במשך שנה שלמה סוריה התכוננה לקראת אירוח הפסגה הערבית שהתקיימה ב-29-28 במרס 2008 בדמשק. לפני שנה, בפסגה הערבית שנערכה בסעודיה, הוחלט ברוב פר והדר שסוריה תארח את הפסגה הערבית ה-20. לשם כך נבנה במיוחד מתחם-אירוח מרשים בגודלו ויופיו; דמשק התמרקה לקראת האירוע; כל פרט תוכנן בקפידה, ואפילו האולפן של הטלוויזיה הממלכתית של סוריה עבר מתיחת פנים.
כרגיל במקרים כאלה, עוצב לוגו מיוחד לקראת הפסגה שהוצג באולם הועידה ובאולפן הטלוויזיה; כל הנציגים הבכירים ענדו על דש בגדם את הסמל המיוחד שעוצב לשם כך - גם הנשיא הסורי בשאר אל-אסד ענד את הסמל; חוברו שירים פטריוטיים במיוחד לקראת האירוע וכל אחד מהמשתתפים שינן את הטקסטים הידועים כאילו מאומה לא השתנה בעולם-הערבי מאז שנות ה-50 של המאה קודמת.
במהלך היומיים האלה הטלוויזיה הסורית עסקה רק בפסגה הערבית. ביום שישי (28 במרס), הטלוויזיה הסורית העבירה בשידור ישיר את הגעתם של ראשי המדינות הערביות (אלה שהחליטו להגיע). אסד המתין לכל אחד מהם לרגלי המטוס, ולאחר מכן הוא ליווה אותם לאולם VIP בשדה-התעופה שם חיכו להם צלמי עיתונות לרוב. לאחר דקות אחדות, שבמהלכן התנהלה שיחת-נימוסין, אסד ליווה את האורח למכונית מהודרת שהסיעה את האורח ומלוויו לבית-מלון או למעון האירוח הרשמי. שדה התעופה של דמשק נסגר לטיסות מסחריות לאורך כל ימי הפסגה.
כל אחד מהאורחים זכה, פחות או יותר, לטקס זהה על-פי הכללים המקובלים. גם קדאפי, המנהיג הלובי, הגיע - מלווה בשומרת-ראש, כרגיל, שהלכה לצידו או מאחוריו כצל. גם הפעם, קדאפי חרג מעט מכללי הנימוס המקובל כשפער את שיער ראשה של אחת מהנוכחות שחיכתה לו לרגלי המטוס לקול צחוקם של הנוכחים. כל אורח שהגיע, הטלוויזיה הסורית הציגה ביוגרפיה קצרה של המנהיג האורח, וכן נמסרו לצופים נתונים אחדים על מדינתו, על גודלה, על אוכלוסייתה ועל כלכלתה. על רקע הקריינות הוקרן סרטון קצר על המדינה, נופיה ואתריה.
אסד נראה בוטח בהלכותיו ובמעשיו, וניכר עליו שהוא התאמץ להציג חזות של מנהיג ערבי רציני ובעל-מידות, כיאה למי שמייצג בעיני עצמו את המבצר הערבי אחרון של הלאומיות הערבית. ביטוי לכך ניתן, במלל ובשירים פטריוטיים, לאורך כל השידורים - פעם אחר פעם.
למי שלא יודע עדיין, העבריין הנמלט עזמי בשארה היה הפרשן העיקרי של רשת אל-ג'זירה לאורך הפסגה. מנגד, מנהל הטלוויזיה הסורית, נידאל קבלן (Kabalan), שידר את האירועים המרכזיים של הפסגה הערבית, והוא לא פספס את ההזדמנות להלל ולפאר את מנהיגותו של אסד ש"עמד מול הפרובוקציות האמריקאיות" שנועדו להכשיל את הפסגה הערבית בדמשק. קבלן ידוע באהדתו לניאו-נאצי דיוויד דיוק האמריקאי שנבחר בזמנו לייצג את מדינת לואיזיאנה בבית-הנבחרים האמריקאי ב-1989.
עשרות אורחים מרחבי-העולם הערבי התארחו באולפן ודברו בשבחה של סוריה ועל חשיבותה לעולם-הערבי. רבים מהאורחים ציינו באולפן, בנימוס רב, ש"סוריה היא בירת ההתנגדות הערבית", או "סוריה היא הבירה התרבותית של העולם-הערבי", וכן אף אחד לא שכח להגיד ש"סוריה מייצגת את ההיסטוריה הערבית" במלוא הדרה והיא "לב האומה הערבית". מידי שעה עגולה, או קצת פחות, הטלוויזיה הסורית שידרה את השיר הפטריוטי שחובר לכבוד הפסגה הערבית בשם "אני ערבי". מקהלת זמרים גברים שרה בקול צלול ועמוק "אנה ערבי, יא ווטני, יא ערבי" - שורה שחזרה על עצמה פעמים רבות לאורך השיר שלווה בתמונות של ערביי-המדבר דוהרים על סוסים, וכן צילומים של הקוראן, כיפת-הסלע ותמונות של לבנון, השטחים, רמת-הגולן ועיראק. באמצעות השיר הפטריוטי, סוריה הציגה את הבעיות המרכזיות של העולם-הערבי שבאמצעותן ניתן ללכד את הערבים כולם תחת הנהגתה הלאומית.
אין זה מקרה שסוריה שמה את הדגש העיקרי על העניין הישראלי. לאורך כל השנה האחרונה, סוריה עשתה כל יכולתה למנוע את בחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית למרות שלעיתים היה נדמה שכל הצדדים רוצים להגיע לפשרה בעניין. העניין הלבנוני הוא שעורר את רוגזם של מנהיגי ערב - אלא שהחליטו לא להשתתף בהצגה הפרטית של אסד בדמשק. חיזבאללה הוא זרוע איראנית-סורית במוצב הקדמי שלהן מול ישראל ומול השפעתן הגוברת של מדינות המערב ומדינות-ערב המתונות בלבנון.
סוריה החליטה לקשור את גורלה לאיראן באופן הדוק ועקבי - זהו עניין אסטרטגי ולא רק עניין טקטי. אסד הבהיר היטב את הנושא הזה פעמים רבות במעשים ובדיבורים, למרות שבישראל ישנם כאלה החושבים שניתן "לאלצו" לזנוח את קשריו עם איראן תמורת רמת-הגולן. אם ישראל תלך להרפתקה מדינית עם סוריה על בסיס נסיגה מלאה מרמת-הגולן, זו טעות שתעלה לנו ביוקר רב.
סוריה תעשה ככול יכולתה כדי לטרפד את ההסכמים המתגבשים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, וכן היא תזין לתועלתה את העימות בין תנועת החמאס בעזה לבין תנועת הפת"ח של מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית.
הפסגה הערבית נתנה לאסד הזדמנות נוספת להציג את סוריה כמבצרה של הלאומיות הערבית "הנכונה". על בסיס אידיאולוגיה זו, סוריה תמשיך לייצג, למשך השנים הבאות, את הלאומיות הנאצריסטית של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת - בלי פשרות מרחיקות-לכת ותוך כדי מאבקי-דמים גלויים וסמויים כאחד. בעניין הזה, הטלוויזיה הסורית אינה משקרת.
כרגיל במקרים כאלה, עוצב לוגו מיוחד לקראת הפסגה שהוצג באולם הועידה ובאולפן הטלוויזיה; כל הנציגים הבכירים ענדו על דש בגדם את הסמל המיוחד שעוצב לשם כך - גם הנשיא הסורי בשאר אל-אסד ענד את הסמל; חוברו שירים פטריוטיים במיוחד לקראת האירוע וכל אחד מהמשתתפים שינן את הטקסטים הידועים כאילו מאומה לא השתנה בעולם-הערבי מאז שנות ה-50 של המאה קודמת.
במהלך היומיים האלה הטלוויזיה הסורית עסקה רק בפסגה הערבית. ביום שישי (28 במרס), הטלוויזיה הסורית העבירה בשידור ישיר את הגעתם של ראשי המדינות הערביות (אלה שהחליטו להגיע). אסד המתין לכל אחד מהם לרגלי המטוס, ולאחר מכן הוא ליווה אותם לאולם VIP בשדה-התעופה שם חיכו להם צלמי עיתונות לרוב. לאחר דקות אחדות, שבמהלכן התנהלה שיחת-נימוסין, אסד ליווה את האורח למכונית מהודרת שהסיעה את האורח ומלוויו לבית-מלון או למעון האירוח הרשמי. שדה התעופה של דמשק נסגר לטיסות מסחריות לאורך כל ימי הפסגה.
כל אחד מהאורחים זכה, פחות או יותר, לטקס זהה על-פי הכללים המקובלים. גם קדאפי, המנהיג הלובי, הגיע - מלווה בשומרת-ראש, כרגיל, שהלכה לצידו או מאחוריו כצל. גם הפעם, קדאפי חרג מעט מכללי הנימוס המקובל כשפער את שיער ראשה של אחת מהנוכחות שחיכתה לו לרגלי המטוס לקול צחוקם של הנוכחים. כל אורח שהגיע, הטלוויזיה הסורית הציגה ביוגרפיה קצרה של המנהיג האורח, וכן נמסרו לצופים נתונים אחדים על מדינתו, על גודלה, על אוכלוסייתה ועל כלכלתה. על רקע הקריינות הוקרן סרטון קצר על המדינה, נופיה ואתריה.
אסד נראה בוטח בהלכותיו ובמעשיו, וניכר עליו שהוא התאמץ להציג חזות של מנהיג ערבי רציני ובעל-מידות, כיאה למי שמייצג בעיני עצמו את המבצר הערבי אחרון של הלאומיות הערבית. ביטוי לכך ניתן, במלל ובשירים פטריוטיים, לאורך כל השידורים - פעם אחר פעם.
למי שלא יודע עדיין, העבריין הנמלט עזמי בשארה היה הפרשן העיקרי של רשת אל-ג'זירה לאורך הפסגה. מנגד, מנהל הטלוויזיה הסורית, נידאל קבלן (Kabalan), שידר את האירועים המרכזיים של הפסגה הערבית, והוא לא פספס את ההזדמנות להלל ולפאר את מנהיגותו של אסד ש"עמד מול הפרובוקציות האמריקאיות" שנועדו להכשיל את הפסגה הערבית בדמשק. קבלן ידוע באהדתו לניאו-נאצי דיוויד דיוק האמריקאי שנבחר בזמנו לייצג את מדינת לואיזיאנה בבית-הנבחרים האמריקאי ב-1989.
עשרות אורחים מרחבי-העולם הערבי התארחו באולפן ודברו בשבחה של סוריה ועל חשיבותה לעולם-הערבי. רבים מהאורחים ציינו באולפן, בנימוס רב, ש"סוריה היא בירת ההתנגדות הערבית", או "סוריה היא הבירה התרבותית של העולם-הערבי", וכן אף אחד לא שכח להגיד ש"סוריה מייצגת את ההיסטוריה הערבית" במלוא הדרה והיא "לב האומה הערבית". מידי שעה עגולה, או קצת פחות, הטלוויזיה הסורית שידרה את השיר הפטריוטי שחובר לכבוד הפסגה הערבית בשם "אני ערבי". מקהלת זמרים גברים שרה בקול צלול ועמוק "אנה ערבי, יא ווטני, יא ערבי" - שורה שחזרה על עצמה פעמים רבות לאורך השיר שלווה בתמונות של ערביי-המדבר דוהרים על סוסים, וכן צילומים של הקוראן, כיפת-הסלע ותמונות של לבנון, השטחים, רמת-הגולן ועיראק. באמצעות השיר הפטריוטי, סוריה הציגה את הבעיות המרכזיות של העולם-הערבי שבאמצעותן ניתן ללכד את הערבים כולם תחת הנהגתה הלאומית.
אין זה מקרה שסוריה שמה את הדגש העיקרי על העניין הישראלי. לאורך כל השנה האחרונה, סוריה עשתה כל יכולתה למנוע את בחירתו של נשיא חדש למדינה הלבנונית למרות שלעיתים היה נדמה שכל הצדדים רוצים להגיע לפשרה בעניין. העניין הלבנוני הוא שעורר את רוגזם של מנהיגי ערב - אלא שהחליטו לא להשתתף בהצגה הפרטית של אסד בדמשק. חיזבאללה הוא זרוע איראנית-סורית במוצב הקדמי שלהן מול ישראל ומול השפעתן הגוברת של מדינות המערב ומדינות-ערב המתונות בלבנון.
סוריה החליטה לקשור את גורלה לאיראן באופן הדוק ועקבי - זהו עניין אסטרטגי ולא רק עניין טקטי. אסד הבהיר היטב את הנושא הזה פעמים רבות במעשים ובדיבורים, למרות שבישראל ישנם כאלה החושבים שניתן "לאלצו" לזנוח את קשריו עם איראן תמורת רמת-הגולן. אם ישראל תלך להרפתקה מדינית עם סוריה על בסיס נסיגה מלאה מרמת-הגולן, זו טעות שתעלה לנו ביוקר רב.
סוריה תעשה ככול יכולתה כדי לטרפד את ההסכמים המתגבשים בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית, וכן היא תזין לתועלתה את העימות בין תנועת החמאס בעזה לבין תנועת הפת"ח של מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית.
הפסגה הערבית נתנה לאסד הזדמנות נוספת להציג את סוריה כמבצרה של הלאומיות הערבית "הנכונה". על בסיס אידיאולוגיה זו, סוריה תמשיך לייצג, למשך השנים הבאות, את הלאומיות הנאצריסטית של שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת - בלי פשרות מרחיקות-לכת ותוך כדי מאבקי-דמים גלויים וסמויים כאחד. בעניין הזה, הטלוויזיה הסורית אינה משקרת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "הפסגה הערבית בדמשק",31 במרס 2008, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment