מדינת-ישראל צריכה לערוך חשבון-נפש נוקב עם עצמה, לא רק בשל תחושת ההחמצה מהמלחמה האחרונה ולא רק בגלל תוצאותיה הלא מספקות, אלא בעיקר בשל התדמית שנוצרה למלחמה הזו והשלכותיה על כלל החברה הישראלית.
לאחר שיחות עם אנשים אחדים בארץ ומחו"ל - חלקם באקראי – ולאחר ששאלתי שאלות אחדות בנוגע לדעתם על המלחמה האחרונה והשפעתה על ישראל, עולה תמונה מדאיגה המתבטאת בתחושה כללית שניתן להגדירה כ"תחושה של תבוסה" השוררת בישראל ושוררת גם בקרב חלקים מיהודי העולם בשל ניהול המלחמה. בל נקל ראש בתחושות האלה, שכן הן מעצבות את התודעה שלנו כקולקטיב ומתוקף זה הן עלולות להשפיע על הפעולה המעשית שלנו בעתיד, שכן אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית ורפיון מסוכן. אך, בעוד שמרבית הטענות התמקדו בבעיות טקטיות, מאמר זה יתמקד בממד התרבותי שהוא חשוב לא פחות משאר הבעיות שהתגלו בעקבות המלחמה.
הבעיה במלחמה האחרונה לא היתה רק בעיה טקטית. היא בוודאי לא נוגעת רק לשאלה מוכנות הימ"חים של הצבא. שאלת מוכנות העורף גם היא לא הבעיה המרכזית. גם הניסיונות להכניס את המותג "תל-אביב" לוויכוח המלחמתי היה לכל היותר ניסיון פתטי לסטות מהוויכוח העיקרי.
הבעיה העיקרית שהתגלתה בעקבות המלחמה האחרונה היא בעיה תרבותית כוללת ולוא-דווקא נוגעת למהלך טקטי כזה או אחר, שכן מדינת-ישראל התמודדה בהצלחה עם מצבים קשים הרבה יותר בעשרות השנים האחרונות. למרות מסירותו המעוררת הערצה של האזרח הישראלי למדינתו – הן בחזית והן בעורף - דומה היה כי שלוש המערכות המעצבות את חייהם של הישראלים תיפקדו באופן כושל, ובכך למעשה הן העצימו את החרדה הקיומית שלנו. המערכת המדינית, הצבאית והתקשורתית פעלו לעיתים ממניעים הסותרים את האינטרס הלאומי, ולעיתים הן פעלו האחת נגד רעותה בשל שיקולי יוקרה, תדמית ורייטינג.
במילים אחרות, מעולם האזרח הישראלי לא חש מבודד, מיותם ומנוכר בשל התנהלות כל כך כושלת של שלוש המערכות האלה כפי שזה בא לידי ביטוי במהלך המלחמה האחרונה. למרות ההצלחה של המלחמה, התחושה בישראל היא תחושה של תבוסה, עצב גדול וחרדה לבאות, שכן בשל ההתנהלות הכושלת של שלוש המערכות האלה מלחמה עצמה, רבים בישראל חשים כי אם יהיה אתגר גדול יותר בעתיד מדינת-ישראל תובס. חוסר-האמון שנוצר בקרב הישראלים כלפי המערכות האלה הוא כל כך עמוק, עד שנוצרו תחושות של ניכור, אדישות ורפיון – ואולי גם זלזול מסוכן.
בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית, האזרח הישראלי חש שלא רק שהמערכות האלה אינן מתפקדות כהלכה על-פי האינטרס הציבורי, אלא הן פועלות האחת נגד השניה, לעיתים מתכוון, בצורה בוטה ובניגוד לאינטרס הלאומי שלנו. האזרח הישראלי חש כי למרות מסירותו האישית, המערכות האלה פעלו ממניעים של תדמית אישית ובשל שיקולי יוקרה אישיים שאין להם ולו כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. בהכללה גסה ניתן לומר כי הדרך בה נוהלה המלחמה האחרונה העצימו את החרדה הקיומית שלנו, שכן התברר כי שלוש המערכות העיקריות הממלאות את חיינו בתוכן – המדינית, הצבאית והתקשורתית - תיפקדו בניגוד לכל היגיון ובניגוד לאתגר שניצב מולנו לאורך כל המלחמה.
החשש גבר בקרב יהודי העולם
במאמר מוסגר ראוי לציין שהחרדה לגבי עתידה של מדינת-ישראל גברה מאוד בקרב היהודים בתפוצות. ביטויי החשש האלה חלקם מוצדקים, ואולי מוצדקים מאוד, וחלקם הם ביטויים הנובעים מהתדמית התקשורתית שנוצרה לישראל בעקבות המלחמה. דהיינו, למרות צבאה הגדול של מדינת-ישראל ויכולתו הטכנולוגית, הוא אינו מהווה ערובה להמשך קיומה של מדינת-ישראל. מי שלא מבין את החשש הזה – האמיתי או המדומה – אינו מבין עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים בתפוצות. אנחנו יכולים להמשיך ו"לזלזל" ביהודי התפוצות ש"זהותם מהווה מעין מעיל שהם לובשים ומסירים בכל עת", אך למען האמת, למרבית היהודים בעולם מדינת-ישראל מהווה מקור של כוח, הזדהות וגאווה. בל נבוא אליהם בדרישות או בטענות, אלא נבדוק היטב את עצמנו ויחסינו אליהם שהוא, לעיתים קרובות מידי, מתנשא בשל תחושת "ההקרבה שלנו" מעצם זה שאנו חיים כאן ו"נושאים בעול".
יתר על כן, ההתנהלות הפנימית שלנו – הפוליטית והתקשורתית – למרות שניתן להגדירה כפלורליסטית באופן קיצוני, אינה מהווה מקור של גאווה, שכן עניינים אלה מתמקדים בווכחנות תגרנית ולוא-דווקא הם נתפסים כביטויים של דמוקרטיה ערנית. כל הצלחה של ישראל מבחינה תרבותית, כלכלית, מדינית, מדעית וחברתית היא מקור של גאווה והעמקת ההזדהות עם המדינה. רק ישראל כמדינה מערבית – על כל המשתמע מכך - תוכל לחזק את הזדהותם של יהודי התפוצות ובוודאי גם של תושבי המדינה כאן. על כן ציינתי בראשית הדברים, כי הבעיה העיקרית שהתגלתה במלחמה היא בעיה תרבותית ולא בעיה טקטית. נקודה זו ראויה להרחבה, אך ספק רב אם יש בכוחם של הקוראים לקרוא עד הסוף את הנאמר מבלי לכנות את הדברים כנגועים ב"גזענות". הרי כל מה שנראה בעינינו מעט חריג אנו מייד נותנים בו שמות, וזהו חלק מהתרבות המתלהמת שהשתלטה כאן באדיבותה של התקשורת הישראלית.
מרגע שוויתרנו על רעיון "כור ההיתוך" והענקנו כוח רב מידי לכוחות צנטריפוגליים לנהל את חיינו, מילים כמו ישראלי, יהודי, קיבוצניק, מושבניק, פטריוט, פרופסור, משכיל, תרבות, אדמה, הקרבה, ארץ-ישראל, פדנטיות, מצוינות, איפוק ועוד, נהפכו למילים מיושנות וגסות. המלחמה האחרונה הראתה לנו עד כמה טעינו שהשלנו מעלינו את ערכינו בשם "התקינות הפוליטית" ובכך יצרנו במו ידנו תרבות של אינדיבידואליזם קיצוני רדוד וגס. כל בעיה חינוכית-ערכית נהפכה מייד לבעיה תקציבית - כחלק ממסך העשן שיצרנו לעצמנו כדי לא להתמודד נכוחה עם המציאות. על-כן נשאלת השאלה האבסורדית כמה מיליארדים צריך להשקיע כדי שילד ישראלי לא יקשקש על קירותיה של תחנת אוטובוס? מרגע שההורים הישראלים ויתרו על חינוך ערכי לילדיהם והטילו את האחריות על מערכת-החינוך הישראלית בלבד, כנראה שנצטרך להזרים מיליארדים רבים כדי להעניק להם בסך-הכל חינוך די בסיסי. מי שרוצה לראות חינוך ערכי מהו, שילך לראות בישוב עילי או בבית השיטה – זו אותה האוכלוסייה שבמשך שנים רבות שימשה לחלק מהציבור הישראלי שק-חבטות רשמי.
