בימים אלה עולה מחדש הדיון הציבורי בנוגע למשפט רמון בשל התנהלותה הבעייתית של המערכת המשפטית והמשטרתית, לאורך כל הפרשה - מתחילתה ועד לסופה. האם לתחושה הציבורית הזאת יש אחיזה במציאות לאור מה שידוע לנו עד כה?
דוברים ישראלים בעלי עניין, מהללים ומשבחים את מערכת המשפטית בישראל, ולעיתים הם מציינים שפסיקות שונות משמשות דוגמא ומופת בעולם. אך, למען האמת אין לנו מערכת משפטית למופת, והדיבורים על מופתיות הם לכל היותר גניבת-הדעת כדי לא להתמודד עם הבעיה האמיתית הרובצת לפתחנו. סביר להניח שאם דוברים אחדים לא ישבחו את המערכת המשפטית שלנו, מישהו כבר ידאג להעמידם במקומם בראש חוצות, ולסמנם כחשודים לקראת הבאות. לתופעה הזאת המתחוללת בישראל בשנים האחרונות קוראים בפשטות: "פאשיזם שיפוטי", המתבטא גם בצמד-המילים "הכל שפיט" על-פי תפיסת עולמו של השופט אהרון ברק.
מסתבר, שבמדינת-ישראל ישנה קבוצה קטנה שבידה עוצמה רבה, הרבה מעבר לנדרש על-פי טענות אחדות, ושבכוחה להטיל מורא על אלה המנסים לשפר את המערכת - כפי שאירע במקרה של הפרופסור רות גביזון ובמקרים נוספים. היטיב לבטא זאת פרופסור דניאל פרידמן במאמרו שפורסם ב"ידיעות אחרונות", ב-2 בפברואר 2007, במילים האלה: "הדמוקרטיה הישראלית פועלת איפוא רק למראית עין. אנו עדים למעבר הכוח והשלטון למקום אחר. זוהי המהפכה האנטי-דמוקרטית המתרחשת תחת דגל המשפט". במילים אחרות, יש כאן מגמה מסוכנת והרסנית של שבירת העיקרון החשוב הנוגע להפרדת רשויות. במשך שנים רבות, המערכת המשפטית הישראלית יחד עם גורמים פוליטיים בעלי-עניין מנהלים מסע של דה-לגיטימציה של השלטון הפוליטי בישראל, ופרשת רמון משתלבת היטב במגמה הזו.
בראיון ל"קול ישראל", שנערך ב-2 בפברואר 2007, אמר השופט בדימוס מישאל חשין את הדברים האלה בנוגע למשפט רמון: "אנשים שמעולם לא ישבו בבית-המשפט, מנתחים את ההכרעה (של השופטים) לרוחבה ולאורכה". מישאל חשין, שופט נשוא-פנים, טעה במקרה הזה. לנו, כאזרחים החיים במדינה דמוקרטית, יש את הזכות והחובה לבקר החלטות משפטיות גם אם מעולם לא ישבנו בבית-משפט, וגם אם אין לנו השכלה משפטית פורמלית.
הכרעות משפטיות מבוססת בדרך כלל גם על השכל-הישר וההיגיון-הבריא - ואלה אינם נמצאים באורח אקסקלוסיבי רק בידי המערכת המשפטית. במקרה של משפט רמון, דווקא הציבור הפגין היגיון בריא ושיפוט סביר, יותר מכל המערכת המשפטית שדרשה את ראשו של רמון. יושר, חוכמה, צדק, היגיון ומידתיות אינם רק נחלתם הבלעדית של כאלה שעלה בידם לרכוש השכלה משפטית פורמלית, או של שופטים חומרי-סבר שישבו אי-פעם על כס המשפט. באחת מהחלטותיו של השופט חשין בבית המשפט העליון הוא כתב כך:
אימרת חכמים היא, כי טוב הוא שעשרה רשעים ייצאו זכאים בדינם ולא נרשיע אדם אחד תם וישר; היו שאמרו כי טוב שרשע אחד ייצא זכאי ולא נרשיע תם אחד; יש שמדברים על זיכוי עשרים רשעים שמא נגיע להרשעתו של תם אחד; יש הקובעים יחס של חמישים לאחד ויש מדברים על יחס של אלף לאחד (ראו: וויליאמס, שם, בעמ' 186-187; צוקרמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 126). וכלשונו של הרמב"ם (ספר המצוות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ן)...: "ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן-הימים". כל מידות יחס אלו בין מעשי הרשעה לבין מעשי זיכוי לא נועדו אלא כדי שנדע כי כולנו בני אנוש אנו, וכי לעולם לא נגיע לאמת מוחלטת. נשאף במאוד - אך לא נגיע. (ע"פ 6251/94)
במילים אחרות, גם חשין היה ער לכך שהשופטים היושבים על כס-המשפט, הם בסך-הכל בשר-ודם. אם "הכל שפיט", אזי לנו, כאזרחים, מותר לשפוט את השופטים שחרגו לדעתנו מההיגיון, מהמידתיות, מהצדק ומהדין שלכאורה נעשה ללא משוא-פנים. האם השופט חשין יכול להגיד בלב שלם שאכן כך היה במשפטו של השר רמון?
בשנים האחרונות בתי-המשפט בישראל לקחו על עצמם לזנוח כמה עקרונות בסיסיים הקיימים בכל מערכת משפטית תקינה:
1. הוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.
2. התביעה חייבת להוכיח את אשמתו של הנאשם ולא הנאשם צריך להוכיח את חפותו.
3. איסוף ראיות תקין, דהיינו הראיות נאספו בדרכים חוקיות.
4. חזקת החפות של הנאשם, דהיינו הנאשם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.
5. מצב נפשי פלילי של מבצע העברה, דהיינו יש להוכיח כי הנאשם תכנן במודע את ביצוע העברה.
המערכת המשפטית בישראל נטלה לעצמה את הזכות להרשיע נאשמים גם על סמך ראיות קלושות, ולא על סמך ראיות מוצקות המוכיחות את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר - כפי שהעניין מפורט בדיני הראיות במשפט הפלילי הקיים בישראל (גם אם נעשה לכך תיקון לפני שנים אחדות). ומאידך, בית-המשפט בישראל משחרר בהבל-פה מאות עבריינים שיש להם עשרות הרשעות בעניינים שונים. "טחנות הצדק" בישראל מנהלות משפטים הנמשכים שנים ארוכות, שלעיתים הנאשם יוצא זכאי, אך מרושש כספית והרוס מבחינה נפשית. המערכת המשפטית בישראל אינה מקלה ראש בבכירים שטעו בשל שיקול-דעת לקוי בעניינים פעוטים, אך במקביל היא משחררת מאות עבריינים המסוכנים לציבור פי כמה וכמה, החוזרים על מעשיהם שוב ושוב, והם אף מטילים מורא על הציבור כולו.
