Showing posts with label Germany. Show all posts
Showing posts with label Germany. Show all posts

Saturday, May 06, 2017

טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017

בסוף חודש אפריל 2017, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ערכה ביקור רשמי בסעודיה. הביקור הזה הפך למעניין יותר, בעיקר על רקע סירובו של ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו להיפגש עם שר-החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, בשל פגישותיו עם ארגונים רדיקליים אנטי-ישראלים במהלך ביקורו בישראל שנערך ימים אחדים לפני כן. בעקבות הפרשה הזו, אנגלה מרקל, העניקה תמיכה לשר-החוץ שלה בטענה שגם היא נפגשת עם ארגונים חוץ-ממשלתיים או עם ארגונים לזכויות-אדם בביקוריה במדינות זרות.

על מצב זכויות-האדם בסעודיה אין הרבה מה להרחיב. רבים מאיתנו יודעים היטב מהו מצבן האמיתי של הנשים בסעודיה, וכן גם על חוקי הענישה בסעודיה הכוללים גם הוצאות-להורג באופן סיטונאי. כך למשל בשנת 2015 הוצאו-להורג בסעודיה 158 בני-אדםתחת הנהגתו של המלך סלמאן וזאת בהשוואה לשנת 2014 שבה הוצאו-להורג 80 בני-אדם תחת הנהגתו של המלך עבדאללה שהלך לעולמו בינואר 2015. יתרה מזאת, ביום אחד, ב-2 בינואר 2016, הוצאו-להורג 47 בני-אדם במקומות שונים ברחבי הממלכה הסעודית. כמובן, שהנושא הבעייתי הזה הוא רק חלק אחד ממכלול הבעיות הקשורים למצב זכויות-האדם בסעודיה על-פי התפיסות הרווחות בחברות דמוקרטיות-ליבראליות. סעודיה מככבת במקום השלישי בהוצאות-להורג אחרי סין הנמצאת במקום הראשון ואיראן הנמצאת במקום השני. על-פי הערכותיהם של ארגונים בינלאומיים, הממוצע השנתי של הוצאות-להורג בסעודיה עומד על כ-90 בני-אדם, אולם תחת הנהגתו של המלך החדש, סלמאן, מספר ההוצאות-להורג, הוכפל.

על-מנת להפגין את הצביעות הבינלאומית המתחוללת בכל הקשור ליחסים בין מדינות ערביות רדיקליות ואלימות לבין מדינות אירופאיות אחדות, הדוגמא הבאה תבהיר היטב את העניין: בחודש אפריל 2017 סעודיה נבחרה לכהן בוועדה למעמד האישה של האו"ם לארבע השנים הבאות החל משנת 2018. אף-על-פי שההצבעה הייתה חשאית, התברר שלפחות 5 מדינות אירופאיות הצביעו עבור סעודיה - וביניהם כנראה הייתה גם גרמניה. מקורות שונים רמזו שגם בלגיה ושבדיה הצביעו עבור סעודיה, והן אפילו ביקשו ליידע את סעודיה על אופן הצבעתן. על-פי הערכות אחדות, הפרס שסעודיה העניקה להצבעתה של גרמניה, היה ביקור ממלכתי של אנגלה מרקל בסעודיה על-מנת לקדם את הקשרים הכלכלים והצבאיים בין שתי המדינות. אם גרמניה הייתה מצביעה נגד סעודיה, סביר להניח שהזעם הסעודי היה מתבטא בביטול ביקורה של מרקל או לפחות בדחייתו למועד אחר. אבל אל דאגה: סעודיה ממשיכה לנהל יחסים אינטימיים מאוד עם גרמניה באמצעות "חודש התרבות הסעודי" המתקיים בכל שנה בגרמניה שבמהלכו חושפים את "התרבות הסעודית המפוארת" לקהל הגרמני - הכולל גם את היחס הנפלא להן זוכות הנשים הסעודיות בארצן.

במהלך ביקורה של מרקל בסעודיה, היא לא נפגשה עם אף נציג מהאופוזיציה החוץ-פרלמנטארית ואף לא עם נציגי הארגונים לזכויות-אדם במדינה. מנגד, מרקל שילמה מס-שפתיים, לא מחייבים, בנוגע לעניינים שונים הנוגעים לזכויות-אדם ולזכויות-נשים, אך לא מעבר לכך. הנושא החשוב שלמענו טרחה מרקל להגיע לסעודיה היה בראש ובראשונה כדי לחזק מאוד את הקשרים הכלכליים והצבאיים בין גרמניה לבין סעודיה הנחשבת למעצמה אזורית חשובה לצידה של איראן, שגם איתה גרמניה מנהלת "מסע חיזור אינטנסיבי" כדי ליהנות מהסרת הסנקציות מעל איראן. גם תפקידה הקטלני של סעודיה בתימן, ועל הפצצותיה הקשות שנערכו במדינה זו שגרמו לאלפי אזרחים הרוגים, עלו לדיון ברמז קל, וזאת למרות המצב הקשה השורר בתימן לאור הנתון הבא המדבר על כ-20 מיליון תימנים, מתוך אוכלוסייה של 27 מליון בני-אדם, הזקוקים לסיוע דחוף עד דחוף מאוד, וזאת לאור המלחמה המתחוללת הקטלנית המתחוללת במדינה זו בסיוען של סעודיה ואיראן.

רמז ליחסים ההדוקים בין סעודיה לגרמניה התבטא בדבריו של אחד מהשרים הבכירים בסעודיה שטען ש"אין יותר חסמים בנוגע למכירת נשק גרמני לסעודיה". כמו כן נמסר שחיילים סעודים יקבלו הכשרה צבאית בגרמניה כדי להתמודד עם משימות הקשורות "לבעיות ביטחוניות השוררות בגבול המשותף עם תימן". יתרה מזאת, אפילו נחתם הסכם בין שתי המדינות שקיבל את הכינוי "2030", שבמסגרתו גרמניה תסייע לסעודיה למצוא אפיקים כלכליים חדשים לאור ירידת מחירי הנפט וצמצום ההכנסות במהלך השנים האחרונות. מסתבר, שוב, שהברוטאליות הגרמנית והאירופאית מתכתבת היטב עם הברוטאלית האסלאמית - הן זו הסונית והן זו השיעית. הינה כי כן, דווקא בסעודיה אנגלה מרקל שכחה את כל ההטפות שלה על זכויות-אדם, וזאת בשעה שאנחנו מתקרבים לעוד משבר ביחסים בין גרמניה לישראל לאור ביקורו המתוכנן של נשיא גרמניה החדש, פרנק ואלטר שטיינמאייר, שיערך בישראל בקרוב. לאור הרשימה המופיעה בהמשך המאמר, האם לסעודיה באמת אין שום קשר להתחזקותו של האסלאם הרדיקאלי, בעשורים האחרונים, ברחבי המזרח-התיכון ואף מעבר לו? מבחינתה של גרמניה, זה לא באמת חשוב, כשם שמעשיה של איראן אינם מפריעים לגרמניה לנהל עימה רומן מדיני-כלכלי ממושך ואינטנסיבי.

טרור אסלאמי ואלימות אסלאמית - אפריל 2017
מדינה:
הרוגים:
פצועים/הערות:



עיראק:
4,033
מתוכם 1,348 אזרחים
סוריה:
2,786
מתוכם 938 אזרחים
רוסיה - סוריה:
3
כולם חיילים רוסים
אפגניסטן:
1,019
רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
תימן:
712
2,000 פצועים
סומליה:
181
--
ניגריה:
160
--
פקיסטן:
146
--
מצרים:
108
מתוכם 45 נוצרים
טורקיה - כורדים:
103
רבים מהם לוחמים כורדים
דרום-סודאן:
73
--
פיליפינים - טרור אסלאמי:
66
רבים מהם טרוריסטים מוסלמים
סודאן + דארפור:
59
--
ניז'ר:
57
כולם טרוריסטים מוסלמים
לוב:
31
--
רוסיה + קווקז:
30
--
הודו - קשמיר:
29
--
מאלי:
21
--
צרפת - מאלי:
1
חייל צרפתי
קמרון:
13
--
איראן:
10
כולם חיילים
צ'אד:
10
--
לבנון:
9
--
תאילנד - טרור אסלאמי:
9
--
סעודיה:
8
כולם חיילים
אלג'יריה:
5
--
שבדיה - טרור אסלאמי:
4
--
ארה"ב - טרור אסלאמי:
3
--
בנגלדש:
3
--
צרפת - טרור אסלאמי:
2
שוטר + טרוריסט מוסלמי
קניה:
1
--



עזה:
3
הוצאות-להורג
ישראל - הרשות הפלסטינית:
2
טרוריסטים מוסלמים
ישראל - טרור:
2
חייל + סטודנטית בריטית



תימן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
26
--
פקיסטן - חיסולים-ממוקדים אמריקאים:
7
--



אפגניסטן - חיילים אמריקאים:
3
--
עיראק - חיילים אמריקאים:
1
--



סה"כ:
9,739 הרוגים
20,000 פצועים




בסיכומו של דבר, בחודש אפריל 2017, נהרגו 9,739 בני-אדםבחודש מרץ נהרגו 9,376 בני-אדם; בחודש בפברואר נהרגו 7,872 בני-אדם; ובחודש ינואר נהרגו 9,145 בני-אדם. בחודשים ינואר-אפריל 2017 נהרגו 36,732 בני-אדם בעשרות-אלפי פעולות טרור אסלאמיות ובאלימות אסלאמית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017", מגזין המזרח התיכון, 4 במאי 2017.

Saturday, April 29, 2017

היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית

תתארו לעצמכם שראש-מממשלה ישראלי, כלשהו, היה נפגש עם נציגים של עמותה גרמנית לקידום "השריעה" בגרמניה במהלך ביקור רשמי ולקראת מפגשים עם נציגים בכירים על אדמת גרמניה? מעניין איך הגרמני הממוצע היה מגיב למהלך כזה. כבר שנים אני כותב לכם (לא רק אני) על המשחק-הכפול הגרמני מול ישראל בשלל נושאים ועניינים הקשורים ליחסי שתי המדינות. יש צד אחד צבוע ויהיר (הגרמני) שמתנהל באופן די אגרסיבי מול הצד הישראלי מתוך כוונת מכוון. לעניינים האלה אין שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי או לחילוקי הדעות בנוגע ליהודה ושומרון. אלא, הם נובעים ממדיניות לא-רשמית של גרמניה כלפי ישראל המשותפת לחלקים רחבים בשדרה הפוליטית, התקשורתית והאקדמית בגרמניה. זה משהו שהוא הרבה יותר עמוק מאשר חילוקי-דעות בעלמא בין שתי מדינות ידידות. חילוקי-הדעות בנוגע ליו"ש משמשים כלי דרכו גרמניה מנסה, בשל עברה ההיסטורי האפל, להציב רף של עליונות מוסרית לכאורה בהשוואה לישראל. שום מדינה אחרת בעולם אינה זוכה לאותה התייחסות לה זוכה ישראל מצד הממשל הגרמני על גווניו הרבים ועל מרבית מפלגותיו הקטנות והגדולות. יש לנו בעיה רצינית מאוד עם גרמניה שתלך ותחריף עם השנים - לא בגלל מעשיה או מחדליה של ישראל, אלא בגלל שזו הנטייה הטבעית של גרמניה המסורתית בשל היותה של ישראל מדינה לאומית חזקה ויציבה עם גוון ייחודי מאוד.

על-מנת להבין את גודל המשבר המתחולל בין שתי המדינות, להלן דוגמא אחת שתבהיר היטב את העניין. בדרך כלל, ישראל מוצגת בעיני הציבור הגרמני כמדינה הנתונה במשבר ומבודדת מאוד בזירה הבינלאומית. והינה, "גרמניה האדיבה" משמשת כ"ידידה האחרונה של ישראל", לכאורה, בזירה הבינלאומית. למרבה הפליאה, יש כמה פוליטיקאים ישראלים המאמינים לתעמולה הגרמנית האינטנסיבית הזו עד כדי חרדה קשה ובלתי נשלטת מפני מה שמכונה בתקשורת הגרמנית "צמצום (או ביטול) היחסים המיוחדים עם ישראל". פוליטיקאים ישראלים בכירים יודעים היטב שגרמניה מממנת באופן ישיר ועקיף גופים אנטי-ישראלים, אך משום-מה, מרביתם שותקים על כך לאור "הקשרים המיוחדים" לכאורה השוררים בין גרמניה לישראל. וזאת בדיוק הייתה הכוונה האמיתית של גרמניה כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. דהיינו, ליצור תלות פסיכולוגית של ישראל בגרמניה שאפשר לכנות אותה כסוג של "אנטישמיות חומלת". הרעיונות האלה כל כך נטועים בחברה הגרמנית על גווניה השונים, עד שקשה לנהל דיון נורמאלי עם גרמנים בני הדור השני או השלישי המכהנים בעמדות מפתח רבות בגרמניה. גרמניה עוסקת בהתמדה בחתרנות מדינית נגד ישראל, בעוד מרבית הפוליטיקאים הישראלים ממשיכים לעצום עיניים.

הינה דוגמא נוספת שתבהיר את הדו-פרצופיות של גרמניה כלפי ישראל: כאשר התקיימה מערכת הבחירות בטורקיה באפריל 2017 בנוגע להרחבת סמכויותיו של ארדואן, הוא ביקש לשלוח נציגים רשמיים מטעמו כדי לשכנע את הטורקים המתגוררים בגרמניה כדי שיצביעו עברו. הרשויות הרשמיות בגרמניה, בהוראתה של אנגלה מרקל, מנעו בכוח את כניסתם של הנציגים הללו מתוך כוונה להכשיל את כוונתו של ארדואן להשיג יתרון ברור בקרב המצביעים. כמובן שהמתח בין טורקיה לגרמניה עלה לרמות קשות בשל התקפות מילוליות קטלניות של ארדואן כלפי גרמניה. במקרה הזה, ישראל הרשמית הסתייגה באופן פומבי מאמירותיו של ארדואן תוך כדי הענקת תמיכה מוסרית לגרמניה בשל ההתקפות הללו. התקשורת הגרמנית אפילו טרחה לציין את עמידה של ישראל לצידה של גרמניה בוויכוח הסוער שפרץ בשל כך. ובכן, מסתבר שמה שמותר לגרמניה, אסור לישראל בשל אותה יוהרה גרמנית טיפוסית הנגועה באנטישמיות אינהרנטית, משום שרק גרמניה - בניגוד לישראל - יודעת היטב מה טוב בשבילה. ואני בכלל לא רוצה להיכנס כרגע לרפיסות של יהדות גרמניה (כולל הישראלים המתגוררים שם) מול הממשל הגרמני, וזאת בניגוד לקבוצות אחרות כמו הרוסים, הטורקים והכורדים.

הסכסוך המתמשך בין טורקיה לגרמניה הוא עוד סכסוך במסגרת הסכסוכים בין גרמניה לבין שכנותיה על רקע משבר הפליטים והמשבר באיחוד-האירופאי. כעת, באופן מושכל, גרמניה אפילו הצליחה להסתכסך עם ישראל בשל עקשנותו של שר-חוץ גרמני מפוקפק לקיים מפגש עם נציגים של ארגונים אנטי-ישראלים הנמצאים בשוליים של השולים של הפוליטיקה הישראלית, המתוארים בתקשורת הגרמנית כ"ארגונים לזכויות-אדם" - שהוא תיאור רחוק מאוד מהמציאות. זיגמר גבריאל, שר-החוץ השנוי-במחלוקת והפרובוקטיבי של גרמניה, לא היה באמת צריך את המפגש הזה. ישראל היא חברה פתוחה עם מוסדות דמוקרטיים חזקים הרבה יותר ממה שקיים במציאות הפוליטית והחברתית של גרמניה. הדמוקרטיה הישראלית התפתחה באופן טבעי בישראל כחלק מהמרקם הלאומי והדתי שלנו, בעוד שהדמוקרטיה בגרמניה נכפתה על הגרמנים בשל מעשיהם האיומים במלחמת-העולם השנייה. לפיכך גרמניה זקוקה לישראל יותר מאשר ישראל זקוקה לגרמניה, משום שגרמניה זקוקה באופן נואש למרק את מצפונה בעזרת אלה המנסים להכפיש את ישראל באמצעות אידיאולוגיה שהיא על סף האידיאולוגיה האנטישמית המתכתבת היטב עם הגישות האנטי-ישראליות הקיימות בגרמניה.

מעט לפני ביקורו של זיגמר גבריאל בישראל, היה אפשר לחוש את האווירה האידיאולוגית השוררת בגרמניה כלפי ישראל. אחד מבכירי מפלגתה של אנגלה מרקל טרח לציין בראיון שנערך בתקשורת הגרמנית ב-23 באפריל 2017, את הגיגיהם המפוקפקים של בכירים גרמנים כלפי ישראל. כך למשל, הבכיר הגרמני, המכהן כראש ועדת יחסי-החוץ של הפרלמנט הגרמני, טען בראיון ש"יש חילוקי דעות עמוקים עם ישראל", וכי "אנו מדוכאים מאוד מהעמקת הסכסוך" בין הפלסטינים לישראל. צריך לשים לב גם למשפט ההמשך שנאמר בראיון ש"ישראל מסתמכת על העליונות הצבאית-משטרתית שלה" במקום לייצר אפשרויות אחרות למצב. המשפטים הקצרים הללו נראים מאוד תמימים בעיניים זרות. אולם הניסוח של המשפטים הללו לא היה מקרי בעיקר בכל הקשור "לדיכאון הגרמני" ו"לעליונות הצבאית-המשטרתית" של ישראל. אלה הם שני כיוונים מדיניים ברורים אליה חותרת גרמניה בשנים האחרונות כלפי ישראל.

א. גרמניה,בסך-הכל, מחפשת תירוצים לסיים את היחסים המיוחדים השוררים לכאורה בין גרמניה לישראל, וזאת בשל מעשיה ומחדליה של ישראל שאינה מותירה ברירה אחרת ל"גרמניה החדשה והמוסרית" (בעיני עצמה בלבד). כמובן שזה קשקוש אחד גדול, משום שגרמניה לא הייתה מוסרית מעולם, וגם לעולם לא תהייה.

ב. התיאור של "עליונות צבאית-משטרתית" של ישראל, הוא בדיוק התיאור הרווח של ישראל בעיני הגרמני הממוצע כחברה מיליטריסטית הנשענת, רובה ככולה, על אמצעי-כפייה ברוטאליים - כאילו הם המשך ישיר לדוגמאות הלקוחות מההיסטוריה הגרמנית האלימה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. האם עולה על דעתם של הגרמנים החסודים מה היה קורה לישראל אם לא הייתה לה עליונות צבאית? סביר להניח שהם יודעים, כשם שארגון "בצלם" יודע היטב מה היה קורה אילו לערביי-האזור הייתה עליונות צבאית על ישראל.

כמובן שהברבריות המילולית הזו  נעטפת במלל של "דאגה חומלת" לישראל. למרות התיאורים הקשים של מה שמתחולל בגזרה הערבית במזרח-התיכון בנוגע לאלה המתגוררים תחת השליטה הערבית - בסוריה, בעיראק, בתימן, בלבנון, במצרים, בלוב, בירדן, במרוקו, באלג'יריה ובמקומות נוספים במרחב כולו.
  
האטימות הגרמנית הזו, נובעת גם בשל האובססיה הגרמנית (והאירופאית) בכל הקשור לסכסוך בין הפלסטינים לבין ישראל. גרמניה אינה "שרויה בדיכאון" בשל מה שמתחולל במרחב הערבי והאסלאמי, אך גרמניה "מדוכאת" כנראה בשל היותה של ישראל מדינה חזקה ויציבה למרות הטלטלות הרבות העוברות על האזור כולו, וזאת ללא שום קשר לסכסוך כלשהו המתחבר לישראל. אולי זה הדיכאון האמיתי השורר בגרמניה כיום.

הינה כי כן, ראש-הממשלה, נתניהו, צדק לחלוטין בנוגע לביטול הפגישה עם עוד שר גרמני מפוקפק. מישהו בישראל כבר היה צריך מזמן לסיים את המשחק-הכפול והמכוער של גרמניה כלפי ישראל - שצבר תאוצה רבה עידודו של הנשיא האמריקאי לשעבר ברק חוסיין אובמה לכול אורך 8 שנות כהונתו בבית-הלבן. סביר להניח שחלקים מהאופוזיציה הישראלית מודעים לכך, אולם רק היוהרה האישית שלהם מנעה מהם מלהביע תמיכה כנה ואמיתית עם החלטתו הצודקת של ראש-הממשלה. זהו עוד פספוס לאומי המחזק את דעתו של מרבית הציבור על תפקידם אמיתי של אלה המתיימרים לייצג את הציבור ברמות הבכירות ביותר של הפוליטיקה הישראלית בעת הזו ולאחר הבחירות הבאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יהירות גרמנית טיפוסית מול נחישות ישראלית", מגזין המזרח התיכון, 27 באפריל 2017.


Saturday, March 25, 2017

אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים

הרבה דברים נכתבו ונאמרו בתקשורת הגרמנית לפני המפגש בין אנגלה מרקל לדונלד טראמפ שנערך בבית-הלבן ב-17 במרץ 2017. אפשר לסכם את מה שנאמר בתקשורת הגרמנית בשני משפטים קצרים: א) זה היה אמור להיות מפגש היסטורי. ב) על גרמניה להסתגל לשינויים שבאו עם בחירתו של טראמפ. בנוגע למשפט הראשון, אין לי כל מושג מדוע התקשורת בגרמניה או זו הישראלית מתארת מפגשים כאלה כ"אירוע היסטורי". הרי זו לא הפעם הראשונה שנציגים רשמיים של גרמניה נפגשים אם נציגים בכירים של הממשל האמריקאי מאז סיום מלחמת-העולם השנייה. אחדים מכלי התקשורת בישראל גם הם מיהרו לתאר את המפגש בין נתניהו לטראמפ כ"פגישה היסטורית", בשעה שלא הייתה כאן שום "היסטוריה" יוצאת-דופן גם אם מכניסים למשוואה את התנהלותו של אובמה כלפי ישראל במהלך שנות כהונתו בבית-הלבן. זאת ועוד, הגישה הפוליטית בישראל כלפי טראמפ עומדת בניגוד גמור לגישה הפוליטית השוררת בגרמניה כלפי טראמפ. אך, אולי אפשר למצוא ניחומים בכך שכעת הממשלה הגרמנית מבינה מה עבר על ישראל במהלך 8 שנות כהונתו של אובמה, וזאת בהשוואה קלילה למה שעבר על גרמניה בחודשיים האחרונים מאז שטראמפ החל את כהונתו.

את התחושה בגרמניה אפשר לתאר כ"חרדה קשה מפני העתיד". זו לא סתם חרדה, אלא זו חרדה "קיומית", משום שגרמניה כרגע חשופה לשלושה איומים עיקריים העלולים לערער את מעמדה הן בזירה האירופאית והן בזירה הבינלאומית: 1) איום מצד רוסיה. 2) קריסתו של האיחוד-האירופאי. 3) הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה או לפחות חשיבה אמריקאית מחודשת בנוגע למעמדה של אירופה בעיני ארה"ב.  יתרה מזאת, בתוך הזירה הפנים-גרמנית, אנגלה מרקל ניצבת בפני שני אתגרים קשים: 1) איומים על חייה של מרקל מצד קבוצות פוליטיות רדיקליות לאור משבר הפליטים המוסלמים העלול לקעקע, לדעתן, את  זהותה של גרמניה כולה. 2) בחירתו של מרטין שולץ למועמד של המפלגה "הסוציאל-דמוקרטית" (SPD) שיתחרה במרקל במסגרת הבחירות הכלליות שיערכו ב-24 בספטמבר 2017. על-פי סקרים אחדים שנערכו לקראת סוף חודש מרץ 2017, בזכות מועמדותו של שולץ, מפלגתו עוברת לראשונה את מפלגתה של מרקל - המפלגה הנוצרית-דמוקרטית CDU)) - באחוזים אחדים.

בכך, שולץ הפך לתקווה הלבנה של השמאל הגרמני כולו. זו לא סתם תקווה, אלא זו כמעט קריאת-חירום לנוכח מה שנראה כ"גל של לאומנות אירופאית מסורתית" השוטפת את היבשת. גרמניה איננה רק חרדה ממה שעלול להתרחש ביבשת האירופאית, אלא היא בעיקר חרדה ממה שעלול להתרחש בביתה היא, לנוכח ניסיונות העבר ובשל הנטייה המהירה של הציבור הגרמני לגלוש לעבר משטר רדיקאלי ברוטאלי. מרטין שולץ עלול להתברר למרקל כיריב קשה משום שהוא נוטה לאמץ עמדות פוליטיות מימין ומשמאל במטרה להרחיב את קהל בוחריו הפוטנציאלי - גם אם התנהלות זו מוגדרת כפופוליסטית בעיני יריביו ומבקריו של שולץ. אולם לנוכח המגמות הרדיקליות השוררות באירופה ובגרמניה, שולץ נאלץ לאמץ רעיונות מגוונים למפלגתו - כמו בנוגע ל"הידוק הפיקוח על גבולותיה של גרמניה" לאור משבר הפליטים המוסלמים ועל רקע המתיחות הגואה עם טורקיה של ארדואן שגלשה לאחרונה לפסים בלתי-רציונאליים.

תוצאות הבחירות בהולנד שנערכו ב-15 במרץ 2017, גרמו לאנחת-רווחה באירופה כולה וגם בישראל. אולם הפיכתה של מפלגתו של חירט וילדרס למפלגה השנייה בגודלה בהולנד עם 20 מושבים בפרלמנט, מראה בעליל שהזרם השמרני-רדיקלי הולך וצובר תאוצה בכל רחבי היבשת, כולל בגרמניה. כך למשל, המפלגה הימנית-רדיקלית "אלטרנטיבה לגרמניה" עדיין זוכה להיות המפלגה השלישית בגודלה בגרמניה בסקרי דעת-קהל, אולם היא אינה מצליחה לעבור את ה-11 אחוזים מכלל הציבור. זאת ועוד, מאז הודעתו של מרטין שולץ שהוא מתמודד מול אנגלה מרקל, פרשנים אחדים בגרמניה טענו שהוא מצליח "לגנוב" מצביעים ממפלגה זו בשל ביקורתו כלפי מרקל בשאלת ההגירה המוסלמית לגרמניה.

בזמן שמרקל נפגשה עם טראמפ, ראש-ממשלת בוואריה, הורסט זהופר (Horst Seehofer), ערך פגישת-עבודה מתוקשרת עם פוטין במוסקבה. זאת לא הפעם הראשונה שזהופר מנהל מדיניות-חוץ עצמאית מול רוסיה, וזאת בניגוד לחששותיה של הממשלה הגרמנית ממעורבות מסיבית של רוסיה בפוליטיקה הגרמנית הנעשית באמצעים מתוחכמים על-פי הגדרתם של אחדים מבכירי הפוליטיקאים הגרמנים. לאורך כל שנת 2016, הורסט נחשב למועמד מוביל מול מרקל למרות שמפלגתו של הורסט היא מפלגת-אחות למפלגתה של מרקל. הורסט היה המנהיג הגרמני הפעיל ביותר בכל הקשור להגבלת זרם הפליטים המגיעים לגרמניה, והוא לא היסס להתעמת עם מרקל גם באופן פומבי על רקע זה.

לאור כל האמור לעיל, "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ שנערכה ב-17 במרץ 2017 הייתה טעונה ממילא - לא רק בגלל האמירות של מרקל כלפי טראמפ לאחר הבחירות, וכן גם לא על רקע דבריו של טראמפ על מעמדה של גרמניה באירופה ועל מנהיגותה של מרקל. ועם זאת, לגרמניה היו ציפיות גבוהות מהביקור הן בתחומים הנושקים לענייני כלכלה ומסחר ההדדי, והן בתחומים הקושרים לזירה הבינלאומית. מילת-המפתח הייתה "הסתגלות גרמנית לאור השינויים המתחוללים בזירה האמריקאית". אלא שהתברר, שהמפגש בין מרקל לטראמפ היה סוג של דו-שיח בין חרשים, ולא רק בגלל שטראמפ באמת לא שמע את שאלתה של מרקל בנוגע ללחיצת-היד שלא התקיימה כמקובל, וזאת בשל הרעש של העיתונאים שהיו בקרבתם.

תילי-תילים של מילים נכתבו ונאמרו ברחבי-העולם על האירוע הקטן הזה. אחדים מכלי-התקשורת בגרמניה ציינו, ש"טראמפ אותת למרקל מי הבעל-בית האמיתי כאן". אחדים מהעיתונאים האמריקאים מיהרו לציין שטראמפ הוא "בריון" לעומת מרקל "המנומסת והעדינה". בתקשורת הבינלאומית טענו שטראמפ "השפיל" את מרקל. עיתונאים רבים אף הביעו פליאה על נוכחותה של איוונקה טראמפ שהתיישבה לצידה של אנגלה מרקל במהלך פגישת-עבודה שנערכה בין המשלחת הגרמנית לנציגי הממשל האמריקאי. הנקודות הקטנות האלה הראו בעליל על הבדלים סגנוניים גדולים בין שני האישים האלה, שהם בלתי-ניתנים לגישור כפי שיתברר בהמשך.

אנגלה מרקל ודונלד טראמפ מייצגים שתי תפיסות-עולם שונות לחלוטין: מרקל מאמינה בגלובליזציה, בגבולות-פתוחים ובקליטת מהגרים. טראמפ יודע שהעקרונות הללו ניתנים ליישום רק אם הם באמת משרתים את האינטרס האמריקאי העליון על-פי ראות-עיניו. בעיני מרקל, העקרונות הללו מאפשרים לגרמניה לפרוץ את גבולותיה הכלכליים לעבר אפיקים מבטיחים במדינות הרחוקות מהסביבה האירופאית, משום שחוזקה הכלכלי של גרמניה משפיע באופן מיידי על מעמדה הבכיר בזירה האירופאית. במאמר מוסגר אפשר לציין, שאם ארה"ב הייתה נוקטת רק חלקיק מהמניפולציות הכלכליות שגרמניה נוקטת ברחבי-העולם, מצבה הכלכלי של ארה"ב היה שונה לחלוטין ממה שהוא כיום. גרמניה של מרקל רוצה להמשיך להכתיב את הטון הכלכלי והפוליטי באירופה כולה, משום שבידוד גרמני בתוך אירופה אינו מבשר טובות לאף אחד. מכאן נובעת הרגשנות הגדולה של מרקל בכל הקשור ל"איחוד האירופאי". אין תמה איפה, שמרקל נוהגת לבטא את צמד-המילים "אנחנו האירופאים" ולא "אנחנו הגרמנים" גם בהקשרים פנימיים.

בהתאם לפרסומים שיצאו לאחר הפגישה בין מרקל לטראמפ, התברר ששני נושאים עיקריים עלו בשיחותיהם: 1) המשבר באוקראינה. 2(המאבק בטרור האסלאמי הרדיקלי. אולם, על חתרנותה של רוסיה באירופה ועל מדיניותו של פוטין, כנראה שהנושאים המרכזיים הללו, בעיני גרמניה, לא עלו לדיון במהלך פגישתם. מאידך, מרקל הודיעה שהיא מוכנה להעלות את תקציב-הביטחון ל-2 אחוזים מהתל"ג, וזאת כחלק מההיענות הגרמנית לדרישה של טראמפ שהמדינות החברות בנאט"ו צריכות לשאת בכול העלויות הכרוכות בכך. מרקל חשבה שהדבר יספק את טראמפ. מקורות בגרמניה דיווחו שמרקל אפילו ציפתה לסוג של הכרת-תודה מצד טראמפ על היענותה לדרישותיו. אלא, שיום לאחר הפגישה שנערכה בבית-הלבן, טראמפ פרסם הודעה בטוויטר, שגרמניה חייבת "סכום אדיר" לנאט"ו. שעות אחדות לאחר מכן, שרת-ביטחון של גרמניה, אורסולה פון דר ליין, פרסמה הודעה שלגרמניה אין חובות כספיים לנאט"ו. ובכן, היחסים בין גרמניה לארה"ב חזרו לנקודת-ההתחלה כאילו "הפגישה ההיסטורית" בין מרקל לטראמפ, מעולם לא התקיימה.

דוברים גרמנים רמזו, לפני הפגישה עם טראמפ ובעיקר לאחריה, שהיחסים החמים והמיוחדים בין מרקל לאובמה לא יחזרו על עצמם בעידן טראמפ. אחדים מכלי התקשורת בגרמניה טענו שטוב שהפגישה עם טראמפ הסתיימה כפי שהיא הסתיימה, משום שהתוצאה הייתה יכולה להיות גרועה יותר. דוברים אחרים מסרו שהביטחון-העצמי הגרמני ירד לממדים מציאותיים יותר על-פי המגבלות שטראמפ מציב לגרמניה. אין כאן רק הבדלים עקרוניים במדיניות, אלא יש כאן הבדלים מנטאליים עמוקים בלתי-ניתנים לגישור. ועם זאת, עד שגרמניה תתארגן על עצמה מבחינה ביטחונית וכלכלית באמצעות בריתות אזוריות ובינלאומיות, ברור לחלוטין לזרם המרכזי בגרמניה שלארה"ב אין תחליף נאות כרגע. גרמניה, בדומה לישראל, מחפשת יחסים מיוחדים עם סין, יפן והודו. מאידך, ארה"ב לוטשת עיניים לא רק למדינות הללו, אלא גם למדינות אירופאיות שהפכו בעיני ארה"ב "לגרורות גרמניות". על-פניו נראה שטראמפ הפך את העימות הכלכלי המוצדק מול גרמניה, לעימות שיש לו היבטים רבים המשרתים את המשימה העיקרית של טראמפ. דהיינו, כלכלה זו "משימה לאומית" - כפי שגרמניה עשתה למדינות אחרות במהלך העשורים האחרונים בעזרת מניפולציות כלכליות ומסחריות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ - דו-שיח של חרשים", מגזין המזרח התיכון, 23 במרץ 2017.

Saturday, February 25, 2017

ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב

ועידת מינכן לביטחון שהתקיימה באמצע חודש פברואר 2017, נערכה זו הפעם ה-53 על אדמת גרמניה. לביטוי "ועידת מינכן", מבחינה היסטורית, יש משמעות עצומה על אירופה משום שהוא מתייחס לוועידת הפסגה שנערכה ב-29 בספטמבר 1938 בין אדולף היטלר לבין נוויל צ'מברליין בה נדונה דרישתה של גרמניה הנאצית לספח את חבל הסודטים שהיה בריבונותה של צ'כוסלובקיה. הוועידה, בה השתתפו גם צרפת ואיטליה וללא השתתפותה של צ'כוסלובקיה, קבעה שהצבא הגרמני יוכל להשלים את סיפוח החבל עד ה-10 באוקטובר 1938, וכי צ'כוסלובקיה מחויבת למסור את השטחים הללו לא יאוחר ממועד זה. עם חזרתו של צ'מברליין לבריטניה, הוא הכריז ב-30 בספטמבר 1938 כי בעקבות ההסכם שנחתם בין הצדדים, הושג "שלום בזמננו". מדיניות הפיוס כלפי היטלר שכפי שהופגנה בוועידת מינכן הוכחה כשגויה מן היסוד וכי ועידה זו הייתה אחת מהסיבות שהובילו למלחמת-העולם השנייה. מאז, הביטוי "ועידת מינכן" הפך לכינוי המבטא פייסנות חסרת-אחריות כלפי מנהיגים תוקפניים.

מאחורי קיומה של "ועידת מינכן לביטחון", עומד תרגיל תודעתי גרמני מכוון, שנועד להפוך ביטויים שליליים הקושרים למשטר הנאצי, לביטויים שיש בהם פרשנות המתאימה ל"גרמניה החדשה" שצצה לפתע פתאום לאחר תבוסתה ב-1945. ועידה זו שהחלה ככינוס פרטי של אקדמאים וחוקרים גרמנים יחד עם עמיתיהם ממדינות מערביות אחדות, הפך עם השנים לאחר מהכנסים לענייני ביטחון מחשובים בעולם. ככול שחשיבתו גברה, כך המעורבות הממשלתית של גרמניה גברה באמצעות מימון נידב מאוד של הכנס, של אורחי הכנס ושל המחקרים המתבצעים בשם המסגרת הכללית של הוועידה. מכינוס של אקדמאים, הוועידה הפכה למפגש בינלאומי מרשים של מנהיגים בכירים מאוד מעשרות מדינות המקיימים דיונים ומפגשים בלתי-פורמאליים בין מדינה אחת לרעותה ללא המגבלות של המתחים השוררים בזירה הבינלאומית. במסגרת הדיונים "האקדמיים" הללו, גרמניה יכלה לנהל מפגשים מדיניים בלתי-פורמאליים, לכאורה, על-מנת לקדם את האינטרסים שלה שיש בהם "מעטפת כלכלית" המשמשת כלי-פוליטי שנועד להטמיע את הרעיון על היותה גרמניה מעצמה בינלאומית מובילה. מאז איחוד גרמניה באוקטובר 1990 והפיכתה של ברלין לבירת המדינה המאוחדת, גרמניה חותרת בהתמדה לא רק לעצב את "איחוד-האירופאי" על-פי המתווה הגרמני, אלא גם להפוך את "האיחוד-האירופאי" לכלי בו גרמניה משפיעה על הזירה הבינלאומית בהתאם לשאיפותיה. כמו תמיד, גודלה של המדינה הגרמנית ועוצמתה הכלכלית, אף פעם לא סיפקו את המאוויים האמיתיים של הלאומנות הגרמנית הנעטפת - בעשרות השנים האחרונות - בהרבה מלל "ליבראלי" ו"גלובאלי". כשמשתמשים בביטוי "גלובליזציה" יותר מידי פעמים בכל נושא ועל כל נושא, כנראה שמנסים להסתיר משהו.

"ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017 הייתה שונה מזו שהתקיימה שנה קודם לכן. הבעיות הבינלאומיות הגדולות שלא מצאו את פתרונן בפברואר 2016, קיבלו משנה-תוקף נוסף בשל שינויים הנראים לפי-שעה כ"שינויים טקטוניים" המשפיעים על הזירה הבינלאומית ועל מאזן-כוחות הבינלאומי. למעשה, אפשר לציין, שהחרדה האירופאית גברה בעיקר לאור בחירתו של דונלד טראמפ בארה"ב והצהרותיו הרדיקליות כלפי הקהילה הבינלאומית בשלל נושאים ועניינים - החל משינויים נדרשים בנאט"ו ועד לביקורתו בנוגע ליחס הסלחני של הקהילה הבינלאומית כלפי איראן. החרדה הזאת הקיפה בעיקר את המדינות האירופאיות שנאלצו להתמודד עם מה שנראה כנחישות ובחישה פוליטית רוסית באירופה מול הסרת המטרייה הביטחונית האמריקאית מעל אירופה המערבית - כפי שזו עוצבה מאז שנת 1945. במסגרת הזו, "ועידת מינכן לביטחון" שהתקיימה בפברואר 2017, היוותה למעשה סוג של תרפיה קבוצתית של מדינות המערב המצפות ומייחלות להמשכו של "הסדר הישן" עד שאירופה "תעמוד על הרגליים" - אם בכלל. הדריכות הכללית של המשתתפים בכנס לנאומו של סגן-הנשיא האמריקאי, מייק פנס, היוותה אות ברור לכך שאין זה משנה כלל מי מכהן כנשיא של המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב עדיין מהווה סוג של מגדלור שעל-פיו מנווטים בזמן במרחב. כך גם ביחס כלפי רוסיה, כך גם לגבי איראן ובוודאי גם לגבי אירופה.

כאשר שר-החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, דיבר בוועידה על "סדר עולמי חדש פוסט-מערבי", כוונתו הייתה לחלוקה מחדש של העולם לאזורי-השפעה באמצעות "יחסים מכובדים ופרגמאטיים" עם ארה"ב. רמז ברור לכך שלרוסיה יש אינטרסים מובהקים ברחבי היבשת האירופאית - לחרדתם של האירופאים. לדידם, עידן "פוסט מערבי" משמעתו הגמוניה רוסית באירופה על-פי התכתיב הרוסי. על כן, ההצהרה של סגן-הנשיא האמריקאי על המחויבות האמריקאית המפורשת והעמוקה לברית-נאט"ו, הפחיתה מעט מעוצמתו של הביטוי "עידן פוסט-מערבי" על-פי המושגים המעורפלים של רוסיה של פוטין. גם אנגלה מרקל לכאורה הביעה נאמנות עמוקה לארה"ב משום ש"אירופה זקוקה לארה"ב לנוכח הטרור האסלאמי ולנוכח השאפתנות רוסית". אך מאידך, מרקל טענה בוועידה ש"האסלאם אינו מקור לטרור" למרות שמיליוני טרוריסטים מוסלמים הפרושים ברחבי-העולם לא יסכימו איתה. ככה זה בגרמניה של מרקל. ובכן, האם אירופה יכולה להסתדר ללא המטרייה האמריקאית?

גרמניה של מרקל חושבת שכן בעיקר לאור בחירתו של טראמפ לנשיאות האמריקאית שזעזעה עד היסוד את אמות-הסיפים הרעועים של האיחוד-האירופאי בעקבות פרישתה של בריטניה מהאיחוד. האם לגרמניה יש תפיסת ביטחון קוהרנטית בנוגע לגרמניה, לאירופה ולמקומה של גרמניה בזירה האירופאית? תלוי את מי שואלים. אולם מתוך הכוונות וההצהרות של בכירים גרמנים, אפשר לשרטט קווים עיקריים בתפיסה הביטחונית של גרמניה שחלקם אולי נראים סותרים, אך הכיוון פחות או יותר ברור.

כך למשל, גרמניה מתכננת לבנות צבא גרמני בסדר-גודל של יותר מ-200,000 חיילים עם כוח-עזר אזרחי מקצועי של יותר מ-61,000 אזרחים עד לשנת 2024. זה  עניין של 7-6 שנים בסך-הכל. כבר במהלך השנים האחרונות, גרמניה עשתה מאמץ לגייס כוח-אדם איכותי באמצעות פרסומות בטלוויזיה ובאמצעות מסעות-הסברה בבתי-הספר התיכוניים על האפשרויות העומדות לרשותם של צעירים הבוחרים בקריירה צבאית. גרמניה רוצה להקים "צבא אירופאי" עם שפה אחת ועם אחידות באמצעי הלחימה של כל החברות באיחוד-האירופאי. ועם כל זאת, עד לשנת 2017, גרמניה הקדישה רק 1.2 אחוזים מהתל"ג שלה לתקציבים צבאיים וביטחוניים - נושא הזוכה לביקורת רבה מצד הממשל האמריקאי החדש, משום שארה"ב, לדעת רבים בממשל, משקיעה ממון רב באירופה, וזאת ללא כל התמורה הולמת ומקבילה מצד מדינות אירופאיות עשירות כדוגמת גרמניה וצרפת. לפיכך, בשל הגישה האמריקאית החדשה, המחשבות על הקמתו של "צבא אירופאי" תעבורנה למצב של האצת התוכניות האופרטיביות, שבשלב הראשון יוקם כוח-צבאי שיעבוד עם נאט"ו, ולאחר מכן ה"צבא האירופאי" יתפתח על-פי השינויים הגיאו-פוליטיים באירופה ובזירה הבינלאומית. במילים אחרות, בחירתו של טראמפ, למרות דבריו מרגיעים של מייקל פנס, האיצה במידה רבה את ההיערכות הצבאית החדשה של גרמניה באירופה. אולם, התהליך הזה כנראה יהיה ארוך מאוד - ועם התנגדויות אזרחיות רבות במדינות השרויות במשבר כלכלי.

ובכן, האם אירופה, גם בעוד 10 שנים, תוכל לעמוד לבדה ללא המטרייה האמריקאית? ספק רב. אך התוכניות הגרמניות ברמה הצבאית הן ארוכות טווח תוך-כדי חיפוש אחרי בעלי-ברית משמעותיים בזירה הבינלאומית בשל מה שנראה כ"התכנסות אמריקאית פנימה" בעידן של הנשיא טראמפ ואולי גם לאחריו. במסגרת הזו, שהחלה לפני יותר מעשור, גרמניה מעורבת צבאית במקומות שונים ברחבי-העולם - החל במאלי וכלה בסיוע צבאי-הדרכתי לכוחות הכורדיים שבעיראק. גרמניה, כחלק מהכשרת-הלבבות של האוכלוסייה הגרמנית ושל הקהילה הבינלאומית, אפילו מתנדבת ליטול חלק במשימות הצבאיות הללו עם כל העלויות הכרוכות בכך. וזאת, משום שהניסיון הצבאי הנצבר בזירות האלה, יעצב את הצבא הגרמני למשך שנים רבות וארוכות. יתרה מזאת, הנושא הביטחוני ובניית הצבא הגרמני אינם יורדים מסדר-היום הלאומי. כך למשל, שרת-הביטחון הגרמנית, ד"ר אורסולה פון דר ליין, מופיעה בטלוויזיה בתדירות שאינה אופיינית למדינות דמוקרטיות אחרות. כמובן, שהדיבורים הביטחוניים עטופים בחשיבה "כלל אירופאית" ובשם "אירופה", אך ברור לרבים בזירה האירופאית ששילוב של עוצמה כלכלית עם עוצמה צבאית עלולים להכתיב מדיניות שיש בה סוג של כפייה מסוכנת שתתבטא פעם נוספת בהשתלטות גרמנית על אירופה - אלה שהפעם זה יהיה באמצעות שימוש בערכים "אירופאים" לכאורה.

גרמניה הצליחה להכתיב מדיניות כלכלית על אירופה במהלך השנים האחרונות. היא גם הצליחה להכתיב מדיניות הגירה בניגוד לדעתן של מרבית המדינות החברות באיחוד-האירופאי. היא ניהלה רומן מסוכן עם הרודן הטורקי ארדואן על חשבון מדינות אחרות באירופה. והיא גם עלולה להכתיב מדיניות הרפתקנית צבאית על "האיחוד האירופאי" כחלק מהרצון האינהרנטי של גרמניה לראות את עצמה שוות-ערך במעמדה לעומת מעצמות אחרות. אולם עד שזה יקרה, שר-החוץ החדש של גרמניה, זיגמר גבריאל, מנסה לקדם במלוא-המרץ יחסים מיוחדים עם סין במטרה להחליף את "המטרייה האמריקאית" - כבר בעידן הנוכחי של הנשיא טראמפ. מסגרת הזוייתכנו שינויים גם בנוגע ליחסים עם ישראל. אולם, בחודש ספטמבר 2017, יערכו בחירות כלליות בגרמניה - ועד אז הרבה דברים יכולים להשתנות בזירה הגרמנית. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ועידת מינכן - התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב", מגזין המזרח התיכון, 23 בפברואר 2017.