בטקס שנערך ב-20 ביוני 2007 באוניברסיטת בר-אילן לרגל הענקת תארים "בוגר" ו"מוסמך", עלה היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ואמר את הדברים האלה מול קהל של מאות מוזמנים:
"בעת האחרונה, השיח הציבורי-תקשורתי מציף ומשקף תחושה, המשותפת לציבורים רחבים בחברה הישראלית, של כרסום אמון הציבור במערכות השלטון השונות, ייאוש ואכזבה מההנהגה, תחושות של אובדן דרך, של איבוד משמעות והיעדר חזון. מאז הקמתה נאלצה מדינת ישראל להילחם על קיומה, ולהתמודד עם אתגרים מורכבים וקשים בכל התחומים: מלחמות, טרור, עלייה וקליטה, בעיות כלכלה וחברה ועוד. לרובם יכלה. ואולם דומה כי התחושות הקשות שציינתי - של כרסום אמון הציבור במערכות השלטון ואכזבה מההנהגה - אינן נובעות רק מהקשיים האובייקטיביים עמם אנו, כמדינה, נאלצים להתמודד. תחושתי היא, כי מדובר בסוג של דיכאון חברתי, שתקף את החברה הישראלית, והגם שהגוף מתפקד לכאורה כרגיל, קשה יותר ויותר לקום בבוקר ולהתבונן בפרופיל הקולקטיבי הנשקף במראה. ולא מדובר רק באיום האירני, בקסאמים, בפערים הכלכליים והחברתיים ההולכים ומתרחבים, בגילויי האלימות, או בחום הקים בקיץ, אלה אומנם תופעות קשות, אך הן דומות להן היו גם בעבר, ובמובנים לא מעטים מצבנו האובייקטיבי טוב מבעבר. מדובר בעייפות הרוח".
אכן, לכל הדעות, דברים אלה נאמרו מתוך דאגתו כנה של היועץ המשפטי לממשלה לעתידה של מדינת-ישראל לרווחת תושביה. ויחד עם זאת, הם חשפו פעם נוספת את ניתוקה המנטלי של המערכת המשפטית מהצרכים החיוניים של מדינת-ישראל כישות ריבונית. יתרה מזאת, מר מזוז, מייצג בכל מאודו את אותו ניתוק ממנו סובלת המערכת המשפטית הישראלית מבעיותיה האמיתיות של מדינת-ישראל. אין בציבור הישראלי "עייפות הרוח", אלא שוררת בציבור הישראלי תחושה של אכזבה עמוקה מאוזלת-ידה של המערכת המשפטית לשמור על האינטרס הישראלי מבלי לפזול, בכל עת, לזירה הבינלאומית כדי לקבל עוד כמה מחיאות כפיים בודדות, או לעסוק בפרסום מאמרים אקדמיים התלושים מהצרכים האמיתיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - ובעלת תרבות עברית חיה ותוססת. התחושה הציבורית בישראל היא שהמערכת המשפטית הפקירה את הציבור הרחב לגחמות של גורמי שוליים קיצוניים, במטרה לסחוט עוד כמה מחמאות בעולם. אך, בכך היא חשפה את הציבור הישראלי לסכנות חמורות המערערות מן היסוד את קיומנו שנבנה בעמל של שנים - וגם בדמים רבים. התחושה של הציבור הרחב היא, כי המערכת המשפטית מקלה-ראש בצרכיה של הלאומיות הישראלית, במאפייניה של תרבות הישראלית ובאינטרסים הציבוריים הכלליים שלשמם עמלו מיליוני אנשים מאז שראשוני הישראלים עזבו את חומות העיר ירושלים בשנת 1860. במילים אחרות, כפי שיובהר להלן, המערכת המשפטית הישראלית חשפה את הציבור הישראלי לסכנות עתידיות, שספק רב אם נוכל לתקנן במהלך אחד, אלא יידרשו לכך שנים רבות כדי להביאן למסלולן הנכון ללא שפיכות דמים מיותרת. והאשמה, מונחת ברובה לרגליה של המערכת המשפטית הישראלית בשל קוצר-ראייתה ומשום חוסר-יכולתה להבין את השפעתם של החלטותיה על המדינה ועל אזרחיה לטווח הארוך.
עבריינות לאומנית ערבית בחסות המשפט הישראלי
בחסות מערכת המשפט הישראלית התפתחה בישראל מלחמת-אזרחים אלימה שבה יש צד אחד מתגונן (היהודי), העומד מול תוקפנותו האלימה של הצד השני (ערביי-ישראל). כפי שיובהר להלן, הציבור היהודי אינו אלים בצורה יוצאת-דופן, אפילו לא ביחס ל"מדינות מתוקנות" לכאורה. מסתבר שמרבית הציבור היהודי בישראל שומר על החוק, מייצר, הולך לעמל יומו, מפתח, יוצר ויוזם למען רווחתו הוא ולמען רווחתה של המדינה כולה. רק הציניות שהתפשטה כמגפה בישראל (גם בזכותה של המערכת המשפטית בישראל) אינה מאפשרת לנו לראות את הדברים באור הנכון והחיובי. והראיה לכך היא, דבריו של היועץ המשפטי לממשלה שנאמרו במהלך הטקס שנערך באוניברסיטת בר-אילן. דבריו של היועץ המשפטי נאמרו בשל האופנה התקשורתית הנוגעת בעיקר לנתוני רייטינג ולאו-דווקא כדי לשים את הדגש על מוקד הבעיות במטרה להעניק לציבור שירות נכון ואמיתי - כפי שהציבור כולו זכאי לו מתוקף היותו הריבון האמיתי. אלא, שהיועץ המשפטי לממשלה בחר בדרך הקלה כדי להסיט את אלומת-האור ממחדליה של המערכת המשפטית המסכנת את הריבונות הישראלית בארצנו היחידה. היועץ המשפטי צריך לשאול את עצמו, מה היתה תרומתה של המערכת המשפטית הישראלית לאותם תהליכים מסוכנים העתידים לאיים על ישראל כמדינה ריבונית, מבלי להתחשב באופנה ליברלית, אוניברסאלית כביכול, המשמשת ברוב המקרים כ"סוס טרויאני" כד לקעקע את היסודות עליהם מושתתת מדינת-ישראל. על-דרך ההגזמה, בדיוק כפי שנהג בדבריו היועץ המשפטי, ניתן להעריך כי מתפתחת לה "ציונופוביה" במערכת המשפטית הבכירה של מדינת-ישראל. דוגמא אחת, בשולי הדברים, תבהיר על מה מדובר: ישראל היא לא עוד מדינה ערבית. אולם, ההחלטה הפופוליסטית להוסיף כתוביות בערבית של שלטי הדרכים ברחבי הארץ, גרמה ליצירת תופעת ונדליזם, רחבת-היקף, של מחיקת הכתוביות בעברית. ההחלטה הזו לא תרמה במאומה לקירוב-הלבבות בין יהודים לערבים, אלא יצרה תופעה חמורה של ניכור הולך וגובר של היהודים בארצם. כך למשל, ב"החוקה הדמוקרטית" של ארגון עדאלה שהתפרסמה לאחרונה, הובאה דרישה ש"ישראל תיהפך למדינה דו-לשונית ורב-תרבותית", לאור מה שהם הצליחו להשיג בשנים האחרונות. המשמעות היא, שהמרחב הישראלי מצטמצם עוד יותר, והמרחב הערבי מתרחב בהתמדה כדי להשביע את רעבונה של הלאומנות הערבית. אין תימה איפוא, שביטוייה הקשים של הלאומנות הערבית מתבטאים גם במה שמוגדר כ"עבריינות לאומנית", כפי שיובהר להלן.
לצד הטרור הערבי נגד מדינת-ישראל ותושביה, מתקיימת לה מערכת מקיפה של "עבריינות לאומנית" בתוך מדינת-ישראל במימדים נרחבים. כך למשל, מדו"ח משטרתי שפורסם בתחילת 2006 עולה תמונה קשה על התופעה הנרחבת הזו. להלן נתונים אחדים מהדו"ח על מעורבותם של ערביי-ישראל:
50 אחוזים מסך הגניבות החקלאיות.
30 אחוזים מסך גניבות הרכב.
43 אחוזים מסך תיקי הרצח.
37 אחוזים מסך תיקי החבלות החמורות.
39 אחוזים מסך תיקי השוד בנסיבות החמורות.
40 אחוזים מסך תיקי ההצתות.
55 אחוזים מסך התיקים הנפתחים על סיוע לשוהים בלתי-חוקיים.
60 אחוזים מסך התיקים על שימוש בנשק חם בעבירות פליליות.
מונופול של ערביי-ישראל על סחר בנשק או בהחזקתו.
מונופול של ערביי-ישראל בסחר בסמים.
הנוער הערבי עוסק בתקיפת שוטרים, בהצתות ובאלימות רבה בין התלמידים לבין עצמם במסגרת בתי-הספר. יותר מ-42 אחוזים מערביי-ישראל היו עדים לאירוע פלילי אלים. לשם השוואה רק 25 אחוזים מהישראלים היו עדים לאירוע דומה.
36 אחוזים מערביי-ישראל הצביעו על תופעת סמים במקום מגוריהם. לשם השוואה רק 22 אחוזים מהישראלים היו עדים לאירוע דומה.
33 אחוזים מהערבים היו עדים לשימוש בנשק חם במקום מגוריהם. לשם השוואה רק 12 אחוזים מהישראלים היו עדים לשימוש בנשק חם במקום מגוריהם.
20 אחוזים מהערבים הצהירו כי ייקחו את החוק לידיים. לשם השוואה רק 2 אחוזים מהישראלים הצהירו כי ייקחו את החוק לידיים.
מהדו"ח עולה כי החברה הערבית אלימה פי 3 (שלושה) מהחברה הישראלית. בסיכומו של דבר, ערביי-ישראל - המהווים כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל - אחראים על יותר מ-75 אחוזים מהמעשים הפליליים ומהמעשים האלימים בישראל. מהדו"ח עלה כי קיים "צידוק דתי ולאומי לפשיעת הרכוש, המשפיע על היקף התופעה", ובמילים אחרות - מותר לגנוב מיהודים או לפגוע ביהודים.
על התופעות החמורות האלה צריך להוסיף גם את תופעת "סרבנות תשלום המיסים" על רקע לאומני ולא רק על רקע של מצוקה אישית (הקיימת אף היא בצורה אמיתית). כך למשל, גביית מיסי הארנונה ברשויות המקומיות הערביות היא חצי ממה שגובות הרשויות המקומיות הישראליות. עומק הגבייה ברשויות מקומיות הישראליות מגיע בדרך כלל לכ-80 אחוזים.
על-פי נתונים לשנת 2003 עולה כי 87 אחוז ממשקי הבית הערביים גרים בדירות שבעלותם, וזאת לעומת 68 אחוזים ממשקי הבית הישראלים. המשמעות היא שההכנסה הפנויה של משק-בית ישראלי פחותה ממשק-בית ערבי. כך למשל, משק-בית ישראלי מוציא 24 אחוז מהכנסתו על דיור, וזאת לעומת 16 אחוזים במשק-בית ערבי.
לפי נתונים של משטרת ישראל לשנת 2007 עולה, כי חלקם של הערבים בתאונות קטלניות גדול פי 2 (שניים) מחלקם היחסי באוכלוסיה. דהיינו, ערביי-ישראל המהווים כ-15 אחוזים מסך-כל הנהגים בישראל, אך הם מעורבים ב-32 אחוזים מהתאונות הקטלניות המתרחשות בישראל.
כל המספרים האלה מצטרפים גם לנתונים על רמת חייהם של ערביי-ישראל: על-פי נתונים של בנק ישראל לשנת 2006 עולה, כי 44 אחוזים מערביי-ישראל דיווחו כי רמת חייהם היא מתחת לקו-העוני. במילים אחרות, מתקיימת לה מערכת כלכלית סגורה בלתי-מדווחת, שכן נתון זה עומד בסתירה לנתון בנוגע לבעלותם על דירה (87 אחוזים), גם לאור העובדה שערך הדירה בבעלות משק-בית ערבי הוא 627,000 ₪ בממוצע, וזאת לעומת 818,000 ₪ במשק-בית ישראלי על-פי ערכים לשנת 2003.
מעשים ולא דיבורים
מדינות קטנות כמו לטביה, ליטא, אסטוניה, דנמרק ושוודיה עושות מאמצים כבירים כדי לשמר בכל מחיר את תרבותן ואת צביונו על המרחב הציבורי כחלק מהלכידות החברתית והלאומית. ישראל נמצאת במאבק לאומי חיצוני, אך דומה כי היא ויתרה על המאבק הלאומי הפנימי כדי לסחוט תשואות בינלאומיות רגעיות. יתרה מזאת, האנרגיה הלאומית שלנו מתבזבזת בשל עניינים שולִיים - כאן חקירה על נשיקה, שם ועדת חקירה על ענייני עטים, וזאת בשעה שהמרחב הציבורי כולו מופקר לגורמים קיצוניים החותרים תחת היסודות הלאומיים של המדינה. גורמים רבים, רבים מידי, מנסים לשבור את רגליה של המדינה, כדי לטעון לאחר מכן שהיא צולעת.
אם הישראלים לא יחושו שהם חיים במדינה המוכנה להגן על תרבותם העברית ועל לאומיותם הישראלית בצורה פעילה ויעילה, אף אחד מהם לא ירצה להתגורר במדינה שכזו. לזה חותרים בהתמדה ארגונים ערביים כדוגמת עדאלה ודומיו. שתיקתה וחדלונה של כל המערכת המשפטית הישראלית, היא שגורמת לאכזבה כל-כך עמוקה בקרב הישראלים. אם כל הנושאים והאתגרים החשובים האלה, הם למעלה מכוחו של היועץ המשפטי לממשלה, יפנה נא את מקומו למי שבאמת מסוגל ויכול - שכן, פובליציסטים יש לנו די והותר.
"בעת האחרונה, השיח הציבורי-תקשורתי מציף ומשקף תחושה, המשותפת לציבורים רחבים בחברה הישראלית, של כרסום אמון הציבור במערכות השלטון השונות, ייאוש ואכזבה מההנהגה, תחושות של אובדן דרך, של איבוד משמעות והיעדר חזון. מאז הקמתה נאלצה מדינת ישראל להילחם על קיומה, ולהתמודד עם אתגרים מורכבים וקשים בכל התחומים: מלחמות, טרור, עלייה וקליטה, בעיות כלכלה וחברה ועוד. לרובם יכלה. ואולם דומה כי התחושות הקשות שציינתי - של כרסום אמון הציבור במערכות השלטון ואכזבה מההנהגה - אינן נובעות רק מהקשיים האובייקטיביים עמם אנו, כמדינה, נאלצים להתמודד. תחושתי היא, כי מדובר בסוג של דיכאון חברתי, שתקף את החברה הישראלית, והגם שהגוף מתפקד לכאורה כרגיל, קשה יותר ויותר לקום בבוקר ולהתבונן בפרופיל הקולקטיבי הנשקף במראה. ולא מדובר רק באיום האירני, בקסאמים, בפערים הכלכליים והחברתיים ההולכים ומתרחבים, בגילויי האלימות, או בחום הקים בקיץ, אלה אומנם תופעות קשות, אך הן דומות להן היו גם בעבר, ובמובנים לא מעטים מצבנו האובייקטיבי טוב מבעבר. מדובר בעייפות הרוח".
אכן, לכל הדעות, דברים אלה נאמרו מתוך דאגתו כנה של היועץ המשפטי לממשלה לעתידה של מדינת-ישראל לרווחת תושביה. ויחד עם זאת, הם חשפו פעם נוספת את ניתוקה המנטלי של המערכת המשפטית מהצרכים החיוניים של מדינת-ישראל כישות ריבונית. יתרה מזאת, מר מזוז, מייצג בכל מאודו את אותו ניתוק ממנו סובלת המערכת המשפטית הישראלית מבעיותיה האמיתיות של מדינת-ישראל. אין בציבור הישראלי "עייפות הרוח", אלא שוררת בציבור הישראלי תחושה של אכזבה עמוקה מאוזלת-ידה של המערכת המשפטית לשמור על האינטרס הישראלי מבלי לפזול, בכל עת, לזירה הבינלאומית כדי לקבל עוד כמה מחיאות כפיים בודדות, או לעסוק בפרסום מאמרים אקדמיים התלושים מהצרכים האמיתיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - ובעלת תרבות עברית חיה ותוססת. התחושה הציבורית בישראל היא שהמערכת המשפטית הפקירה את הציבור הרחב לגחמות של גורמי שוליים קיצוניים, במטרה לסחוט עוד כמה מחמאות בעולם. אך, בכך היא חשפה את הציבור הישראלי לסכנות חמורות המערערות מן היסוד את קיומנו שנבנה בעמל של שנים - וגם בדמים רבים. התחושה של הציבור הרחב היא, כי המערכת המשפטית מקלה-ראש בצרכיה של הלאומיות הישראלית, במאפייניה של תרבות הישראלית ובאינטרסים הציבוריים הכלליים שלשמם עמלו מיליוני אנשים מאז שראשוני הישראלים עזבו את חומות העיר ירושלים בשנת 1860. במילים אחרות, כפי שיובהר להלן, המערכת המשפטית הישראלית חשפה את הציבור הישראלי לסכנות עתידיות, שספק רב אם נוכל לתקנן במהלך אחד, אלא יידרשו לכך שנים רבות כדי להביאן למסלולן הנכון ללא שפיכות דמים מיותרת. והאשמה, מונחת ברובה לרגליה של המערכת המשפטית הישראלית בשל קוצר-ראייתה ומשום חוסר-יכולתה להבין את השפעתם של החלטותיה על המדינה ועל אזרחיה לטווח הארוך.
עבריינות לאומנית ערבית בחסות המשפט הישראלי
בחסות מערכת המשפט הישראלית התפתחה בישראל מלחמת-אזרחים אלימה שבה יש צד אחד מתגונן (היהודי), העומד מול תוקפנותו האלימה של הצד השני (ערביי-ישראל). כפי שיובהר להלן, הציבור היהודי אינו אלים בצורה יוצאת-דופן, אפילו לא ביחס ל"מדינות מתוקנות" לכאורה. מסתבר שמרבית הציבור היהודי בישראל שומר על החוק, מייצר, הולך לעמל יומו, מפתח, יוצר ויוזם למען רווחתו הוא ולמען רווחתה של המדינה כולה. רק הציניות שהתפשטה כמגפה בישראל (גם בזכותה של המערכת המשפטית בישראל) אינה מאפשרת לנו לראות את הדברים באור הנכון והחיובי. והראיה לכך היא, דבריו של היועץ המשפטי לממשלה שנאמרו במהלך הטקס שנערך באוניברסיטת בר-אילן. דבריו של היועץ המשפטי נאמרו בשל האופנה התקשורתית הנוגעת בעיקר לנתוני רייטינג ולאו-דווקא כדי לשים את הדגש על מוקד הבעיות במטרה להעניק לציבור שירות נכון ואמיתי - כפי שהציבור כולו זכאי לו מתוקף היותו הריבון האמיתי. אלא, שהיועץ המשפטי לממשלה בחר בדרך הקלה כדי להסיט את אלומת-האור ממחדליה של המערכת המשפטית המסכנת את הריבונות הישראלית בארצנו היחידה. היועץ המשפטי צריך לשאול את עצמו, מה היתה תרומתה של המערכת המשפטית הישראלית לאותם תהליכים מסוכנים העתידים לאיים על ישראל כמדינה ריבונית, מבלי להתחשב באופנה ליברלית, אוניברסאלית כביכול, המשמשת ברוב המקרים כ"סוס טרויאני" כד לקעקע את היסודות עליהם מושתתת מדינת-ישראל. על-דרך ההגזמה, בדיוק כפי שנהג בדבריו היועץ המשפטי, ניתן להעריך כי מתפתחת לה "ציונופוביה" במערכת המשפטית הבכירה של מדינת-ישראל. דוגמא אחת, בשולי הדברים, תבהיר על מה מדובר: ישראל היא לא עוד מדינה ערבית. אולם, ההחלטה הפופוליסטית להוסיף כתוביות בערבית של שלטי הדרכים ברחבי הארץ, גרמה ליצירת תופעת ונדליזם, רחבת-היקף, של מחיקת הכתוביות בעברית. ההחלטה הזו לא תרמה במאומה לקירוב-הלבבות בין יהודים לערבים, אלא יצרה תופעה חמורה של ניכור הולך וגובר של היהודים בארצם. כך למשל, ב"החוקה הדמוקרטית" של ארגון עדאלה שהתפרסמה לאחרונה, הובאה דרישה ש"ישראל תיהפך למדינה דו-לשונית ורב-תרבותית", לאור מה שהם הצליחו להשיג בשנים האחרונות. המשמעות היא, שהמרחב הישראלי מצטמצם עוד יותר, והמרחב הערבי מתרחב בהתמדה כדי להשביע את רעבונה של הלאומנות הערבית. אין תימה איפוא, שביטוייה הקשים של הלאומנות הערבית מתבטאים גם במה שמוגדר כ"עבריינות לאומנית", כפי שיובהר להלן.
לצד הטרור הערבי נגד מדינת-ישראל ותושביה, מתקיימת לה מערכת מקיפה של "עבריינות לאומנית" בתוך מדינת-ישראל במימדים נרחבים. כך למשל, מדו"ח משטרתי שפורסם בתחילת 2006 עולה תמונה קשה על התופעה הנרחבת הזו. להלן נתונים אחדים מהדו"ח על מעורבותם של ערביי-ישראל:
50 אחוזים מסך הגניבות החקלאיות.
30 אחוזים מסך גניבות הרכב.
43 אחוזים מסך תיקי הרצח.
37 אחוזים מסך תיקי החבלות החמורות.
39 אחוזים מסך תיקי השוד בנסיבות החמורות.
40 אחוזים מסך תיקי ההצתות.
55 אחוזים מסך התיקים הנפתחים על סיוע לשוהים בלתי-חוקיים.
60 אחוזים מסך התיקים על שימוש בנשק חם בעבירות פליליות.
מונופול של ערביי-ישראל על סחר בנשק או בהחזקתו.
מונופול של ערביי-ישראל בסחר בסמים.
הנוער הערבי עוסק בתקיפת שוטרים, בהצתות ובאלימות רבה בין התלמידים לבין עצמם במסגרת בתי-הספר. יותר מ-42 אחוזים מערביי-ישראל היו עדים לאירוע פלילי אלים. לשם השוואה רק 25 אחוזים מהישראלים היו עדים לאירוע דומה.
36 אחוזים מערביי-ישראל הצביעו על תופעת סמים במקום מגוריהם. לשם השוואה רק 22 אחוזים מהישראלים היו עדים לאירוע דומה.
33 אחוזים מהערבים היו עדים לשימוש בנשק חם במקום מגוריהם. לשם השוואה רק 12 אחוזים מהישראלים היו עדים לשימוש בנשק חם במקום מגוריהם.
20 אחוזים מהערבים הצהירו כי ייקחו את החוק לידיים. לשם השוואה רק 2 אחוזים מהישראלים הצהירו כי ייקחו את החוק לידיים.
מהדו"ח עולה כי החברה הערבית אלימה פי 3 (שלושה) מהחברה הישראלית. בסיכומו של דבר, ערביי-ישראל - המהווים כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל - אחראים על יותר מ-75 אחוזים מהמעשים הפליליים ומהמעשים האלימים בישראל. מהדו"ח עלה כי קיים "צידוק דתי ולאומי לפשיעת הרכוש, המשפיע על היקף התופעה", ובמילים אחרות - מותר לגנוב מיהודים או לפגוע ביהודים.
על התופעות החמורות האלה צריך להוסיף גם את תופעת "סרבנות תשלום המיסים" על רקע לאומני ולא רק על רקע של מצוקה אישית (הקיימת אף היא בצורה אמיתית). כך למשל, גביית מיסי הארנונה ברשויות המקומיות הערביות היא חצי ממה שגובות הרשויות המקומיות הישראליות. עומק הגבייה ברשויות מקומיות הישראליות מגיע בדרך כלל לכ-80 אחוזים.
על-פי נתונים לשנת 2003 עולה כי 87 אחוז ממשקי הבית הערביים גרים בדירות שבעלותם, וזאת לעומת 68 אחוזים ממשקי הבית הישראלים. המשמעות היא שההכנסה הפנויה של משק-בית ישראלי פחותה ממשק-בית ערבי. כך למשל, משק-בית ישראלי מוציא 24 אחוז מהכנסתו על דיור, וזאת לעומת 16 אחוזים במשק-בית ערבי.
לפי נתונים של משטרת ישראל לשנת 2007 עולה, כי חלקם של הערבים בתאונות קטלניות גדול פי 2 (שניים) מחלקם היחסי באוכלוסיה. דהיינו, ערביי-ישראל המהווים כ-15 אחוזים מסך-כל הנהגים בישראל, אך הם מעורבים ב-32 אחוזים מהתאונות הקטלניות המתרחשות בישראל.
כל המספרים האלה מצטרפים גם לנתונים על רמת חייהם של ערביי-ישראל: על-פי נתונים של בנק ישראל לשנת 2006 עולה, כי 44 אחוזים מערביי-ישראל דיווחו כי רמת חייהם היא מתחת לקו-העוני. במילים אחרות, מתקיימת לה מערכת כלכלית סגורה בלתי-מדווחת, שכן נתון זה עומד בסתירה לנתון בנוגע לבעלותם על דירה (87 אחוזים), גם לאור העובדה שערך הדירה בבעלות משק-בית ערבי הוא 627,000 ₪ בממוצע, וזאת לעומת 818,000 ₪ במשק-בית ישראלי על-פי ערכים לשנת 2003.
מעשים ולא דיבורים
מדינות קטנות כמו לטביה, ליטא, אסטוניה, דנמרק ושוודיה עושות מאמצים כבירים כדי לשמר בכל מחיר את תרבותן ואת צביונו על המרחב הציבורי כחלק מהלכידות החברתית והלאומית. ישראל נמצאת במאבק לאומי חיצוני, אך דומה כי היא ויתרה על המאבק הלאומי הפנימי כדי לסחוט תשואות בינלאומיות רגעיות. יתרה מזאת, האנרגיה הלאומית שלנו מתבזבזת בשל עניינים שולִיים - כאן חקירה על נשיקה, שם ועדת חקירה על ענייני עטים, וזאת בשעה שהמרחב הציבורי כולו מופקר לגורמים קיצוניים החותרים תחת היסודות הלאומיים של המדינה. גורמים רבים, רבים מידי, מנסים לשבור את רגליה של המדינה, כדי לטעון לאחר מכן שהיא צולעת.
אם הישראלים לא יחושו שהם חיים במדינה המוכנה להגן על תרבותם העברית ועל לאומיותם הישראלית בצורה פעילה ויעילה, אף אחד מהם לא ירצה להתגורר במדינה שכזו. לזה חותרים בהתמדה ארגונים ערביים כדוגמת עדאלה ודומיו. שתיקתה וחדלונה של כל המערכת המשפטית הישראלית, היא שגורמת לאכזבה כל-כך עמוקה בקרב הישראלים. אם כל הנושאים והאתגרים החשובים האלה, הם למעלה מכוחו של היועץ המשפטי לממשלה, יפנה נא את מקומו למי שבאמת מסוגל ויכול - שכן, פובליציסטים יש לנו די והותר.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מני מזוז והלאומנות הערבית בישראל", 26 ביוני 2007, The Mideast Forum.
