על רקע פעולותיה האחרונות של ישראל (במסגרת המבצע "חורף חם") נגד החמאס ברצועת עזה, דווקא ברגע זה, לא נותר לנו אלא לשבח את הבכיינות הערבית הטיפוסית, וזאת משום שגם הפעם ישראל נכנעה לה בחפץ-לב ובאורח תמוה, כאילו זו הפעם הראשונה שהתחולל עימות דמים בין ישראל לבין אויביה.
בדומה למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, לאור ההימור הכושל של חסן נסראללה ב-12 ביולי 2006, גם במקרה הנוכחי ראשי תנועת החאמס בעזה הימרו שישראל תנהג בדרך אחת, אך ישראל בחרה בדרך שונה בניגוד לציפיותיהם - אולם, שוב ישראל עוצרת את עצמה בשל לחצים מלאכותיים, חלקם דמיוניים. כנראה, ששוב יש צורך להזכיר כי במהלך השנים האחרונות, ישראל בנתה את תדמיתו המאיימת של החמאס כשם שהיא בנתה את תדמיתם המאיימת של חיזבאללה ושל נסראללה עד למלחמת לבנון השנייה, וגם לאחריה.
בשני המקרים האלה, ומקרים נוספים, לישראל יש נטייה חזקה להגזים באופי האיום, עד כדי סירוס התגובה הישראלית לאורך זמן. מזה שנים רבות מזהירים גורמים רבים, שישראל למעשה מנהלת מלחמת התשה עם אויביה, במקום להגיע לידי הכרעה מהירה באמצעות מכה כואבת ובלתי נסבלת. בשל זהירות-היתר של כל המערכות הצבאיות והמדיניות, ההססנות הרבה המוקרנת מישראל, גורמת להמשכת הסבל המיותר של שני הצדדים שבעקבותיו מגיע לחץ בינלאומי תקיף על ישראל לחדול מייד מהפעילות הצבאית - כשזו פורצת לבסוף לשם הגנת אזרחיה.
יש לשים-לב לכך, שהבקשות הבינלאומיות האלה מופנות בעיקר לישראל, שכן, מדיניותה ההססנית והמתנצלת, מדרבנת גורמים רבים בעולם להפנות לעברה אצבע מאשימה במרבית העימותים הצבאיים עם אויביה. כשישראל מזדרזת להתנצל על כל הרוג ופצוע, היא נתפסת בעיני העולם - גם בקרב תומכיה - כחולייה החלשה במשוואה הזו, למרות כוחה הצבאי. הבעיה היא, שישראל לעולם אינה לומדת לקח, והיא נופלת שוב ושוב למלכודת הבכיינות הערבית הטיפוסית, ובכך היא משחררת את הערבים מאחריותם הישירה והבלעדית למעשיהם. בדרך נלוזה זו, התנהלו העניינים גם עם ערפאת, לאורך שנים רבות, מאז הגעתו לשטחים ועד למותו.
הנימה האפולוגטית היוצאת ממשרדי הממשלה בכל אירוע צבאי אלים, אינה מוסיפה כבוד למדינת-ישראל כמדינה ריבונית החייבת להגן על אזרחיה בכל האמצעים העומדים לרשותה. במקום להטיל את האשמה באופן גורף על ראשי החמאס בשל המצב הנוכחי, ישראל ממהרת להציב את עצמה בעמדת התגוננות. במקום לנצל את המצוקה הקשה של האוכלוסייה בעזה החיים תחת שלטונו של החמאס כדי לנהל מלחמה פסיכולוגית אפקטיבית, ישראל מנהלת מלחמה פסיכולוגית נגד עצמה ונגד תושביה. במקום לפעול נגד ראשי החמאס בעזה, ישראל ממהרת להפציץ מבנים ריקים בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה. במקום להרוס את סממני השלטון של החמאס בעזה, ישראל יוצאת למבצע מוגבל מבית לבית. במקום להציב "תג מחיר" גבוה על כל אירוע, ישראל מעדיפה לנהל מלחמת התשה מיותרת כאילו זו הייתה מחלת שפעת שתיעלם לאחר ימים אחדים.
במקום לפעול בתקיפות מדינית וצבאית נגד כל אירוע חריג מרצועת-עזה, ישראל לומדת מהבכיינות הערבית והיא מנסה לחקותה כדי לזכות, לכאורה, באהדה בינלאומית רגעית שמתפוגגת לאחר שעות אחדות. לאט לאט, גם תושבי ישראל למדו לחקות את הבכיינות הערבית, כאילו היא, ורק היא, תביא מזור למצוקותיהם.
פעמים רבות נאמר, כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", אך ישראל מעדיפה כרגע לשבור את הראש בקיר במלחמת התשה הססנית שתביא בחובה מלחמה נוספת בעתיד הקרוב (וכבר כתבתי על כך ביום בו נחטף גלעד שליט).
כל יום שעובר מהווה ניצחון לחמאס. ויחד עם זאת, לראשי תנועת החמאס, בעזה ובדמשק, ברור לחלוטין כי אין ביכולתם לגבור על ישראל. אולם, עמידתם נגד ישראל לאורך זמן, מקנה להם ניצחונות גדולים בדעת-הקהל הערבית, קל וחומר בדעת-הקהל המקומית. לאפקט הזה יש השפעה מצטברת גם על שטחי יהודה ושומרון השולטים על הבטן הרכה של מדינת-ישראל.
המבחן של ישראל אינו רק מול הפלסטינים, אלא מול כל ציר-הרדיקלי, דהיינו איראן, סוריה, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור, המתבוננים בנעשה בתשומת-לב רבה כדי לבחון לעמוק האם השתנה משהו קרדינלי בהתנהגות הצבאית והמדינית של ישראל לאור המסקנות של ועדת וינוגרד. כשם שאי-אפשר היה לנתק את מלחמת לבנון השנייה מההקשר האזורי הרחב יותר, אי-אפשר לנתק את העימות הצבאי בעזה מהמעגל הרחב יותר, החורג הרבה מעבר לגבולותיה המוגבלים של רצועת-עזה. משום מה, גם הפעם, המערכות המדיניות בישראל מתנהלות כאילו זו הפעם הראשונה שמדינת-ישראל יוצאת לעימות צבאי כדי להגן על אזרחיה וגבולותיה.
אז די להיסוס - ההיסוס משחית.
בדומה למה שהתרחש במלחמת לבנון השנייה, לאור ההימור הכושל של חסן נסראללה ב-12 ביולי 2006, גם במקרה הנוכחי ראשי תנועת החאמס בעזה הימרו שישראל תנהג בדרך אחת, אך ישראל בחרה בדרך שונה בניגוד לציפיותיהם - אולם, שוב ישראל עוצרת את עצמה בשל לחצים מלאכותיים, חלקם דמיוניים. כנראה, ששוב יש צורך להזכיר כי במהלך השנים האחרונות, ישראל בנתה את תדמיתו המאיימת של החמאס כשם שהיא בנתה את תדמיתם המאיימת של חיזבאללה ושל נסראללה עד למלחמת לבנון השנייה, וגם לאחריה.
בשני המקרים האלה, ומקרים נוספים, לישראל יש נטייה חזקה להגזים באופי האיום, עד כדי סירוס התגובה הישראלית לאורך זמן. מזה שנים רבות מזהירים גורמים רבים, שישראל למעשה מנהלת מלחמת התשה עם אויביה, במקום להגיע לידי הכרעה מהירה באמצעות מכה כואבת ובלתי נסבלת. בשל זהירות-היתר של כל המערכות הצבאיות והמדיניות, ההססנות הרבה המוקרנת מישראל, גורמת להמשכת הסבל המיותר של שני הצדדים שבעקבותיו מגיע לחץ בינלאומי תקיף על ישראל לחדול מייד מהפעילות הצבאית - כשזו פורצת לבסוף לשם הגנת אזרחיה.
יש לשים-לב לכך, שהבקשות הבינלאומיות האלה מופנות בעיקר לישראל, שכן, מדיניותה ההססנית והמתנצלת, מדרבנת גורמים רבים בעולם להפנות לעברה אצבע מאשימה במרבית העימותים הצבאיים עם אויביה. כשישראל מזדרזת להתנצל על כל הרוג ופצוע, היא נתפסת בעיני העולם - גם בקרב תומכיה - כחולייה החלשה במשוואה הזו, למרות כוחה הצבאי. הבעיה היא, שישראל לעולם אינה לומדת לקח, והיא נופלת שוב ושוב למלכודת הבכיינות הערבית הטיפוסית, ובכך היא משחררת את הערבים מאחריותם הישירה והבלעדית למעשיהם. בדרך נלוזה זו, התנהלו העניינים גם עם ערפאת, לאורך שנים רבות, מאז הגעתו לשטחים ועד למותו.
הנימה האפולוגטית היוצאת ממשרדי הממשלה בכל אירוע צבאי אלים, אינה מוסיפה כבוד למדינת-ישראל כמדינה ריבונית החייבת להגן על אזרחיה בכל האמצעים העומדים לרשותה. במקום להטיל את האשמה באופן גורף על ראשי החמאס בשל המצב הנוכחי, ישראל ממהרת להציב את עצמה בעמדת התגוננות. במקום לנצל את המצוקה הקשה של האוכלוסייה בעזה החיים תחת שלטונו של החמאס כדי לנהל מלחמה פסיכולוגית אפקטיבית, ישראל מנהלת מלחמה פסיכולוגית נגד עצמה ונגד תושביה. במקום לפעול נגד ראשי החמאס בעזה, ישראל ממהרת להפציץ מבנים ריקים בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה. במקום להרוס את סממני השלטון של החמאס בעזה, ישראל יוצאת למבצע מוגבל מבית לבית. במקום להציב "תג מחיר" גבוה על כל אירוע, ישראל מעדיפה לנהל מלחמת התשה מיותרת כאילו זו הייתה מחלת שפעת שתיעלם לאחר ימים אחדים.
במקום לפעול בתקיפות מדינית וצבאית נגד כל אירוע חריג מרצועת-עזה, ישראל לומדת מהבכיינות הערבית והיא מנסה לחקותה כדי לזכות, לכאורה, באהדה בינלאומית רגעית שמתפוגגת לאחר שעות אחדות. לאט לאט, גם תושבי ישראל למדו לחקות את הבכיינות הערבית, כאילו היא, ורק היא, תביא מזור למצוקותיהם.
פעמים רבות נאמר, כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", אך ישראל מעדיפה כרגע לשבור את הראש בקיר במלחמת התשה הססנית שתביא בחובה מלחמה נוספת בעתיד הקרוב (וכבר כתבתי על כך ביום בו נחטף גלעד שליט).
כל יום שעובר מהווה ניצחון לחמאס. ויחד עם זאת, לראשי תנועת החמאס, בעזה ובדמשק, ברור לחלוטין כי אין ביכולתם לגבור על ישראל. אולם, עמידתם נגד ישראל לאורך זמן, מקנה להם ניצחונות גדולים בדעת-הקהל הערבית, קל וחומר בדעת-הקהל המקומית. לאפקט הזה יש השפעה מצטברת גם על שטחי יהודה ושומרון השולטים על הבטן הרכה של מדינת-ישראל.
המבחן של ישראל אינו רק מול הפלסטינים, אלא מול כל ציר-הרדיקלי, דהיינו איראן, סוריה, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור, המתבוננים בנעשה בתשומת-לב רבה כדי לבחון לעמוק האם השתנה משהו קרדינלי בהתנהגות הצבאית והמדינית של ישראל לאור המסקנות של ועדת וינוגרד. כשם שאי-אפשר היה לנתק את מלחמת לבנון השנייה מההקשר האזורי הרחב יותר, אי-אפשר לנתק את העימות הצבאי בעזה מהמעגל הרחב יותר, החורג הרבה מעבר לגבולותיה המוגבלים של רצועת-עזה. משום מה, גם הפעם, המערכות המדיניות בישראל מתנהלות כאילו זו הפעם הראשונה שמדינת-ישראל יוצאת לעימות צבאי כדי להגן על אזרחיה וגבולותיה.
אז די להיסוס - ההיסוס משחית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "די להיסוס - ההיסוס משחית", 3 במרס 2008, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment