לאן חותר בשאר אל-אסד

באמצע אפריל 2010 התפרסמו ידיעות אחדות בתקשורת הבינלאומית על כך שסוריה העבירה לידי חיזבאללה טילי סקאד היכולים לפגוע בכל נקודה בישראל. מעבר לאיום המוחשי הנשקף לעורף הישראלי בשל כך, יש כאן אקט סימבולי בעל-משמעות רבה, שכן זו הפעם הראשונה שארגון טרור כלשהו מחזיק בטיל בליסטי הנמצא בדרך-כלל בידי צבאות מדינתיים. יתרה מזאת, איראן וסוריה מנסות יחדיו להפוך את חיזבאללה לאוגדה אינטגרלית כחלק מהמערך הלוחם של הציר הרדיקלי שיבוא לידי ביטוי בשעת-מבחן בעתיד. החשיבה האסטרטגית הסורית מתייחסת בעיקר לגורלה של לבנון כישות ריבונית שתהא בשליטתה המלאה, בעוד שהחשיבה הטקטית האיראנית מתייחסת לחיזבאללה ככוח צבאי קדמי שיעמוד לרשותה של איראן עם זו תותקף בידי ישראל או ארה"ב בשל תוכנית הגרעין האיראנית - המעוניינת להציג בפני הזירה הבינלאומית עובדות מוכחות בשטח במהירות האפשרית.

בנקודה זו ובנקודות נוספות מתלכדים האינטרסים של סוריה ואיראן הן ביחס ללבנון ועתידה, והן ביחס לישראל וליכולותיה הצבאיות. לפי שעה, סוריה רואה באיראן את המשענת האסטרטגית שלה לטווח-הארוך בכל הקשור לעימות עתידי עם ישראל. אם לאיראן תהייה יכולת גרעינית, סוריה תוכל לנהל את מדיניותה כלפי ישראל וכלפי לבנון ביתר-תוקף ובהחלטיות רבה יותר, וזאת ללא קשר ישיר לשאלת עתידה של רמת-הגולן, שכן בכך ניתן יהיה להגשים את "החזון הערבי" על-פי המתווה הסורי - משום שסוריה היא "הלב הפועם של העולם הערבי" על-פי התפישה האידיאולוגית השוררת בקרב האליטה הפוליטית של סוריה.

קיימים שני אינטרסים עיקריים במדיניות הסורית מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. א) על-פי הראייה הסורית המסורתית, לבנון היא חלק אינטגרלי מסוריה. זהו אינטרס עליון הדומה בחשיבותו לתפקידה של סוריה בעיצוב הלאומיות הערבית החילונית במזרח-התיכון. ב) השרידות השלטונית של העדה העלווית בסוריה. אין אדם עלווי אחד המתגורר בסוריה שאינו יודע מה יעלה בגורלה של העדה אם וכשאר בשאר אל-אסד ייעלם לפתע בשל אירועים פנימיים או בגלל לחצים בינלאומיים. לאור כל זאת, בכל הנוגע ל"התהליך המדיני עם ישראל", נושא זה משמש כעניין טקטקי בלבד - במשמעות של מנוף להשגת יעדים חשובים הרבה יותר שיש להם ניחוח אסטרטגי ארוך-טווח. קבלת רמת-הגולן ללא שליטה סורית ישירה בלבנון וללא הבטחות ברורות הנוגעות לשלומה של העדה העלווית ולהבטחת המשך שלטונה, אינה מועילה לאינטרסים הסוריים על-פי ראייתו של בשאר אל-אסד, וזאת בהתאם לחזון ההיסטורי עליו מתחנכים סורים רבים מאז סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת.

את ההתנהלות הסורית של החודשים האחרונים אי-אפשר לנתק מההתנהלות המדינית אמריקאית של ממשל אובמה בנוגע למזרח-התיכון ובנוגע לעולם-המוסלמי. מחד גיסא, ממשל אובמה מקרין חולשה אידיאולוגית כלפי הגורמים הרדיקליים במזרח-התיכון, ומאידך הממשל מפגין קשיחות בלתי הגיונית כלפי ישראל. מעבר לתחושות של "חרדת הנטישה" ו"העלבון העמוק" השוררים בישראל לאור מדיניותו של הנשיא אובמה, קיימת תחושה (לא בלתי הגיונית) בקרב מדינות אחדות בעולם-המוסלמי, שהמצב הנוכחי מאפשר למדינות מוסלמיות אחדות לנהל מדיניות רדיקלית עקבית יותר על חשבון המדינות המוסלמיות המתונות. לפיכך, מבחינתה של סוריה המצב הנוכחי מעניק לה הזדמנות לפעול בשני מישורים מקבילים: א) לנהל סוג של "שיח תקין" עם מדינות אירופה ועם ארה"ב. ב) להמשיך ולחזק את ארגון חיזבאללה גם באמצעים צבאיים בעלי-משקל, למרות "השיח התקין" המתנהל לכאורה עם גורמים מערביים.

על-פי הראייה הסורית, המגעים החמים שהתנהלו עם ארה"ב מהלך השנה האחרונה, לא היוו בהכרח איתות בולט לעין לחדול מלהעניק ציוד צבאי לחיזבאללה או לצמצם את התיאום האסטרטגי בינה לבין איראן. אדרבה, המגעים בין גורמים מערביים לבין הנשיא בשאר אל-אסד דרבנו את סוריה לנקוט בגישה תקיפה יותר הן כלפי לבנון והן כלפי ישראל. כאשר התברר לאישים לבנוניים מתונים שהחיזור האמריקאי אחרי בשאר אל-אסד נובע משינוי אידיאולוגי עמוק ורחב, אחדים מהם חיפשו נתיבים כדי לעלות לארמון הנשיאות בדמשק במטרה להתאים את המציאות הלבנונית לשינויים שנכפו על המזרח-התיכון בשל מדיניותו החובבנית של ממשל אובמה כלפי סוריה ואיראן. יוצא מכך, ששתי מדינות קטנות (ישראל ולבנון), שאינן מהוות איום ישיר על שכנותיהן, שילמו מחיר מופקע על הימוריו של הממשל האמריקאי הנוכחי של 2010. במילים אחרות, הכוונה הסורית לספק טילי סקאד לחיזבאללה, השתלבה יפה באסטרטגיה הכוללת של סוריה בנוגע לישראל ובנוגע ללבנון, וזאת בהתאם ל"הבנה" הסורית שהתגבשה לנוכח השינויים בגישה האמריקאית כלפי העולם-המוסלמי. לאור המתיחות המלאכותית בין ישראל לארה"ב שנוצרה בשנה האחרונה, מנהיגים לבנונים שיערו (ועדיין משערים) שארה"ב נטשה את ישראל. לדעתם, אם זו ההתנהגות של ארה"ב כלפי בעלות-בריתה, אזי המסקנה המתבקשת היא שלבנון זקוקה לסוריה כדי לייצב את המדינה ולרסן את חיזבאללה, ובכך למנוע גלישה למלחמת-אזרחים נוספת - איומה מקודמתה. מהעבר השני, סוריה רוצה לקבל את רמת-הגולן ללא כל תמורה מצידה, אך מאידך היא גם רוצה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון.

ביטול פגישת הפסגה במצרים
ההתקרבות בין ארה"ב לסוריה והחלטתו של ממשל אובמה להציב מחדש שגריר אמריקאי בדמשק, עוררו באיראן חששות כבדים בנוגע לכוונותיה האמיתיות של סוריה בזירה המזרח-תיכונית. במהלך החודשים האחרונים נערכו ביקורים דחופים של אישים איראנים בדמשק וניתנו הצהרות פומביות, כמעט מידי יום, שציינו את הקשר האסטרטגי העמוק בין שתי המדינות. כך למשל, סוכנות הידיעות האיראנית טרחה לדווח ב-22 באפריל 2010, על שיחתם של נשיאי איראן וסוריה שנערכה יום אחד לפני כן. במהלך השיחה הטלפונית, אחמדינג'אד טרח לציין באוזני הנשיא הסורי כי "כל עוד אנחנו עומדים זה לצד זה, האויבים יישארו מובסים", וכי "היחסים בין שתי המדינות מהווים דוגמא ומופת (לשאר העולם)". אי-אפשר לנתק את השיחה הזו ללא הקשר הישיר לשני אירועים חשובים שהתחוללו בסוריה ובאיראן.

א. ב-22 באפריל 2010 החל תרגיל צבאי איראני בשם "הנביא הגדול" לציון 31 שנה להקמתן של משמרות המהפכה האיראניות.

ב. לאור הידיעות שהתפרסמו בנוגע להעברתם של טילי סקאד מסוריה לחיזבאללה, הייתה אמורה להתקיים ב-22 באפריל 2010 פגישת פסגה דחופה בין מנהיגי מצרים, סעודיה וסוריה כדי לדון במתיחות האזורית החדשה שנוצרה בשל כך. אלא, שעל-פי מיטב הידיעות שהגיעו ממצרים וסעודיה, התברר כי הנשיא הסורי "קיבל רגליים קרות" והוא ביטל את הפגישה החשובה בשארם אל-שייח' - פגישה, שהיה יכול לאותת למערב על כוונותיה "המתונות" של סוריה.

ביטול הפגישה במועד הנוכחי אולי נגרם בשל הלחץ איראני. ויחד עם זאת, סביר להניח שבשאר אל-אסד עדיין משער שהקשר עם איראן יניב לו בעתיד פירות רבים יותר וטובים יותר מאשר הקשר עם מצרים וסעודיה המתונות. אלא, שההחלטה על קיום הפסגה המיוחדת, ולאחר מכן ביטולה, מראים בעליל שבשאר אל-אסד נמצא בלחץ הגורם לו לעיתים קרובות לאבד את שיקול-הדעת התקין בדומה להתנהגותו של המלך חוסיין ערב מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המדיניות החובבנית של בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2010.