמערכת הפוליטית. אני הזהרתי את חיזבאללה שלא לנצל את תמיכת העם בתנועת-ההתנגדות למטרות שאינן קשורות למאבק נגד ישראל. איני יכול למתוח ביקורת על חיזבאללה מבלי להתכוון לאיראן: ההנהגה האיראנית הייתה, ועודנה, אחראית לכל ההחלטות של חיזבאללה. אולם, איראן בגדה במוסלמים בכך שתמכה בלוחמי החזית הצפונית באפגניסטן - אשר שיתפו פעולה עם הפולשים האמריקנים. האיראנים גם מתנגדים להתקוממות מזוינת בעיראק ומסייעים לשיתוף פעולה סוני-שיעי".

בעקבות דברים אלה, אנשי דת איראנים הוציאו "פאתווה" (פסק-הלכה) המתירה את דמו של טופיילי, אולם דבר לא מנע ממנו להמשיך ולהכות במילים חדות את נסראללה שראה את עצמו כמנהיג כלל-מוסלמי – לא פחות ולא יותר – בעיקר לאחר הניצחון המדומה בעקבות נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000. לנסראללה היו שאיפות שיעיות ברמות היסטוריות, אותן הצליח טופיילי לזהות ללא קושי. למרות שהביקורת של טופיילי אינה נקייה לחלוטין מאינטרסים האישיים, הוא זיהה מייד את הסכנה הרובצת לפתחה של העדה השיעית בלבנון בעקבות מדיניותו של נסראללה. לדעתו של טופיילי, מדיניות זו מבוססת גם על נטילת הימורים מסוכנים ולעיתים גם בלתי-מחושבים, כפי שנוכחנו לדעת ביולי 2006.

מלחמת לבנון השניה בעיני טופיילי
החשש ממלחמת-אזרחים חדשה בלבנון, ביוזמתו של נסראללה, מדרבן את הלבנונים להתבטא כפי שלא התבטאו מעולם. כך למשל, המופתי של הר הלבנון, השייח' מוחמד עלי ג'וזו הצהיר לאחרונה בעיתון כווייתי כי "חיזבאללה ובעלי בריתה רוצים להחזיר את לבנון לאווירת מלחמת האזרחים". גם אלמנתו של רפיק אל-חרירי מצאה הזדמנות לפנות לנסראללה במלאות שנתיים להירצחו של בעלה בידי סוכנים סוריים. וכך אמרה נאזק אל-חרירי שדבריה התפרסמו בהרחבה בתקשורת הלבנונית: "הפוך את יום השנה השני למותו לאירוע שמאחד ולא מפצל".

מאז מלחמת לבנון השנייה התבטא טופיילי פעמים רבות בגנות מעשיו של ארגון חיזבאללה והעומד בראשו. ובאותן הזדמנויות הוא לא היסס לגנות את איראן על התפקיד שהיא נטלה לעצמה כדי להרסו את לבנון ואת העולם-הערבי, ובכך היא חושפת את העדה השיעית בלבנון להתנכלויות מצד שאר הלבנונים. בנובמבר 2006, טען טופיילי כי איראן תכננה את המלחמה וכי חיזבאללה רק הוציא את התוכנית הזו לפועל. עוד אמר טופיילי, כי לדעתו "לישראל לא היתה כל תוכנית מוקדמת למלחמה בלבנון, וכי היא לא פרצה במקרה או בגלל חטיפת שני חיילי המילואים בידי חיזבאללה. לפי הבנתי, לאיראן היה אינטרס לגרום לזעזוע ולהוכיח שיש ביכולתה לזעזע את העולם כולו ולהרעיד את הבירות ואת השליטים במזרח-התיכון בנוגע למתרחש בקווי העימות עם האויב הישראלי".

עוד הוסיף טופיילי, כי אין מנוס מכך שיש לבחון את הגורמים למלחמה, וזאת משום שאם המלחמה היתה מחריפה עוד יותר, הדבר היה מביא לאובדנה של לבנון. וכאן הוא היפנה שאלה ישירה, חדה כתער, לעבר נסראללה: "האם מותר לנו להרוס את המדינה שלנו כדי לומר שחטפנו שני חיילים כשכולם יודעים מה תהיה התגובה הישראלית והיקפה?". לדעתו של טופיילי, נסראללה הכניס את לבנון להרפתקה לא מוצלחת, ושאין מנוס מכך שהגורם שביצע אותה ישא באחריות מלאה לנזקים הרבים שנגרמו ללבנון ולאוכלוסייתה.

להערכתו של טופיילי, מה שרואים כיום בלבנון הוא הכשרת האווירה לפריצתה של מלחמת אזרחים מבחינה נפשית עממית, תקשורתית וביטחונית. יתרה מזאת, אין הוא מאמין "למי שאומר שהוא לא מעוניין במלחמת-אזרחים, אך מצד שני מתנהג כי שרוצה מלחמה שכזו". במילים אחרות, טופיילי אינו מאמין כלל להצהרותיו המתונות לכאורה של נסראללה. למרות שלטופיילי אין אותה כריזמה שיש לנסראללה, הוא אינו פועל בחלל ריק ודבריו נופלים על אוזנים קשובות. שכן, טופיילי ועוד רבים אחרים בלבנון, מבינים היטב שאם יפרוץ עימות סוני-שיעי בעולם-הערבי או בלבנון, העדה השיעית בלבנון תהיה הראשונה לספוג מפלות קשות מנשוא.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סובחי אל-טופיילי נגד חסן נסראללה", 1 במרס 2007, The Mideast Forum.

ואליד ג'ונבלט – משל לפרדוקס הלבנוני

ב-28 ביולי 2006, התארח ואליד ג'ונבלט לראיון ממושך בתחנת הטלוויזיה הפופולארית "אל-מוסתקבל" של משפחת אל-חרירי. הראיון, שנערך בידי אחד מהכתבים הבכירים של התחנה, עורר תגובות רבות בישראל, בעולם-הערבי ובמערב. דבריו הנוקבים כלפי חיזבאללה, נסראללה, סוריה ואיראן שודרו שוב ושוב, הן בתחנת "אל-מוסתקבל" והן בערוצים נוספים. מה בעצם אמר ג'ונבלט שחיזק כמה הנחות רווחות הן בקרב אוהדיו וגם בקרב יריביו? אך, תחילה כמה מילים על האישיות הסגנונית הזו שרבים מהעיתונאים בעולם-הערבי משחרים לפתחה. ראשית יש לומר, שבישראל מתבשמים מאמירותיו בנוגע לסוריה וחסן נסראללה. אך השאלה היא, האם באמת זאת כל התמונה כפי שמצטיירת לגביו בישראל?

ואליד ג'ונבלט, בן העדה הדרוזית, נולד באוגוסט 1949. אביו, כמאל ג'ונבלט (1917-1977), היה סופר, משורר, סוציאליסט, מייסד "המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית" והמנהיג המיתולוגי של הדרוזים בלבנון. כמאל ג'ונבלט הפך לאחד מהדמויות הנערצות בלבנון עד לחיסולו בידי סוכנים סורים ב-1977 בשל התנגדותו למעורבותה של סוריה בלבנון. עד לחיסולו של אביו, ג'ונבלט הבן התרחק מעיסוק בפוליטיקה הלבנונית וסירב להיכנע למסורת הדרוזית הנוקשה: הוא למד באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בילה את רוב זמנו כבחור צעיר במועדוני הלילה של ביירות ופריז, נשא אישה ירדנית והעדיף מכנסי ג'ינס על פני לבוש דרוזי מסורתי. אך ביום בו נרצח אביו, גורלו השתנה והוא נכנס באומץ-לב לנעלי אביו, תחילה בהיסוס רב, שכן העדה הדרוזית נהתה בהערצה אחרי אביו. ככל שגבר בטחונו הפוליטי וככל שביטא עמדות עצמאיות, הוא הצליח לרכוש אהדה רבה הן בקרב העדה והן במסגרות הפוליטיות המגוונות של לבנון המחולקת לעדות ודתות רבות. בעקבות רצח אביו, הוא למד שיעור חשוב בהישרדות בפוליטיקה הלבנונית. דהיינו, על-מנת לשרוד מול כוחות עוינים, יש לנהל תמרונים פוליטיים גם אם נדרשת מידה רבה של ציניות, במטרה לשמר את מעמדה של העדה הדרוזית בלבנון.

המדיניות כלפי סוריה
שבועות אחדים לאחר חיסולו של אביו, נסע ואליד ג'ונבלט לדמשק למפגש היכרות עם הנשיא הסורי חאפז אל-אסד. בעקבות המפגש, נערכה גם "שיחת הבהרה" עם אסד. לאחר שחזר ג'ונבלט ללבנון הוא לא הוציא מילה אחת בגנות סוריה במשך שנים אחדות. אך הדברים השתנו שהחלה מלחמת לבנון ב-1982: תחילה ניהל מגעים עם ישראל להקמת אוטונומיה דרוזית; עבר לדמשק כדי להשיג תמיכה מהסורים; בעזרת סוריה הוא ביסס שליטה מלאה של הדרוזים בהרי השוף לאחר מלחמה עקובה מדם נגד הנוצרים; שמר על יחסים הדוקים עם סוריה לאורך כל שנות ה-80; תחת המטריה הסורית ג'ונבלט נבחר לפרלמנט ב-1992 וב-1996; וכן, הוא שמר על נתיב הידברות עם מדינות שכנות ורחוקות כאחד - בדרך כלל בערוצים חשאיים.

לאחר מותו של חאפז אל-אסד בשנת 2000, השתנתה מדיניותה של סוריה כלפי חסן נסראללה וארגון חיזבאללה. בשאר של-אסד שתפס את השלטון לאחר מותו של אביו, העניק תמיכה גורפת לחיזבאללה שבאה לידי ביטוי גם בהעברת כמויות עצומות של נשק וציוד מתוחכם לארגון. מלבד העזרה החומרית, סוריה שימשה מטריית הגנה לחיזבאללה בלבנון, בעוד שאיראן החלה לעצב את חיזבאללה בדרום-לבנון כדיביזיה איראנית מחומשת היטב עם תורת-לחימה שנלמדה היטב מהלחימה של צה"ל בשטחים.

התפנית המלאה שסוריה עברה בהנהגת באשר אל-אסד, גרמה למהפך תודעתי מסוים אצל ואליד ג'ונלבט. הוא חבר לרפיק אל-חרירי והחל להשמיע קריאות נגד מעורבותה של סוריה בפוליטיקה הלבנונית. מעט לפני חיסולו של אל-חרירי בידי המודיעין הסורי בראשית 2005, פוליטיקאים לבנונים המקורבים לסוריה רמזו לו, בלשון ברורה, כי הוא יעד לחיסול אם לא יחדל ממדיניותו האנטי-סורית. באותה עת, ג'ונבלט שיער כי ימיה של סוריה בלבנון ספורים וכי יש להגביר את הלחץ על סוריה לחדול מלבחוש בפוליטיקה הפנימית של לבנון. ככל שגברה התנגדותו לסוריה כך הוא צבר אהדה ציבורית רחבה בלבנון. עם חיסולו של רפיק אל-חרירי זו היתה אחת משעותיו הגדולות של ג'ונלבט שהחל להתבלט כמנהיג לאומי בעל שיעור קומה.

כשחוסל רפיק אל-חרירי, נזכרו רבים מאזרחי לבנון בחיסולו של כמאל ג'ונבלט, אביו של ואליד. וכך כתב עלי חמאדה בעיתון הלבנוני "אל-נהאר", מייד לאחר חיסולו של אל-חרירי: כמו שרצחו את כמאל ג'ונבלט והשליכו אותו מדמם בראש חוצות בשנת 1977, כך פוצצו חצי עיר, רצחו את רפיק אל-חרירי והפכו את גופו לפחם שרוף. זה המשטר וזה הגיונו עוד מראשיתו – משטר הרוצח את המתנגדים ושורף את גופו של מי שמעז לעמוד מולו. משטר נפשע, נוקם ונוטר שאינו נרתע מלהגביר את הטרור נגד אנשים עצמאיים, ריבוניים ובני חורין. רפיק אל-חרירי שנפל כשהיד למען העצמאות איננו הראשון במסכת הפשעים ואולי איננו האחרון. לפיכך, צריך שלא ייווצר מצב שדמו נשפך לשווא ושלבנון לא תהיה שבויה מכאן והלאה בידי המדיניות המאפיונרית הזאת".

בבחירות שנערכו בלבנון במאי-יוני 2005, ג'ונבלט חבר לחיזבאללה כחלק מהמשחק הפוליטי כדי למנוע דומיננטיות של קבוצה אחת על חברתה, דהיינו, דומיננטיות של עדה אחת על עדה אחרת או השפעה אחת על השפעה אחרת. לכאורה, המדיניות של ג'ונלבט מאז סוף שנות ה-70 של המאה הקודמת נראית תמוהה. על כן נשאלת השאלה מה באמת מניע אותו לפעול כפי שהוא פעול?

ג'ונבלט הוא בעצם דוגמא לפרדוקס הערבי והלבנוני – חוסר זהות ברורה ומוגדרת למרות הניסיון ליצור מכניזמים של "ערביות". הזהות "הערבית" במזה"ת מורכבת ממספר זהויות חזקות הרבה יותר מהרעיון "הערביות" בעלמא, כמו: השבט, החמולה, המשפחה, העדה, הדת, הכפר, העיר, השפה ועוד. למרות הנטייה לראות את העולם-הערבי כמונוליטי, הזרמים שבאים לידי ביטוי בואליד ג'ונבלט מציגים יפה את הבעייתיות של הזהויות השונות המרכיבות את האזור. מהיבט הזה לישראלים יש חיים קלים, שכן המושגים עם-ישראל, ארץ-ישראל ותורת-ישראל תוחמים יפה את הגבולות בצורה די הדוקה בניגוד למתרחש בעולם-הערבי. לבנון היא בעצם מיקרו-קוסמוס של העולם הערבי, שכן מה שמתחולל בה, יתרחש בסופו של דבר גם בסוריה, בעיראק, בירדן ואולי אף במצרים שיש בה מיעוט קופטי גדול.

מקורות לבנונים המקורבים לואליד ג'ונבלט מעלים את התמונה הבאה השופכת מעט אור על דמותו ומדיניותו כלפי חיזבאללה, סוריה, איראן וישראל:
הוא קנאי לעדתו הדרוזית – בעיקר בלבנון, אך גם במקומות אחרים במזה"ת. למען שרידותה של העדה הדרוזית בלבנון הוא מוכן להחליף נאמנויות. הוא יחבור בצורה גורפת לגורם כלשהו רק אם ידע בוודאות שעדתו תצא נשכרת מכך. הוא מתנגד לכל התערבות זרה בעניינים הפנימיים בלבנון. הוא מאמין באחדותה של לבנון אך אינו מאמין שיש דבר כזה זהות אתנית "לבנונית". הוא נמנע בכל קשר ישיר עם גורמים ישראלים. הוא בעד נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים. הוא בעד פיגועי התאבדות נגד ישראלים. הוא בעד הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אין לו כל רצון לסייע לישראל במאבקה נגד חיזבאללה. ב-2004 הוא קרא לדרוזים בישראל לא לשרת בצבא, אך זו היתה "קריאת הזדהות" לנוכח האירועים בשטחים בעקבות מלחמת טרור המתאבדים שהחלה בשנת 2000. הוא אינו סומך על נאמנותה של ישראל כלפי ידידיה בלבנון, והוא חושב שישראל טעתה קשות שהיא החליטה להסתמך על הנוצרים בלבנון ב-1982. אם רעיון "האחדות הלבנונית" יקרוס, הוא ישקול להקים קנטון דרוזי בהרי השוף. לעדה הדרוזית כמו לעדה הנוצרית בלבנון, אין כל רצון לחיות במדינה הלבנונית כפי שהקופטים במצרים חיים תחת הדומיננטיות של האיסלאם.

הראיון באל-מוסתקבל
הראיון שנערך עם ואליד ג'ונבלט ב-28 ביולי 2006, עורר הדים ברחבי לבנון ובישראל, שכן נדמה היה כי ואליד ג'ונלבט הילל את "הניצחון" של חיזבאללה מול חיילי צה"ל. וכך אמר ג'ונלבט: " היום חיזבאללה מנצח מבלי לשים לב לאופי המאבק. אני צופה שיהיה גרוע יותר, אבל חיזבאללה ימשיך ויטען כי הוא מנצח. אנו נהפוך לארץ חרבה אשר נספחת לסוריה ואיראן שרוצות לנהל משא ומתן עם ארצות-הברית על שרידי המולדת הלבנונית". בראיונות נוספים שהוא העניק לאמצעי התקשורת, ימים אחדים לפני כן, הוא שב וחזר על דבריו בעניין "נצחונו" של חיזבאללה מול חיילי צה"ל. דבריו שנאמרו בציניות רבה על חיזבאללה, נאמרו גם על רקע התדמית של הקרב בבינת ג'ביל בתקשורת הערבית וכדי לרצות מעט את דעת-הקהל הלבנונית. ויחד עם זאת, הדברים נאמרו באופן כזה שנדמה היה כי כושר-העמידה של חיזבאללה מול חיילי צה"ל הותיר בו רושם כלשהו.

נקודה נוספת חשובה בראיון התבטאה בדברים האלה: "אין משמעות לכבוד ללא חירות, דמוקרטיה, פלורליזם, עיתונות חופשית וכיבוד דעתו של האחר. הכבוד אינו רק טילים, נפילה לשם שמים, מעשי גבורה ודעות כמו של נועם חומסקי ודומיהם, שאחד מהם יושב בכנסת ישראל, אשר אינם מתעניינים בשני שלישים מהעם הלבנוני הדורש חירות ועצמאות". דברים אלה נאמרו גם על רקע הראיון שנסראללה העניק לערוץ אל-ג'זירה ב-20 ביולי 2006. ובכן, מיהו אותו חבר-כנסת בדבריו של ג'ונבלט? ומדוע טרח ג'ונלבט להזכיר אותו?

כוונתו של ג'ונלבט היתה לח"כ עזמי בשארה הנוצרי שביקר בלבנון לאחר רצח רפיק אל-חרירי. לפני שנים אחדות, כשג'ונלבט ביצע תפנית פוליטית נוספת לעבר סוריה, הוא קיבל המלצה להיפגש גם עם ח"כ עזמי בשארה. גורמים לבנוניים המכירים היטב את ח"כ בשארה, המליצו בכל תוקף לג'ונבלט להתרחק מח"כ בשארה בשל תמיכתו העיוורת בסוריה ובחיזבאללה. למרות ההמלצה השלילית על ח"כ בשארה, ג'ונלבט ניהל שיחות ישירות ועקיפות עם ח"כ בשארה כדי לתהות על קנקנו.

לח"כ בשארה יש קשרים הדוקים עם העיתון הלבנוני "אל-ספיר" ועם עורכו הראשי של העיתון טלטל סולימאן. "אל-ספיר" שם לו למטרה לקדם את מטרותיה של סוריה בלבנון ולחזק את מעמדם של חסן נסראללה וחיזבאללה בזירה הלבנונית. העיתון מחזיק פרשן לענייני ישראל בשם חלמי מוסא, המנתח את האירועים בישראל על-פי הפרשנות הסורית ועל פי מה שנמסר לו מישראל. כשהתברר לג'ונבלט מהו התפקיד שלקח על עצמו ח"כ עמזי בשארה בלבנון, "עבר חתול שחור" בינו לבין בשארה – כפי שמציינים זאת מקורות לבנוניים המקורבים לג'ונבלט. על כן, בראיון ל"אל-מוסתקבל", ג'ונלבט טרח להזכיר את "חבר הכנסת הישראלי" המתעניין רק בשליש מהעם הלבנוני, דהיינו מתעניין בשיעים בלבד ובארגון חיזבאללה כחוד-החנית של סוריה בלבנון.

למרות דעתו של ג'ונבלט על ישראל במאבקה עם הפלסטינים, הוא יודע - כפי שאחרים יודעים - שאם חיזבאללה לא יוכה קשות, שום גורם לבנוני לא יעיז לקחת על עצמו להתעמת עם חיזבאללה הנתמך בידי סוריה ואיראן. ג'ונלבט אף יודע שהוא נמצא על הכוונת של שירותי המודיעין הסורי המחכים לשעת-כושר כדי להיפטר ממנו בשל עמדתו התקיפה נגד סוריה ובעלי-בריתה בלבנון - כפי שאירע לאישים לבנונים אחרים כמו רפיק אל-חרירי המנוח.
----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ואליד ג'ונבלט – משל לפרדוקס הלבנוני", 12 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.