הפקרות אפריקאית בדרום תל-אביב

ב-22 בנובמבר 2011, בשעה 18:00, התקיימה בתל-אביב הפגנה ברחוב המלך הג'ורג', ליד בית ז'בוטינסקי, בהשתתפותם של תושבי דרום תל-אביב במחאה על פלישתם של המסתננים האפריקאים לשכונותיהם. הייתי בהפגנה לאות הזדהות עם תושבי השכונות. ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, לא הגיע. גם אף נציג ציבור ברמה הלאומית לא טרח להגיע, אפילו לא לשם הבעת איזושהי סימפטיה לנוכח מצוקתם הקשה של התושבים. מול כ-150 מפגינים שטרחו להגיע לבית ז'בוטינסקי, הופיעו גם 2 ניידות משטרה וצלמי עיתונות אחדים. במהלך הפגנת-המחאה, תושבי דרום תל-אביב דיברו מדם ליבם כשהם נושאים בידיהם שלטים המבהירים היטב לעבר מי הם נושאים את עיניהם לנוכח הפלישה האפריקאית לשכונותיהם. מרבית הדוברים בהפגנה, שנמשכה יותר משעה, הצליחו להבהיר באופן ברור את תחושותיהם בעזרת מתן דוגמאות מחיי היומיום - שלהם ושל קרוביהם מאז שהחלה הפלישה האפריקאית למקומות מגוריהם. לאחר כשעה וחצי, ההפגנה הסתיימה, אך המפגינים המשיכו לדון בנושא בקבוצות קטנות עוד זמן רב. במרחק של כמה מאות מטרים משם, התקיימה הפגנה של השמאל הישראלי הקיצוני בנוגע ל"חוק לשון הרע". כרגיל במקרים כאלה, ההפגנה גלשה לפסים אלימים בין אחדים מהמפגינים הברוטאליים לבין שוטרים שנכחו במקום. מסתבר שבכול פעם שיש לשמאל הישראלי הקיצוני אפשרות להפגין אלימות וטמטום אינטלקטואלי, הוא עושה זאת בחדווה רבה גם בעזרת נציגי התקשורת הרדודה הקיימת בישראל. מי שרוצה לראות טמטום תקשורתי מהו, שיפתח את ערוץ 2 ויצפה בתוכנית החדשות של יאיר לפיד ביום שישי בערב.

תתפלאו, אבל "חוק ההשתקה" קיים בישראל והוא נמצא במלוא הדרו בתקשורת הישראלית. "חוק ההשתקה" בתקשורת הישראלית פועל במיוחד נגד הנעשה בדרום תל-אביב. התקשורת הישראלית מעדיפה לסקר את סבלם לכאורה של המסתננים במקום להעניק תמיכה גורפת לתושבי דרום תל-אביב. מאוד קל להיות ליברל צבוע על חשבונם של תושבי המדינה כפי שהשמאל הישראלי הרגיל את עצמו בעשרות השנים האחרונות. אלה "קורבנות השלום" החדשים של השמאל הישראלי בדומה למה שהתרחש בתקופת הפיגועים האיומים לאחר הסכם אוסלו האומלל. אתם זוכרים את זה? בוודאי שכן, הרי איך אפשר לשכוח את התקופה האיומה הזו. בניגוד לרושם שנוצר בתקשורת הישראלית, תושבי דרום תל-אביב אינם גזעניים ביחסם למסתננים האפריקאים. הפוך מכך - תושבי דרום תל-אביב הם פרו-ישראלים שדואגים לעתיד מדינתם ולעתיד ילדיהם. במקום להעניק חסינות לפורעי-חוק אפריקאים, תושבי תל-אביב דואגים לזכויותיהם של היהודים במדינתם היחידה, וזאת בניגוד לאיוולת המופגנת מצד נציגיו הנבחרים ברמה מקומית וברמה הלאומית. ובכן, מי מרוויח מהמצב השורר בתל-אביב בנוגע לפלישה האפריקאית?

לצערי הרב, חלק ניכר מהציבור הישראלי עדיין לא מבין את מהות הבעיה המרכזית של החיים הכלכליים בישראל למרות מאות הכתבות והמאמרים שהתפרסמו בעניין מאז שהחלה המחאה הציבורית בקיץ 2011. עשרות חוקרים ואנשי אקדמיה דיברו בקול רם וגדול על עשרות בעיות המלווים את חייו של האזרח הממוצע בעשור השני של המאה ה-21 - החל ממחירם של גני הילדים וכלה במחירם השערורייתי של שירותי התקשורת בישראל. לצערי הרב, החברה הישראלית בעזרתם של מומחים שונים ומשונים התבלבלה בין הדרישה הבסיסית של "לחיות בכבוד" לבין המושג הצרכני של ""לקנות בזול" ככול האפשר. בואו נבדוק לרגע את התמונה הבאה: מרבית תושבי המדינה אינם יכולים לשפר את תנאי מגוריהם בגלל מחירן הגבוה של הדירות בישראל של שנת 2011. לגור בכבוד בסביבה נאותה, הוא מושג די זניח בתרבות הישראלית הצרכנית של שנת 2011. לגור בסביבה מטופחת עם שירותים ציבוריים ותחבורה מהירה, נקייה ונאותה, גם הוא מושג די זניח בתרבות הישראלית הצרכנית של המאה ה-21. שכונות רבות בישראל נראות מוזנחות עם תשתית מתפוררת, אך מחירה של דירה ממוצעת בישראל חצה מזמן את המיליון שקל. בשעה שמרבית המערכות התקשורתיות, המדיניות והאקדמיות אינן מסוגלות למצוא פתרון נאות ואמיתי בנוגע למצוקת הדיור בישראל, הם החליטו להעביר את הדיון מהמושג "לחיות בכבוד" לעבר המושג "לקנות בזול". המושג "לקנות בזול" משרת את כל המערכות הישראליות משום שכך נוצר מסך-עשן ווירטואלי המסתיר את המצוקה האמיתית הקיימת בישראל בתחום הדיור - בשל מחירן של הדירות ומצבן הרעוע של עשרות שכונות בישראל של 2011. לקנות בזול, זו גם עבודה זולה (של מסתננים) שמגלגלת מיליוני שקלים לא מדווחים שמזינה עשרות בעלי-עסקים קטנים וגדולים. אולם, בשעה שמחיר העבודה הוא זול, מחירה של דירה מעופשת, קטנה ובסביבה מוזנחת רק הולך ומאמיר משנה לשנה.

כשאי-אפשר לשפר את תנאי המגורים או כשהרשויות המקומיות מזניחות שכונות שלמות, האזרחים מוצאים מפלט בעזרת רכישת מוצרים מיותרים כפיצוי נפשי על עליבות חייהם. וכך, המשטר הכלכלי בישראל "זורק עצם" לעבר האזרחים בעזרת הורדת מיסים זעירה על מוצרי צריכה - שחלקם מיותרים לחלוטין. וכך הפכנו מחברה שדורשת "לחיות בכבוד" לחברה צרכנית שרודפת אחרי מוצרים זולים שלא באמת משפרים את החיים, אלא הם מעניקים מזור עלוב שמתפוגג לאחר זמן קצר בלבד עד לרכישת המוצר הבא. המשטר הכלכלי בישראל יכול להציג נתונים פנטסטיים על הפעילות הכלכלית בישראל בנוגע לרכישת מוצרי צריכה, שירותים, נסיעות לחו"ל והכנסות ממסים. אולם, כאשר האזרח הישראלי יוצא מביתו לרחוב מטונף ומוזנח, והוא צריך להגיע לעבודה באוטובוס רועש, צפוף ומלוכלך, אז גם טלוויזיה בגודל 60 אינץ' D3, אינה יכולה לחפות באמת על עליבות חייו (כמובן שאין לכך שום קשר למצב הביטחוני בישראל). אני מציע לכול שר-תחבורה ישראלי לנסוע בקו 17 בתל-אביב בשעות השיא. אני גם מציע לכול שר-שיכון ישראלי להתגורר חודש אחד בלבד בשכונת נווה-שאנן בתל-אביב. אני גם מציע לכול ראש-עיר בתל-אביב לשלוח את ילדיו לגור בשכונת שפירא למשך תקופת לימודיהם באוניברסיטה תמורת מלגה של 8,000 ₪ לשנה. אין כאן עניין של "ימין" מול "שמאל" או עניין של "סוציאליזם" מול "קפיטליזם", אלא זהו עניין הנוגע ליצירת סטנדרט נאות לקיום אמיתי הנוגע לכלל האוכלוסייה הישראלית שדורשת בפשטות "לחיות בכבוד" - ללא מרכאות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "האם תושבי דרום תל-אביב הופקרו לגורלם", מגזין המזרח התיכון, 26 בנובמבר 2011.