יש משהו משותף בפנטזיה האנטישמית המשותפת של תומס פרידמן מהעיתון "הניו יורק טיימס" ושל מזכ"ל ארגון חיזבאללה, חסן נסראללה: שניהם מייחלים שהמוני ערבים יצעדו לעבר מדינת-ישראל על-מנת לאתגר (באלימות) את ממנהיגות הישראלית ואת תושביה החיים על אדמתם ההיסטורית. לשמאלנים ולרדיקלים רבים ישנה פנטזיה בלתי-מוסברת לראות דם ערבי שפוך בידי יהודים. כנראה שזה המשך ישיר לעלילות-הדם האירופאיות הידועות לשמצה. לפני חודשים אחדים הציע מועמר אל-קדאפי מלוב הצעה דומה - אולם, תושבי לוב החליטו להתקומם דווקא נגד שלטונו של קדאפי בלוב. גם בשאר אל-אסד הציע הצעה דומה - אולם, תושבי סוריה החליטו לפעול דווקא נגד המשטר העלווי של אסד בהתקוממות עממית שפרצה ב-15 במרס 2011. ברוח הימים האלה של התקוממויות עממיות הרווחות בעולם-הערבי, אני מציע למקסיקנים לשטוף בהמוניהם את ארה"ב ולפרק את חומת ההפרדה הקיימת בין מקסיקו לארה"ב. ברוח הימים האלה, אפשר להציע לאינדיאנים לתופס חזקה על אדמותיהם ההיסטוריות שנלקחו בכוח הזרוע של האדם הלבן. ברוח הימים אלה אפשר להציע גם לכושים בארה"ב לצאת מהגטאות המקיפות את וושינגטון ולצעוד לעבר הבית-הלבן - משום שבמרחק של רבע שעה מהבית-הלבן, שוכן אחד מהגטאות הקשים והאלימים ביותר הקיימים בארה"ב. באופן דומה, אנחנו יכולים להציע להמוני הפטריוטים האמריקאים בדרום ארה"ב לצאת לעבר וושינגטון וניו-יורק כדי לסלק את חבורת השמאלנים ההזויה שהשתלטה על התקשורת האמריקאית והשתלטה גם על הפוליטיקה של הבית-הלבן. סביר להניח שאפשר גם להציע לרפובליקנים, החשים שבחירתו של אובמה היא תאונה פוליטית מצערת, שיעלו בהמוניהם לבית-הלבן כדי להביא לסילוקו של אובמה בכוח-הזרוע רק בגלל חילוקי-דעות מדיניים וכלכליים הסותרים את הרוח האמריקאית (או מה שנותר ממנה בשנתיים האחרונות).
כל מי שקרא אי-פעם את האידיאולוגיה הערבית שהתפרסמה בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי מאז 1948, יכול היה למצוא פעמים רבות את הרעיון המדבר על "מיליוני ערבים העולים על ישראל מכל עבריה". על בסיס אותו רעיון, אפשר להציע למיליוני ישראלים לעלות על רמאללה, בית-לחם וחברון כדי להביא לסיומו של הכיבוש הערבי על כל ארץ-ישראל. ברוח הימים האלה, של שנת 2011, סביר להניח שהאופציה הזו תהיה רלוונטית אם הישראלים יחושו שארצם נמצאת בסכנה גדולה לנוכח הצעותיהם האנטישמיות של תומס פרידמן וחסן נסראללה. יכול להיות שדווקא החולשה המדינית של ישראל, תדרבן את הציבור הישראלי לנקוט פעולה יזומה כדי להביא לסיומה של הנוכחות הערבית בכל חלקי ארץ-ישראל. מי שמתכנן צונמי מדיני לישראל, חייב לקחת בחשבון את האפשרות של צונמי התיישבותי יהודי ביהודה ושומרון ואולי אף מעבר להם. ראוי לציין שזכויותיהם ההיסטוריות של היהודים על יהודה ושומרון עולות לאין-שיעור על זכויותיו ההיסטוריות של תומס פרידמן (היהודי) על אדמת ארה"ב של אמריקה האינדיאנית.
אובמה שוב נאם לעולם-הערבי
בדרך-כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". כיום אפשר להוסיף ש"הדרך לגיהנום רצופה גם בנאומים מיותרים לעולם-הערבי". ברק חוסיין אובמה, נשיא ארה"ב, הנשיא של המעצמה הגדולה בעולם, ביקש להעניק לעולם הרחב עוד נאום - מהגיגיו המלומדים - בנוגע לשינויים החשובים המתחוללים בעולם-הערבי ולמהפכות העממיות שהחלו בינואר 2011. הנאום שנישא ב-19 במאי 2011 הועבר בשידור ישיר במדינות רבות, ובכללן ישראל. הנאום של אובמה היה מיועד לעולם-הערבי, אולם אובמה כמו טירון פוליטי בן-יומו, נפל למלכודת הערבית שהוא עצמו הזהיר מפניה בנאומו. ובכן, במה דברים אמורים?
בחלק הראשון של נאומו, אובמה אמר בנוגע למנהיגות הערבית המסורתית את המשפטים הללו: "...יותר מידי מנהיגים באזור ניסו להסיט את תלונות עמיהם לכיוון אחר. המערב הואשם כמקור לכל התחלואות חצי-מאה אחרי תום הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית". במילים אחרות, המותג "ישראל" שימש את המנהיגות הערבית כ"כלי" בו ניתן היה באמצעותו לשלוט ואף ללכד את האוכלוסייה סביב מנהיגות מסוימת - גם אם זו הייתה מנהיגות מפוקפקת ביותר. יתרה מזאת, באמצעות המותג "ישראל", הותקפו המנהיגים הערבים הן בשל אוזלת ידם לנוכח האתגר הישראלי, או בשל הקשרים המדיניים שנקשרו בין מדינות ערביות אחדות לבין מדינת-ישראל - כדוגמת מצרים וירדן. המשמעות של הדבר היא, שמדינת-ישראל הפכה לכלי פוליטי בו שיחק העולם-הערבי הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית כחלק ממסך-העשן שהסתיר היטב את תפקודה הלקוי של המדינה הערבית ושל המנהיגות הערבית.
ימים אחדים לפני הנאום, מקורביו של אובמה הדליפו שהנאום יעסוק בעיקר במתחולל בעולם-הערבי ולא בסכסוך הערבי-ישראלי או בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. שעות אחדות לפני הנאום הודלף לתקשורת הבינלאומית שהנושא "הישראלי" יופיע רק בחלק האחרון של הנאום. ואכן, המותג "ישראל" הופיע רק בשליש האחרון של הנאום, אולם בעצת יועציו הנאמנים, אובמה החליט להעניק "סוכרייה" לעולם-הערבי בדמותו של משפט הבא: "הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת, כך יוקמו גבולות בטוחים מוכרים בין שתי המדינות". ברגע בו אובמה הזכיר את הביטוי "גבולות 1967", דומה היה שהסוכרייה שהוא ביקש להעניק לעולם הערבי נתקעה בגרונו - וכל מה שנאמר לאורך כל הנאום בנוגע לעולם-הערבי נשכח כלא-היה. עשרות אנשים עברו על הנאום לפני הקראתו מפי אובמה. מן הסתם, אובמה ערך סימולציות אחדות לפני הופעתו המתוקשרת. כל מילה נבחנה וכל אות נבדקה. אך ברגע המכריע, שוב אובמה התגלה כטירון פוליטי בזירה הבינלאומית למרות עשרות היועצים המקיפים אותו - או, אולי דווקא בגללם.
אף אחד לא זוכר באמת את "נאום אובמה השני" של מאי 2011 על העולם-הערבי. סביר להניח שכולם גם שכחו שהוא לא הזכיר בנאומו את סעודיה הנמצאת תחת משטר אסלאמי אלים ומדכא, ולא את לבנון השבויה בידי ארגון חיזבאללה, בידי איראן ובידי סוריה של אסד העלווי. אובמה גם לא ציין במילה אחת את האסון האנושי המתחולל בסודאן על שני חלקיה, ואף לא את סומליה הנמצאת תחת מתקפת טרור קשה ואכזרית של ארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. אובמה רצה לרכב על הגל העממי ששטף את העולם-הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2011, אולם הוא מצא את עצמו נאלץ להתגונן ולהסביר את דבריו ביתר-בהירות ימים אחדים לאחר מכן. אובמה, בדומה למנהיגי המדינות הערביות, השתמש גם הוא במותג "ישראל" ככלי שמטרתו למצוא-חן בעיני שומעיו הרדיקלים מבית ומחוץ.
למחרת הנאום, ב-20 במאי 2011, עיתון הארץ יצא בכותרת-משנה דמיונית בעמוד הראשון: "נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ריתק את העולם בנאום על מהפכות בעולם הערבי". שימו לב לכותרת הבאה שהתפרסמה ככותרת ראשית באותו מועד: "אובמה בנאום היסטורי: מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 1967". זה מה שהבין עיתון הארץ וזה גם מה שהבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לפיכך, תגובתו המהירה של נתניהו לדברי אובמה נועדו כדי להסיר מייד את הספק בנוגע לעמדתה הרשמית של ממשלת-ישראל. שימו לב לאחת מהנקודות של "תוכנית אובמה" המסוכנת: פתרון הסוגיה הטריטוריאלית עוד לפני פתרון סוגיית ירושלים והפליטים". זו הנקודה המסוכנת ביותר לישראל - אובמה לא נתן הסבר מניח את הדעת לרעיון, וישראל עד כה לא דרשה הבהרות לשינוי בעמדה האמריקאית.
לאובמה הייתה הזדמנות נוספת להסביר את עצמו ימים אחדים לאחר מכן בנאום נוסף בפני הוועדה השנתית של השדולה הפרו-ישראלית. בעקבות הנאום, הכותרת שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-23 במאי 2011 הייתה: "אובמה חזר על קביעתו: הגבולות יתבססו על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים". אפילו עיתון הארץ לא היה מוכן להודות באי-ההבנה הגדולה שנוצרה לאחר דבריו של אובמה בנאום המשעמם על המצב במזרח-התיכון. ההבדלים הם לא רק עניינים של סמנטיקה, אלא הבעיה היא איך הצד השני - הערבים - עלולים להבין את דבריו של אובמה. מאז אותו נאום, של ה-19 במאי 2011, דוברים פלסטינים תופסים את דבריו של אובמה כ"קביעה מדינית" מחייבת.
הזכרת הביטוי "גבולות 1967", הייתה גול עצמי, וכולו מבית היוצר של אובמה שהתגלה פעם נוספת שלמרות מאמצעיו הוא עדיין אינו מבין את המציאות במזרח-התיכון. למעשה אובמה הכניס את עיקרון הגבולות של 1967 עוד לפני שנחתם סעיף אחד בהסכם השלום בין "הרשות הפלסטינית" לישראל. מהבחינה הזו, ישראל חשה שאובמה למעשה קבע לישראל את קו-הגבול עוד לפני שהסתיימו הדיונים הקשים על הפליטים, ירושלים וגושי ההתיישבות היהודית ביו"ש. הרעיון של אובמה להשאיר את הבעיות הגדולות הללו לסוף התהליך, הוא שוב טעות של טירון פוליטי ולא של נשיא המתיימר להנהיג את עולם החופשי. ברגע שאובמה ציין את גבולות 1967, לשאר הדברים החשובים שאמר בנוגע לישראל מתגמדים לנכוח האיום העלול להיווצר בעתיד לגורלה של מדינת-ישראל. יום לאחר הנאום, נערכה פגישת עבודה בבית-הלבן בין אובמה לנתניהו.
בסיום הפגישה בין אובמה לנתניהו בבית-הלבן ב-20 במאי 2011, נתניהו העניק הרצאה היסטורית כדי להעניק תוקף מוסרי לדבריו בשאלת עמדתו בנוגע לפתרון המדיני הרצוי ביו"ש. רק מנהיג אמיץ בעל עקרונות ושכנוע עצמי המתבסס גם על הכרה היסטורית עמוקה, היה יכול לעמוד מול נשיא אמריקאי ומול התקשורת העולמית דווקא בשעה שרבים טענו כי קיים מתח בלתי-נסבל בין אובמה לנתניהו. קשה לדמיין את אהוד ברק או את ציפי לבני מציגים את העמדה הישראלית המתבססת גם על טיעונים היסטוריים עמוקים כפי שעזה זאת נתניהו. "ההרצאה" הזו, כפי שכינתה זאת התקשורת השמאלנית בארה"ב, הראתה בעליל שנתניהו היה ונותר אחד מהמדינאים המוכשרים ביותר של מדינת-ישראל.
גם ההדלפה מפי מקורבי אובמה ש"בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי נוכל", הראתה בעליל על גודל המצוקה אליה הכניס את עצמו הנשיא האמריקאי שהצליח פעם נוספת להפוך את "הנאום החשוב" שלו לפארסה בינלאומית. ראוי להזכיר את ההתעקשות האמריקאית שהתקבלה בעזרת יועצים שרלטנים שיש להתמקד בוויכוח בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל בנושא "ההקפאה בהתנחלויות". האזהרה הישראלית שנמסרה לאמריקאים כי הפלסטינים ינצלו את ההקפאה כי למשוך זמן, נפלה על אוזניים ערלות בבית-הלבן. והנה אנחנו נמצאים שנתיים וחצי לאחר בחירתו של אובמה, ודומה הוא שהסכסוך הערבי-ישראלי חזר לנקודת ההתחלה גם בגלל רשלנות אידיאולוגית מבית היוצר של השמאל האמריקאי הקיצוני. הלוליינות הפלסטינית הטיפוסית קיבלה גיבוי אמריקאי בעזרתו על ברק חוסיין אובמה.
נאום התשובה של בנימין נתניהו בקונגרס
ספק רב אם קיימת בפוליטיקה הישראלית אישיות פוליטית היכולה לשאת נאום מרשים וקולע כפי שבנימין נתניהו עשה זאת בקונגרס האמריקאי ב-24 במאי 2011. ספק רב אם קיימת אישיות בינלאומית המסוגלת לרתק כך את הפוליטיקה האמריקאית הצינית והמיוזעת. כאשר בנימין נתניהו סיים את דבריו, ניתן היה להבין שהנאום היה מרשים מאוד לפי פרצופיהם המכורכמים של שדרני החדשות והפרשנים בישראל. הקרנבל התקשורתי השלילי המתנהל סביב אישיותו של בנימין נתניהו מאז שהחלה כהונתו, אינו מאפשר לרבים בתקשורת הישראלית לבחון את דבריו ואת מעשיו באור מעט יותר מושכל והגיוני. הפרשנות שנלוותה לנאום הראתה בעליל כי התקשורת הישראלית הציבה עוד לבנה אחת בתחושה הציבורית הכללית המתייחסת לתקשורת כאיום אסטרטגי על מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, חופש הביטוי אינו חופש השיסוי - בעיקר אם מדובר בראש ממשלה מכהן שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה נפל למלכודת הערבית למרות הזהרתו מפניה", מגזין המזרח התיכון, 28 במאי 2011.
כל מי שקרא אי-פעם את האידיאולוגיה הערבית שהתפרסמה בנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי מאז 1948, יכול היה למצוא פעמים רבות את הרעיון המדבר על "מיליוני ערבים העולים על ישראל מכל עבריה". על בסיס אותו רעיון, אפשר להציע למיליוני ישראלים לעלות על רמאללה, בית-לחם וחברון כדי להביא לסיומו של הכיבוש הערבי על כל ארץ-ישראל. ברוח הימים האלה, של שנת 2011, סביר להניח שהאופציה הזו תהיה רלוונטית אם הישראלים יחושו שארצם נמצאת בסכנה גדולה לנוכח הצעותיהם האנטישמיות של תומס פרידמן וחסן נסראללה. יכול להיות שדווקא החולשה המדינית של ישראל, תדרבן את הציבור הישראלי לנקוט פעולה יזומה כדי להביא לסיומה של הנוכחות הערבית בכל חלקי ארץ-ישראל. מי שמתכנן צונמי מדיני לישראל, חייב לקחת בחשבון את האפשרות של צונמי התיישבותי יהודי ביהודה ושומרון ואולי אף מעבר להם. ראוי לציין שזכויותיהם ההיסטוריות של היהודים על יהודה ושומרון עולות לאין-שיעור על זכויותיו ההיסטוריות של תומס פרידמן (היהודי) על אדמת ארה"ב של אמריקה האינדיאנית.
אובמה שוב נאם לעולם-הערבי
בדרך-כלל אומרים ש"הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות". כיום אפשר להוסיף ש"הדרך לגיהנום רצופה גם בנאומים מיותרים לעולם-הערבי". ברק חוסיין אובמה, נשיא ארה"ב, הנשיא של המעצמה הגדולה בעולם, ביקש להעניק לעולם הרחב עוד נאום - מהגיגיו המלומדים - בנוגע לשינויים החשובים המתחוללים בעולם-הערבי ולמהפכות העממיות שהחלו בינואר 2011. הנאום שנישא ב-19 במאי 2011 הועבר בשידור ישיר במדינות רבות, ובכללן ישראל. הנאום של אובמה היה מיועד לעולם-הערבי, אולם אובמה כמו טירון פוליטי בן-יומו, נפל למלכודת הערבית שהוא עצמו הזהיר מפניה בנאומו. ובכן, במה דברים אמורים?
בחלק הראשון של נאומו, אובמה אמר בנוגע למנהיגות הערבית המסורתית את המשפטים הללו: "...יותר מידי מנהיגים באזור ניסו להסיט את תלונות עמיהם לכיוון אחר. המערב הואשם כמקור לכל התחלואות חצי-מאה אחרי תום הקולוניאליזם. העוינות כלפי ישראל הפכה למוצא היחיד המקובל להתבטאות פוליטית". במילים אחרות, המותג "ישראל" שימש את המנהיגות הערבית כ"כלי" בו ניתן היה באמצעותו לשלוט ואף ללכד את האוכלוסייה סביב מנהיגות מסוימת - גם אם זו הייתה מנהיגות מפוקפקת ביותר. יתרה מזאת, באמצעות המותג "ישראל", הותקפו המנהיגים הערבים הן בשל אוזלת ידם לנוכח האתגר הישראלי, או בשל הקשרים המדיניים שנקשרו בין מדינות ערביות אחדות לבין מדינת-ישראל - כדוגמת מצרים וירדן. המשמעות של הדבר היא, שמדינת-ישראל הפכה לכלי פוליטי בו שיחק העולם-הערבי הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית כחלק ממסך-העשן שהסתיר היטב את תפקודה הלקוי של המדינה הערבית ושל המנהיגות הערבית.
ימים אחדים לפני הנאום, מקורביו של אובמה הדליפו שהנאום יעסוק בעיקר במתחולל בעולם-הערבי ולא בסכסוך הערבי-ישראלי או בסכסוך הפלסטיני-ישראלי. שעות אחדות לפני הנאום הודלף לתקשורת הבינלאומית שהנושא "הישראלי" יופיע רק בחלק האחרון של הנאום. ואכן, המותג "ישראל" הופיע רק בשליש האחרון של הנאום, אולם בעצת יועציו הנאמנים, אובמה החליט להעניק "סוכרייה" לעולם-הערבי בדמותו של משפט הבא: "הגבולות של ישראל ופלסטין צריכים להתבסס על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת, כך יוקמו גבולות בטוחים מוכרים בין שתי המדינות". ברגע בו אובמה הזכיר את הביטוי "גבולות 1967", דומה היה שהסוכרייה שהוא ביקש להעניק לעולם הערבי נתקעה בגרונו - וכל מה שנאמר לאורך כל הנאום בנוגע לעולם-הערבי נשכח כלא-היה. עשרות אנשים עברו על הנאום לפני הקראתו מפי אובמה. מן הסתם, אובמה ערך סימולציות אחדות לפני הופעתו המתוקשרת. כל מילה נבחנה וכל אות נבדקה. אך ברגע המכריע, שוב אובמה התגלה כטירון פוליטי בזירה הבינלאומית למרות עשרות היועצים המקיפים אותו - או, אולי דווקא בגללם.
אף אחד לא זוכר באמת את "נאום אובמה השני" של מאי 2011 על העולם-הערבי. סביר להניח שכולם גם שכחו שהוא לא הזכיר בנאומו את סעודיה הנמצאת תחת משטר אסלאמי אלים ומדכא, ולא את לבנון השבויה בידי ארגון חיזבאללה, בידי איראן ובידי סוריה של אסד העלווי. אובמה גם לא ציין במילה אחת את האסון האנושי המתחולל בסודאן על שני חלקיה, ואף לא את סומליה הנמצאת תחת מתקפת טרור קשה ואכזרית של ארגון "אל-שבאב" המזוהה עם ארגון אל-קאעידה. אובמה רצה לרכב על הגל העממי ששטף את העולם-הערבי בחודשים הראשונים של שנת 2011, אולם הוא מצא את עצמו נאלץ להתגונן ולהסביר את דבריו ביתר-בהירות ימים אחדים לאחר מכן. אובמה, בדומה למנהיגי המדינות הערביות, השתמש גם הוא במותג "ישראל" ככלי שמטרתו למצוא-חן בעיני שומעיו הרדיקלים מבית ומחוץ.
למחרת הנאום, ב-20 במאי 2011, עיתון הארץ יצא בכותרת-משנה דמיונית בעמוד הראשון: "נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ריתק את העולם בנאום על מהפכות בעולם הערבי". שימו לב לכותרת הבאה שהתפרסמה ככותרת ראשית באותו מועד: "אובמה בנאום היסטורי: מדינה פלסטינית מפורזת בגבולות 1967". זה מה שהבין עיתון הארץ וזה גם מה שהבין ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לפיכך, תגובתו המהירה של נתניהו לדברי אובמה נועדו כדי להסיר מייד את הספק בנוגע לעמדתה הרשמית של ממשלת-ישראל. שימו לב לאחת מהנקודות של "תוכנית אובמה" המסוכנת: פתרון הסוגיה הטריטוריאלית עוד לפני פתרון סוגיית ירושלים והפליטים". זו הנקודה המסוכנת ביותר לישראל - אובמה לא נתן הסבר מניח את הדעת לרעיון, וישראל עד כה לא דרשה הבהרות לשינוי בעמדה האמריקאית.
לאובמה הייתה הזדמנות נוספת להסביר את עצמו ימים אחדים לאחר מכן בנאום נוסף בפני הוועדה השנתית של השדולה הפרו-ישראלית. בעקבות הנאום, הכותרת שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-23 במאי 2011 הייתה: "אובמה חזר על קביעתו: הגבולות יתבססו על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים". אפילו עיתון הארץ לא היה מוכן להודות באי-ההבנה הגדולה שנוצרה לאחר דבריו של אובמה בנאום המשעמם על המצב במזרח-התיכון. ההבדלים הם לא רק עניינים של סמנטיקה, אלא הבעיה היא איך הצד השני - הערבים - עלולים להבין את דבריו של אובמה. מאז אותו נאום, של ה-19 במאי 2011, דוברים פלסטינים תופסים את דבריו של אובמה כ"קביעה מדינית" מחייבת.
הזכרת הביטוי "גבולות 1967", הייתה גול עצמי, וכולו מבית היוצר של אובמה שהתגלה פעם נוספת שלמרות מאמצעיו הוא עדיין אינו מבין את המציאות במזרח-התיכון. למעשה אובמה הכניס את עיקרון הגבולות של 1967 עוד לפני שנחתם סעיף אחד בהסכם השלום בין "הרשות הפלסטינית" לישראל. מהבחינה הזו, ישראל חשה שאובמה למעשה קבע לישראל את קו-הגבול עוד לפני שהסתיימו הדיונים הקשים על הפליטים, ירושלים וגושי ההתיישבות היהודית ביו"ש. הרעיון של אובמה להשאיר את הבעיות הגדולות הללו לסוף התהליך, הוא שוב טעות של טירון פוליטי ולא של נשיא המתיימר להנהיג את עולם החופשי. ברגע שאובמה ציין את גבולות 1967, לשאר הדברים החשובים שאמר בנוגע לישראל מתגמדים לנכוח האיום העלול להיווצר בעתיד לגורלה של מדינת-ישראל. יום לאחר הנאום, נערכה פגישת עבודה בבית-הלבן בין אובמה לנתניהו.
בסיום הפגישה בין אובמה לנתניהו בבית-הלבן ב-20 במאי 2011, נתניהו העניק הרצאה היסטורית כדי להעניק תוקף מוסרי לדבריו בשאלת עמדתו בנוגע לפתרון המדיני הרצוי ביו"ש. רק מנהיג אמיץ בעל עקרונות ושכנוע עצמי המתבסס גם על הכרה היסטורית עמוקה, היה יכול לעמוד מול נשיא אמריקאי ומול התקשורת העולמית דווקא בשעה שרבים טענו כי קיים מתח בלתי-נסבל בין אובמה לנתניהו. קשה לדמיין את אהוד ברק או את ציפי לבני מציגים את העמדה הישראלית המתבססת גם על טיעונים היסטוריים עמוקים כפי שעזה זאת נתניהו. "ההרצאה" הזו, כפי שכינתה זאת התקשורת השמאלנית בארה"ב, הראתה בעליל שנתניהו היה ונותר אחד מהמדינאים המוכשרים ביותר של מדינת-ישראל.
גם ההדלפה מפי מקורבי אובמה ש"בנימין נתניהו הוא פוליטיקאי נוכל", הראתה בעליל על גודל המצוקה אליה הכניס את עצמו הנשיא האמריקאי שהצליח פעם נוספת להפוך את "הנאום החשוב" שלו לפארסה בינלאומית. ראוי להזכיר את ההתעקשות האמריקאית שהתקבלה בעזרת יועצים שרלטנים שיש להתמקד בוויכוח בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל בנושא "ההקפאה בהתנחלויות". האזהרה הישראלית שנמסרה לאמריקאים כי הפלסטינים ינצלו את ההקפאה כי למשוך זמן, נפלה על אוזניים ערלות בבית-הלבן. והנה אנחנו נמצאים שנתיים וחצי לאחר בחירתו של אובמה, ודומה הוא שהסכסוך הערבי-ישראלי חזר לנקודת ההתחלה גם בגלל רשלנות אידיאולוגית מבית היוצר של השמאל האמריקאי הקיצוני. הלוליינות הפלסטינית הטיפוסית קיבלה גיבוי אמריקאי בעזרתו על ברק חוסיין אובמה.
נאום התשובה של בנימין נתניהו בקונגרס
ספק רב אם קיימת בפוליטיקה הישראלית אישיות פוליטית היכולה לשאת נאום מרשים וקולע כפי שבנימין נתניהו עשה זאת בקונגרס האמריקאי ב-24 במאי 2011. ספק רב אם קיימת אישיות בינלאומית המסוגלת לרתק כך את הפוליטיקה האמריקאית הצינית והמיוזעת. כאשר בנימין נתניהו סיים את דבריו, ניתן היה להבין שהנאום היה מרשים מאוד לפי פרצופיהם המכורכמים של שדרני החדשות והפרשנים בישראל. הקרנבל התקשורתי השלילי המתנהל סביב אישיותו של בנימין נתניהו מאז שהחלה כהונתו, אינו מאפשר לרבים בתקשורת הישראלית לבחון את דבריו ואת מעשיו באור מעט יותר מושכל והגיוני. הפרשנות שנלוותה לנאום הראתה בעליל כי התקשורת הישראלית הציבה עוד לבנה אחת בתחושה הציבורית הכללית המתייחסת לתקשורת כאיום אסטרטגי על מדינת-ישראל ותושביה. במילים אחרות, חופש הביטוי אינו חופש השיסוי - בעיקר אם מדובר בראש ממשלה מכהן שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אובמה נפל למלכודת הערבית למרות הזהרתו מפניה", מגזין המזרח התיכון, 28 במאי 2011.
No comments:
Post a Comment