ועידת דרבן השנייה והפליטים היהודים

במחצית הראשונה של 2009 עתידה להתקיים דרום-אפריקה ועידת דרבן השנייה שתעסוק, פעם נוספת, בקידום המאבק בגילויי הגזענות ברחבי-העולם. מדינת ישראל, ארה"ב ומדינות מערביות נוספות הודיעו כי הן תחרמנה את הועידה לאור מה שהתרחש בועידת דרבן הראשונה שנערכה בספטמבר 2001, שהפכה לאורגיה אנטי-ישראלית אלימה וגזענית. בתחילת אפריל 2008 התפרסמה בעיתונות האמריקאית מודעה שעליה חתמו עשרות פוליטיקאים ואנשי-רוח בולטים שקראו לממשל האמריקאי להחרים את הועידה מכיוון שהיא הפכה לבמה המעודדת אנטישמיות והסתה אלימה נגד ארה"ב וישראל. בין החותמים על המודעה היו אלי ויזל - חתן פרס נובל לספרות, ג'יימס וולסי - ראש הסי-איי-אי לשעבר, ופרופסור אלן דרשוביץ - מבכירי המשפטנים בארה"ב.

בינואר 2008 הודיעה ממשלת קנדה כי היא הסירה את תמיכתה מהוועידה הבינלאומית המתקיימת בשיתוף הנציבות לזכויות אדם של האו"ם ובהשתתפותם של מאות ארגונים לא ממשלתיים מרחבי-העולם העוסקים בתחום. ג'ייסון קני, השר הממונה על הנושא הבין-גזעי בממשלת קנדה מסר, כי "קנדה מעוניינת להילחם בגזענות ולא לתמוך בה. אנחנו מעוניינים להשתתף בכל ועידה המתנגדת לאנטישמיות ולחוסר סובלנות, אבל לא בכאלה שממש מקדמות אותן". לדבריו, ועידת דרבן הראשונה שנערכה ב-2001, הפכה לקרקס של חוסר סובלנות לאחר שמדינות ערביות ומוסלמיות ניצלו את הבמה לתקוף את ישראל בלבד.

לכל הדעות, ההסתה האלימה והגזענית שהופנתה לעבר ישראל במהלכה של ועידת דרבן הראשונה, הותירה חותם בל-ימחה בקרב המשתתפים, ולמעשה היא חיזקה את הדעה הרווחת שבכנסים בינלאומיים ישראל משמשת מטרה קלה ונוחה לגילויי אלימות, הסתה ודה-לגיטימציה. כך למשל, ארגוני ימין קיצוני ושמאל קיצוני מרחבי-העולם חברו יחדיו לארגונים ערביים במטרה לקעקע את תדמיתה של מדינת-ישראל לאור מלחמת טרור המתאבדים שהיתה אז בשיאה. עד למלחמת-העולם השנייה היהודים שימשו מטרה קלה ונוחה לדה-לגיטימציה - וכיום, השנאה הפתולוגית הזו מופנית לעבר מדינת-ישראל בעזרתם המסורה של יהודים וערבים בעלי אזרחות ישראלית (שחלקם יושבים בכנסת-ישראל או פועלים במסגרת האקדמיה הישראלית).

ימים אחדים לאחר ועידת דרבן הראשונה התבצע הפיגוע במגדלי התאומים בארה"ב בידי ארגון אל-קאעידה. הטרור האסלאמי והאיום האסלאמי תופסים כותרות ברחבי-העולם. אירופה כולה עוקבת בחרדה אחרי השינויים התרבותיים המתרחשים באירופה בשל ההגירה המוסלמית אליה. ראשי הכנסייה הנוצרית באירופה פועלים ללא הרף כדי לחזק את הזהות הנוצרית ביבשת לנוכח האיום האסלאמי. במילים אחרות, העולם השתנה לחלוטין מאז ועידת דרבן הראשונה. אך נשאלת השאלה היא, האם השינוי הזה יגרור אחריו שינוי חיובי כלפי ישראל בוועידת דרבן השנייה? והתשובה היא, שכנראה סביר להניח שלא. על כן, צריך לתקוף את הבעיה בדרך מעט שונה ממה שמציעה מדינת-ישראל הרשמית. לפיכך, העניין הזה מוביל אותנו לכתבה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות על-מנת לקשור את הקצוות לכותרת שניתנה למאמר הנוכחי.

ב-4 באפריל התפרסמה כתבתו של סבר פלוצקר במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות שדנה, בין היתר, על "הדרך לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים". בכתבה שהתפרשה על-פני עמוד שלם נמסרו מספרים, אחוזים, סכומים, חישובים, הסכמות או אי-הסכמות בין הצדדים. על-פי חישובים שנעשו גם בעזרת מחקרו של פרופסור אריה ארנון, הסכום שיידרש כדי לשקם ולפצות את "הפליטים הפלסטינים" עומד על כ-90 מיליארד דולר.

למי שלא יודע, "פליט פלסטיני" נחשב למי שהתגורר בארץ-ישראל בין יוני 1946 ועד מאי 1948, גם אם הוא הגיע מאחת המדינות הערביות רק כדי לחפש פרנסה או כדי לסייע לכנופיות הערביות שהתכוננו לסכל בדרכים אלימות ואכזריות את הקמתה של המדינה היהודית. זאת ועוד, "הפליטות הפלסטינית" עוברת בירושה לנצח. זהו המקרה היחיד בעולם בו "פליט" מוריש את מעמדו לאשתו ולילדיו לדורי דורות בחסותם ובסיועם של ארגוני האו"ם שהוקמו לשם כך.

המיוחד בכתבה היה, שמילה אחת לא נאמרה בנוגע למיליון הפליטים היהודים שגורשו בחוסר-כל ממדינות-ערב בגירוש אלים, אכזרי וגזעני במשך תקופה קצרה. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, חשוב להבדיל בין פליט יהודי שגורש ממדינה ערבית בחוסר-כל לבין "פליט פלסטיני" שנמלט בשל המלחמה:

א. היהודים שישבו במדינות-ערב התגוררו בהן מזה דורי דורות. הם לא פלשו בכוח-הזרוע והם לא נלחמו נגד המוסדות הרשמיים של המדינה הערבית, או ניסו להחליף את הזהות הלאומית של המדינה הערבית בזהות יהודית.

ב. היהודים לא הכריזו מלחמה על הריבונות הערבית, והם גם לא הזמינו את הצבא הישראלי כדי לסייע להם במאבק הלאומי היהודי במדינות הערביות.

ג. היהודים סייעו ופיתחו את מקום מושבם על-פי חוקי המקום, ולעיתים הם היוו את השדרה הכלכלית והתרבותית העיקרית של המדינה בה הם התגוררו. על-מנת להבין את גודל הטרגדיה שעברה על יהודי ארצות-ערב, מומלץ לקרוא את ספרו של איתמר לוין: "שקיעה במזרח - חיסול הקהילות היהודיות במדינות ערב ושוד רכושן", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-2001.

ד. הרכוש שהותירו היהודים במדינות-ערב עולה בהרבה על הרכוש שהותירו כאן ערביי ארץ-ישראל שנסו ממנה בעקבות המלחמה שפרצה ביוזמתם. רבים מאלה המוגדרים "פליטים פלסטינים" הגיעו לכאן בעקבות הפיתוח הכלכלי המואץ של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, לכן מודגש פרק הזמן הקצר, בין יוני 1946 למאי 1948, כדי להגדיר מיהו "פליט פלסטיני". מסתבר, שהפליט האמיתי הוא יהודי - ולא ערבי (למרות מה שמודגש בתעמולה הערבית הנתמכת על-ידי כמה ישראלים התורמים גם הם לשתיקה המתמשכת הזו).

ה. לא ישראל יצרה את בעיית "הפליטים הפלסטינים", שכן התוקפן נושא באחריות מלאה ובלעדית למעשיו ולמחדליו. לא כך הוא המקרה בעניינם של הפליטים היהודים שגורשו או שנאלצו לעזוב את מקום מושבם בחוסר-כל בעידודן התוקפני של הממשלות הערביות.

בניגוד לדעה הרווחת, בעיית הפליטים היהודים אינה חרב פיפיות, והיא אינה מקעקעת איזשהו יסוד מיסודות קיומה של מדינת-ישראל הריבונית. "דרישת השיבה" הפלסטינית היא "דרישת נישול", בעוד שבעיית הפליטים היהודים היא בעיה מוסרית מובהקת הראויה לתשומת-לב גדולה הרבה יותר - הן מדינית, הן משפטית והן כספית. בשנותיה הראשונות של המדינה, האפילה טרגדיית השואה בעוצמתה על שאר הטרגדיות שהתרחשו לבני עמנו בעת ההיא - ובצדק. אולם כעת, הגיע הזמן לטפל בבעיה זו עם מלא הרצינות והאחריות הנדרשות לכך. אלא, שמדינת-ישראל הרשמית מפספסת הזדמנויות רבות כדי להציג בפני העולם את הבעיה הכאובה הזו כפי שאירע לאחרונה בועידת אנאפוליס. שימו לב לנאומו של ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, בועידת אנאפוליס כשהוא פונה במילים נרגשות למחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית:

"באתי לכאן היום לא כדי לעשות חשבון היסטורי בינינו לביניכם, מה גרם לעימות ולשנאה, מה מנע במשך שנים רבות פיתרון של פשרה ושלום. אני רוצה לומר מעומק הלב כי אני יודע ומכיר בכך שלצד הסבל הבלתי פוסק שרבים בישראל התנסו בו - בגלל ההיסטוריה, בגלל המלחמות הטרור והשנאה כלפיהם, סבל שמלווה את חיינו בארץ שלנו מאז ומעולם - גם בני עמך סבלו שנים רבות ויש שעדיין ממשיכים לסבול. פלסטינים רבים חיים עשרות שנים במחנות, מנותקים מההוויה שהם צמחו בה ומתבוססים בעוני, הזנחה, בדידות, מרירות ורגשי עלבון עמוקים שלא נותנים להם מנוח. אני יודע שהכאב והעלבון האלה הם מהיסודות העמוקים ביותר שמהם צמחו אתוסים של שנאה כלפינו. איננו אדישים לסבל הזה, איננו מנוכרים לטרגדיות שאתם חוויתם. אני מאמין כי במהלך המו"מ בינינו נמצא את הדרך הנכונה כחלק ממאמץ בינלאומי שאנחנו ניטול בו חלק לסייע לפלסטינים אלה למצוא מסגרת נכונה לעתידם במדינה הפלסטינית שתקום, בשטחים שעליהם יוסכם בינינו".

מילה אחת לא נאמרה על הטרגדיה, הגירוש והגזל שחוו יהודי ארצות-ערב. מילה אחת לא נאמרה כדי להציג את "בעיית הפליטים הפלסטינים" באופן פרופורציונאלי לבעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב. מאומה, כאילו בעיה זו אינה קיימת כלל בתודעה הישראלית. ממשלת ישראל מתעלמת, אך הקונגרס האמריקאי העניק תמיכה מוראלית חשובה לבעיה זו בחודש מרס 2008.

החלטה 185 של הקונגרס האמריקאי מעניקה בפעם הראשונה הכרה מלאה בפליטים היהודים שגורשו ממדינות ערב. חוק זה מחייב את כל הגורמים האמריקאים הרשמיים העוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי, לכלול גם התייחסות לפליטים היהודים באופן שווה לפליטים הפלסטינים. עם החלטה חשובה שכזו, על ממשלת ישראל לפעול באופן אינטנסיבי כדי להעלות את הנושא בפורומים בינלאומיים כדוגמת ועידת דרבן.

במסגרת הדיונים בועידת דרבן המשתתפים יעסקו ב"גירוש", ב"טיהור אתני", ב"אפרטהייד", ב"גזענות" ובעוד נושאים חשובים יותר וחשובים פחות האהובים על התעמולה הערבית. גם אם ישראל לא תהיה במוקד הדיונים, זו תהיה הזדמנות פז להציג את כל הנושאים האלה בהקשר ישיר לגירוש יהודי ארצות-ערב במספרים, בתמונות, בסרטים, בספרים, בתערוכות, בפלקטים ובעדויות אישיות. הכל קיים, רק צריכה החלטה ממשלתית אמיצה כדי לעבור ממצב של התגוננות רופסת למצב של פעלתנות עיקשת תוך כדי גיוסם של הארגונים היהודים בעולם שיתגייסו ברצון למען מטרה זו.

במקום להחרים - צריך לחשוב מחוץ לקופסא. לא ברפיסות - אלא בפעלתנות יזומה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת דרבן השנייה והפליטים היהודים", 11 באפריל 2008, The Mideast Forum.