לקראת סיום כהונתו של הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק ב-1998, הוא הוזמן לראיון-סיכום באחד מערוצי החדשות בתוכנית שנחשבה ליוקרתית באותה עת. הראיון נערך בידי אחד מבכירי הכתבים הישראלים הזוכה להערכה רבה בקרב עמיתיו למקצוע. הכתב, שלא היה מצוי בעניינים צבאיים, הצליח להסיט את הדיון לעבר עתידו הפוליטי של הרמטכ"ל בעזרת שאלות שחזרו על עצמן, שוב ושוב, באופנים שונים. במהלך הראיון, הכתב הבכיר ניסה לדחוק את הרמטכ"ל לעבר הפינה, או לפחות ניסה לגרום לו "לפלוט" בהיסח-הדעת איזו מילה בנוגע לכוונותיו הפוליטיות לאחר סיום כהונתו. הראיון המביך הסתיים בכך שהכתב טען, בטון דרמטי של יודע-סוד, שידוע לו מה הן תוכניותיו הפוליטיות של הרמטכ"ל למרות שהוא סירב לדון על כך. לאורך כל הראיון, לא נשאלה שום שאלה רצינית הנוגעת לביטחון מדינת-ישראל שהרמטכ"ל היה אחראי עליה בתקופת כהונתו. לאחר סיום הראיון, יוצאו מהאולפן עוזריו של הכתב בפנים זחוחות, כאשר אחד מהם אמר בסיפוק: "ראיתם איך הוא הכניס לרמטכ"ל?". והשאלה היא כמובן, לאיזו מטרה ותכלית הכתב הבכיר מצא לנכון "להכניס" לרמטכ"ל? האם בכך אזרחי-ישראל הרחיבו את הידע שלהם בנוגע לנעשה בצה"ל? או, אולי הכתב הבכיר ניסה לסחוט מחמאות מחבריו העיתונאים על "טיפולו" הקשוח ברמטכ"ל על חשבון הציבור הישראלי ובטחונו?
אנו חיים בתקופה בה התקשורת יוצרת תודעה. ההתמכרות הישראלית לרכילות פוליטית, צבאית וכלכלית מזמינה דיונים עקרים, שטחיים ובלתי-מספקים, ואף גורמת לרדיפה אובססיבית אחרי כותרות המחזיקות מעמד זמן קצר ביותר. אנחנו עסוקים (ועוסקים) בדימויים, ופחות בתוכן אמיתי על-מנת למצוא פתרונות לבעיות קלות וסבוכות כאחד. גישה זו עברה מהשפה התקשורתית לשפה הפוליטית, וממנה לשפה הצבאית, כפי שראינו זאת בעוצמה רבה במהלך המלחמה האחרונה.
כל המערכות הציבוריות שלנו הן תוצר תרבותי מובהק של החברה הישראלית - שעברה שינויים מרחקי-לכת בשנים האחרונות. השינויים הם גם ברמה המנטלית וגם ברמה התודעתית. לכן, גם אם היינו שמים אנשים אחרים במקום אהוד אולמרט עמיר פרץ ודן חלוץ, התוצאה היתה אותה תוצאה. הבעיה אינה רק בקונסטלציה של "אישים", אלא זו בעיה תרבותית עמוקה ומושרשת שיש לה פנים רבות, כפי שכבר ציינתי זאת באחד המאמרים הקודמים שהתפרסמו לאחר המלחמה ("אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית").
וינוגרד והבעיה התרבותית בישראל
דו"ח וינוגרד החזיר את הכבוד למילה הכתובה, לדיון מעמיק, לניסוח מדויק, לשיטתיות המחשבתית, ודומה כי הוא גם החזיר את כבודה של הרפובליקה הישראלית. הדו"ח אינו מתעלם מהבעיות העמוקות שכולנו חשים בהן, אך אנו לא תמיד מוצאים את המילים הנכונות לנסח זאת כהלכה. וכך נכתב בפרק הראשון בדו"ח, בסעיף 27.
"חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות: בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".
זאת עוד, בסעיף 44 נכתב כך:
"...אנחנו בוחנים היטב את התנהלותם של מקבלי ההחלטות במלחמה ומוצאים אותה מאופיינת בהישגים, אך גם בליקויים. אבל לליקויים הקשים האלה יש להם, והיו להם, שותפים רבים מאוד. אלה כוללים לא רק אנשים ומוסדות, אלא גם תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס הלאומי עצמו. נדון בהם בהרחבה גדולה יותר בדו"ח הסופי".
למרות ניסיונותיהם של בעלי עניין לגמד את הועדה או להכשיל אותה בטענות שונות ומשונות, היא הצליחה להוציא דו"ח מרשים בהיקפו. ואם בדו"ח הסופי אכן יובהרו הבעיות האלה כפי שהובאו בשני הסעיפים דלעיל, הרי שהועדה נטלה על עצמה משימה לאומית רבת-חשיבות. דהיינו, הועדה תהיה "החונכת" של מדינת ישראל - תושביה ונבחריה - בשנים הבאות.
מה קרה לצבא היבשה?
באחת מהכתבות ששודרו בטלוויזיה לאחרונה על האימונים של יחידות בצה"ל, נאמרו דברים האמורים להטריד כל אזרח ישראלי החרד למדינתו. בעקבות הלקחים מהמלחמה האחרונה, צה"ל הצמיד מפקדים שפרשו מהצבא, לפני שנים רבות, כדי לחנוך את המפקדים המשרתים בצבא בימים אלה. אחד מהמפקדים הזוטרים אמר בצורה גלויה, כי הידע הצבאי, שנפרש לפניהם בידי המפקדים הוותיקים, "לא שהוא אבד עם השנים, אלא הוא פשוט לא היה קיים". זאת אמירה מזעזעת שמשמעותה היא, כי במשך שנים רבות תרגולות בסיסיות של לחימה לא היו ידועות לחיילים. כלוחם חי"ר, בסדיר ובמילואים, אני יכול להעיד עד כמה הידע הזה הושג בעמל רב, שנים על גבי שנים, עד שנת 2000 - שנה שבה למעשה הופסקו האימונים של יחידות המילואים בצה"ל כמעט כליל. הבעיות שהתגלו בצבא, הן אותן בעיות מהן סובלות שאר המערכות הציבוריות שלנו. בעיות אלה נוגעות למסורת של העברת ידע, דגש על ניסיון ותרבות ניהולית שיש לה המשכיות ללא שום קשר לעמדות האופורטוניסטיות של בעלי עניין. אם נקרא שוב את שני הסעיפים דלעיל בדו"ח וינוגרד, נוכל להבין כי למעשה הועדה הוציאה "כרטיס אדום" לכל החברה הישראלית, בלי יוצא מהכלל. הבעיה העיקרית כרגע אינה עתידו הפוליטי של אהוד אולמרט ראש ממשלת ישראל, אלא פניה של החברה הישראלית. אך כרגיל, יהיו מי שיעסקו רק בכותרת של היום מבלי לדון לעומק על המהות האמיתית של דו"ח וינוגרד: זה שפורסם זה עתה וזה שעוד יפורסם בחודשים הקרובים.
אנו חיים בתקופה בה התקשורת יוצרת תודעה. ההתמכרות הישראלית לרכילות פוליטית, צבאית וכלכלית מזמינה דיונים עקרים, שטחיים ובלתי-מספקים, ואף גורמת לרדיפה אובססיבית אחרי כותרות המחזיקות מעמד זמן קצר ביותר. אנחנו עסוקים (ועוסקים) בדימויים, ופחות בתוכן אמיתי על-מנת למצוא פתרונות לבעיות קלות וסבוכות כאחד. גישה זו עברה מהשפה התקשורתית לשפה הפוליטית, וממנה לשפה הצבאית, כפי שראינו זאת בעוצמה רבה במהלך המלחמה האחרונה.
כל המערכות הציבוריות שלנו הן תוצר תרבותי מובהק של החברה הישראלית - שעברה שינויים מרחקי-לכת בשנים האחרונות. השינויים הם גם ברמה המנטלית וגם ברמה התודעתית. לכן, גם אם היינו שמים אנשים אחרים במקום אהוד אולמרט עמיר פרץ ודן חלוץ, התוצאה היתה אותה תוצאה. הבעיה אינה רק בקונסטלציה של "אישים", אלא זו בעיה תרבותית עמוקה ומושרשת שיש לה פנים רבות, כפי שכבר ציינתי זאת באחד המאמרים הקודמים שהתפרסמו לאחר המלחמה ("אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית").
וינוגרד והבעיה התרבותית בישראל
דו"ח וינוגרד החזיר את הכבוד למילה הכתובה, לדיון מעמיק, לניסוח מדויק, לשיטתיות המחשבתית, ודומה כי הוא גם החזיר את כבודה של הרפובליקה הישראלית. הדו"ח אינו מתעלם מהבעיות העמוקות שכולנו חשים בהן, אך אנו לא תמיד מוצאים את המילים הנכונות לנסח זאת כהלכה. וכך נכתב בפרק הראשון בדו"ח, בסעיף 27.
"חלק מן הליקויים שנמצאו בצבא במלחמה האחרונה היו ליקויים שבמידה זו או אחרת קיימים בכל מלחמה. למרות שאלה ליקויים חמורים, נראה כי תרומתם לתוצאות המלחמה לא היתה מכרעת. בצידם נתגלו כשלים וליקויים חמורים ומורכבים יותר, הקשורים לתרבות הצבא, ובעיקר לקשר בין הצבא ובין החברה הישראלית שממנה הוא בא, ואשר על האינטרסים שלה הוא אמור להגן. גם כאן יש אפוא הזדמנות: בתוצאות אחרות, תפקוד הצבא במלחמה לא היה נבדק, והיינו ממשיכים לחיות באשליה המסוכנת כי הכל כשורה בצבאנו".
זאת עוד, בסעיף 44 נכתב כך:
"...אנחנו בוחנים היטב את התנהלותם של מקבלי ההחלטות במלחמה ומוצאים אותה מאופיינת בהישגים, אך גם בליקויים. אבל לליקויים הקשים האלה יש להם, והיו להם, שותפים רבים מאוד. אלה כוללים לא רק אנשים ומוסדות, אלא גם תהליכים חברתיים עמוקים המגיעים כדי שינויים באתוס הלאומי עצמו. נדון בהם בהרחבה גדולה יותר בדו"ח הסופי".
למרות ניסיונותיהם של בעלי עניין לגמד את הועדה או להכשיל אותה בטענות שונות ומשונות, היא הצליחה להוציא דו"ח מרשים בהיקפו. ואם בדו"ח הסופי אכן יובהרו הבעיות האלה כפי שהובאו בשני הסעיפים דלעיל, הרי שהועדה נטלה על עצמה משימה לאומית רבת-חשיבות. דהיינו, הועדה תהיה "החונכת" של מדינת ישראל - תושביה ונבחריה - בשנים הבאות.
מה קרה לצבא היבשה?
באחת מהכתבות ששודרו בטלוויזיה לאחרונה על האימונים של יחידות בצה"ל, נאמרו דברים האמורים להטריד כל אזרח ישראלי החרד למדינתו. בעקבות הלקחים מהמלחמה האחרונה, צה"ל הצמיד מפקדים שפרשו מהצבא, לפני שנים רבות, כדי לחנוך את המפקדים המשרתים בצבא בימים אלה. אחד מהמפקדים הזוטרים אמר בצורה גלויה, כי הידע הצבאי, שנפרש לפניהם בידי המפקדים הוותיקים, "לא שהוא אבד עם השנים, אלא הוא פשוט לא היה קיים". זאת אמירה מזעזעת שמשמעותה היא, כי במשך שנים רבות תרגולות בסיסיות של לחימה לא היו ידועות לחיילים. כלוחם חי"ר, בסדיר ובמילואים, אני יכול להעיד עד כמה הידע הזה הושג בעמל רב, שנים על גבי שנים, עד שנת 2000 - שנה שבה למעשה הופסקו האימונים של יחידות המילואים בצה"ל כמעט כליל. הבעיות שהתגלו בצבא, הן אותן בעיות מהן סובלות שאר המערכות הציבוריות שלנו. בעיות אלה נוגעות למסורת של העברת ידע, דגש על ניסיון ותרבות ניהולית שיש לה המשכיות ללא שום קשר לעמדות האופורטוניסטיות של בעלי עניין. אם נקרא שוב את שני הסעיפים דלעיל בדו"ח וינוגרד, נוכל להבין כי למעשה הועדה הוציאה "כרטיס אדום" לכל החברה הישראלית, בלי יוצא מהכלל. הבעיה העיקרית כרגע אינה עתידו הפוליטי של אהוד אולמרט ראש ממשלת ישראל, אלא פניה של החברה הישראלית. אך כרגיל, יהיו מי שיעסקו רק בכותרת של היום מבלי לדון לעומק על המהות האמיתית של דו"ח וינוגרד: זה שפורסם זה עתה וזה שעוד יפורסם בחודשים הקרובים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בעקבות דו"ח וינוגרד: יש לנו בעיה תרבותית", 3 במאי 2007, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment