גם במהלך מבצע "חורף חם" בעזה ולאחריו, התפרסמו מאמרים רבים שביכו את מערך ההסברה הישראלי על כל שלוחותיו המדיניות והצבאיות. לרבים הייתה ביקורת לא רק על המסרים מדיניים שהועברו לתקשורת הבינלאומית - לפני המבצע ובמהלכו - אלא גם להיעדרותו של מערך הסברה לאומי שיספק מענה מיידי לתעמולה הערבית.
המאמרים האחרונים שנכתבו בעניין, מצטרפים למאות המאמרים שנכתבו על כך במהלך השנים האחרונות. אם נלך אחורה ונבדוק מה היו ההצעות ההסברתיות מאז הכרזת העצמאות הישראלית ב-1948, ניווכח כי הטענות שנכתבו בזמנו דומות לטענות שהועלו לאחרונה מפי כותבים מוכשרים ובעלי כוונות טובות.
כך למשל, העיתונאי יוני בן מנחם התבטא, ב-4 במרס 2008 באתר NFC, על רקע המבצע הצבאי בעזה ולאור דבריו של סגן-שר הביטחון מתן וילנאי באופן הבא: "מערכת ההסברה הישראלית נכשלה פעם נוספת. הכישלון מחייב הקמה מהירה של מערך הסברה לאומי עם משאבים רבים כדי לשפר את תדמיתה של ישראל. אי-אפשר לצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה ללא מערך כזה". המאמר של בן מנחם מנוסח היטב וקוהרנטי, וניכר מדבריו שהוא מנהל מעקב צמוד אחרי ההתפתחויות התרבותיות והתקשורתיות בזירה המזרח תיכונית על כל היבטיה. בקטע נוסף במאמר נכתב כך: "נכון שההסברה לא קובעת מדיניות ואיננה יכולה לבוא במקומה, אבל היא צריכה לסייע בהסברת המדיניות הישראלית. במקרה דנן ישראל עסוקה בהגנה עצמית על אזרחיה החפים מפשע מפני מתקפות טילים ורקטות משטח שאיננו כבוש על-ידי ישראל".
לצערנו הרב, לא את העולם אנו צריכים לשכנע בצדקת מעשינו, אלא דווקא את עצמנו אנו צריכים לשכנע. שכן, למרות ש"ישראל עסוקה בהגנה עצמית על אזרחיה החפים מפשע מפני התקפות טילים ורקטות משטח שאיננו כבוש על-ידי ישראל", המערכות הרשמיות של מדינת-ישראל מתנהלות בניגוד גמור לאיום הנמשך כבר שנים רבות. בניגוד לתדמית שיש לישראלים על עצמם ועל מדינתם, לישראל יש ידידים רבים בעולם, ויש עוד רבים אחרים המחכים לרגע בו יבשילו התנאים כדי לקשור קשרים הדוקים יותר עמה בתחומים רבים ומגוונים.
מדינת-ישראל זוכה להוקרה רבה על מפעליה הרבים והיא משמשת דוגמא לרבות מהמדינות בעולם. מאחר וכולנו התמכרנו לאווירה השלילית המקיפה את חיינו באדיבותה של התקשורת הישראלית, ליבנו הפך גס וציני לכל ידיעה שיש בה שמץ של חיוביות כלפי עצמנו או כלפי המערכות המקיפות את חיינו. רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אם היה נודע ברבים שישראל מסייעת במישרין לעשרות מדינות ברחבי-העולם בתחומים רפואיים, חקלאיים וטכנולוגיים. או אז, התקשורת הייתה מתחילה את היללנות והבכיינות הבלתי-נסבלת שלה על "העוני הנורא" שיש בישראל, על "החינוך הקורס" ועל "בריחת המוחות" המזעזעת (וכמובן, שהתקשורת הייתה סוקרת התייחסויות הקשורות למין לסוגיו באמצעות גיוסה של זהבה גלאון לבכייה האינסופית והפתטית הזו). אחדים מ"המוכיחים בשער" מטיפים לאוטופיה חברתית, פוליטית ותרבותית, בעוד הם עצמם רחוקים עד מאוד מלשמש דוגמא ומופת לאחרים (ונסתפק ברמז הזה).
העולם איתנו, אך אנחנו נגד עצמנו
מידי פעם נערכות ברחבי-העולם מופעי הזדהות עם ישראל בעשרות מקומות בו זמנית. לפני כשנה נערך בגרמניה יום הזדהות עם ישראל במאה ערים במקביל. מילה אחת לא נאמרה על כך בתקשורת הישראלית, אלא אם כן היו כמה ניאו-נאצים שהפריעו לאחד מהמופעים שנערכו בעריה של גרמניה. לעומת זאת, כל הפגנה זערורית נגד ישראל וכל אמירה טיפשית על ישראל ועל היהודים, זוכה אצלנו לכותרות ראשיות. לאור עברנו ההיסטורי, אנו צמאים לאמפטיה בינלאומית, אך כשזו מגיעה אנו מתעלמים ממנה ודבקים בשלילי מתוך הרגל מגונה.
גם העולם-הערבי אינו עשוי מיקשה אחת ויש בו זרמים אחדים המבקשים ליצור דו-שיח חשאי (בשלב זה) עם ישראל בתחומים אחדים. אולם, אנו בטיפשותנו מבזבזים את מרבית האנרגיה שלנו לשווא על הקיצונים שבקיצוניים, שבסופה אנו יוצאים מותשים ומאוכזבים על כך שלא קיבלו את דעתנו למרות דברי הכיבושין. האידיאולוגיה הכתובה של תנועת החמאס מבהירה לנו היטב את עמדתה בעניין, והיא מטיפה לכך באופן עקבי בדומה לשאר התנועות האסלאמיות הפועלות במדינות המוסלמיות. אין תימה איפוא, שמרבית קורבנותיו של האסלאם הרדיקלי הם המוסלמים עצמם. המאבק עם האסלאם הרדיקלי אינו פוליטי או לאומי, אלא הוא מאבק תרבותי רחב היקף. הטבח האנטישמי בתלמידי ישיבת "מרכז הרב" בירושלים מדגים זאת היטב לכל בר-דעת בישראל ובעולם התרבותי.
מדינת-ישראל היא כמו נושאת-מטוסים משוכללת ומתוחכמת הראויה לקברניט כישרוני שידע להפעיל את כל מערכותיה בתבונה ובנחישות רבה כפי שנוכחנו לדעת במהלכה של מלחמת לבנון השנייה. גם ידידינו הרבים ברחבי-העולם מחפשים ללא הרף נקודות-השקה לאמפטיה, הזדהות ותמיכה בשל עוצמתה של ישראל, ולא בשל בכיינותה ורפיסותה המדינית והצבאית. בניגוד לדעה הרווחת, העולם מזדהה דווקא עם בעלי-המעוף, עם הנועזים ועם בעלי הכישרונות - אלה, המעוררים השראה ואולי גם מעוררים לא מעט קינאה.
הישראלים החיים כאן, עדיין לא מודעים עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים ברחבי-העולם. מדינת-ישראל היא מקור של הזדהות וגאווה גדולה, אולם רק מעטים מהם היו רוצים להזדהות עם מדינה המוצגת כרופסת, לא נחושה, בכיינית והיסטרית - כפי שישראל בחרה להציג את עצמה בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית. על זה יש להוסיף את התעמולה האנטי-ישראלית התנהלת בתוך כתליו של הפרלמנט הישראלי, התורמת גם היא לערעור מעמדה של ישראל בעיני יהודים רבים ברחבי-העולם.
מסר קצר וקולע
במקום להעביר מסר קצר, קולע ונחוש, ישראל בחרה להתמקד במסרים פתלתלים, לא ממוקדים ואפולוגטיים. ולכן אנו נתפסים בעיני הצופים ברחבי-העולם כמי שאינם מסוגלים להגן על עמדתם, קל וחומר להגן על מעשיהם. אנו מנסים להעביר לכאורה מסר מוסרי (בנימה יבבנית), אך דווקא המסר הזה מקעקע עוד יותר את העמדה הישראלית, שכן הוא נאמר מעמדת התגוננות רופסת כדי לזכות באהדה - המחזיקה מעמד שניות ספורות בלבד.
החמאס הוא שלוחה של איראן וסוריה בחזית הדרומית, כשם שחיזבאללה משמש שלוחה ישירה של איראן וסוריה בחזית הצפונית. לא רק אנחנו יודעים את זה, אלא גם מרבית העולם מבין את זה. ויחד עם זאת, החזית הצפונית הרבה יותר חשובה, שכן היא מורכבת משלושה גורמים המהווים יחדיו אתגר קיומי לישראל. אולם, פגיעה כואבת והחלטית בחמאס במבצע האחרון, הייתה מקרינה מעוצמתה גם על שאר הגורמים מסביב. אך, ישראל החליטה לנהוג אחרת, לאכזבת תושביה ולאכזבת ידידיה בעולם, בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה.
ישראל הקטנה אינה יכולה להתחרות במאות ערוצי החדשות הקיימים בעולם-הערבי. מדינת-ישראל אינה יכולה להתחרות בהצלחה יתרה בעשרות המדינות המוסלמיות הקיימות כיום ברחבי-העולם. על כן, הנימה היבבנית הישראלית אובדת בשטף הבכיינות הערבית העולה ממדינות-ערב בכל פעם שישראל יוצאת להגן על אזרחיה. מאומה לא השתנה בתחום הזה בעשרות השנים האחרונות - וסביר להניח שהוא לא ישתנה באופן ניכר גם בשנים הבאות. את החסרונות האלה אפשר להפוך ליתרונות: אנחנו קטנים - אך אמיצים. אנחנו מעטים - אך נועזים. לעיתים אנו מוכים - אך תמיד נחושים. את המשפטים האלה צריך להפוך למעשים, שכן, אם חקלאים ישראלים אינם יכולים לעבד את אדמתם בחזית הדרומית או בחזית הצפונית עד התלם האחרון, אין שום סיבה שיושבי בתי-הקפה של עזה, ביירות, רמאללה או דמשק ימשיכו לעשן נרגילה בשקט ובשלווה. את הכלל הפשוט הזה שכחנו מעט בשנים האחרונות.
נחישות, יוזמה והכרעה, הם אמצעי ההסברה היעילים ביותר. אל תתנצלו - תנצחו.
המאמרים האחרונים שנכתבו בעניין, מצטרפים למאות המאמרים שנכתבו על כך במהלך השנים האחרונות. אם נלך אחורה ונבדוק מה היו ההצעות ההסברתיות מאז הכרזת העצמאות הישראלית ב-1948, ניווכח כי הטענות שנכתבו בזמנו דומות לטענות שהועלו לאחרונה מפי כותבים מוכשרים ובעלי כוונות טובות.
כך למשל, העיתונאי יוני בן מנחם התבטא, ב-4 במרס 2008 באתר NFC, על רקע המבצע הצבאי בעזה ולאור דבריו של סגן-שר הביטחון מתן וילנאי באופן הבא: "מערכת ההסברה הישראלית נכשלה פעם נוספת. הכישלון מחייב הקמה מהירה של מערך הסברה לאומי עם משאבים רבים כדי לשפר את תדמיתה של ישראל. אי-אפשר לצאת למבצע צבאי נרחב ברצועה ללא מערך כזה". המאמר של בן מנחם מנוסח היטב וקוהרנטי, וניכר מדבריו שהוא מנהל מעקב צמוד אחרי ההתפתחויות התרבותיות והתקשורתיות בזירה המזרח תיכונית על כל היבטיה. בקטע נוסף במאמר נכתב כך: "נכון שההסברה לא קובעת מדיניות ואיננה יכולה לבוא במקומה, אבל היא צריכה לסייע בהסברת המדיניות הישראלית. במקרה דנן ישראל עסוקה בהגנה עצמית על אזרחיה החפים מפשע מפני מתקפות טילים ורקטות משטח שאיננו כבוש על-ידי ישראל".
לצערנו הרב, לא את העולם אנו צריכים לשכנע בצדקת מעשינו, אלא דווקא את עצמנו אנו צריכים לשכנע. שכן, למרות ש"ישראל עסוקה בהגנה עצמית על אזרחיה החפים מפשע מפני התקפות טילים ורקטות משטח שאיננו כבוש על-ידי ישראל", המערכות הרשמיות של מדינת-ישראל מתנהלות בניגוד גמור לאיום הנמשך כבר שנים רבות. בניגוד לתדמית שיש לישראלים על עצמם ועל מדינתם, לישראל יש ידידים רבים בעולם, ויש עוד רבים אחרים המחכים לרגע בו יבשילו התנאים כדי לקשור קשרים הדוקים יותר עמה בתחומים רבים ומגוונים.
מדינת-ישראל זוכה להוקרה רבה על מפעליה הרבים והיא משמשת דוגמא לרבות מהמדינות בעולם. מאחר וכולנו התמכרנו לאווירה השלילית המקיפה את חיינו באדיבותה של התקשורת הישראלית, ליבנו הפך גס וציני לכל ידיעה שיש בה שמץ של חיוביות כלפי עצמנו או כלפי המערכות המקיפות את חיינו. רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אם היה נודע ברבים שישראל מסייעת במישרין לעשרות מדינות ברחבי-העולם בתחומים רפואיים, חקלאיים וטכנולוגיים. או אז, התקשורת הייתה מתחילה את היללנות והבכיינות הבלתי-נסבלת שלה על "העוני הנורא" שיש בישראל, על "החינוך הקורס" ועל "בריחת המוחות" המזעזעת (וכמובן, שהתקשורת הייתה סוקרת התייחסויות הקשורות למין לסוגיו באמצעות גיוסה של זהבה גלאון לבכייה האינסופית והפתטית הזו). אחדים מ"המוכיחים בשער" מטיפים לאוטופיה חברתית, פוליטית ותרבותית, בעוד הם עצמם רחוקים עד מאוד מלשמש דוגמא ומופת לאחרים (ונסתפק ברמז הזה).
העולם איתנו, אך אנחנו נגד עצמנו
מידי פעם נערכות ברחבי-העולם מופעי הזדהות עם ישראל בעשרות מקומות בו זמנית. לפני כשנה נערך בגרמניה יום הזדהות עם ישראל במאה ערים במקביל. מילה אחת לא נאמרה על כך בתקשורת הישראלית, אלא אם כן היו כמה ניאו-נאצים שהפריעו לאחד מהמופעים שנערכו בעריה של גרמניה. לעומת זאת, כל הפגנה זערורית נגד ישראל וכל אמירה טיפשית על ישראל ועל היהודים, זוכה אצלנו לכותרות ראשיות. לאור עברנו ההיסטורי, אנו צמאים לאמפטיה בינלאומית, אך כשזו מגיעה אנו מתעלמים ממנה ודבקים בשלילי מתוך הרגל מגונה.
גם העולם-הערבי אינו עשוי מיקשה אחת ויש בו זרמים אחדים המבקשים ליצור דו-שיח חשאי (בשלב זה) עם ישראל בתחומים אחדים. אולם, אנו בטיפשותנו מבזבזים את מרבית האנרגיה שלנו לשווא על הקיצונים שבקיצוניים, שבסופה אנו יוצאים מותשים ומאוכזבים על כך שלא קיבלו את דעתנו למרות דברי הכיבושין. האידיאולוגיה הכתובה של תנועת החמאס מבהירה לנו היטב את עמדתה בעניין, והיא מטיפה לכך באופן עקבי בדומה לשאר התנועות האסלאמיות הפועלות במדינות המוסלמיות. אין תימה איפוא, שמרבית קורבנותיו של האסלאם הרדיקלי הם המוסלמים עצמם. המאבק עם האסלאם הרדיקלי אינו פוליטי או לאומי, אלא הוא מאבק תרבותי רחב היקף. הטבח האנטישמי בתלמידי ישיבת "מרכז הרב" בירושלים מדגים זאת היטב לכל בר-דעת בישראל ובעולם התרבותי.
מדינת-ישראל היא כמו נושאת-מטוסים משוכללת ומתוחכמת הראויה לקברניט כישרוני שידע להפעיל את כל מערכותיה בתבונה ובנחישות רבה כפי שנוכחנו לדעת במהלכה של מלחמת לבנון השנייה. גם ידידינו הרבים ברחבי-העולם מחפשים ללא הרף נקודות-השקה לאמפטיה, הזדהות ותמיכה בשל עוצמתה של ישראל, ולא בשל בכיינותה ורפיסותה המדינית והצבאית. בניגוד לדעה הרווחת, העולם מזדהה דווקא עם בעלי-המעוף, עם הנועזים ועם בעלי הכישרונות - אלה, המעוררים השראה ואולי גם מעוררים לא מעט קינאה.
הישראלים החיים כאן, עדיין לא מודעים עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים ברחבי-העולם. מדינת-ישראל היא מקור של הזדהות וגאווה גדולה, אולם רק מעטים מהם היו רוצים להזדהות עם מדינה המוצגת כרופסת, לא נחושה, בכיינית והיסטרית - כפי שישראל בחרה להציג את עצמה בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית. על זה יש להוסיף את התעמולה האנטי-ישראלית התנהלת בתוך כתליו של הפרלמנט הישראלי, התורמת גם היא לערעור מעמדה של ישראל בעיני יהודים רבים ברחבי-העולם.
מסר קצר וקולע
במקום להעביר מסר קצר, קולע ונחוש, ישראל בחרה להתמקד במסרים פתלתלים, לא ממוקדים ואפולוגטיים. ולכן אנו נתפסים בעיני הצופים ברחבי-העולם כמי שאינם מסוגלים להגן על עמדתם, קל וחומר להגן על מעשיהם. אנו מנסים להעביר לכאורה מסר מוסרי (בנימה יבבנית), אך דווקא המסר הזה מקעקע עוד יותר את העמדה הישראלית, שכן הוא נאמר מעמדת התגוננות רופסת כדי לזכות באהדה - המחזיקה מעמד שניות ספורות בלבד.
החמאס הוא שלוחה של איראן וסוריה בחזית הדרומית, כשם שחיזבאללה משמש שלוחה ישירה של איראן וסוריה בחזית הצפונית. לא רק אנחנו יודעים את זה, אלא גם מרבית העולם מבין את זה. ויחד עם זאת, החזית הצפונית הרבה יותר חשובה, שכן היא מורכבת משלושה גורמים המהווים יחדיו אתגר קיומי לישראל. אולם, פגיעה כואבת והחלטית בחמאס במבצע האחרון, הייתה מקרינה מעוצמתה גם על שאר הגורמים מסביב. אך, ישראל החליטה לנהוג אחרת, לאכזבת תושביה ולאכזבת ידידיה בעולם, בדומה למה שהתחולל במלחמת לבנון השנייה.
ישראל הקטנה אינה יכולה להתחרות במאות ערוצי החדשות הקיימים בעולם-הערבי. מדינת-ישראל אינה יכולה להתחרות בהצלחה יתרה בעשרות המדינות המוסלמיות הקיימות כיום ברחבי-העולם. על כן, הנימה היבבנית הישראלית אובדת בשטף הבכיינות הערבית העולה ממדינות-ערב בכל פעם שישראל יוצאת להגן על אזרחיה. מאומה לא השתנה בתחום הזה בעשרות השנים האחרונות - וסביר להניח שהוא לא ישתנה באופן ניכר גם בשנים הבאות. את החסרונות האלה אפשר להפוך ליתרונות: אנחנו קטנים - אך אמיצים. אנחנו מעטים - אך נועזים. לעיתים אנו מוכים - אך תמיד נחושים. את המשפטים האלה צריך להפוך למעשים, שכן, אם חקלאים ישראלים אינם יכולים לעבד את אדמתם בחזית הדרומית או בחזית הצפונית עד התלם האחרון, אין שום סיבה שיושבי בתי-הקפה של עזה, ביירות, רמאללה או דמשק ימשיכו לעשן נרגילה בשקט ובשלווה. את הכלל הפשוט הזה שכחנו מעט בשנים האחרונות.
נחישות, יוזמה והכרעה, הם אמצעי ההסברה היעילים ביותר. אל תתנצלו - תנצחו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ניצחון הוא כלי הסברתי היעיל ביותר", 9 במרס 2008, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment