כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים במפלגת העבודה

ברמה המילולית, מערכת הבחירות לכנסת ה-20, הייתה אלימה במיוחד היא גלשה לעיתים קרובות להסתה בלתי-נסבלת ברמה האישית. מבחינה תקשורתית, אנו היינו עדים להסתה כמעט חד-צדדית המופנית כלפי אדם אחד - שלא במקרה הוא מכהן כראש-ממשלת ישראל הנוכחית לפחות עד ה-17 במרס 2015. מאידך, דווקא הציבור הישראלי גילה במערכת הבחירות הנוכחית בגרות מסוימת, וזאת בניגוד גמור למערכות התקשורתיות הסובבות אותו והאמורות להעניק לו שירות הוגן ככול שניתן. הנטייה הבלתי-נסבלת של התקשורת הישראלית לגלוש להסתה אלימה בין אדם לחברו, בין ציבור אחד למשנהו ובין אזרח לבין מדינתו, נגועה באופן מובהק בהטיה פוליטית שאין לה ולא-כלום עם האינטרס הציבורי משום שההסתה הזו ברוב המקרים גלשה להצגת נתונים שקריים שהובאו לציבור הישראלי באופן מכוון במטרה לשרת גורם פוליטי מסוים.

בדרך-כלל, להסתה כזו יש הצלחה משום שהיא מפעילה בלוטות אמוציונאליות בקרב הציבור הלכוד בסבך של נתונים סותרים לכאורה. מצד אחד, למרבית הישראלים ברור לחלוטין שמדינת-ישראל היא סיפור של הצלחה כלכלית מרשימה גם לאור הסביבה האלימה בה אנו חיים. מאידך, מאז שהחלה מערכת הבחירות לכנסת ה-20, אנו עדים לשטף של נתונים כלכליים שנועדו להציג את מדינת-ישראל כסיפור שכולו כישלון-אחד-גדול רק בגלל כהונתה של ממשלה מסוימת. בשל "הרעשים התקשורתיים" הללו, כמעט ובלתי-ניתן לנהל דיון רציני על הבעיות האמיתיות של ישראל ועל הדרכים הראויות שיש לאמץ במטרה להתגבר על הקשיים הללו.

כך למשל, אחת מהבעיות המטרידות ביותר את הציבור הישראלי היא "בעיית הדיור" - המתרכזת בעיקר בשל מחירן הגבוה של הדירות בישראל. לאורך כל מערכת הבחירות הנוכחית לא נערך דיון רציני על הנושא הזה. כמובן שיש לכך סיבה משום שהכנסות המדינה ממסים על דירות הסתכמו בשנת 2014 על יותר מ-20 מיליארד שקל המהווים כ-5 אחוזים מתקציב המדינה. שום ממשלה, כולל ממשלת-שמאל מובהקת, לא יכולה לוותר על סכום אדיר שכזה. אין תימה איפה, שמרבית המפלגות מחפשות פתרונות "קסם" לבעיה זו על-מנת לרצות את ציבור הבוחרים, אולם בכך המפלגות עצמן נזקקות לשפע של תירוצים ולשפע של לוליינות מילולית כדי לחפות על חסרונה של תוכנית אמיתית להורדת מחירי הדיור. יתרה מזאת, כל תוכנית להורדת מחירי הדיור בישראל תגרום הפסד כספי ניכר למי שכבר רכש דירה בישראל או לכאלה שכבר כפופים למשכנתא מכבידה למשך עשרות שנים הבאות. לאף מפלגה אין פתרון אמיתי היכול להוזיל את מחירי הדיור באופן ניכר מבלי לפגוע באלה שכבר משועבדים לדירה. כשאין פתרון אמיתי לבעיות "הבוערות" בישראל, מרבית המפלגות גלשו להכפשות אישיות בעידודם הנמרץ של אחדים מכלי-התקשורת בישראל. מדינת-ישראל זקוקה לפתרון מערכתי כולל והולם בנושא הדיור, הן בשל גידול באוכלוסייה והן בשל העלייה המבורכת לישראל הגוברת משנה לשנה - משום שמדינת-ישראל מהווה מוקד-משיכה בשל הישגיה המדהימים, וזאת למרות הניסיון התקשורתי להטיל דופי באורחות החיים שלנו.

בסוף חודש פברואר 2015 פורסם דו"ח מבקר המדינה בנוגע למשבר הדיור. הארץ סערה למשך כמה שעות בשל הממצאים שהוצגו בו, אולם מייד לאחר מכן כולם נכנסו לתרדמה כאילו מאומה לא התרחש. מעבר לכישלונות של הממשלות הישראליות לזהות בזמן את המשבר ולהיערך באופן הולם בעזרת מתן פתרונות יעילים, אחריותו הישירה של בנק-ישראל בניפוח מחירי הדיור הוצנע לחלוטין משום שלכולם היה קל מאוד לשלוח את החצים לעבר ממשלת נתניהו השנייה והשלישית משיקולים פוליטיים. בנק-ישראל, באמצעות הורדת הריבית שנועדה לסייע ליצואנים, יצר במו-ידיו בועה נדל"נית משום שזה היה אפיק ההשקעות היחיד והריאלי של החוסכים בישראל.

בתחילת חודש מרס 2015 בנק "הפועלים" (שהיה פעם מזוהה עם מפלגת-העבודה) פרסם הודעה "מרעישה" על רווחיו הגדולים שהגיעו לשיא של 2.74 מיליארד שקל בשנת 2014. וראו אזה פלא, למרות הרווחים העצומים של הבנק, הוחלט לפטר כ-800 עובדים, אך במקביל לכך מנכ"ל הבנק, ציון קינן, קיבל בשנת 2014 שכר של 8.5 מיליון שקלים. הבנק חילק דיבידנד בסכום של 412 מיליון שקלים מהרווחים של שנת 2014. ובכן, מה לא בסדר בתמונה הזו? לצערנו הרב, כמעט אף מפלגה - למעט ח"כ אילן גלאון תנועת מר"צ ומשה כחלון ממפלגת כולנו - לא התייחסה לעיוות מוסרי הזה בשל שיקולי בחירות וחוסר-רצון להתעסק עם אחד מהארגונים הכלכליים הגדולים בישראל. וכך, החברות הכלכליות הישראליות מעצבות שיח-כלכלי מעוות שבו גם כשיש רווחים עצומים, חייבים לפטר עובדים מסורים, וזאת במטרה להציג רווחים גדולים יותר גם בשנה שלאחר מכן. העיוות הזה מתגבר משנה לשנה גם בשל שתיקתן של כל המפלגות -  שגם הן סובלות מעיוות מוסרי בשלל תחומים הנוגעים לחייו של האזרח הישראלי. יתרה מזאת, אין שום הצדקה מוסרית לשכר של 8.5 מיליון שקל לשנה - יהא האיש מוכשר ככול שיהיה. למפלגת העבודה אין תשובה מוסרית ומעשית לעיוות הזה הנעשה על חשבון הציבור כולו.

הממשלות האחרונות בישראל, עד לשנת 2014, דגלו בצמצום חובותיה של מדינת-ישראל באופן ניכר. כך למשל, היחס בין החוב לתוצר במדינת-ישראל הסתכם בשנת 2013 ב-67.4 אחוזים בלבד. זהו נתון פנטסטי משום שהממוצע העולמי במדינות-המפותחות עמד באותה שנה על 108.5 אחוזים. סביר להניח שצמצום החוב בא, בין היתר, על חשבון השקעות ציבוריות. ובכן, כאן נשאלת השאלה האם התהליך הזה משרת את הציבור הישראלי לטווח הארוך או לא? שאלה נוספת היא, האם למפלגת-העבודה יש פתרונות קסם בנוגע להשקעות ציבוריות גדולות ללא הרחבה ניכרת של החוב הלאומי? סביר להניח, שלאור מערכת הבחירות האלימה שהתנהלה בישראל בעידודם הנמרץ של אחדים מכלי התקשורת בישראל, מפלגת-העבודה עדיין לא גיבשה דעה בנושא. לידיעת מפלגת-העבודה - בנק-ישראל מתכנן להוריד את החוב לרמה של 60 אחוזים עד לשנת 2020. יתרה מזאת, לדעת בנק-ישראל, מחירי המזון בישראל ירדו בשנת 2014 ב-3.5 אחוזים, וזאת בניגוד גמור לטענות של מפלגת-העבודה על יוקר-המחיה בישראל. יש לנו בעיה אחרת - והיא בעיית השכר. אולם ספק רב אם מפלגת-העבודה מסוגלת לטפל בבעיה כאובה זו מבלי להיכנס לגירעונות עצומים העלולים להעיק על הדור הנוכחי ועל הדור הבא.

לאורך כל מערכת הבחירות הנוכחית אפשר לציין שהנושא "הפלסטיני" כמעט ונעלם מהשיח הפוליטי. ההישענות של השמאל הישראלי כולו על הנושא "הפלסטיני" בלבד לאורך עשרות השנים האחרונות, העלה חשש כבד בקרב הציבור הישראלי שאי-אפשר לסמוך של השמאל הישראלי שפיתח אובססיה פוליטית בעניין הזה תוך כדי התעלמות מוחלטת מנושאים חשובים לא פחות. יתרה מזאת, האובססיה הפוליטית של השמאל הישראלי בנוגע לעניין "הפלסטיני" נותרה כשהייתה, גם שהרשות-הפלסטינית עשתה את כל הטעויות האפשריות תוך-כדי דחייה של כל ההצעות של כל הממשלות הישראליות שכיהנו מאז הסכם אוסלו האומלל של 1993.

האם השמאל הישראלי הגיע למסקנה שהבעיה אינה נעוצה דווקא במעשיה של ממשלת-ישראל, אלא ששורש-הבעיה נעוץ בסרבנות הפלסטינית להגיע לפשרה הולמת עם מדינת-ישראל? אם "הכיבוש" הישראלי נורא ואיום, ואם ישראל מבצעת פשעים איומים נגד "העם הפלסטיני", מדוע הרשות-הפלסטינית אינה ממהרת להכריז על מדינה-עצמאית גם על חלק מהשטח? הרי מנהיגי היישוב היהודי היו מוכנים להגיע לפשרות מרחיקות-לכת עד לשנת 1948 למרות "הצהרת בלפור" שהעניקה לנו בית-לאומי גם על עבר-הירדן המזרחי. למרות הטענות על "כיבוש" הנמכרות כלחמניות-טריות לקהילה הבינלאומית בידי דוברי השמאל הישראלי, הרשות-הפלסטינית נהנית מאוטונומיה כמעט מלאה, כך שלישראל אין כל שליטה על חייהם של יותר מ-95 אחוזים מהאוכלוסייה המוסלמית המתגוררת ביהודה ושומרון. את השליטה הביטחונית אפשר לצמצם עד למינימום אם המנהיגות הפלסטינית תגיע להכרעה מוסרית שאסור, באופן מוחלט, לרצוח יהודים רק בשל היותם יהודים. לצערנו הרב, מפלגת-העבודה אינה מסוגלת להציב מראה מול הרשות-הפלסטינית. זאת ועוד, מפלגת-העבודה גם אינה מסוגלת להציב מראה מול האידיאולוגיה הפלסטינית - זו הלובשת צורה ופושטת צורה בהתאם לנסיבות המקומיות והבינלאומיות. בדיוק כמו בנושא כלכלי, גם בנושא הפלסטיני, מפלגת-העבודה אינה מסוגלת להימנע מפופוליזם זול ומטעה שנועד לקושש עוד כמה קולות בעזרת גימיקים תקשורתיים. מפלגה רצינית הטוענת לכתר, מן ראוי היה שהיא תציג לציבור תוכנית עבודה מסודרת לשנים הבאות. יש תוכנית כזו? או, פעם נוספת, המפלגה תעדיף לעסוק בהכפשות אישיות?

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים", מגזין המזרח התיכון, 12 במרס 2015.