מערכת אכיפת החוק בישראל החלה להיות דומה יותר ויותר לתקשורת הישראלית. היא מחפשת כותרות מתלהמות, והיא קשובה יותר לענייני רייטינג ופחות למידת הצדק וההיגיון. היא נוטה לדבוק בכותרות פופוליסטיות כמו במקרים של חשד ל"שחיתות" או במקרים של עבירות מין לסוגיהן - נושאים שיש בכוחם לעורר את היצרים של הציבור ולתפוס כותרות מתלהמות. כולם מצקצקים בלשון ומגלגלים את עיניהם לשמים, אולם, שום דין וצדק לא נעשה בישראל אם עבריין שיש לו 65 הרשעות משוחרר בערבות. וכך, אירוע שתופס כותרות מוכרע בבית-המשפט לחומרה, ומה שאינו תופס כותרות מושלך, לעיתים, כלאחר-יד.
זעם בלתי סביר עולה מפסק-הדין
מקריאת פסק-הדין של שר חיים רמון עולה, כי הוא נכתב ללא כל פרופורציה ובזעם בלתי-סביר עם קצף על השפתיים. מפסק-הדין עולה, כי נשיקה שארכה רגע קט בלבד, ועליה יש שתי גרסאות, השופטים אימצו גירסא אחת במלואה, ואת הגירסא השניה שללו בכל פה - פה-אחד. יתרה מזאת, השופטים לא הטילו כל דופי או ספק במהימנות הקצינה, אך הטילו רפש בלתי-סביר בכל העדויות שהובאו לטובת השר (כולל עדותו של קצין בכיר). המשמעות העקיפה לכך היתה, שבית-המשפט חסם בפני השר רמון את האפשרות לדון במהימנותן של העדויות בערעור לבית-המשפט. האם בכך נעשה צדק עם השר חיים רמון? סוג כזה של "פאשיזם משפטי" - בעיקר בעניינים פעוטים - הופכת את מדינת-ישראל ממדינה חוק וצדק וההיגיון הסביר, למדינה צדקנית העוסקת לא רק בלינץ' תקשורתי אלא גם בלינץ' משפטי.
מעצם העובדה שחלקים רבים בציבור הישראלי ראו בהחלטת בית-המשפט הגזמה בלתי סבירה לאור המעשה, מראה בעליל שהרשויות הציבוריות המקיפות אתנו נכשלות שוב ושוב בהתנהלות הפוליטית, התקשורתית והמשפטית שלנו. לפיכך, על-פי הכרעת השופטים והזעם הבלתי-סביר שהוטח לעבר השר, מעלה חשד כי ההחלטה של השופטים נבעה ממניעים אחרים ולא ממניעים של עשיית צדק - שגם הוא חייב לעמוד במבחן ההיגיון הסביר. שתי אמירות של היועץ המשפטי מזוז היו חייבות להדליק נורה אדומה בקרב הציבור ובקרב המערכת המשפטית והפוליטית גם יחד:
ב-19 בספטמבר 2006 אמר מזוז לערוץ 10 את הדברים האלה, לאחר ההחלטה על הגשת כתב-אישום נגד רמון: "אני מציע שכל אחד יחשוב על הבת שלו, על אשתו או על אחותו בסיטואציה כזו".
בראיון שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-2 בפברואר 2007, אמר מזוז את המילים האלה: "אילו (רמון) היה אומר, 'היתה אי-הבנה', 'טעות שלי', היה מתנצל, יכול להיות שהדברים היו מתגלגלים אחרת".
באמירה הראשונה, ניתן להניח כי בדרך זו מזוז הורה על הנתיב הרצוי והרגשני בו השופטים היו צריכים לפסוע לקראת ההכרעה בדין. ובאמירה השניה, שהיא מסוכנת הרבה יותר, מזוז לכאורה טען כי למרות "המקרה החמור" (לאור סעיף 1) הוא היה מסתפק, אולי, בהתנצלות של השר רמון. האם אנחנו מכירים עוד מקרה של מעשה מגונה, אונס או הטרדה מינית המסתיימת בהתנצלות "בעידודו", לכאורה, של איש בכיר במערכת המשפטית הישראלית? או שהמקרה חמור מאוד כהגדרתו, או שניתן היה לסיים את הדברים בהתנצלות כלשהי על אי-ההבנה שנגרמה. אלא, שדומה כי המערכת המשפטית (והמשטרתית) בישראל, בדומה לתקשורת, התמכרה להתעסקות בענייני מין בשל הכותרות המופקות מכך מידי יום.
הסקס מוכר - גם בבית-המשפט
ללא ספק הסקס מוכר. הסקס מוכר - והרבה. יהיו שיגידו כי הסקס מניע את העולם. מסתבר שהסקס, ובעיקר עבירות-מין, מעסיק מאוד את התקשורת הישראלית. כמות הפרסומים על הנושאים האלה חורגת לעיתים קרובות מהטעם הטוב. תקצר היריעה מלפרט את שלל הפרסומים האלה המופיעים מידי יום בתקשורת הכתובה והמשודרת. החסך הישראלי הנובע מחסרונה של תעשיית מין ממוסדת, מתמלא באמצעות התקשורת הישראלית המסחרית העוסקת בנושאים האלה ללא הרף מידי יום. אפשר שמתקבל הרושם, באמצעות התקשורת חסרת-המעצורים, כי החברה הישראלית למעשה שטופת-זימה שעסוקה במין חריג לסוגיו. וככול שמתרבים הפרסומים, כך מתרבים המעשים, משום שבעקיפין ריבוי הפרסומים הופך את המעשים לנורמה חברתית. ולא רק זאת, אלא שבשנים האחרונות נוסף לזה ממד חשוב בדמותו של החוק למניעת הטרדות מיניות, שהפך כל אינטרקציה חברתית בין גבר לאישה למוקד של פרשנות מינית.
החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, נחשב לחוק הכי רדיקלי בעולם. בשום מקום בעולם אין חוק כל כך גורף הנוטה לצד אחד בלבד. במדינות דמוקרטיות אחרות, המדינה אינה נוטה להתערב יתר-על-המידה בעניינים הנוגעים לאינטרקציה חברתית או בעניינים שבינו לבינה. המדינה הדמוקרטית יוצאת מתוך נקודת-הנחה שאזרחיה הם אנשים בוגרים ועליהם לשבור את הראש כדי לפתור אי אילו אי-הבנות ביניהם - גם אם האירועים התרחשו במסגרת עבודתם המשותפת. לא כך במדינת-ישראל הצדקנית המחפשת בכל דרך להתערב בחייו הפרטיים של האזרח, ולעיתים אף להיכנס לו לחדר-המיטות בתוקפנות, כפי שאירע בפרשת ערוץ הפלייבוי: במדינת-ישראל הצדקנית מותר לערוך את "מצעד הגאווה" בראש-חוצות על שלל הביטויים המיניים שבו, אך משהוחלט לפתוח ערוץ ארוטי בכבלים, חסידי המוסר הישראלי עמדו על רגליהם בתרועה רמה ובקול גדול, ושללו בכל-פה את קיומו של ערוץ שכזה. המרחב-הציבורי הפך למרחב-הפרטי של בעלי עניין, ואת המרחב-הפרטי בתוך ביתו של הפרט, המדינה ביקשה להלאים - לכאורה, בשם המוסר הציבורי.
תחת הכותרת "החוק למניעת הטרדה מינית", כמעט כל אינטרקציה חברתית בין שני אנשים (במקום העבודה) יכולה להתפרש כהטרדה - גם אם היא לא נשאה אופי מיני. יתרה מזאת, המוטרד אינו צריך לאותת איתות כלשהו שהמעשים אכן מטרידים אותו. וכאן, המחוקק הישראלי טעה טעות גדולה מאין כמוה: טעות שאינה מתאימה לשום מדינה דמוקרטית בעולם. יתרה מזאת, החוק למניעת הטרדה מינית, סותר לכאורה את "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו", שכן, הוא מעניק כוח חסר-כל פרופורציה לצד הנפגע בכל אינטרקציה חברתית המתקיימת במסגרת מקום העבודה. הפרשנות של המעשה יכולה להיות מוטעית וחד-צדדית לחלוטין, דהיינו לא רק שהפוגע אינו ער לכך שדבריו או מעשיו פוגעים, אלא גם אין חובה להזהיר אותו על כך.
בשל הכתם הקשה שנובע מהכותרת "הטרדה מינית", כתם היכול להרוס לחלוטין את חייו של כל אדם, הכוח הלא-פרופורציונלי של צד אחד, סותר את "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו" ששם דגש גם על "כבודו" של כל אדם (על-פי סעיף 4). המשמעות היא, שאין שום פרופורציה בין המעשה שנעשה לכאורה, לבין העונש החברתי, התדמיתי, המשפחתי והכלכלי המוטל על "הנאשם" - הרבה לפני שהחלה אפילו חקירה משטרתית בעניין (כפי שאירע במקרה של העיתונאי אדם שוב ובמקרים נוספים).
חברה הגונה והוגנת, אינה מבצעת לינץ' תקשורתי באף אדם, ובוודאי שאינה מנהלת צייד-מכשפות משפטי או מכתיבה לינץ' משפטי נגד מי שסרח לכאורה - בעיקר כאשר צד אחד הוא אנונימי לחלוטין, והצד שני חשוף לעיני-כל. איזה צדק נעשה בישראל לאור מה שמתחולל בה בשנים האחרונות בעקבות החוק הזה? האם למען עשיית צדק למען צד אחד, יש להפר את כל כללי הצדק הטבעי של הצד השני? אך כאן, אנחנו נוגעים בשאלה חשובה לא פחות: איך המחוקק הישראלי רואה בעיני רוחו את האישה הישראלית.
האישה הישראלית כיצור פסיבי
החוק למניעת הטרדה מינית הפך, למעשה, את האישה הישראלית לאדם פסיבי. מרוב חוקים שחוקקו למען הנשים, הפכנו את האישה ליצור פסיבי התלוי לחלוטין בחסדי בית-המשפט והיא אינה תלויה בזכות עצמה, אישיותה, מעשיה ומחדליה. על-פי שלל החוקים שחוקקו למען שיפור מעמד הנשים בישראל, האישה אינה אחראית כלל למעשיה, והתנהגותה משולה להתנהגותו של ילד (בדומה למתחולל במדינות מוסלמיות). היא מוצגת כקורבן של החברה, של הסובבים אותה, של משפחתה או של הביולוגיה שלה, ולכן היא זקוקה להגנה ולחומות של הגנה. האבסורד הוא, שלפני זמן מה שהועלתה הצעה שחייבים להתחשב באישה רוצחת אם הדבר נעשה בזמן המחזור החודשי. סביר להניח שהקוראים יכולים לדמיין מה הן ההשלכות העלולות לנבוע מהתחשבות שכזו. החוקים האלה, שלכאורה נועדו להגן עליה, מדרבנים אותה לפסיביות בלתי מובנת ובלתי מתקבלת על הדעת בחברה דמוקרטית, מודרנית ומתירנית כמדינת-ישראל - או כפי שמדינת-ישראל רוצה להצטייר בעיני עצמה.זאת ועוד, על-פי המחוקק הישראלי אישה בוגרת שקיימה יחסי מין עם קטין, לא עברה על החוק. המשמעות היא, שגם המחוקק הישראלי רואה באישה יצור מיני פסיבי גם אם היא מנהלת קשרים מיניים עם ילד שאינו בוגר על-פי החוק (פרשת המטפלת, בת 28, שקיימה יחסי מין עם ילד בן 14. הפרשה התפרסמה ביוני 2005). זאת אומרת, על-פי החוק, האישה הישראלית ממש לא אחראית למעשיה והיא נמצאת לעיתים בדרגת אחריות פלילית מתחת לדרגתו של קטין במקרים דומים. מדינת-ישראל מדברת הרבה על שוויון, אך למעשה מנציחה בפועל את מעמדה הילדותי של האישה הבוגרת החיה בישראל. כל זה מתקיים בעזרת שתיקתם של המחוקקים בישראל, בעזרת התעלמותה של המערכת המשפטית הישראלית ובעידודם התמוהה של ארגונים חברתיים שתפקידם לשפר את מעמד האישה בישראל.
גם החלטתו של בית-המשפט בעניין רמון העניקה משנה-תוקף לראיה החברתית הרואה באישה כאילו היא "ילד קטן" וחסר-אחריות למעשיו, בעיקר בכל מה שקשור ליחסים בין גבר לאישה. דומה, כי השופטים ניסו להנחיל נורמות אישיות פתטיות ופוריטניות המנוגדות למציאות הקיימת כיום. יתרה מזאת, בית-המשפט התעלם לחלוטין מהשינויים שהתרחשו בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, שבה ההתנהגות המינית של הגברים והנשים נעשו דומות יותר ויותר. במדינה דמוקרטית וליברלית, כל אינדיבידואל צריך להציב לעצמו את גבולותיו הפרטיים גם ללא התערבותה של המדינה בחייו ומעשיו, וכן עליו להבהיר מה הן אותן גבולות. בית-המשפט בחר להציג קצינה בצה"ל שעבדה עם שועי-עולם, כיצור חסר-כל אחריות למעשיו, וכי למעשיו אין שום השפעה על הסובבים אותו. מוזר, עד מוזר מאוד, שכך בחר בית-המשפט להציג קצינה בצה"ל בוגרת בנפשה, שנבחרה לעבוד במשרד ראש-הממשלה לאחר מיון קפדני.
חברה בריאה ומערכת משפטית בריאה ומתוקנת, אינה יוצרת חוקים ההופכים את חייהם של האזרחים לגיהנום וליחסי חשדנות, זה כלפי זה, בשל התנהגות מסוימת הנובעת מפרשנות מוטעית. בית-המשפט ניסה להפוך את כולנו לרובוטים אחידים שאינם זכאים לטעות בשל אי-הבנה. בית-המשפט ניסה בכל כוחו להצדיק את פסיקתו בנוגע למעשה, ללא כל פרופורציה המתבקשת מאינטראקציה שבין שני אנשים בוגרים ובריאים בנפשם. יתרה מזאת, בית-המשפט עשה מהלך נוסף במקרה של השר רמון: הוא הרחיק לכת עוד צעד אחד כדי להבהיר את עמדתו הצדקנית בכך שטען כי המעשה היה בעצם "מעשה מגונה" - לא פחות ולא יותר - גם אם לא הוכחה כוונה פלילית מעבר לכל ספק סביר.
כשאין הסכמה מפורשת של אחד מהצדדים וכשאין גם סירוב מפורש של אחד מהצדדים, כל אירוע נמדד רק על-פי הנסיבות שקדמו לאירוע. בית-המשפט, במקרה של רמון, בחר להתעלם מהנסיבות ופתר את הקצינה מאחריות כלשהי למעשיה. מצדדי פסק-הדין ברחו לעבר הטענה כי "נשיקה בכפיה היא מעשה אסור". אין שום ספק בכך, ואין כאן שום מחלוקת. אך לא על זה התנהל הדיון, אלא על הפרשנות הנוגעת לאינטרקציה חברתית שנוצרה בין שני אנשים בוגרים - ברוחם ובנפשם.
היכן היסוד הנפשי?
בסעיף 43 של פסק הדין, כותבים השופטים כך: "קיומו של היסוד הנפשי במקרה שבפנינו מוסק באופן חד-משמעי מהמעשה עצמו, אופיו, דרך ביצועו והנסיבות הכרוכות בכך, כפי שנקבע על ידינו".
האם באמת הוכח מעבר לכל ספק סביר שהשר רמון תכנן את מעשיו כדי לבצע מעשה מגונה בקצינה? האם זאת היתה כוונתו מלכתחילה למרות שלא הוא יזם את המפגש, לא הוא יזם את הפניה, לא הוא יזם את השיחה, לא הוא ביקש להצטלם עם הקצינה, ולא הוא חיבק אותה כפי שהיא חיבקה אותו. מדוע החליט בית-המשפט להתעלם לחלוטין מהנסיבות שהובילו לאירוע? וזאת משום, שבית-המשפט הישראלי עדיין לא הפנים את הגישה שהאישה הישראלית עומדת בזכות עצמה - וכי למעשיה ולמחדליה יש השפעה על הסובבים אותה. בלתי הגיוני שהתנהגותה של הקצינה תתקבל בשוויון-נפש כפי שהיא התקבלה בבית-המשפט למרות פער הגלים בין השר לקצינה - פער שאינו מעניינו של בית-המשפט, מאחר ומדובר בשני אנשים בוגרים ואחראים למעשיהם. במילים אחרות, מהו פשר ההתעלמות של בית-המשפט מהנסיבות שהובילו לנשיקה שבגינה רמון הועמד לדין?
תמיהות בנוגע להתנהגות התביעה
התנהגותו של השר רמון עם הקצינה אינה ראויה והיא מביישת את מעמדו ותפקידו כשר המשפטים של מדינת-ישראל. כשר המשפטים, חיים רמון התבטא יותר מפעם אחת, שהוא אינו יכול לנהוג כאחד-האדם ולענות לתשובה מסוימת שהוטחה בפניו באופן בלתי-מרוסן. זהירות-יתר שכזו ראויה להתבטא גם במעשיו ולא רק בסגנון דיבורו. גם אם מישהי יזמה חיזור או הפגינה כלפיו חיבה יתרה, עליו לנהוג בזהירות כפולה ומכופלת בשל תפקידו הציבורי. אולם, מכאן ועד להגשת כתב-אישום, המרחק גדול ורב, בעיקר לאור הדברים שאמר היועץ המשפטי מני מזוז בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות".
שני עניינים חשובים עולים מפסק-הדין:
א. התנהגות התקשורת.
ב. התנהגות התביעה.
הביקורת שהטיחו השופטים בתקשורת צודקת ומוצדקת. אך בעיה זו רובצת לפתחם של כל גורמי אכיפת-החוק בישראל המנהלים רומן גלוי עם התקשורת, תוך כדי הפרה גלויה של כל כללי הצדק הטבעי המוענק לאדם שעדיין לא הוכחה אשמתו בבית-המשפט. על המערכת המשפטית הישראלית לבדוק היטב את עצמה ואת תרומתה לתרבות הלינץ' שהשתרשה באורחות חיינו.
השופטים העלו שורה של תמיהות בהתנהגותה של התביעה לאורך חקירתו של השר רמון. אחד מהביטויים לכך נכתב בסעיף 79 בהכרעת השופטים: "לסיכום יאמר, כי חומר החקירה לא הועבר לידי ההגנה כתוצאה מרשלנות ממשית של גורמי החקירה וכי מסירת החומר באיחור גרם לפגיעה מסוימת בזכותו של הנאשם לחקור חקירה נגדית ממצה את המתלוננת, בתחילת המשפט".
בסעיף 85 בפסק-הדין התבטאו השופטים בהכרעתם באופן הבא:"...יש לזכור, כי לא כל האמצעים כשרים בניסיון לשכנע קרבן עבירת מין להגיש תלונה. יש קווים שאסור לחצות אותם. אנו סבורים, שהעלאת אפשרות של הגשת תביעת דיבה ע"י חשוד נגד מתלוננת הינו נימוק חריף וחריג שטוב היה אלמלא נעשה בו שימוש. הסיכוי שדבר זה אכן יתרחש איננו ממשי וגם תנ"צ גולן אישרה בעדותה, כי מעולם לא שמעה על מקרה דומה".
תמיהות אלה מעלות שאלות נוקבות לתרבות המשטרתית והמשפטית של גורמים אינטרסנטים בתוך גורמי מערכת אכיפת-החוק בישראל המתיימרים לנהל את חיינו. אסור שתמיהות אלה יישארו ללא מענה, כולל הפרשה החשובה הנוגעת להאזנות הסתר. ראוי שתמיהות אלה ייבדקו כולן בידי גורמים מחוץ למערכת המשפטית הרשמית של מדינת-ישראל. חובה על כולנו לדרוש מאלה העוסקים בדיני נפשות לנהוג בקפדנות רבה, ועליהם לנקוט במשנה-זהירות בבואם להכריע את גורלו של כל אדם - יהא אשר יהא.
דוברים ישראלים בעלי עניין, מהללים ומשבחים את מערכת המשפטית בישראל, ולעיתים הם מציינים שפסיקות שונות משמשות דוגמא ומופת בעולם. אך, למען האמת אין לנו מערכת משפטית למופת, והדיבורים על מופתיות הם לכל היותר גניבת-הדעת כדי לא להתמודד עם הבעיה האמיתית הרובצת לפתחנו. סביר להניח שאם דוברים אחדים לא ישבחו את המערכת המשפטית שלנו, מישהו כבר ידאג להעמידם במקומם בראש חוצות, ולסמנם כחשודים לקראת הבאות. לתופעה הזאת המתחוללת בישראל בשנים האחרונות קוראים בפשטות: "פאשיזם שיפוטי", המתבטא גם בצמד-המילים "הכל שפיט" על-פי תפיסת עולמו של השופט אהרון ברק.
מסתבר, שבמדינת-ישראל ישנה קבוצה קטנה שבידה עוצמה רבה, הרבה מעבר לנדרש על-פי טענות אחדות, ושבכוחה להטיל מורא על אלה המנסים לשפר את המערכת - כפי שאירע במקרה של הפרופסור רות גביזון ובמקרים נוספים. היטיב לבטא זאת פרופסור דניאל פרידמן במאמרו שפורסם ב"ידיעות אחרונות", ב-2 בפברואר 2007, במילים האלה: "הדמוקרטיה הישראלית פועלת איפוא רק למראית עין. אנו עדים למעבר הכוח והשלטון למקום אחר. זוהי המהפכה האנטי-דמוקרטית המתרחשת תחת דגל המשפט". במילים אחרות, יש כאן מגמה מסוכנת והרסנית של שבירת העיקרון החשוב הנוגע להפרדת רשויות. במשך שנים רבות, המערכת המשפטית הישראלית יחד עם גורמים פוליטיים בעלי-עניין מנהלים מסע של דה-לגיטימציה של השלטון הפוליטי בישראל, ופרשת רמון משתלבת היטב במגמה הזו.
בראיון ל"קול ישראל", שנערך ב-2 בפברואר 2007, אמר השופט בדימוס מישאל חשין את הדברים האלה בנוגע למשפט רמון: "אנשים שמעולם לא ישבו בבית-המשפט, מנתחים את ההכרעה (של השופטים) לרוחבה ולאורכה". מישאל חשין, שופט נשוא-פנים, טעה במקרה הזה. לנו, כאזרחים החיים במדינה דמוקרטית, יש את הזכות והחובה לבקר החלטות משפטיות גם אם מעולם לא ישבנו בבית-משפט, וגם אם אין לנו השכלה משפטית פורמלית.
הכרעות משפטיות מבוססת בדרך כלל גם על השכל-הישר וההיגיון-הבריא - ואלה אינם נמצאים באורח אקסקלוסיבי רק בידי המערכת המשפטית. במקרה של משפט רמון, דווקא הציבור הפגין היגיון בריא ושיפוט סביר, יותר מכל המערכת המשפטית שדרשה את ראשו של רמון. יושר, חוכמה, צדק, היגיון ומידתיות אינם רק נחלתם הבלעדית של כאלה שעלה בידם לרכוש השכלה משפטית פורמלית, או של שופטים חומרי-סבר שישבו אי-פעם על כס המשפט. באחת מהחלטותיו של השופט חשין בבית המשפט העליון הוא כתב כך:
אימרת חכמים היא, כי טוב הוא שעשרה רשעים ייצאו זכאים בדינם ולא נרשיע אדם אחד תם וישר; היו שאמרו כי טוב שרשע אחד ייצא זכאי ולא נרשיע תם אחד; יש שמדברים על זיכוי עשרים רשעים שמא נגיע להרשעתו של תם אחד; יש הקובעים יחס של חמישים לאחד ויש מדברים על יחס של אלף לאחד (ראו: וויליאמס, שם, בעמ' 186-187; צוקרמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 126). וכלשונו של הרמב"ם (ספר המצוות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ן)...: "ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים, מלהרוג נקי אחד ביום מן-הימים". כל מידות יחס אלו בין מעשי הרשעה לבין מעשי זיכוי לא נועדו אלא כדי שנדע כי כולנו בני אנוש אנו, וכי לעולם לא נגיע לאמת מוחלטת. נשאף במאוד - אך לא נגיע. (ע"פ 6251/94)
במילים אחרות, גם חשין היה ער לכך שהשופטים היושבים על כס-המשפט, הם בסך-הכל בשר-ודם. אם "הכל שפיט", אזי לנו, כאזרחים, מותר לשפוט את השופטים שחרגו לדעתנו מההיגיון, מהמידתיות, מהצדק ומהדין שלכאורה נעשה ללא משוא-פנים. האם השופט חשין יכול להגיד בלב שלם שאכן כך היה במשפטו של השר רמון?
בשנים האחרונות בתי-המשפט בישראל לקחו על עצמם לזנוח כמה עקרונות בסיסיים הקיימים בכל מערכת משפטית תקינה:
1. הוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר.
2. התביעה חייבת להוכיח את אשמתו של הנאשם ולא הנאשם צריך להוכיח את חפותו.
3. איסוף ראיות תקין, דהיינו הראיות נאספו בדרכים חוקיות.
4. חזקת החפות של הנאשם, דהיינו הנאשם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.
5. מצב נפשי פלילי של מבצע העברה, דהיינו יש להוכיח כי הנאשם תכנן במודע את ביצוע העברה.
המערכת המשפטית בישראל נטלה לעצמה את הזכות להרשיע נאשמים גם על סמך ראיות קלושות, ולא על סמך ראיות מוצקות המוכיחות את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר - כפי שהעניין מפורט בדיני הראיות במשפט הפלילי הקיים בישראל (גם אם נעשה לכך תיקון לפני שנים אחדות). ומאידך, בית-המשפט בישראל משחרר בהבל-פה מאות עבריינים שיש להם עשרות הרשעות בעניינים שונים. "טחנות הצדק" בישראל מנהלות משפטים הנמשכים שנים ארוכות, שלעיתים הנאשם יוצא זכאי, אך מרושש כספית והרוס מבחינה נפשית. המערכת המשפטית בישראל אינה מקלה ראש בבכירים שטעו בשל שיקול-דעת לקוי בעניינים פעוטים, אך במקביל היא משחררת מאות עבריינים המסוכנים לציבור פי כמה וכמה, החוזרים על מעשיהם שוב ושוב, והם אף מטילים מורא על הציבור כולו.
מערכת אכיפת החוק בישראל החלה להיות דומה יותר ויותר לתקשורת הישראלית. היא מחפשת כותרות מתלהמות, והיא קשובה יותר לענייני רייטינג ופחות למידת הצדק וההיגיון. היא נוטה לדבוק בכותרות פופוליסטיות כמו במקרים של חשד ל"שחיתות" או במקרים של עבירות מין לסוגיהן - נושאים שיש בכוחם לעורר את היצרים של הציבור ולתפוס כותרות מתלהמות. כולם מצקצקים בלשון ומגלגלים את עיניהם לשמים, אולם, שום דין וצדק לא נעשה בישראל אם עבריין שיש לו 65 הרשעות משוחרר בערבות. וכך, אירוע שתופס כותרות מוכרע בבית-המשפט לחומרה, ומה שאינו תופס כותרות מושלך, לעיתים, כלאחר-יד.
זעם בלתי סביר עולה מפסק-הדין
מקריאת פסק-הדין של שר חיים רמון עולה, כי הוא נכתב ללא כל פרופורציה ובזעם בלתי-סביר עם קצף על השפתיים. מפסק-הדין עולה, כי נשיקה שארכה רגע קט בלבד, ועליה יש שתי גרסאות, השופטים אימצו גירסא אחת במלואה, ואת הגירסא השניה שללו בכל פה - פה-אחד. יתרה מזאת, השופטים לא הטילו כל דופי או ספק במהימנות הקצינה, אך הטילו רפש בלתי-סביר בכל העדויות שהובאו לטובת השר (כולל עדותו של קצין בכיר). המשמעות העקיפה לכך היתה, שבית-המשפט חסם בפני השר רמון את האפשרות לדון במהימנותן של העדויות בערעור לבית-המשפט. האם בכך נעשה צדק עם השר חיים רמון? סוג כזה של "פאשיזם משפטי" - בעיקר בעניינים פעוטים - הופכת את מדינת-ישראל ממדינה חוק וצדק וההיגיון הסביר, למדינה צדקנית העוסקת לא רק בלינץ' תקשורתי אלא גם בלינץ' משפטי.
מעצם העובדה שחלקים רבים בציבור הישראלי ראו בהחלטת בית-המשפט הגזמה בלתי סבירה לאור המעשה, מראה בעליל שהרשויות הציבוריות המקיפות אתנו נכשלות שוב ושוב בהתנהלות הפוליטית, התקשורתית והמשפטית שלנו. לפיכך, על-פי הכרעת השופטים והזעם הבלתי-סביר שהוטח לעבר השר, מעלה חשד כי ההחלטה של השופטים נבעה ממניעים אחרים ולא ממניעים של עשיית צדק - שגם הוא חייב לעמוד במבחן ההיגיון הסביר. שתי אמירות של היועץ המשפטי מזוז היו חייבות להדליק נורה אדומה בקרב הציבור ובקרב המערכת המשפטית והפוליטית גם יחד:
ב-19 בספטמבר 2006 אמר מזוז לערוץ 10 את הדברים האלה, לאחר ההחלטה על הגשת כתב-אישום נגד רמון: "אני מציע שכל אחד יחשוב על הבת שלו, על אשתו או על אחותו בסיטואציה כזו".
בראיון שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-2 בפברואר 2007, אמר מזוז את המילים האלה: "אילו (רמון) היה אומר, 'היתה אי-הבנה', 'טעות שלי', היה מתנצל, יכול להיות שהדברים היו מתגלגלים אחרת".
באמירה הראשונה, ניתן להניח כי בדרך זו מזוז הורה על הנתיב הרצוי והרגשני בו השופטים היו צריכים לפסוע לקראת ההכרעה בדין. ובאמירה השניה, שהיא מסוכנת הרבה יותר, מזוז לכאורה טען כי למרות "המקרה החמור" (לאור סעיף 1) הוא היה מסתפק, אולי, בהתנצלות של השר רמון. האם אנחנו מכירים עוד מקרה של מעשה מגונה, אונס או הטרדה מינית המסתיימת בהתנצלות "בעידודו", לכאורה, של איש בכיר במערכת המשפטית הישראלית? או שהמקרה חמור מאוד כהגדרתו, או שניתן היה לסיים את הדברים בהתנצלות כלשהי על אי-ההבנה שנגרמה. אלא, שדומה כי המערכת המשפטית (והמשטרתית) בישראל, בדומה לתקשורת, התמכרה להתעסקות בענייני מין בשל הכותרות המופקות מכך מידי יום.
הסקס מוכר - גם בבית-המשפט
ללא ספק הסקס מוכר. הסקס מוכר - והרבה. יהיו שיגידו כי הסקס מניע את העולם. מסתבר שהסקס, ובעיקר עבירות-מין, מעסיק מאוד את התקשורת הישראלית. כמות הפרסומים על הנושאים האלה חורגת לעיתים קרובות מהטעם הטוב. תקצר היריעה מלפרט את שלל הפרסומים האלה המופיעים מידי יום בתקשורת הכתובה והמשודרת. החסך הישראלי הנובע מחסרונה של תעשיית מין ממוסדת, מתמלא באמצעות התקשורת הישראלית המסחרית העוסקת בנושאים האלה ללא הרף מידי יום. אפשר שמתקבל הרושם, באמצעות התקשורת חסרת-המעצורים, כי החברה הישראלית למעשה שטופת-זימה שעסוקה במין חריג לסוגיו. וככול שמתרבים הפרסומים, כך מתרבים המעשים, משום שבעקיפין ריבוי הפרסומים הופך את המעשים לנורמה חברתית. ולא רק זאת, אלא שבשנים האחרונות נוסף לזה ממד חשוב בדמותו של החוק למניעת הטרדות מיניות, שהפך כל אינטרקציה חברתית בין גבר לאישה למוקד של פרשנות מינית.
החוק למניעת הטרדה מינית בישראל, נחשב לחוק הכי רדיקלי בעולם. בשום מקום בעולם אין חוק כל כך גורף הנוטה לצד אחד בלבד. במדינות דמוקרטיות אחרות, המדינה אינה נוטה להתערב יתר-על-המידה בעניינים הנוגעים לאינטרקציה חברתית או בעניינים שבינו לבינה. המדינה הדמוקרטית יוצאת מתוך נקודת-הנחה שאזרחיה הם אנשים בוגרים ועליהם לשבור את הראש כדי לפתור אי אילו אי-הבנות ביניהם - גם אם האירועים התרחשו במסגרת עבודתם המשותפת. לא כך במדינת-ישראל הצדקנית המחפשת בכל דרך להתערב בחייו הפרטיים של האזרח, ולעיתים אף להיכנס לו לחדר-המיטות בתוקפנות, כפי שאירע בפרשת ערוץ הפלייבוי: במדינת-ישראל הצדקנית מותר לערוך את "מצעד הגאווה" בראש-חוצות על שלל הביטויים המיניים שבו, אך משהוחלט לפתוח ערוץ ארוטי בכבלים, חסידי המוסר הישראלי עמדו על רגליהם בתרועה רמה ובקול גדול, ושללו בכל-פה את קיומו של ערוץ שכזה. המרחב-הציבורי הפך למרחב-הפרטי של בעלי עניין, ואת המרחב-הפרטי בתוך ביתו של הפרט, המדינה ביקשה להלאים - לכאורה, בשם המוסר הציבורי.
תחת הכותרת "החוק למניעת הטרדה מינית", כמעט כל אינטרקציה חברתית בין שני אנשים (במקום העבודה) יכולה להתפרש כהטרדה - גם אם היא לא נשאה אופי מיני. יתרה מזאת, המוטרד אינו צריך לאותת איתות כלשהו שהמעשים אכן מטרידים אותו. וכאן, המחוקק הישראלי טעה טעות גדולה מאין כמוה: טעות שאינה מתאימה לשום מדינה דמוקרטית בעולם. יתרה מזאת, החוק למניעת הטרדה מינית, סותר לכאורה את "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו", שכן, הוא מעניק כוח חסר-כל פרופורציה לצד הנפגע בכל אינטרקציה חברתית המתקיימת במסגרת מקום העבודה. הפרשנות של המעשה יכולה להיות מוטעית וחד-צדדית לחלוטין, דהיינו לא רק שהפוגע אינו ער לכך שדבריו או מעשיו פוגעים, אלא גם אין חובה להזהיר אותו על כך.
בשל הכתם הקשה שנובע מהכותרת "הטרדה מינית", כתם היכול להרוס לחלוטין את חייו של כל אדם, הכוח הלא-פרופורציונלי של צד אחד, סותר את "חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו" ששם דגש גם על "כבודו" של כל אדם (על-פי סעיף 4). המשמעות היא, שאין שום פרופורציה בין המעשה שנעשה לכאורה, לבין העונש החברתי, התדמיתי, המשפחתי והכלכלי המוטל על "הנאשם" - הרבה לפני שהחלה אפילו חקירה משטרתית בעניין (כפי שאירע במקרה של העיתונאי אדם שוב ובמקרים נוספים).
חברה הגונה והוגנת, אינה מבצעת לינץ' תקשורתי באף אדם, ובוודאי שאינה מנהלת צייד-מכשפות משפטי או מכתיבה לינץ' משפטי נגד מי שסרח לכאורה - בעיקר כאשר צד אחד הוא אנונימי לחלוטין, והצד שני חשוף לעיני-כל. איזה צדק נעשה בישראל לאור מה שמתחולל בה בשנים האחרונות בעקבות החוק הזה? האם למען עשיית צדק למען צד אחד, יש להפר את כל כללי הצדק הטבעי של הצד השני? אך כאן, אנחנו נוגעים בשאלה חשובה לא פחות: איך המחוקק הישראלי רואה בעיני רוחו את האישה הישראלית.
האישה הישראלית כיצור פסיבי
החוק למניעת הטרדה מינית הפך, למעשה, את האישה הישראלית לאדם פסיבי. מרוב חוקים שחוקקו למען הנשים, הפכנו את האישה ליצור פסיבי התלוי לחלוטין בחסדי בית-המשפט והיא אינה תלויה בזכות עצמה, אישיותה, מעשיה ומחדליה. על-פי שלל החוקים שחוקקו למען שיפור מעמד הנשים בישראל, האישה אינה אחראית כלל למעשיה, והתנהגותה משולה להתנהגותו של ילד (בדומה למתחולל במדינות מוסלמיות). היא מוצגת כקורבן של החברה, של הסובבים אותה, של משפחתה או של הביולוגיה שלה, ולכן היא זקוקה להגנה ולחומות של הגנה. האבסורד הוא, שלפני זמן מה שהועלתה הצעה שחייבים להתחשב באישה רוצחת אם הדבר נעשה בזמן המחזור החודשי. סביר להניח שהקוראים יכולים לדמיין מה הן ההשלכות העלולות לנבוע מהתחשבות שכזו. החוקים האלה, שלכאורה נועדו להגן עליה, מדרבנים אותה לפסיביות בלתי מובנת ובלתי מתקבלת על הדעת בחברה דמוקרטית, מודרנית ומתירנית כמדינת-ישראל - או כפי שמדינת-ישראל רוצה להצטייר בעיני עצמה.זאת ועוד, על-פי המחוקק הישראלי אישה בוגרת שקיימה יחסי מין עם קטין, לא עברה על החוק. המשמעות היא, שגם המחוקק הישראלי רואה באישה יצור מיני פסיבי גם אם היא מנהלת קשרים מיניים עם ילד שאינו בוגר על-פי החוק (פרשת המטפלת, בת 28, שקיימה יחסי מין עם ילד בן 14. הפרשה התפרסמה ביוני 2005). זאת אומרת, על-פי החוק, האישה הישראלית ממש לא אחראית למעשיה והיא נמצאת לעיתים בדרגת אחריות פלילית מתחת לדרגתו של קטין במקרים דומים. מדינת-ישראל מדברת הרבה על שוויון, אך למעשה מנציחה בפועל את מעמדה הילדותי של האישה הבוגרת החיה בישראל. כל זה מתקיים בעזרת שתיקתם של המחוקקים בישראל, בעזרת התעלמותה של המערכת המשפטית הישראלית ובעידודם התמוהה של ארגונים חברתיים שתפקידם לשפר את מעמד האישה בישראל.
גם החלטתו של בית-המשפט בעניין רמון העניקה משנה-תוקף לראיה החברתית הרואה באישה כאילו היא "ילד קטן" וחסר-אחריות למעשיו, בעיקר בכל מה שקשור ליחסים בין גבר לאישה. דומה, כי השופטים ניסו להנחיל נורמות אישיות פתטיות ופוריטניות המנוגדות למציאות הקיימת כיום. יתרה מזאת, בית-המשפט התעלם לחלוטין מהשינויים שהתרחשו בחברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, שבה ההתנהגות המינית של הגברים והנשים נעשו דומות יותר ויותר. במדינה דמוקרטית וליברלית, כל אינדיבידואל צריך להציב לעצמו את גבולותיו הפרטיים גם ללא התערבותה של המדינה בחייו ומעשיו, וכן עליו להבהיר מה הן אותן גבולות. בית-המשפט בחר להציג קצינה בצה"ל שעבדה עם שועי-עולם, כיצור חסר-כל אחריות למעשיו, וכי למעשיו אין שום השפעה על הסובבים אותו. מוזר, עד מוזר מאוד, שכך בחר בית-המשפט להציג קצינה בצה"ל בוגרת בנפשה, שנבחרה לעבוד במשרד ראש-הממשלה לאחר מיון קפדני.
חברה בריאה ומערכת משפטית בריאה ומתוקנת, אינה יוצרת חוקים ההופכים את חייהם של האזרחים לגיהנום וליחסי חשדנות, זה כלפי זה, בשל התנהגות מסוימת הנובעת מפרשנות מוטעית. בית-המשפט ניסה להפוך את כולנו לרובוטים אחידים שאינם זכאים לטעות בשל אי-הבנה. בית-המשפט ניסה בכל כוחו להצדיק את פסיקתו בנוגע למעשה, ללא כל פרופורציה המתבקשת מאינטראקציה שבין שני אנשים בוגרים ובריאים בנפשם. יתרה מזאת, בית-המשפט עשה מהלך נוסף במקרה של השר רמון: הוא הרחיק לכת עוד צעד אחד כדי להבהיר את עמדתו הצדקנית בכך שטען כי המעשה היה בעצם "מעשה מגונה" - לא פחות ולא יותר - גם אם לא הוכחה כוונה פלילית מעבר לכל ספק סביר.
כשאין הסכמה מפורשת של אחד מהצדדים וכשאין גם סירוב מפורש של אחד מהצדדים, כל אירוע נמדד רק על-פי הנסיבות שקדמו לאירוע. בית-המשפט, במקרה של רמון, בחר להתעלם מהנסיבות ופתר את הקצינה מאחריות כלשהי למעשיה. מצדדי פסק-הדין ברחו לעבר הטענה כי "נשיקה בכפיה היא מעשה אסור". אין שום ספק בכך, ואין כאן שום מחלוקת. אך לא על זה התנהל הדיון, אלא על הפרשנות הנוגעת לאינטרקציה חברתית שנוצרה בין שני אנשים בוגרים - ברוחם ובנפשם.
היכן היסוד הנפשי?
בסעיף 43 של פסק הדין, כותבים השופטים כך: "קיומו של היסוד הנפשי במקרה שבפנינו מוסק באופן חד-משמעי מהמעשה עצמו, אופיו, דרך ביצועו והנסיבות הכרוכות בכך, כפי שנקבע על ידינו".
האם באמת הוכח מעבר לכל ספק סביר שהשר רמון תכנן את מעשיו כדי לבצע מעשה מגונה בקצינה? האם זאת היתה כוונתו מלכתחילה למרות שלא הוא יזם את המפגש, לא הוא יזם את הפניה, לא הוא יזם את השיחה, לא הוא ביקש להצטלם עם הקצינה, ולא הוא חיבק אותה כפי שהיא חיבקה אותו. מדוע החליט בית-המשפט להתעלם לחלוטין מהנסיבות שהובילו לאירוע? וזאת משום, שבית-המשפט הישראלי עדיין לא הפנים את הגישה שהאישה הישראלית עומדת בזכות עצמה - וכי למעשיה ולמחדליה יש השפעה על הסובבים אותה. בלתי הגיוני שהתנהגותה של הקצינה תתקבל בשוויון-נפש כפי שהיא התקבלה בבית-המשפט למרות פער הגלים בין השר לקצינה - פער שאינו מעניינו של בית-המשפט, מאחר ומדובר בשני אנשים בוגרים ואחראים למעשיהם. במילים אחרות, מהו פשר ההתעלמות של בית-המשפט מהנסיבות שהובילו לנשיקה שבגינה רמון הועמד לדין?
תמיהות בנוגע להתנהגות התביעה
התנהגותו של השר רמון עם הקצינה אינה ראויה והיא מביישת את מעמדו ותפקידו כשר המשפטים של מדינת-ישראל. כשר המשפטים, חיים רמון התבטא יותר מפעם אחת, שהוא אינו יכול לנהוג כאחד-האדם ולענות לתשובה מסוימת שהוטחה בפניו באופן בלתי-מרוסן. זהירות-יתר שכזו ראויה להתבטא גם במעשיו ולא רק בסגנון דיבורו. גם אם מישהי יזמה חיזור או הפגינה כלפיו חיבה יתרה, עליו לנהוג בזהירות כפולה ומכופלת בשל תפקידו הציבורי. אולם, מכאן ועד להגשת כתב-אישום, המרחק גדול ורב, בעיקר לאור הדברים שאמר היועץ המשפטי מני מזוז בראיון לעיתון "ידיעות אחרונות".
שני עניינים חשובים עולים מפסק-הדין:
א. התנהגות התקשורת.
ב. התנהגות התביעה.
הביקורת שהטיחו השופטים בתקשורת צודקת ומוצדקת. אך בעיה זו רובצת לפתחם של כל גורמי אכיפת-החוק בישראל המנהלים רומן גלוי עם התקשורת, תוך כדי הפרה גלויה של כל כללי הצדק הטבעי המוענק לאדם שעדיין לא הוכחה אשמתו בבית-המשפט. על המערכת המשפטית הישראלית לבדוק היטב את עצמה ואת תרומתה לתרבות הלינץ' שהשתרשה באורחות חיינו.
השופטים העלו שורה של תמיהות בהתנהגותה של התביעה לאורך חקירתו של השר רמון. אחד מהביטויים לכך נכתב בסעיף 79 בהכרעת השופטים: "לסיכום יאמר, כי חומר החקירה לא הועבר לידי ההגנה כתוצאה מרשלנות ממשית של גורמי החקירה וכי מסירת החומר באיחור גרם לפגיעה מסוימת בזכותו של הנאשם לחקור חקירה נגדית ממצה את המתלוננת, בתחילת המשפט".
בסעיף 85 בפסק-הדין התבטאו השופטים בהכרעתם באופן הבא:"...יש לזכור, כי לא כל האמצעים כשרים בניסיון לשכנע קרבן עבירת מין להגיש תלונה. יש קווים שאסור לחצות אותם. אנו סבורים, שהעלאת אפשרות של הגשת תביעת דיבה ע"י חשוד נגד מתלוננת הינו נימוק חריף וחריג שטוב היה אלמלא נעשה בו שימוש. הסיכוי שדבר זה אכן יתרחש איננו ממשי וגם תנ"צ גולן אישרה בעדותה, כי מעולם לא שמעה על מקרה דומה".
תמיהות אלה מעלות שאלות נוקבות לתרבות המשטרתית והמשפטית של גורמים אינטרסנטים בתוך גורמי מערכת אכיפת-החוק בישראל המתיימרים לנהל את חיינו. אסור שתמיהות אלה יישארו ללא מענה, כולל הפרשה החשובה הנוגעת להאזנות הסתר. ראוי שתמיהות אלה ייבדקו כולן בידי גורמים מחוץ למערכת המשפטית הרשמית של מדינת-ישראל. חובה על כולנו לדרוש מאלה העוסקים בדיני נפשות לנהוג בקפדנות רבה, ועליהם לנקוט במשנה-זהירות בבואם להכריע את גורלו של כל אדם - יהא אשר יהא.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "משפט רמון, והצדקנות הפתטית של המערכת המשפטית", 10 בפברואר 2008, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment