היחסים בין אירופה לסוריה

כדי להבין את הדינמיקה הפוליטית בין העולם-הערבי לבין מדינות המערב, סוריה יכולה לשמש לנו דוגמא נאותה לרפיסות המערבית הנלעגת כפי שהדבר בא לידי ביטוי במהלך חודש אוקטובר 2009. כדי שתבינו טוב יותר את מערכת היחסים המעוותת בין המערב לבין העולם-הערבי, אבהיר לכם זאת באמצעות הדוגמא הישראלית הנוגעת לשאלת הצטרפותה של ישראל ל-OECD.

מדינת-ישראל הרשמית ממש משתוקקת להצטרך ל"ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" (ה-OECD) המאגד בתוכו את המדינות העשירות והמפותחות בעולם. כבר עברו 16 שנה מאז שישראל החלה את המגעים הראשונים לקראת הצטרפותה לארגון "החשוב" הזה. אולם, בכל עת שהמועד מתקרב, הארגון מעלה טענה חדשה נגד ישראל במטרה למנוע את הצטרפותה כחברה מלאה. ראוי לציין, שבפרמטרים אחדים ישראל עוברת את מרבית המדינות החברות בארגון (למשל: בתוצר לנפש), ובחלק מהפרמטרים ישראל נחשבת למדינה מצטיינת (למשל: השכלה, מדע, פטנטים, פרסום מאמרים, שיעור האקדמאים במדינה, מהנדסים, מספר חברות ההייטק, יציבות בנקאית, חקלאות, מערכת משפטית ועוד).

על-מנת להבין את האיוולת הפוליטית המופעלת בארגון נגד ישראל, שימו לב למדינות החברות בארגון: טורקיה, ספרד, פולין, סלובקיה, איסלנד, יוון, הונגריה, לוקסמבורג, צ'כיה, דרום-קוריאה, מקסיקו, בלגיה, דנמרק, אירלנד, פורטוגל, פינלנד, אוסטריה, אוסטרליה, ארה"ב, הולנד, גרמניה, בריטניה, יפן, ניו זילנד, נורבגיה, צרפת, קנדה, שבדיה, איטליה ושווייץ. על-פי האמנה המוצהרת של הארגון, כל החברות "מחויבות לערכים של דמוקרטיה, שקיפות ודבקות בערכי כלכלת-שוק ופיתוח כלכלי". אם באמת הדבר היה נכון, חלק מהמדינות שהצטרפו לארגון לא היו ראויות להיכלל בו, אולם שיקולים פוליטיים מעוותים וזרים מנחים את ראשי הארגון כאשר הם דנים במעמדה של ישראל - ולא רק בתחום הזה. באוקטובר 2009, נערך בפריס שימוע קפדני לישראל בהשתתפותם של השרים יצחק הרצוג, בנימין בן אליעזר ואבישי ברוורמן. עם סיום השימוע, השר בן אליעזר אמר כי הוא מקווה שבין ינואר למרס 2010, תתקבל ההחלטה על צירופה של ישראל ל-OECD. נחיה ונראה.

כעת נעבור לדוגמא הסורית על-מנת לבחון את החיזורים הלוהטים של אירופה המופנים לעבר משטרו של בשאר אל-אסד: במהלך 5 השנים האחרונות, התקיימו מגעים בין נציגים רשמיים מאירופה לבין נציגים רשמיים של המשטר העלווי הסורי במטרה להעניק לסוריה חדירה כלכלית משמעותית לכל החברות בשוק האירופאי המשותף. כל מדינה אחרת בעולם, במצבה הכלכלי של סוריה, הייתה עושה את מירב המאמצים כדי להגיע להסכם כלכלי חתום עם אירופה. אך, שימו לב לתרגיל הסורי שנעשה בעזרתה של שבדיה "הליברלית". לאורך כל השנים בהן נערכו הדיונים על ההסכם, סוריה טענה בתוקף כי אירופה אינה יכולה להכתיב לסוריה מדיניות מוגדרת מראש הנוגעת למצב זכויות האדם במדינה.

לקראת הדיונים הסופיים הנוגעים להסכם, הגיע לפריז שר-החוץ הסורי, ואליד אל-מועלם, באוקטובר 2009, ושם הוא הזהיר את הנציגים האירופאים שסוריה לא תאשר את ההסכם אם הוא כולל תנאים המכתיבים לה מדיניות מסוימת. שבדיה, שהייתה להוטה מאוד להגיע להסכם מהיר עם סוריה, הציעה פשרה שלפיה תצורף להסכם "הצהרה אירופאית" המבהירה כי לאיחוד האירופאי יש זכות לבטל את ההסכם הכלכלי במקרה של הפרות זכויות-אדם בסוריה. הפשרה שהוצעה הייתה מקובלת על כל הצדדים, ואף נמסר כי ההסכם ייחתם סופית בלוקסמבורג ב-26 באוקטובר 2009. ימים אחדים לפני מועד החתימה, סוריה הודיעה במפתיע לנציגים האירופאים שהיא זקוקה לזמן נוסף על-מנת "לבחון מחדש את הסכם הכלכלי" בינה לבין השוק האירופאי המשותף.

סוריה - מדינת טרור
כמובן שהתרגיל הסורי התקבל בהבנה מצד האירופאים המופתעים - כולל השגריר הצרפתי בדמשק שניסה "להבין" את ההחלטה הסורית, שכן "סוריה היא מדינה ריבונית". על הקשר בין סוריה לבין תנועת החמאס נאמר רבות. כל איש-מודיעין אירופאי זוטר יכול לספר לכם על כמויות נשק והציוד הצבאי הזורמים מסוריה לארגון חיזבאללה בידיעתו ובעידודו של בשאר אל-אסד. כל שירותי-הביטחון האירופאים יודעים בוודאות על היחסים האסטרטגיים המיוחדים השוררים בין סוריה לבין איראן. כל ראשי המודיעין הצבאי של ארה"ב יודעים מהיכן מגיעים פעילי הטרור שגרמו למותם של מאות אנשים בעיראק בחודשים אוגוסט-אוקטובר 2009. כל מנהיג ערבי יכול לספר לכם על המעורבות הרצחנית של סוריה בלבנון בעשרות השנים האחרונות. אך מעל לכול, כמעט כל סורי יכול לספר לנציגים האירופאים על אלפי האסירים הפוליטיים שנעלמו כאבק ברוח בבתי-הכלא של המדינה הסורית הנשלטת בידי משפחת אל-אסד.

לאחדים מהנציגים האירופאים יש הרגל מגונה להתחנף ולחזר אחרי הבריון המוסלמי התורן. מאז סיומה של מלחמת העולם-השנייה, לא היה מנהיג מוסלמי אחד שאירופה לא ניסתה לחזר אחריו במרץ למרות הברוטאליות המופגנת שהונהגה במרחב המוסלמי ושגרמה למותם של מיליוני אנשים חפים-מפשע. בסיכומו של דבר, הרוח הגבית שהוענקה לברוטאליות הזו, נשבה בדרך-כלל ממדינות אירופאיות אחדות הדוגלות, רק לכאורה, בליברליזם וזכויות-אדם כדוגמת המדינה השבדית הצבועה והמתחסדת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סוריה דוחה בבוז את חיזוריה של אירופה", מגזין המזרח התיכון, 27 באוקטובר 2009.

ברק חוסיין אובמה בעיני הישראלים

סקר דעת-קהל שהתפרסם בחודש אוגוסט 2009 בעיתון ג'רוזלם פוסט, עורר תימהון גדול בישראל ובארה"ב - עניין שעורר שאלות רבות לצד תסכול עמוק בקרב אוהדיו של אובמה. הסקר נועד למעשה לבחון את תדמיתו של הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, בעיני הציבור היהודי בישראל לאור מדיניותו כלפי ישראל וכלפי המזרח-התיכון מאז שהנשיא נכנס לתפקידו בינואר 2009.

הנתונים שהובאו בעקבות הסקר אכן יכולים לעורר "תימהון" מסוים. אולם למען האמת, כל מי שעוקב אחרי רחשי-הלב של הישראלים מאז בחירתו של אובמה, הנתונים הללו אינם מעוררים תימהון כלל וכלל. ובכן, מה הם הנתונים שהתגלו לאור הסקר שהתפרסם בעיתון ג'רוזלם פוסט המטרידים את מנוחתם של ישראלים ואמריקאים אחדים? ובכן, הסתבר כי רק 4 אחוזים מהנשאלים היהודים בישראל טענו שאובמה הוא "פרו-ישראלי"; 51 אחוזים טענו שאובמה הוא "פרו פלסטיני"; 35 אחוזים טענו שהוא "נשיא נייטרלי". כעת נשאלת השאלה המסקרנת "איך מסבירים את התופעה הזו", שבה רק 4 אחוזים מהישראלים חשים שאובמה הוא פרו-ישראלי?

לצורך הדיון בבעיה האקוטית הזו, התפרסם מאמרו של שמואל רוזנר בעיתון מעריב, ב-19 באוקטובר 2009, כדי להעניק לקוראים הסבר מניח את הדעת לתופעה הזו, ומאידך גם לציין את חוסר-שביעות רצונם של האמריקאים לנוכח יוקרתו הציבורית הירודה של הנשיא בעיני הישראלים. רוזנר, שהוא עיתונאי חד-עין ומומחה להיסטוריה אמריקאית, מסקר בקביעות ובכישרון רב את הפוליטיקה האמריקאית עבור התקשורת הישראלית. ולמרות זאת, איזה הסבר מציע לנו רוזנר לנוכח הנתונים המעניינים הללו שעלו מהסקר?

ובכן, תחזיקו חזק ותקראו היטב את מה שיש לרוזנר להציע לנו במשפטים הבאים מפרי עטו: "אולי הפינוק של 16 השנים האחרונות עשה את שלו, וישראלים כבר לא מוכנים לשמוע על פחות מבוש וקלינטון, ואפשר גם לחשוד ששמץ גזענות תורם משהו לחוסר הביטחון שחשים ישראלים לנוכח נשיא שחור ששמו האמצעי חוסיין". וואו, פנטסטי! באמת תודה רבה על הפרשנות המדהימה הזו. לרגע חשבתי שההתנהלות של אובמה מאז ינואר 2009 כלפי ישראל היא שעושה את ההבדל הגדול בין תמיכה בו לבין רתיעה ממדיניותו.

רוזנר ממשיך ומציע לקוראים הישראלים את ההצעה הבאה: "כדאי לחזור לקרקע המציאות - בוש וקלינטון הלכו ולא חוזרים. אמריקה משתנה ולא תמיד תבחר נשיא עם אינסטינקט פרו-ישראלי מפותח. אובמה, בשלב זה, אכן איננו מלהיב מנקודת המבט הישראלית, אך עדיין רחוק מלהיות עוין. 40 אחוזי תמיכה - לא ארבעה - יהיה מספר סביר הרבה יותר". הבנתם? 40 אחוזי תמיכה - זה המספר הראוי לנשיא האמריקאי בדעת-הקהל בישראל, לא פחות. אולם, כדי שהדבר יתרחש במציאות, עלינו לעסוק בשאלה המעניינת "מדוע הישראלים אינם סומכים על ברק חוסיין אובמה".

ראשית, בואו נסלק לחלוטין את עניין הגזענות. הטיעון הזה הוא פשטני מידי ברמה של פופוליזם תקשורתי, שכן לצבע עורו של הנשיא ולשמו האמצעי אין שום קשר לנושא (ולנשיא) שעל הפרק. יתרה מזאת, זה שצבע עורו שחור, וזה ששמו האמצעי חוסיין, אלה אינם מעניקים לו באופן אוטומטי חסינות ביקורתית לנוכח מדיניותו הסמויה והגלויה כלפי ישראל.

הטון עושה את המוזיקה
במאמר מוסגר ראוי לציין, שבימים אלה מתחולל עימות חזיתי ומתלהם בין הנשיא האמריקאי לבין רשת "פוקס", שכן לדעת אנשי הבית-הלבן, רשת "פוקס" החליטה במודע להטיח ביקורת כלפי אובמה על כל צעד ושעל, ובכך הרשת הציבה את עצמה, לדעתם, כשלוחה פוליטית של המפלגה הרפובליקנית. ההתנהלות הילדותית של הנשיא האמריקאי בעניין התקשורתי, מעלה חשש כבד שהנשיא האמריקאי אינו יכול לחיות עם ביקורת פוליטית כלשהי. וזאת, בניגוד גמור למעשיו ולאמירותיו בתקופת כהונתו של הנשיא בוש שזכו לתמיכה גורפת ואוטומטית מהתקשורת השמאלנית בארה"ב. מה שהיה מותר לעשות לנשיא בוש, אסור בתכלית האיסור לעשות לנשיא אובמה, שכן הוא "הנשיא דמוקרטי השחור הראשון", או משהו בסגנון הזה (והוא גם זכה בפרס נובל לשלום).

בדרך כלל, בחירתו של נשיא חדש בארה"ב, מעלה חששות במדינות רבות ברחבי-העולם. חשש זה, או יותר נכון הסקרנות הזו, לגבי מדיניותו של הנשיא הנבחר, מתבהרת ככול שחולף הזמן. אולם מה שהתחולל בתקשורת הישראלית עם בחירתו של אובמה, גבל בהתרפסות רבתי מצד אחד, ובהיסטריה ילדותית מצד שני. במשך חודשים ארוכים הטיפו לנו בתקשורת הישראלית שהמדיניות האמריקאית לגבי ישראל השתנתה מהקצה לקצה, וכי עידן "הש'ק הפתוח" אם ארה"ב, הסתיים לבלי-שוב. על-בסיס ההנחה הזו, עיתונאים ישראלים החלו לסקר את יחסה החדש של ארה"ב לישראל במונחים של "תחרות איגרוף": סטירה, מכה, בעיטה, השפלה, סנוקרת, כיפופי ידיים, הנחתה, ועוד כל מיני ביטויים שונים ומשונים ברוח המתלהמת שהיא כה אופיינית לתקשורת הישראלית. המטרה הייתה, כמובן, לחבוט בפוליטיקה הישראלית בעיקר לאחר הצלחתו של בנימין נתניהו להרכיב ממשלה חדשה בראשותו.

התרפסות כלפי האסלאם הרדיקלי
הציבור הישראלי חי ונושם פוליטיקה. במשך הזמן, מרבית הציבור הישראלי פיתח חושים מחודדים המצליחים לפרק ניואנסים מילוליים הנאמרים מפי מנהיגים ישראלים ואף כאלה הנאמרים מפי מנהיגים זרים. התכונה המיוחדת הזו הצליחה לזהות באופן-חד וברור את ההתרפסות האמריקאית החדשה כלפי האסלאם וכלפי המדינות הרדיקליות במרחב המזרח-תיכוני כפי שזו התגבשה על-ידי הנשיא אובמה בתמיכתם של עוזריו הרדיקלים לאורך השנה האחרונה. התחושה הזו בנוגע למדיניות האמריקאית החדשה כלפי העולם-הערבי אינה עניין של פינוק ישראלי - אלא זהו עניין של הישרדות קיומית כפי שהיא נתפסת בעיני הציבור הישראלי כולו.

אפשר להניח שקיימת אצל הנשיא אובמה תשוקה מדינית עזה למתג מחדש את ארה"ב בדעת-הקהל העולמית. אולם התשוקה הזו גורמת לשרשרת טעויות תפיסתיות הקשורות למורכבותו של העולם המודרני הנע בין אכזריות דתית בנוסח האסלאמי לבין רפיסות שמאלנית בנוסח נורדי. באופן לא מפתיע כלל, הנשיא אובמה בחר בטקטיקה הערבית המסורתית הנוטה להתמקד באיזה עניין ישראלי שולי במטרה להפגין נחישות וקשיחות כלפי ישראל.

עניין זה מוביל אותנו להתעקשות האמריקאית בשאלת הקפאת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. ההתעקשות הזו הייתה כל-כך אלימה, כל-כך בוטה וכל-כך מיותרת, עד שהדבר העלה חשש כבד בקרב הישראלים שהנשיא אובמה מנסה לזכות בנקודות בעיני העולם-הערבי באמצעות חבטות יומיומיות בישראל. את התרגיל הידוע הזה - שהוא כל-כך אופייני לתרבות הערבית - ניסו רבים לפניו ללא הצלחה גדולה משום שהתרגיל נועד לחפות על מחדליהם ואוזלת-ידם הרשלנית. אולם המשקעים הרבים שנוצרו בשל כך, הותירו את חותמם למשך שנים רבות בדעת-הקהל הישראלית. את הכלל הפשוט הזה, הנשיא אובמה עדיין לא למד - שכן, הטון ללא-כל-ספק עושה את המוזיקה. בסופו של דבר, גם הפוליטיקה החדשה של אובמה תיתקל בתשוקה הקולוניאלית הערבית בעלת הפירוטכניקה המילולית שהיא מובנת גם מבחינה סמנטית לכול ישראלי בר-דעת.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדוע הישראלים אינם סומכים על ברק חוסיין אובמה", מגזין המזרח התיכון, 24 באוקטובר 2009.

Human Rights Watch‏

ב-19 באוקטובר 2009, פרסם רוברט ברנשטיין בעיתון האמריקאי "הניו יורק טיימס" מאמר ביקורת נוקב שעורר תגובות רבות בישראל ובארה"ב. קשה, עד בלתי אפשרי, היה להתעלם מהמאמר הזה הדן באידיאולוגיה הגלויה והאנטי-ישראלית של הארגון Human Rights Watch‏ שברנשטיין היה אחד ממייסדיו. בשל דבריו הכנים והאמיצים שנגעו בעצב-החשוף של כל ישראלי, גם עיתון הארץ טרח לפרסם את המאמר החשוב הזה ב-21 באוקטובר 2009, תחת הכותרת "כלב השמירה של זכויות האדם הלך לאיבוד". הארגון שנוסד ב-1978 מעסיק 270 עובדים והוא נהנה מתקציב שנתי של 50 מיליון דולר בקירוב. ללא כל ספק, רוברט ברנשטיין היה יכול להיות גאה עד מאוד במוסד הזה שהפך לאחד מהחשובים שבארגוני זכויות אדם הבינלאומיים. ברנשטיין עמד בראש ה-HRW במשך 20 שנה, עד לשנת 1998, וכיום הוא נושא בתואר יו"ר מייסד אמריטוס.

אולם, גאוותו של ברנשטיין על מפעלו החשוב התמוססה לחלוטין לאור ההתפתחויות המוזרות שחלו בארגון, שכן לדבריו "שליחותו המקורית של HRW הייתה לחשוף את המתרחש בחברות סגורות, לקדם חירויות-יסוד ולתמוך במתנגדי משטר. אלא שבאחרונה הארגון מפרסם דו"חות על הסכסוך הישראלי-ערבי המסייעים לאלה המבקשים להפוך את ישראל למדינה מנודה (pariah state)". הארגון שנוסד כדי לטפל בעיקר במדינות לא-דמוקרטיות המפרות באופן שיטתי את זכויותיהם הבסיסיות של האזרחים, זנח את המשימה הראשית שלו בכך שהוא החל לעסוק בישראל באופן אובססיבי ללא כל הצדקה וללא כל צורך. על-מנת להדגיש את דבריו בנדון, ברנשטיין המשיך כך: "בישראל שאוכלוסייתה מונה 7.4 מיליון בני-אדם, פועלים לפחות 80 ארגוני זכויות-אדם; ויש לה עיתונות תוססת; ממשלה הנבחרת בהליך דמוקרטי; מערכת משפט שפוסקת לעיתים קרובות נגד הממשלה; אקדמיה שהינה פעילה פוליטית; מספר רב של מפלגות פוליטיות, ואם לשפוט לפי היקף הסיקור-התקשורתי, קרוב לוודאי שיש בה יותר עיתונאים לנפש מבכול מדינה אחרת בעולם".

על-מנת להעניק משנה-תוקף לדבריו בנוגע לישראל, ברנשטיין ערך השוואה פשוטה (הידועה לכל ישראלי בר-דעת) בין מה שמתחולל בישראל הדמוקרטית והפלורליסטית לעומת מה שמתחולל במדינות האסלאמיות. לדבריו, "המשטרים הערביים והמשטר האיראני שולטים על כ-350 מיליון בני-אדם, ורובם עדיין אכזריים, סגורים ודיקטטוריים, ומתירים רק מעט התנגדות פנימית, אם בכלל. מצוקת אזרחיהם זוכה להתעלמות, (וזאת) בעת שמחלקת המזרח-התיכון ב-HRW מכינה דו"ח אחר דו"ח על ישראל". מסקנתו של ברנשטיין דומה למסקנתם של מרבית הישראלים בשאלת הגינותו של הארגון הזה ולהתעסקות האובססיבית והמחמירה בכל הקשור למעשיה של ישראל. ברנשטיין לא היסס להצביע על ההטיה הפוליטית של חברי הארגון: "HRW איבד כל פרספקטיבה ביקורתית של הסכסוך שבמסגרתו ישראל מותקפת פעם אחר פעם בידי החמאס והחיזבאללה - ארגונים שתוקפים אזרחים ומשתמשים בבני עמם כמגינים אנושיים. ארגונים אלה נתמכים בידי איראן, שהכריזה בגלוי על כוונתה לא רק להשמיד את ישראל, אלא גם לרצוח יהודים בכל מקום. הסתה זאת לרצח-עם, היא הפרה של האמנה למניעת פשע של רצח-עם ולהענשת מבצעיו".

מאז המלחמה בדרום במסגרת "עופרת יצוקה" (ינואר 2009), ובעיקר מאז שהתפרסם דו"ח גולדסטון הרשלני (אם לא לומר, שהטון האנטי-ישראלי בדו"ח נעשה מתוך כוונת מכוון מוכתבת מראש), בלתי-אפשרי להתעלם מהתפקיד הברוטאלי של ארגונים בינלאומיים אחדים בטיפוח המגמה האנטישמית בפוליטיקה הבינלאומית - לכאורה על רקע ביקורת "לגיטימית" בנוגע למדיניות הישראלית. ברנשטיין הצהיר בכנות רבה, כי למרות שידוע לחברי הארגון, שהוא עמד בראשו, על טיבם האמיתי של תנועת החמאס וארגון חיזבאללה, ולמרות שישראל היא הקורבן האמיתי של התוקפנות המתמשכת הזו, ה-HRW המשיך להתעלם מהמציאות העובדתית לאורך כל השנים מאז שהארגון החל לפעול, באמצעות פרסום דו"חות המגנים את מעשיה של ישראל בלבד.

מאז פרסומו של דו"ח גולדסטון, טענתי שהדו"ח דווקא מחזק את הטענות הישראליות בנוגע להתייחסותם הברוטאלית של מוסדות האו"ם ושל הארגונים הבינלאומיים כלפי ישראל לאורך עשרות השנים האחרונות. הדו"ח הוא כל-כך חד-צדדי, כל-כך תלוש מהמציאות וכל-כך אנטי-ישראלי עם נגיעות חזקות של הטיות אנטישמיות, מה שהביא גם את ברנשטיין להסיק מסקנות עגומות לגבי פעילותם של ארגונים בינלאומיים העוסקים באופן תדיר בישראל ובמעשיה. וכך המשיך ברנשטיין להביע את דעתו, בנוגע להטיה הפוליטית הברורה של הארגון, באחת מהנקודות החשובות במאמרו: "אין ספק כי גם קורבנות התוקפנות מחויבים לציית לחוקי-המלחמה ולעשות כל שביכולתם כדי לצמצם למינימום פגיעה באזרחים. ועם זאת, יש הבדל בין עוולות הנעשות מתוך הגנה-עצמית לעוולות הנעשות בכוונה". עניין זה ברור וגלוי לכל ישראלי, בעוד שהדבר אינו ברור דיו בעיניהם של אחדים מהארגונים הבינלאומיים העוסקים בישראל באופן אובססיבי במטרה לקדם מגמות פוליטיות אנטי-ישראליות.

גם תהליך הבדיקה של ה-HRW בנוגע לעדויות הנמסרות לעובדי הארגון מפי תושבים פלסטינים סופג ביקורת ישירה מפי ברנשטיין. עניין זה מוביל אותנו גם לדו"ח גולדסטון ולהתנהלות המפוקפקת של הארגון. ברנשטיין הבהיר את עמדתו ללא כחל וסרק באופן הבא: "ואולם", כתב ברנשטיין, "איך HRW יודע שחוקי המלחמה מופרים? לעיתים קרובות הדיווחים מבוססים על עדי ראייה, שלא ניתן לאמת את סיפוריהם ושלעיתים (התושבים) מעידים למען תמורה פוליטית או משום שהם פוחדים מנקמת שליטיהם. ראוי לציין כי קולונל ריצ'ארד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ומומחה ללוחמה, אומר כי ברצועת-עזה צה"ל פעל להגן על זכויות אזרחים באזורי-קרב יותר מכל צבא אחר בתולדות המלחמה".

לאור כל זאת, מסקנתו הנחרצת של ברנשטיין התבטאה באופן הבא - למרות שהיא נכתבה בנימה מתונה ודאגנית לעתידו של הארגון: "רק על-ידי חזרה לייעוד שלשמו הוקם ולרוח הענווה ששימשה לו השראה, יכול HRW לחדש את מעמדו ככוח מוסרי במזרח-התיכון וברחבי-העולם. אם לא יעשה כן, תיפגע מהימנותו באופן חמור ויצטמצם תפקידו החשוב בעולם". כך, במילים הללו, סיים ברנשטיין את מאמרו המיוחד והביקורתי.

למרות שהמאמר התפרסם בעברית בעיתון הארץ ב-21 באוקטובר 2009, (ועל כך יש לברך את העיתון), אין הדבר מבטל כליל את הביקורת המוצדקת המוטחת בעיתון על תפקידו ההרסני בעיצוב המגמות האנטי-ישראליות בזירה הבינלאומית. עיתון הארץ יחד עם הארגונים הרדיקליים הפועלים בישראל, חייבים לערוך חשבון-נפש נוקב ואכזרי - הן עם עצמם והן עם דעותיהם הקיצוניות - וזאת, בדומה לחשבון-הנפש שהגיש לפנינו רוברט ברנשטיין בדרכו המיוחדת. אם הוא יכול, גם העיתון יכול.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "Human Rights Watch ומדינת ישראל", 24 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

קולונל ריצ'ארד קמפ ודו"ח גולדסטון

ההחלטה של מועצת זכויות האדם של האו"ם שהתקבלה ב-16 באוקטובר 2009 בעקבות דו"ח גולדסטון האנטישמי הייתה צפויה. שוב, חשוב לציין, שהדו"ח החד-צדדי הזה וההחלטה שהתקבלה ברוב של 25 מדינות שתמכו לעומת 6 מדינות שהתנגדו, מעלה לדיון נושאים רבים היכולים לחזק את העמדה הישראלית בזירה הבינלאומית. בדרך-כלל, כאשר ישראל נתקלת בקשיים בזירה הבינלאומית, ישנה נטייה תקשורתית פנים-ישראלית להאשים דווקא את מהלכיה של ממשלת-ישראל על-כך שהיא לא נקטה את כל הצעדים הדרושים כדי להתמודד עם הנושא שעל הפרק.

בתרבות התקשורתית הצינית שהשתרשה בישראל בשנים האחרונות, קשה לשכנע את אמצעי התקשורת בישראל שהם חלק אינטגרלי מהמאבק הצודק של מדינת-ישראל בזירה הבינלאומית, וכי ישנם נושאים שהם הרבה מעבר לדיון השטחי המתייחס לדעה פוליטית כזאת או אחרת. לא תמיד צריך להסכים עם כל החלטה מדינית, אבל תמיד צריך לעמוד לצידה של מדינת-ישראל בעיקר בזירה הבינלאומית ובמיוחד בשאלת הסכסוך הערבי-ישראלי. דו"ח גולדסטון מוכיח לנו פעם נוספת שה"תחקירים" וה"ידיעות" הרשלניים שהופיעו בתקשורת הישראלית לאחר המערכה בעזה (עופרת יצוקה), ושנועדו לחשוף לכאורה את מעשיהם של חיילי צה"ל, הסבו נזק רב לישראל בשל מעמדה הרגיש בזירה הבינלאומית.

ישראל אינה מבצעת פשעי מלחמה, וכי הזכות להגנה עצמית עומדת לה בכל עת ובכל מצב. לפיכך השאלה מטופשת "האם קצינים בכירים יכולים לנסוע לחו"ל בשל החשש מתביעות משפטיות" אינה צריכה להיות הנושא העיקרי, שכן הדיון הכללי חורג הרבה מעבר לכך, והוא נוגע בעצם הלגיטימיות של מדינת-ישראל כמדינה יהודית, ריבונית ועצמאית. יש לשים לב לכך, שארגונים אחדים המייצגים את ערביי-ישראל כדוגמת ארגון עדאלה, מנהלים תעמולה זדונית ומקיפה נגד ישראל בזירה הבינלאומית. מדינת-ישראל הרשמית בחרה להתעלם מהארגונים הללו כפי שהיא מתעלמת ממעשיהם של ערביי-ישראל בנושאים נוספים הנוגעים לפשע, למיסים ולחינוך לרדיקליות אסלאמית. אנחנו שרויים במלחמת אזרחים לטנטית, אך עדיין המערכת המשפטית הישראלית מחפשת פתרונות קלים הנמצאים, לכאורה, מתחת לפנס.

קופת השרצים של רוסיה וסין
לעצם הרחבת הדיון העומד על הפרק, נבחן לרגע קט אלו מדינות הצביעו בעד ההחלטה האנטי-ישראלית שהתקבלה במועצת לזכויות האדם של האו"ם. ובכן, שימו לב: רוסיה, סין, ארגנטינה, בחריין, בנגלדש, בוליביה, קובה, מצרים, גאנה, הודו, אינדונזיה, ירדן, ג'יבוטי, סעודיה, פקיסטן, הפיליפינים, קטר, סנגל, דרום-אפריקה, ברזיל, ניקרגואה, ניגריה, צ'ילה, מאוריציוס והרשות הפלסטינית.

לכל אחת מהמדינות הללו ישנה קופת-שרצים גדולה הן בהיבט הפנימי והן בהיבט הבינלאומי. במילים אחרות, המועצה לזכויות אדם של האו"ם הפכה "עיר מקלט" למדינות בעלות רקורד הומאני מפוקפק ביותר, וחלקן הגדול כמו סין, רוסיה, סעודיה ופקיסטן, מנהלות מערכות ברוטאליות שיטתיות באמצעות טרור חסר-הבחנה ללא כל תגובה בינלאומית ראויה. מאז הקמתה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם ב-2006, התקבלו עד כה 10 החלטות אנטי-ישראליות, תוך התעלמות מכוונת ממעשיהן הברוטאליים של שאר המדינות. עד כה, לא התקבלה כל החלטה המגנה מדינה אחרת - מלבד ישראל.

תעמולה ולא הסברה
מדינת-ישראל הרשמית, הציבור הישראלי יחד עם התקשורת הישראלית, חייבים להחליף את התסריט הפחדני המתרוצץ בראשם של רבים וטובים בקרבנו. אני רוצה להזכיר לקוראים הישראלים שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, באוקטובר 1973, מעמדה הבינלאומי של ישראל היה בשפל חסר-תקדים. כיום, קולה של ישראל נשמע במגוון רחב יותר של אמצעים ויש לנו יכולת להשפיע על יחידים, על קבוצות ועל מדינות רבות. יתרה מזאת, בשל ההתמודדות הישראלית בזירות אקוטיות אחדות, מדינת-ישראל נבחנת במעשיה - הן מצד מדינות ידידותיות והן מצד מדינות יריבות ועוינות. לפיכך, אם ישראל נמצאת כרגע במוקד ההתעניינות הבינלאומי, עליה לנצל כל הזדמנות כדי לחשוף, ללא מורא וללא פחד, את הצביעות הבינלאומית לאור ההחלטה האחרונה ולאור ההחלטות הקודמות שהתקבלו במסגרות הבינלאומיות. אסור להתנצל או להיכנס למגננה הסברתית - אלא יש לתקוף ואף לנהל מערכת תעמולתית מקיפה בדומה לתעמולה המתנהלת במדינות דמוקרטיות אחרות. בסופו של דבר, גם גולדסטון ישתכנע שהוא חתום על דו"ח מפוקפק ורשלני, לכול הדעות, המשרת מגמות אנטישמיות קיצוניות.

תפקידו החשוב של ריצ'ארד קמפ
קולונל ריצ'ארד קמפ היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן במסגרת כוחות נאט"ו. לנוכח תפקידו הצבאי, יש בידיו כלים לערוך השוואות בינלאומיות הנוגעות להתנהגותם של צבאות בעת מלחמה ובעת עימותים צבאיים אלימים. בתקופת מבצע "עופרת יצוקה", קולונל קמפ לא היסס להגן על ישראל בראיון ל-BBC במילים הללו: "החמאס הוכשר וצויד על-ידי איראן וחיזבאללה להשתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי. ולמרות שישראל נוקטת בצעדים למניעת פגיעה באזרחים, ואני יכול לספר על האמצעים הללו, זה בלתי אפשרי למנוע פגיעה כזאת". עוד הוסיף קולונל קמפ באופן נחרץ: "ישראל עשתה ב'עופרת יצוקה' מאמצים יותר גדולים מכל צבא אחר בעולם כדי למנוע פגיעה בחפים-מפשע".

ביוני 2009, קולונל קמפ נשא דברים במסגרת כנס שעסק בדיני מלחמה ובמאבק נגד הטרור העולמי - שנערך ב"מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה". גם במקרה הזה קמפ לא היסס להשמיע את קולו המצפוני באופן ברור, גלוי ונחרץ: "הצעדים יוצאי הדופן שנקט צה"ל במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' על-מנת להגן על זכויותיהם של לוחמים ואזרחים הם יותר מכל מה שעשה כל צבא אחר במהלך ההיסטוריה של המלחמות. בכל זאת, צה"ל נחל הפסד בזירה התקשורתית. בימינו, אנו נמצאים בעידן של לוחמה תקשורתית. השיטות בהן משתמשים החמאס, החזבאללה והטליבאן משרתות אותם היטב והם ימשיכו להשתמש בהן".

כאשר התקיים הדיון במועצה לזכויות אדם של האו"ם ב-16 באוקטובר 2009, קולונל ריצ'ארד קמפ פנה אל נשיא המועצה במשפטים הברורים הללו: "כבוד הנשיא, על סמך הידע והניסיון שלי, אני יכול להגיד שבמהלך מבצע 'עופרת יצוקה', כוחות הצבא הישראלי עשו עבור השמירה על זכויות האזרחים באזור הלחימה יותר מאשר כל צבא אחר בהיסטוריית הלחימה המודרנית. ישראל עשתה זאת, בעודה מתמודדת עם אויב שהציב בכוונה את כוחו צבאי מאחורי מגן-אנושי של אוכלוסייה אזרחית".

המשימה החשובה העומדת בפני כל המערכות הציבוריות בישראל, כולל אלה המתיימרים להיות אנשי-רוח בעיני עצמם ובעיני אחרים, היא שהקולות המצפוניים הללו לא ישארו בעלטה הבינלאומית הצבועה והמתחסדת. פרס נובל לספרות - זה דבר חשוב. גם פרס נובל לכימיה נחשב לפרס מאוד חשוב. ללא כל ספק, פרס נובל לפיזיקה נחשב לפסגת ההכרה הבינלאומית. ועם כל זאת, לאף אחד מאיתנו אסור לעמוד מהצד לנוכח המסע השיטתי המתנהל נגד עצם קיומה של ישראל כמדינה וכחברה. לאנטישמיות העולמית יש בסיס לא-רציונאלי, שכן לא צריך להיות באמת "אשם" כדי להיות "מואשם" - כפי שאנו מכירים זאת לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו. במילים אחרות, כל מי שעומד מהצד כמשקיף מעל "הטריבונה הבינלאומית", נחשב לשותף מלא לעוול המתחולל לנגד עינינו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "קולונל ריצ'ארד קמפ ודו"ח גולדסטון", 18 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

טורקיה - האדם החולה שעל הבוספורוס

אי-אפשר להסביר את המדיניות הטורקית הנוכחית כלפי ישראל ללא התייחסות מסוימת למיקומה הגיאוגרפי וליחסיה המעורערים של טורקיה עם שכנותיה בעשרות השנים האחרונות. למרות מאמצי ההתפייסות של טורקיה עם חלק משכנותיה, בכל רגע נתון עולל להתפרץ עימות מזוין עם איראן, עם סוריה, עם יוון, עם ארמניה, עם עיראק ואף בשאלת הנוכחות הצבאית הטורקית על האי הקפריסאי. יתרה מזאת, תסכוליה של טורקיה נובעים גם בשל התייחסותן של המדינות האירופאיות בשאלת צירופה של טורקיה לאיחוד. הדחיות האירופאיות בנדון, מעלה תהיות פוליטיות בקרב הציבור הטורקי למניעיהם האמיתיים של האירופאים המעכבים את הצטרפותה של טורקיה כחברה לגיטימית לאיחוד האירופאי. מדינות אירופאיות אחדות מתנגדות באופן נחרץ לצירופה של טורקיה לאיחוד בשל סיבות מוצדקות הנובעות מעצם היותה של טורקיה מדינה מוסלמית המקיימת מערכת ערכים שהיא שונה באופן מהותי מיתר המדינות האירופאיות - וזאת, בעיקר מאז שהחלה כהונתו של ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, בעקבות ניצחונה של "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית בנובמבר 2002.

כמדינה מוסלמית המתחרה על ההגמוניה האזורית לנוכח מאמציה של איראן לרכוש טכנולוגיה גרעינית, ולאור העבר ההיסטורי המפואר של האימפריה העות'מאנית, טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן רואה את עצמה כ"מעצמה אסלאמית" חשובה שיש לה אינטרסים מגוונים בכל המרחב המזרח-תיכוני. לפיכך, לאור התסכולים הרבים שהיו מנת חלקו של השלטון האסלאמי הנוכחי, טורקיה מצאה לפתע "שק חבטות" בדמותה של מדינת-ישראל כדי להדגים לעולם המוסלמי כולו את חשיבותה האסטרטגית באזור. אולם, השאיפות האימפריאליות הטורקיות נתקלות, כרגיל, במציאות פנימית ואזורית העלולה להפוך את הקערה על פיה. להלן נושאים אחדים המדגימים בקצרה את נקודות-התורפה של טורקיה כמדינה בעלת שאיפות אזוריות מרחיקות-לכת. שיגעון-הגדלות של ארדואן נחבט, פעם אחר פעם, אל מול פני המציאות הברוטלית הטורקית - הן בהיבט המקומי והן בהיבט הבינלאומי.

הדו"ח האירופאי על הברוטליות הטורקית
נציבות האיחוד האירופאית פרסמה, ב-14 באוקטובר 2009, דו"ח ביקורתי, קשה במיוחד, בנוגע למצב זכויות האדם והאזרח בטורקיה ועל התייחסותה הברוטלית של ממשלת טורקיה כלפי מיעוטים הנמצאים בשליטתה. מחברי הדו"ח הביעו דאגה עמוקה לנוכח הפגיעות החמורות בחופש-הביטוי; בחופש העיתונות; בזכויותיהם של מיעוטים כורדיים לנהל את אורחות חייהם הדתיים; בזכות התאגדות החופשית של העובדים בטורקיה; בהפעלת עינויים קשים בידי כוחות-הביטחון הטורקיים; וכן, טורקיה מנציחה את מצבן הרעוע של הנשים בטורקיה תוך כדי התעלמות שלטונית מכוונת בשאלת רצח של נשים בטורקיה על רקע, מה שמכונה, "חילול כבוד המשפחה". מחברי הדו"ח גם הביעו דאגה עמוקה לנוכח פגיעה הקשה והמתמשכת בעיתונאים ובאנשי-רוח - כדוגמת הסופר אורהאן פאמוק שהוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2006.

תזכורת לברוטאליות הטורקית
טורקיה היא מדינה ברוטאלית וחסרת-רחמים - בכל רגע נתון, מדינה זו צפויה לאיזו הפיכה צבאית שתסלק את המשטר האסלאמי הצבוע של ראש-ממשלת טורקיה הנוכחי, רג'פ טאיפ ארדואן. ביום בו הצהיר ארדואן שיש לסלק את ישראל מהאו"ם (ב-16 בינואר 2009), השלטונות הטורקיים פרסמו הודעה "חשובה" מלווה בשביעות-רצון ומהולה בגאווה גדולה שבמהלך שנת 2008 הם רצחו כ-700 מורדים כורדים, וכי הם הצליחו לתפוס כ-400 כורדים נוספים. מאז שטורקיה החלה לחסל את המיעוט הכורדי בתחומה, נרצחו ונטבחו עשרות אלפי כורדים חפים-מפשע הרחק מעיני התקשורת הטורקית והרחק מעיני התקשורת הבינלאומית - למעט במקרים יוצאים מהכלל. באזורים מסוימים ברחבי טורקיה ההררית, רק מעטים יודעים מה מתחולל שם באמת בכל העימותים הברוטאליים שמנהל הצבא הטורקי נגד המיעוט הכורדי המדוכא.

בטורקיה נערכו מספר הפיכות צבאיות. כך למשל בהפיכה של ספטמבר 1980, הצבא הטורקי טען שבמהלך השנים 1980-1979, נרצחו בפעולות טרור ברחבי-טורקיה כ-5,300 איש ועוד כ-14,000 אחרים נפצעו. בעקבות ההפיכה הצבאית, נעצרו למעלה מ-100,000 איש בטענות שונות, חלקם נותרו בכלא למשך שנים ארוכות ללא סיבה מספקת.

ב-9 באוקטובר 2007, שר החוץ הטורקי, עלי באבג'אן, ערך ביקור מדיני בישראל, וזאת לאחר גיחה קצרה לסוריה ופגישה עם הנשיא הסורי בשאר אל-אסד. סביר להניח כי בידיו של שר-החוץ הטורקי היה מסר כלשהו מפי הנשיא הסורי, שכן אסד הודה בראיון עיתונאי, שפורסם ב-11 באוקטובר 2007, כי טורקיה נטלה על עצמה תפקיד של מתווכת בין סוריה לישראל. אולם הסיבה האמיתית לבואו של שר-החוץ הטורקי לישראל הייתה ניסיונה של טורקיה לגייס את ישראל, ברגע האחרון, כדי שזו שתפעיל את השפעתה בארה"ב במטרה למנוע מהקונגרס האמריקאי להגדיר את טבח הארמנים שנעשה בידי הטורקים במלחמת-העולם-הראשונה כ"רצח-עם" (ג'נוסייד). הברוטליות הטורקית אינה מסתיימת רק בארמנים: כך למשל, מפקד העליון של כוחות נאט"ו (מאז מרס 2009), האדמירל ג'יימס סטוורידיס, טען כי סבו שהיה ממוצא יווני גורש מטורקיה שנות ה-20 כחלק ממסע שטתי של "טיהור אתני" שנערך בטורקיה נגד המיעוט היווני.

טורקיה היא כוח כובש בקפריסין
מאז 1974, האי הקפריסאי מחולק לשתי ישויות נפרדות. האחת: (דרום) קפריסין - שהיא חברה באיחוד האירופאי ומוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם. והשניה: "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", שהכריזה על עצמאותה ב-1983. מלבד טורקיה, אף מדינה נוספת בעולם אינה מכירה בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין, אולם זה לא מונע מטורקיה לפעול למענה מרחבי-העולם מטעמים מובנים. יתרה מזאת, טורקיה ניתקה את היחסים הדיפלומטים עם קפריסין והיא ממאנת להגיע לפשרה בנוגע לרפובליקה הטורקית שבאי. גם קפריסין עצמה, מסרבת להגיע לפשרה בשאלה זו, שכן היא חשה, ובצדק, שהיא הצד הנפגע בסכסוך הנמשך כבר עשרות שנים. על-פי הערכות אחדות, טורקיה מחזיקה באי הקפריסאי כ-40 אלף מחייליה שתפקידם להגן על הרפובליקה הטורקית ואף להוות גורם מרתיע מפני כל התערבות צבאית חיצונית. שאלת קפריסין מעיבה, בין היתר, גם על היחסים בין האיחוד האירופאי לבין טורקיה הנתקלת בקשיים הולכים וגוברים לקראת צירופה לאיחוד (שכנראה לא יתרחש לעולם).

בתחילת נובמבר 2007, נשיא המדינה, שמעון פרס, ערך ביקור מוצלח מאוד בטורקיה. לצד גינוני הכבוד הרבים שהורעפו של הנשיא פרס, השיחות עסקו גם בעניין הפלסטיני ובקידום פרויקטים כלכליים משותפים, כמו למשל הקמת אזור תעשייה במחסום תרקומיה שבדרום הר-חברון. בין לבין, אנשי ממשל טורקיים ביקשו מישראל שתאשר את פתיחתה של נציגות בתל-אביב מטעם "הרפובליקה הטורקית של צפון-קפריסין", כדי שזו תייצג את האינטרסים הכלכליים של החלק הטורקי באי. לא רק שלטורקיה אין שגרירות בירושלים, אלא שהיא אף ביקשה מישראל לאשר את פתיחתה של נציגות המייצגת ישות מדינית שאינה מוכרת בעולם, ובכך לפגוע ביחסים התקינים השוררים בין ישראל לקפריסין.

מה מותר לכורדי לעשות בטורקיה
רק לפני שנים ספורות בלבד טורקיה ביטלה את עונש המוות על כל מי ששידר בשפה הכורדית ברדיו ובטלוויזיה, וזאת בעקבות לחץ אירופאי לקראת כניסתה העתידית של טורקיה לאיחוד. גם כיום, טורקיה מערימה קשיים על כל הגופים הכורדיים המנסים לקדם את התרבות הכורדית במדינה. על-מנת להקשות על התלמידים ללמוד את השפה הכורדית, ממשלת טורקיה הטילה בכפיה שכר-לימוד בלתי נסבל. בפרלמנט הטורקי עדיין אסור להתבטא בכורדית אפילו במילים ספורות, שכן בגין כל התבטאות שכזו עומדת סנקציה של מאסר לתקופה ארוכה. כ-20 אחוזים מאזרחי טורקיה הם כורדים, אולם בעיני ארדואן וחבריו, אלה הם אבק-אדם לעומת העליונות הגזענית הטורקית שעדיין אינה מצליחה להשתחרר מהלהיטות האימפריאלית העות'מנית כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בטבח הנורא בארמנים ב-1915.

מדינת-ישראל הרשמית טעתה בכך שהיא לא הכירה בטרגדיה הקשה של הארמנים וברצח-העם שנעשה במזיד על-ידי הטורקים. הגיע הזמן לשנות את הגישה הישראלית כלפי הטרגדיה הארמנית בכל המערכות הציבוריות שלנו - כאיתות ישראלי מוסרי, ברור וגלוי לעין, המיועד לכל הצמרת הטורקית הנוכחית. זאת ועוד, המקרה הטורקי מוכיח לכל עולם-החופשי שאי-אפשר לסמוך על אף מדינה מוסלמית. יתרה מזאת, טורקיה במדיניותה הנוכחית מהווה איום על אירופה - איום שהוא גדול הרבה יותר מאשר על ישראל. במילים אחרות, טורקיה מצדיקה במעשיה את היותה "האדם החולה של אירופה", וזאת בהתאם לתפיסה האירופאית הנושנה של סוף המאה ה-19.
==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "טורקיה - האדם החולה שעל הבוספורס", 15 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

דה-אסלאמיזציה של העולם-הערבי

מלחמות הדת באירופה, שהתרחשו במשך מאות שנים, הפכו לאבן שואבת ליסודות קרימינליים רבים שמצאו בהן קרקע פורייה לפרוורטיות אישית רחבת-היקף בהשראת הכנסייה הנוצרית ובהסכמתה המלאה. כל העיוותים האנושיים שאתם יכולים להעלות על הדעת, מצאו את ביטויָים הקרימינלי תחת כנפיה של הכנסייה הנוצרית במסגרת הרדיפה השיטתית והאובססיבית אחרי קבוצות ויחידים שאתגרו לכאורה את הנצרות ואת עיקרי אמונתה - גם בעניינים שהיו פעוטי-ערך וזניחים לכל הדעות. עשרות מיליונים של אנשים נטבחו באירופה, באמריקה, באסיה ובאפריקה בידי קבוצות קרימינליות שקיבלו "הרשאה" דתית והצדקות גזעיות במטרה להפעיל מערכת שלמה של עונשים קולקטיביים אכזריים. שטחים עצומים נכבשו בהבל-פה; אוכלוסיות רבות ועצומות שועבדו בידי מעטים; כנסיות מפוארות נבנו באירופה הנוצרית בעזרת שוד וגזל שיטתי; בכירי הכנסייה הנוצרית חיו בפאר בלתי-נתפס ובהתהוללות אישית חסרת מעצורים; עוצמה, ממון וסקס הוענקו למי שידע להפעיל טכנולוגיה של שליטה, כפייה וברוטאליות.

כאשר העוצמה עברה מהכנסייה לבתי המלוכה באירופה, המערכת הקרימינלית הזו החלה לפעול במלא-הדרה לטובת שליטים חילוניים שביקשו לחזק את השפעתם הגלובלית באמצעות שליטה ודיכוי של עמים רבים ככול האפשר. כך למשל, בשנים 1908-1885, השלטון המלוכני של בלגיה ששלט בקונגו, הצליח לחסל כ-10 מיליון אפריקאים בשיטות שונות ומשונות. זאת ועוד, השלטון הבריטי ניהל מערכת שיטתית של הרעבה מכוונת של האוכלוסייה ההודית שגרמה למותם של מיליונים במשך תקופה קצרה ביותר בתחילת המאה ה-20. כמו כן, אי-אפשר להסביר את האידיאולוגיה הגרמנית של 1933 ללא התייחסות ישירה לחריש העמוק שנעשה בעזרת הכנסייה הנוצרית מאות שנים לפני כן. הפסיכוזה הקרימינלית הנוצרית הביאה בסופו של דבר לעלייתם של כוחות פשיסטיים, גזעניים ואידיאולוגיים שהמיטו אסונות על האוכלוסייה האירופאית המקומית ועל עמים רבים ברחבי-תבל. רק עם התפרקותה של ברית-המועצות ב-1991, אירופה הנוצרית נרגעה מעט, וזאת לאחר כ-1500 שנה של מרחץ-דמים בלתי-נתפס בהיקפו.

"אירופה הרגועה" קיימת למעשה לא יותר מ-20 שנה. אולם במקביל לכך, מתחת לפני השטח, רוחשת לה הלבה הרותחת של תחושת העליונות האירופאית הלבנה והנוצרית בשאלת גלי ההגירה של מוסלמים המגיעים אל היבשת ושעלולים למוטט כליל את הסדר החברתי, הלאומי והפוליטי. מדינות אירופאיות אחדות עוצמות עיניים. אחרות, מנסות להפעיל מנגנוני פיקוח ללא הצלחה יתרה. המהגרים החדשים אינם רוצים להשתלב בתרבות הכללית של אירופה, אלא הם מבקשים לכפות ערכים דתיים נוקשים שהמיטו אסונות רבים על תושבי היבשת במשך דורות רבים. לפיכך, הפיצוץ הדתי הוא בלתי-נמנע כל-עוד גורם אחד מופעל בעזרת אקסטזה דתית המטיפה לאלימות חסרת-רסן.

מנגנוני הברוטאליות האסלאמיים
במשך עשרות שנים מדינת-ישראל הרשמית ניסתה להתחנף לציבור הערבי בישראל ולמנהיגיו הרדיקליים באמצעות התעלמות מכוונת מדבריהם ומעשיהם. כבר עשרות שנים, המוסדות הישראלים נוקטים גישה סלחנית (ורשלנית) כלפי מעשיהם הפרובוקטיביים של רבים מהציבור הערבי במגוון רחב של תחומים - החל מהתחמקות מתשלומי מיסים (על רקע אידיאולוגי) וכלה בהסתה המתמשכת המתבצעת בידי פוליטיקאים ערבים בעלי אוריינטציה לאומנית וגזענית כדוגמת אחמד טיבי, עזמי בשארה, ג'מאל זחאלקה, ראאד סאלח ורבים אחרים.

פעמים רבות נאמר שהפעילות הרדיקלית של ערביי-ישראל אינה קשורה בהכרח לתהליך המדיני בין ישראל לבין מדינות-ערב או בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. ככול שנתקדם במשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית, מרביתה של המנהיגות הרדיקלית של ערביי-ישראל תשאף ליצור פרובוקציות מילוליות ומעשיות נגד מדינת-ישראל ותושביה. רעיון "סוף הסכסוך" עם הפלסטינים, אינו בהכרח סוף הסכסוך עם ערביי-ישראל, שכן הם רואים את עצמם כחוד החנית למאוויים הכמוסים של השאיפות הקולוניאליסטיות הערביות - הן תחת הכיסוי הדתי והן תחת הכיסוי הלאומני. האידיאולוגיה הגזענית של ארגון "עדאלה" מבהירה לנו היטב את הכיוון העתידי על-פי תפיסת ראייתם הכוללת. העיקרון הדתי האסלאמי המתייחס ליהודים כ"בני הקופים והחזירים", מדרבן גם את הגורמים החילוניים בחברה הערבית להפעיל מנגנונים ברוטאליים באמצעות "מסמכים פוליטיים" תמימים לכאורה. מסמכים אלה, לצד הטפה דתית אלימה, מהווים תמריץ לגורמים קרימינליים להפעיל אלימות המתבססת על הצדקות דתיות ולאומניות.

הברוטאליות האסלאמית על-פי סגנונו של ראאד סאלח נעצרת לעיתים בעזרת החוק הישראלי - אם כי לא במידה הראויה לגודל האתגר הרובץ לפתחה של מדינת-ישראל. אולם, מה שמתחולל במקומות אחרים ברחבי-העולם המוסלמי עשוי להבהיר לנו את הסכנה הנובעת מהפרוורטיות הקרימינלית המתקבלת כנורמה דתית אסלאמית לגיטימית. הדוגמא הפקיסטנית והאיראנית תבהיר לנו על מה מדובר:

בניגוד למה שמקובל לחשוב, ירושלים אינה הנושא הכי רגיש בעולם. מדינת-ישראל הרשמית טיפחה את הרעיון הזה ככניעה לברוטאליות האסלאמית שנועדה להסוות מתחים אלימים בין מדינות-ערב לבין עצמן. המדיניות הרוסית בקווקאז; המתח בין צפון-קוריאה לדרום-קוריאה; האלימות הצבאית בין הודו לפקיסטן; והמדיניות הגרעינית האיראנית, כל אלה מהווים נושאים רגישים יותר, העלולים לגרום לאסון בקנה-מידה עולמי.

פקיסטן היא אחת המדינות הכי לא יציבות בעולם, אולם היא מחזיקה בנשק גרעיני כחלק מהמערך האסטרטגי שלה נגד הודו. ב-9 באוקטובר 2009 נרצחו בפקיסטן למעלה מ-50 בני-אדם בפיגוע התאבדות. ב-5 באוקטובר 2009 נרצחו 5 בני-אדם בפיגוע התאבדות שאירע במשרדי סוכנות המזון של האו"ם השוכנים בבירה הפקיסטנית. ב-26 בספטמבר נרצחו 16 בני-אדם בשרשרת פיגועים שהתרחשו בצפון-מערב המדינה. ב-18 בספטמבר 2009 נרצחו 33 בני-אדם פיגוע התאבדות שאירע בבית-מלון השוכן בצפון-מערב המדינה. לאור הנתונים הללו (רק של התקופה האחרונה), נשאלת השאלה מה מדרבן גורמים אסלאמיים להוציא לפועל טבח המוני שכזה, בעיקר לאור העובדה שהנרצחים היו כולם מוסלמים? מה מדרבן מוסלמי אחד לחסל ילדים מוסלמים אחרים שהיו בדרכם לבית-הספר? הדוגמא האיראנית הנשענת על התיאולוגיה השיעית הנוגעת לאונס נשים, תדגים את הפרוורטיות הקרימינלית המקבלת הצדקות אסלאמיות דתיות.

עדויות אחדות שהתפרסמו בתקשורת הבינלאומית מבהירות את הטרגדיה האנושית המתחוללת באיראן: על-פי החוק הדתי האיראני אסור להוציא להורג אישה בתולה. ובכן, איך עוקפים את החוק הדתי הזה בעזרת סיוע הלכתי? כמובן שאפשר לבצע ביתוק בעזרת סיוע רפואי מוסמך. אולם במסגרת הפרוורטיות הקרימינלית הנסמכת על ההלכה המוסלמית, האסירה האומללה נאלצת להתחתן בכפייה עם אחד מהסוהרים. מייד לאחר החתונה הכפויה, היא עוברת אונס כחלק ממימוש "הסכם הנישואין", שלאחריו נסללת הדרך להוציא אותה להורג. במקרה הזה, ובמקרים רבים נוספים, הפרוורטיות הקרימינלית מתוחזקת בעזרת מערכת ערכים, לכאורה דתית, המקדמת תרבות של אלימות, רצח וטבח חסר-הבחנה.

כל המקרים הללו וכל האירועים האלימים המתרחשים מידי יום במרחב המוסלמי, אינם נסתרים לחלוטין מעיני היסודות הדמוקרטיים הזעירים הקיימים בעולם-הערבי ובעולם-האסלאמי. הקריאה לדה-אסלאמיזציה של החברה הערבית והמוסלמית תלך ותגבר אם העולם-המערבי והדמוקרטי ידע להתנהל בדרך אמיצה, שאינה מתרפסת, כדי להתמודד עם הרדיקליות המוסלמית האלימה. כדי לעשות זאת, אין צורך לכבוש שטחים, עמים וארצות, אלא רק להציב מראה אמיתית אל מול פני האסלאם הרדיקלי - ללא פחד וללא מורא.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דה-אסלאמיזציה של העולם-הערבי", 12 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

פרס נובל לשלום לברק אובמה - החלטה מפוקפקת

הבדיחה הנורבגית מכה גלים בעולם. הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2009. ברק חוסיין אובמה, החל את כהונתו בינואר 2009, וכבר לאחר 10 חודשים הוא "תרם" כל כך רבות לשלום-העולם, עד כדי-כך שרק הוועדה הנורבגית המגוחכת ראתה את מעשיו הכבירים של ברק חוסיין אובמה במקומות רבים ברחבי-העולם - אולם, בני תמותה רגילים כמונו אינם מצליחים לראות את האמת המציאותית.

הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, מעורב עד צוואר בשתי מלחמות איומות - בעיראק ואפגניסטן. אולם, חמישה פוליטיקאים נורבגים החליטו להתעלם מ-205 מועמדים אחרים הראויים יותר ממנו לקבל את פרס נובל לשלום: כאלה שסיכנו את חייהם למען השלום ולמען זכויות-האדם הבסיסיות ביותר במקומות רוויי-אלימות כמו בסין, בבורמה, בסודאן, בסוריה, באפגניסטן, בפקיסטן, באמריקה הלטינית ובמדינות רבות ביבשת האפריקאית. למרות שגישתו כלפי הסכסוך הערבי-ישראל מובנת, אך זו אינה סיבה מספיק טובה להעניק לו פרס חשוב כל-כך.

הבדיחה הנורבגית פוגעת במיליוני אנשים ובמאות ארגונים הפועלים ללא הרף למען האנושות ברחבי-העולם - במקומות קצת יותר קשים מאשר כהונה קצרה בבית הלבן. על כן, ההפתעה העולמית והתהיות הרבות העולות מפי אנשים רבים ברחבי-העולם, מראה בעליל כי הוועדה הפוליטית הנורבגית ניסתה להתחנף לידוען הנמצא במקרה בחזית התקשורתית העולמית מתוקף משרתו - אך לא יותר מכך.

לברק חוסיין אובמה, אין הישגים רבים להתהדר בהם - גם ובעיקר לאור התקופה הקצרה שעברה מאז שהחל לכהן כנשיא האמריקאי. לפיכך, שואלים בעולם הרחב, "ממתי נותנים פרס על כוונות או על נאומים יפים ככל שיהיו"? השאלות הללו הועלו בערוצי החדשות הבינלאומיים מייד עם היוועד דבר זכייתו בפרס היוקרתי. בדרך-כלל הפרס הוענק לאנשים ולגופים בגין פעילות ארוכת-שנים או על הישגים קונקרטיים בעלי-חשיבות אנושית ובינלאומית. אולם, במקרה של ברק חוסיין אובמה, נראה כאילו הוועדה הפוליטית הנורבגית ניסתה למלכד את הנשיא האמריקאי לדבוק בתבנית פוליטית מסוימת מבלי להתחשב בקשיים אובייקטיביים או להתנהל בגמישות על-פי המציאות הפוליטית הקיימת בעולם.

הקרקס הנורבגי מקבל משנה-תוקף בעיקר לאור העובדה שרשימת המועמדים לתואר הנכסף נסגרה לפני כ-4 חודשים בשעה שברק חוסיין אובמה כיהן כחצי שנה בלבד בתפקידו. למרות הנואמים היפים, העולם המוסלמי לא הפסיק לרגע לחסל "כופרים" ו"מאמינים" במלוא החופן ברחבי-העולם. למרות הדיבורים היפים הכתובים על נייר נשיאותי, צפון-קוריאה ואיראן ולא חדלו לרגע לאתגר את העולם החופשי והדמוקרטי. למרות הכוונת היפות, אי-אפשר להצביע על הישג אחד של הנשיא ברק חוסיין אומבה מאז שנכנס לתפקידו בראשית 2009. בשל כך, ההחלטה המגוחכת של הוועדה הפוליטית הנורבגית מרוקנת מכול תוכן את פעילותם האמיצה של אישים וארגונים הפועלים ללא הרף למען האנושות במקומות רבים ברחבי-העולם - לעיתים תוך כדי סיכון אישי בלתי נתפס.

כעת, גם אוהדיו של אובמה מנסים לאמץ את מוחם במטרה להמציא סיבות מתחת לאדמה מדוע הוא בכל זאת ראוי לפרס. תעקבו אחרי הכתבות המתפרסמות בתקשורת - וכרגיל, תגלו שוב את הלולינות הלשונית המפותלת שנועדה להצדיק החלטה פוליטית שנויה-במחלוקת. דווקא הענקת הפרס היוקרתי לנשיא שאין באמתחתו הישגים כלשהם בשלב כל-כך מוקדם לכהונתו, תחשוף את הנשיא האמריקאי ללחץ מלאכותי להגיע באורח-כפוי להישגים מפוקפקים בעזרת קיצורי-דרך מסוכנים. מאידך, הענקת הפרס לברק חוסיין אובמה מדגישה ביתר-שאת את תרבות האינסטנט הליברלית המדגישה את העטיפה בלבד ולא את התוכן האמיתי. הסכנה היא, שהעולם כולו גולש לעבר מתן דגש רב יותר על "דיבורים" ו"כוונות", ולא על מעשים ועובדות - שהם אלה הקובעים באמת את גורלם של מאות מיליונים ברחבי-העולם.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרס נובל לשלום לברק אובמה - החלטה מפוקפקת", 9 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.

דו"ח גולדסטון משרת את האינטרסים הישראלים

רבות מהתגובות הישראליות הנוגעות לדו"ח גולדסטון היו על סף ההיסטריה - בעיקר ברמה התקשורתית לצד תגובות נזעמות (ומוצדקות) מצדו של הציבור הישראלי השפוי. מזווית הראייה הישראלית, בעיקר לאור המאבק הישראלי המתמשך מול הטרור הערבי, הלוגיקה שעמדה מאחורי הקמת הוועדה וחיבורו השערורייתי של הדו"ח, משחקים היטב לידיה של ישראל ומדגישים ביתר-שאת את טענותיה של ישראל לאורך כל שנים האחרונות בשאלת יחסו הפשרני והסלחני של האו"ם בנוגע למדינות הרדיקליות, למדינות המוסלמיות ולארגוני הטרור הרצחניים.

גם אם קוראים באופן שטחי את דו"ח גולדסטון, ניתן להבחין מייד שהוא נכתב עם קצף אנטישמי שנמרח על שפתותיהם של חברי וועדת הבדיקה. ניואנסים, רמזים, ניסוחים מפקפקים, אמירות שטחיות, התעלמויות מכוונות והטיות פוליטיות גלויות, שזורים למכביר בין דפי הדו"ח והם נועדו בראש ובראשונה לבסס, לכאורה, כתב-אישום כבד כלפי מדינת-ישראל. בשל טיפשותם של חברי הוועדה ושל העומד בראשה, מחברי הדו"ח ניסו בכל כוחם לספק הצדקות מצוצות מהאצבע כדי להרשיע את ישראל בכל מחיר לאור המבצע בעזה, תוך כדי התעלמות מכוונת מאירועים שקדמו למבצע הצבאי הישראלי ומהאידיאולוגיה הבסיסית של תנועת החמאס המכתיבה את פעילותה הטרוריסטית נגד ישראל. אמנת החמאס של 1988 היא למעשה הבסיס שממנו היה צריך להתחיל לשרטט את הלוגיקה הרעיונית שעומדת מאחורי הפעילות הטרוריסטית של אנשי החמאס נגד תושבי מדינת-ישראל לאורך כל השנים האחרונות.

אף לא מדינה מערבית אחת תמכה בהקמת וועדת החקירה. עניין זה משחק באופן מושלם לידיה של ישראל, שכן חברי הוועדה הרשלנים יצרו במו-ידיהם מסמך "מרשיע", המציב קו ברור וגלוי-לעין בין המדינות הדמוקרטיות והליברליות כדוגמת ישראל לבין המדינות והארגונים הגזעניים והפשיסטים כדוגמת איראן ותנועת החמאס. באופן פרדוקסלי, הדו"ח ניסה להרשיע במזיד את ישראל, אך למעשה הדו"ח הוא כתב-אישום חמור נגד כל המדינות בתבל המנהלות מאבק מר ועיקש נגד שלל ארגוני הטרור הנתמכים בידי המדינות הרדיקליות המעניקות לארגונים הללו תמיכה צבאית וחומרית גלויה. על-פי המטווה הקיים בדו"ח גולדסטון, ניתן להרשיע באופן ברור את כל המדינות המוסלמיות, את מרבית המדינות האפריקאיות וכן את המדינות המערביות המשתתפות בלחימה פעילה באפגניסטן לצידה של ארה"ב.

הדו"ח כמנוף ישראלי
בדיעבד, הסתבר, שההחלטה הישראלית שלא לשתף פעולה עם וועדת החקירה הייתה מוצדקת ונכונה. בשל הסירוב הישראלי המוצדק, חברי הוועדה ביקשו להעניש את ישראל באמצעות חיבורו של מסמך חד-צדדי הבנוי לתלפיות בהתאם לרוח האנטי-ישראלית הגלויה השוררת בקרב אחדות מהמדינות המוסלמיות הרדיקליות. אולם, בשל אופיו החד-צדדי והמקומם של הדו"ח, דינו יהיה כדינה של ועידת דרבן הראשונה שהתקיימה בדרום-אפריקה ב-2001, שהפכה לאורגיה אנטי-ישראלית אלימה. ויחד עם זאת, לישראל אסור להניח כי הגל העכור הזה יעבור ויעלם מאליו. אלא, על מדינת-ישראל לנהל מערכה מדינית מקיפה במטרה לנצל את עיקרי הדו"ח החד-צדדי הזה לתועלתה העתידית.

בקרב הציבור הישראלי שוררות הנחות שגויות אחדות המשפיעות לעיתים קרובות מידי על מקבלי-ההחלטות בישראל. א: ישראל מדינה מבודדת בזירה הבינלאומית. ב: מרכזיותו של הסכסוך הערבי-ישראלי בזירה הבינלאומית. ג: שאלת קיומו (או אי-קיומו) של מערך הסברה ישראלי אפקטיבי.

כעת נהפוך את סדר הדברים כדי להבהיר את העניין. מערך ההסברה הישראלי מתנהל על-פי רוב בגלל שתי ההנחות השגויות הראשונות, דהיינו "ישראל מבודדת" ו"מרכזיותו של הסכסוך הערבי-ישראל". בשל שתי ההנחות השגויות הללו, המקבלות ביטוי בלתי פרופורציונאלי בתקשורת הישראלית, נוצר מצב תודעתי שבמסגרתו ישראל נדרשת להביע התנצלות רבתי על כל צעד ושעל. מערך ההסברה הישראלי, מעצם שמו, פיתח לו גישה מסורתית של התנצלות והתנהלות חסרת-ביטחון בזירה הבינלאומית - גם אם ישראל נאלצת להגן על אזרחיה.

מדינות דמוקרטיות רבות (כדוגמת ארה"ב, גרמניה, בריטניה, צרפת והמדינות הסקנדינביות) אינן מנהלות מערך הסברה, אלא הן מנהלות מערך תעמולתי מקיף ושיטתי לטובת האינטרסים של מדינותיהן ולמען רווחת תושביהן. ידידיה הרבים של ישראל בזירה הבינלאומית מצפים ממנה להחליף את הדיסק ההתנצלותי המסורתי בעזרת מערכת תעמולתית מקיפה המתבססת, בין היתר, על מוסר, צדק ועל האמת ההיסטורית העומדת כולה לזכותה של ישראל.

מדינת-ישראל היא מדינה דמוקרטית, ליבראלית ופלורליסטית למופת. זו מדינה מסקרנת המתמודדת בזירות אקוטיות אחדות המעצבות את חייהם של מרבית האזרחים הגרים בה. בשל כך, רבים מידידיה (וגם מאויביה) בוחנים את מעשיה בדקדקנות סקרנית - לא כדי להטיח ביקורת, אלא כדי לקבל השראה. את הנתון הזה עלינו לנצל במלואו לטובת האינטרסים ארוכי-הטווח של מדינת-ישראל ולטובת מעמדה הבינלאומי, וזאת לא רק בזירה האירופאית המצומצמת ובזירה האמריקאית, אלא בזירות נוספות הפרוסות לפנינו.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דו"ח גולדסטון משרת את האינטרסים הישראלים", 7 באוקטובר 2009, The Mideast Forum.