התוכנית הכלכלית החדשה של ממשלת ישראל

כשהלחץ הפוליטי עושה את שלו - בעיקר לפני בחירות - בדרך כלל נשלפות אמירות או תוכניות שאין להן כיסוי, וזאת כדי לעצור מעט את הזעם הציבורי בנושא כלשהו העומד על הפרק. כך היה, למשל, בתחילת דצמבר 2014 בעקבות הכרזתו של בנימין נתניהו על כוונתו לבטל את המע"מ על מוצרי יסוד. כמו כל דבר בממשלתו השלישית של נתניהו, גם הפעם התברר שההכרזה הזו הייתה שטות מוחלטת שלא תעזור למשקי-הבית לעמוד בהוצאות המרובות הנוגעות לניהולה תקין של המשפחה הישראלית הממוצעת.

מרבית הארגונים הכלכליים הבינלאומיים דווקא מציינים לשבח את מדיניות המע"מ האחיד שיש בישראל. גם נתניהו יודע שהצהרתו זו נשלפה מהשרוול רק לאור השיח-הציבורי של אותם ימים שהתמקד במחירי המזון בישראל. אלא, שההתמקדות הציבורית הזו הפכה לעניין רגשי ולא לעניין כלכלי משום שאין בעיה אמיתית במחירי המזון בישראל - בעיקר כאשר מדובר על מזון לא מעובד או לא מוכן.

בואו נתמקד לרגע במקרים אמיתיים כדי להבין את התמונה כולה: זוג נשוי ללא ילדים (מתל-אביב) יכול להתקיים כהלכה מ-400-300 ₪ המוקדשים להוצאות-מזון כולל בשר. לפיכך, הורדת המע"מ על מוצרי יסוד תביא אולי להקלה בשקלים בודדים בלבד מידי חודש. על כן, לא כאן טמונה הבעיה האמיתית של משקי-הבית בישראל, וזאת לידיעתו של בנימין נתניהו ולידיעתה של כל ממשלת ישראל הנוכחית. הבעיה האמיתית במתמקדת בעושק הנעשה בשם כל ממשלות ישראל לדורותיהן בעזרת ארגונים כלכליים להם נזקקים הישראלים מידי יום ביומו.  דוגמאות אחדות יבהירו על מה מדובר:

זוג נשוי כזה יתגורר בדירה שעלותה עלול להגיע ליותר מ-4,500 ₪ לחודש במקרה הטוב; נסיעות לעבודה באוטובוס יעלו כ-500 ₪ לחודש; כבלים, אינטרנט וטלפון יעלו יותר מ-300 ₪ לחודש; ארנונה כ-250 ₪ לחודש; חשמל, מים וגז כ-400 ₪ לחודש במקרה הטוב; תשלומי ועד-בית כ-100 ₪ לחודש. במילים אחרות, רק כדי לקיים אורח-חיים מאוד צנוע, זוג ישראלי יזדקק ליותר מ-6,000 ₪ בכל חודש. עדיין לא דיברנו על בגדים, תרבות, בילוי, חומרי ניקוי, קוסמטיקה, ביטוחים, עמלות לבנקים, חופשה שנתית צנועה, הוצאות על בריאות ועוד ועוד. מהתמונה הזאת עולה שמחירי המזון אינם הבעיה המרכזית בישראל, אלא הבעיה המרכזית מתמקדת במדיניות מכוונת של ממשלת ישראל לנפח את העלויות של השירותים הציבוריים ושל מוצרים רבים בין 200 ל-600 אחוזים כדי לממן את עלות השכר השנתית של המגזר הציבורי העומדת כיום על יותר מ-60,000,000,000 ₪ (כן כן, 60 מיליארד ₪ כל שנה רק כדי לממן את השכר במגזר הציבורי). במילים אחרות, המעמד הבינוני הגבוה עושק לחלוטין את המעמד הבינוני הנמוך. כל זה נעשה בשם כל ממשלות ישראל ב-20 השנים האחרונות.

