אביגדור ליברמן מתחפש לזהבה גלאון

אולי הגיע הזמן להודות בכך, אולם אחד מהדברים הטובים שקרו עם הרכבתה של הממשלה החדשה - ממשלתו הרביעית של בנימין נתניהו - הוא, שאביגדור ליברמן אינו שר-החוץ של מדינת-ישראל. עדיין לא שכחנו את דבריו הברוטאליים בנוגע להתנהלותה של ממשלת-ישראל במהלך המלחמה בעזה בקיץ 2014. מי שהתחיל את המהלך נגד ראש-הממשלה לפני הבחירות האחרונות היה שר-החוץ לשעבר אביגדור ליברמן - שהתגבשה אצלו המחשבה שהוא המועמד הראוי ביותר לרשת את מקומו של בנימין נתניהו. ההתנהלות השערורייתית שלו במהלך מבצע "צוק איתן", מוססה לחלוטין את השיירים של תדמיתו הפוליטית בעיני כלל הציבור הישראלי.

הדיפלומט מספר 1 של מדינת-ישראל התנהג כמו תגרן פוליטי במשך שבועות ארוכים, וזאת במקום לייצג את מדינת-ישראל כהלכה באחת משעותיה הקשות. האם ליברמן באמת היה ראוי לייצג את מדינת-ישראל מול הקהילה הדיפלומטית הבינלאומית? האם באמת נתניהו שומר את תפקיד שר-החוץ עד שהפרימדונה של הפוליטיקה הישראלית ישתכנע שמקומו הראוי הוא עם הממשלה הנוכחית ולא נגדה? בנוגע לשאלה השנייה, אין לי מושג. בנוגע לשאלה ראשונה - התשובה היא ברורה ומובנת לאלה שלא הצביעו עבור מפלגתו. לאמירה הזו אין שום קשר לעניינים המשפטיים שהתנהלו נגד ליברמן לאורך שנים ארוכות. אנחנו אפילו כתבנו במגזין זה - מגזין המזרח התיכון - שההתנהלות המשפטית כלפיו הייתה התעמרות מבישה של המערכת המשפטית, וזאת ללא שום קשר לדעותיו הפוליטיות או למעשיו כשר-החוץ.

לאור תוצאות הבחירות האחרונות של מרס 2015, מסתבר שלאביגדור ליברמן, בדומה לשמאל הישראלי, אין מה למכור לציבור הישראלי. להזכירכם, מפלגת "ישראל ביתנו" זכתה ב-6 מנדטים בלבד בבחירות האחרונות. בבחירות של 2009 המפלגה זכתה ב-15 מנדטים, ובבחירות של 2013 המפלגה כבר ירדה ל-11 מנדטים. במילים אחרות, בתוך שש שנים המפלגה ירדה ב-9 מנדטים. על-פי האספירציות של אביגדור ליברמן, הוא היה צריך להיות "יורשו החוקי" של בנימין נתניהו, אלא שהתוצאות של הבחירות האחרונות הפכו את ליברמן לפוליטיקאי מריר שמרכולתו התכלתה במהירות בשל מעשיו ומחדליו בשנים האחרונות. ובכן, איך אפשר להסביר את הירידה התלולה הזו?

יהיו כאלה שיטענו שליברמן הוא "שמאלן" שמתחזה ל"ימני" משום שמאגר התומכים של המפלגה מגיע בעיקר מישראלים דוברי רוסית - שיש להם בדרך-כלל אלרגיה לאידיאולוגיה שמאלנית המריחה מסוציאליזם בנוסח הסובייטי. ירידת כוחה של המפלגה כנראה נובע מהתבגרותם של תומכיו שהפכו מעורים יותר בחיים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים של מדינת-ישראל בדומה לתהליכים שעברו על מרבית העדות שעלו לישראל ב-70 השנים האחרונות. סביר להניח שאביגדור ליברמן מבין את התהליך הזה העלול למוסס לחלוטין את מפלגתו לקראת הבחירות הבאות. זיהוי מפלגתי-עדתי יכול לעבוד עד שלב מסוים, אך לא מעבר לכך.

לפיכך, ליברמן החליט לשחק דווקא על המגרש "השמאלני" במטרה לזכות בכמה כותרות אוהדות בתקשורת הישראלית שאינה נוטה חסד עם בנימין נתניהו. במילים אחרות, האידיאולוגיה החדשה של ליברמן היא "להציק כמה שיותר לבנימין נתניהו" בעזרת הודעות פוליטיות הזויות המתחרות בהודעותיה הפוליטיות ההזויות של זהבה גלאון. הרי שניהם למעשה מתחרים על אותו מגרש פוליטי קטן ולא משמעותי במיוחד. ובכן, על-פי מה שנראה כרגע, שתי המפלגות האלה עלולות להיעלם לגמרי בבחירות הבאות משום שהן הפכו לבלתי-רלוונטיות למציאות השוררת בישראל ובמזרח-התיכון כולו. ליברמן כבר לא יכול לבנות על תמיכתה המובהקת של העיתונות הרוסית היוצאת בישראל, משום שבניהם ונכדיהם של עולי ברית-המועצות לשעבר מעדיפים תוצרת כחול-לבן בעברית.

יצחק הרצוג מגיב להתפטרותו טוני בלייר

במאמר מוסגר אנחנו חייבים לציין שהחלק השני של הסרט הדוקומנטרי של ענת גורן (ששודר ב-26 במאי 2015) קבר למעשה את דמותו של יצחק הרצוג כמנהיג עתידי של מדינת-ישראל וכנציג ראוי של מחנה השמאל בישראל. באופן עקיף, הסרט הזה עשה שירות גדול לאזרחי ישראל: התברר באופן מוחלט שהרצוג פשוט תלוש מהמציאות ואין לו כל יכולת להסיק מסקנות מתבקשות בנוגע לסיבות שהביאו לכישלונו בבחירות האחרונות.

ליצחק הרצוג, בדומה לאביגדור ליברמן, יש נטייה לפרסם הודעות פוליטיות החושפות למעשה את עולמו הפנימי ואת אורח-החשיבה שלו בנוגע לעניינים שונים ומגוונים המתחוללים בישראל. ב-27 במאי 2015 הודיע שליח הקוורטט למזרח-התיכון, טוני בלייר, על התפטרותו מתפקידו לאחר 8 שנות כהונה במשרה זו. מדובר על 8 שנים ארוכות בהן המזרח-התיכון כולו עבר תהפוכות קשות מנושא, אך לא נוצרה שום דינמיקה משמעותית ביחסים בין האוטונומיה הפלסטינית לבין מדינת-ישראל. וזאת, למרות הטענות של הפלסטינים על "הכיבוש הישראלי המעיק". הכיבוש הישראלי כל כך "מעיק", שהרשות-הפלסטינית של אבו-מאזן מסרבת להתנתק מישראל בתואנות שונות ומשונות. אפילו להקים תחנת-כוח עצמאית בשטחי הרשות הפלסטינית, אבו-מאזן מתנגד. אכן, הכיבוש "מעיק" מאוד על חייהם של הערבים "האומללים" המתגוררים בשטחי האוטונומיה הפלסטינית. כנראה שהטמטום הערבי הפושה במזרח-התיכון כולו, הוא הכיבוש האמיתי והיחיד השורר באזור כבר עשרות רבות של שנים.

שליחים דיפלומטיים מערביים המגיעים לישראל טוענים ש"הסטטוס-קוו בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית אינו יכול להימשך יותר". ברק חוסיין אובמה החל כבר בשנת 2009 להשתמש במשפט הזה כביטוי של תוכחה כלפי מדינת-ישראל. המשפט הזה מסמל יותר מכל את יצר ההרפתקנות האידיאולוגי של פוליטיקאים מערביים אחדים המתיימרים להבין את המזרח-התיכון למרות אירועי הדמים המתחוללים בכל אחת ואחת מפינותיו של העולם-הערבי. הסטטוס-קוו אכן נשבר בטוניסיה, בסוריה, בעיראק, במצרים, בתימן, בלוב, בסודאן, בסומליה ובמקומות נוספים שעברו זעזועים קשים של אלימות קשה וחסרת-רסן. כנראה שיש מישהו המדמיין את הצטרפותה של ישראל לרשימה האומללה הזו.

ובכן, האם טוני בלייר הביא לפריצת-דרך משמעותית באזור? אין ספק שטוני בלייר הוא ידיד של ישראל. אולם טוני בלייר היה חלק "מתעשיית השלום" המערבית המתיימרת להתערב גם בענייניה הפנימיים של מדינת-ישראל. זו תעשייה העוסקת גם ביצירת קשרים עסקיים לטובת ממון פרטי - כפי שהואשם טוני בלייר פעמים אחדות לאורך השנים האחרונות. טוני בלייר גם זכה בפרס הישראלי "דן דוד" בשנת 2009 שבמסגרתו הוא זכה לקבל סכום של מיליון דולר. כנראה שבלייר מיצה את עצמו במזרח-התיכון.

לאור התפטרותו של טוני בלייר, הרצוג פרסם הודעה ב-27 במאי 2015 בנוסח הבא: "הודעתו של בלייר היא הוכחה חמורה לחוסר הביטחון שגובל בייאוש של הקהילה הבינלאומית ממדיניותה של ישראל ומכישלון המנהיגות החמור של שני הצדדים. כדי להשיג ביטחון ושקט לאזרחי ישראל צריך להפסיק להילחם בידידים שלנו בכל העולם". עולם-ומלואו של כזב אידיאולוגי עולה מדבריו של הרצוג משום שפעם נוספת הרצוג הפך את מדינת-ישראל לאויבת של מפלגת-העבודה המתחזה ל"מחנה הציוני". יתרה מזאת, הרצוג הרחיב את היריעה בכך שהוא הפך את מדינת-ישראל לאויבת של "הקהילה הבינלאומית" ולאויבת של ידידיה. פעם, קראו לזה בפשטות, "אנטישמיות".

==

מאת: ד"ר יוחאי בסלע, "אביגדור ליברמן מתחפש לזהבה גלאון", מגזין המזרח התיכון, 28 במאי 2015.