התקשורת הישראלית והמעורבות הרוסית בסוריה

מאז אמצע חודש ספטמבר 2015, דומה היה שהתקשורת הישראלית נכנסה להיסטריה מוחלטת לנוכח הידיעות המרעישות על כניסתם של כוחות-צבאיים של רוסיה לתוככי הממלכה המתפוררת של בשאר אל-אסד. ההיסטריה התקשורתית הזו ניהלה את עצמה כאילו אנו חיים בשנות ה-70 של המאה הקודמת מול בריה"מ הגדולה והמאיימת הדופקת בשעריה של מדינת-ישראל. גם הפגישה בין נתניהו לפוטין שנערכה ב-21 בספטמבר 2015 - על רקע המעורבות הצבאית הישירה של רוסיה בסוריה -  תוארה בידי אחדים מאמצעי-התקשורת הישראלית כ"מפגש בין הדוב הרוסי לבין הנמלה הישראלית". מחד גיסא, התקשורת הישראלית ברובה נוטה לזלזל ביכולותיה של ישראל. ומאידך, ההתרחשויות הבינלאומיות מסוקרות כאילו העולם כולו סובב סביב ישראל  לטוב או לרע - אך בעיקר לרע.

שתי המגמות הקוטביות הללו מראות בעליל שיש לנו בעיה רצינית מאוד מבחינה תקשורתי משום שהתקשורת הישראלית עסוקה ביצירת היסטריה ציבורית תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מידיעות ותהליכים בינלאומיים המתרחשים בסביבה הקרובה והרחוקה לנו. לצד כל זה, גם האמירות הפומביות של אלה המתיימרים לייצג את "האופוזיציה" הישראלית, מקבלות ממד של היסטריה תקשורתית, הרבה מעבר לערכן האמיתי, שאינן משרתות כלל את מכלול האינטרסים של הציבור הישראלי - ראו ערך "יצחק הרצוג" שהפך בשבועות האחרונים לליצן פוליטיבשירות אחדים מכלי התקשורת בישראל.

התקפה רוסית ראשונה בסוריה - עשרות אזרחים הרוגים

הקו המלווה את מרבית משדרי-החדשות בישראל נוטה להיות מתלהם והיסטרי. אפילו "אות-הפתיחה" של החדשות המרכזיות של ערוץ 2 נתפס בעיני רבים כאלים ותוקפני. לצד כל זה מתלווה מלל אין-סופי הגולש לעיתים קרובות לברברת צעקנית ומיותרת הנמתחת לעיתים קרובות ליותר מ-80 דקות מידי יום. למרות "מריחת-הזמן" הזו, די נדיר (נדיר מאוד) לראות דיון ענייני האמור לשרת את הציבור בשפה ראויה, עניינית וברמה גבוהה. הקו המרכזי הזה, מלווה באופן-בולט גם את משדרי-הבוקר של ערוצי הטלוויזיה בישראל - וזאת בניגוד גמור למה שמתחולל ברחבי-העולם גם במקומות יותר "סוערים" מישראל. העניין הזה מוביל אותנו למקבילה המתלהמת של הטלוויזיה הישראלית - שהיא הטלוויזיה הרוסית הפועלת תחת משטרו של פוטין.

ב-30 בספטמבר 2015, הפרלמנט הרוסי אישר לפוטין להפעיל כוחות-צבאיים בסוריה. הדגש בהחלטה הרוסית היה על התקפות אוויריות בלבד ולא על שימוש בכוחות קרקעיים של הצבא הרוסי על אדמת סוריה. שעות אחדות לאחר ההחלטה הזו, מטוסים רוסים תקפו מטרות בחאלב, בחומס ובאזור מחוז לטקיה. הכותרת הרשמית של רוסיה להתקפות הללו הייתה "מלחמה בארגון המדינה-אסלאמית". אלא, שהארגון הזה עדיין לא מהווה איום ממשי באזורים האלה. מי שפועל באזורים האלה הם ארגונים הנתמכים בידי סעודיה ומדינות-המפרץ וכן ארגון "ג'בהת אל-נוסרה" המזוהה יותר עם ארגון "אל-קאעידה" מאשר עם ארגון "המדינה האסלאמית". רוסיה טענה שהיא פועלת בסוריה על-פי החוק הבינלאומי משום שהיא הוזמנה על-ידי המשטר הסורי לפעול בסוריה. וזאת, בניגוד גמור לפעילותה של "הקואליציה האמריקאית" הפועלת בסוריה ללא הסכמתה המופרשת של הממשלה החוקית של סוריה. במקרה הזה, רוסיה צודקת לחלוטין. אלא של"צדק" הזה יש גם מחיר עתידי משום שאם נפגעו אזרחים חפים-מפשע בהתקפות הרוסיות - כפי שאכן קרה בעיר חאלב  - אפשר יהיה לתבוע בכירים רוסים על הפרה של החוק-הבינלאומי העוסק בדיני-מלחמה. סביר להניח שתביעות כאלה יוגשו בעתיד הקרוב על-ידי ארגונים סורים הפועלים באירופה ובארה"ב.

מעבר להיבט הזה, ההתקפות הרוסיות שנערכו ב-30 בספטמבר 2015, חשפו פעם נוספת את המניע העיקרי של רוסיה להגביר את פעילותה הצבאית בסוריה. לפוטין ברור לחלוטין שללא אסד וללא השליטה העלווית ברצועת החוף המשתרעת מהעיר טרטוס ועד לצפון העיר לטקיה, רוסיה לא תוכל להפעיל את הנמל החשוב שלה בטרטוס המשרת את הצי הרוסי הפועל בים השחור. סביר להניח שגורלו האישי של אסדאינו מעניין באמת את פוטין. רוסיה רוצה בעל-ברית נאמן בסוריה שיכבד את ההסכמים שנחתמו עם בריה"מ לשעבר, מאז שנת 1971, בנוגע לנוכחות הרוסית המשמעותית בנמל טרטוס - שהפך עם הזמן לבסיס-ימי אסטרטגי עבור רוסיה. אין תימה איפה, שבהצהרות הרשמיות של רוסיה בנוגע למעורבותה במשבר המתחולל בסוריה, הושם דגש על ביטוי "הממשלה הסורית" - שהוא ביטוי מרומז לעדה העלווית ולשליטתה על אזור-החוף בו שוכן נמל טרטוס. פוטין, באופן הזה, הפך את אזור-החוף של סוריה למקום-בטוח עבור העדה העלווית כולה ועבור האינטרסים האסטרטגיים של רוסיה במזרח-התיכון. בעניין הזה, בנקודות אחדות, אפשר למצוא קווי-השקה בין האינטרסים של רוסיה לבין האינטרסים של ישראל בעיקר בכל מה שקשור לאזור רמת-הגולן.

שעות אחדות לאחר ההתקפה הרוסית שנערכה באזור העיר חאלב ה-30 בספטמבר 2015, נודע על עשרות אזרחים חפים-מפשע שנהרגו בעקבות המהלך האווירי הרוסי. כמובן שבערוצי הטלוויזיה ברוסיה לא נאמר על כך דבר. באחת מתחנות הטלוויזיה הפופולאריות של רוסיה -Planeta RTR  - המשדרת בשפה הרוסית גם לקהילות מעבר-לים, נערך דיון מיוחד שעסק ב"מלחמה של רוסיה נגד ארגון המדינה -האסלאמית", וזאת לאור הפעילות האווירית ההתקפית שנערכה באותו יום. לאורך כל הדיון הופיעה כותרת בתחתית המסך שהסבירה לצופים ש"רוסיה נלחמת בארגון המדינה-האסלאמית". על-מנת להבין את הלוגיקה שעומדת מאחורי הפעילות הרוסית הנוכחית, אחד מהמשתתפים בדיון הסוער טען ש"סוריה בעצם היא המקור של הנצרות הרוסית". לפיכך, לטענתו, לפעילות הצבאית בסוריה יש היבט היסטורי משום שמדינה זו מהווה חלק מהמארג התרבותי-הדתי של אמא רוסיה. היה אפשר להבין מדבריו שסוריה בעצם שייכת לרוסיה מבחינה היסטורית, וכי הפעילות הצבאית בסוריה נועדה גם כדי "להציל את העולם-הנוצרי כולו". אתם יכולים להיות בטוחים שהרבה מאוד צופים רוסים קנו את הסיפור האווילי הזה - וזאת למרות שהוא המתכוון לטורקיה ולא לסוריה. במילים אחרות, "הדוב הרוסי" לא השתנה לפחות בדבר אחד - בתעמולה. זה כל מה שנותר מבריה"מ הגדולה והמאיימת של שנות ה-70 של המאה הקודמת. כאשר רוסיה תגמור להרוס את סוריה, הכתובת היחידה לשיקומה של סוריה תהייה, כמו תמיד, ארה"ב. עד אז, רבים בעולם מקווים, שבארה"ב יהיה נשיא קצת יותר מחובר למציאות הבינלאומית מהנשיא הנוכחי של 2015.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הישראלית והמעורבות הרוסית בסוריה", מגזין המזרח התיכון, 1 באוקטובר 2015.