מרבית הממשלות בישראל שכיהנו ב-20 השנים האחרונות חושבות שאזרחי ישראל חיים במדינה אפריקאית ממוצעת שבה החיים מתמקדים בהשגת מזון בלבד ובתקציב צבאי מנופח. אחרת, אי-אפשר להבין את הצעתו המוזרה של ראש-הממשלה להוריד את המע"מ על מוצרי יסוד שהיו אולי מביאים להקלה של כ-30 ₪ בחודש לכול היותר לכל משפחה ממוצעת בישראל. לא על זה תתבסס הבשורה הכלכלית הגדולה של אזרחי-ישראל לקראת שנת 2015.

שימו-לב לגודל העושק המתחולל בישראל: מכונית רגילה שמחירה האמיתי אינו עולה על כ-30,000 ₪, נמכרת בישראל במחיר של יותר מ-60,000 ₪ בגלל מיסי מדינה; דירה בגודל של 85 מ"ר שעלות בנייתה אינו עולה על כ-300,000 ₪ (כולל רווח לקבלן) נמכרת בישראל מחיר של יותר מ-1,500,000 ₪ בגלל מיסי מדינה; מחירה האמיתי של קופסת סיגריות אינו עולה על כ-3 ₪, אך היא נמכרת בישראל במחיר של יותר מ-30 ₪ לקופסא בגלל מיסי מדינה. יש לנו אין-ספור דוגמאות למה שמתחולל בישראל בתחום הזה. במילים אחרות, המדינה מטילה מיסים דרקוניים על האזרחים כדי לממן משכורות גבוהות ופרויקטים מיותרים במגזר הציבורי שאין להם ולא כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. שימו לב לאבסורד שנעשה בשם ממשלת-ישראל שפגע נואשות דווקא בשכבות החלשות: לכולנו ידוע שמרבית בעלי ההכנסות הנמוכות בישראל נוהגים לעשן סיגריות. ההחלטה להעלות את מחירי הסיגריות למחירי-רצח, דרדרה דווקא את השכבות החלשות בישראל, משום שההוצאה החודשית על סיגריות הגיעה לסכום בלתי-מתקבל על הדעת של יותר מ-1,500 ₪ לחודש (לאדם בודד במקרה הטוב). לא פלא שהזעם הציבורי מתמקד במחירי המזון הזולים, משום שלא נעים לאזרחים להתמרד נגד מחירי הסיגריות היקרים מאוד (כמובן, לא למי שמעשן סיגרים בקוקטיילים כלכליים בינלאומיים). ממשלת ישראל יכולה לדבר על "מלחמה בעוני" אבל האמת היא שהממשלה נלחמת בעניים בכל האמצעים הכלכליים הדרקוניים העומדים לרשותה.

חברי-כנסת המשתכרים כ-39,000 ₪ בחודש התהדרו ביוזמתם "המבורכת" להעלות את שכר המינימום ל-4,300 ₪ בחודש. אכן זה היה צעד חשוב מאוד. אולם, אותם חברי-כנסת אחראים ליוקר-המחייה הקיים בישראל המתאים למי שמרוויח יותר מ-12,000 ₪ בחודש. כדי להבין את המספרים האלה ואת הפערים העצומים הקיימים בישראל ראוי לציין שכ-50 אחוזים מהשכירים בישראל אינם מצליחים להגיע לשכר-חודשי של 6,000 ₪ נטו (רבים מהם מרווחים הרבה פחות מכך).

אם חברי-הכנסת שלנו באמת היו דואגים לרווחתו של האזרח הישראלי, הם היו צריכים להתאים את המחירים בישראל - כולל מחירי הדיור -  לשכר המינימום העומד כיום על כ-4,300 ₪ בחודש. גם אם יעלו את שכר-המינימום בעוד 1,000 ₪, זה לא יפתור כלל את בעיית יוקר-המחייה המעיק הקיים בישראל. שימו-לב לאבסורד הבא, אם ממשלת ישראל תחליט שמחירה של קופסת-סיגריות מתוצרת ישראל (מוגבל לשלושה מותגים לכול היותר) לא יעלה על יותר מ-5 ₪, הדבר יביא באופן אוטומטי לשיפור ניכר בתקציב המשפחתי של כ-2 מיליון אזרחים בישראל כולל ערבים, חרדים, סטודנטים, חיילים ופנסיונרים. אלא, שממשלות ישראל לדורותיהן מתייחסות לאזרח הישראלי כנתין ולא כאזרח אמיתי שיש ליצור למענו אלטרנטיבה כלכלית הגיונית גם כאשר מעלים באופן רצחני את מחירם של מוצרים מיובאים או מקומיים.

כשבנימין נתניהו היה שר-האוצר בממשלתו של אריאל שרון, בשנים 2005-2003, הוא גילה אומץ כלכלי בלתי-רגיל שהעמיד את מדינת-ישראל על הרגליים. בשנים האחרונות, בנימין נתניהו מגלה רפיסות כלכלית בלתי-רגילה בשל שיקולים פוליטיים שנועדו לתחזק את הקואליציה הרעועה שלו. כך למשל, החלטתו למנות את יאיר לפיד לשר-האוצר, הייתה אחת מכישלונותיו הכלכליים הגדולים ביותר. כדי להבין את הרפיסות של ממשלת-ישראל הנוכחית, הדוגמא בנוגע למחירי החשמל יבהירו את הנקודה הזו:

בספטמבר 2014 הוחלט להוריד את מחירי החשמל ב-9.4 אחוזים. ההחלטה הזו הייתה אמורה להיכנס לתוקף ב-1 בינואר 2015. כל מי שהייתה לו התנגדות למהלך הזה, ניתנה לו האפשרות להביעה בפורומים המקובלים. אך ראו איזה פלא, ב-31 בדצמבר 2014 (יום לפני המועד) הוחלט לדחות את ההורדה במחירי החשמל לחודש פברואר 2015 כדי שחברת החשמל תוכל להביע את הסתייגויותיה. הביטול הזה היה מתוכנן היטב משום שחודש ינואר נחשב לחודש הקר ביותר של השנה בישראל בו צריכת החשמל מגיעה לשיא ברוב אזורי הארץ. כרגיל, מדינת-ישראל וחברת החשמל לא יכלו להתגבר על היצר-הרע שנועד לסחוט כלכלית את אזרחי המדינה דווקא בחודש הקר ביותר של השנה. המהלך הזה מתאים למדינות פשיסטיות ולא למדינות דמוקרטיות, משום שבמשך שלושה חודשים (מספטמבר 2014 ועד לדצמבר 2014) היו לחברת החשמל אין-ספור הזדמנויות להביע את הסתייגויותיה. הדוגמא הזאת, היא רק דוגמא אחת מתוך מאות רבות של דוגמאות לניהול כושל של הכלכלה הישראלית ושל הרשויות הציבוריות המנהלות את חיינו.

ועם זאת, בעיית הבעיות בישראל מתרכזת במחירי הדיור. כל הממשלות שכיהנו בישראל ב-10 השנים האחרונות התמכרו לחלוטין למיסים הגבוהים המוטלים על כל דירה חדשה שנבנית בישראל. כל התוכניות שתוכננו בידי ממשלת-ישראל להורדת מחירי הדיור נועדו לכישלון, משום שממשלת ישראל מתנהגת כמו "ספסרית קרקעות עם קבלות". כך, ממשלת ישראל יצרה במו-ידיה "בועה כלכלית" שהעלתה באופן מלאכותי את התוצר-הלאומי-הגולמי לנפש העומד כיום על יותר מ-40,000 דולר לשנה (על-פי ערכים של תחילת 2015). לצערנו הרב, אין שום קורלציה בין הנתון הזה לבין מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי הממוצע - לא בדיור, לא ברחוב, לא באוטובוס, לא ברמת השירותים הציבוריים ולא באיכותם של המנהיגים המנהלים את חיינו מתוכנית כלכלית כושלת אחת לתוכנית כלכלית כושלת שנייה. כמובן שאפשר לנהוג אחרת - זה רק עניין של החלטה נכונה הנובעת ממנהיגות אמיתית שאינה עסוקה בהישרדות פוליטית כל יום מחדש.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התוכנית הכלכלית החדשה של בנימין נתניהו", מגזין המזרח התיכון, 1 בינואר 2015.