צה"ל – צבא פוסט-הרואי
המלחמה האחרונה חשפה את מה שלא רצינו לראות בבירור וחשבנו שהוא נעלם כלא היה: אנחנו חיים באזור עוין ואלים, ופעם הראשונה מזה 40 שנה יש המצהירים בראש חוצות על השמדתה של מדינת-ישראל. לאחר פרוץ הקרבות בלבנון, נאמר לנו לא אחת, כי המלחמה הזו היא "מלחמת אין ברירה", וזאת משום שלרבים היתה התחושה שמדינת-ישראל נלחמת למעשה נגד איראן וסוריה וכי לתוצאותיה של המלחמה הזו יהיו השלכות אסטרטגיות על מדינת-ישראל לטווח הקצר והארוך גם יחד. לפיכך, הציפיות היו בהתאם. במלחמת אין ברירה – מנצחים, ולא מהססים.
תקציב הביטחון של מדינת-ישראל עומד על כ-45 מיליארד שקל לשנה בקירוב. לאור מה שהתחולל במלחמה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם תוצאות המלחמה האחרונה מצדיקות סכום אדיר כזה, או בקיצור לאן בעצם הולך הכסף? אולם הבעיה החמורה ביותר נוגעת לשינוי התרבותי שצה"ל עבר בשנים האחרונות. זה אינו קשור רק למסכי פלזמה, אלא לערכים הכי בסיסיים של כל צבא בעולם במדינה דמוקרטית: הצבא נועד להגן על האזרחים בכל האמצעים העומדים לרשותו – ולא להיפך.
צה"ל שניזון מההצלחות של העבר, עסוק בהגנה אובססיבית על חייליו, שכן בשל יוקרתו משנים עברו, כל פצוע או הרוג בפעולה קרבית נתפס ככישלון ופגיעה וביוקרתו הצבאית. החשש מביקורת ציבורית בוטה, בשל השינויים התרבותיים שעברנו בשנים האחרונות שרובם אינם לטובה, צה"ל הפך לצבא הססני. הססנות זו היא שגורמת לשרשרת טעויות שחלקן מנוגדות לחלוטין לרוח ההקרבה, היוזמה, האומץ והדבקות במטרה. ובכך, צה"ל הפך לצבא פוסט-הרואי – צבא המתרפק על ניצחונות העבר, צבא העסוק בשמירה על יוקרתו על חשבון היוזמה והדבקות במטרה.
רוצים עוד דוגמא מבישה? בבקשה: תרבות העוני, הבכיינות, הנהי והבכי שכל כך מאפיינת חלקים מסוימים בחברה הישראלית בשנים האחרונות, חדרה בעוצמה רבה גם לצבא. אינני מדבר רק על תרבות ה"השתפכות המילולית" לאחר כל תרגיל-אש למטרות-דמות מקרטון של פלוגת חי"ר (כל לוחם חי"ר מבין על מה אני מדבר), אלא לדרך בה מוצג צה"ל במשך שנים רבות בפני תורמים פוטנציאלים מחו"ל או בחו"ל: זהו צבא עני, מרוד, מסכן, חייליו רעבים, עייפים, לא משכילים ואפילו ציוד בסיסי ביותר חסר לחיילים. בקיצור, צבא בלוי-סחבות שצריך להציל אותו לפני קריסה. שנים מדינת-ישראל פועלת בדרך זו על-ידי לחיצות מבישות על בלוטת-הדמעות של התורמים הנדיבים, וככל שגברו התרומות - כך הנבואה הגשימה את עצמה. בסופו של דבר יימאס לתורמים הנדיבים להיות שותפים בעסק המוצג כ"כושל". אנחנו גורמים עוול גדול לצבא, למדינת-ישראל ולתושביה בדרך שבה אנו מציגים את עצמנו בחו"ל, ולא רק בתחום הזה.
התדמית שנוצרה לצה"ל ולמדינת-ישראל בעקבות המלחמה האחרונה, גרמה לכך שמייד לאחר הצהרתו של נשיא סוריה לעיתון "דר-שפיגל" הגרמני על רצונו, כביכול, בשלום עם ישראל, מייד קפצו כמה דוברים ישראלים וטענו שזו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. סוריה מדברת על רמת-הגולן, אך כל מעייניה נתונים ללבנון. כל אזרח סורי יסביר לכם על הקשר המיוחד, ההיסטורי, שיש בין סוריה ללבנון העולה אלף מונים על הקשר בין סוריה לרמת-הגולן. סוריה, כמובן, תומכת נלהבת ברעיון "זכות השיבה" של הפלסטינים לתחומי מדינת-ישראל, שזו מילה מכובסת לחיסול מדינת-ישראל. באופן לא מפתיע יש זהות רעיונית בין אסד, אחמדינג'אד והשמאל הרדיקלי בישראל ובמקומות נוספים בכל מה שקשור לזכותם של יהודים להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית.
התקשורת נכשלה בתפקידה במלחמה
עמיתי ב"אומדיה" ואנוכי, התבטאנו לא מעט על תפקודה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה מתוך תחושה שהיא פועלת בניגוד לאינטרס הציבורי והלאומי. בכנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן, ב-27 בספטמבר 2006, שדן בתפקודה של התקשרות הישראלית במהלך המלחמה, אמר דייויד לנדאו, עורך עיתון הארץ, את הדברים האלה:
"בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם ואנו נכשלנו בכך. יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונצנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת".
"לא הצלחנו להבין שכאן מדובר במצב שונה ואין להשוות בין ג'נין לבינת ג'ביל. העם כולו היה מלוכד סביב הצורך להכות ולנצח את האויב, אבל בתקשורת התרגלנו כל כך לשיח של עם חצוי שלא ביצענו את הנדרש. כאשר צבא נלחם והעם מתלכד מאחוריו, אזי ביטוי השפתיים הנכון הוא תמיכה בלוחמים".
טוב שהדברים נאמרו כפי שהם נאמרו. אך, למען האמת התמונה הרבה יותר גרועה ממה שכולנו מעזים להגיד: התקשורת הישראלית יצרה אווירה של תבוסה, והיא ממשיכה בזה ממש ברגעים אלה, באותו קו תבוסתני רק כדי לא להפיק לקחים אישיים כפי שהיא דורשת בכותרות צעקניות מכל המערכות הציבוריות בישראל, דהיינו "לקחת אחריות אישית ולהפיק לקחים". שכן, לא הכל התחיל במלחמה האחרונה, ויש לזה רקע, תו-היכר ברור, שפה מיוחדת וביטויים שהחלו לפני שנים הרבה. עיתון הארץ צריך לבדוק היטב מה היתה תרומתו במהלך כל שנים האחרונות ליצירת "תרבות" אנטי-ישראלית - לא רק בישראל עצמה, אלה גם במרחב הבינלאומי, אפילו בקרב ידידותיה המסורתיות ביותר של מדינת-ישראל. יתרה מזאת, יצירת אווירה של תבוסה ותבוסתנות בעידודה של התקשורת הישראלית, לכאורה בשם המושג הערטילאי "הפקת לקחים", מזמינה התקפה מלחמתית נוספת על מדינת-ישראל ותושביה.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית", 4 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.
לאחר שיחות עם אנשים אחדים בארץ ומחו"ל - חלקם באקראי – ולאחר ששאלתי שאלות אחדות בנוגע לדעתם על המלחמה האחרונה והשפעתה על ישראל, עולה תמונה מדאיגה המתבטאת בתחושה כללית שניתן להגדירה כ"תחושה של תבוסה" השוררת בישראל ושוררת גם בקרב חלקים מיהודי העולם בשל ניהול המלחמה. בל נקל ראש בתחושות האלה, שכן הן מעצבות את התודעה שלנו כקולקטיב ומתוקף זה הן עלולות להשפיע על הפעולה המעשית שלנו בעתיד, שכן אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית ורפיון מסוכן. אך, בעוד שמרבית הטענות התמקדו בבעיות טקטיות, מאמר זה יתמקד בממד התרבותי שהוא חשוב לא פחות משאר הבעיות שהתגלו בעקבות המלחמה.
הבעיה במלחמה האחרונה לא היתה רק בעיה טקטית. היא בוודאי לא נוגעת רק לשאלה מוכנות הימ"חים של הצבא. שאלת מוכנות העורף גם היא לא הבעיה המרכזית. גם הניסיונות להכניס את המותג "תל-אביב" לוויכוח המלחמתי היה לכל היותר ניסיון פתטי לסטות מהוויכוח העיקרי.
הבעיה העיקרית שהתגלתה בעקבות המלחמה האחרונה היא בעיה תרבותית כוללת ולוא-דווקא נוגעת למהלך טקטי כזה או אחר, שכן מדינת-ישראל התמודדה בהצלחה עם מצבים קשים הרבה יותר בעשרות השנים האחרונות. למרות מסירותו המעוררת הערצה של האזרח הישראלי למדינתו – הן בחזית והן בעורף - דומה היה כי שלוש המערכות המעצבות את חייהם של הישראלים תיפקדו באופן כושל, ובכך למעשה הן העצימו את החרדה הקיומית שלנו. המערכת המדינית, הצבאית והתקשורתית פעלו לעיתים ממניעים הסותרים את האינטרס הלאומי, ולעיתים הן פעלו האחת נגד רעותה בשל שיקולי יוקרה, תדמית ורייטינג.
במילים אחרות, מעולם האזרח הישראלי לא חש מבודד, מיותם ומנוכר בשל התנהלות כל כך כושלת של שלוש המערכות האלה כפי שזה בא לידי ביטוי במהלך המלחמה האחרונה. למרות ההצלחה של המלחמה, התחושה בישראל היא תחושה של תבוסה, עצב גדול וחרדה לבאות, שכן בשל ההתנהלות הכושלת של שלוש המערכות האלה מלחמה עצמה, רבים בישראל חשים כי אם יהיה אתגר גדול יותר בעתיד מדינת-ישראל תובס. חוסר-האמון שנוצר בקרב הישראלים כלפי המערכות האלה הוא כל כך עמוק, עד שנוצרו תחושות של ניכור, אדישות ורפיון – ואולי גם זלזול מסוכן.
בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית, האזרח הישראלי חש שלא רק שהמערכות האלה אינן מתפקדות כהלכה על-פי האינטרס הציבורי, אלא הן פועלות האחת נגד השניה, לעיתים מתכוון, בצורה בוטה ובניגוד לאינטרס הלאומי שלנו. האזרח הישראלי חש כי למרות מסירותו האישית, המערכות האלה פעלו ממניעים של תדמית אישית ובשל שיקולי יוקרה אישיים שאין להם ולו כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. בהכללה גסה ניתן לומר כי הדרך בה נוהלה המלחמה האחרונה העצימו את החרדה הקיומית שלנו, שכן התברר כי שלוש המערכות העיקריות הממלאות את חיינו בתוכן – המדינית, הצבאית והתקשורתית - תיפקדו בניגוד לכל היגיון ובניגוד לאתגר שניצב מולנו לאורך כל המלחמה.
