רבות מהתגובות הישראליות הנוגעות לדו"ח גולדסטון היו על סף ההיסטריה - בעיקר ברמה התקשורתית לצד תגובות נזעמות (ומוצדקות) מצדו של הציבור הישראלי השפוי. מזווית הראייה הישראלית, בעיקר לאור המאבק הישראלי המתמשך מול הטרור הערבי, הלוגיקה שעמדה מאחורי הקמת הוועדה וחיבורו השערורייתי של הדו"ח, משחקים היטב לידיה של ישראל ומדגישים ביתר-שאת את טענותיה של ישראל לאורך כל שנים האחרונות בשאלת יחסו הפשרני והסלחני של האו"ם בנוגע למדינות הרדיקליות, למדינות המוסלמיות ולארגוני הטרור הרצחניים.
גם אם קוראים באופן שטחי את דו"ח גולדסטון, ניתן להבחין מייד שהוא נכתב עם קצף אנטישמי שנמרח על שפתותיהם של חברי וועדת הבדיקה. ניואנסים, רמזים, ניסוחים מפקפקים, אמירות שטחיות, התעלמויות מכוונות והטיות פוליטיות גלויות, שזורים למכביר בין דפי הדו"ח והם נועדו בראש ובראשונה לבסס, לכאורה, כתב-אישום כבד כלפי מדינת-ישראל. בשל טיפשותם של חברי הוועדה ושל העומד בראשה, מחברי הדו"ח ניסו בכל כוחם לספק הצדקות מצוצות מהאצבע כדי להרשיע את ישראל בכל מחיר לאור המבצע בעזה, תוך כדי התעלמות מכוונת מאירועים שקדמו למבצע הצבאי הישראלי ומהאידיאולוגיה הבסיסית של תנועת החמאס המכתיבה את פעילותה הטרוריסטית נגד ישראל. אמנת החמאס של 1988 היא למעשה הבסיס שממנו היה צריך להתחיל לשרטט את הלוגיקה הרעיונית שעומדת מאחורי הפעילות הטרוריסטית של אנשי החמאס נגד תושבי מדינת-ישראל לאורך כל השנים האחרונות.
אף לא מדינה מערבית אחת תמכה בהקמת וועדת החקירה. עניין זה משחק באופן מושלם לידיה של ישראל, שכן חברי הוועדה הרשלנים יצרו במו-ידיהם מסמך "מרשיע", המציב קו ברור וגלוי-לעין בין המדינות הדמוקרטיות והליברליות כדוגמת ישראל לבין המדינות והארגונים הגזעניים והפשיסטים כדוגמת איראן ותנועת החמאס. באופן פרדוקסלי, הדו"ח ניסה להרשיע במזיד את ישראל, אך למעשה הדו"ח הוא כתב-אישום חמור נגד כל המדינות בתבל המנהלות מאבק מר ועיקש נגד שלל ארגוני הטרור הנתמכים בידי המדינות הרדיקליות המעניקות לארגונים הללו תמיכה צבאית וחומרית גלויה. על-פי המטווה הקיים בדו"ח גולדסטון, ניתן להרשיע באופן ברור את כל המדינות המוסלמיות, את מרבית המדינות האפריקאיות וכן את המדינות המערביות המשתתפות בלחימה פעילה באפגניסטן לצידה של ארה"ב.
הדו"ח כמנוף ישראלי
בדיעבד, הסתבר, שההחלטה הישראלית שלא לשתף פעולה עם וועדת החקירה הייתה מוצדקת ונכונה. בשל הסירוב הישראלי המוצדק, חברי הוועדה ביקשו להעניש את ישראל באמצעות חיבורו של מסמך חד-צדדי הבנוי לתלפיות בהתאם לרוח האנטי-ישראלית הגלויה השוררת בקרב אחדות מהמדינות המוסלמיות הרדיקליות. אולם, בשל אופיו החד-צדדי והמקומם של הדו"ח, דינו יהיה כדינה של ועידת דרבן הראשונה שהתקיימה בדרום-אפריקה ב-2001, שהפכה לאורגיה אנטי-ישראלית אלימה. ויחד עם זאת, לישראל אסור להניח כי הגל העכור הזה יעבור ויעלם מאליו. אלא, על מדינת-ישראל לנהל מערכה מדינית מקיפה במטרה לנצל את עיקרי הדו"ח החד-צדדי הזה לתועלתה העתידית.
בקרב הציבור הישראלי שוררות הנחות שגויות אחדות המשפיעות לעיתים קרובות מידי על מקבלי-ההחלטות בישראל. א: ישראל מדינה מבודדת בזירה הבינלאומית. ב: מרכזיותו של הסכסוך הערבי-ישראלי בזירה הבינלאומית. ג: שאלת קיומו (או אי-קיומו) של מערך הסברה ישראלי אפקטיבי.
כעת נהפוך את סדר הדברים כדי להבהיר את העניין. מערך ההסברה הישראלי מתנהל על-פי רוב בגלל שתי ההנחות השגויות הראשונות, דהיינו "ישראל מבודדת" ו"מרכזיותו של הסכסוך הערבי-ישראל". בשל שתי ההנחות השגויות הללו, המקבלות ביטוי בלתי פרופורציונאלי בתקשורת הישראלית, נוצר מצב תודעתי שבמסגרתו ישראל נדרשת להביע התנצלות רבתי על כל צעד ושעל. מערך ההסברה הישראלי, מעצם שמו, פיתח לו גישה מסורתית של התנצלות והתנהלות חסרת-ביטחון בזירה הבינלאומית - גם אם ישראל נאלצת להגן על אזרחיה.
מדינות דמוקרטיות רבות (כדוגמת ארה"ב, גרמניה, בריטניה, צרפת והמדינות הסקנדינביות) אינן מנהלות מערך הסברה, אלא הן מנהלות מערך תעמולתי מקיף ושיטתי לטובת האינטרסים של מדינותיהן ולמען רווחת תושביהן. ידידיה הרבים של ישראל בזירה הבינלאומית מצפים ממנה להחליף את הדיסק ההתנצלותי המסורתי בעזרת מערכת תעמולתית מקיפה המתבססת, בין היתר, על מוסר, צדק ועל האמת ההיסטורית העומדת כולה לזכותה של ישראל.
מדינת-ישראל היא מדינה דמוקרטית, ליבראלית ופלורליסטית למופת. זו מדינה מסקרנת המתמודדת בזירות אקוטיות אחדות המעצבות את חייהם של מרבית האזרחים הגרים בה. בשל כך, רבים מידידיה (וגם מאויביה) בוחנים את מעשיה בדקדקנות סקרנית - לא כדי להטיח ביקורת, אלא כדי לקבל השראה. את הנתון הזה עלינו לנצל במלואו לטובת האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל ולטובת מעמדה הבינלאומי, וזאת לא רק בזירה האירופאית המצומצמת ובזירה האמריקאית, אלא בזירות נוספות הפרוסות לפנינו.
גם אם קוראים באופן שטחי את דו"ח גולדסטון, ניתן להבחין מייד שהוא נכתב עם קצף אנטישמי שנמרח על שפתותיהם של חברי וועדת הבדיקה. ניואנסים, רמזים, ניסוחים מפקפקים, אמירות שטחיות, התעלמויות מכוונות והטיות פוליטיות גלויות, שזורים למכביר בין דפי הדו"ח והם נועדו בראש ובראשונה לבסס, לכאורה, כתב-אישום כבד כלפי מדינת-ישראל. בשל טיפשותם של חברי הוועדה ושל העומד בראשה, מחברי הדו"ח ניסו בכל כוחם לספק הצדקות מצוצות מהאצבע כדי להרשיע את ישראל בכל מחיר לאור המבצע בעזה, תוך כדי התעלמות מכוונת מאירועים שקדמו למבצע הצבאי הישראלי ומהאידיאולוגיה הבסיסית של תנועת החמאס המכתיבה את פעילותה הטרוריסטית נגד ישראל. אמנת החמאס של 1988 היא למעשה הבסיס שממנו היה צריך להתחיל לשרטט את הלוגיקה הרעיונית שעומדת מאחורי הפעילות הטרוריסטית של אנשי החמאס נגד תושבי מדינת-ישראל לאורך כל השנים האחרונות.
אף לא מדינה מערבית אחת תמכה בהקמת וועדת החקירה. עניין זה משחק באופן מושלם לידיה של ישראל, שכן חברי הוועדה הרשלנים יצרו במו-ידיהם מסמך "מרשיע", המציב קו ברור וגלוי-לעין בין המדינות הדמוקרטיות והליברליות כדוגמת ישראל לבין המדינות והארגונים הגזעניים והפשיסטים כדוגמת איראן ותנועת החמאס. באופן פרדוקסלי, הדו"ח ניסה להרשיע במזיד את ישראל, אך למעשה הדו"ח הוא כתב-אישום חמור נגד כל המדינות בתבל המנהלות מאבק מר ועיקש נגד שלל ארגוני הטרור הנתמכים בידי המדינות הרדיקליות המעניקות לארגונים הללו תמיכה צבאית וחומרית גלויה. על-פי המטווה הקיים בדו"ח גולדסטון, ניתן להרשיע באופן ברור את כל המדינות המוסלמיות, את מרבית המדינות האפריקאיות וכן את המדינות המערביות המשתתפות בלחימה פעילה באפגניסטן לצידה של ארה"ב.
הדו"ח כמנוף ישראלי
בדיעבד, הסתבר, שההחלטה הישראלית שלא לשתף פעולה עם וועדת החקירה הייתה מוצדקת ונכונה. בשל הסירוב הישראלי המוצדק, חברי הוועדה ביקשו להעניש את ישראל באמצעות חיבורו של מסמך חד-צדדי הבנוי לתלפיות בהתאם לרוח האנטי-ישראלית הגלויה השוררת בקרב אחדות מהמדינות המוסלמיות הרדיקליות. אולם, בשל אופיו החד-צדדי והמקומם של הדו"ח, דינו יהיה כדינה של ועידת דרבן הראשונה שהתקיימה בדרום-אפריקה ב-2001, שהפכה לאורגיה אנטי-ישראלית אלימה. ויחד עם זאת, לישראל אסור להניח כי הגל העכור הזה יעבור ויעלם מאליו. אלא, על מדינת-ישראל לנהל מערכה מדינית מקיפה במטרה לנצל את עיקרי הדו"ח החד-צדדי הזה לתועלתה העתידית.
בקרב הציבור הישראלי שוררות הנחות שגויות אחדות המשפיעות לעיתים קרובות מידי על מקבלי-ההחלטות בישראל. א: ישראל מדינה מבודדת בזירה הבינלאומית. ב: מרכזיותו של הסכסוך הערבי-ישראלי בזירה הבינלאומית. ג: שאלת קיומו (או אי-קיומו) של מערך הסברה ישראלי אפקטיבי.
כעת נהפוך את סדר הדברים כדי להבהיר את העניין. מערך ההסברה הישראלי מתנהל על-פי רוב בגלל שתי ההנחות השגויות הראשונות, דהיינו "ישראל מבודדת" ו"מרכזיותו של הסכסוך הערבי-ישראל". בשל שתי ההנחות השגויות הללו, המקבלות ביטוי בלתי פרופורציונאלי בתקשורת הישראלית, נוצר מצב תודעתי שבמסגרתו ישראל נדרשת להביע התנצלות רבתי על כל צעד ושעל. מערך ההסברה הישראלי, מעצם שמו, פיתח לו גישה מסורתית של התנצלות והתנהלות חסרת-ביטחון בזירה הבינלאומית - גם אם ישראל נאלצת להגן על אזרחיה.
מדינות דמוקרטיות רבות (כדוגמת ארה"ב, גרמניה, בריטניה, צרפת והמדינות הסקנדינביות) אינן מנהלות מערך הסברה, אלא הן מנהלות מערך תעמולתי מקיף ושיטתי לטובת האינטרסים של מדינותיהן ולמען רווחת תושביהן. ידידיה הרבים של ישראל בזירה הבינלאומית מצפים ממנה להחליף את הדיסק ההתנצלותי המסורתי בעזרת מערכת תעמולתית מקיפה המתבססת, בין היתר, על מוסר, צדק ועל האמת ההיסטורית העומדת כולה לזכותה של ישראל.
מדינת-ישראל היא מדינה דמוקרטית, ליבראלית ופלורליסטית למופת. זו מדינה מסקרנת המתמודדת בזירות אקוטיות אחדות המעצבות את חייהם של מרבית האזרחים הגרים בה. בשל כך, רבים מידידיה (וגם מאויביה) בוחנים את מעשיה בדקדקנות סקרנית - לא כדי להטיח ביקורת, אלא כדי לקבל השראה. את הנתון הזה עלינו לנצל במלואו לטובת האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל ולטובת מעמדה הבינלאומי, וזאת לא רק בזירה האירופאית המצומצמת ובזירה האמריקאית, אלא בזירות נוספות הפרוסות לפנינו.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דו"ח גולדסטון משרת את האינטרסים הישראלים", 7 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment