מנפלאות הכלכלה הישראלית של 2014

ב-17 בפברואר 2014 התפרסמה כתבה בעיתון "גלובס" על התוכנית הכלכלית של ד"ר קרנית פלוג המכהנת כנגידת בנק-ישראל מאז חודש אוקטובר 2013. הכתבה התפרסמה בעקבות יום-עיון, בשם "פני החברה הישראלית - ישראל מאין ולאן", שנערך בחסות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. העיתון "גלובס" העניק את הכותרת הזו לכתבה המדוברת: "פלוג מציגה: זה מה שצריך לעשות כדי להציל את הכלכלה".

בהתאם לתפיסתה הכלכלית של ד"ר פלוג, ישראל חייבת לפתור בעיות קרדינאליות אחדות, למשל: א) הגברת התעסוקה של החרדים והערבים. ב) הגדלת הפריון. ג) טיפול בהון השחור המגיע לדבריה לשיעור של 20.7 מהתוצר במשק, או במילים אחרות, שיעור "ההון השחור" בישראל מגיע ל-200 מיליארד שקל מידי שנה.

סביר להניח שישנן בעיות נוספות המחכות לפתרונן, אולם כבר לפי הרשימה המצומצמת הזו שהובאה בקצרה בכתבה, אפשר להבין שהבעיות האלה כל-כך נדושות שכולם חוזרים עליהן כבר עשרות שנים - כל כמה חודשים, ללא סוף. גם הפתרונות לבעיות הללו הפכו עם הזמן לשגרתיות כאילו הן סוג של שבלונה היוצאת מפיהם של בכירי הפוליטיקה הישראלית הפועלים באורח שיגרתי מתוך הרגל של חשיבה כלכלית קונבנציונאלית. אולם, אולי צריך להסתכל על התמונה באופן שונה לחלוטין.

א.      אולי בכל זאת רוב הגברים החרדים עובדים, וכן כך גם רוב הערבים. שאם לא כן, איך אפשר להסביר את השיעור הגבוה של בעלי הדירות בשני המגזרים האלה. מסתבר ששני המגזרים האלה מנהלים כלכלה סגורה בלתי-מדווחת המתנהלת לצד הכלכלה הלאומית של מדינת-ישראל. מאחר והגדרת "העוני" בישראל נמדדת רק לפי המשכורת המדווחת לרשויות, בלתי סביר שאזרח חרדי או ערבי יוגדר "עני" רק על-פי הפרמטרים המתייחסים בעיקר לאזרח עירוני, יהודי וחילוני. אולי, ההגדרה של "עוני" חייבת לקחת בחשבון גם את כמות הנכסים הנמצאים בידי כל אזרח ואזרח. נקודה נוספת מתייחסת להבדלים ברמת-החיים בין מגזר למגזר: כך למשל, אזרח תל-אביבי המרוויח כ-5,000 ₪ בלבד לחודש, אך הוא צריך לשלם כ-3,000 ₪ שכר-דירה, אינו נחשב ל"עני" בעיני מוסדות המדינה. אולם אזרח ערבי שיש בבעלותו דירה אך משכורתו היא כ-2,800, נכנס באופן אוטומטי לקטגוריה של "עוני". אם נחשב מחדש את ההגדרה של ה"עוני" לפי ההכנסה הפנויה (בניכוי של שכ"ד או משכנתאות), אולי נגלה תמונה מפתיעה מאוד על הציבור הישראלי. יתרה מזאת, הערך-הכספי של ה"הכנסה הפנויה" תלוי באופן מובהק למקום מגוריו של כל אזרח ואזרח, משום שקיימים הבדלים מהותיים בין אזור לאזור ובין עיר לעיר. במילים אחרות, 1,000 ₪ בטול-כרם שווים הרבה יותר מאשר בתל-אביב.

ב.      הגדלת הפריון: גם בנקודה הזו צריך לחשוב קצת מחוץ לקופסא הקונבנציונאלית. על-פי מחקרים בינלאומיים מסתבר, שהישראלים עובדים שעות מטורפות, אך הפריון של העובד הישראלי נמוך בהשוואה לעובד האמריקאי או הצרפתי. הגדלת הפריון בישראל יכולה להתבצע רק בהורדה של שעות העבודה ל-7 שעות עבודה ביום, חמישה ימים בשבוע, ללא הורדה בשכר. יתרה מזאת, מעבר ליום עבודה של 7 שעות, ידרבן את המובטלים לחפש עבודה גם מחוץ לשטח הגיאוגרפי אליו הם הורגלו במהלך חייהם, משום שהעובד יוכל לחזור לביתו בשעות סבירות. מעבר ליום עבודה של 7 שעות, יביא לחיסכון ניכר במשאבים לבעלי עסקים גדולים וקטנים כאחד - כמו בהוצאות על חשבונות חשמל ולמים.

ג.       טיפול בהון השחור: על-פי הערכות של בנק-ישראל, שיעור ה"הון השחור" בישראל מגיע לכדי 200 מיליארד ₪ מידי שנה. זהו סכום עצום ביותר המהווה כחמישית מהתוצר הישראלי המגיע ליותר מטריליון ₪ בשנה (אלף מיליארד ₪). ספק רב מאוד אם "ההון השחור" מתרכז בעיקר אצל כמה בעלי-מקצוע כמו שרברבים, מוסכניקים, חשמלאים, מורים או תלמידים בתיכון המעניקים שיעורי-עזר לתלמידים חלשים. מרבית הישראלים הם אנשים ישרים העובדים קשה למחייתם במטרה לכלכל את משפחותיהם כדי לא ליפול למעמסה של רשויות המדינה. בדיקה מעמיקה יותר מראה כי "ההון השחור" מסתתר דווקא אצל החברות הגדולות במשק משום שבעזרת מניפולציות חשבוניות הן מגדילות את הרווח השנתי שלהם על חשבון המדינה. דוגמא אחת תבהיר על מה מדובר. חברת "כימיקלים ישראל", (כיל), הרוויחה 6.63 מיליארד דולר בשנים 2012-2008. אולם, מהסכום הזה, היא שילמה תמלוגים למדינת-ישראל רק 408.5 מליון דולר שהם כ-6.2 אחוזים מסך-כל הרווחים. כעת ניתן להבין היכן באמת מסתתר הכסף הגדול? יתרה מזאת, העיתון "ישראל היום" פרסם ב-23 בפברואר 2014, כי במהלך 10 השנים האחרונות, חברת "כימיקלים ישראל" משכה דיבידנדים בסכום אגדי של 3.8 מיליארד דולר (יותר מ-13 מיליארד ₪ לפי ערכים של 2014). בישראל קיימות עשרות חברות כאלה הפועלות בדרך דומה והן אף מעניקות שכר חודשי שערורייתי למאות מנהלים בכירים ללא כל הצדקה כלכלית

.

הגופים הכלכליים הרשמיים של מדינת-ישראל מתגאים מאוד בנתוני המקרו של מדינת-ישראל. כך למשל, "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" מסרה כי התל"ג לנפש בישראל יגיע לשיעור של 40,000 דולר לקראת סוף שנת 2014. כמו כן נמסר כי התוצר של ישראל יגיע בסוף 2014 לסכום אגדי של 285 מיליארד דולר (שהם כטריליון ₪). כמו כן, בנק-ישראל הודיע ש"יתרות מטבע-החוץ" של ישראל הגיעו לסכום דמיוני של 85 מיליארד דולר - ועוד היד נטויה. במילים אחרות, ישראל נחשבת למדינה עשירה מאוד עם אחת האוכלוסיות מהמשכילות ביותר בעולם - אוכלוסייה שהקימה יותר מ-5,000 חברות הייטק. אולם, לצערנו הרב, לנתונים הללו אין כל משמעות על חיי היומיום של האזרח הישראלי הממוצע הנאלץ להתמודד עם משכורת חציונית של פחות מ-6,000 ₪ בלבד, בעוד שמחירה של דירת 4 חדרים בתל-אביב הגיע לסכום אסטרונומי של 2,740,000 ₪. בנק-ישראל וממשלת-ישראל התמכרו לחלוטין למיסים הגבוהים המוטלים על כל דירה חדשה הנבנית בישראל. כמו כל התמכרות, היא עוד תעלה לנו ביוקר, משום שמי שיצטרך לשלם את המחיר, הם אותם אזרחים ישראלים נאמנים היוצאים כל בוקר לעבודה ומשלמים מס אמת לרשויות המדינה.

שימו לב לנתון הבא: ברשות-הפלסטינית נבנית עיר חדשה בשם "רוואבי" בין רמאללה לאריאל. מחירה של דירת 4 חדרים בגודל של כ-120 מ"ר אינו עולה על יותר מ-300,000 ₪. זו אותה אדמה, אלה הם אותם חומרי-גלם ואלה הם אותם עובדים - אולם, איזה הבדל בלתי-נתפס במחירים. על-פניו נראה, שבנק-ישראל מעודד את ממשלת-ישראל להתייחס למדינה כאל "יצור כלכלי" המנותק מהמצב הכלכלי של האזרחים. אלא, שהפרדיגמה צריכה להיות הפוכה לחלוטין, משום שהאזרח הישראלי הוא "יצור הכלכלי אוטונומי" הנאלץ לכלכל את צעדיו בתחומי המגורים, המזון, הבריאות והחינוך. כול עוד רשויות המדינה מתייחסות לאזרח הישראלי כמו אל "כספומט", אנחנו נמשיך לקונן על כך שאנחנו מדשדשים באיכות החיים בישראל שאינה מצליחה להשתוות לזו של האירופאי הממוצע שחי בשנת 1995. במילים אחרות, אין שום קשר בין נתוני המקרו המעולים של מדינת-ישראל לבין "איכות חייו" של האזרח הישראלי הממוצע. וחבל!

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "בנק ישראל - מנפלאות הכלכלה הישראלית של 2014", מגזין המזרח התיכון, 24 בפברואר 2014.