החשש גבר בקרב יהודי העולם
במאמר מוסגר ראוי לציין שהחרדה לגבי עתידה של מדינת-ישראל גברה מאוד בקרב היהודים בתפוצות. ביטויי החשש האלה חלקם מוצדקים, ואולי מוצדקים מאוד, וחלקם הם ביטויים הנובעים מהתדמית התקשורתית שנוצרה לישראל בעקבות המלחמה. דהיינו, למרות צבאה הגדול של מדינת-ישראל ויכולתו הטכנולוגית, הוא אינו מהווה ערובה להמשך קיומה של מדינת-ישראל. מי שלא מבין את החשש הזה – האמיתי או המדומה – אינו מבין עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים בתפוצות. אנחנו יכולים להמשיך ו"לזלזל" ביהודי התפוצות ש"זהותם מהווה מעין מעיל שהם לובשים ומסירים בכל עת", אך למען האמת, למרבית היהודים בעולם מדינת-ישראל מהווה מקור של כוח, הזדהות וגאווה. בל נבוא אליהם בדרישות או בטענות, אלא נבדוק היטב את עצמנו ויחסינו אליהם שהוא, לעיתים קרובות מידי, מתנשא בשל תחושת "ההקרבה שלנו" מעצם זה שאנו חיים כאן ו"נושאים בעול".
יתר על כן, ההתנהלות הפנימית שלנו – הפוליטית והתקשורתית – למרות שניתן להגדירה כפלורליסטית באופן קיצוני, אינה מהווה מקור של גאווה, שכן עניינים אלה מתמקדים בווכחנות תגרנית ולוא-דווקא הם נתפסים כביטויים של דמוקרטיה ערנית. כל הצלחה של ישראל מבחינה תרבותית, כלכלית, מדינית, מדעית וחברתית היא מקור של גאווה והעמקת ההזדהות עם המדינה. רק ישראל כמדינה מערבית – על כל המשתמע מכך - תוכל לחזק את הזדהותם של יהודי התפוצות ובוודאי גם של תושבי המדינה כאן. על כן ציינתי בראשית הדברים, כי הבעיה העיקרית שהתגלתה במלחמה היא בעיה תרבותית ולא בעיה טקטית. נקודה זו ראויה להרחבה, אך ספק רב אם יש בכוחם של הקוראים לקרוא עד הסוף את הנאמר מבלי לכנות את הדברים כנגועים ב"גזענות". הרי כל מה שנראה בעינינו מעט חריג אנו מייד נותנים בו שמות, וזהו חלק מהתרבות המתלהמת שהשתלטה כאן באדיבותה של התקשורת הישראלית.
מרגע שוויתרנו על רעיון "כור ההיתוך" והענקנו כוח רב מידי לכוחות צנטריפוגליים לנהל את חיינו, מילים כמו ישראלי, יהודי, קיבוצניק, מושבניק, פטריוט, פרופסור, משכיל, תרבות, אדמה, הקרבה, ארץ-ישראל, פדנטיות, מצוינות, איפוק ועוד, נהפכו למילים מיושנות וגסות. המלחמה האחרונה הראתה לנו עד כמה טעינו שהשלנו מעלינו את ערכינו בשם "התקינות הפוליטית" ובכך יצרנו במו ידנו תרבות של אינדיבידואליזם קיצוני רדוד וגס. כל בעיה חינוכית-ערכית נהפכה מייד לבעיה תקציבית - כחלק ממסך העשן שיצרנו לעצמנו כדי לא להתמודד נכוחה עם המציאות. על-כן נשאלת השאלה האבסורדית כמה מיליארדים צריך להשקיע כדי שילד ישראלי לא יקשקש על קירותיה של תחנת אוטובוס? מרגע שההורים הישראלים ויתרו על חינוך ערכי לילדיהם והטילו את האחריות על מערכת-החינוך הישראלית בלבד, כנראה שנצטרך להזרים מיליארדים רבים כדי להעניק להם בסך-הכל חינוך די בסיסי. מי שרוצה לראות חינוך ערכי מהו, שילך לראות בישוב עילי או בבית השיטה – זו אותה האוכלוסייה שבמשך שנים רבות שימשה לחלק מהציבור הישראלי שק-חבטות רשמי.
צה"ל – צבא פוסט-הרואי
המלחמה האחרונה חשפה את מה שלא רצינו לראות בבירור וחשבנו שהוא נעלם כלא היה: אנחנו חיים באזור עוין ואלים, ופעם הראשונה מזה 40 שנה יש המצהירים בראש חוצות על השמדתה של מדינת-ישראל. לאחר פרוץ הקרבות בלבנון, נאמר לנו לא אחת, כי המלחמה הזו היא "מלחמת אין ברירה", וזאת משום שלרבים היתה התחושה שמדינת-ישראל נלחמת למעשה נגד איראן וסוריה וכי לתוצאותיה של המלחמה הזו יהיו השלכות אסטרטגיות על מדינת-ישראל לטווח הקצר והארוך גם יחד. לפיכך, הציפיות היו בהתאם. במלחמת אין ברירה – מנצחים, ולא מהססים.
תקציב הביטחון של מדינת-ישראל עומד על כ-45 מיליארד שקל לשנה בקירוב. לאור מה שהתחולל במלחמה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם תוצאות המלחמה האחרונה מצדיקות סכום אדיר כזה, או בקיצור לאן בעצם הולך הכסף? אולם הבעיה החמורה ביותר נוגעת לשינוי התרבותי שצה"ל עבר בשנים האחרונות. זה אינו קשור רק למסכי פלזמה, אלא לערכים הכי בסיסיים של כל צבא בעולם במדינה דמוקרטית: הצבא נועד להגן על האזרחים בכל האמצעים העומדים לרשותו – ולא להיפך.
צה"ל שניזון מההצלחות של העבר, עסוק בהגנה אובססיבית על חייליו, שכן בשל יוקרתו משנים עברו, כל פצוע או הרוג בפעולה קרבית נתפס ככישלון ופגיעה וביוקרתו הצבאית. החשש מביקורת ציבורית בוטה, בשל השינויים התרבותיים שעברנו בשנים האחרונות שרובם אינם לטובה, צה"ל הפך לצבא הססני. הססנות זו היא שגורמת לשרשרת טעויות שחלקן מנוגדות לחלוטין לרוח ההקרבה, היוזמה, האומץ והדבקות במטרה. ובכך, צה"ל הפך לצבא פוסט-הרואי – צבא המתרפק על ניצחונות העבר, צבא העסוק בשמירה על יוקרתו על חשבון היוזמה והדבקות במטרה.
רוצים עוד דוגמא מבישה? בבקשה: תרבות העוני, הבכיינות, הנהי והבכי שכל כך מאפיינת חלקים מסוימים בחברה הישראלית בשנים האחרונות, חדרה בעוצמה רבה גם לצבא. אינני מדבר רק על תרבות ה"השתפכות המילולית" לאחר כל תרגיל-אש למטרות-דמות מקרטון של פלוגת חי"ר (כל לוחם חי"ר מבין על מה אני מדבר), אלא לדרך בה מוצג צה"ל במשך שנים רבות בפני תורמים פוטנציאלים מחו"ל או בחו"ל: זהו צבא עני, מרוד, מסכן, חייליו רעבים, עייפים, לא משכילים ואפילו ציוד בסיסי ביותר חסר לחיילים. בקיצור, צבא בלוי-סחבות שצריך להציל אותו לפני קריסה. שנים מדינת-ישראל פועלת בדרך זו על-ידי לחיצות מבישות על בלוטת-הדמעות של התורמים הנדיבים, וככל שגברו התרומות - כך הנבואה הגשימה את עצמה. בסופו של דבר יימאס לתורמים הנדיבים להיות שותפים בעסק המוצג כ"כושל". אנחנו גורמים עוול גדול לצבא, למדינת-ישראל ולתושביה בדרך שבה אנו מציגים את עצמנו בחו"ל, ולא רק בתחום הזה.
התדמית שנוצרה לצה"ל ולמדינת-ישראל בעקבות המלחמה האחרונה, גרמה לכך שמייד לאחר הצהרתו של נשיא סוריה לעיתון "דר-שפיגל" הגרמני על רצונו, כביכול, בשלום עם ישראל, מייד קפצו כמה דוברים ישראלים וטענו שזו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. סוריה מדברת על רמת-הגולן, אך כל מעייניה נתונים ללבנון. כל אזרח סורי יסביר לכם על הקשר המיוחד, ההיסטורי, שיש בין סוריה ללבנון העולה אלף מונים על הקשר בין סוריה לרמת-הגולן. סוריה, כמובן, תומכת נלהבת ברעיון "זכות השיבה" של הפלסטינים לתחומי מדינת-ישראל, שזו מילה מכובסת לחיסול מדינת-ישראל. באופן לא מפתיע יש זהות רעיונית בין אסד, אחמדינג'אד והשמאל הרדיקלי בישראל ובמקומות נוספים בכל מה שקשור לזכותם של יהודים להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית.
התקשורת נכשלה בתפקידה במלחמה
עמיתי ב"אומדיה" ואנוכי, התבטאנו לא מעט על תפקודה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה מתוך תחושה שהיא פועלת בניגוד לאינטרס הציבורי והלאומי. בכנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן, ב-27 בספטמבר 2006, שדן בתפקודה של התקשרות הישראלית במהלך המלחמה, אמר דייויד לנדאו, עורך עיתון הארץ, את הדברים האלה:
"בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם ואנו נכשלנו בכך. יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונצנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת".
"לא הצלחנו להבין שכאן מדובר במצב שונה ואין להשוות בין ג'נין לבינת ג'ביל. העם כולו היה מלוכד סביב הצורך להכות ולנצח את האויב, אבל בתקשורת התרגלנו כל כך לשיח של עם חצוי שלא ביצענו את הנדרש. כאשר צבא נלחם והעם מתלכד מאחוריו, אזי ביטוי השפתיים הנכון הוא תמיכה בלוחמים".
טוב שהדברים נאמרו כפי שהם נאמרו. אך, למען האמת התמונה הרבה יותר גרועה ממה שכולנו מעזים להגיד: התקשורת הישראלית יצרה אווירה של תבוסה, והיא ממשיכה בזה ממש ברגעים אלה, באותו קו תבוסתני רק כדי לא להפיק לקחים אישיים כפי שהיא דורשת בכותרות צעקניות מכל המערכות הציבוריות בישראל, דהיינו "לקחת אחריות אישית ולהפיק לקחים". שכן, לא הכל התחיל במלחמה האחרונה, ויש לזה רקע, תו-היכר ברור, שפה מיוחדת וביטויים שהחלו לפני שנים הרבה. עיתון הארץ צריך לבדוק היטב מה היתה תרומתו במהלך כל שנים האחרונות ליצירת "תרבות" אנטי-ישראלית - לא רק בישראל עצמה, אלה גם במרחב הבינלאומי, אפילו בקרב ידידותיה המסורתיות ביותר של מדינת-ישראל. יתרה מזאת, יצירת אווירה של תבוסה ותבוסתנות בעידודה של התקשורת הישראלית, לכאורה בשם המושג הערטילאי "הפקת לקחים", מזמינה התקפה מלחמתית נוספת על מדינת-ישראל ותושביה.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית", 4 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment