בעיית הבעיות בישראל של 2011 היא בעיית הדיור וגובה המשכנתאות

עיריית תל-אביב מתכננת להביא אוכלוסייה איכותית לשכונות אחדות בדרום העיר באמצעות השקעה של מאות מיליוני שקלים שיוזרמו לבנייתן של דירות חדשות שחלקן תכנסנה לקטגוריה של "דיור בר-השגה". נשמע טוב, נכון? ובכן, לא ממש. במצב השורר כיום בדרום תל-אביב עם אוכלוסייה של עשרות אלפי מסתננים מאפריקה ועוד עשרות אלפי מהגרי עבודה בלתי-חוקיים, כל מי שהולך להשקיע בדירת מגורים באזורים הללו, שם את כספו על קרן הצבי. הבעיה אינה מתבטאת במחסור של "אוכלוסייה איכותית" בדרום העיר, אלא הבעיה העיקרית היא בהזנחה של אזורים רבים הנמצאים באזור נווה שאנן, שכונת שפירא, שכונת התקווה ושכונת פלורנטין - שהפכו בשנים האחרונות לאבן שואבת לעשרות אלפי מסתננים אפריקאים ולעשרות אלפי מהגרי עבודה בלתי-חוקיים. אני רוצה לראות את הפוליטיקאי הישראלי האמיץ (בעיקר מהשמאל) שישקיע בדירת מגורים בשכונת שפירא באזור הנושק לרחוב דרך סלמה. אין בעיה של מחסור בדירות בדרום העיר, אלא יש בעיה רצינית של שיטפון יומיומי של מסתננים אפריקאים המשתלטים על כל דירה פנויה - מעופשת וחבולה ככול שתהייה. פתרון הבעיות בדרום העיר אינו נעוץ בתכנון של פרויקטים חדשים בלבד, אלא דרושה השקעה מסיבית בנכסים קיימים כמו טיפוח הבניינים, הכבישים, המדרכות, התאורה, הביוב, המים, החינוך והתרבות באזור כולו. למי שלא יודע, שכונת שפירא יכולה להיות פנינה תרבותית-היסטורית איכותית ביותר בעזרת השקעה נכונה הן מצד עיריית תל-אביב והן מצד ממשלת-ישראל. אולם ראשית, יש להביא לפתרון מהיר של בעיית המסתננים האפריקאים שהשתלטו על אזורים אחדים ברחבי דרום תל-אביב ועל ערים אחדות ברחבי הארץ. ההשתלטות הברוטאלית הזו דחקה את רגלי הישראלים המתגוררים במקומות הללו דווקא בשעה שהם זקוקים להשקעות ממשלתיות רציניות ואיכותיות מאוד. כן, כן, איכותיות מאוד.

בעיית הבעיות בישראל של 2011 היא בעיית הדיור וגובה המשכנתאות. שימו לב מה קורה בישראל בתחום הזה לפי נתונים של 2010: מחירה של דירה ממוצעת בישראל הגיע ל-1,000,000 שקלים. אבל המסים הישירים והעקיפים על כל דירה כזו חצו את ה-500,000 שקלים שנכנסו לקופת המדינה בדרך זו או אחרת. האידיאולוגיה של המשטר הכלכלי השורר בישראל ב-20 השנים האחרונות מתבטאת בלחלוב את האזרח הישראלי בתחום הכי בסיסי, אך הכי יקר ליבו של הישראלי הממוצע - דהיינו, רכישת דירה שהיא הדבר הבסיסי ביותר הנוגע ליציבות אישית ולתכנון לטווח ארוך. במקום לטפל בבעיה הכאובה הזו, ממשלת ישראל החליטה לפתוח את שוק המלט לייבוא זול כאילו זו הבעיה העיקרית הגורמת לעליית מחירי הדיור בישראל. התקשורת הישראלית הרשלנית, והרדודה בדרך-כלל, עסוקה בניגוח אישי של ראש-הממשלה על עניינים שוליים, כך שלא נותר לה זמן לעסוק בעיות האמיתיות של האזרח הישראלי. בדרך זו, התקשורת הישראלית הפכה לעוד סוג של "אוליגרכיה" המייצגת אינטרס חד-צדדי בדומה לבית-המשפט העליון ולקרטלים כלכליים המנהלים את חיינו.

המחאה האזרחית של קיץ 2011 החלה בגלל בעיית הדיור בישראל. אך בגלל רשלנותם של המארגנים ושל עדת שוטים אקדמאיים שליוותה אותם, המחאה גלשה לנושאים טפלים כמו "מחאת נהגי המוניות" ועוד עניינים חשובים, אך לא רלוונטיים לנושא העיקרי. אתם רוצים להבין על מה מדובר? ובכן, אם מחירה של דירה ממוצעת בתל-אביב יהיה לא יותר מ-400,000 ₪ ושכר-הדירה לא יעבור את ה-2,000 ₪ לדירה הראויה למגורי אדם, אז זה לא יהיה משנה אם הקוטג' יעלה 5 ₪ או 6 ₪. המחאה החברתית של קיץ 2011 תקעה את מעמד-הביניים באותו מקום, אך החרדים ימשיכו לקבל דירות במסגרת התוכנית "דיור למשתכן" במחיר זול במיוחד - הכולל הנחות גדולות מאוד בארנונה, בגני-ילדים ובבתי-הספר. אין שום ספק שצריך לעזור לחרדים בעלי המשפחות, אך במקביל לכך צריך להשוות את התנאים גם לשאר האזרחים ללא שום קשר לגודל משפחתם ולמעמדם האישי בשל היותם רווקים או נשואים. דיור הוגן במחיר סביר הוא מצרך בסיסי ולא מותרות, אלא שהמשטר הכלכלי בישראל הפך את נושא הדיור לשוק פרוע מאוד שבמסגרתו המדינה, הבנקים, וסוחרי הנדל"ן מרווחים סכומים עצומים על חשבון עבודתם ופרי-עמלם של מאות אלפי ישראלים המרווחים שכר ממוצע של 4,000 ₪ עד 6,000 ₪ נטו לחודש.

חלק מהבעיה נעוץ בשינויים התרבותיים שעברו על החברה הישראלית בשנים האחרונות. חלק נוסף וחשוב של הבעיה נעוץ גם במנהיגות הישראלית - מכל המפלגות - שהצליחה להפוך את המילה "צניעות" לביטוי גנאי. רבים מהמנהיגים הישראלים ומהעיתונאים הישראלים מדברים על "אחריות חברתית", אך מאחורי המילים הגדולות הללו מסתתרת הפקרות אישית ויוהרה הגולשת לסוג של נהנתנות חסרת-מעצורים. המעבר ממוקד-כוח אחד כמו התקשורת למוקד-כוח שני כמו הפוליטיקה ולאחר מכן מעבר למוקד-כוח שלישי כמו עסקים, נתפס כיום כמסלול טבעי החסין לחלוטין מביקורת ציבורית. במילים אחרות, "הרווח" האישי הפך לחזות-הכל והוא מוקרן גם לשאר התחומים המקיפים את חייו של האזרח הישראלי - החל מבעיית הדיור וכלה ובעיית המסתננים האפריקאים הפולשים לתל-אביב ולערים נוספות בישראל. דבריה היהירים של דורית בייניש, נשיאת בית-משפט העליון, על הפוליטיקה הישראלית, מדגימים היטב את החשיבה החד-ממדית של טובת "אוליגרכיה" אחת על רעותה העומדת בניגוד גמור לראיה ממלכתית של משרתי-ציבור האמורים לשרת את טובת הציבור בכללותו ולא את גחמותיהם האישיות הנובעות מיוהרה מקצועית צרה. קצת צניעות לא תזיק - גם מקרה הזה.

כשאין ראייה ממלכתית של טובת כלל-הציבור ותכנון לטווח ארוך, אנו מוצאים את עצמנו גם אוכלוסייה של 7.5 מיליון נפש, אך עם עשרות קבוצות-לחץ המנסות לנגוס בעוגה הציבורית על חשבון קבוצות אחרות. כך למשל, ראשי העיריות בישראל מנסים לגייס אוכלוסיות חזקות בעזרת בניית דירות יוקרתיות של 150 מ"ר עם מרפסת של 30-40 מ"ר, או על-ידי בנייה של מגדלי-עסקים המספקים הכנסה שוטפת לעירייה באמצעות ארנונה גבוהה. אני רוצה להזכיר לכם שפעם מדינת-ישראל בנתה דירות-עולים בגדול של 45 מ"ר. ובכן, קוראים יקרים, כמה עולה דירת-עולים ישנה כזו בגודל של 45 מ"ר, שלא שופצה מעולם, ברמת-אביב הישנה? המחיר הממוצע עומד כיום (דצמבר 2011) על 1,600,000 ₪ טבין ותקילין. כמובן שאין שום הצדקה הגיונית למחיר הזה, אולם כאשר אתם יוצאים מתחומי רמת-אביב לכיוון דרום תל-אביב האפריקאית, המחיר הזה נשמע לפתע הגיוני. לצערנו הרב, "היגיון" הזה נוצר בשל עיוות מחשבתי של כלל החברה הישראלית - עיוות היוצר פערים חברתיים ואורבניים בלתי-ניתנים לגישור לעוד שנים רבות מאוד. הנחה זמנית במחירי הקוטג' או ירידה זעירה של 5 אחוזים במחירי בדירות לא יהפכו את ישראל לרמת-אביב - כפי שישראל ראויה וצריכה להיות, אך במחיר השווה לכול נפש.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דיור בר-השגה והחיים בתל-אביב האפריקאית של ישראל 2011", מגזין המזרח התיכון, 24 בדצמבר 2011.

הפקרות אפריקאית בדרום תל-אביב

ב-22 בנובמבר 2011, בשעה 18:00, התקיימה בתל-אביב הפגנה ברחוב המלך הג'ורג', ליד בית ז'בוטינסקי, בהשתתפותם של תושבי דרום תל-אביב במחאה על פלישתם של המסתננים האפריקאים לשכונותיהם. הייתי בהפגנה לאות הזדהות עם תושבי השכונות. ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, לא הגיע. גם אף נציג ציבור ברמה הלאומית לא טרח להגיע, אפילו לא לשם הבעת איזושהי סימפטיה לנוכח מצוקתם הקשה של התושבים. מול כ-150 מפגינים שטרחו להגיע לבית ז'בוטינסקי, הופיעו גם 2 ניידות משטרה וצלמי עיתונות אחדים. במהלך הפגנת-המחאה, תושבי דרום תל-אביב דיברו מדם ליבם כשהם נושאים בידיהם שלטים המבהירים היטב לעבר מי הם נושאים את עיניהם לנוכח הפלישה האפריקאית לשכונותיהם. מרבית הדוברים בהפגנה, שנמשכה יותר משעה, הצליחו להבהיר באופן ברור את תחושותיהם בעזרת מתן דוגמאות מחיי היומיום - שלהם ושל קרוביהם מאז שהחלה הפלישה האפריקאית למקומות מגוריהם. לאחר כשעה וחצי, ההפגנה הסתיימה, אך המפגינים המשיכו לדון בנושא בקבוצות קטנות עוד זמן רב. במרחק של כמה מאות מטרים משם, התקיימה הפגנה של השמאל הישראלי הקיצוני בנוגע ל"חוק לשון הרע". כרגיל במקרים כאלה, ההפגנה גלשה לפסים אלימים בין אחדים מהמפגינים הברוטאליים לבין שוטרים שנכחו במקום. מסתבר שבכול פעם שיש לשמאל הישראלי הקיצוני אפשרות להפגין אלימות וטמטום אינטלקטואלי, הוא עושה זאת בחדווה רבה גם בעזרת נציגי התקשורת הרדודה הקיימת בישראל. מי שרוצה לראות טמטום תקשורתי מהו, שיפתח את ערוץ 2 ויצפה בתוכנית החדשות של יאיר לפיד ביום שישי בערב.

תתפלאו, אבל "חוק ההשתקה" קיים בישראל והוא נמצא במלוא הדרו בתקשורת הישראלית. "חוק ההשתקה" בתקשורת הישראלית פועל במיוחד נגד הנעשה בדרום תל-אביב. התקשורת הישראלית מעדיפה לסקר את סבלם לכאורה של המסתננים במקום להעניק תמיכה גורפת לתושבי דרום תל-אביב. מאוד קל להיות ליברל צבוע על חשבונם של תושבי המדינה כפי שהשמאל הישראלי הרגיל את עצמו בעשרות השנים האחרונות. אלה "קורבנות השלום" החדשים של השמאל הישראלי בדומה למה שהתרחש בתקופת הפיגועים האיומים לאחר הסכם אוסלו האומלל. אתם זוכרים את זה? בוודאי שכן, הרי איך אפשר לשכוח את התקופה האיומה הזו. בניגוד לרושם שנוצר בתקשורת הישראלית, תושבי דרום תל-אביב אינם גזעניים ביחסם למסתננים האפריקאים. הפוך מכך - תושבי דרום תל-אביב הם פרו-ישראלים שדואגים לעתיד מדינתם ולעתיד ילדיהם. במקום להעניק חסינות לפורעי-חוק אפריקאים, תושבי תל-אביב דואגים לזכויותיהם של היהודים במדינתם היחידה, וזאת בניגוד לאיוולת המופגנת מצד נציגיו הנבחרים ברמה מקומית וברמה הלאומית. ובכן, מי מרוויח מהמצב השורר בתל-אביב בנוגע לפלישה האפריקאית?

לצערי הרב, חלק ניכר מהציבור הישראלי עדיין לא מבין את מהות הבעיה המרכזית של החיים הכלכליים בישראל למרות מאות הכתבות והמאמרים שהתפרסמו בעניין מאז שהחלה המחאה הציבורית בקיץ 2011. עשרות חוקרים ואנשי אקדמיה דיברו בקול רם וגדול על עשרות בעיות המלווים את חייו של האזרח הממוצע בעשור השני של המאה ה-21 - החל ממחירם של גני הילדים וכלה במחירם השערורייתי של שירותי התקשורת בישראל. לצערי הרב, החברה הישראלית בעזרתם של מומחים שונים ומשונים התבלבלה בין הדרישה הבסיסית של "לחיות בכבוד" לבין המושג הצרכני של ""לקנות בזול" ככול האפשר. בואו נבדוק לרגע את התמונה הבאה: מרבית תושבי המדינה אינם יכולים לשפר את תנאי מגוריהם בגלל מחירן הגבוה של הדירות בישראל של שנת 2011. לגור בכבוד בסביבה נאותה, הוא מושג די זניח בתרבות הישראלית הצרכנית של שנת 2011. לגור בסביבה מטופחת עם שירותים ציבוריים ותחבורה מהירה, נקייה ונאותה, גם הוא מושג די זניח בתרבות הישראלית הצרכנית של המאה ה-21. שכונות רבות בישראל נראות מוזנחות עם תשתית מתפוררת, אך מחירה של דירה ממוצעת בישראל חצה מזמן את המיליון שקל. בשעה שמרבית המערכות התקשורתיות, המדיניות והאקדמיות אינן מסוגלות למצוא פתרון נאות ואמיתי בנוגע למצוקת הדיור בישראל, הם החליטו להעביר את הדיון מהמושג "לחיות בכבוד" לעבר המושג "לקנות בזול". המושג "לקנות בזול" משרת את כל המערכות הישראליות משום שכך נוצר מסך-עשן ווירטואלי המסתיר את המצוקה האמיתית הקיימת בישראל בתחום הדיור - בשל מחירן של הדירות ומצבן הרעוע של עשרות שכונות בישראל של 2011. לקנות בזול, זו גם עבודה זולה (של מסתננים) שמגלגלת מיליוני שקלים לא מדווחים שמזינה עשרות בעלי-עסקים קטנים וגדולים. אולם, בשעה שמחיר העבודה הוא זול, מחירה של דירה מעופשת, קטנה ובסביבה מוזנחת רק הולך ומאמיר משנה לשנה.

כשאי-אפשר לשפר את תנאי המגורים או כשהרשויות המקומיות מזניחות שכונות שלמות, האזרחים מוצאים מפלט בעזרת רכישת מוצרים מיותרים כפיצוי נפשי על עליבות חייהם. וכך, המשטר הכלכלי בישראל "זורק עצם" לעבר האזרחים בעזרת הורדת מיסים זעירה על מוצרי צריכה - שחלקם מיותרים לחלוטין. וכך הפכנו מחברה שדורשת "לחיות בכבוד" לחברה צרכנית שרודפת אחרי מוצרים זולים שלא באמת משפרים את החיים, אלא הם מעניקים מזור עלוב שמתפוגג לאחר זמן קצר בלבד עד לרכישת המוצר הבא. המשטר הכלכלי בישראל יכול להציג נתונים פנטסטיים על הפעילות הכלכלית בישראל בנוגע לרכישת מוצרי צריכה, שירותים, נסיעות לחו"ל והכנסות ממסים. אולם, כאשר האזרח הישראלי יוצא מביתו לרחוב מטונף ומוזנח, והוא צריך להגיע לעבודה באוטובוס רועש, צפוף ומלוכלך, אז גם טלוויזיה בגודל 60 אינץ' D3, אינה יכולה לחפות באמת על עליבות חייו (כמובן שאין לכך שום קשר למצב הביטחוני בישראל). אני מציע לכול שר-תחבורה ישראלי לנסוע בקו 17 בתל-אביב בשעות השיא. אני גם מציע לכול שר-שיכון ישראלי להתגורר חודש אחד בלבד בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב. אני גם מציע לכול ראש-עיר בתל-אביב לשלוח את ילדיו לגור בשכונת שפירא למשך תקופת לימודיהם באוניברסיטה תמורת מלגה של 8,000 ₪ לשנה. אין כאן עניין של "ימין" מול "שמאל" או עניין של "סוציאליזם" מול "קפיטליזם", אלא זהו עניין הנוגע ליצירת סטנדרט נאות לקיום אמיתי הנוגע לכלל האוכלוסייה הישראלית שדורשת בפשטות "לחיות בכבוד" - ללא מרכאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם תושבי דרום תל-אביב הופקרו לגורלם", מגזין המזרח התיכון, 26 בנובמבר 2011.

הפלישה האפריקאית לדרום תל אביב

קרוב לוודאי שלא שמתם-לב לידיעה קטנה שהופיעה בתחילת נובמבר 2011 באחד מערוצי התקשורת המודפסים, בין שלל הידיעות שהתפרסמו על איראן, סוריה, פרשת קצב, המשבר הכלכלי באירופה, מינוי שופטים לבית-המשפט העליון ועוד כל מיני ידיעות שתפסו לכם את העין ואת האוזן. בגלל בעיות הנחשבות לאקוטיות, כמו הגרעין האיראני, אנו שוכחים לעיתים שהחיים שלנו - הניצבים על קרקע המציאות היומיומית - מורכבים מעניינים פשוטים כמו מגורים, עבודה, משפחה, חוק וסדר חברתי. ההתעסקות האובססיבית של התקשורת הישראלית בעניינים גדולים, לכאורה, גורמת להסחת-הדעת בנוגע לעניינים חשובים לא פחות כמו העבריינות הלאומנית של ערביי-ישראל וההסתה נגד מוסדות המדינה ותושביה המתנהלת באמצעי תקשורת אחדים המתפרסמים בשפה העברית - כאן בישראל.

כאשר כתבתי את המאמר על בעיית דארפור שבמערב-סודאן בשנת 2006, היו בישראל כ-100 פליטים אפריקאים לכול היותר. כבר אז הבנתי שזו הולכת להיות צרה צרורה גם לאור התנהגותם של כל הדרגים המשפטיים והפוליטיים בישראל. כל אחד מהם, כולל המערכת הביטחונית, ניסה להפיל את האחריות לטיפול בבעיה זו על כתפיהם של הדרגים האחרים. 5 שנים עברו מאז, והנה התפרסמה ידיעה ב-7 נובמבר 2011 שבשבוע הראשון של חודש נובמבר 2011 הסתתנו לישראל כ-1,000 אפריקאים דרך הגבול המצרי. מידי חודש בחודשו גובר זרם המסתננים לישראל דרך הגבול המצרי. עוד עשרות אלפים מחכים במדבר סיני כדי להיכנס לישראל - גם בעזרת פעילותם והצבועה והמתחסדת של גופים ישראלים אחדים המסייעים להם להשתלב בישראל על אפם וחמתם של אזרחי ישראל. מאז תחילת שנת 2011 הסתתנו לישראל למעלה מ-11,000 אפריקאים דרך הגבול המצרי. בחודש אוקטובר 2011 בלבד הסתתנו לישראל דרך הגבול המצרי 2,100 אפריקאים. על-פי הערכות אחדות, מתגוררים בישראל כ-40,000 מסתננים אפריקאים, וכתוצאה מכך העיר אילת למעשה משנה את פניה ללא היכר - 13 אחוזים מתושבי אילת הם מסתננים מאפריקה. לנתון הזה צריך להוסיף עוד 250,000 עובדים זרים ועוד אלפים רבים של עובדים זרים בלתי-חוקיים. על שלל הבעיות הללו צריך להוסיף גם את הבעיה של השוהים הבלתי-חוקיים המגיעים מהרשות הפלסטינית - הן כדי לעבוד בישראל והן כדי להתגורר בישובים הערביים.

כשהחלה בעיית פליטי דארפור לדגדג את בלוטת הרגשנות הישראלית, קמו בישראל ארגונים אחדים בעזרתם של ידוענים ואנשי אקדמיה כחלק מגל של הזדהות ששטף את הארץ לנוכח הטרגדיה שהתרחשה במערב-סודאן. לאחר זמן מה, הנושא ירד מהפרק משום שהתברר שלא כל המסתננים האפריקאים הם אכן פליטי-חרב שמילטו את עצמם ואת בני משפחותיהם לתוככי ישראל. לפתע התברר שחלק גדול מהפליטים האפריקאים מגיעים מאריתריאה - לפחות כך מדווחים אחדים מהארגונים המסייעים למסתננים האפריקאים להתערות בישראל. ואולי לא רבים ממכם יודעים, אבל לאריתריאה יש שגרירות בישראל, והיא שוכנת ברמת-גן בבניין מהודר. אולם אם תשאלו את השגריר של אריתריאה המכהן בישראל בימים אלה, טספאמרים טקסטה דבס, בנוגע לשובם של הפליטים לאדמת אריתריאה, הוא ישיב לכם ש"זו בעיה ישראלית" וכי המשטר באריתריאה לא ינקוט בדל של מאמץ כדי להחזירם למולדתם. במילים אחרות, המשטר באריתריאה די שמח להיפטר מיסודות הנחשבים בעיניו ליסודות קרימינליים העלולים לערער את הסמכות של המשטר האוטוריטרי השולט כיום באריתריאה. מבחינתו של השגריר המכהן בישראל המסתננים מאריתריאה "הם אורחים שהזמנו על-ידי ישראל". ממשלת ישראל וכל הגורמים המוסמכים בעניין שותקים, משום שכרגע אריתריאה היא מדינה שיש לה חשיבות בעיני ישראל לאור מיקומה האסטרטגי בקרן-אפריקה ולחופו של הים-האדום המשמש נתיב תעופה של ישראל לארצות באסיה ולמזרח אסיה. כאשר ישראל הרשמית מפחדת להתעסק עם העבריינות הבדואית הקיימת בישראל, אין להתפלא על כך שקיים שיתוף-פעולה הדוק בין הבדואים בישראל לבדואים בסיני העוסקים בהברחתם של הפליטים האפריקאים כעסק כלכלי לכול דבר. במהלך השנה האחרונה התפרסמו עדויות רבות של מסתננים אפריקאים בנוגע להתנהגותם של הבדואים כלפיהם המתבטאת בירי למוות ללא כל הצדקה, באונס המוני של נשים, בהתרמה כפויה של איברים להשתלות, בסחיטה, באיומים, במכות ובכליאה למשך חודשים רבים עד שהתנאים יאפשרו לחצות את הגבול לישראל. כל מעשים הללו מתרחשים גם משום שישראל הרשמית מאפשרת למסתננים להיכנס לישראל, ובכך היא תורמת למעגל האימה הזה לנוע ללא סוף - גם בעזרתם של הארגונים מסייעים להם להתאקלם בישראל, לכאורה על רקע אנושי וזכויות-אדם. וכאן נשאלת השאלה החשובה: מה הן זכויותיהם של האזרחים הישראלים הנאלצים להתמודד עם מסה של מסתננים החודרים לשכונותיהם? לאט לאט, כאשר הרומנטיקה המוסרית (והצבועה) מתפוגגת, מתחוור לרבים שהבעיה הזו היא אכן צרה צרורה הרובצת לפתחם של אזרחי המדינה השפויים.

היקום המקבילי המתקיים בדרום תל-אביב נמצא דקות אחדות בלבד ממרכז העיר המהווה את הציר המרכזי של חיי התרבות התוססים של תל-אביב והמדינה כולה. ביקום המקבילי הזה, שנהפך בשנים האחרונות לאחוזה אפריקאית, מתנהלים חייהם של אלפי מסתננים אפריקאים הנעזרים בכל מיני ארגונים ישראלים שתפקידם לתחזק את הבעיה הזו כחרב-מתהפכת מעל ראשיהם של האזרחים הישראלים. כל אזור התחנה המרכזית החדשה הנמצאת בשכונת נווה-שאנן ואזור שכונת שפירא עד לשכונת פלורנטין הפכו בשנתיים האחרונות לשכונה אפריקאית המתנהלת על-פי כללים שהם מחוץ לחוק הישראלי - כך שאפילו למשטרת ישראל אין את הכלים המעשיים לאכוף את החוק במלואו על האוכלוסייה הזו. תמיד יימצא מישהו שיטיח בשוטרים שהם פועלים ממניעים גזעניים למרות שהחדירה של האפריקאים לישראל באמצעות גורמים אסלאמיים נובעת בעיקרה ממניעים גזעניים. החדירה המסיבית הזו לתחומי המדינה, לעיתים, משרתת ארגונים פוליטיים בישראל שיש להם אג'נדה לטנטית אנטי-ישראלית. במילים אחרות, אם ישראל תפעל נגד המסתננים האפריקאים בדרכים תקיפות, אז יהיה אפשר לטעון שישראל היא מדינה גזענית. ואם ישראל תוצף ב"פליטים" מכל העולם, אז זה ישרת את הרעיון של מחיקתה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית. הבנתם את הרעיון? במילים אחרות, אתם, אנחנו, כולנו, נמצאים במלכוד בגלל האיוולת של גורמים ביטחוניים, של גורמים מדיניים ושל גורמים משפטיים בישראל שתפקידם בראש ובראשונה לשמור על הצביון הלאומי של מדינת-ישראל מול כל הגורמים שיש להם אינטרס לכרסם ביסודותיה של המדינה.

אזורים אחדים בדרום תל-אביב סובלים מהזנחה של עשרות שנים. לא רק בגלל ניהול מוניציפאלי כושל, אלא גם בגלל חוסר שיתוף-הפעולה בין התושבים לבין עצמם. הלכלוך, הטינופת, הרעש והבתים המתפוררים מהווים את סימני היכר של האזור. בין שלל המפגעים מהם סובלים התושבים, הם גם נאלצים להתמודד עם פלישה אגרסיבית של אפריקאים לשכנותיהם. אחדים מחסידי הצביעות השמאלנית בישראל (חלקם גם כותבים מאמרים בעיתון) חושבים שיש בזה קסם כלשהו, אולם לא כך חושבים התושבים המקומיים שנאלצים לראות את שכונותיהם מתפוררות יותר ויותר: עשרות מסתננים אפריקאים מגיעים לדרום תל-אביב מידי יום; עשרות מהם מתגודדים בכל פינה מידי בוקר כדי לחפש עבודה; נשים אפריקאיות ממהרות להיכנס להריון כדי להימנע מגירוש; אפריקאים רבים לנים מיד לילה על הגגות; משפחות רבות מתגוררות בחנויות קטנות שהוסבו לדירות מגורים מעופשות; לעיתים קרובות משפחות אפריקאיות נאלצות לבשל על המדרכות; האפריקאים מנהלים מערכת עצמאית של חינוך אסלאמי ונוצרי לילדיהם הקטנים, וכן הם מנהלים מערכת של שידוכים ונישואין בתוך הקהילה. לצד המסתננים האפריקאים מתגוררים גם ערב-רב של מהגרי-עבודה מכל העולם - כולל מהודו, מסין ומרוסיה. בסופו של דבר, התופעה האפריקאית הזו תתפוצץ לנו בפנים אם ממשלת ישראל לא תפעל באורח-נחרץ - למרות החשש מביקורת שיש בה סממנים רבים של צביעות והתחסדות מצד גורמים פוליטיים הניזונים מאג'נדה אנטי-ישראלית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פצצה חברתית, פוליטית ודתית בדרום תל-אביב", מגזין המזרח התיכון, 19 בנובמבר 2011.

טרור אסלאמי - אוקטובר 2011

ב-20 באוקטובר 2011 נרצח שליט לוב, מועמר אל-קדאפי, במהלך לינץ' שביצעו בו כוחות המורדים שהצליחו להשתלט על עיר הולדתו, סירת. זו הייתה התמונה העיקרית של חודש אוקטובר 2011 שתפסה את מרבית ערוצי התקשורת בעולם. כוחות המורדים והממשלה הזמנית של לוב לא הסתפקו בהריגתו של קדאפי, אלא הם טרחו להציג את גופתו המרוסקת באטליז מקומי כדי שהסקרנים הלובים יוכלו לקבל הוכחה מוחשית על מותו של הדיקטטור ששלט בחייהם לאורך 42 שנה. על-פי הערכות אחדות, מאז שהחלה מלחמת-האזרחים בלוב בפברואר 2011 ועד לחיסולו של קדאפי, נהרגו עשרות אלפי בני-אדם. אלפים נוספים נהרגו בהפצצות אוויריות של כוחות נאט"ו שפעלו נגד כוחותיו של קדאפי מאז ה-19 במרס 2011. חיסולו של קדאפי בלוב, הגביר את המתיחות הביטחונית גם בסוריה של בשאר אל-אסד המתמודד מאז ה-15 במרס 2011 עם התקוממות עממית המתרחבת גם לתוך שורות הצבא. בחודש אוקטובר 2011 נהרגו בסוריה לפחות 442 בני-אדם - אזרחים, אנשי כוחות-הביטחון וחברי כנופיות "השביחה" הפועלות למען המשטר העלווי של בשאר אל-אסד.

לצד האירועים שהתרחשו בלוב בעקבות ההודעה הדרמטית על חיסולו של קדאפי, טורקיה החלה במתקפה צבאית נרחבת נגד חברי המחתרת הכורדית - ה-PKK - הפועלת במזרח טורקיה ומצפון-עיראק. במהלך חודש אוקטובר נהרגו לפחות 139 כורדים וחיילים טורקים באירועים האלימים שליוו את החודש כולו. המבצע הצבאי הטורקי הופסק לאחר רעידת-האדמה שהתרחשה במזרח טורקיה ב-23 באוקטובר 2011. על-פי הערכות אחדות שאין להן אישור רשמי, מספר ההרוגים בקרב חברי המחתרת הכורדית הפועלת בצפון-עיראק גבוה יותר מהמספרים שהתפרסמו לאורך כל החודש במקורות תקשורתיים שונים.

גם הממשלה הפיליפינית הורתה לבכירי הצבא לערוך מבצע צבאי נרחב נגד פעילי טרור מוסלמים הפועלים בדרום המדינה. במהלך חודש אוקטובר 2011 נהרגו בדרום הפיליפינים 62 חיילים ופעילי טרור מוסלמים. (למרות המבצע הצבאי, הממשלה הפיליפינית מסרה כי שיחות השלום עם הארגונים המוסלמים יימשכו). עימות אקוטי נוסף התרחש במצרים בין כוחות-הביטחון לבין מפגינים קופטים שיצאו למחות נגד ההתנכלויות של המוסלמים כלפיהם וכלפי רכושם האישי והציבורי. בעקבות האירועים האלימים שפרצו ב-9 באוקטובר 2011 נהרגו לפחות 26 בני-אדם - רובם בני-העדה הקופטית. פיגועי טרור אלימים נגד העדות הנוצריות היו גם בקניה, בניגריה, בסומליה, בסודאן בפקיסטן שגרמו לעשרות הרוגים במהלך חודש אוקטובר 2011. "הטליבאן הניגרי" נשבע לחסל לחלוטין את הנוכחות הנוצרית בניגריה באמצעות פיגועים רחבי-היקף נגד בני-העדה הנוצרית ונגד מוסדות דתיים המשרתים את בני הקהילה.

בחודש אוקטובר 2011 נהרגו 3,436 בני-אדם בפיגועי טרור ובאלימות אסלאמית; בחודש ספטמבר 2011 נהרגו 4,093 בני-אדם; בחודש אוגוסט 2011 (חג הרמדאן) נהרגו 4,164 בני-אדם; בחודש יולי 2011 נהרגו 2,850 בני-אדם; בחודש יוני 2011 נהרגו 3,105 בני-אדם ; בחודש מאי 2011 נהרגו 3,610 בני-אדם; בחודש אפריל 2011 נהרגו 3,844 בני-אדם; בחודש מרס 2011 נהרגו 3,428 בני-אדם; בחודש פברואר 2011 נהרגו 2,837 בני-אדם ובחודש ינואר 2011 נהרגו 2,356 בני-אדם. בחודשים ינואר-אוקטובר 2011 נהרגו 33,723 בני-אדם. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2010 נהרגו 29,823 בני-אדם באלפי אירועי טרור שהתרחשו במרחב האסלאמי במקומות נוספים בהם פועלים ארגונים אסלאמיים רדיקליים.

המלחמה בטרור האסלאמי
חודש אוקטובר 2011 התאפיין בעיקר בהרחבת הפעילות הצבאית האמריקאית בשתי זירות עיקריות, שהן אפגניסטן וסומליה. בחודש זה נהרגו באפגניסטן 787 בני-אדם - רובם היו פעילי טרור מוסלמים מארגון הטליבאן ומ"רשת חאקאני" האחראית לחיסולים של 7 סוכני ה-CIA בדצמבר 2009. במסגרת המדיניות החיסולים-הממוקדים של ארה"ב, נהרגו בסומליה 348 בני-אדם בפעילות אווירית של מל"טים (מטוס ללא טייס) שהתמקדו בעיקר באזור עיר-הנמל קיסמאיו הנמצאת בשליטת פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב", ובאזור הגבול בין סומליה לקניה. על-פי הערכות אחדות המסתמכות גם על עדויות מקומיות, חלק ניכר מההרוגים היו אזרחים בלתי-מעורבים. בתימן נהרגו לפחות 18 פעילי טרור מוסלמים מארגון אל-קאעידה בחיסולים-ממוקדים אמריקאים. בפקיסטן נהרגו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שהתבצעו בחודש אוקטובר 2011 כ-50 פעילי טרור מוסלמים מארגון הטליבאן. בחודשים ינואר-אוקטובר 2011 נהרגו 572 פעילי טרור בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן בלבד. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2010 נהרגו בחיסולים-ממוקדים אמריקאים שנערכו בפקיסטן כ-960 בני-אדם.

בחודש אוקטובר 2011 נהרגו באפגניסטן 41 חיילי נאט"ו. מאז תחילת שנת 2011 נהרגו 510 חיילי נאט"ו. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2010 נהרגו באפגניסטן 711 חיילי נאט"ו. במהלך החודש נהרגו בעיראק 5 חיילים אמריקאים. מאז תחילת שנת 2011 נהרגו בעיראק 51 חיילים אמריקאים. לשם השוואה, לאורך של שנת 2010 נהרגו בעיראק 60 חיילים אמריקאים.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהופיעו במקורות בינלאומיים רבים במהלך התקופה הנדונה - החל מ-1 באוקטובר 2011 ועד ל-31 באוקטובר 2011. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה כולל אזרחים, חיילים ופעילי טרור על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים. ב-22 החודשים האחרונים נהרגו יותר מ-64,000 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ומאלימות אסלאמית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש אוקטובר 2011", מגזין המזרח התיכון, 11 בנובמבר 2011.

האופציה הגרעינית האיראנית במזרח התיכון

כמה מילים לפני שנמשיך בדיון שלנו על ה"האביב הערבי" המתחולל מאז שהחלה שנת 2011: מן הראוי הוא להזכיר לכולנו שאירופה כפי שהיא מוכרת לנו ב-20 השנים האחרונות, התמודדה במשך למעלה מ-1,000 שנים עם ברוטאליות דתית, פוליטית וחברתית שגרמה למותם של מאות מיליוני בני-אדם ביבשת האירופאית ומחוצה לה. זו אותה אירופה שעומדת כיום כ"שומרת-הסף" של האידיאולוגיה הליברלית והיא אף מטיפה למדינות רבות על-פני הגלובוס "מה ראוי" ומה "אינו ראוי", מה "דמוקרטי" ומה "אינו דמוקרטי". כפי שאירופה התמודדה במהלך מאות שנים עם אידיאולוגיות סותרות, תוך כדי חתירה עיקשת להנחלת המושגים כמו "חירות", "דמוקרטיה" ו"שוויון בפני החוק", כך מתנהלים באזורים אחדים על-פני הגלובוס מאבקים מרים בין הגישה הברוטאלית לבין הגישה הליבראלית הרואה באדם כישות אוטונומית הראויה לחיים שלווים והוגנים יותר. במילים אחרות, עם כל הקושי לראות את האור בקצה מנהרה לאור מה שמתחולל באזורים אחדים ברחבי-עולם, מן הראוי הוא לבחון את האירועים על פני ציר-זמן ממושך יותר שיש בו גם ממד של למידה ותיקונים נדרשים תוך-כדי תנועה. דהיינו, האירועים צריכים להיבחן כחלק מ"תהליך" ארוך-טווח, ולא רק דרך פריזמה של "אירוע" נקודתי - יהא החשוב אשר יהא. שימו-לב לנקודה הבאה: מה משותף לאירלנד, יוון, איטליה וספרד? ובכן, המדינות הללו סובלות ממשבר כלכלי חמור. ויחד עם זאת צריך לבחון את השאלה האם היותן מדינות קתוליות מכתיב גם את ההתנהלות הכלכלית הכושלת - שהיא שונה באופן בולט מהתנהגותן הכלכלית של המדינות הפרוטסטנטיות. על-בסיס ההנחה הזו אפשר גם להבין את ההבדלים הניכרים בין דרום-אמריקה לצפון-אמריקה של ארה"ב וקנדה כמעט בכל היבט של החיים המודרניים. כך, באופן דומה, אנו יכולים לבחון את הבדלים בין מדינת-ישראל היהודית לבין העולם-הערבי האסלאמי, או בהבדלים הקיימים בין מדינות מוסלמיות-סוניות לבין מדינות מוסלמיות-שיעיות.

חשיבה פוליטית ושינויים פוליטיים צריכים להיבחן גם במונחים היסטוריים. בעולם הדינמי והתקשורתי הקיים בעשור השני של המאה ה-21 - בשעה שהכותרות מתחלפות מידי דקה - לעיתים קשה להעניק לאירועים רבים המתרחשים סביבנו את העומק האינטלקטואלי הראוי להם. אנחנו חיים כיום בשיטפון אין-סופי של מידע רלוונטי ולא רלוונטי הנגוע ברוב המקרים באינטרסים פוליטיים, כלכליים, צבאיים, חברתיים ואישיים. מיליוני פיסות מידע מוזרמות לציבור בידי גופים ממלכתיים ותקשורתיים עד כדי אובדן חוש-הכיוון וחוסר-היכולת להחליט מה נכון ומה אינו נכון. בתוך סבך המידע המוזרם לציבור, לעיתים קשה להחליט מהי המסקנה הנכונה שיש לקבל בנוגע לאירוע כלשהו. קחו למשל את פרשת שחרור החייל גלעד שליט תמורת 1027 טרוריסטים מוסלמים הכלואים בישראל: אם בוחנים את הפרשה על-פי ממד הזמן הצר והקצר, אז סביר להניח שהמסקנה שתתקבל היא שההחלטה בנוגע לעסקת שחרור הטרוריסטים הייתה טעות. ועם כל זאת, חשוב להזכיר, שתנועת החמאס בסופו של דבר תעלם כפי שנעלמו מרבית התנועות הטרוריסטיות שהיו קיימות במאה השנים האחרונות. מרבית הטרוריסטים ששוחררו בעסקה, גם הם ייעלמו מעל דפי ההיסטוריה. ובכן, עם מה נשארנו? נשארנו עם הערכים הישראלים הבנויים נדבך על נדבך במשך מאות ואלפי שנים. במילים אחרות, "הערך" המתייחס לפדיון-שבויים, עמיד כמעט לחלוטין בפני פגעי הזמן והוא מציב בפני החברה הישראלית מודל של אות ומופת - גם בעוד עשרות שנים ואולי גם למשך מאות שנים.

הבעיה העיקרית ב"אביב הערבי" היא בעליית כוחם של היסודות הטוטליטריים הנבנים מהאידיאולוגיה האסלאמית ומעקרונות הג'יהאד העולמי. סביר להניח שהציבור הערבי יתכנס לחיק-החמים של האסלאם הרדיקלי משום שהוא מהווה קרקע מוצקה לנוכח שינויי העיתים. כאשר הנאציזם החל להתגבש לכדי תנועה פוליטית גזענית רחבת-היקף, היא החלה כבר מראשיתה ליישם מדיניות של רצח המוני של מתנגדיה ושל אלה שאינם ראויים להיכלל במסגרת האידיאלית של תנועתם. כבר בתחילת דרכה, התנועה נאצית ניסתה להשתלט על יסודות אזרחיים רבים ככול האפשר - ובאמצעותן לחדור הלאה לעבר היסודות הממשלתיים הרשמיים כדי ליישם את מדיניותם. הגישה הבסיסית הזו נועדה ליצור פלטפורמה שממנה ניתן היה ליישם אידיאולוגיה מוגדרת מראש גם בנוגע לחלקים רחבים ביבשת האירופאית ומחוצה לה.

אם בוחנים היטב את הגישה הנאצית על מרכיבה השונים, קשה שלא להשתחרר מהרושם הראשוני שהיא נשענה בראש ובראשונה על יסוד בלתי-רציונאלי. מפרספקטיבה של עשרות שנים מאז שהתנועה הנאצית ההמונית מוגרה לחלוטין בגרמניה בעקבות מלחמת-העולם השנייה, הממד הבלתי-רציונאלי מקבל משנה-תוקף גם לאור ממד הזמן שחלף ולאור השינויים שעברו על העולם התרבותי מאז. בנסיבות היסטוריות אחרות, אפשר אולי להעריך שהפרשנות הזו הייתה מתקבלת באופן שונה לחלוטין אם הנאציזם היה מצליח ליישם את האידיאולוגיה שלו על כלל העולם הרחב. אחד מחשובי הפוסקים האסלאמיים הקיימים בדור הנוכחי, יוסוף אל-קרדאווי, טען לא מכבר ש"עץ הדעת יושקה בדם". אמירה חשובה זו מבהירה היטב מהו היסוד האמיתי העומד מאחורי הרעיון המרכזי של האידיאולוגיה האסלאמית הרדיקלית ושל הג'יהאדיזם האסלאמי. בנקודה זו, אין הרבה הבדל בין האסלאם הסוני לאסלאם השיעי המתבטא בחתירה לעבר עולם חד-ממדי המבוסס על עקרונות טוטליטריים אסלאמיים.

הג'יהאדיזם האסלאמי נשען ברוב המקרים על אותם יסודות עליהם נשענה המפלגה הנאצית. בראש ובראשונה, מדובר על תחושת עליונות תרבותית המגדירה את אופייה הגזעני של הפעולה האסלאמית בזמן ובמרחב בהתאם ליסוד הבסיסי הזה. יתרה מזאת, היא גם מכתיבה את הפרקטיקה הגזענית הן בנוגע לסביבה הקרובה והן בנוגע לשאר העולם. היסוד העיקרי הנשען על "עליונות" (האסלאמית) לעומת "הנחיתות" (של כלל הכופרים), מקבל פרשנות רחבת-היקף גם בנוגע לכלל תחומי-החיים המודרניים. גם עניינים פעוטים ושוליים, מקבלים פרשנות בהתאם לתכתיב האידיאולוגי ול"עליונות" הגזענית כלפי אחרים. מאחר והג'יהדיזם הוא אימפריאליסטי וגזעני במהותו, קו אחד ברור עובר בין הרצון ליישם את חוקי השריעה בבריטניה האנגליקנית לבין השאיפה של איראן השיעית להשיג פצצה גרעינית; ישנו קו אחד ברור העובר בין השאיפות הרצחניות של אוסמה בן-לאדן לבין ירי טילים לעבר ערי-ישראל מרצועת-עזה ומלבנון; ישנה שאיפה אחת מאוחדת בין חיסולם של הנוצרים בניגריה בהתקפות של פעילי התנועה הג'יהאדיסטית הניגרית, לבין פיגועי ההתאבדות בפקיסטן ובעיראק הגורמים למאות הרוגים מידי חודש; ישנם קווי-מתאר זהים בין "קצין אמריקאי מוסלמי" המחסל את חבריו ליחידה, לבין חברי ארגון טרור ג'יהאדיסטי המתכננים לפוצץ מטוס אמריקאי באוויר על נוסעיו. כל הקווים המקבילים הללו ניזונים ומובילים לעבר מסקנה הגיונית אחת שהג'יהאדיזם אינו שונה בהרבה מהתנועה הגזענית הנאצית של שנת 1933. הממד השונה הוא רק בשימוש בטכנולוגיה של רצח והשמדה, אולם גם זה עתיד להשתנות ככול שהרדיקליזם האסלאמי ינסה לפתח טכנולוגיה גרעינית עצמאית.

נצא מתוך נקודת-הנחה שכולנו "מתלבטים" בנוגע לגרעין האיראני. ובכן מה הן האופציות העומדות בפנינו כדי להתמודד עם השאלה האקוטית הזו? א) להפעיל לחץ מדיני וכלכלי על איראן עד שזו תחדל מלעסוק בפיתוח של נשק גרעיני. ב) לתת לתהליכים הפנימיים באיראן לעשות את שלהם מתוך תקווה שתעלה מנהיגות מתונה ודמוקרטית שתפתח בדיאלוג עם המערב. ג) התקפה צבאית ישראלית. ד) התקפה צבאית בחסות המעצמות המערביות. ה) להשלים עם איראן הגרעינית גם אם זו תהיה תחת הנהגה שיעית רדיקלית.

לכול אחת מהאופציות האלה יש זמן תפוגה די מוגדר העלול להתבטא גם בנטילת סיכונים גדולים היכולים להתברר בעתיד כ"איוולת של מנהיגים חסרי אחריות" - כפי שהתקשורת הישראלית אוהבת להתהדר בנבואות מתוחכמות הניתנות בדיעבד. ובכן מה עושים בנוגע לגרעין האיראני? בואו נצייר תסריט דמיוני: איש בכיר לשעבר במערכת ביטחונית חשובה מאוד כועס על הדרג המדיני על-כך שלא האריכו את כהונתו ללא סוף. הוא כל-כך התאהב בתפקידו עד שהוא שכח את העיקרון הדמוקרטי המתבטא בעליונות הדרג הפוליטי-הנבחר על שאר הדרגים הנתונים למרותו. אנשים מסוגו - שעמדו בצומת מקבלי-ההחלטות בישראל - חושבים שאם הם נאלצים לעזוב את התפקיד, אז המדינה תתפרק לרסיסים. אנשים כמוהו קיימים בכל ארגון ובכל מדינה נתונה. מסתבר, שיהירות וגאווה פגועה מכתיבים את ההתנהגות האנושית שלעיתים עומדת בסתירה לכול כללי ההיגיון של השרידות האנושית. לדרג הפוליטי מותר להפעיל כל ספין כדי לקדם את מדיניותו כחלק מאחריותו הכללית על הנעשה במדינה. לבכירים לשעבר קיימות דרכים נוספות להשפיע על הדרג הפוליטי - מלבד ספין תקשורתי מתלהם שנועד להפעיל את בלוטת ההיסטריה הציבורית בעזרת עיתונאים רשלניים המשמשים כמקהלת-מעודדות. האם מישהו עוסק בכוונה במיתוג אישי בשדה הפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות הבאות? בעוד חודשים אחדים התמונה הפוליטית תתבהר מעט יותר.

מן הראוי הוא להזכיר מאמר שכתבתי כאן באוקטובר 2007 על אמירותיו של בכיר במוסד בנוגע לכוונותיו של בשאר אל-אסד. כך נכתב בפסקה הראשונה של המאמר שהתפרסם במגזין זה: "ב-12 באוקטובר 2007 פורסמה כתבה קצרה בעיתון ידיעות אחרונות בה צוטט גורם הערכה בכיר במוסד הישראלי בנוגע לכוונותיו (העכשוויות) של הנשיא הסורי בשאר אל-אסד. על-פי הערכתו החדשה של המוסד, 'נשיא סוריה בשאר אל-אסד מעוניין ברצינות להגיע לשלום עם ישראל בתמורה לנסיגה מלאה מרמת הגולן. אולם אם עד 2009 לא תחול התקדמות במו"מ, תיזום סוריה התגרויות צבאיות נגד ישראל מהגולן הסורי'. על-פי הערכתו של הבכיר במוסד, לישראל יש 'חלון הזדמנויות' של שנתיים לכל היותר כדי להגיע להסדר-מדיני עם סוריה של בשאר אל-אסד".

הערכות שגויות כאלה ניתנו גם בנוגע לטורקיה של ארדואן, למצרים של מובארק, להכרזת המדינה הפלסטינית של ספטמבר 2011 - ובשלל נושאים אקוטיים שליוו את חיינו בשנים האחרונות. ישראל היא מדינה חזקה שיכולה להתמודד גם עם מלחמה אזורית. החברה הישראלית חזקה במיוחד וגם היא יכולה להתמודד עם ירי של אלפי טילים לעבר ערי המדינה. אולם, ספק רב, אם המדינה תוכל להתמודד עם אסון אנושי בלתי-נסבל בדמותו של פיגוע גרעיני שהתבצע בידי מדינה אסלאמית עם שאיפות משיחיות שיש לה אידיאולוגיה של מלחמת השמדה נגד המדינה היהודית.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מהאביב הערבי לאפלה גרעינית אסלאמית בחסות איראנית", מגזין המזרח התיכון, 5 בנובמבר 2011.

טרור אסלאמי - יולי-ספטמבר 2011

ב-30 בספטמבר 2011 חוסל בתימן אנוואר אל-עוולאקי (أنور العولقي) באמצעות מל"ט (מטוס ללא טייס) אמריקאי, וזאת במסגרת המדיניות האמריקאית הנוגעת ל"חיסולים ממוקדים" של פעילי טרור מוסלמים הפועלים במרחב האסלאמי. אל-עוולאקי נחשב בעיני אוהדיו ליורשו של בן-לאדן שחוסל גם הוא בידי האמריקאים במאי 2011. למרות שאל-עוולאקי לא היה מנהיג של ארגון טרור במובן השכיח של המושג, חיסולו נועד לאותת למנהיגי הטרור האסלאמי שגם הסתתרות מאחורי אצטלה של "מנהיגות רוחנית", הדבר אינו מבטיח להם חסינות אם הם טורחים להעניק הכשר דתי ואידיאולוגי לבצע פיגועים נגד יעדים אמריקאים. חיסולו של עוולאקי עורר שאלות משפטיות ומוסריות כבדות-משקל לנוכח אזרחותו האמריקאית. אולם, שאלות אלה נגועות בצביעות רבה לנוכח מה שמתחולל בשנה האחרונה במרחב האסלאמי כולו הנמצא במסכת שלמה של שפיכות-דמים אכזרית שהביאה למותם של עשרות אלפי בני-אדם בשל התרבות הפוליטית הדתית האופיינית כל-כך לעולם-המוסלמי כולו. לנוכח האתגר האסלאמי המתחולל במרחב כולו, ארה"ב הקימה בסיסי מל"ט בסעודיה, באתיופיה, בעומאן, בג'יבוטי, בתימן, באפגניסטן, בעיראק ובפקיסטן. ידיעות על פעילות אמריקאית בתימן ובסומליה במסגרת המדיניות הנוגעת לחיסולים-ממוקדים, מסרנו במגזין זה במהלך השנתיים האחרונות.

על-מנת להבין פעם נוספת את מה שהמתחולל במרחב האסלאמי בשנה האחרונה, להלן נקודות אחדות שיבהירו מעט את התמונה הכללית הנוגעת למרחב כולו על מאפייניו הדתיים והתרבותיים: גורמים בלוב מסרו לאחרונה כי מאז שהחלה ההתקוממות נגד מועמר קדאפי, נהרגו לפחות 30,000 בני-אדם. מאות בני-אדם נהרגו בהתקפות אווירות של כוחות-נאט"ו שנערכו בלוב בחודשים האחרונים. גורמים באופוזיציה הלובית מסרו במהלך החודשים האחרונים על עשרות אלפי בני-אדם הנעדרים בשל הקרבות; מאז שהחלה ה-15 במרס 2011 התקוממות העממית בסוריה נגד המשטר העלווי של משפחת אסד, נהרגו אלפי בני-אדם ועוד עשרות אלפים בני-אדם נוספים עדיין נעדרים; בתימן מתחוללת מלחמת-אזרחים קשה ואכזרית בין מתנגדי הנשיא עלי עבדאללה סאלח לבין נאמניו. יתרה מזאת, פעילי טרור מארגון אל-קאעידה מנהלים מלחמה יומיומית נגד המשטר בדרום-תימן. לעומת זאת, בצפון-תימן פועלים נגד המשטר גורמי טרור שיעים הנתמכים בידי איראן; בסומליה מתנהלת מלחמה אכזרית נגד פעילי טרור מוסלמים מארגון "אל-שבאב" המונעים סיוע לאוכלוסייה האזרחית הסובלת מחרפת-רעב בשל הבצורת הקשה; טוניסיה, אלג'יריה, מאוריטניה, מאלי וניז'ר מנהלות קרבות דמים עם פעילי טרור מוסלמים מארגון אל-קאעידה שקיבלו עידוד רב מהתפרקותה של לוב; גורמים אפריקאים יחד עם גורמים איראנים פועלים בחצי-האי סיני בשיתוף-פעולה הדוק עם שבטים בדואים כדי לערער את השלטון המצרי בסיני ולסייע לארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים ברצועת-עזה; בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן מתרחשים אירועי טרור זוועתיים הגורמים למותם של מאות בני-אדם מידי חודש בחודשו; תאילנד מתמודדת עם ארגוני טרור מוסלמים הפועלים בדרום המדינה שהביאו למותם של כ-5,000 בני-אדם בשנים האחרונות; טורקיה, איראן וסוריה משתפות פעולה באכזריות רבה נגד השאיפות הבדלניות של הכורדים הדורשים סוג מסוים של אוטונומיה פוליטית ותרבותית מזה עשרות שנים. מנגד, המחתרת הכורדית החלה בפעילות צבאית אינטנסיבית נגד הצבא הטורקי בחודשים יולי-ספטמבר 2011 שהביאה להריגתם של עשרות חיילים ואזרחים - משני הצדדים.

בחודש ספטמבר 2011 נהרגו 4,093 בני-אדם בפיגועי טרור ובאלימות אסלאמית; בחודש אוגוסט 2011 (חג הרמדאן) נהרגו 4,164 בני-אדם; בחודש יולי 2011 נהרגו 2,850 בני-אדם; בחודש יוני 2011 נהרגו 3,105 בני-אדם ; בחודש מאי 2011 נהרגו 3,610 בני-אדם; בחודש אפריל 2011 נהרגו 3,844 בני-אדם; בחודש מרס 2011 נהרגו 3,428 בני-אדם; בחודש פברואר 2011 נהרגו 2,837 בני-אדם ובחודש ינואר 2011 נהרגו 2,356 בני-אדם. בחודשים ינואר-ספטמבר 2011 נהרגו 30,287 בני-אדם. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2010 נהרגו 29,823 בני-אדם באלפי אירועי טרור שהתרחשו במרחב האסלאמי במקומות נוספים בהם פועלים ארגונים אסלאמיים רדיקליים.

המלחמה בטרור האסלאמי - המימד האמריקאי
בחודשים ינואר-ספטמבר 2011 נהרגו 522 בני-אדם במסגרת החיסולים-הממוקדים של ארה"ב הנערכים בתחומי פקיסטן לבדה. מרבית ההרוגים היו פעילי טרור מוסלמים מארגון הטליבאן ו"מרשת חאקאני" האחראית לחיסולים של 7 סוכני ה-CIA בדצמבר 2009. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2010 נהרגו בחיסולים ממוקדים אמריקאים שנערכו בתחומי פקיסטן כ-960 בני-אדם.

בחודשים ינואר-ספטמבר 2011 נהרגו באפגניסטן 469 חיילי נאט"ו. לשם השוואה, לאורך כל שנת 2010 נהרגו באפגניסטן 711 חיילים שפעלו במסגרת כוחות נאט"ו. כמו כן, בחודשים ינואר-ספטמבר 2011 נהרגו בעיראק 47 חיילים אמריקאים, וזאת השוואה לשנת 2010 כולה שבמהלכה נהרגו 60 חיילים אמריקאים.

הנתונים המופיעים בטבלת הטרור האסלאמי נאספו על ידי מגזין זה - מגזין המזרח התיכון - בעזרת מעקב יומיומי של הודעות ממשלתיות וידיעות חדשותיות שהופיעו במקורות בינלאומיים רבים במהלך התקופה הנדונה - החל מ-1 ביולי 2011 ועד ל-30 בספטמבר 2011. מספר ההרוגים והפצועים המופיע בטבלה כולל אזרחים, חיילים ופעילי טרור על-פי האומדן הנמוך ביותר. מרבית ההרוגים הם מוסלמים שנרצחו בידי מוסלמים החברים בתנועות רדיקליות ובארגוני טרור אסלאמיים. ב-21 החודשים האחרונים נהרגו יותר מ-61,000 בני-אדם בפיגועי טרור אסלאמיים ומאלימות אסלאמית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודשים יולי-ספטמבר 2011", מגזין המזרח התיכון, 6 באוקטובר 2011.

מחאה ציבורית: מלכודת עכברים כדירת מגורים בישראל

לאחר שמנקים את הציניות והלעג מהמחאה הציבורית המתחוללת בישראל בשבועות האחרונים, ולאחר שמדלגים בקלילות מעל לביטויים כמו "מעשני נרגילות" ו"אוכלי סושי", מן הראוי היה לבחון מעט יותר לעומק את המציאות המתחוללת בישראל בשנים האחרונות. פעמים אחדות כתבתי במגזין זה ש"מעמד הביניים" - שהוא רוב הציבור - מממן מכיסו אוכלוסיות גדולות שהתרומה שלהן למדינה ולחברה היא אפסית. זה אותו ציבור גדול של ישראלים נאמנים היוצאים כל בוקר לעבודה ומשלמים מיסים ישירים ועקיפים כחוק. זה אותו ציבור שנושא גם בנטל הביטחוני וגם בנטל החברתי - לעיתים בחירוק-שיניים. זה הרוב השקט, הדומם, המנסה לצוף מעט מעל לטרדות-היום בעזרת נקודות-אור קטנות בעבודתו, בביתו, במשפחתו או בחופשתו הקצרה.

אך, לפני שאמשיך לפרט מעט את הנושא שעל הפרק, הנה נקודות אחדות להבהרה: החיים אינם מסתכמים רק ביציאה לעבודה וחזרה הביתה כדי לאגור-כוח ליום עבודה נוסף. לחיות בבית מתפקד והגון עם טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, כבלים, מקרר, מכונת-כביסה, מכונית, טלפון-סלולרי, חשמל ומים זורמים, אינם מותרות. אלא, כל הפריטים הללו הם בסך-הכל מצרכי-יסוד שנועדו לנתב את חיינו כהלכה במדינה התופסת את עצמה כחברה מודרנית המתאימה את עצמה לצרכים ולדרישות של המאה הנוכחית. מה שהיה לפני 50 שנה, או לפני 60 שנה, או בתקופת העלייה הראשונה אינו רלוונטי לדיון שעל הפרק. הזכות לגור בבית משלך, דומה בחשיבותה לזכות לקבלת עבודה או לרכישת השכלה גבוהה במחיר סביר והגון המותאם ליכולת הכלכלית הממוצעת. לקנות ספר, או ללכת לקונצרט כלשהו, או לצאת לחופשה שנתית, אינם נחשבים למותרות משום שהם עקרונות יסוד הנשענים על המסורת ההיסטורית שלנו הנמתחת על אלפי שנים. עיון קצר בתנ"ך (בספר משלי - האהוב עלי במיוחד), מפרט בקצרה ובדיוק כירורגי את הצרכים הבסיסים הדרושים לאדם כדי לתפקד כהלכה בנתיבות חייו.

המילה "קפיטליזם" אינה מילה גסה, כשם שהמילה "סוציאליזם" אינה מילה גסה. המושג "צדק חברתי" נועד, בין היתר, למצוא את האיזון הנכון בין גישות כלכליות שונות במטרה להעניק תשובות הכרחיות לבעיות המטרידות את בני-אדם כבר מאות ואלפי שנים. "צדק חברתי" אינו ביטוי חדש ומודרני, אלא הוא נשען על המקורות ההיסטוריים שלנו מקדמת-דנא. אם רופא בישראל מרוויח 23 שקלים לשעה במסגרת הרפואה הציבורית בישראל, אך לעומתו פרשן לענייני כלום בערוץ 2 מרוויח עשרות אלפי שקלים בחודש, משמעות הדבר שהחברה הישראלית נמצאת במשבר ערכי עמוק. אם חזאי באחד מהערוצים בישראל מתהדר במשכורת עתק, אך לעומתו שוטר ישראלי ממוצע אינו מרוויח יותר מ-5,000 ₪ בחודש, משמעות הדבר שסדר-העדיפויות בישראל לקוי מן היסוד. כך למשל, אם אישה ישראלית בעלת תואר דוקטור מרוויחה לכול היותר כ-4,500 ₪ רק 8 חודשים בשנה והיא גם נדרשת להתמודד עם שכר-דירה המגיע ל-3,500 ₪ לחודש על דירה עלובה, משמעות הדבר שמשהו מאוד יסודי לקוי בחברה הישראלית. הרופא, השוטר והדוקטור, נמצאים בחזית העשייה הישראלית, אך היחס אליהם הוא כמו אל טפילים שאינם זכאים לחיות חיים הוגנים בהתאם להשקעתם ובהתאם להשכלתם. במקרים רבים הורים פנסיונרים צריכים לעזור לילדיהם בני ה-30 וה-40 לגמור את החודש למרות עבודתם היוקרתית של ילדיהם.

"מומחים" אחדים טוענים לעיתים קרובות שלישראלים יש אובססיה בלתי-הגיונית להשיג דירה בבעלותם. אולם, דיור הוגן במחיר הוגן הוא הבסיס לחיים סבירים בחברה המתיימרת להיות בעלת סטנדרטים גבוהים כיאה לבני-אדם. בית ללא משכנתה מעיקה או שכר-דירה שאינו מרקיע שחקים זה אינו עניין של מותרות, אלא בסיס קיומי השפיע באופן ישיר על שאר הדברים המלווים את חיינו. מה שמתחולל בישראל בשנים האחרונות בתחום הדיור, אינו "שוק חופשי" אלא "שוק פרוע" שיש בו סממנים רבים של ניצול מחפיר של אזרחים בידי הממשלה ובידי גורמים פרטיים הגוזרים קופון שמן על גבם של הרוכשים ועל גבם של ילדיהם ועתידם.

מידי שנה, בחודשים יולי-אוגוסט מתחיל המרוץ האין-סופי של משפחות וסטודנטים ישראלים בחיפוש אחרי דירה ראויה להתגורר בה לקראת פתיחת שנת הלימודים בבתי-הספר ובאוניברסיטאות. במסגרת החיפושים הללו נתקלים בתופעות מדהימות הניתנות להגדרה אחת בשם כולל - שהיא, תאוות-בצע. זו תאוות-בצע הנובעת משוק שהוא אינו "חופשי" אלא הוא שוק פרוע מהסוג הנחות ביותר. כנראה שההגדרה של "דירה הראויה למגורי אדם" מקבלת משמעות מאוד רחבה בלקסיקון הנדל"ני הישראלי של בעלי-הבתים ומשרדי-התיווך. יש הרבה אנשים הגונים בתחום, אולם כדי להגיע אליהם את צריכים לעבור דרך חתחתים לקראת הדירה המיוחלת המתאימה לתקציבכם ולצורכי משפחתכם. הסיפורים על טיב הדירות בישראל חוזר על עצמו כמו מעגל שלם של מנצלים ומנוצלים. למשל, דירות מוזנחות במחיר מופקע, חדרי-שירותים ללא חלון, מטבח ללא כיור, המקלחת היא צינור שיוצא מהכיור, דירות מפוצלות של 15 מ"ר כל חדר במחיר של 3,000 ₪, חדרים ללא חלונות, כוכים עם חלונות זעירים במחיר של 3,500 ₪, מחסנים שהוסבו לדירות חדר, חדרי-אשפה שהוסבו לדירות בנות חדר אחד, דירות שנבנו ללא האישורים הנדרשים וחנויות שהוסבו לדירות חדר או שניים. במקרים אחדים אנשים אינם מתביישים להציע דירת-חדר של 11 מ"ר במחיר של 800,000 ₪ (כן, כן, שמעתם נכון). עיריות אחדות אינן מהססות לגבות 700 ₪ ארנונה בשכונות מעופשות כדי לממן ציבור רחב של אנשים הזכאים להנחה של 90 אחוזים בארנונה ובמימון של כמעט 100 אחוזים בגני-ילדים. הדיור הוא רק חלק מהסיפור הישראלי משום שעדיין לא דיברנו על המחירים המופקעים במוסכים, על הרווחים העצומים של הבנקים, על מחירי גני-הילדים, על המיסים העקיפים המוטלים על האזרח הישראלי ללא כל הצדקה ועל תפקידה השלילי של התקשורת הישראלית המעניקה לגיטימציה ל"תרבות הכלום" של סלבריטאים בעזרת סיקור אוהד על חייהם הראוותניים.

דירה בישראל אינה צריכה לעלות יותר מ-500,000 ₪ לכול היותר. דירת חדר בישראל אינה צריכה לעלות יותר מ-200,000 ₪ באזור יוקרתי. אולם, כאשר מרבית הקרקעות נמצאות בידי המדינה והן נמסרות לקבלנים במחיר מופקע ללא כל הצדקה תוך כדי יצירת מחסור מלאכותי כדי להגביר את הביקוש, משמעות הדבר שתושבי המדינה אינם נחשבים לאזרחים אלא הם נחשבים לנתינים. דיור הוגן אינו מוצר מותרות, אלא הוא מוצר יסוד, בסיסי, המשפיע באופן ישיר על חייהם של מיליוני ישראלים הזכאים לחיים הוגנים, משום שמאחורי כלכלת המקרו המדהימה של ישראל, מסתתרים אנשים יצירתיים ומועילים החיים בשוליים של ההצלחה הכלכלית של ישראל - זו המתנהגת כמו טייקון ללא-עכבות שתפקידו רק למקסם את רווחיו בכל מחיר. "צדק חברתי" הוא לא ביטוי ריק מתוכן והוא בוודאי שאינו קשור לימין או לשמאל, לקפיטליזם או לסוציאליזם. "צדק חברתי" הוא מושג הנשען על המסורת היהודית שלנו שהשפיע רבות על העולם-החופשי כולו - כדאי מאוד שתזכרו גם את זה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מלכודת עכברים כדירת מגורים בישראל", מגזין המזרח התיכון, 6 באוגוסט 2011.

הפסטיבל התקשורתי סביב ספטמבר 2011

במסגרת מסע ההפחדות המתנהל בישראל לקראת ספטמבר 2011, אפשר למצוא התייחסויות רבות שמרביתן מנסות לצייר תמונה קשה לקראת העתיד לבוא עד כדי יצירת היסטריה לאומית מכוונת. על-פי הכותרות המתפרסמות בישראל, חדשות לבקרים, אפשר לקבל את הרושם שמדינת-ישראל תקרוס בספטמבר 2011. למי שעדיין לא יודע, "הרשות הפלסטינית" של מחמוד עבאס (אבו מאזן) מתכננת לפנות לאו"ם בספטמבר 2011 כדי שהעצרת הכללית תכריז ברוב גדול על הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ובכן, מה הקשר בין השאיפה הערבית האולטימטיבית להקים "מדינה פלסטינית" לבין אזורי יהודה ושומרון? לאלוהי התעמולה הערבית פתרונים. אין טעם לחזור פעם נוספת של שורשי הסכסוך הערבי-ישראלי במאמר הנוכחי, אולם מן הראוי להזכיר שירדן היא "מדינה פלסטינית" לכול דבר ועניין - אפילו הדגל נראה אותו דבר, למעט הבדל זערורי.

בואו נחזור לרגע לכותרות מפחידות אחדות שהתפרסמו בישראל לקראת ספטמבר 2011: העיתון כלכליסט פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם פרופ' גבריאלה שלו, מי שהייתה שגרירת ישראל באו"ם החל מחודש יולי 2008 ועד לחודש ספטמבר 2010. הכותרת שניתנה לכתבה הייתה, "אסור לנו להגיע למצב של מצדה". רק לפי הכותרת הזו, ניתן היה להבין לאן נשבה הרוח לאורך כל הכתבה כולה. 13 העמודים הראשונים של הגיליון שהתפרסם ב-23 ביוני 2011, הוקדשו לתרחישים הקיצוניים העלולים להתרגש על ישראל בספטמבר 2011. רוצים עוד כותרת? בבקשה. עיתון מעריב פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם ג'יימס וולפנזון, מי שהיה נשיא בנק העולמי משנת 1995 ועד לשנת 2005. בכותרת-המשנה שניתנה לראיון נכתב כך: "ג'יימס וולפנזון מודאג מהמצב בעולם וחושש שהכרה של האו"ם במדינה פלסטינית תגרום לבידודה של ישראל". כך גם השבועון "מרקרוויק" פרסם ב-23 ביוני 2011 ראיון עם המיליארדר היהודי ג'יימס טיש שנבחר ליו"ר הסוכנות היהודית. הכותרת של הראיון הייתה ציטוט מדבריו של טיש במילים הללו: "החרם על ישראל יוצא מכלל שליטה". שלושת הראיונות האלה הם מסמכים חשובים משום שהם מכילים בתוכם פוליטיקה, היסטוריה, מדינאות, כלכלה והרבה היסטריה.

על-מנת להבין את הקונטקסט הישיר בין האירועים השונים המתחוללים בישראל בתחום "הפוליטי", הנה דוגמאות אחדות שתבהרנה את המסע התעמולתי המתנהל נגדנו במישורים אחדים: בסוף חודש יוני 2011, הוציא תיאטרון עכו הודעה לעיתונות לרגל "10 שנים לפסטיבל מסרחיד" - שהוא פסטיבל לתיאטרון בשפה הערבית. לקראת פתיחתו של הפסטיבל, המנהלת האמנותית של תיאטרון עכו העבירה את ההודעה הבאה: "הפסטיבל השנה שומר על אפיונו ונטייתו להיות שיקוף רב-ממדי של החברה הפלסטינית בישראל דרך הצגות שעוסקות בתכנים חברתיים בהקשר מקומי ואוניברסלי ותכנים פוליטיים בהקשרם הרחב". נשמע טוב, נכון? אולם, מאחורי המשפטים היפים הללו מסתתרת לה אידיאולוגיה שאין לה קשר לתיאטרון ולתרבות משום שאין דבר כזה "החברה הפלסטינית בישראל". באופן דומה, צריך לשים-לב לנקודה הבאה בהודעה של תיאטרון עכו. במסגרת הפסטיבל, יתקיים ערב לזכרו של ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בידי טרוריסט מוסלמי בג'נין ב-4 באפריל 2011. בהודעה של התיאטרון נכתב כך: "הירצחו של ג'וליאנו מר-חמיס עדיין מרחף מעל אנשי התיאטרון והתרבות, במיוחד לאור אוזלת היד שהפגינה הרשות פלסטינית וגופי החקירה הישראליים בחשיפת רוצחיו והעמדתם לדין". במסגרת הקשקשת האידיאולוגית הרגילה של נאמני התעמולה הערבית, הם מציינים באופן ניטראלי את חיסולו של מר-חמיס בידי פעילי טרור מוסלמים הפועלים בג'נין. אולם, לנאמני התעמולה הערבית חשוב הרבה יותר להכניס את המותג "ישראל" משום שעדיין הרשות הפלסטינית ביו"ש לא מצאה את האשמים ברצח. בתרבות האנטישמית של אירופה הקלאסית, התרגיל התעמולתי הזה בו היו מכניסים את המותג "יהודי" לכול נושא העומד על הפרק, נחשב לישן נושן.

הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס קשור בעיקר לתרבות הפוליטית הערבית-אסלאמית הדוגלת באלימות כפתרון מועדף לכול מחלוקת המתגלית על-פני השטח בין הקבוצות האתניות והקבוצות העדתיות הפועלות במרחב האסלאמי. הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא קשור לתרבות הפוליטית האסלאמית הרואה ב"תרבות המערבית" לגווניה השונים, עילה לרצח, לחיסול ולהשמדה. כך למשל, ישנו קו אחד ברור המקשר בין אנשי החמאס לבין אנשי הטליבאן המחסלים נשים אפגניות המבקשות לרכוש השכלה רחבה. ישנו קו אחד ברור המקשר בין האידיאולוגיה הרצחנית של תנועת החמאס לבין חיסולם של עשרות מתפללים במסגד בידי פעילי טרור מוסלמים רק בשל שוֹנוּת אתנית או עדתית. פעילות רצחנית כזו מתרחשת ללא הרף בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בסומליה ובמקומות נוספים. גם בני-העדה הנוצרית המתגוררים במרחב האסלאמי, שרויים במסכת ברוטאלית של איומים, רצח, אונס וטיהור אתני הנעשה בעידודו של השלטון האסלאמי המרכזי.

בישראל קיים פולחן דתי וחופש אומנותי ברמה הגבוהה ביותר. למרות התעמולה הילדותית המופצת בידי נאמני הלאומיות הערבית הגזענית, הציבור הערבי במדינת-ישראל נהנה מחופש אישי העולה לאין שיעור על זה הקיים בכול המדינות המוסלמיות גם יחד. למרות הנטייה האסלאמית לפתור כל בעיה באלימות, מדינת-ישראל הצליחה בסבלות רבה (באופן המעורר התפעלות גדולה) לקיים מערכת דמוקרטית מופתית למרות האיומים הישירים והעקיפים על הקיום הממלכתי היהודי בארץ-ישראל. תוכנית ההשמדה הערבית בשנים 1947-1948 לא צלחה, וכך גם תוכנית ההשמדה של עבד אל-נאצר ב-1967 לא יצאה אל הפועל לאור התבוסה הצבאית הערבית המחפירה. בשני המקרים, כישלון התוכנית הערבית להשמיד את הקיום היהודי בארץ-ישראל, הפך עם הזמן לסוג של תעמולה ערבית בכיינית ששותפים לה גם גורמים תרבותיים בישראל. במילים אחרות, התרבות הישראלית והתקשורת הישראלית הפכו כלי להעברת מסרים לטובת התעמולה הגזענית הערבית. אין תימה איפוא, ש"פסטיבל מסרחיד" יעסוק גם "בסוגיית גירוש הפלסטינים ב-48" - וזאת בהתאם לתוכניתם של יוזמי הפסטיבל. אולם, למען האמת, זו אינה סוגיה הנוגעת ל"גירוש הפלסטינים", אלא זו סוגיה הנוגעת בעיקר ל"בריחתם הפחדנית של ערביי ארץ-ישראל". זו אינה סתם "בריחה", אלא היא קשורה באופן ישיר לכישלונן של המדינות הערביות להוציא לפועל את השמדתה של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל. יתרה מזאת, המושג "פלסטינים" במובנו הרחב, כלל לא היה קיים ב-1948.

אם קיימת במדינת-ישראל, מבחינה מעשית, קבוצה המכונה "החברה הפלסטינית בישראל", אז הדרישה הישראלית מ"הרשות הפלסטינית" של אבו-מאזן להכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית היא נכונה לעילא ולעילא. באופן פרדוכסלי, דווקא פעילותו "התרבותית" של תיאטרון עכו מחדדת את הדרישה הישראלית להכרה מעין זו על-מנת למנוע אתגרים אלימים שיופנו ישירות לעבר קיומו הפיזי של העם היהודי במולדתו ההיסטורית (יש לנו ניסיון היסטורי בנוגע לכך הנמתח לאורך 3,200 שנה). הפעילות "התרבותית" של תיאטרון עכו אינה הפעילות היחידה בה ננקטת מדיניות תעמולתית שנועדה לקדם מטרות פוליטיות בשם הלאומיות הערבית הגזענית. במסגרת הזו, "הפעילות התרבותית" המתקיימת במדינת-ישראל למען "הלאומיות הפלסטינית" מתפרשת על מגוון רחב של תחומים הנוגעים לתקשורת, לאקדמיה, לתיאטרון, לתעשיית הסרטים העלילתיים והדקומנטריים, לספרות ולאמנות. ברוב המקרים, אלה הם גורמי שוליים הפועלים בחסות הממסד הישראלי כחלק מהמשחק הפוליטי הדמוקרטי המתקיים בישראל. אולם, לצערנו הרב, הדמוקרטיה הישראלית פועלת לעיתים בניגוד לאינטרסים הקיומיים שנועדו לשמר ולחזק את הצביון היהודי של מדינת-ישראל - גם אם צעדים אחדים יביאו, לכאורה, לפגיעה כלשהי במיעוטים מסוימים המתגוררים בישראל. כך למשל, במקום להשליט (כן כן, להשליט) את השפה העברית על כלל האוכלוסייה, רשויות המדינה נכנעו לגחמותיהם של אבירי הלאומיות הערבית בהסכמתן להכניס את השפה הערבית למרחב הציבורי הישראלי.

מצד אחד, "הרשות הפלסטינית" דורשת מישראל לקבל לידיה שטחים הנקיים מיהודים, אך מצד שני היא אינה מוכנה להגדרתה של מדינת-ישראל כ"מדינת הלאום היהודי". מחד גיסא, הרשות הפלסטינית מוחקת כל סממן יהודי ועברי בשטחיה כחלק מחיזוק הזהות הלאומית. אך מאידך, פעולה דומה במדינת-ישראל נתפסת כ"גזענות" מפי טהרני השמאל הישראלי הקיצוני. הבנתם את הרעיון?

אם עצרת הכללית של האו"ם תכריז בספטמבר 2011 על הקמת "מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי 1967", מה יקרה ביום שלאחר מכן? כלום! שום דבר מהותי לא ישתנה בשטחי הרשות הפלסטינית. יכול להיות שתהיינה התפרעויות המוניות של פלסטינים; יכול להיות שהישראלים יחושו קצת חוסר-ביטחון; יכול להיות ששוב התקשורת הישראלית תתחיל במסע נוסף של הפחדות ואיומים כלפי הציבור הישראלי וכלפי הממשלה הישראלית; יכול להיות ששוב יתגייסו כמה ישראלים לפעול נגד מדינת-ישראל ברחבי העולם; סביר להניח שיהיו עוד כמה אקדמאים ישראלים שיטיפו להחרמתה של ישראל על-מנת להאדיר את שמם למען יוקרתם האישית בלבד; וכן, יכול להיות שיהיו כמה "אנשי רוח ישראלים" שיעשו הרבה רוח אנטי-ישראלית ברחבי העולם. קרוב לוודאי ששום דבר מהותי לא ישתנה - לא בישראל ולא בשטחי הרשות הפלסטינית. אולם, צריך לקחת בחשבון שצעדים חד-צדדיים עלולים לגרום לציבור הישראלי לנקוט בצעד חד-צדדי שמטרתו העיקרית תהיה להביא לסיומה של הנוכחות הערבית בכל חלקי ארץ-ישראל. קחו גם את זה בחשבון.

הבעיה אינה בהסכמתה או באי-הסכמתה של מדינת-ישראל בנוגע לקיומה של מדינה פלסטינית עצמאית ביו"ש. הבעיה המרכזית היא: האם אכן הקמתה של מדינה כזו תביא לסיומו של הסכסוך הערבי-ישראלי. במילים אחרות, האם הקמתה של מדינה פלסטינית, (בשטחים כאלה ואחרים), יגרמו ללאומנות הערבית הגזענית להסכים לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל? אתם יודעים את התשובה, הערבים יודעים את התשובה, ממשלת ישראל יודעת את התשובה ואפילו השמאל הישראלי הקיצוני יודע היטב את התשובה לכך.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פסטיבל ההפחדות בישראל לקראת ספטמבר 2011", מגזין המזרח התיכון, 1 ביולי 2011.

הבחירות בטורקיה והיחסים בין ארדואן לישראל

הבחירות שהתקיימו בטורקיה ב-12 ביוני 2011 הביאו לבחירתו בפעם השלישית של רג'פ טאיפ ארדואן - מנהיג "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית, ה-AKP. מה עוד אפשר להגיד על ראש-הממשלה הנוכחי של טורקיה שזכה בשנת 2010 בפרס בינלאומי לזכויות-אדם על שם מועמר אל-קדאפי? ארדואן, אפילו היה יקיר האומה האיראנית כאשר הוענקה לו בפברואר 2009 "אזרחות כבוד" של העיר טהרן ברוב כבוד והדר. יתרה מזאת, "ירח הדבש" בין טורקיה לסוריה אילץ את ארדואן לכנות את הדיקטטור העלווי, בשאר אל-אסד, בתואר "ידידי הטוב" - לא פחות ולא יותר. כאשר בית-הדין הבינלאומי הוציא צו-מעצר נגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר, בגין אחריותו לפשעים נגד האנושות בחבל דארפור, ארדואן יצא להגנתו של אל-באשיר בטענה ש"מוסלמי אינו יכול לבצע רצח-עם". אם מישהו ברחבי העולם היה משמיע את הצירוף "טורקיה-איראן-סוריה", סביר להניח שהייתה עולה בעיני רוחו תמונה של מדינות מוסלמיות ברוטאליות המהוות סכנה לאזור כולו ולעולם-החופשי הדוגל בדמוקרטיה וליברליזם.

מאז שהסתיים מבצע "עופרת יצוקה" בינואר 2009 ועד לבחירות האחרונות של חודש יוני 2011, ארדואן התהלך בתוך ענן ווירטואלי של אופוריה בלתי-נשלטת לאור מעמדו המתחזק גם בזירה הבינלאומית: הוא תקף את ישראל חדשות לבקרים; הוא הידק את היחסים עם סוריה וקשר עמה ברית אסטרטגית שיש בה מניעים כלכליים כבדי-משקל; הוא אימץ לחיקו את תנועת החמאס בעזה כחלק מהאידיאולוגיה הדתית המאפיינת את מפלגתו; הוא חיזר אחרי האיראנים גם תוך כדי הפרה בוטה של "משטר הסנקציות" שהוטל על איראן; והוא אף הצהיר שאם ישראל תתקוף את לבנון הוא לא יהסס להתעמת עמה. ארדואן רצה להציב את טורקיה בחזית היוקרה הבינלאומית - כפי שהוא חשב שראוי להיות מעמדה הבינלאומי המתחדש של המדינה הטורקית תחת הנהגתו. אין תימה איפה, שארדואן דרש לבסס חוקה חדשה שתסלול את דרכו לכס הנשיאות הטורקית לעשור הקרוב. בעיני רוחו, ארדואן ראה את עצמו מנהיג של אימפריה מוסלמית-סונית המטילה את חתיתה על המרחב האסלאמי ופועלת מתוך נקודת-הנחה שהקהילה הסונית כולה זקוקה להגנה של מעצמה כדוגמת טורקיה. אולם, מאז שהחלו המהומות העממיות בעולם-הערבי, משהו השתבש בתוכניותיו של ארדואן.

בבחירות של יוני 2011, ארדואן לא הצליח להשיג רוב של שני-שליש בפרלמנט הטורקי - רוב הדרוש כדי לנסח מחדש את החוקה הטורקית שתהא מבוססת על-פי רעיונותיו של ארדואן. מפלגתו של ארדואן זכתה ברוב של כ-50 אחוזים (326 מושבים) בפרלמנט המורכב מ-550 מושבים. גם הכורדים זכו להצלחה מרשימה בעקבות בחירתם של 36 מועמדים עצמאיים, וזאת לאחר שמפלגתם - BDP - נפסלה בידי ועדת הבחירות. כמו כן "מפלגת העם הרפובליקנית" זכתה ב-135 מושבים ו"המפלגה הלאומית" זכתה ב-53 מושבים. המשמעות של החלוקה הזו היא, שהציבור הטורקי אומנם העניק לארדואן תקופת כהונה שלישית, אולם החברה הטורקית לא העניקה לארדואן היתר גורף לעשות ככול העולה על רוחו בנוגע לאופייה של טורקיה. מייד לאחר הבחירות התקשורת הטורקית החלה לשרטט את האתגרים העתידיים הרובצים לפתחה של טורקיה לאחר הבחירות: א) שינוי בחוקה הטורקית. ב) הבעיה הכורדית. ג) היחסים עם סוריה. כך, לפי הסדר הזה, בהתאם לדעתה של התקשורת הטורקית מהזרם המרכזי.

לאור תוצאות הבחירות של ה-12 יוני 2011, ארדואן הצהיר כי הוא מעוניין לבצע שינויים בטורקיה באמצעות הידברות עם כל גורמי האופוזיציה במטרה להגיע להבנה רחבה ככול האפשר. מאידך, האופוזיציה הטורקית אינה מתכננת להעניק לארדואן תקופת כהונה שלווה ורגועה משום שמדיניותו של ארדואן בשנים האחרונות חשפה את טורקיה לביקורת בינלאומית בנושאים הנוגעים לענייני חוץ ופנים כאחד. ובכן, מה הם הנושאים הנוספים העלולים להשפיע על מעמדה של טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן בשנים הקרובות?

אירופה והתאגר הטורקי
בחירתו המחודשת של ארדואן במתכונת הנוכחית, לאור תוצאות הבחירות של יוני 2011, משחקת לידיה של אירופה. מצד אחד, לארדואן צפוי מאבק פנימי עיקש עם כל גורמי האופוזיציה המתנגדים לתוכניותיו הרדיקליות בנוגע לזהותה העתידית של המדינה. ומאידך, המשך כהונתו של ארדואן בשנים הבאות, הפך את הצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופאי כ"לא רלוונטית" באופן גורף בעיני גורמים רבים באיחוד האירופאי. כך אירופה מקבלת את טורקיה עם נשיא מעט מוחלש, אך הוא נותר חזק מספיק כדי לעורר התנגדות עזה באירופה הנוצרית המתמודדת עם גלי הגירה בלתי נסבלים של מוסלמים מאסיה ומאפריקה.

ישראל והאתגר הטורקי
כאמור, בשנתיים האחרונות ישראל שימשה "שק-החבטות" של ארדואן על כל צעד ושעל. ביטוי נוסף לכך היה עם ההשתלטות הישראלית על ספינת הטרור של ארדואן במאי 2010. מאז אותה עת, מדינת-ישראל שימשה בידי ארדואן כלי פוליטי-דתי שהצליח לעורר תחושות עזות של משטמה בקרב המוסלמים בטורקיה ובקרב המוסלמים ברחבי המזרח-התיכון כולו. בל נשכח שארדואן עדיין מנסה לשחק תפקיד ראשי בדרמה המזרח-תיכונית. לפיכך, כל התקרבות זעירה בין שתי המדינות, ישראל תצטרך לשלם מחיר מופקע ובלתי-נסבל מבחינתה. במילים אחרות, לישראל אסור להיכנע לגחמות של טורקיה בעניין הפלסטיני, וזאת לאור הלקח המר בנוגע לתיווכה של טורקיה במשא-ומתן בין ישראל לסוריה בתקופת ממשלת אולמרט. כשהחל המשא-ומתן בין סוריה לישראל בתיווכה של טורקיה, הזהרתי ממה שעלול להתרחש אם ישראל תקבל את התיווך הטורקי. ללא קשר לעניין הפלסטיני המדומה, דווקא הציר ישראל-סעודיה-טורקיה יש בו פוטנציאל חיובי ליציבותו של המזרח-התיכון בתקופה בה השפעתה של ארה"ב באזור הולכת ופוחתת.

ישראל-סעודיה-טורקיה
האם לאור ההתפתחויות האקוטיות בעולם-הערבי מאז ינואר 2011, אפשר להעלות על-הדעת שיתוף-פעולה צבאי-מדיני-כלכלי בין טורקיה, ישראל וסעודיה?

למרות אופיין השונה של טורקיה, סעודיה וישראל, הן הצליחו לפתח במדינותיהן עוצמה כלכלית לצד עוצמה צבאית. שלוש המדינות הללו יושבות על מוקדי-חיכוך אקוטיים, אולם מדיניות הגרעין של איראן השיעית מהווה את הסכנה הגדולה ביותר ליציבותו של המזרח-התיכון הסוני ולמדינת-ישראל. על-פי הערכות אחדות, קיימות הבנות רבות וחשובות בין ישראל לסעודיה בעניין האיראני ובעניינים נוספים. אם טורקיה של ארדאון תצליח להתעלות מעבר לשאיפות האישיות של מנהיגיה המבקשים להכתיב "סדר-מדיני עות'מאני" חדש במזרח-התיכון, אז סביר להניח ששיתוף-הפעולה האזורי יתגלה כעניין חיוני ליציבותו של המזרח-התיכון - בעיקר בתקופה בה ארה"ב של ברק חוסיין אובמה מהססת לפעול בתקיפות נגד מדינות רדיקאליות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טורקיה העניקה לרג'פ טאיפ ארדואן תקופת כהונה שלישית", מגזין המזרח התיכון, 18 ביוני 2011.

מהתבוסה הגדולה של 1967 לתבוסות הקטנות של 2011

העולם-הערבי עובר בימים אלה של שנת 2011 חורבן לאומי, פוליטי, כלכלי וחברתי. מאז ימי התבוסה הגדולה ומחפירה של ה-5 ביוני 1967, מצב-הרוח הערבי (בהכללה) לא ידע שפל כזה לאור החורבן הקשה המתחולל כיום במצרים, בלוב, בתימן, בסודאן, בסוריה, בטוניסיה, בעיראק, בסומליה, בבחריין ובמקומות נוספים. מצב-הרוח באיראן ובחיזבאללה גם הוא אינו מזהיר במיוחד לאור ההתפתחויות האלימות בסוריה המערערות את יציבותו של הציר האסלאמי הרדיקלי - שסוריה מהווה בו מרכיב חשוב במסגרת הפעילות הטרוריסטית האזורית וקידום ההשפעה השיעית של איראן במזרח-התיכון.

להיכן שלא נפנה את מבטנו נוכל להבחין בפרטים קטנים המורים לנו על התמונה כללית האופיינית לברבריות הערבית-האסלאמית הלובשת צורה ופושטת צורה. גם חברי-הכנסת הערביים ממשיכים לקדם מבחינה אידיאולוגית את הלאומנות הערבית הנשענת על גזענות, אלימות וטרור. די לבחון מעט את אמירותיהם של ח"כ אחמד טיבי וחבריו הפשיסטים כדי להבין שאנו נמצאים צעד אחד לפני מלחמת-אזרחים בישראל - שהיא "החלום הרטוב" של הלאומנות הערבית הקיצונית שיש לה אחיזה פוליטית גם בפרלמנט הישראלי.

ב-5 ביוני 2011 הלאומנות הערבית הגזענית ציינה שוב את כישלונן של מדינות-ערב להשמיד את מדינת-ישראל בחודש יוני 1967 - היא מלחמת ששת-הימים. הערבים, בעידודו של עבד אל-נאצר, החליטו לקרוא לזה "נכסה", דהיינו סוג של "מפלה קלה" ו"עיכוב קל בתוכניות". במילים אחרות, את תוצאותיה הנוראות של המלחמה ביוני 1967 על העולם-הערבי, היה צריך להסתיר באמצעות מילים העשויות לשכך מעט את ההלם הגדול שנפל על ראשה של מנהיגות הערבית של אותה עת. ההלם היה גדול, קשה, מכאיב ובלתי-נסבל לכול אדם בר-דעת בעולם-הערבי. חודשים ארוכים עברו עד שהתמונה התבהרה לתושבי המדינות הערביות על ממדי התבוסה הצבאית המחפירה. חייליו של נאצר שהיו מעבר לתעלת-סואץ קיבלו הוראה לטבוח בחיילים המצרים הנמלטים מסיני כדי שלא יפיצו את הבשורה על גודלה של התבוסה הצבאית. צנזורה נוקשה וקפדנית נערכה לכול העיתונים הזרים שהזכירו את ממדי התבוסה הערבית. המפלה הייתה כל-כך מבישה, עד שאפילו מנהיגי מפלגת הבעת' של סוריה נתפסו בעיני ברית-המועצות הקומוניסטית כמנהיגות של "חמומי מוח". כבר 44 שנים ש"חמומי המוח" האלה שולטים בסוריה ביד-רמה.

עבד אל-נאצר רצה להעביר "מסר" לתושבי המזרח-התיכון ש"חל עיכוב מסוים" בתוכנית העיקרית שנועדה להביא להשמדתה של מדינת-ישראל. אולם, במקום מהלך צבאי אחד שיביא להכנעתה של ישראל, החלה להתגבש "תוכנית השלבים" לקראת המטרה הסופית שיש בה אלמנט מדיני, צבאי, טרוריסטי ותעמולתי. כל טקטיקה נשקלה בהתאם ליעד הסופי של "תוכנית השלבים". והנה, גם בשנת 2011 אנחנו ממשיכים להתמודד עם הסירוב הערבי הטיפוסי להכיר במציאות כדי להתמודד עמה נכוחה גם ללא עזרתן של מילים מעורפלות בשפה הערבית שתפקידן, כרגיל, להסתיר את האמת הכואבת.

"יום הנכסה" של 1967 הוא למעשה "יום התבוסה הערבית" (אל-הזימה - בערבית). "יום הנכבה" - האסון של 1948 - גם הוא "יום התבוסה" של המדינות הערביות וכישלונן להשמיד את המדינה היהודית שאך זה קמה. שני האירועים הגדולים הללו המציינים את התבוסה המחפירה של הערבים בניסיונם לחסל את המדינה היהודית. התבוסה הערבית הנוספת במלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973, חיזקה את ההנחה שאי-אפשר לנצח את מדינת-ישראל בדרכים קונבנציונאליות גם אם מפתיעים אותה. מסתבר, שהעולם הערבי נע ונד מתבוסה אחת לתבוסה נוספת - לעיתים קשה מקודמתה. כשאין הפקת לקחים ראויה, אז נגררים להרפתקאות צבאיות חיצוניות ופנימיות כאחת. המשמעות היא שאין מדינה ערבית אחת במרחב כולו שלא עסקה ברצח המונים - או של אזרחיה היא, או של שכנותיה.

גם בשאר אל-אסד רצה להיבנות מ"יום הנכסה" של 1967 כדי להסיט את תשומת-הלב העולמית מהטבח היומיומי המתבצע בהוראתו המפורשת. "יום תבוסה" של 1967 לא מוזכר מסוריה בקול תרועה רמה בשל הבושה הגדולה - גם בגלל שאביו של בשאר אל-אסד, חאפז, היה אחראי למפלה הצבאית הגדולה ברמת-הגולן. אולם זה לא מנע בשאר אל-אסד לרכב על גלי התבוסות של "נכבה" ושל "הנכסה". ב-5 ביוני 2011 שוב הגיעו המוני פרועים סורים לגבול עם ישראל בעידודו הנמרץ של המשטר העלווי. הטלוויזיה הסורית מיהרה לסקר את האירועים בשידור חי לאורך כל היום. אולם האופוריה העלווית הייתה קצרה מאוד למרות המאמצים המלאכותיים של שדרני התחנה להפיח רוח-חיים מחודשת בתעמולה הסורית הקורסת. יום לאחר מכן, המשטר הסורי חטף "לאטמה" (סטירה) כאשר המוני פלסטינים התמרמרו על-כך שאסד גייס צעירים פלסטינים, תמורת 1,000 דולר לאדם, כדי למות למענו בעימות המיותר עם חיילי צה"ל. במהלך המהומה הגדולה שהתפתחה בהלוויית ההרוגים, נרצחו 14 בני-אדם מירי של חמושים פלסטינים לעבר קרוביהם האבלים והזועמים של ההרוגים. למשטר הסורי התברר פעם נוספת כי השימוש ב"עילה הפלסטינית" למטרות פוליטיות פנימיות הוא לכול היותר חרב-פיפיות - בדומה לתזכורת הכואבת של תבוסת יוני 1967. מי היו אלה "החמושים הפלסטינים" שרצחו 14 בני-אדם? אלה היו פעילי טרור מארגונו של אחמד ג'יבריל - העומד לרשותה של משפחת אסד העלווית בתפקיד של קבלן-ביצועים לכול עת.

תושבי סוריה לא התרשמו במיוחד ממאמציו של בשאר אל-אסד לגייס את "העניין הפלסטיני" לטובת הישרדותו של המשטר העלווי המאוס. כבר בשעות הערב של ה-6 ביוני 2011 הטלוויזיה הסורית עברה למתכונת שידורים בהולה לאור האירועים הקשים בג'יסר על שוע'ור. על-פי הטענה הרשמית של סוריה, "כנופיות חמושות" פתחו באש לעבר חיילים ושוטרים בכניסה לעיירה תוך כדי פיצוצו של גשר בכניסה לעיירה וירי של פצצות אר.פי.ג'י. בתקרית הקשה נהרגו, על-פי הטענה הסורית, כ-120 חיילים ושוטרים. הטלוויזיה הסורית הזדרזה לשדר סרטון קצר בו נראים אנשים בלתי מזוהים מסתובבים בין גופות של חיילים ושוטרים שהיו פזורות על אם הדרך. במסגרת הדיווח הבהול נמסר שהגופות עברו התעללות קשה ואחדות מהן אף הושלכו למי הנהר. בהוראת השלטונות, הטלוויזיה הסורית דיווחה שתושבי העיירה ביקשו מהצבא להתערב כדי להפסיק את פעילותן של "הכנופיות החמושות". עד כאן הדיווח הסורי הרשמי בנוגע לאירוע.

התקשורת הסורית יצרה אווירת מלחמה לקראת הכניסה הצבאית לעיירה בשעות הבוקר של ה-10 ביוני 2011. תשדירים על אימוני הצבא הוקרנו בטלוויזיה הממלכתית ללא הרף לאורך כל היום כדי לאותת לתושבים שהצבא מוכן ומזומן לכול עימות שיש בו סממנים של מרידה נגד השלטון העלווי. מערכת ההסברה הסורית הלכה עוד צעד אחד קדימה במהלך היום כאשר הטלוויזיה הממלכתית הקרינה לראשונה כתבות קצרות על "הפגנות קטנות" של אזרחים לאחר תפילת יום-השישי. קרייני התחנה מסרו שלמעשה זו "התגודדות של אזרחים בודדים" שאינם מהווים סיכון למשטר אף-על-פי שאחדים מהם זרקו אבנים והפכו פחי-זבל אחדים. במילים אחרות, זה לא משהו כאוטי שהמשטר אינו יכול להתמודד איתו. כמובן שלאחר מכן הטלוויזיה הממלכתית שידרה כתבות על "אזרחים סורים רגילים" המתבטאים בפומבי על האירועים בסוריה כפי שהמשטר העלווי מצפה מהם. הביטוי "השבח לאלוהים" (אל-חמדולה - כפי שהמילה נשמעת בדיבור שגור), חזר על עצמו כסוג של מפלט משאלות שהתשובות עליהן יכולות להיות קשות ומרות. הסיכוי להפיכה צבאית בסוריה נגד בשאר אל-אסד גובר מיום ליום.

ובכן, מה שהתחולל בג'יסר אל-שוע'ור ב-6 ביוני 2011, היה "מרד צבאי" של חיילים וקצינים שהתנגדו לבצע טבח בתושבי מחוז אידליב שבצפון-סוריה. "הכנופיות החמושות" הן למעשה חיילים שהחליטו להצטרף למתקוממים כדי להפיל את המשטר העלווי הרצחני. חיילים נוספים ערקו לכוחות המתקוממים גם במחוזות נוספים ברחבי-סוריה מאז שהחלה ההתקוממות העממית ב-15 במרס 2011. לדידו של המשטר, עריקות של חיילים בודדים הן חלק מהמשחק הפוליטי הקשוח המתקיים בסוריה לאור המבנה העדתי הבעייתי שלה. אולם עריקות של מחלקות שלמות, זהו סיפור שונה לחלוטין היכול להקרין מהשפעתו גם על יחידות העילית המורכות מבני העדה העלווית. אסד החליט להעניש את תושבי ג'יסר אל-שוע'ור ב-10 ביוני 2011 באמצעות 40 טנקים ומאות חיילים הנעזרים בירי מסיבי של מסוקים לעבר העיירה שהתרוקנה ממרבית תושביה. עד לשעות הבוקר של ה-11 ביוני 2010, מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על הריגתם של עשרות בני-אדם ועל בריחתם של אלפים נוספים לעבר הגבול עם טורקיה - שם מחכים להם מחנות פליטים שהוכנו מבעוד מועד. הפרדוקס הוא שהפליטים הסורים בורחים לחבל אלכסנדרטה (האטיי) שסופח לטורקיה על חשבון סוריה ב-1939. בעיני סורים רבים, גורלו של חבל אלכסנדרטה אינו פחות חשוב מגורלה של רמת-הגולן שאבדה בעקבות הימור צבאי סורי כושל במלחמת ששת-הימים, יוני 1967.

צריך לשים-לב למה שנאמר מפי הפליטים הסורים שהגיעו למחנות הפליטים בטורקיה: א) תושבים אחדים טענו כי לצד הצבא הסורי, הפועל במחוז אידליב, משרתים לובשי-מדים בעלי זקן שאינם דוברי ערבית. ב) תושבים אחדים שברחו בג'יסר אל-שוע'ור טענו כי הם אינם מאמינים שחיילים סורים פעלו ברצחנות כזו נגד תושבי העיירה. אחדים מהם טענו (בהתאם לתעמולה הסורית) שזו קונספירציה צבאית מערבית או טבח של שכירי-חרב הפועלים בשם סעד אל-חרירי.

כשהחלה ההתקרבות האידיאולוגית בין סוריה של אסד לבין טורקיה של ארדואן (על חשבון ישראל), טענתי שהברית הזו לא תחזיק מעמד זמן רב. למרות החבטות הפומביות של טורקיה שנשלחו לעבר בשאר אל-אסד בעקבות הדיכוי האכזרי של המשטר העלווי, ההימור הכושל של רג'פ טאיפ ארדואן אינו נעלם מעיני הציבור הטורקי המתכונן לקראת הבחירות שיערכו ב-12 ביוני 2011. ספק רב אם הדבר ישפיע על תוצאות הבחירות בטורקיה, אולם התנאים להתקוממות עממית בטורקיה קיימים כפי שהם קיימים בכל מדינה מוסלמית רדיקלית. טורקיה של ארדואן אינה חסינה מהתקוממות כזו - משום שהכול עניין של זמן ושל הנסיבות המתאימות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יום הנכבה, יום הנכסה, יום הלאטמה ויום הכאפה", מגזין המזרח התיכון, 11 ביוני 2011.

נאום התשובה של נתניהו בקונגרס לנאומו של אובמה

יש משהו משותף בפנטזיה האנטישמית המשותפת של תומס פרידמן מהעיתון "הניו יורק טיימס" ושל מזכ"ל ארגון חיזבאללה, חסן נסראללה: שניהם מייחלים שהמוני ערבים יצעדו לעבר מדינת-ישראל על-מנת לאתגר (באלימות) את ממנהיגות הישראלית ואת תושביה החיים על אדמתם ההיסטורית. לשמאלנים ולרדיקלים רבים ישנה פנטזיה בלתי-מוסברת לראות דם ערבי שפוך בידי יהודים. כנראה שזה המשך ישיר לעלילות-הדם האירופאיות הידועות לשמצה. לפני חודשים אחדים הציע מועמר אל-קדאפי מלוב הצעה דומה - אולם, תושבי לוב החליטו להתקומם דווקא נגד שלטונו של קדאפי בלוב. גם בשאר אל-אסד הציע הצעה דומה - אולם, תושבי סוריה החליטו לפעול דווקא נגד המשטר העלווי של אסד בהתקוממות עממית שפרצה ב-15 במרס 2011. ברוח הימים האלה של התקוממויות עממיות הרווחות בעולם-הערבי, אני מציע למקסיקנים לשטוף בהמוניהם את ארה"ב ולפרק את חומת ההפרדה הקיימת בין מקסיקו לארה"ב. ברוח הימים האלה, אפשר להציע לאינדיאנים לתופס חזקה על אדמותיהם ההיסטוריות שנלקחו בכוח הזרוע של האדם הלבן. ברוח הימים אלה אפשר להציע גם לכושים בארה"ב לצאת מהגטאות המקיפות את וושינגטון ולצעוד לעבר הבית-הלבן - משום שבמרחק של רבע שעה מהבית-הלבן, שוכן אחד מהגטאות הקשים והאלימים ביותר הקיימים בארה"ב. באופן דומה, אנחנו יכולים להציע להמוני הפטריוטים האמריקאים בדרום ארה"ב לצאת לעבר וושינגטון וניו-יורק כדי לסלק את חבורת השמאלנים ההזויה שהשתלטה על התקשורת האמריקאית והשתלטה גם על הפוליטיקה של הבית-הלבן. סביר להניח שאפשר גם להציע לרפובליקנים, החשים שבחירתו של אובמה היא תאונה פוליטית מצערת, שיעלו בהמוניהם לבית-הלבן כדי להביא לסילוקו של אובמה בכוח-הזרוע רק בגלל חילוקי-דעות מדיניים וכלכליים הסותרים את הרוח האמריקאית (או מה שנותר ממנה בשנתיים האחרונות).

כל מי שקרא אי-פעם את האידיאולוגיה הערבית שהתפרסמה בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי מאז 1948, יכול היה למצוא פעמים רבות את הרעיון המדבר על "מיליוני ערבים העולים על ישראל מכל עבריה". על בסיס אותו רעיון, אפשר להציע למיליוני ישראלים לעלות על רמאללה, בית-לחם וחברון כדי להביא לסיומו של הכיבוש הערבי על כל ארץ-ישראל. ברוח הימים האלה, של שנת 2011, סביר להניח שהאופציה הזו תהיה רלוונטית אם הישראלים יחושו שארצם נמצאת בסכנה גדולה לנוכח הצעותיהם האנטישמיות של תומס פרידמן וחסן נסראללה. יכול להיות שדווקא החולשה המדינית של ישראל, תדרבן את הציבור הישראלי לנקוט פעולה יזומה כדי להביא לסיומה של הנוכחות הערבית בכל חלקי ארץ-ישראל. מי שמתכנן צונמי מדיני לישראל, חייב לקחת בחשבון את האפשרות של צונמי התיישבותי יהודי ביהודה ושומרון ואולי אף מעבר להם. ראוי לציין שזכויותיהם ההיסטוריות של היהודים על יהודה ושומרון עולות לאין-שיעור על זכויותיו ההיסטוריות של תומס פרידמן (היהודי) על אדמת ארה"ב של אמריקה האינדיאנית.

אובמה שוב נאם לעולם-הערבי
בדרך-כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". כיום אפשר להוסיף ש"הדרך לגיהנום רצופה גם בנאומים מיותרים לעולם-הערבי". ברק חוסיין אובמה, נשיא ארה"ב, הנשיא של המעצמה הגדולה בעולם, ביקש להעניק לעולם הרחב עוד נאום - מהגיגיו המלומדים - בנוגע לשינויים החשובים המתחוללים בעולם-הערבי ולמהפכות העממיות שהחלו בינואר 2011. הנאום שנישא ב-19 במאי 2011 הועבר בשידור ישיר במדינות רבות, ובכללן ישראל. הנאום של אובמה היה מיועד לעולם-הערבי, אולם אובמה כמו טירון פוליטי בן-יומו, נפל למלכודת הערבית שהוא עצמו הזהיר מפניה בנאומו. ובכן, במה דברים אמורים?

בחלק הראשון של נאומו, אובמה אמר בנוגע למנהיגות הערבית המסורתית את המשפטים הללו: "...יותר מידי מנהיגים באזור ניסו להסיט את תלונות עמיהם לכיוון אחר. המערב הואשם כמקור לכל התחלואות חצי-מאה אחרי תום הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית". במילים אחרות, המותג "ישראל" שימש את המנהיגות הערבית כ"כלי" בו ניתן היה באמצעותו לשלוט ואף ללכד את האוכלוסייה סביב מנהיגות מסוימת - גם אם זו הייתה מנהיגות מפוקפקת ביותר. יתרה מזאת, באמצעות המותג "ישראל", הותקפו המנהיגים הערבים הן בשל אוזלת ידם לנוכח האתגר הישראלי, או בשל הקשרים המדיניים שנקשרו בין מדינות ערביות אחדות לבין מדינת-ישראל - כדוגמת מצרים וירדן. המשמעות של הדבר היא, שמדינת-ישראל הפכה לכלי פוליטי בו שיחק העולם-הערבי הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית כחלק ממסך-העשן שהסתיר היטב את תפקודה הלקוי של המדינה הערבית ושל המנהיגות הערבית.

ימים אחדים לפני הנאום, מקורביו של אובמה הדליפו שהנאום יעסוק בעיקר במתחולל בעולם-הערבי ולא בסכסוך הערבי-ישראלי או בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. שעות אחדות לפני הנאום הודלף לתקשורת הבינלאומית שהנושא "הישראלי" יופיע רק בחלק האחרון של הנאום. ואכן, המותג "ישראל" הופיע רק בשליש האחרון של הנאום, אולם בעצת יועציו הנאמנים, אובמה החליט להעניק "סוכרייה" לעולם-הערבי בדמותו של משפט הבא: "הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת, כך יוקמו גבולות בטוחים מוכרים בין שתי המדינות". ברגע בו אובמה הזכיר את הביטוי "גבולות 1967", דומה היה שהסוכרייה שהוא ביקש להעניק לעולם הערבי נתקעה בגרונו - וכל מה שנאמר לאורך כל הנאום בנוגע לעולם-הערבי נשכח כלא-היה. עשרות אנשים עברו על הנאום לפני הקראתו מפי אובמה. מן הסתם, אובמה ערך סימולציות אחדות לפני הופעתו המתוקשרת. כל מילה נבחנה וכל אות נבדקה. אך ברגע המכריע, שוב אובמה התגלה כטירון פוליטי בזירה הבינלאומית למרות עשרות היועצים המקיפים אותו - או, אולי דווקא בגללם.

אף אחד לא זוכר באמת את "נאום אובמה השני" של מאי 2011 על העולם-הערבי. סביר להניח שכולם גם שכחו שהוא לא הזכיר בנאומו את סעודיה הנמצאת תחת משטר אסלאמי אלים ומדכא, ולא את לבנון השבויה בידי ארגון חיזבאללה, בידי איראן ובידי סוריה של אסד העלווי. אובמה גם לא ציין במילה אחת את האסון האנושי המתחולל בסודאן על שני חלקיה, ואף לא את סומליה הנמצאת תחת מתקפת טרור קשה ואכזרית של ארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. אובמה רצה לרכב על הגל העממי ששטף את העולם-הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2011, אולם הוא מצא את עצמו נאלץ להתגונן ולהסביר את דבריו ביתר-בהירות ימים אחדים לאחר מכן. אובמה, בדומה למנהיגי המדינות הערביות, השתמש גם הוא במותג "ישראל" ככלי שמטרתו למצוא-חן בעיני שומעיו הרדיקלים מבית ומחוץ.

למחרת הנאום, ב-20 במאי 2011, עיתון הארץ יצא בכותרת-משנה דמיונית בעמוד הראשון: "נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ריתק את העולם בנאום על מהפכות בעולם הערבי". שימו לב לכותרת הבאה שהתפרסמה ככותרת ראשית באותו מועד: "אובמה בנאום היסטורי: מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 1967". זה מה שהבין עיתון הארץ וזה גם מה שהבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לפיכך, תגובתו המהירה של נתניהו לדברי אובמה נועדו כדי להסיר מייד את הספק בנוגע לעמדתה הרשמית של ממשלת-ישראל. שימו לב לאחת מהנקודות של "תוכנית אובמה" המסוכנת: פתרון הסוגיה הטריטוריאלית עוד לפני פתרון סוגיית ירושלים והפליטים". זו הנקודה המסוכנת ביותר לישראל - אובמה לא נתן הסבר מניח את הדעת לרעיון, וישראל עד כה לא דרשה הבהרות לשינוי בעמדה האמריקאית.

לאובמה הייתה הזדמנות נוספת להסביר את עצמו ימים אחדים לאחר מכן בנאום נוסף בפני הוועדה השנתית של השדולה הפרו-ישראלית. בעקבות הנאום, הכותרת שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-23 במאי 2011 הייתה: "אובמה חזר על קביעתו: הגבולות יתבססו על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים". אפילו עיתון הארץ לא היה מוכן להודות באי-ההבנה הגדולה שנוצרה לאחר דבריו של אובמה בנאום המשעמם על המצב במזרח-התיכון. ההבדלים הם לא רק עניינים של סמנטיקה, אלא הבעיה היא איך הצד השני - הערבים - עלולים להבין את דבריו של אובמה. מאז אותו נאום, של ה-19 במאי 2011, דוברים פלסטינים תופסים את דבריו של אובמה כ"קביעה מדינית" מחייבת.

הזכרת הביטוי "גבולות 1967", הייתה גול עצמי, וכולו מבית היוצר של אובמה שהתגלה פעם נוספת שלמרות מאמצעיו הוא עדיין אינו מבין את המציאות במזרח-התיכון. למעשה אובמה הכניס את עיקרון הגבולות של 1967 עוד לפני שנחתם סעיף אחד בהסכם השלום בין "הרשות הפלסטינית" לישראל. מהבחינה הזו, ישראל חשה שאובמה למעשה קבע לישראל את קו-הגבול עוד לפני שהסתיימו הדיונים הקשים על הפליטים, ירושלים וגושי ההתיישבות היהודית ביו"ש. הרעיון של אובמה להשאיר את הבעיות הגדולות הללו לסוף התהליך, הוא שוב טעות של טירון פוליטי ולא של נשיא המתיימר להנהיג את עולם החופשי. ברגע שאובמה ציין את גבולות 1967, לשאר הדברים החשובים שאמר בנוגע לישראל מתגמדים לנכוח האיום העלול להיווצר בעתיד לגורלה של מדינת-ישראל. יום לאחר הנאום, נערכה פגישת עבודה בבית-הלבן בין אובמה לנתניהו.

בסיום הפגישה בין אובמה לנתניהו בבית-הלבן ב-20 במאי 2011, נתניהו העניק הרצאה היסטורית כדי להעניק תוקף מוסרי לדבריו בשאלת עמדתו בנוגע לפתרון המדיני הרצוי ביו"ש. רק מנהיג אמיץ בעל עקרונות ושכנוע עצמי המתבסס גם על הכרה היסטורית עמוקה, היה יכול לעמוד מול נשיא אמריקאי ומול התקשורת העולמית דווקא בשעה שרבים טענו כי קיים מתח בלתי-נסבל בין אובמה לנתניהו. קשה לדמיין את אהוד ברק או את ציפי לבני מציגים את העמדה הישראלית המתבססת גם על טיעונים היסטוריים עמוקים כפי שעזה זאת נתניהו. "ההרצאה" הזו, כפי שכינתה זאת התקשורת השמאלנית בארה"ב, הראתה בעליל שנתניהו היה ונותר אחד מהמדינאים המוכשרים ביותר של מדינת-ישראל.

גם ההדלפה מפי מקורבי אובמה ש"בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי נוכל", הראתה בעליל על גודל המצוקה אליה הכניס את עצמו הנשיא האמריקאי שהצליח פעם נוספת להפוך את "הנאום החשוב" שלו לפארסה בינלאומית. ראוי להזכיר את ההתעקשות האמריקאית שהתקבלה בעזרת יועצים שרלטנים שיש להתמקד בוויכוח בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל בנושא "ההקפאה בהתנחלויות". האזהרה הישראלית שנמסרה לאמריקאים כי הפלסטינים ינצלו את ההקפאה כי למשוך זמן, נפלה על אוזניים ערלות בבית-הלבן. והנה אנחנו נמצאים שנתיים וחצי לאחר בחירתו של אובמה, ודומה הוא שהסכסוך הערבי-ישראלי חזר לנקודת ההתחלה גם בגלל רשלנות אידיאולוגית מבית היוצר של השמאל האמריקאי הקיצוני. הלוליינות הפלסטינית הטיפוסית קיבלה גיבוי אמריקאי בעזרתו על ברק חוסיין אובמה.

נאום התשובה של בנימין נתניהו בקונגרס
ספק רב אם קיימת בפוליטיקה הישראלית אישיות פוליטית היכולה לשאת נאום מרשים וקולע כפי שבנימין נתניהו עשה זאת בקונגרס האמריקאי ב-24 במאי 2011. ספק רב אם קיימת אישיות בינלאומית המסוגלת לרתק כך את הפוליטיקה האמריקאית הצינית והמיוזעת. כאשר בנימין נתניהו סיים את דבריו, ניתן היה להבין שהנאום היה מרשים מאוד לפי פרצופיהם המכורכמים של שדרני החדשות והפרשנים בישראל. הקרנבל התקשורתי השלילי המתנהל סביב אישיותו של בנימין נתניהו מאז שהחלה כהונתו, אינו מאפשר לרבים בתקשורת הישראלית לבחון את דבריו ואת מעשיו באור מעט יותר מושכל והגיוני. הפרשנות שנלוותה לנאום הראתה בעליל כי התקשורת הישראלית הציבה עוד לבנה אחת בתחושה הציבורית הכללית המתייחסת לתקשורת כאיום אסטרטגי על מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, חופש הביטוי אינו חופש השיסוי - בעיקר אם מדובר בראש ממשלה מכהן שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה נפל למלכודת הערבית למרות הזהרתו מפניה", מגזין המזרח התיכון, 28 במאי 2011.

הכרזת "העצמאות הפלסטינית" בספטמבר 2011

בשעה שחיילים סורים כיוונו ב-15 במאי 2011 את הפורעים הערבים לעבר גדר-המערכת הנמצאת בגבול בין ישראל לסוריה, חייליו של בשאר אל-אסד המשיכו במסע ההרג והרצח של המתקוממים נגד המשטר העלווי בדרעא, בבניאס, מחומס, בקמישלי בתל-קלאח ובשכונות העוני הנמצאות בקרבת העיר דמשק. בשעה שחיילים ישראלים ניסו לעצור את זרם הפורעים הערבים ליד הגבול, חיילים סורים ירו לעבר תושבים סורים שנמלטו ללבנון בגלל הברוטליות של הצבא הסורי מאז שפרצה ההתקוממות האזרחית ב-15 במרס 2011. בשעה שהמשטר הסורי התאמץ בכל כוחו לגנות את ישראל לאור אירועי "הנכבה" של 2011, תושבים סורים בתל-קלאח מסרו שריח הגופות עולה מכל רחבי העיירה בעקבות מסע דיכוי אלים ורצחני שהתנהל בהוראתו של בשאר אל-אסד כלפי המתקוממים שיצאו למחות נגד המשך שלטונה של משפחת אסד בסוריה. למרות הפרובוקציה הסורית כלפי ישראל ב-15 במאי 2011, המשטר הסורי של בשאר אל-אסד נע לעבר גסיסה איטית ומתמשכת המעלה מחדש מאבקים אלימים היסטוריים בתוך המשפחה השלטת. אין תימה איפוא, שהחשדנות הטבעית הקיימת במשטרים דיקטטוריים הפכה לפרנויה עמוקה הדוחפת את ראשי המשטר הסורי לנקוט בצעדים אלימים יותר העשויים להחיש דווקא את קריסתו. ועם זאת, התגובה הישראלית הפומבית כלפי "התרגיל הסורי" של ה-15 במאי 2011 הייתה רפה ביותר. במקום להפגין נחישות ישראלית עד כדי איום מוחשי על המשטר עצמו, התגובה הישראלית ההססנית מדרבנת גורמים נוספים לתכנן צעדים דומים בעתיד הנראה לעין.

ישראל הרשמית ניסתה להפגין איפוק - שהוא טוב כשלעצמו. אולם, לצד האיפוק דרוש גם מלל ברור וכוחני בעיקר כלפי משטרים כדוגמת המשטר העלווי של משפחת אסד. מנגד, קלגסי השמאל הקיצוני בישראל מיהרו לצאת להפגנת תמיכה בכנופיות הערביות שפרצו את הגדר והם אף, כמובן, הביעו מחאה קולנית נגד התגובה של חיילי צה"ל לנוכח הפריצה בגדר. כל הבעת תמיכה באידיאולוגיה הפלסטינית כמוה כהבעת תמיכה באידיאולוגיה הניאו-נאצית המתאבלת על כישלונה של גרמניה הנאצית לסיים את המלאכה בנוגע ל"בעיה היהודית". סביר להניח שיש צורך להסביר לכולם - וזה כולל את כולם - שבפעם הבאה זה לא ייגמר רק בשני הרוגים סורים מירי של חיילי צה"ל, אלא התגובה הישראלית תכלול גם את כל הגורמים המדיניים הנמצאים מעבר לגבול שנתנו יד לכך. האיום צריך להיות מפורש כפי שהתגובה צריכה להיות ברורה ונהירה לכל אחד ואחד במזרח-התיכון. בכוונתו של בשאר אל-אסד לדרבן גורמים אזרחים לערוך הפגנות מחאה מול הגבול עם ישראל במטרה להסיט את תשומת-הלב התקשורתית מהנעשה בתוך סוריה לאור ההתקוממות שפרצה ב-15 במרס 2011 נגד המשטר העלווי בהנהגתו של אסד.

תרחישי ספטמבר 2011
דוברים ישראלים אחדים חוזרים ומבהירים - ואף מזהירים - ממה שעלול להתרחש לאחר הכרזת המדינה הפלסטינית באו"ם בחודש ספטמבר 2011. אמצעי התקשורת בישראל מציירים מידי יום ביומו תמונה היסטרית של מה שעלול להתרחש לאחר ההכרזה. אנשי עסקים ישראלים מדברים על חרם ונידוי שיגרמו נזק רב לכלכלה הישראלית. דיפלומטים לשעבר מדברים על מעמדה הירוד של ישראל במסדרונות האו"ם. גם אחדים מהמשפטנים הישראלים מציירים תמונה משפטית מפחידה לאחר ההכרזה. אפילו מחמוד עבאס (אבו-מאזן) אימץ כמה מהרעיונות שהעלו גורמים אינטרסנטים בישראל על-מנת לתת דגש נוסף להחלטה על כינונה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967. כל הדוברים הללו מנסים להטיל פחד על ישראל במטרה לסרס לחלוטין את היכולת של הדרג המדיני והביטחוני להחליט על אילו צעדים הולמים יש לנקוט כדי לתת מענה ראוי לנוכח האתגר הצפוי בעתיד. למעשה, כל הדוברים הללו נפלו למלכודת התעמולתית הערבית ובמיוחד זו הפלסטינית המשמשת כלי פוליטי קולוניאליסטי של הלאומנות הערבית על שלל גווניה וצורותיה הפוליטיות והדתיות.

על-פי מהלך העניינים מאז הסכם אוסלו של שנת 1993, ניתן לציין בבירור שהמנהיגות הפלסטינית ביו"ש ומנהיגות הערבית המיליטנטית במדינת-ישראל מעונינות להנציח את הסכסוך הערבי-ישראלי עד שיבשילו התנאים להביא לסיום נוכחותם של היהודים על אדמתם ההיסטורית. על בסיס השאיפה הזו, הגמישות המדינית על-פי המתווה האידיאולוגי של הלאומיות הפלסטינית שהוכתבה במצרים בשנת 1964 ("האמנה הפלסטינית"), היא מוגבלת במידה רבה והיא נתונה בסד של שכנוע עצמי עד כדי עיוות היסטורי המתפקד כתודעה כוזבת באופן מכוון. במילים אחרות, החלום הלאומי הוא כל-כך גדול והוא כל-כך עמוק, עד שהוא מתפקד כ"מחסום פסיכולוגי" אדיר מול הפרקטיקה המדינית המציאותית - וזאת, בניגוד למגמה שאפיינה את הלאומיות היהודית לאורך הדורות. מתוקף הנסיבות הטרגיות שליוו את עמנו במשך מאות שנים, הפרקטיקה המדינית היהודית נטתה באופן מובהק לעבר פשרה פוליטית, מדינית, היסטורית, אידיאולוגית וגיאוגרפית. מאז הצהרת בלפור של ה-2 בנובמבר 1917, שהכירה בזכותם של היהודים להקים בית-לאומי הכולל גם את עבר-הירדן המזרחי, המנהיגות היהודית הסכימה הדרך-כלל לקבל כמעט כל פשרה גם אם זו קיצצה בשטח שיועד למדינה שבדרך. ניתן לציין שחוסר-הגמישות הערבית עמד (ועדיין עומד) בסתירה עמוקה ומובהקת לעומת הגמישות הקיימת בתרבות היהודית לדורותיה. יש לכך סיבות אחדות שיבהירו לנו מדוע המאבק הערבי-ישראלי יימשך עוד שנים רבות גם אם יימצא פתרון כלשהו לנוכחות הערבית בשטחי יהודה ושומרון:

אוכלוסייה ערבית הנאמדת במאות מיליונים; עומק אסטרטגי ערבי המתפרש על שטח גיאוגרפי ענק; תמיכה אוטומטית של 56 מדינות מוסלמיות; פוליטיקה רדיקלית הנשענת על אסלאם חסר-סבלנות כלפי כופרים; תחושות עזות של עליונות תרבותית ועליונות דתית; וכן, תרבות פוליטית הנשענת על העדפתו של פתרון כוחני על-פני פשרה ודיאלוג הנתפסים כחולשה. במצב הנוכחי ובתהליך היסטורי ארוך-טווח, האידיאולוגיה הערבית טוענת ש"הזמן" פועל לטובת הערבים במאבק נגד ישראל. גם אלה מחסידי הלאומנות הרדיקלית הערבית וגם ישראלים אחדים מחשבים את קיצה של ישראל לאחור באופן אובססיבי על-פי הנתונים הללו. לפיכך, הדרישה הישראלית להכרה במדינת-ישראל כמדינת העם היהודי והכרזה מפורשת על סיום הסכסוך וקץ התביעות כלפי ישראל, נועדו כדי למנוע סכסוכים עתידיים נוספים בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית העתידית. אלא, שהסירוב הפלסטיני לדרישות הללו נשען על ההנחה ש"הזמן תמיד משחק לטובת הערבים" - טיעון שלא השתנה למרות מצבו החמור והרעוע של העולם-הערבי. ובכן, מה יכול לקרות בספטמבר 2011?

סביר להניח שהפלסטינים יזכו לרוב גדול בהצבעה באו"ם אם הצעה על הכרזת "המדינה הפלסטינית" תעלה לדיון בספטמבר 2011. ומה יקרה לאחר מכן? הדבר תלוי גם במה שאנחנו נעשה - הן בממד הציבורי והן בממד המדיני-ביטחוני. חשוב לציין, שמצבה של ישראל לאחר מלחמת יום-הכיפורים ב-1973 היה חמור שבעתיים. גם ההחלטה של עצרת הכללית של האו"ם מה-10 בנובמבר 1975 ש"הציונות היא צורה של אפליה וגזענות", הדגימה את השפל אליו נקלעה מדינת-ישראל בעקבות מסע הסתה שיטתי של המדינות המוסלמיות והגוש-המזרחי בהנהגתה של ברית-המועצות. רק ב-16 בדצמבר 1991, העצרת הכללית של האו"ם הצביעה על ביטולה של החלטה זו.

מבחינה אופרטיבית, הפלסטינים ותומכיהם מתכננים להתיש את מדינת-ישראל ואת הציבור הישראלי בעזרת מערכה מתוכננת היטב של הפגנות המוניות בשטחים; ניסיונות פריצה המוניים לעבר גבולות ישראל; עימותים, לכאורה ספונטניים, עם חיילי צה"ל ותושבים יהודים ביו"ש; פנייה לגורמים בינלאומיים כדי להביך את ישראל; וכן גיוס תמיכה בינלאומית על-מנת להטיל חרם על ישראל במגוון רחב של נושאים ותחומים. כמובן שיהיו גורמים בישראל שינסו לדרבן את הפלסטינים להחריף את צעדיהם נגד מדינת-ישראל ותושביה. אולם, בפועל, מצבה של הרשות הפלסטינית לא ישתנה בהרבה משום שבאזורי A ו-B המהווים 40 אחוזים משטחי יו"ש, לפלסטינים יש אוטונומיה מלאה. כמו כן, לרשות הפלסטינית יש שליטה מלאה על חייהם של התושבים באזורים אלה מבחינה כלכלית, פוליטית, משפטית, תקשורתית, ביטחונית ותרבותית - למעט היבטים אחדים הנוגעים לבעיות ביטחוניות הקשורות לישראל. בשטחי C הנמצאים בשליטת ישראל, והמהווים כ-60 אחוזים משטחי יו"ש, כמעט ואין תושבים ערבים, וזאת לעומת כ-400,000 תושבים יהודים במתגוררים בשטח זה הכולל גם את השכונות החדשות של ירושלים שנבנו לאחר 1967. למצב הזה יש שני היבטים חשובים: א) הטענה בנוגע למדיניות ה"אפרטהייד" הננקטת בידי ישראל כלפי ערביי יו"ש איננה נכונה ואין לה כל אחיזה במציאות. ב) לאחר הכרזת העצמאות הפלסטינית בספטמבר 2011, ישראל יכולה להכריז שהיא שוקלת לספח באופן מלא את כל שטח C או חלקים ניכרים ממנו.

הכרזת "העצמאות הפלסטינית" יכולה להפוך את הוויכוח בין ישראל לרשות הפלסטינית לוויכוח על גבולותיהם וגודלם של שטחי A ו-B. מהבחינה הזו, מוקד הדיון יעסוק בוויכוח טריטוריאלי ולא ב"דרישת השיבה" או בסירוב הערבי בנוגע להגדרתה של מדינת-ישראל כ"בית הלאומי של היהודים". באופן פרדוקסלי, הכרזת העצמאות הפלסטינית מצמצמת מאוד את כושר-התמרון של הרשות הפלסטינית, משום שלאחר ההכרזה, העולם יתחיל לעסוק בעניינים קצת יותר חשובים מאשר בבכיינות הערבית ביו"ש. אם הציבור הישראלי ינהג באומץ, תוך כדי התעלמות מההיסטריה המופצת בתקשורת הישראלית, נוכל לעמוד כולנו באתגר הזה. לפיכך ישנה חשיבות רבה להתארגנויות אזרחיות בדומה למשימה שנטלה על עצמה תנועת "אם תרצו" בהפצת הספרון "נכבה חרטא" - ספרון חשוב הדורש תרגום מהיר לערבית. אם לתקשורת הבינלאומית יש אובססיה בנוגע לישראל, אז אפשר לנצל את האובססיה הזו לטובתנו בעזרת התארגנויות אזרחיות של ישראלים הפועלים לטובת מדינת-ישראל. דווקא בתקופה של שינויים ותמורות במזרח-התיכון מאז ינואר 2011, להתארגנות האזרחית הישראלית יש משקל רב יותר בעיצוב דעת-הקהל במערב ובעולם-הערבי.

אם אכן תוכרז מדינה פלסטינית עצמאית בספטמבר 2011, זה פותח בפני הציבור הישראלי צוהר ענק לתביעות משפטיות נגד הרשות הפלסטינית - החל מתביעות משפטיות בנוגע לירי של פצצות מרגמה לעבר ישראל מרצועת-עזה וכלה בבעיות של הזרמת ביוב לעבר אזורים הנמצאים בתחומי הריבונות הישראלית. הרשות הפלסטינית תהיה אחראית מבחינה משפטית לכול פשע-מלחמה שנעשה מרצועת-עזה ולכול טרור אקולוגי או טרור כלכלי המתבצע נגד מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, הכרזת העצמאות הפלסטינית מטילה על הרשות הפלסטינית עול כבד יותר מזה המוטל על כתפי מדינת-ישראל. יתרה מזאת, גם הציבור הישראלי יכול לנקוט בצעדי התשה נגד "המדינה הפלסטינית" באמצעות הגשה של תביעות משפטיות בפורומים בינלאומיים. כל פגיעה בזכויות-הפרט מצד "המדינה הפלסטינית" כלפי "אזרחיה" יכולה לשמש עילה לנקיטת סנקציות כלפי אישים וארגונים המסייעים בדרך ישירה או עקיפה לביצוע העברה - גם אם הם נמצאים מחוץ ל"מדינה הפלסטינית". חשיבה מחוץ לקופסא יכולה להפוך את "הכרזת העצמאות הפלסטינית" לעוד קוריוז ערבי המתבסס בעיקר על תרבות של אלימות, ברוטליות וטרור בדומה למשטרים הערביים הקיימים במזרח-התיכון כולו. להכריז על "מדינה" זה קל מאוד, אולם לתפקד כ"מדינה" זו משימה הדורשת משאבים אנושיים ותרבותיים הפועלים כיחידה אחת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אירועי הנכבה והציפייה לקראת חודש ספטמבר 2011", מגזין המזרח התיכון, 19 במאי 2011.

ההתקוממות נגד בשאר אל-אסד - 62 הרוגים נוספים

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-29 באפריל 2011 על הריגתם של 62 בני-אדם מירי של אנשי כוחות הביטחון במהלך הפגנות המחאה נגד השלטון שנערכו בערים אחדות ברחבי סוריה. בדרעא נהרגו לפחות 33 בני-אדם. בארבעת הימים האחרונים נהרגו בדרעא 80 בני-אדם. תושבים שהצליחו לעבור את הגבול לירדן מדווחים בזעם רב על מחסור חמור במוצרים בסיסיים כולל מים ותרופות. מקורות רשמיים בסוריה מסרו במהלך היום על הריגתם של 4 חיילים סורים מירי של המתקוממים ועל חטיפתם של 2 נוספים. בדמשק נערכה הפגנת מחאה בהשתתפותם של כ-10,000 בני-אדם. כמו כן נמסר על הפגנות של כורדים בקמישלי בצפון המדינה, בלטקיה, בחומס, בבניאס, בחמה וב-רגה. האיחוד האירופאי החליט להטיל אמברגו של מכירת נשק לסוריה. ארה"ב החליטה להטיל סנקציות נגד הבכירים הסורים הללו: מאהר אל-אסד - אחיו של הנשיא ומפקד הדיוויזיה הרביעית המטפלת בהתקוממות העממית בדרעא; עטף נג'יב - דודנו של בשאר אל-אסד, מפקד המודיעין הפוליטי שאחראי לטיפול הרצחני נגד תושבי דרעא; וכן נגד אנשי מנהלת המודיעין הכללי האחראים על הפיקוח ההדוק והברוטאלי על האוכלוסייה הסורית. מועצת זכויות האדם של האו"ם קיבלה החלטה ברוב של 26 מתוך 47 החברות על גינוי למשטר הסורי על רקע הדיכוי הברוטאלי של כוחות-הביטחון וכן הוחלט לשלוח ועדת חקירה לבדיקת האירועים בסוריה. ירדן, סעודיה, בחריין וקטאר נעדרו מההצבעה. 50 חברי מפלגת הבעת' בעיר רסטאן התפטרו מחברותם במפלגה בעקבות האירועים האלימים ומעשי הטבח של כוחות-הביטחון. אנשי "השביחה" - שרובם בני העדה העלווית - מנהלים מצוד אלים נגד המתקוממים ברחבי-המדינה. טורקיה מתכוננת לקלוט פליטים כורדים אם המצב יחמיר באזור הגבול המשותף. מקורות ערביים מסרו שראשי תנועת החמאס בסוריה החליטו לעבור לקטאר בעקבות האירועים האלימים ובעקבות ההתקרבות למצרים תחת המשטר החדש. סרטונים קשים מאוד הועלו לאתרי אינטרנט על אירועי "יום הזעם" של 29 באפריל 2010.

האירועים המרכזיים של השבוע האחרון
מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-28 באפריל 2011 על כוונה לערוך "יום זעם" נוסף ב-29 באפריל 2011 לאחר התפילות של יום השישי. כמו כן נמסר שרשת אל-ג'זירה צמצמה את פעילותה בסוריה בעקבות התנכלויות רבות מצד השלטונות המקומיים. בריטניה ביטלה את הזמנתו של שגריר סוריה בלונדון לחתונת המלכותית הנערכת ב-29 באפריל 2011. סין הצהירה שסוריה צריכה לפתור את בעיותיה בעצמה באמצעות דיונים בין הצדדים. מקורות בטורקיה מסרו ב-28 באפריל 2011 על אישים טורקים המנסים לדרבן את הנשיא אסד לנקוט ברפורמה שלטונית רחבה למען קידום הדמוקרטיה בסוריה. ראש המודיעין הטורקי ערך ביקור בסוריה ב-28 באפריל 2011 כדי לדון בהתקוממות העממית שפרצה בסוריה מאז ה-15 במרס 2011. אוסטרליה שלחה איגרת לסוריה ובה בקשה לנקוט באיפוק מרבי כלפי המפגינים. גורם ישראלי בכיר מאשים את ברק חוסיין אובמה בטבח המתחולל בסוריה ביוזמתו של הנשיא בשאר אל-אסד. סוכנות הידיעות הרשמית של סוריה מסרה ב-28 באפריל 2011 על הריגתם של 6 חיילים סורים יום קודם לכן. על-פי הערכות אחדות מאז שהחלו המהומות ב-15 במרס 2011 נהרגו 60 מאנשי כוחות-הביטחון של סוריה וכ-450 אזרחים. להערכתנו, נהרגו קרוב ל-1,000 בני-אדם מאז ה-15 במרס 2011. מקורות בעיר דרעא מסרו על הריגתה של אישה, אם לשישה ילדים, לאחר שהיא הטיחה בפני אנשי הביטחון שנכנסו לביתה ש"לישראלים יש יותר רחמים מאשר לכם". עדי ראייה מסרו שהדיוויזיה ה-4 של מאהר אל-אסד עם 40 טנקים שולטת באזור העיר דרעא. 120,000 תשובי העיר דרעא נצורים בביתם ויש הטוענים שעשרות גופות מתגוללות ברחובות העיר. אזרחים מסרו על הריגתם של 42 בני-אדם בשלושת הימים האחרונים בעיר דרעא. תושבים דיווחו שהמסגד המרכזי בדרעא, אל-עומרי, נהרס בהפגזות מכוונות של הצבא הסורי. פליטים מסוריה המתגוררים ליד הגבול עם לבנון עברו את הגבול על-מנת למצוא מפלט לאור המאורעות הקשים. תושבים מקומיים בלטקיה מסרו שהצבא שולט על העיר באופן מוחלט וכי ישנם הרוגים אחדים מירי של אנשי כוחות-הביטחון הפרוסים ברחבי העיר.

מקורות אופוזיציוניים בסוריה מסרו ב-27 באפריל 2011 על הריגתם של 10 בני-אדם בעיר דרעא מירי של אנשי כוחות הביטחון של סוריה הפועלים נגד המתקוממים במחוז. עד כה נהרגו 453 בני-אדם מאז ה-15 במרס 2011. מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על היערכות נוספת של חיילים וטנקים באזור דמשק, באזור העיר בניאס ובאזור העיר לטקיה. מאות חברי התנועה האסלאמית בירדן הפגינו נגד אסד ליד השגרירות הסורית בעמאן. תושבים בעיר דרעא מדווחים על המצב הקשה המדרדר מיום ליום בשל המצור הצבאי שנאכף על העיר באמצעות ירי של צלפים. 30 נציגי מפלגת הבעת' בעיר בניאס התפטרו מתפקידם בעקבות ההתקוממות נגד המשטר. כך גם 203 חברי מפלגת הבעת' בעיר דרעא. נמסר על חיילים סורים שערקו לצד המתקוממים בדרעא - צילומים של חיילים סורים צועדים לצד מפגינים בדרעא התפרסמו ביממה האחרונה.

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-26 באפריל 2011 על הריגתם של 400 בני-אדם מירי של כוחות הביטחון מאז ה-15 במרס 2011. אנשי אופוזיציה סורים הפועלים באזור החוראן שלחו בקשה לשלטונות ירדן להרחיב את הכיסוי של הרשת הסלולארית עמוק לתוך סוריה על-מנת להקל את העברת המידע על הנעשה בדרום המדינה למרות הסגר התקשורתי שהוטל על האזור בהוראת השלטונות הסוריים. תושבים בדרעא ובשכונות של דמשק מוסרים על מצור הדוק של חיילים סורים על אזורים נרחבים. במהלך היום נשמעו יריות רבות ונמסר על עשרות הרוגים שלא ניתן להביא אותם לקבורה מסודרת. כ-500 בני-אדם נעצרו רק במחוז דרעא. 200 בני-אדם עדיין נעדרים מאז החלה ההתקוממות. מאות נוספים נפצעו. אלפי בני-אדם נעצרו ברחבי סוריה מאז ה-15 במרס 2011. האופוזיציה הסורית מסרה ב-26 באפריל 2011 על מעצרו של פעיל בארגון לזכויות אדם, קאסם אל-גזאווי בביתו בדיר אל-זור. כוחות מיוחדים של הצבא הסורי מתכוננים לפעול בתקיפות בעיר בניאס. תושבים מדווחים על מחסור חמור במזון ותרופות בעיקר במחוז דרעא.

מקורות אופוזיציוניים בסוריה מסרו ב-25 באפריל 2011 על הריגתם של 28 בני-אדם מירי של כוחות הביטחון לעבר מפגינים ותושבים. 25 הרוגים היו במחוז דרעא ו-3 נהרגו בדומא - פרבר ליד דמשק. ידיעות אחדות מסרו על סגירת הגבול בין סוריה לירדן בהוראת שלטונות סוריה על-מנת למנוע הברחת אמצעי לחימה ואמצעי תקשורת למתקוממים באזור החוראן. הטלוויזיה הסורית מסרה שהידיעה אינה נכונה. כוחות צבאיים רבים התפרסו בכל מחוז דרעא, בפרברי דמשק, ובעיר בניאס. במהלך יום אתמול התפרסמו סרטונים חדשים מזעזעים על האירועים האלימים של הימים האחרונים. ארגוני האופוזיציה בסוריה מסרו שהם זקוקים בדחיפות לעזרה בינלאומית (הם מוכנים לקבל עזרה גם מישראל). נציג מפלגת הבעת' הסורית באוקראינה, מוחמד זידיה התפטר מתפקידו בעקבות האירועים האלימים בסוריה. אנשי אופוזיציה בסוריה החלו לנהל רשימה שחורה של אישים שהביעו תמיכה באסד בחודש האחרון או לא הרימו את קולם נגד המשטר - הרשימה כוללת גם את חברי-הכנסת הערביים. קיימת הערכה די מבוססת על ירי מכוון של צלפים מאנשי "השביחה" גם לעבר חיילים על-מנת לעורר זעם נגד האופוזיציה הסורית ונגד המחאה המתפשטת.

מקורות המקורבים לאופוזיציה הסורית מסרו ב-24 באפריל 2011 על הריגתם של 9 אזרחים בעיירה ג'בלה מירי של אנשי כוחות-הביטחון. הירי התבצע בשכונות הסוניות של העיירה. כמו כן נודע על פריסה רחבה של הצבא הסורי ברחבי המדינה על-מנת להתמודד עם ההפגנות הצפויות במהלך הימים הקרובים. עד כה נהרגו יותר מ-300 בני-אדם מירי של אנשי ביטחון סורים הוראת השלטונות. הפגנות נגד המשטר הסורי נערכו בקהיר, בצרפת ובבלגיה. בסוריה התאגדו 14 וועדות מקומיות של ארגוני האופוזיציה ופרסמו גילוי-דעת משותף ובו קריאה לשלטונות להפסיק את מרחץ-הדמים של הימים האחרונים. מקורות נוספים בסוריה מסרו על מעצרו של מנסור אל-עלי מבכירי העדה העלווית בעקבות קריאתו לרפורמה דמוקרטית במדינה. כמו כן נמסר על מעצרו של דניאל סעוד פעיל בארגון לזכויות-אדם בסוריה. עוד נמסר על מעצרו של ד"ר זכרייא אל-עקאד מהעיירה ג'בלה לאחר שהתראיין לאל-ג'זירה. חבר המועצה המחוזית של קונייטרה איברהים חוסיין אל-חאלד התפטר מתפקידו במחאה על האירועים. הפגנות נוספות נערכו במהלך היממה האחרונה בעיירה נווה, בדרעא, בשכונות הסוניות ליד דמשק, בקמישלי, בדיר אל-זור, בניאס, רקא, בסנאמיין, בג'בלה, באזרעא, ובלטקיה. טנקים ובולדוזרים ניצפו בכניסות הראשיות של ערים אחדות. מאות מחסומים צבאיים הוצבו בכל רחבי המדינה. מרבית שירותי התקשורת בדמשק עדיין אינם פועלים מאז הטבח של יום שישי.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "62 הרוגים נוספים בהתקוממות נגד בשאר אל-אסד", מגזין המזרח התיכון, 30 באפריל 2011.

סוריה גולשת לעבר מלחמת-אזרחים

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-22 באפריל 2011 על הריגתם של 90 בני-אדם מירי של כוחות-הביטחון על מפגינים ביום נוסף עקוב-מדם של מחאה אזרחית. מקורות נוספים מסרו על הפגנות רבות שנערכו ברחבי סוריה במהלך היממה האחרונה בעקבות הקריאה של האופוזיציה לערוך הפגנות מחאה להפלת משטרו של בשאר אל-אסד. "יום שישי הטוב" על-פי הקריאה של האופוזציה הסורית, הפך ליום של מרחץ-דמים. הפגנות רחבות-היקף היו בעיר חומס, חאלב, חמה, דמשק, דיר אל-זור, דומא, קמישלי, מחוז אידליב, קונייטרה, ודרעא באזור החוראן שבדרום-המדינה. מקורות נוספים ציינו על פריסה רחבה של כוחות-צבא ברחבי המדינה. דרכים ראשיות נחסמו לתנועת אזרחים.

הטלוויזיה הסורית מסרה שהיו הפגנות מעטות של עשרות אנשים בלבד במקומות שונים ברחבי המדינה. באופן מפתיע הטלוויזיה הסורית שידרה צילומים של הפגנות מחאה ללא קול בהם נראים אנשים מעטים בלבד. הכתבים של הרשת הממלכתית התאמצו לדווח של שקט כללי ששורר ברחבי המדינה. צופים סורים שדיברו בטלוויזיה הסורית האשימו את אל-ג'זירה והרשתות הבינלאומיות הזרות בהפצת שקרים. המילה "אל-ג'זירה" נשמעה עשרות פעמים במהלך היום בהקשרים שליליים. אפילו את עזמי בשארה, הפרשן "לענייני כלום" באל-ג'זירה, הסורים האשימו בהפצת שקרים על האירועים במדינה. אחדים מהדוברים האשימו את "האויב הציוני" בליבוי המהומות בסוריה. סרטון בו נראה מחמוד דרוויש קורא שיר מפרי עטו על העיר דמשק הוקרן אין-ספור פעמים במהלך היום, כחלק מהתעמולה הפטריוטית של המשטר הסורי.

הדיווחים של הכתבים הסורים היו כדלהלן: טרטוס - שקט; חומס - שקט; חאלב - שקט; שכונת אל-מיידאן בדמשק - שקט; דיר אל-זור - הפגנה קטנה של עשרות אנשים; בסלאמיה - הפגנה קטנה של 150 בני-אדם; בלטקיה - הפגנה קטנה של ילדים; אדליב - שקט; קונייטרה - הפגנה של 30 צעירים שיצאו להפגנה של כמה דקות; חסכה - הפגנה קטנה; קמישלי - הפגנה של מאות אנשים שחלקם הביעו תמיכה באסד. במהלך היום, הטלוויזיה הסורית הביאה את דבריהם של אנשי אקדמיה ושופטים בכירים שהביעו תמיכה בצעדים האחרונים של בשאר אל-אסד.

המופתי של סוריה, ד"ר אחמד באדר אל-דין חסון, התאמץ מאוד להביע תמיכה עקיפה במשטר הסורי בעיקר לאחר הוא נחשד בעיני השלטונות כמי שהביע תמיכה במפגינים בדרעא כשפרצו המהומות במרס 2011. בראיון לטלוויזיה הסורית ב-22 באפריל 2011, בשעה שכבר היה ידוע על האירועים הרצחניים ברחבי-המדינה, הוא הצהיר ש"העולמא בסוריה משמשים גשר בין המשטר הסורי לעם הסורי" - עניין שהוא מעבר לנושא פוליטי, לדעתו.

ארה"ב גינתה בחריפות את אסד על האירועים האלימים של היממה האחרונה, למרות שקלינטון כינתה את אסד "רפורמטור גדול" לפני ימים אחדים. אובמה האשים את אסד שהוא מקבל עזרה מאיראן בדיכוי המהומות למרות שאסד האשים גורמים זרים המדרבנים את האלימות בסוריה. עדי ראייה בסוריה דיווחו כי אנשי כוחות-הביטחון של סוריה קיבלו הוראה לירות כדי להרוג. עוד נמסר כי אנשי "השביחה" (הכנופיות של המשטר) ואנשי מנגנון-הביטחון הם שאחראים לירי הרצחני לעבר עשרות אלפי מפגינים שיצאו למחות נגד המשטר. המשטר הסורי ניתק את החשמל וקווי התקשורת בערים אחדות. מפגינים ברחבי סוריה ותושבים אמיצים בערים אחדות נשאו שלטים עליהם היה כתוב: "רופא בלונדון - קצב בסוריה".

בעיר חאלב נעצרו מאות בני-אדם בידי מנגנוני הביטחון לאחר שכוחות צבא פרצו למסגדים ועצרו מתפללים עוד לפני שהסתיימה התפילה במטרה למנוע את יציאתם להפגנה שתוכננה להיערך במרכז העיר. הפגנות היו גם בעיר קטנא שבקרבתה נמצא הבסיס הצבאי של הדיביזיה ה-7 המפורסמת. האופוזיציה הסורית הפיצה סרטונים קשים מאוד על האירועים שהתרחשו במהלך היום. תושבים סורים ציינו שערים אחדות משותקות בעקבות ההפגנות ובעקבות סגר הדוק שהטילו כוחות-הביטחון על התושבים במקומות רבים. על-פי עדויות אחדות, אזורים אחדים בסוריה אינם נמצאים בשליטתו של המשטר. ביישובים אחדים התושבים הכריזו על "שטח משוחרר" מהשלטון. במקומות רבים התושבים הקימו מליציות מקומיות כדי לשמור על הסדר הציבורי וכדי להתמודד עם הכנופיות המשרתות את משפחת אל-אסד.

אנשי אופוזיציה בכירים בתוך סוריה ומחוצה לה קראו לתושבי דמשק וחאלב לצאת בהמוניהם להפגנות נגד המשטר, ובכך להביא להפלתו של בשאר אל-אסד. המשטר הסורי איבד את השליטה על הנעשה ברחבי המדינה. כתבים זרים מתגודדים בלבנון בציפיה דרוכה לקראת נפילתו של בשאר אל-אסד. מקורות אופזיציוניים בסוריה מסרו על פקפוקים רבים בתוך העדה העלווית בנוגע ליכולתו של אסד להמשיך ולנהל את המדינה. אצל רבים מהם רווחת הדעה שאסד אינו חלק מהפתרון אלא הוא הבעיה עצמה. סביר להניח שבכירים בעדה העלווית יבקשו להדיח את אסד כדי לא לגלוש למלחמת-אזרחים עקובה מדם שבמהלכה כל העדה העלווית תיפגע ממנה - גם על רקע המשטמה ההיסטורית הקיימת בין העדה הסונית לעדה העלווית מאז אירועי אל-חמה ב-1982.

האירועים המרכזיים שקדמו לטבח
סוכנות הידיעות הסורית מסרה ב-21 באפריל 2011 על מינויו של ע'סאן עבד אל-עאל למושל החדש של אזור חומס בעקבות האירועים האלימים שהיו במחוז במהלך הימים האחרונים.

כוחות האופוזיציה המשיכו למחות במהלך היממה האחרונה, ונמסר כי ב-22 באפריל 2011 מתוכנן "יום שישי הטוב" בו יערכו הפגנות רבות בכל רחבי סוריה. האופוזיציה הסורית פרסמה את הסיסמא החדשה ליום זה "לב אחד, יד אחת ומטרה אחת". מאז שהחלו המהומות ב-15 במרס 2011 נהרגו בסוריה לפחות 220 בני-אדם.

ב-19 באפריל 2011 ממשלת סוריה הודיעה על ביטולם של צווי החירות המדינה, אולם האופוזיציה הסורית מסרבת להשתכנע עד להתפטרותו של בשאר אל-אסד. העדה הסונית בסוריה החלה לשתף פעולה עם העדות הנוצריות המתגוררות בסוריה. כפרים רבים בסוריה הכריזו על ניתוקם ממשטרו של אסד.

בעיירות אחדות התושבים הקימו מליציות מקומיות כדי לשמור על הסדר הציבורי ולהתארגן לקראת עימות עם הצבא הסורי. תושבים כורדים במזרח המדינה קראו לקיים הפגנות רבות ככול האפשר אפילו של עשרות משתתפים.

מקורות באופוזיציה הסורית מסרו ב-21 באפריל 2011 על מעצרם של 35 בני-אדם בעיר חאלב בעקבות הפגנת מחאה של סטודנטים נגד המשטר.

ראיון עם הסופר יאסין אל-חאג' צאלח הופיע בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" ב-21 באפריל 2011. צאלח היה בכלא הסורי במשך 16 שנים בשל פעילותו וכתיבתו. לפני שנים אחדות הייתי בקשר עם צאלח בעקבות מאמר שהוא כתב על יאסין אל-חאפז שעליו כתבתי את עבודת הדוקטורט. צאלח, בדומה לרבים אחרים, הביע תמיכה עזה במטרות הראשיות של האופוזיציה הסורית הפועלת נגד בשאר אל-אסד. לטענתו, מאז שפרצו המהומות בסוריה, הוא נאלץ מידי יום להתגורר במקום אחר, כדי להימנע ממעצר בידי שלטונות-הביטחון.

בשעות אחרי הצהרים של 21 באפריל 2011 התפרסם צו נשיאותי המבטל את צווי החירום בסוריה הקיימים מאז שנת 1963. הצו הזה נועד להציג לעיני הציבור הסורי על כוונותיו הכנות של הנשיא לקראת ההפגנות המחאה האמורות להתקיים ב-22 באפריל 2011. האופוזציה הסורית דורשת את ראשו של אסד, לפיכך ספק רב אם הצעדים האלה יצליחו לעמעם את הזעם הציבורי הרוחש כלפי ראשי המשטר ונאמניו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ההתקוממות נגד שלטונו של בשאר אל-אסד מתרחבת", מגזין המזרח התיכון, 23 באפריל 2011.