הבעיה עם מקבלי ההחלטות בישראל היא, שהם נוטים לחשוב שאפשר להפוך כל שחקן רדיקלי נוקשה לשוחר-שלום ולבר-שיח הגיוני במתכונת אירופאית. ולכן, מנהיגים ישראלים נוטים לטעות בשימוש-היתר בביטוי "ויתורים כאובים" מתוך הבנה שגויה שהיא תרכך את האויב. אך זוהי, למעשה, פזרנות-יתר שרק מעצימה ומגבירה את התיאבון של אויבנו. תזכורת קלה לציבור הישראלי: בדיוק על בסיס ההנחה הזו נערכו השיחות עם יאסר ערפאת שהובילו להסכם אוסלו הרשלני.
בישראל לא ממש מבינים את התרבות הפוליטית הערבית: ראיית הזמן של הערבים היא היסטורית ארוכת-טווח, בעוד שהראייה הישראלית היא לכל היותר קצת מעבר לפינה. הפוליטיקה הישראלית אינה מתנהלת כמי שמייצגת אומה הקיימת כבר אלפי שנים, אלא היא נוהגת ומתנהגת כאורחת הססנית המתנצלת על כל צעד ושעל. האמת ההיסטורית נמצאת לצידנו, אך אנו מתנהגים כאביונים בשער וכפושטי-יד ורגל. והערת-הבהרה לכל התומכים או השוללים את העברת רמת-הגולן לידיים סוריות: התהליך המדיני, אם בכלל תהיה התקדמות בעתיד, יהיה ארוך מאוד ומתיש מאוד בהתאם למסורת הסורית הידועה.
מסתבר, שאפשר לקרוא מאות פיסות של ידיעות מודיעיניות גולמיות ולהתעמק בהיסטוריה המדינית של המזרח-התיכון, ואף להעסיק יועצים אחדים, אך לא להבין לעומק את התהליכים האמיתיים המתרחשים בעולם-הערבי. יש לנו עם אמיץ ונחוש, אך המנהיגות הפוליטית בישראל נוטה לזלזל בכוחו של העם הזה לעמוד באתגרים לאומיים לאורך זמן. הפוליטיקה הישראלית יותר מידי מושפעת מהכותרות השליליות המתפרסמות בתקשורת הישראלית על המדינה ועל תושביה. תרבות הבכי והנהי של התקשורת הישראלית משפיעה על התודעה המדינית של נבחרי ישראל, ומהם היא עוברת לכלל הציבור הישראלי. גם חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, הושפע מאותן כותרות שליליות עד למלחמת לבנון השנייה.
במשך שנים אחדות עמלו מדינות רבות לבודד את המשטר הסורי בשל טיבו המפוקפק ואופיו הרצחני שהתבטא היטב במרחב המזרח-תיכוני. עשרות אנשי אופוזיציה סוריים כתבו והזהירו את ישראל מתרגילי הסחה של המשטר העלווי בראשותה של משפחת אסד. ולבסוף, ישראל מעניקה מתנה לבשאר אל-אסד - זה שמעל לראשו מתנופפת החרב המתהפכת בדמותו של בית-הדין הבינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי. ראש-ממשלת ישראל התהדר בטענה כי השיחות עם סוריה חלו כבר בראשית 2007. אך, בשעה שראשיהם של הנציגים הישראלים הסתחררו מהשיחות עם הסורים, אלה המשיכו לבנות את הכור הגרעיני בדיר א-זור.
שימו לב לטענות של אנשי מערכת-הביטחון התומכים בהעברת רמת-הגולן לידיים סוריות: לטענתם, "גם מקו-המים של הכנרת אפשר להגן על ישראל". דהיינו, אנשי מערכת-הביטחון מוכנים להמר שאפשר להגן על ישראל מקו-המים. אם כך, אז למה לא להגן על ישראל ממרומי רמת-הגולן כשאנו שולטים על מבואות דמשק? אם לדעתם של אנשי מערכת-הביטחון הציבור הישראלי לא יעמוד מנטלית בהתקפת טילים סורים על ישראל במצב הקיים, מי יכול לערוב לכך שהציבור הישראלי יוכל לעמוד בהתקפת טילים על ישראל ללא רמת-הגולן?
וכעת, תתחיל תעמולת הפחדה של הציבור הישראלי, דהיינו, "מה יקרה אם לא נעביר את רמת-הגולן לידיים סוריות". בעוד זמן מה, מחייבי הנסיגה יפיצו את המשפט הבא: "גם אם ישראל תנצח את סוריה במלחמה, ישראל תפסיד". מבינים כעת את ההיגיון? כך בדיוק התנהל המסע התעמולתי למען הסכם אוסלו בשעה שישראלים רבים נרצחו ברחובות ישראל. ("קורבנות השלום" קראו לזה אז, באותם ימים).
באופן מסורתי, סוריה היא המדינה הרדיקלית ביותר בעולם-הערבי ויש לה תרומה משמעותית לאירועים שהובילו לפרוץ מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בעיניים סוריות, למדינה הסורית יש תפקיד היסטורי ערבי מחייב ואורך-טווח. המנהיגות הסורית הנוכחית מוכנה להשיג את מטרותיה גם במחיר של סבל לתושביה על-מנת להגיע לייעודה ההיסטורי הראוי לה - שעליו מתחנך כל אזרח סורי עוד מינקותו.
על-מנת להבין טוב יותר את המדיניות הסורית הנוכחית כלפי ישראל, צריך להזכיר את דברי שר-החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שנאמרו בשנת 2000 בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. וכך אמר א-שרע: "אם נהפוך את הסכסוך הצבאי עם ישראל לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי - אף כי הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים וצריך לקחת זאת בחשבון - או אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות שיפגעו בנו יהיו בהכרח קטנים יותר. וזאת משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן, שבדרך זו נצליח".
והשאלה היא, מהי הצלחה בעיניים סוריות? ובכן, בעזה קיימת ישות חמאסניקית רצחנית הממררת את חייהם של תושבי הנגב; ביהודה ושומרון עתידה לקום מדינה פלסטינית שתשלוט על כל מישור החוף הישראלי; בדרום-לבנון, חיזבאללה לוטש עיניים לעבר ישראל והוא שוקל מהלך צבאי קרקעי נגד ישובי הצפון; ועל פי התכנון המדיני הישראלי, רמת-הגולן לכאורה שייכת לסוריה. חזרנו ל-1967, אך בתנאים הרבה יותר קשים ממה שהכרנו באותם ימים.
אין תימה איפוא, שלאור האופי הלוחמני והרדיקלי של המנהיגות הסורית הנוכחית, רמת-הגולן היא נכס אסטרטגי חשוב מאין-כמוהו גם בימי שלום ורוגע. את זה המנהיגות הישראלית חוששת להגיד לציבור הישראלי והיא נוטעת בו הזיות בדמותן של "וויתורים כואבים". אם הסורים באמת רוצים שלום-אמת עם ישראל, עליהם לעשות ויתורים כאובים מאוד - שכן, שלום-אמת הוא גם אינטרס סורי מובהק, הלא כן?
בישראל לא ממש מבינים את התרבות הפוליטית הערבית: ראיית הזמן של הערבים היא היסטורית ארוכת-טווח, בעוד שהראייה הישראלית היא לכל היותר קצת מעבר לפינה. הפוליטיקה הישראלית אינה מתנהלת כמי שמייצגת אומה הקיימת כבר אלפי שנים, אלא היא נוהגת ומתנהגת כאורחת הססנית המתנצלת על כל צעד ושעל. האמת ההיסטורית נמצאת לצידנו, אך אנו מתנהגים כאביונים בשער וכפושטי-יד ורגל. והערת-הבהרה לכל התומכים או השוללים את העברת רמת-הגולן לידיים סוריות: התהליך המדיני, אם בכלל תהיה התקדמות בעתיד, יהיה ארוך מאוד ומתיש מאוד בהתאם למסורת הסורית הידועה.
מסתבר, שאפשר לקרוא מאות פיסות של ידיעות מודיעיניות גולמיות ולהתעמק בהיסטוריה המדינית של המזרח-התיכון, ואף להעסיק יועצים אחדים, אך לא להבין לעומק את התהליכים האמיתיים המתרחשים בעולם-הערבי. יש לנו עם אמיץ ונחוש, אך המנהיגות הפוליטית בישראל נוטה לזלזל בכוחו של העם הזה לעמוד באתגרים לאומיים לאורך זמן. הפוליטיקה הישראלית יותר מידי מושפעת מהכותרות השליליות המתפרסמות בתקשורת הישראלית על המדינה ועל תושביה. תרבות הבכי והנהי של התקשורת הישראלית משפיעה על התודעה המדינית של נבחרי ישראל, ומהם היא עוברת לכלל הציבור הישראלי. גם חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, הושפע מאותן כותרות שליליות עד למלחמת לבנון השנייה.
במשך שנים אחדות עמלו מדינות רבות לבודד את המשטר הסורי בשל טיבו המפוקפק ואופיו הרצחני שהתבטא היטב במרחב המזרח-תיכוני. עשרות אנשי אופוזיציה סוריים כתבו והזהירו את ישראל מתרגילי הסחה של המשטר העלווי בראשותה של משפחת אסד. ולבסוף, ישראל מעניקה מתנה לבשאר אל-אסד - זה שמעל לראשו מתנופפת החרב המתהפכת בדמותו של בית-הדין הבינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי. ראש-ממשלת ישראל התהדר בטענה כי השיחות עם סוריה חלו כבר בראשית 2007. אך, בשעה שראשיהם של הנציגים הישראלים הסתחררו מהשיחות עם הסורים, אלה המשיכו לבנות את הכור הגרעיני בדיר א-זור.
שימו לב לטענות של אנשי מערכת-הביטחון התומכים בהעברת רמת-הגולן לידיים סוריות: לטענתם, "גם מקו-המים של הכנרת אפשר להגן על ישראל". דהיינו, אנשי מערכת-הביטחון מוכנים להמר שאפשר להגן על ישראל מקו-המים. אם כך, אז למה לא להגן על ישראל ממרומי רמת-הגולן כשאנו שולטים על מבואות דמשק? אם לדעתם של אנשי מערכת-הביטחון הציבור הישראלי לא יעמוד מנטלית בהתקפת טילים סורים על ישראל במצב הקיים, מי יכול לערוב לכך שהציבור הישראלי יוכל לעמוד בהתקפת טילים על ישראל ללא רמת-הגולן?
וכעת, תתחיל תעמולת הפחדה של הציבור הישראלי, דהיינו, "מה יקרה אם לא נעביר את רמת-הגולן לידיים סוריות". בעוד זמן מה, מחייבי הנסיגה יפיצו את המשפט הבא: "גם אם ישראל תנצח את סוריה במלחמה, ישראל תפסיד". מבינים כעת את ההיגיון? כך בדיוק התנהל המסע התעמולתי למען הסכם אוסלו בשעה שישראלים רבים נרצחו ברחובות ישראל. ("קורבנות השלום" קראו לזה אז, באותם ימים).
באופן מסורתי, סוריה היא המדינה הרדיקלית ביותר בעולם-הערבי ויש לה תרומה משמעותית לאירועים שהובילו לפרוץ מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967. בעיניים סוריות, למדינה הסורית יש תפקיד היסטורי ערבי מחייב ואורך-טווח. המנהיגות הסורית הנוכחית מוכנה להשיג את מטרותיה גם במחיר של סבל לתושביה על-מנת להגיע לייעודה ההיסטורי הראוי לה - שעליו מתחנך כל אזרח סורי עוד מינקותו.
על-מנת להבין טוב יותר את המדיניות הסורית הנוכחית כלפי ישראל, צריך להזכיר את דברי שר-החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שנאמרו בשנת 2000 בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. וכך אמר א-שרע: "אם נהפוך את הסכסוך הצבאי עם ישראל לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי - אף כי הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים וצריך לקחת זאת בחשבון - או אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות שיפגעו בנו יהיו בהכרח קטנים יותר. וזאת משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן, שבדרך זו נצליח".
והשאלה היא, מהי הצלחה בעיניים סוריות? ובכן, בעזה קיימת ישות חמאסניקית רצחנית הממררת את חייהם של תושבי הנגב; ביהודה ושומרון עתידה לקום מדינה פלסטינית שתשלוט על כל מישור החוף הישראלי; בדרום-לבנון, חיזבאללה לוטש עיניים לעבר ישראל והוא שוקל מהלך צבאי קרקעי נגד ישובי הצפון; ועל פי התכנון המדיני הישראלי, רמת-הגולן לכאורה שייכת לסוריה. חזרנו ל-1967, אך בתנאים הרבה יותר קשים ממה שהכרנו באותם ימים.
אין תימה איפוא, שלאור האופי הלוחמני והרדיקלי של המנהיגות הסורית הנוכחית, רמת-הגולן היא נכס אסטרטגי חשוב מאין-כמוהו גם בימי שלום ורוגע. את זה המנהיגות הישראלית חוששת להגיד לציבור הישראלי והיא נוטעת בו הזיות בדמותן של "וויתורים כואבים". אם הסורים באמת רוצים שלום-אמת עם ישראל, עליהם לעשות ויתורים כאובים מאוד - שכן, שלום-אמת הוא גם אינטרס סורי מובהק, הלא כן?
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אהוד אולמרט הציל את בשאר אל-אסד", 25 במאי 2008, The Mideast Forum.
