העולם-הערבי עובר בימים אלה של שנת 2011 חורבן לאומי, פוליטי, כלכלי וחברתי. מאז ימי התבוסה הגדולה ומחפירה של ה-5 ביוני 1967, מצב-הרוח הערבי (בהכללה) לא ידע שפל כזה לאור החורבן הקשה המתחולל כיום במצרים, בלוב, בתימן, בסודאן, בסוריה, בטוניסיה, בעיראק, בסומליה, בבחריין ובמקומות נוספים. מצב-הרוח באיראן ובחיזבאללה גם הוא אינו מזהיר במיוחד לאור ההתפתחויות האלימות בסוריה המערערות את יציבותו של הציר האסלאמי הרדיקלי - שסוריה מהווה בו מרכיב חשוב במסגרת הפעילות הטרוריסטית האזורית וקידום ההשפעה השיעית של איראן במזרח-התיכון.
להיכן שלא נפנה את מבטנו נוכל להבחין בפרטים קטנים המורים לנו על התמונה כללית האופיינית לברבריות הערבית-האסלאמית הלובשת צורה ופושטת צורה. גם חברי-הכנסת הערביים ממשיכים לקדם מבחינה אידיאולוגית את הלאומנות הערבית הנשענת על גזענות, אלימות וטרור. די לבחון מעט את אמירותיהם של ח"כ אחמד טיבי וחבריו הפשיסטים כדי להבין שאנו נמצאים צעד אחד לפני מלחמת-אזרחים בישראל - שהיא "החלום הרטוב" של הלאומנות הערבית הקיצונית שיש לה אחיזה פוליטית גם בפרלמנט הישראלי.
ב-5 ביוני 2011 הלאומנות הערבית הגזענית ציינה שוב את כישלונן של מדינות-ערב להשמיד את מדינת-ישראל בחודש יוני 1967 - היא מלחמת ששת-הימים. הערבים, בעידודו של עבד אל-נאצר, החליטו לקרוא לזה "נכסה", דהיינו סוג של "מפלה קלה" ו"עיכוב קל בתוכניות". במילים אחרות, את תוצאותיה הנוראות של המלחמה ביוני 1967 על העולם-הערבי, היה צריך להסתיר באמצעות מילים העשויות לשכך מעט את ההלם הגדול שנפל על ראשה של מנהיגות הערבית של אותה עת. ההלם היה גדול, קשה, מכאיב ובלתי-נסבל לכול אדם בר-דעת בעולם-הערבי. חודשים ארוכים עברו עד שהתמונה התבהרה לתושבי המדינות הערביות על ממדי התבוסה הצבאית המחפירה. חייליו של נאצר שהיו מעבר לתעלת-סואץ קיבלו הוראה לטבוח בחיילים המצרים הנמלטים מסיני כדי שלא יפיצו את הבשורה על גודלה של התבוסה הצבאית. צנזורה נוקשה וקפדנית נערכה לכול העיתונים הזרים שהזכירו את ממדי התבוסה הערבית. המפלה הייתה כל-כך מבישה, עד שאפילו מנהיגי מפלגת הבעת' של סוריה נתפסו בעיני ברית-המועצות הקומוניסטית כמנהיגות של "חמומי מוח". כבר 44 שנים ש"חמומי המוח" האלה שולטים בסוריה ביד-רמה.
עבד אל-נאצר רצה להעביר "מסר" לתושבי המזרח-התיכון ש"חל עיכוב מסוים" בתוכנית העיקרית שנועדה להביא להשמדתה של מדינת-ישראל. אולם, במקום מהלך צבאי אחד שיביא להכנעתה של ישראל, החלה להתגבש "תוכנית השלבים" לקראת המטרה הסופית שיש בה אלמנט מדיני, צבאי, טרוריסטי ותעמולתי. כל טקטיקה נשקלה בהתאם ליעד הסופי של "תוכנית השלבים". והנה, גם בשנת 2011 אנחנו ממשיכים להתמודד עם הסירוב הערבי הטיפוסי להכיר במציאות כדי להתמודד עמה נכוחה גם ללא עזרתן של מילים מעורפלות בשפה הערבית שתפקידן, כרגיל, להסתיר את האמת הכואבת.
"יום הנכסה" של 1967 הוא למעשה "יום התבוסה הערבית" (אל-הזימה - בערבית). "יום הנכבה" - האסון של 1948 - גם הוא "יום התבוסה" של המדינות הערביות וכישלונן להשמיד את המדינה היהודית שאך זה קמה. שני האירועים הגדולים הללו המציינים את התבוסה המחפירה של הערבים בניסיונם לחסל את המדינה היהודית. התבוסה הערבית הנוספת במלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973, חיזקה את ההנחה שאי-אפשר לנצח את מדינת-ישראל בדרכים קונבנציונאליות גם אם מפתיעים אותה. מסתבר, שהעולם הערבי נע ונד מתבוסה אחת לתבוסה נוספת - לעיתים קשה מקודמתה. כשאין הפקת לקחים ראויה, אז נגררים להרפתקאות צבאיות חיצוניות ופנימיות כאחת. המשמעות היא שאין מדינה ערבית אחת במרחב כולו שלא עסקה ברצח המונים - או של אזרחיה היא, או של שכנותיה.
גם בשאר אל-אסד רצה להיבנות מ"יום הנכסה" של 1967 כדי להסיט את תשומת-הלב העולמית מהטבח היומיומי המתבצע בהוראתו המפורשת. "יום תבוסה" של 1967 לא מוזכר מסוריה בקול תרועה רמה בשל הבושה הגדולה - גם בגלל שאביו של בשאר אל-אסד, חאפז, היה אחראי למפלה הצבאית הגדולה ברמת-הגולן. אולם זה לא מנע בשאר אל-אסד לרכב על גלי התבוסות של "נכבה" ושל "הנכסה". ב-5 ביוני 2011 שוב הגיעו המוני פרועים סורים לגבול עם ישראל בעידודו הנמרץ של המשטר העלווי. הטלוויזיה הסורית מיהרה לסקר את האירועים בשידור חי לאורך כל היום. אולם האופוריה העלווית הייתה קצרה מאוד למרות המאמצים המלאכותיים של שדרני התחנה להפיח רוח-חיים מחודשת בתעמולה הסורית הקורסת. יום לאחר מכן, המשטר הסורי חטף "לאטמה" (סטירה) כאשר המוני פלסטינים התמרמרו על-כך שאסד גייס צעירים פלסטינים, תמורת 1,000 דולר לאדם, כדי למות למענו בעימות המיותר עם חיילי צה"ל. במהלך המהומה הגדולה שהתפתחה בהלוויית ההרוגים, נרצחו 14 בני-אדם מירי של חמושים פלסטינים לעבר קרוביהם האבלים והזועמים של ההרוגים. למשטר הסורי התברר פעם נוספת כי השימוש ב"עילה הפלסטינית" למטרות פוליטיות פנימיות הוא לכול היותר חרב-פיפיות - בדומה לתזכורת הכואבת של תבוסת יוני 1967. מי היו אלה "החמושים הפלסטינים" שרצחו 14 בני-אדם? אלה היו פעילי טרור מארגונו של אחמד ג'יבריל - העומד לרשותה של משפחת אסד העלווית בתפקיד של קבלן-ביצועים לכול עת.
תושבי סוריה לא התרשמו במיוחד ממאמציו של בשאר אל-אסד לגייס את "העניין הפלסטיני" לטובת הישרדותו של המשטר העלווי המאוס. כבר בשעות הערב של ה-6 ביוני 2011 הטלוויזיה הסורית עברה למתכונת שידורים בהולה לאור האירועים הקשים בג'יסר על שוע'ור. על-פי הטענה הרשמית של סוריה, "כנופיות חמושות" פתחו באש לעבר חיילים ושוטרים בכניסה לעיירה תוך כדי פיצוצו של גשר בכניסה לעיירה וירי של פצצות אר.פי.ג'י. בתקרית הקשה נהרגו, על-פי הטענה הסורית, כ-120 חיילים ושוטרים. הטלוויזיה הסורית הזדרזה לשדר סרטון קצר בו נראים אנשים בלתי מזוהים מסתובבים בין גופות של חיילים ושוטרים שהיו פזורות על אם הדרך. במסגרת הדיווח הבהול נמסר שהגופות עברו התעללות קשה ואחדות מהן אף הושלכו למי הנהר. בהוראת השלטונות, הטלוויזיה הסורית דיווחה שתושבי העיירה ביקשו מהצבא להתערב כדי להפסיק את פעילותן של "הכנופיות החמושות". עד כאן הדיווח הסורי הרשמי בנוגע לאירוע.
התקשורת הסורית יצרה אווירת מלחמה לקראת הכניסה הצבאית לעיירה בשעות הבוקר של ה-10 ביוני 2011. תשדירים על אימוני הצבא הוקרנו בטלוויזיה הממלכתית ללא הרף לאורך כל היום כדי לאותת לתושבים שהצבא מוכן ומזומן לכול עימות שיש בו סממנים של מרידה נגד השלטון העלווי. מערכת ההסברה הסורית הלכה עוד צעד אחד קדימה במהלך היום כאשר הטלוויזיה הממלכתית הקרינה לראשונה כתבות קצרות על "הפגנות קטנות" של אזרחים לאחר תפילת יום-השישי. קרייני התחנה מסרו שלמעשה זו "התגודדות של אזרחים בודדים" שאינם מהווים סיכון למשטר אף-על-פי שאחדים מהם זרקו אבנים והפכו פחי-זבל אחדים. במילים אחרות, זה לא משהו כאוטי שהמשטר אינו יכול להתמודד איתו. כמובן שלאחר מכן הטלוויזיה הממלכתית שידרה כתבות על "אזרחים סורים רגילים" המתבטאים בפומבי על האירועים בסוריה כפי שהמשטר העלווי מצפה מהם. הביטוי "השבח לאלוהים" (אל-חמדולה - כפי שהמילה נשמעת בדיבור שגור), חזר על עצמו כסוג של מפלט משאלות שהתשובות עליהן יכולות להיות קשות ומרות. הסיכוי להפיכה צבאית בסוריה נגד בשאר אל-אסד גובר מיום ליום.
ובכן, מה שהתחולל בג'יסר אל-שוע'ור ב-6 ביוני 2011, היה "מרד צבאי" של חיילים וקצינים שהתנגדו לבצע טבח בתושבי מחוז אידליב שבצפון-סוריה. "הכנופיות החמושות" הן למעשה חיילים שהחליטו להצטרף למתקוממים כדי להפיל את המשטר העלווי הרצחני. חיילים נוספים ערקו לכוחות המתקוממים גם במחוזות נוספים ברחבי-סוריה מאז שהחלה ההתקוממות העממית ב-15 במרס 2011. לדידו של המשטר, עריקות של חיילים בודדים הן חלק מהמשחק הפוליטי הקשוח המתקיים בסוריה לאור המבנה העדתי הבעייתי שלה. אולם עריקות של מחלקות שלמות, זהו סיפור שונה לחלוטין היכול להקרין מהשפעתו גם על יחידות העילית המורכות מבני העדה העלווית. אסד החליט להעניש את תושבי ג'יסר אל-שוע'ור ב-10 ביוני 2011 באמצעות 40 טנקים ומאות חיילים הנעזרים בירי מסיבי של מסוקים לעבר העיירה שהתרוקנה ממרבית תושביה. עד לשעות הבוקר של ה-11 ביוני 2010, מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על הריגתם של עשרות בני-אדם ועל בריחתם של אלפים נוספים לעבר הגבול עם טורקיה - שם מחכים להם מחנות פליטים שהוכנו מבעוד מועד. הפרדוקס הוא שהפליטים הסורים בורחים לחבל אלכסנדרטה (האטיי) שסופח לטורקיה על חשבון סוריה ב-1939. בעיני סורים רבים, גורלו של חבל אלכסנדרטה אינו פחות חשוב מגורלה של רמת-הגולן שאבדה בעקבות הימור צבאי סורי כושל במלחמת ששת-הימים, יוני 1967.
צריך לשים-לב למה שנאמר מפי הפליטים הסורים שהגיעו למחנות הפליטים בטורקיה: א) תושבים אחדים טענו כי לצד הצבא הסורי, הפועל במחוז אידליב, משרתים לובשי-מדים בעלי זקן שאינם דוברי ערבית. ב) תושבים אחדים שברחו בג'יסר אל-שוע'ור טענו כי הם אינם מאמינים שחיילים סורים פעלו ברצחנות כזו נגד תושבי העיירה. אחדים מהם טענו (בהתאם לתעמולה הסורית) שזו קונספירציה צבאית מערבית או טבח של שכירי-חרב הפועלים בשם סעד אל-חרירי.
כשהחלה ההתקרבות האידיאולוגית בין סוריה של אסד לבין טורקיה של ארדואן (על חשבון ישראל), טענתי שהברית הזו לא תחזיק מעמד זמן רב. למרות החבטות הפומביות של טורקיה שנשלחו לעבר בשאר אל-אסד בעקבות הדיכוי האכזרי של המשטר העלווי, ההימור הכושל של רג'פ טאיפ ארדואן אינו נעלם מעיני הציבור הטורקי המתכונן לקראת הבחירות שיערכו ב-12 ביוני 2011. ספק רב אם הדבר ישפיע על תוצאות הבחירות בטורקיה, אולם התנאים להתקוממות עממית בטורקיה קיימים כפי שהם קיימים בכל מדינה מוסלמית רדיקלית. טורקיה של ארדואן אינה חסינה מהתקוממות כזו - משום שהכול עניין של זמן ושל הנסיבות המתאימות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יום הנכבה, יום הנכסה, יום הלאטמה ויום הכאפה", מגזין המזרח התיכון, 11 ביוני 2011.
להיכן שלא נפנה את מבטנו נוכל להבחין בפרטים קטנים המורים לנו על התמונה כללית האופיינית לברבריות הערבית-האסלאמית הלובשת צורה ופושטת צורה. גם חברי-הכנסת הערביים ממשיכים לקדם מבחינה אידיאולוגית את הלאומנות הערבית הנשענת על גזענות, אלימות וטרור. די לבחון מעט את אמירותיהם של ח"כ אחמד טיבי וחבריו הפשיסטים כדי להבין שאנו נמצאים צעד אחד לפני מלחמת-אזרחים בישראל - שהיא "החלום הרטוב" של הלאומנות הערבית הקיצונית שיש לה אחיזה פוליטית גם בפרלמנט הישראלי.
ב-5 ביוני 2011 הלאומנות הערבית הגזענית ציינה שוב את כישלונן של מדינות-ערב להשמיד את מדינת-ישראל בחודש יוני 1967 - היא מלחמת ששת-הימים. הערבים, בעידודו של עבד אל-נאצר, החליטו לקרוא לזה "נכסה", דהיינו סוג של "מפלה קלה" ו"עיכוב קל בתוכניות". במילים אחרות, את תוצאותיה הנוראות של המלחמה ביוני 1967 על העולם-הערבי, היה צריך להסתיר באמצעות מילים העשויות לשכך מעט את ההלם הגדול שנפל על ראשה של מנהיגות הערבית של אותה עת. ההלם היה גדול, קשה, מכאיב ובלתי-נסבל לכול אדם בר-דעת בעולם-הערבי. חודשים ארוכים עברו עד שהתמונה התבהרה לתושבי המדינות הערביות על ממדי התבוסה הצבאית המחפירה. חייליו של נאצר שהיו מעבר לתעלת-סואץ קיבלו הוראה לטבוח בחיילים המצרים הנמלטים מסיני כדי שלא יפיצו את הבשורה על גודלה של התבוסה הצבאית. צנזורה נוקשה וקפדנית נערכה לכול העיתונים הזרים שהזכירו את ממדי התבוסה הערבית. המפלה הייתה כל-כך מבישה, עד שאפילו מנהיגי מפלגת הבעת' של סוריה נתפסו בעיני ברית-המועצות הקומוניסטית כמנהיגות של "חמומי מוח". כבר 44 שנים ש"חמומי המוח" האלה שולטים בסוריה ביד-רמה.
עבד אל-נאצר רצה להעביר "מסר" לתושבי המזרח-התיכון ש"חל עיכוב מסוים" בתוכנית העיקרית שנועדה להביא להשמדתה של מדינת-ישראל. אולם, במקום מהלך צבאי אחד שיביא להכנעתה של ישראל, החלה להתגבש "תוכנית השלבים" לקראת המטרה הסופית שיש בה אלמנט מדיני, צבאי, טרוריסטי ותעמולתי. כל טקטיקה נשקלה בהתאם ליעד הסופי של "תוכנית השלבים". והנה, גם בשנת 2011 אנחנו ממשיכים להתמודד עם הסירוב הערבי הטיפוסי להכיר במציאות כדי להתמודד עמה נכוחה גם ללא עזרתן של מילים מעורפלות בשפה הערבית שתפקידן, כרגיל, להסתיר את האמת הכואבת.
"יום הנכסה" של 1967 הוא למעשה "יום התבוסה הערבית" (אל-הזימה - בערבית). "יום הנכבה" - האסון של 1948 - גם הוא "יום התבוסה" של המדינות הערביות וכישלונן להשמיד את המדינה היהודית שאך זה קמה. שני האירועים הגדולים הללו המציינים את התבוסה המחפירה של הערבים בניסיונם לחסל את המדינה היהודית. התבוסה הערבית הנוספת במלחמת יום-הכיפורים באוקטובר 1973, חיזקה את ההנחה שאי-אפשר לנצח את מדינת-ישראל בדרכים קונבנציונאליות גם אם מפתיעים אותה. מסתבר, שהעולם הערבי נע ונד מתבוסה אחת לתבוסה נוספת - לעיתים קשה מקודמתה. כשאין הפקת לקחים ראויה, אז נגררים להרפתקאות צבאיות חיצוניות ופנימיות כאחת. המשמעות היא שאין מדינה ערבית אחת במרחב כולו שלא עסקה ברצח המונים - או של אזרחיה היא, או של שכנותיה.
גם בשאר אל-אסד רצה להיבנות מ"יום הנכסה" של 1967 כדי להסיט את תשומת-הלב העולמית מהטבח היומיומי המתבצע בהוראתו המפורשת. "יום תבוסה" של 1967 לא מוזכר מסוריה בקול תרועה רמה בשל הבושה הגדולה - גם בגלל שאביו של בשאר אל-אסד, חאפז, היה אחראי למפלה הצבאית הגדולה ברמת-הגולן. אולם זה לא מנע בשאר אל-אסד לרכב על גלי התבוסות של "נכבה" ושל "הנכסה". ב-5 ביוני 2011 שוב הגיעו המוני פרועים סורים לגבול עם ישראל בעידודו הנמרץ של המשטר העלווי. הטלוויזיה הסורית מיהרה לסקר את האירועים בשידור חי לאורך כל היום. אולם האופוריה העלווית הייתה קצרה מאוד למרות המאמצים המלאכותיים של שדרני התחנה להפיח רוח-חיים מחודשת בתעמולה הסורית הקורסת. יום לאחר מכן, המשטר הסורי חטף "לאטמה" (סטירה) כאשר המוני פלסטינים התמרמרו על-כך שאסד גייס צעירים פלסטינים, תמורת 1,000 דולר לאדם, כדי למות למענו בעימות המיותר עם חיילי צה"ל. במהלך המהומה הגדולה שהתפתחה בהלוויית ההרוגים, נרצחו 14 בני-אדם מירי של חמושים פלסטינים לעבר קרוביהם האבלים והזועמים של ההרוגים. למשטר הסורי התברר פעם נוספת כי השימוש ב"עילה הפלסטינית" למטרות פוליטיות פנימיות הוא לכול היותר חרב-פיפיות - בדומה לתזכורת הכואבת של תבוסת יוני 1967. מי היו אלה "החמושים הפלסטינים" שרצחו 14 בני-אדם? אלה היו פעילי טרור מארגונו של אחמד ג'יבריל - העומד לרשותה של משפחת אסד העלווית בתפקיד של קבלן-ביצועים לכול עת.
תושבי סוריה לא התרשמו במיוחד ממאמציו של בשאר אל-אסד לגייס את "העניין הפלסטיני" לטובת הישרדותו של המשטר העלווי המאוס. כבר בשעות הערב של ה-6 ביוני 2011 הטלוויזיה הסורית עברה למתכונת שידורים בהולה לאור האירועים הקשים בג'יסר על שוע'ור. על-פי הטענה הרשמית של סוריה, "כנופיות חמושות" פתחו באש לעבר חיילים ושוטרים בכניסה לעיירה תוך כדי פיצוצו של גשר בכניסה לעיירה וירי של פצצות אר.פי.ג'י. בתקרית הקשה נהרגו, על-פי הטענה הסורית, כ-120 חיילים ושוטרים. הטלוויזיה הסורית הזדרזה לשדר סרטון קצר בו נראים אנשים בלתי מזוהים מסתובבים בין גופות של חיילים ושוטרים שהיו פזורות על אם הדרך. במסגרת הדיווח הבהול נמסר שהגופות עברו התעללות קשה ואחדות מהן אף הושלכו למי הנהר. בהוראת השלטונות, הטלוויזיה הסורית דיווחה שתושבי העיירה ביקשו מהצבא להתערב כדי להפסיק את פעילותן של "הכנופיות החמושות". עד כאן הדיווח הסורי הרשמי בנוגע לאירוע.
התקשורת הסורית יצרה אווירת מלחמה לקראת הכניסה הצבאית לעיירה בשעות הבוקר של ה-10 ביוני 2011. תשדירים על אימוני הצבא הוקרנו בטלוויזיה הממלכתית ללא הרף לאורך כל היום כדי לאותת לתושבים שהצבא מוכן ומזומן לכול עימות שיש בו סממנים של מרידה נגד השלטון העלווי. מערכת ההסברה הסורית הלכה עוד צעד אחד קדימה במהלך היום כאשר הטלוויזיה הממלכתית הקרינה לראשונה כתבות קצרות על "הפגנות קטנות" של אזרחים לאחר תפילת יום-השישי. קרייני התחנה מסרו שלמעשה זו "התגודדות של אזרחים בודדים" שאינם מהווים סיכון למשטר אף-על-פי שאחדים מהם זרקו אבנים והפכו פחי-זבל אחדים. במילים אחרות, זה לא משהו כאוטי שהמשטר אינו יכול להתמודד איתו. כמובן שלאחר מכן הטלוויזיה הממלכתית שידרה כתבות על "אזרחים סורים רגילים" המתבטאים בפומבי על האירועים בסוריה כפי שהמשטר העלווי מצפה מהם. הביטוי "השבח לאלוהים" (אל-חמדולה - כפי שהמילה נשמעת בדיבור שגור), חזר על עצמו כסוג של מפלט משאלות שהתשובות עליהן יכולות להיות קשות ומרות. הסיכוי להפיכה צבאית בסוריה נגד בשאר אל-אסד גובר מיום ליום.
ובכן, מה שהתחולל בג'יסר אל-שוע'ור ב-6 ביוני 2011, היה "מרד צבאי" של חיילים וקצינים שהתנגדו לבצע טבח בתושבי מחוז אידליב שבצפון-סוריה. "הכנופיות החמושות" הן למעשה חיילים שהחליטו להצטרף למתקוממים כדי להפיל את המשטר העלווי הרצחני. חיילים נוספים ערקו לכוחות המתקוממים גם במחוזות נוספים ברחבי-סוריה מאז שהחלה ההתקוממות העממית ב-15 במרס 2011. לדידו של המשטר, עריקות של חיילים בודדים הן חלק מהמשחק הפוליטי הקשוח המתקיים בסוריה לאור המבנה העדתי הבעייתי שלה. אולם עריקות של מחלקות שלמות, זהו סיפור שונה לחלוטין היכול להקרין מהשפעתו גם על יחידות העילית המורכות מבני העדה העלווית. אסד החליט להעניש את תושבי ג'יסר אל-שוע'ור ב-10 ביוני 2011 באמצעות 40 טנקים ומאות חיילים הנעזרים בירי מסיבי של מסוקים לעבר העיירה שהתרוקנה ממרבית תושביה. עד לשעות הבוקר של ה-11 ביוני 2010, מקורות באופוזיציה הסורית מסרו על הריגתם של עשרות בני-אדם ועל בריחתם של אלפים נוספים לעבר הגבול עם טורקיה - שם מחכים להם מחנות פליטים שהוכנו מבעוד מועד. הפרדוקס הוא שהפליטים הסורים בורחים לחבל אלכסנדרטה (האטיי) שסופח לטורקיה על חשבון סוריה ב-1939. בעיני סורים רבים, גורלו של חבל אלכסנדרטה אינו פחות חשוב מגורלה של רמת-הגולן שאבדה בעקבות הימור צבאי סורי כושל במלחמת ששת-הימים, יוני 1967.
צריך לשים-לב למה שנאמר מפי הפליטים הסורים שהגיעו למחנות הפליטים בטורקיה: א) תושבים אחדים טענו כי לצד הצבא הסורי, הפועל במחוז אידליב, משרתים לובשי-מדים בעלי זקן שאינם דוברי ערבית. ב) תושבים אחדים שברחו בג'יסר אל-שוע'ור טענו כי הם אינם מאמינים שחיילים סורים פעלו ברצחנות כזו נגד תושבי העיירה. אחדים מהם טענו (בהתאם לתעמולה הסורית) שזו קונספירציה צבאית מערבית או טבח של שכירי-חרב הפועלים בשם סעד אל-חרירי.
כשהחלה ההתקרבות האידיאולוגית בין סוריה של אסד לבין טורקיה של ארדואן (על חשבון ישראל), טענתי שהברית הזו לא תחזיק מעמד זמן רב. למרות החבטות הפומביות של טורקיה שנשלחו לעבר בשאר אל-אסד בעקבות הדיכוי האכזרי של המשטר העלווי, ההימור הכושל של רג'פ טאיפ ארדואן אינו נעלם מעיני הציבור הטורקי המתכונן לקראת הבחירות שיערכו ב-12 ביוני 2011. ספק רב אם הדבר ישפיע על תוצאות הבחירות בטורקיה, אולם התנאים להתקוממות עממית בטורקיה קיימים כפי שהם קיימים בכל מדינה מוסלמית רדיקלית. טורקיה של ארדואן אינה חסינה מהתקוממות כזו - משום שהכול עניין של זמן ושל הנסיבות המתאימות.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יום הנכבה, יום הנכסה, יום הלאטמה ויום הכאפה", מגזין המזרח התיכון, 11 ביוני 2011.
No comments:
Post a Comment