סדאם חוסיין - מותו של דיקטטור

הקצב מבגדד - שליטה הבלתי מעורער של עיראק מ-1979 ועד ל-2003 - הוצא להורג בתלייה בידי בני עמו ב-30 בדצמבר 2006 בשעה 03:00 זמן מקומי. מותו מסמל את סופם של המנהיגים הלאומיים האחרונים בסגנון שנות ה-50 בדומה לעבד אל-נאצר וחאפז אל-אסד ששאפו לאחד את העולם הערבי תחת הנהגתם החילונית. שלושתם גרמו נזקים עצומים לארצותיהם במלחמות בלתי פוסקות ועקובות מדם. הם הביאו על ארצותיהם תבוסות צורמות שהעיבו על חייהם של מיליונים ברחבי המזרח-התיכון וטלטלו את האזור למערבולות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ואנושיות - לעיתים קשות מנשוא.

שלושתם היו בעלי תודעה היסטורית חזקה. שלושתם ראו את עצמם ממשיכים היסטוריים של צאלח א-דין, שהיה ממוצא כורדי, כובש ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187. שלושתם השתמשו בדימוי הזה בצורות שונות: רטורית, פוליטית, תרבותית ואמנותית כדי לסחוף את ההמונים אחריהם. נאצר היה מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את ההמונים במזרח-התיכון. אסד יהיה מנהיג נוקשה, נוקם ואטום לשינויים בינלאומיים. סדאם חוסיין היה מנהיג אכזרי שלא בחל בחיסולם של הקרובים לו ביותר רק משום חשדנותו האובססיבית. עשרות שנים של פרקטיקה פוליטית בעולם-הערבי לא הצליחו להצמיח מנהיג אחד ראוי לשמו שהצליח להצעיד את מדינתו בנתיב שלא היה רווי בדם של אלפי אנשים חפים מפשע.

מתוקף שלטונם הם משלו על מיליונים רבים של אנשים, אך הם הימרו בקלות על חייהם. הם העדיפו להקים עוד מנגנון בטחוני במקום פיתוח מדעי ותרבותי לרווחת התושבים. הם שיעבדו את עתידן של ארצותיהם בשם העבר היסטורי שרק לכאורה היה מפואר. זהו עבר שהתבסס על כיבושים, הרג והרס של עמים במרחב הים-תיכוני שהתפרש עד לספרד. הם לא הצליחו ליצור חברה אזרחית ראויה לשמה בעלת לכידות פוליטית וחברתית. הם לא הצליחו להפוך את המסה לקהילה, ואת השייכות השבטית להזדהות מלאה עם המדינה ומטרותיה. ובוואקום שנוצר, עלו כוחות אסלאמיים רדיקלים שהעניקו תוכן מושך יותר לזהות המדינית-הגיאוגרפית שלא עמדה בציפיות. אך גם מהם לא תבוא הישועה לאזרח הערבי הפשוט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביחסים בין השיעים לסונים במזרח-התיכון, בין המוסלמים לכורדים, בין המוסלמים לקופטים במצרים, בין העלווים למוסלמים בסוריה ובין השיעים למוסלמים ולנוצרים בלבנון.

המסה לא נהפכה לקהילה, אלא היא נהפכה לפרטים בעלי זהויות סותרות המעוררות את היצרים לנתיב של נקמנות רצחנית ושיטתית. ב-40 השנים האחרונות נרצחו מאות אלפי ערבים בידי ערבים בשל עניינים של כבוד, יוקרה, דת ומשרה פוליטית. ובשל כך, האימפריה הערבית תתפצל עוד יותר בעתיד על-פי מפתח עדתי ודתי בעיראק, בסוריה, בלבנון ואולי גם במדינות ערביות ומוסלמיות נוספות. גודלו של העולם-הערבי הוא גם מקור לחולשתו המבנית, הגיאוגרפית, הדתית והעדתית, שכן האידיאולוגיה הלאומית לא הצליחה לגשר על יריבות מרה שהתפתחה כבר מראשית עליית האסלאם בחצי-האי ערב במאה ה-7.

על מנת להבין טוב יותר את התרבות הפוליטית שהתפתחה בעולם-הערבי, ראוי להביא את דבריו הקשים של העיתונאי הסורי מוחמד ע'אנם שפורסמו במרס 2004 באתר אחבאר אל-שרק. ע'אנם ידוע כאופוזיציונר עצמאי שאינו בוחל בהטחת האשמות קשות נגד המשטרים בעולם-הערבי ובעיקר זה שבסוריה. דבריו נוגעים לכורדים, לתכריתים (רמז לנאמני סדאם חוסיין) ולמשטר הנוכחי בסוריה. הרקע לביקורת הקשה נבע מהתגובה האכזרית של שלטונות הביטחון של סוריה כנגד הפגנה של כורדים שנערכה בעיר אל-חסכה שבמהלכה נהרגו עשרות אנשים. זמן קצר לאחר פרסום המאמר, נעצר ע'אנם בידי כוחות הביטחון של סוריה. ואלה היו עיקרי הדברים:

"הם טובחים בכורדים...אינני יודע מדוע. כאשר אני צופה כאזרח סוריה, ערבי – ואין במה להתגאות בזה – באחינו הכורדים הנטבחים במחוזות אל-חסכה, אל-רקה, וחלב – אלה המחוזות שמקובל לקרוא להן באופן היסטורי 'אל-ג'זירה' – אני נזכר בכל דברי שכתבתי על השוביניזם של ערביי-המדבר של הבעת' הפאשיסטי, ובסכנה שהם מעמידים את האחדות הלאומית הסורית. כאזרח עצמאי וחופשי, קראתי לנשיא בשאר אל-אסד לבל ייפול בפח שאותו טומנים לו חסידי מישל עפלק (מייסד מפלגת הבעת')".

"כתבתי מאות מאמרים רציניים ולעגניים על התבהרותו והתגלותו של מצב חדש בשפת הבעת' הערבי ושיטותיו – שיטות שהיו אסורות בימיו של הנשיא המנוח חאפז אל-אסד. קראתי להן שיטות על-שם מישל עפלק ותכרית, לאחר שהותר לרוצחים העפלקים והתכריתיים לחזור לסוריה... כנראה שדמם של העיראקים לא הספיק להם והם באו לשתות לשוכרה מדמם של הסורים. כשהם מתחילים בכורדים, אכן הבעת' הוא ערבי והוא פועל בהתאם לטבעו ועל-פי סיסמאותיו, ואין פלא שאויביו מתים. היום טובחים הערבים-הבדואים את הכורדים, ומחר רק אלוהים יודע. האם זה מפתיע לגלות כי מפלגה שיש לה סיסמא כזו ועוד מאות סיסמאות שוביניסטיות מזוהמות, עושה מעשה טבח כמו שהבדואים שוחטים כבשים לזבח? הערבים-הבדואים הם הגרועים שבבני-האדם בכפירה ובצביעות".

"השיר הבעת'י הידוע אומר 'ימותו כל מי שאינם ערבים'. דברים אלה אינם רק קריאת-תגר על מגילת האו"ם ואמנת זכויות האדם, אלא היא גם שמה את עצמה מעל כל החוקים הכתובים של המין האנושי ונגד כל המנהגים האנושיים מאז בריאת העולם ועד ימינו. מפלגת הבעת' הערבאית (כינוי לגלגני למילה ערבי) השוביניסטית של רועי-צאן והאספסוף, מציבה עצמה מעל החוקים השמימיים וקוראת תגר על הקוראן הקדוש. הרוצחים של הבעת', גונבי פת-הלחם מפי האנשים, גוזלי החירות, אשר הפכו את המולדת למכלאה ולחווה להם למשפחותיהם, משתפים פעולה עם ערביי-המדבר אשר הגיעו לסוריה לפני תקופה לא ארוכה, בין 75 שנה ל-200 שנה, ואלה שהגיעו מוקדם יותר באו בימי השלטון העות'מני".

"הם באו לשדוד את האדמה ואת האנשים כדי לשתף פעולה עם כל העריצים הפשיסטיים ובעיקר עם השוביניסטים הנאצריסטים לשעבר שהפכו לאנשי בעת'. בדרך זו הצליחו ממשיכיו של עפלק בסוריה לסבך את המדינה והמולדת, אבל הם שאפו לסבך את הנשיא עצמו בשפיכות דמים של הכורדים, כפי שהצליחו בעבר לסבך את אסד האב בטרגדיה של אל-חמה (הטבח ב-1982). אנשי הבעת', דעו לכם, שסוריה אינה הקדש השייך לערביי-המדבר המגיעים מחצי-האי של הנפט – אלה שרק לוקחים ואינם נותנים". (התרגום באדיבות ממר"י).

סדאם חוסיין וחאפז אל-אסד צמחו בתוך שורות מפלגת הבעת', והם ראו את עצמם – כמו נאצר בשעתו – כראויים להוביל את העולם-הערבי כולו על-פי השקפתם האידיאולוגית. שניהם ראו את עצמם ראויים להנהיג את הערבים בואקום שנוצר לאחר מותו של עבד אל-נאצר ב-1970. אולם, בדומה לנאצר, הם הצליחו להוביל את ארצותיהם למפלות מבישות מבית ומחוץ לאורך כל שנות שלטונם למרות שכלפי חוץ משטרים אלה נראו יציבים. ע'אנם, למעשה, הציב מראה מול פניה של הלאומיות הערבית כפי שהיא באה לידי ביטוי במעשיהם של שלושת המנהיגים האלה שרצו בכל מאודם להוביל את האומה הערבית אל קידמת ההיסטוריה, שם – כך הם חשבו – מקומה הראוי.

56 ימים לאחר מתן גזר הדין, סדאם חוסיין הוצא להורג. 14 שעות לאחר שנודע דבר מותו של סדאם חוסיין, נרצחו למעלה מ-60 אנשים בפיגועי טרור ברחבי עיראק. 24 שעות לאחר מותו, הובא סדאם חוסיין לקבורה בכפרו אל-עוג'ה ללא טקס והספדים כמקובל, לצד שני בניו, עודאי וקוסאי, שחוסלו בידי האמריקאים ביולי 2003. על-פי הצילומים ששודרו ללא הפסק על הוצאתו להורג של סדאם חוסיין, דומה כי יורשיו של סדאם חוסיין נהגו בו כמבצעי לינץ' ולא כפי שנוהגת מדינת-חוק במקרים כאלה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סדאם חוסיין – מותו של דיקטטור", 31 בדצמבר 2006, The Mideast Forum.

רצח פייר ג'ומייל מזעזע את לבנון

לבנון היא מיקרו-קוסמוס של העולם-הערבי על שלל הקבוצות הדתיות ועדתיות שבו. לבנון אף שימשה, ועדיין משמשת, זירה למאבק בין המדינות הערביות השונות ואף בקרב מדינות מערביות אחדות. לבנון השברירית – זו המנסה להשתקם ממלחמת אזרחית ארוכה וקשה – ספגה מהלומה נוספת כאשר נודע ב-21 בנובמבר על רציחתו בידי מתנקשים של פייר ג'ומייל שכיהן כשר התעשייה בממשלתו של פואד סניורה הסוני.

פייר ג'ומייל, בן העדה הנוצרית, היה בנו של נשיא לבנון לשעבר אמין ג'ומייל, ואחד מהנציגים הצעירים והמבטיחים של לבנון המתחדשת. ג'ומייל היה חבר באיגוד "כוחות 14 במרס" שחרט על דיגלו את ההתנגדות לכל מעורבות של סוריה בלבנון - אם בצורה ישירה ואם באמצעות שליחים כדוגמת חיזבאללה. הרקע לאירועים האחרונים בלבנון נוגע ישירות להחלטת האו"ם להקים בית-דין בינלאומי לחקירת רצח נשיא לבנון שלעבר, רפיק אל-חרירי.

תגובת חיזבאללה להחלטת האו"ם
בהודעה דרמטית שפרסמו המפלגות השיעיות העיקריות בלבנון – אמל וחיזבאללה – הן הכריזו, ב-11 בנובמבר 2006, על פרישתן מהממשלה הלבנונית בראשותו של פואד סניורה הסוני. על-פי החוקה הלבנונית שגובשה בעמל רב, כל ממשלה לבנונית עליה לכלול גם נציגים שיעים על-מנת לקבל לגיטימציה חוקית לפעול, ולהנהיג את המדינה בנוחות פוליטית ככל-האפשר. הודעה מפתיעה זו, גרמה לשרשרת תגובות מכל גוני-הקשת הפוליטית, שחלקם אף הביעו חשש מפני פריצתה של מלחמת אזרחים נוספת בלבנון, בשל היריבות המסורתית בין העדות השונות המרכיבות את החברה הלבנונית.

יום לפני הודעת הפרישה של המפלגות השיעיות, האו"ם העביר לממשלת לבנון את הצעתו להקמת בית-דין בינלאומי שישפוט את המעורבים בתכנון ההתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שנרצח בפברואר 2005. בדו"ח ביניים שפורסם לפני חודשים אחדים בנוגע לרצח אל-חרירי, הועלו חשדות נגד בכירים סוריים שלכאורה היו מעורבים בתכנון הרצח. הצעתו האחרונה של האו"ם להקים בית-דין שיכלול שופטים לבנוניים ובינלאומיים, החרידה את סוריה בשל האשמות שהוטחו לעברה מאז הרצח.

בשל המצב החדש שנוצר עם התפטרותם של השרים השיעים, מנהיגי העדה השיעית קראו לקיים בחירות חדשות ולהקים ממשלה חדשה. לצד קריאה זו, נשלחו איומים מרומזים כלפי העדות האחרות בלבנון החוסמות את השתלטותה של העדה השיעית על לבנון. אחד מבכירי חיזבאללה הצהיר בעקבות המשבר כי "אנחנו יכולים לחולל הפיכה בלבנון ולהשתלט עליה, אולם איננו רוצים בכך".

חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, טען מול אלפים מתומכיו כי פרישתם של השרים השיעים ממשלת סניורה תביא לנפילתה, ולהקמתה של "ממשלה נקיה" יותר. יתרה מזאת, נסראללה אמר בפני נאמניו ש"אל להם לחשוש ממלחמת אזרחים חדשה בלבנון". הצהרה זו, הראתה בעליל כי נסראללה החליט להמר פעם נוספת על גורלה של לבנון כפי שהתרחש בעת חטיפת 2 חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 שגרמה לפריצתה של מלחמת לבנון השניה. נסראללה וסוריה זקוקים להישג פוליטי מרשים ככל האפשר על-מנת לשקם את תדמיתה של העדה השיעית, ולשקם את אחיזתה של סוריה בלבנון שניזוקה קשות בעקבות המלחמה. יתרה מזאת, הישג פוליטי כזה נועד ליצור איזון פוליטי שישחק הן לטובת סוריה והן לטובת חיזבאללה - כפי שהיה לפני המלחמה – ובכך למנוע גם את הקמתו של בית-הדין הבינלאומי שיחקור את רצח אל-חרירי.

רצח פייר ג'ומייל כתמרור אזהרה
ממשלת לבנון של פואד סניורה התעלמה מהאזהרות שהוטחו לעברה מכיוון חיזבאללה ומכיוונה של סוריה והיא החליטה לקדם את החלטת האו"ם על הקמת בית-הדין הבינלאומי לחקירת רצח אל-חרירי. כמו כן, במועצת הביטחון של האו"ם עתיד להתקיים בעוד ימים אחדים סבב שני של החלטות העשויות לזרז את הקמתו של בית-דין כזה. לפיכך, סוריה ובעלי-בריתה בלבנון הרגישו כי הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם למרות כל מאמציהם למנוע זאת.

מאז רצח אל-חרירי בפברואר 2005, התרחשו התנקשויות רבות בפוליטיקאים, באנשי-רוח ובעיתונאים לבנונים שהיו ידועים בהתנגדותם למעורבותה של סוריה בלבנון. המיוחד במקרה של פייר ג'ומייל שהוא נרצח באמצעות ירי בידי מתנקשים, ולא באמצעות מטען-חבלה שהוטמן במכונית או לצד הדרך. מיד לאחר הרצח, הודיע ארגון המכונה "הלוחמים למען אחדות ארץ אל-שאם (סוריה הגדולה) וחירותה" כי הוא נוטל אחריות לרצח פייר ג'ומיל. בהודעה שנמסרה לתקשורת הלבנונית נכתב כך: "אללה הנחיל לנו הצלחה גם היום בחיסולו של הסוכן פייר ג'ומייל, שהיה אחד מאלה שלא הפסיקו לפלוט את הרעל שלהם נגד סוריה ונגד ההתנגדות, ללא כל בושה וחשש. זהו גורלם של הבוגדים, הסוכנים והשכירים אשר אינם נרתעים מלזלזל באחדות לבנון, בחירותה, בשלומה ובעתידה, וזאת למען האינטרסים של האויבים... הורדנו את הסוכן פייר ג'ומיל מרשימת מטרותינו - ובמוקדם או מאוחר נגמול גם ליתר הסוכנים". (התרגום באדיבות ממר"י).

התגובות לרצח ג'ומייל
הרצח גרם לזעזוע קשה בקרב הלבנונים ואף בקרב מדינות מערביות אחדות. צרפת רמזה שסוריה היא שאחראית לרצח. שרת החוץ הבריטית, מרגרט בקט, גינתה את הרצח במילים קשות והוסיפה: "אנו כבר מיואשים, יש כבר מספיק בעיות בעולם כיום". ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, אמר כי הרצח "מדגיש שוב את הצורך החיוני לאסטרטגיה לכל המזרח התיכון, שתתמוך באלה שבעד דמוקרטיה ובעד פתרון סכסוכים בכל מקום". תת-מזכיר המדינה האמריקני, ויליאם ברנס, כינה את הרצח כ"פעולת טרור והפחדה", וכי "זהו חלק ממסלול מצער של אלימות וחיסולים בהיסטוריה הפוליטית של לבנון ב-40 השנים האחרונות... זה מצער מאוד לראות מישהו, מנהיג צעיר כמוהו שהקדיש את חייו לשירות הציבורי, נורה למוות". סעד אל-חרירי, יו"ר סיעת הרוב בפרלמנט הלבנוני ובנו של ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק אל-חרירי, הגיב על הרצח במילים האלה: "הסורים רוצים לרצוח כל אדם חופשי ולחדש את סדרת הרציחות שהם הבטיחו".

לבנון – סיכונים לצד סיכויים
רציחתו של פייר ג'ומייל מראה בעליל כי לבנון חשופה לכוחות צנטריפוגליים המאיימים לפורר את המדינה לעדותיה השונות, שחלקן מנהלות מאבק בינן לבין עצמן כבר עשרות שנים. לצד הסכנה בהתפוררות הסדר הלבנוני שהושג בעמל רב, קיים סיכוי לאיחוד השורות כפי שאירע לאחר רציחתו של רפיק אל-חרירי בפברואר 2005 שהיווה זרז ליציאתו של הצבא הסורי מלבנון חודשים אחדים לאחר מכן. המאבק בלבנון משקף היטב את המאבק בין הסונים לשיעים במזרח-התיכון בעידודה הבוטה של איראן – זו אותה איראן המנסה להשיג יכולת גרעינית במטרה להפוך למעצמה אזורית כדי להטיל את מרותה על שאר מדינות-ערב המתונות והפרו-מערביות כדוגמת סעודיה, מצרים וירדן.

בעקבות הרצח, לבנון ספגה מהלומה. אך קיים סיכוי שבעזרת הכוחות הדמוקרטיים במדינה ובעזרת תמיכה בינלאומית ישירה מצד מדינות מערביות כדוגמת צרפת בריטניה וארה"ב, לבנון תצליח לצאת גם מהמשבר הזה ולקיים אורח-חיים פוליטי תקין. שכן, הצלחה בלבנון תקרין על הסביבה האזורית כמו על הסכסוך הערבי-ישראלי, על היחסים בין השיעים לסונים ועל היחסים בין הנוצרים למוסלמים המאכלסים את המרחב המזרח-תיכוני.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "רצח פייר ג'ומייל מזעזע את לבנון", 22 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.

המשבר הפוליטי בלבנון

בהודעה דרמטית שפרסמו שתי המפלגות השיעיות העיקריות בלבנון – אמל וחיזבאללה – הן הכריזו, ב-11 בנובמבר 2006, על פרישתן מהממשלה הלבנונית בראשותו של פואד סניורה הסוני. על-פי החוקה הלבנונית שגובשה בעמל רב, כל ממשלה לבנונית עליה לכלול גם נציגים שיעים על-מנת לקבל לגיטימציה חוקית לפעול, ולהנהיג את המדינה בנוחות פוליטית ככל-האפשר. הודעה מפתיעה זו, גרמה לשרשרת תגובות מכל גוני-הקשת הפוליטית, שחלקם אף הביעו חשש מפני פריצתה של מלחמת אזרחים נוספת בלבנון, בשל היריבות המסורתית בין העדות השונות המרכיבות את החברה הלבנונית.

העילה לפרישתן של שתי המפלגות, נסבה סביב דרישתו של חיזבאללה להרחיב את הממשלה הלבנונית כדי להכניס את "הזרם הלאומי החופשי" בנהגתו של מישל עאוון - הידוע בתמיכתו בנסראללה. גנרל מישל עאוון, בן העדה הנוצרית, כרת ברית עם חיזבאללה, סוריה ואיראן. על כן, הוא נחשב בעיניהם מועמד נוח לכהן כנשיא לבנון במקומו של אמיל לאחוד, העתיד לסיים את כהונתו ב-2007.

אמיל לאחוד המרוני, שהחל את כהונתו ב-1998, לא הסתיר את זיקתו ההדוקה לסוריה ולחיזבאללה לאורך כל שנות כהונתו. לפיכך, סוריה וחיזבאללה מעונינות בנשיא פרו-סורי שיהא נוח להן כפי שהיה לאחוד. אך למשבר הנוכחי יש סיבות נוספות המראות בעליל כי לבנון ממשיכה להיות זירה למאבקי-כוח ויוקרה בידי סוריה, איראן, חיזבאללה ותומכיהם בלבנון.

יום לפני הודעת הפרישה של המפלגות השיעיות, האו"ם העביר לממשלת לבנון את הצעתו להקמת בית-דין בינלאומי שישפוט את המעורבים בתכנון ההתנקשות בראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, שנרצח בפברואר 2005. בדו"ח ביניים שפורסם לפני חודשים אחדים בנוגע לרצח אל-חרירי, הועלו חשדות נגד בכירים סוריים שלכאורה היו מעורבים בתכנון הרצח. הצעתו האחרונה של האו"ם להקים בית-דין שיכלול שופטים לבנוניים ובינלאומיים, החרידה את סוריה בשל האשמות שהוטחו לעברה מאז הרצח.

על-מנת להבין טוב יותר את הקשר הסורי למשבר הנוכחי בלבנון, יש צורך לשים לב לכתבה שהתפרסמה בספטמבר 2006 בעיתון הכווייתי אל-ראי אל-עאם. העיתון ידע לספר לקוראיו, כי ממשלת סוריה הכינה תוכנית בת שלושה שלבים להפלת ממשלת לבנון בעקבות תוצאותיה של המלחמה האחרונה שערערה את מעמדו של חיזבאללה. ואלה פרטי התוכנית כפי שמסרו המקורות הלבנונים המקורבים לעיתון:

א. החלשת הממשלה הלבנונית באמצעות הבלטת הפיצול הדתי והעדתי במדינה.
ב. הגברת הפופולריות של מישל עאוון על-ידי הטחת האשמות בממשלת סניורה על כך שהיא אינה טורחת לפעול למען שיקום לבנון לאחר המלחמה.
ג. ניצול התרעומת שתתעורר כלפי הממשלה כדי לערוך הפגנות רחבות-היקף נגד סניורה וחברי ממשלתו. מקורות לבנונים, שמסרו לעיתון את פרטי התוכנית, טענו כי סוריה מצפה שהפגנות אלה יגלשו לעימותים אלימים עם כוחות הביטחון, ובכך תתערער עוד יותר הלגיטימיות של ממשלת סניורה בעיני הלבנונים, וכך תיסלל הדרך בפני חיזבאללה להשתלט על לבנון.

חיזבאללה לאחר המלחמה
למרות מאמציו של חיזבאללה להציג את מלחמת לבנון השניה כניצחון היסטורי על ישראל, קשה עד מאוד לשכנע את הלבנוני הממוצע באמיתות הדבר לנוכח ממדי ההרס שנגרם ללבנון ולעדה השיעית. כמו כן, פריסתו של צבא לבנון בגבול עם ישראל, משמעותו שחיזבאללה איבד את מאחזיו הצבאיים בדרום-לבנון בשל העימות האחרון. על כן, המלחמה החלישה את מעמדו של חיזבאללה והגוש השיעי הנאמן לסוריה, ומאידך חיזקה את הגוש הליברלי הכולל את הסונים, את העדה הדרוזית ומרבית העדה הנוצרית. הגוש הליברלי מהווה רוב בפרלמנט הלבנוני, על כן יש ביכולתו לנהל מדיניות אנטי-סורית בניגוד לעמדותיו של הגוש השיעי. סירובו של הגוש הליברלי להרחיב את הממשלה ולכלול בה גורמים נוספים, נבע בשל החשש מהגדלת כוחם של נאמני סוריה בממשלה, ובכך להביא לשיתוקה הפוליטי.

בשל המצב החדש שנוצר עם התפטרותם של השרים השיעים, מנהיגי העדה השיעית קראו לקיים בחירות חדשות ולהקים ממשלה חדשה. לצד קריאה זו, נשלחו איומים מרומזים כלפי העדות האחרות בלבנון החוסמות את השתלטותה של העדה השיעית על לבנון. אחד מבכירי חיזבאללה הצהיר בעקבות המשבר כי "אנחנו יכולים לחולל הפיכה בלבנון ולהשתלט עליה, אולם איננו רוצים בכך".

חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, טען מול אלפים מתומכיו כי פרישתם של השרים השיעים ממשלת סניורה תביא לנפילתה, ולהקמתה של "ממשלה נקיה" יותר. יתרה מזאת, נסראללה אמר בפני נאמניו ש"אל להם לחשוש ממלחמת אזרחים חדשה בלבנון". הצהרה זו, מראה בעליל כי נסראללה החליט להמר פעם נוספת על גורלה של לבנון כפי שהתרחש בעת חטיפת 2 חיילי צה"ל ב-12 ביולי 2006 שגרמה לפריצתה של מלחמת לבנון השניה. נסראללה זקוק להישג פוליטי מרשים ככל האפשר על-מנת לשקם את תדמיתה של העדה השיעית, ולשקם את תדמיתו שניזוקה קשות בעקבות המלחמה, ובכך ליצור איזון פוליטי שישחק לטובתו - כפי שהיה לפני המלחמה. גם הגנרל עאוון תרם את חלקו למשבר בכך שהוא העניק ראיון לעיתון אל-נאהר הלבנוני, בו טען נגד ממשלת לבנון בכך שהיא "פועלת כמנהיגת מיליציה ולא מתנהלת כממשלה של כל הלבנונים".

התגובות להתפטרות השרים השיעים
היחלשותה של העדה השיעית בעקבות המלחמה, חיזקה את הגוש הליברלי וחיזקה את ממשלת סניורה, שכן היא זכתה לתמיכתן של מדינות ערביות סוניות, כמו סעודיה, מצרים וירדן, ולתמיכתן הבלתי-מסויגת של מדינות מערביות רבות.

בנו של רפיק אל-חרירי המנוח, סעד אל-חרירי - הנחשב למנהיג הגוש הליברלי בפרלמנט - תקף בחריפות את התנהגותם של השרים השיעים בטענה, שהתפטרותם היא תוכנית סורית-איראנית שנועדה לבצע הפיכה במדינה ולמנוע את הקמתו של בית-דין בינלאומי לחקירת רצח אביו.

ואליד ג'ונבלט, מנהיג העדה הדרוזית ובעל-ברית חשוב לסעד אל-חרירי ופואד סניורה, ביטא את עמדתו כלפי סוריה ואיראן ללא כחל וסרק. וכך הוא התבטא בנוגע למשבר הפוליטי: "לחיזבאללה יש את הנשיא אמיל לאחוד העומד לצידם. יש להם ברית עם האיראנים והסורים על חשבון עצמאותה של לבנון. יש להם כלי נשק ואף אחד לא מדבר על כך. ומעל הכל הם רוצים מאתנו שנתפטר וניכנע באופן מוחלט. אנחנו לעולם לא ניכנע".

המופתי של לבנון, השייח' ד"ר מוחמד עלי אל-ג'וזו, לא היסס להצהיר לנוכח המשבר שפקד את המדינה הלבנונית, ש"כולם עוד יגלו כי איראן מנסה להתערב בזירה הערבית כולה. (וכי) מדוע חלקם רוצים לגרור אותנו למלחמת-אחים עיוורת בהתאם לתוכנית העדתית שלהם?". המופתי אף הגדיר את התנהגותם של השרים השיעים כ"שוד פוליטי" וכ"מיעוט המנסה להשליט את מרותו על הרוב".

המשבר כתמרור אזהרה לבאות
אם ההימור של נסראללה וסוריה לא יצליח למוטט את ממשלת סניורה, הם לא יהססו לשתק את לבנון באמצעות הפגנות אלימות בביירות, שירתקו את הצבא הלבנוני כולו לעיר הבירה וסביבותיה. יתרה מזאת, סוריה תעודד את חיזבאללה ליזום פגיעות ספורדיות מדרום-לבנון נגד ישראל כדי לערער את יכולתה של ממשלת סניורה לשלוט במדינה. מצב זה יעמיד את ישראל בפני דילמה לא פשוטה, שכן לישראל יהיה קשה לפעול נגד חיזבאללה בשל נוכחותם של הכוחות הבינלאומיים שהתפרסו בלבנון בעקבות מלחמת לבנון השניה. על-פי מצב העניינים בלבנון, גורמי הערכה בישראל משערים שעימות נוסף בין ישראל לחיזבאללה וסוריה עלול להתרחש כבר בשנה הבאה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המשבר הפוליטי בלבנון". 16 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.

דויד גרוסמן כסימפטום לתרבות הכיכרות

לאחר שההתפעלות המוגזמת מנאומו של דויד גרוסמן - בעת עצרת הזיכרון לרצח רבין שנערכה בתל-אביב ב-4 נובמבר 2006 - שכחה מעט, ראוי לבחון היבטים אחדים בדבריו שקצת נעלמו מעיני התקשורת ולשאול שאלות אחדות שספק רב אם גם המאמר הזה יוכל לענות על כולן במלואן.

נאומו של גרוסמן הובא במלואו בתקשורת הישראלית – הן זו הכתובה והן זו האלקטרונית. דבריו של גרוסמן זכו לכבוד שכזה כנראה גם בשל נפילת בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה שפרצה ב-12 ביולי 2006 שהחלה ביוזמתו של חיזבאללה, וגם בשל יוקרתו של גרוסמן כאחד מסופריה המובחרים של מדינת-ישראל. בנאומו מול קהל של אלפים, גרוסמן אמר שנפילת בנו אינה מקנה לדבריו כל חסינות מביקורת ציבורית. אפשר שבאמירה זו גילה גרוסמן גדלות-נפש, אך האם גדלות-נפש זו היא אכן כנה ואמיתית?

צריך וחשוב לבחון את דבריו של גרוסמן מזווית מעט יותר ביקורתית: מיד לאחר הנאום של גרוסמן בעצרת לזכרו של רבין, פרסם אתר YNET את הנאום המלא. בכותרת-משנה, לאחת מהפסקאות החשובות בנאומו, נכתב כך: "אדוני ראש הממשלה, לא תוכל לפתור את דברי הערב". דהיינו, גרוסמן פנה ישירות לראש הממשלה במטרה שיתייחס לדבריו במלוא הרצינות מבלי לנפנפם מעליו כלאחר-יד. וכך נכתב בהמשך:

"מתי הייתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש, עתיד טוב יותר? מתי הוא יזם מהלך חברתי או תרבותי או ערכי? ולא רק הגיב, הגיב בתזזיתיות, למהלכים שכפו עליו אחרים? אדוני ראש הממשלה, אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגשות של זעם או נקם. חיכיתי די כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דברי הערב בכך שאין אדם נתפס בשעת צערו. ודאי שאני שרוי בצער, אבל יותר משאני כועס - כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה".

"האמן לי, הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלך לקום ולעשות מעשה. יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלסטינים לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדעה הכללית היתה שאין לנו פרטנר ואין לנו על מה לדבר איתם".

"רבין החליט לעשות מעשה מפני שאיבחן בתבונה רבה שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין, הרבה לפני רבים אחרים, שהחיים באקלים של אלימות, של כיבוש, של טרור, של חרדות וחוסר תקווה גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו. הדברים האלה נכונים גם היום. בחריפות רבה עוד יותר. עוד מעט נדבר על הפרטנר שיש או אין לנו. לפני כן נביט בעצמנו".

מעבר לשאלה האם גרוסמן הוא שראוי לעשות אנליזה של "המבט פנימה – בעצמנו", כדבריו, פיסקה זו חושפת בפנינו שוב כי דויד גרוסמן, המייצג לכאורה את השמאל הישראלי, חי בבועה דמיונית שהקשר שלה למציאות מקרי בהחלט - כאילו שום דבר לא קרה מאז הסכם אוסלו וכאילו מאומה לא התרחש מאז הנסיגה מעזה. עזבנו את עזה לפני למעלה משנה, ובמקום שהפלסטינים יעסקו ב"שיקום חייהם מהכיבוש המעיק", הם עסוקים בתכנונים רצחניים נגד ישראלים. אם מחירו של כדור רובה אחד עולה יותר מאשר ארגז ירקות בעזה, זאת הבחנה שגם גרוסמן צריך לשים לב אליה ולהסיק מכך מסקנות מתבקשות. אך, למה להעמיס על גרוסמן עיסוק בקטנות בשעה שנאומו הסב לו סיפוק רב בשל החשיפה התקשורתית שזכה לה – ולא בצדק.

אני מבקש להתעכב על ידיעה קטנה שהפיץ עיתון הארץ הקשורה לנאום. יומיים לאחר הנאום של גרוסמן, התראיין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בתוכניתו של יאיר לפיד המשודרת בערוץ 2. כשביקש לפיד את תגובתו של ראש הממשלה "לנאום התוכחה" של גרוסמן, ענה ראש הממשלה כי "גרוסמן ביקש ממני שלא להגיב לנאום" – במילים האלה פחות או יותר. דקות אחדות לאחר הדברים האלה, הופיעה ידיעה באתר האינטרנט של עיתון הארץ (במדור מבזקי חדשות, ב-6 בנובמבר) שנאמר בה כך: "רה'מ אולמרט אמר כי דויד גרוסמן ביקש ממנו שלא להגיב לנאומו בעצרת לזכר רבין".

במקום לבדוק את פשר הידיעה המוזרה הזאת שנמסרה מפי ראש הממשלה, בחרו אמצעי התקשורת לשתוק ולהחריש, שכן, כנראה התקשורת הישראלית התרגלה לכך שגם העימותים הפוליטיים ודברי התוכחה הפומביים הם מעט מזויפים ואולי אף מתואמים מראש. רוצים דוגמא לכך? בבקשה: כתבים אחדים הסוקרים את הנעשה בכנסת-ישראל יודעים לספר על שני חברי-כנסת הנמצאים בקשרים אישיים הדוקים אך הם מייצגים במפלגות יריבות. שניהם מתאמים ביניהם את דבריהם הקשים, זה כלפי זה, בכל עת שנדלקות מצלמות הטלוויזיה במטרה להיכנס לתודעה הציבורית. וזה לא המקרה היחיד.

אם גרוסמן פנה בנאומו בעצרת ישירות לראש-הממשלה, והכריז כי אולמרט לא יוכל "לפתור את דבריו סתם כך", ובנוסף לכך הוא ביקש שלא להעניק לו חסינות בשל אבלו הכבד על נפילת בנו, מדוע טרח "לבקש" מראש-הממשלה שלא להגיב לדברים שנאמרו בראש-חוצות? והסיבה לכך היא, שכנראה, אנחנו – כחברה – כבר לא מפחדים לזייף: לזייף תוכחה, לזייף רגשות, לזייף עימותים, לזייף התלהמות ולזייף כותרות כדי לקבל עוד קצת רייטינג לשם כבוד אישי, שאין לו ולא כלום עם אינטרס הציבורי. הכל נעשה רק לעיני המצלמות, וברגע שהן כבות, אנחנו מתאמים באופן נכלולי – כדברי גרוסמן – את המהלך הבא. נשיאים ו(אנשי) רוח – וגשם אין. מסתבר שהפוליטיקאי גילה הרבה יותר גדלות-נפש ממי שמתיימר להיות איש-רוח ובעל-מעמד המתיימר לעסוק בהטפה פוליטית וחברתית.

למרות מה שהתפרסם בעיתון הארץ בנוגע לדברי ראש הממשלה על נאומו של גרוסמן, העיתון פרסם, ב-10 בנובמבר 2006, כתבה נוספת על הנאום בשם: "אז גרוסמן אמר", שעסקה "בהתעלמותם" של הפוליטיקאים "מהנאום החשוב" של גרוסמן. גם בדברי הפרשנות של כתבי הארץ לסירובו של ראש הממשלה להתייחס לדברי גרוסמן, אינה מבהירה לגמרי את פשר הידיעה שהופיעה יומיים קודם לכן באתר העיתון, למרות שטוקבקים ערניים ניסו להסב את תשומת-הלב של העיתון לדברי ראש הממשלה.

בניגוד לדעתו של עיתון הארץ, לציבור הישראלי קשה עד מאוד לקנות עוד זיוף של כיכרות, ולכן אולי זאת הסיבה שישנה התעלמות מדבריו? אך יש משהו הרבה יותר עמוק מכך: הנאום של גרוסמן, מעבר לזה שהוא הפך את העצרת לעניין פוליטי צר, עסק בהזיה פוליטית שהקשר שלה למציאות העובדתית הוא מקרי בהחלט. על כן, להתעלמות הציבורית והפוליטית מדברי גרוסמן – למרות הניסיון המלאכותי של עיתון הארץ להחיותם – יש רקע ברור וגלוי לעין, שכן קשה למכור לישראלים את אותו סיפור שוב ושוב במחיר מופקע כל פעם מחדש. דהיינו, כל מה שצריך זה "להפגין רצון טוב מצד ישראל כלפי הפלסטינים וכלפי סוריה ואז הכל יסתדר". מרבית הציבור הישראלי מאס באמירות שכאלה בעיקר לאחר שנים של רצחנות ערבית כלפי מדינת ישראל ותושביה. את זה גרוסמן וחבריו עדיין לא השכילו להפנים, והם ממשיכים לעסוק בהזיה פוליטית שאין לה ולו כלום עם המציאות העובדתית. זו אותה הזיה פוליטית המתנגשת תדיר עם תוצאותיו של הסכם אוסלו, עם תוצאותיה של הנסיגה מעזה ועם הנסיבות בהן החלה מלחמת לבנון השניה ולתוצאותיה על כלל הציבור, וכן גם על המשך המאבק שלנו מול הסכנה האיראנית ובעלי-בריתה באזור. אם גרוסמן היה מסתמך על המציאות העובדתית, אז אולי הוא לא היה נופל לפח הדמגוגי ולפופוליזם הזול שכה אפיינו את נאומו בעצרת הזיכרון לרצח רבין.

תגובות נוספות לנאומו של גרוסמן ראו את מאמריהם של עו"ד בן-דרור ימיני וד"ר גדי טאוב.

==

מאת: ד"ר יוחרי סלע, "דויד גרוסמן כסימפטום לתרבות הכיכרות", 11 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.

Dr. Wafa Sultan – One Brave Voice in A Sea of Hostility

Dr. Wafa Sultan threatened since her famous confrontation on Al-Jazeera: “We have not seen a single Jew protest by killing people. Only the Muslims defend their beliefs like that”.

On February 21, a confrontation took place on Al-Jazeera television between Dr Wafa Sultan and Ibrahim Al-Khuli, a professor of Islamic Studies from Egypt. The confrontation was on a program called “In the Opposite Direction” which was moderated by Faisal Al-Kassem, a Syrian Muslim exile. Since that time, Dr Sultan has changed from a largely unknown woman into an international sensation for her sparkling fresh message about Islam, Islamic terrorism, and that Islamic preaching leads to brutality. Eloquent and incisive, Sultan expressed a message that many before her have tried in vain to convey. The simplicity of what she said and the vehemence of her arguments powerfully affected her viewers, no one it seemed remained indifferent to what she had to say.

Since MEMRI’s (Middle East Media Research Institute) website published her interview, hundreds of thousands more people have watched the confrontation and thousands of reactions have been posted across the Internet supporting what she says. In February 2006, her message was broadcast on Israel’s Channel 10 in a report by Zvi Yehezkeli, which brought her to the notice of the Israeli public and gained her widespread public exposure. Yediot Ahronot (a popular Israeli daily) recently announced that Dr Sultan had been invited to address the conference of the American Jewish Congress to be held in Tel Aviv. The New York Times wrote that the conference is scheduled for May 2006/ 2007 in Tel Aviv. When interviewed by the Times following her last interview, Dr Sultan said that she is writing a book about Islam which “is going to turn the Islamic world upside down”.

Dr Sultan, age 47, is a Syrian-born psychiatrist, who lives in Los Angeles with her family. She was born in the city of Baniyas in Syria on the Mediterranean about two hours drive away from Beirut, Lebanon. Her life changed when she was a medical student in Aleppo University at the end of the 1970s. At that time, groups affiliated with the “Muslim Brotherhood” were waging a brutal terrorist campaign against Hafez al Assad’s regime and the Alawite community. In one operation, a group of Islamic terrorists burst into the University of Aleppo and murdered Sultan’s professor right in front of her. She recalls how they shot hundreds of bullets into his body shouting “God is great”. Her life changed at that moment, explains Dr Sultan, and she needed to search for another god for herself and her family. Only in 1989 did she receive a visa for the United States for herself her husband and her two children. Since then, another child has been born.

Beside to working as a psychiatrist, she has begun to write short political articles on Annaqed (“The Critic”) a website, which has attracted Syrian ex-pats mostly from Phoenix, Arizona. One article on the subject of the Muslim Brotherhood caught the eye of the editor of Al-Jazeera who invited her for a televised confrontation with an Algerian cleric in June 2005. Her blistering arguments against Islamic education, which preaches violence, sent shockwaves through the Arabic press and other forums. Her interview was picked up by many websites and one of them wrote the following: “Who needs Superwoman when we’ve got an Arab-American called Wafa Sultan?” But it was only after the confrontation in February 2006 that she achieved global fame and her message became a sensation in both Muslim countries and the West.

In her last televised confrontation, Dr Sultan was condemned for being a heretic by Professor Ibrahim Al-Khuli, which gave the go ahead for a campaign of vilification and intimidation to the extent that several Syrian clerics have blasted her as a traitor to Islam. The main accusation is that she has caused more damage to Islam than the publication of the caricatures of Muhammad which sparked violent reactions in the Muslim world and the West.

But, what was it about her speech that prompted such an enthusiastic response on the one hand and drew down such fury and indignation from Muslim clerics on the other. One thing which angered the clerics was her comparison between the conduct of the Jews after the Holocaust and the behavior of Muslims today. As she argued in her clear ringing tones:
"The Jews have come from the tragedy and forced the world to respect them, with their knowledge, not with their terror; with their work, not with their crying and yelling. We have not seen a single Jew blow himself up in a German restaurant. We have not seen a single Jew destroy a church. We have not seen a single Jew protest by killing people. Only the Muslims defend their beliefs by burning down churches, killing people and destroying embassies. This path will not yield any results. The Muslims must ask themselves what they can do for humankind, before they demand that humankind respect them."

In an interview with the New York Times, Dr Sultan said that beside the tremendous support she has attracted there have also been many threats against her life. However, her main concern these days is for her family in Syria who are vulnerable to attacks because of her views, which were published in the Arabic media.

------

By: Dr. Yohai Sela, Omedia Magazine In English, November 2006.

http://omedia.org/Show_Article.asp?DynamicContentID=1895&MenuID=608&ThreadID=1014011

איסלאם באירופה - פרוייקט של אישה אחת

מאז הפיגועים במגדלי התאומים בניו-יורק ב-11 בספטמבר 2001, ולאחר סדרת הפיגועים באירופה שנעשו בידי טרוריסטים מוסלמים, אנשים רבים בארה"ב ובאירופה הגיעו למסקנה שהגיע השעה לקום ולעשות מעשה כדי להזהיר את הציבור מהאיסלאם הרדיקלי ומהשלכותיו על החברה המערבית והערבית גם יחד. אחדים מהם הגיעו ממדינות מוסלמיות, על כן דבריהם זכו לפרסום ולהתייחסות רצינית בשל היכרותם האינטימית עם החברה המוסלמית - על שלל הניואנסים הקיימים בה. במהלך השנה האחרונה, אחדים מהם זכו לסיקור נרחב באתר "אומדיה" בשל פעילותם האינטלקטואלית, הפוליטית והתקשורתית.

פעילותם בקרב המדינות שבהן הם חיו, הביאה להתעניינות ציבורית רחבה ואף העלתה את המודעות לתופעות חברתיות הקיימות בקהילות מוסלמיות באירופה, בארה"ב ובמדינות דמוקרטיות נוספות. כתוצאה מכך, גם אזרחים מן השורה – שמעולם לא היתה להם נגיעה לאיסלאם – החלו להתעניין בתחום ולפעול בדרכים שונות כדי להביא לידיעת הציבור את ההשלכות התרבותיות, הפוליטיות והחברתיות על החברה הדמוקרטית. כך למשל, אזרחים פרטיים הקימו אתרי אינטרנט או פתחו בלוגים כדי להביע את דעתם או להביא ידיעות הנוגעות ליחסי הקהילה המוסלמית עם האוכלוסייה המקומית.

אחד מהבלוגים המעניינים בתחום נקרא "Islam In Europe" המביא ידיעות ודעות הנוגעות לקהילה המוסלמית באירופה ובמערב, עם שימת-דגש על בלגיה והולנד. דרך אתר זה, נודע לי על שני ילדים הולנדים השוהים בשגרירות הולנד בסוריה כבר חודשים אחדים, בשל סירובו של האב לאפשר להם לצאת להולנד ולהתגורר עם אמם ההולנדית. פרשה זו מעיבה על יחסי שתי המדינות, וביטוי לכך ניתן מפי שר-החוץ ההולנדי בעת ביקורו בסוריה לפני שבועות אחדים.

בעקבות המאמר שהתפרסם באתר "אומדיה" על פאדימה סהינדל שנרצחה בידי אביה, פניתי לעורכת הבלוג – Esther - כדי לקבל ממנה את התרשמותה על התחושות באירופה בקשר לקהילה מוסלמית המתגוררת ביבשת, ומה היו מניעיה לפתוח בלוג העוסק בתחום. בדומה לראיון שנערך עם יאסר צאדק מסוריה, גם ראיון זה נעשה באמצעות הדואר-האלקטרוני.

שלום אסתר. איך היית רוצה שאני אציג אותך בפני הקורא הישראלי?
"אני בת שלושים פלוס. עובדת בחברת מחשבים ומתגוררת באחת ממדינות אירופה".

זה כל מה שאת מוכנה לספר על עצמך?
"אני מעדיפה לא לחשוף פרטים מעבר לכך. לא מדובר בחשש כלשהו, אלא מהרצון לשמור על פרטיותי".

מה בעצם הניע אותך לערוך בלוג העוסק באיסלאם באירופה?
"הרצון הבסיסי נבע מהתעניינותי בנושא. אירופה אוהבת להטיף ליהודים ולישראל איך עליהם להתייחס למיעוט הערבי-מוסלמי החי בקרבם. אולם לאירופה עצמה יש בעיות עם המיעוט הערבי החי בתחומה. מעניין אותי לראות כיצד הם עצמם מתייחסים לבעיות העולות מהמיעוט ערבי. ברוב מדינות אירופה המיעוט הערבי-מוסלמי קטן בהרבה מאשר ישראל, אולם מבחינות מסוימות המצב באירופה קשה יותר. האזורים בהם מתגוררים המוסלמים הם אזורים שהיו אך לפני דורות אחדים אזורים אתניים מקומיים. לא מדובר ב"כפר ערבי" טיפוסי שניתן להבין מדוע כל השלטים בערבית. כולם מדברים כאן ערבית, ומתנהגים כאילו הם מעולם לא עזבו את מרוקו או את פקיסטן".

"בנוסף לכך, תופעת נישואי התערובת הרבה יותר מקובלת כאן, למרות שהמשפחה האירופאית לא תמיד מקבלת בהבנה נישואים כאלה - במיוחד כאשר מדובר בהתאסלמותו של בן הזוג. אולם הנוצרים אינם רואים את דתם כשרויה בסכנה, ומי שמתחתן עם מישהו מחוץ למסגרת הנוצרית אינו נתפס כמישהו שפוגע בכל הקהילה הנוצרית. בנוסף, האירופאים לא מודעים לכך שיש מוסלמים הרואים אותם כמטרד שיש לסלקו. אני רוצה לתת לך דוגמא: בית-משפט בהולנד שיחרר בשנה האחרונה טרוריסט מוסלמי מכיוון שלדעת השופטים הוא לא הגיע לרמת ביצוע נאותה ולכן הוא לא היווה סכנה. מבחינתם, אם הוא קנה חומר-נפץ ולא הרכיב אותו כראוי, אין להאשים אותו בטרור. מקרה דומה היה בגרמניה: לבנונים הטמינו פצצות שלא התפוצצו. כולם שיערו שמדובר בפעולה בעקבות המלחמה שניהלה ישראל בארגון חיזבאללה (יולי-אוגוסט 2006, י"ס). אולם כאשר תפסו את המחבלים, עלה בחקירתם שהעילה למעשה היתה איורי מוחמד - שפורסמו בשנה שעברה - והריגתו של אחד ממנהיגי ארגוני הטרור בעיראק. האירופאים חוששים מאוד מלדרוש יותר מדי. הם מאמינים בחירויות-הפרט, ובכללה גם בחופש לאמונה אישית. הם זוכרים היטב את התקופה שבה אנשים נרדפו ביבשת בשל דתם, והם חוששים מלחזור על אותן טעויות. מעבר לעניין שלי בנושא, הבלוג הוא דרך טובה לעקוב אחרי החדשות ולשמור ידיעות של מה שקורה. זה מאוד שימושי בדיונים בנושא".

אני מבחין בתופעה, שהולכת ומתרחבת, של בלוגרים העוסקים בתחום. האם את בקשר עם אחדים מהם?
"אני בקשר עם עוד בלוגרים, לפעמים ישירות ולפעמים באמצעות דיונים בבלוגים אחרים. לגבי פגישות: מעבר לרצון שלי לשמור על אלמוניות, יש בעיה טכנית בכך שהבלוגרים חיים במקומות שונים בכל רחבי יבשת אירופה ואמריקה".

האם את מקבלת תגובות מקוראים גם באמצעות הדואר-אלקטרוני?
"כן. גם דרך הדואר-אלקטרוני וגם דרך מערכת הבלוג. אני נהנית לקרוא תגובות של קוראים. פעמים רבות הם מעוררים את מחשבתי".

האם את יכולה לתאר את מצב היחסים בין האירופאים למוסלמים: האם זה מעורר את דאגתם של רוב האירופאים? או, שרובם די אדישים למה שמתרחש.
"מאוד קשה לענות על שאלה כה רחבה - אירופה היא יבשת גדולה. אני יכולה להביע רק את דעתי בעניין: הבעיה העיקרית היא שהם כל כך חוששים לפגוע, ובשל כך הם עצמם נפגעים. אני רוצה לתת לך דוגמא אופיינית: במאמר שנכתב על מוסלמים מפי פרופ' בשבדיה נאמר, ש'לכל קהילה בעולם יש זכות קיום'. הבעיה היא שהדוגמאות שהובאו במאמר היו של קהילות 'ילידים' ברחבי-העולם. אם לבסקים לא יתנו לבטא את תרבותם ולשונם, הם יעלמו. אם למאורים לא יתנו לבטא את תרבותם ולשונם, גם הם ייעלמו. אך, אם למוסלמים בשבדיה לא יתנו לבטא את תרבותם ולשונם, שום דבר לא יקרה. המוסלמים בשבדיה עדיין לא יצרו קהילה נפרדת מארצות המוצא שלהם. אם ניקח צעד אחד קדימה בהיבט הזה, אזי לשבדים יש רק מדינה אחת ושפה אחת, ואם הם יוותרו עליה לטובת רב-תרבותיות לא יהיו עוד שבדים בעולם".

"אותו מאמר גם דן בשאלה, איך אפשר להרחיב את חופש הדת על מנת לכלול את מה שנחשב 'דת' אצל המוסלמים. אולם, לדעתי, נקודת-המוצא חייבת להיות שונה: במהות, לא מדובר על חופש לעשות כל מה שרוצים מבחינה דתית, אלא בחופש להאמין במה שרוצים, ולפעול על-פי אותה אמונה באופן אישי. ברגע שאמונה זו משפיעה על אחרים, אי-אפשר לטעון לחופש-דת בסיסי ולהכיל את כל מה שרוצים על אותו עיקרון של 'חופש-דתי'. אני רוצה לתת דוגמא כדי להבהיר את הנקודה: בארה"ב היתה תביעה משפטית של הסיקים כדי שילדיהם יורשו להגיע עם סכינים מסורתיות לביה"ס על-פי מנהגי דתם. התביעה נדחתה - ובצדק. אם מדובר על פריט לבוש שלא מפריע לאף אחד, אין סיבה למנוע זאת. אולם ברגע שמדובר במשהו שמעבר – דבר המהווה סכנה, תמיכה באלימות, מניעת יכולת תפקודית וכו' - אין סיבה לקבל זאת על-פי העיקרון של חופש-דת".

האם המצב החדש הזה מעורר את דאגתך? שאלתי נוגעת בעיקר למקום מגורייך.
"הדבר בוודאי שמעורר את דאגתי. אני רוצה להדגיש שיבשת אסלאמית נוספת מהווה איום גם על היהודים המתגוררים כאן. וכן, לדעתי, גם על שאר יהודי העולם, כפי שהוא מהווה איום על העולם הליברלי-הדמוקרטי בכללותו. היהודים, לדעתי, נפגעים גם מהנוצרים וגם והמוסלמים".

"זה לא נחשב 'פוליטקלי-קורקט' לדבר רעה על מוסלמים ושאר המיעוטים. אבל עקב התקינות-הפוליטית הזאת, נוצר מצב מאוד מסוכן. מיטשטשת האבחנה בין מה שבאמת מסוכן לחברה, ולבין מה שאינו מסכן אותה. עקב חוסר האבחנה הזאת, כאשר יגיע הזמן שבו לאירופאים ימאס מהטרור ומהדרישות המוסלמיות, וכאשר הם יבינו שאין הם חייבים להתקפל בשביל כל מהגר שמגיע לארצם, הם יגיבו בצורה שלא מבחינה בין מי שבאמת מהווה איום על אורח חייהם ובין מי שלא – וכאן לדעתי טמונה הסכנה".

"התקינות-הפוליטית אילצה את האירופאים לפתח שפת-קוד על-מנת לדבר על מוסלמים. לדוגמא: באנגליה קוראים למוסלמים 'אסייתים', או מתייחסים אליהם כ'מהגרים' למרות שמדובר כבר על הדור השני או השלישי שנולד במדינה. מי שמתמצא בשפת התקשורת המקומית, יבין שלא מדובר בתאילנדים".

"כמובן שיש גם אירופאים שמודאגים מהמצב הנוכחי. כל פעילות טרור נוספת מעוררת אותם לסכנה הרובצת לפתחם. במספר מדינות, כמו אנגליה, נורבגיה, בלגיה, הולנד ודנמרק, גילו בשנים האחרונות תאי טרור בהם היו חברים גם מוסלמים שנולדו באותן מדינות ובמספר מקרים היו גם כאלה מילידי המדינה שהתאסלמו".

"הבעיה היא שבאיזשהו מקום, לדעתי, כבר מאוחר מדי. אחת מחברותי ניסחה זאת כך בנוגע לבלגיה: אם המוסלמים ישתלטו על המדינה, בלגיה הפסידה. אבל אם יקומו חלק מהבלגים ויגרשו את המוסלמים, הם יעוררו שנאה נגד הזר ויגררו את המדינה למלחמת אחים, אז גם כך בלגיה הפסידה. זהו המאפיין של האירופאי הממוצע – פוחד מהסכנה האסלאמית אך גם פוחד מחזרה לימים חשוכים של שנאה".

"אגב, כאשר מדברים על הגירה לאירופה, חייבים להדגיש שרשמית רוב מדינות אירופה המערבית כבר אינן מאפשרות הגירה חופשית. על-מנת להגר יש צורך להראות שיש לך מקצוע נחוץ והדבר כלל אינו קל. אולם, אירופה עדיין מאפשרת איחוד משפחות. אצל המהגרים המוסלמים - בני הדור השני ואפילו בני הדור השלישי - מאוד מקובל להביא את הבן-הזוג מארץ המוצא. יש מדינות שמקשות על נישואים כאלה, אך קשה לאכוף זאת עקב חוקי האיחוד האירופאי".

"לדוגמא, הולנדי שרוצה להביא בת זוג ממדינה מחוץ לאירופה חייב לעמוד בדרישות גיל ושכר מינימליות. בבלגיה, דרישות הגיל והשכר נמוכות יותר, ולכן קל יותר לייבא לשם בני-זוג. כך נוצר ה'נתיב הבלגי' לכניסת מהגרים לתוך אירופה. הולנדי שרוצה להתחתן עם מרוקאית, יכול לעבור לבלגיה, להביא לשם את בת-זוגו בעזרת החוקים הבלגים הנוגעים לאיחוד משפחות. ולאחר 6 חודשים, לחזור להולנד יחד עם בת-זוגו - שהרי יש מעבר חופשי בין המדינות. כיום גם דנמרק מקשה על הגירה כזו, ואני מבינה שגם בארצות סקנדינביה נוצרו 'דרכים עוקפות' לכניסת מהגרים באמצעות נישואים".

מאחר ונגעת בנקודה היהודית, אני רוצה לשאול מהי, לדעתך, ההשפעה של האיסלאם הקיצוני על היהודים באירופה?
"ברמה הבסיסית ביותר, לדעתי היהודים סובלים יותר מאנטישמיות. לא מדובר רק באיסלאם הקיצוני. האיסלאם, באופן מובנה, דוחה דתות אחרות. כך למשל, בצרפת היתה הוראה מהרב הראשי שיהודים לא ילכו עם כיפה על מנת לא למשוך תשומת-לב. או למשל, ניסיון התקיפה על בית-הכנסת באוסלו לפני שבועות אחדים. לדעתי, הסכנה מהמוסלמים גדולה בהרבה מהסכנה של הימין הקיצוני - שהרי הימין הקיצוני נחשב מוקצה מחמת מיאוס ברוב מדינות אירופה, ובמקומות רבים זה אף בלתי-חוקי לקרא קריאות אנטישמיות. האיסלאם, לעומת זאת, חוקי. האירופאים אפילו מבינים ללבם של המוסלמים והם מתרצים את שנאתם כלפי היהודים בשל הסכסוך הערבי-ישראלי. במקרים מסויימים, אירופה משלימה עם האלימות של המוסלמים כלפי יהודים בעקבות 'ההבנה' הזו. תראה למשל את הלינק הזה, שיבהיר על מה מדובר. הדוגמא הבולטת ביותר להשפעה של האיסלאם הקיצוני על יהודים היא - צרפת. היהודים בורחים ממנה, וזה לא מקרי שזוהי המדינה עם אחוז המוסלמים הגבוה ביותר באירופה המערבית, כנראה קרוב ל-10% מכלל האוכלוסייה".

"אך מצד שני, היהודים סובלים משנאת-הזר כמו המוסלמים. האירופאי הממוצע אינו יכול להבחין בין היהודים שהם חלק מהותי מהתרבות האירופאית השורשית, לבין המוסלמים שבאו בעשורים האחרונים ודורשים כיום מאירופה שתשנה את עצמה בשבילם - בעיקר מכיוון שזה נחשב גזעני לבטא דעה כזאת. מכאן, שתופעת שנאת-הזרים הכללית גדלה מיום ליום, והיהודים מוצאים את עצמם באמצע, בין הנוצרים לבין המוסלמים. בלוגר אחד הגדיר את היהודים כציפור-השיר במכרה הפחם, המסמנת לכורים שמשהו אינו כשורה".

האם, לדעתך, יש שיתוף פעולה בין הימין והשמאל הקיצוני באירופה לבין ארגונים אסלאמיים על-בסיס אנטישמי?
"כן. לדוגמא: לאחרונה שיצא לאור בצרפת ספר אנטישמי שקיבל עידוד מארגונים אסלאמיים. אך, לדעתי, מדובר בפעולה שתפגע בסופו של דבר באינטרסים שלהם עצמם. שים לב שמחבר הספר נחשב לתומך גם בימין-הקיצוני וגם בשמאל-הקיצוני. זהו בדיוק המקום בו נפגשות שתי הקבוצות האלה. אולם, בדרך-כלל הארגונים האסלאמיים משתפים פעולה עם ארגונים ומפלגות מהשמאל. יש מאמרים מאוד מעניינים הדנים בשאלה 'מדוע השמאל משתף פעולה עם האיסלאם', שהרי לכאורה מדובר בדבר והיפוכו. האיסלאם הנו דת טוטליטרית המדכאת נשים ומיעוטים ומטפחת אפליה כלפי לא-מוסלמים. ואילו השמאל מאמין בשוויון בין בני-האדם. וכך, אנחנו מגיעים למצבים מגוחכים כמו למשל, בשבדיה: תנועות פמיניסטיות-מיליטנטיות תומכות במתן זכויות דתיות למוסלמים, דבר הפוגע ישירות בנשים. אולם ההיסטוריה מראה שלשמאל-הקיצוני אין בעיה לתמוך באיסלאם הרדיקלי – כפי שקורה בעניינים הקושרים למזרח-התיכון. אך, לעיתים יש שיתוף-פעולה לא מודע. למשל, פמיניסטיות בשבדיה רוצות להרחיב את מוסד הנישואים ולכלול בו כל מספר של נשים וגברים. אולם, הן אינן מבינות שזה יכול לשמש את המוסלמים כבסיס להכרה במשפחה הפוליגמית, ופגיעה מתמשכת במעמד הנשים, הירוד ממילא".

בשמי ובשם הקוראים אני רוצה להודות לך על התשובות המעניינות והמפורטות.
"גם אני רוצה להודות לך על ההתעניינות. אני אשמח לקבל תגובות מהקוראים בבלוג שלי".
=====
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "איסלאם באירופה - פרוייקט של אישה אחת", 27 באוקטובר 2006, The Mideast Forum.

דרישת שלום - מדמשק

בדומה למקומות אחרים ברחבי-העולם, תופעת הבלוגרים מאפשרת לתושבי העולם-הערבי להביע את דעותיהם הפרטיות ואף לחשוף במידה כזו או אחרת את חייהם הפרטיים. הפשטות בה ניתן לנהל בלוג ואף לעצב אותו על-פי כשרונו של הבלוגר, יצרה קהילה תוססת, מעניינת ולעיתים גם מפתיעה ומסקרנת. כך למשל, ניתן לקרוא את שיריהן או את דעותיהן הפוליטיות של נערות צעירות מאיראן ומסוריה, או את הגיגיהם של קופטים במצרים, או למשל הודעות התומכות בשחרור אסירים פוליטיים שנעצרו לאחרונה בסוריה. ישנם בלוגים המושכים קוראים רבים והם מהווים מוקד של דיונים ערניים, אך רובם מסתפקים בקהל קטן של עשרות אנשים בחודש. בלוגים רבים הם אנטי-ישראלים כשם שיש בלוגים שהם פרו-ישראלים הסוקרים את הנעשה בישראל מזוויות שונות ומגוונות ככל האפשר. לאחרונה, מתפתחת קהילה גדולה של בלוגרים העוסקת בתופעת האיסלאם באירופה מזווית ביקורתית, אך על כך במאמר הבא.

על-פי הערכות שונות, ישנם למעלה מאלפיים בלוגרים בסוריה שכותבים באופן קבוע, פחות או יותר - רובם כותבים בשפה הערבית. בדרך כלל מספיקות שניות אחדות כדי לדעת אם הבלוג שווה בדיקה מעט יותר מעמיקה - בהתאם לסקרנות האישית של כל אחד ואחד. כך היה כשנתקלתי בהודעה שנכתבה בשפה האנגלית בידי בלוגר שקרא לממשלת סוריה לשחרר את כל האסירים הפוליטיים הכלואים במדינה. לאחר בדיקה קצרה, התברר שהכותב מופיע בשמו המלא וכי הוא סורי המתגורר בדמשק. החלטתי לשלוח לו דואר-אלקטרוני ובו שאלה קצרה: האם הוא מוכן להתראיין למגזין ישראלי בשפה העברית המופיע באינטרנט. לאחר אימות פרטים הדדי – עד כמה שהדבר היה אפשרי בתנאים הקיימים – הוא נענה לבקשה. אך ראשית, כמה פרטים מקדימים להשלמת התמונה.

יאסר צאדק, בן 24, ילד סוריה, מתגורר דמשק והוא לומד הנדסת-תקשורת, שנה רביעית, באוניברסיטה המקומית הנחשבת לאחת מהאוניברסיטאות הטובות והיוקרתיות בסוריה. בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, הוקם לראשונה באוניברסיטה זו מרכז מחשבים, שהיווה נקודת-ציון לכניסתה של סוריה לעידן הממוחשב. בסוף שנות ה-90 כשהאינטרנט החל לחדור לעולם-הערבי, הנשיא חאפז אל-אסד המנוח התנגד להכנסת אינטרנט באורח-חופשי למדינה זו. על כן בנו, בשאר אל-אסד, שכיהן כיו"ר אגודת האינטרנט בסוריה, הקים את האתר הרשמי של אוניברסיטת דמשק על שרת (Server) בארה"ב. לאחר שבשאר אל-אסד החל לכהן באופן רשמי כנשיא סוריה ביולי 2000, הוא חיבר את סוריה לאינטרנט באופן-רשמי, וכן הותר לאזרחי סוריה להשתמש בטלפונים סלולריים ובכרטיסי אשראי.

אזרחי סוריה מודעים היטב לבידודה הבינלאומי של ארצם, על כן האינטרנט מהווה לדידם כלי באמצעותו הם יכולים להציץ מעבר לארצם, או להציג את פניה האחרות של סוריה בפני הקוראים במערב. בשנתיים האחרונות, האינטרנט מהווה כלי יעיל בידי ארגוני אופוזיציה סוריים להפיץ את דבריהם לקהל-הרחב בתוך סוריה עצמה ומחוצה לה. כשם שהמשטר הסורי מנצל את האינטרנט להפצת דברי תעמולה המשרתים את מדיניותו, כך גם ארגונים אסלאמיים ותנועות פוליטיות חילוניות מפיצים את דבריהם באמצעות "הצפה" של דואר-אלקטרוני לנמענים רבים ככל האפשר. זאת ועוד, לפני שנים אחדות הודיעו אנשי אופוזיציה סוריים המתגוררים באירופה, שהם קיבלו בדוא"ל איומים על חייהם בשל פעילותם הפוליטית נגד המשטר הנוכחי בסוריה. לטענתם, ההודעות המאיימות האלה נשלחו בידי שירותי-המודיעין של סוריה.

צאדק שולט היטב באנגלית, הוא מגדיר את עצמו חילוני, דהיינו לא מוסלמי ולא נוצרי והוא סירב להסגיר ולוּ ברמז את מוצאו הדתי. ישנם 15 דברים שהוא אוהב לעשות, כמו לגלוש במחשב הנייד שלו ו"להתלונן על אורח-החיים בסוריה". הוא חובב רדיו מוסמך ואות הקריאה הבינלאומי שלו הוא: YK1BN. הוא חבר פעיל באגודת חובבי הרדיו של סוריה, ולעיתים הוא משתף את הקוראים בהתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות שמטרתן לקדם את התחום בסוריה. כך למשל, לאחר מאמצים רבים החל הפרוייקט להצבת תחנת ממסר לוויינית שתעמוד לרשותם של חובבי הרדיו במדינה. ישנם דברים אחדים המטרידים את צאדק, למשל תופעת ניתוחי הפלסטיק בקרב שחקנים וזמרים ברחבי-העולם.

אחד מהדברים "המוזרים" בבלוג של צאדק (המעלה חשד של חוסר-אמינות) הוא הלינק לאתרה של נוני דרוויש שהקימה את הארגון "ערבים למען ישראל". נוני היא בתו של גנרל מוסטפה חאפז שחוסל ביד המודיעין הישראלי ב-1956 בשל פעילותו נגד ישראל שהתבטאה בהחדרת אנשי "פדאיון" למטרות רצח, חבלה והשגת מודיעין. אך, נניח בצד את החשד הקטן הזה וניתן לדברים לדבר בעד עצמם. צריך לשים לב שלמרות דבריו הנעימים לאוזן הישראלית, צאדק אינו חורג לגמרי מהקו-הרשמי של סוריה, כפי שזה בא לידי ביטוי בתקשורת הממסדית. במילים אחרות, ככה סוריה רוצה להציג את פניה לעולם-הרחב:

- שלום יאסר, איך היית רוצה שאני אציג אותך בפני הקורא הישראלי?
- "ראשית, אני רוצה להגיד לך שקראתי את מאמרך על סוריה (שהתפרסם באנגלית, י.ס.), ואינני מסכים עם כל מה שכתבת. אני מאמין שקשר בין ערבים לישראלים הוא חיוני כדי להפיג דעות מוטעות. אני מקדם בברכה כל ישראלי שיוצר איתי קשר, ולכן אני מנסה להגיע לכמה שיותר ישראלים ככל יכולתי. הבלוג מעניק לי הזדמנות טובה לעשות כן. ולשאלתך, השם המלא שלי הוא יאסר צאדק, אני סטודנט שנה רביעית באוניברסיטת דמשק, אני חילוני ואני בעד חילוניות במדינתי. בנוגע לדעותי הפוליטיות: אני אדם ליברלי שמאמין בדמוקרטיה ובחופש הביטוי".

- מה היתה הסיבה העיקרית שפתחת בלוג בשמך?
- "פתחתי בלוג משום שזאת דרך טובה להביע את דעותי באופן-חופשי ולשתף בהן גם אנשים אחרים. כמו כן, רציתי להציג תדמית טובה יותר של סוריה, שונה ממה שאתה מקבל בדרך-כלל. יתרה מזאת, רציתי להיות הד של שינוי ולהציג זאת לעולם, וכן להגיד שיש סורים רבים המתנגדים לטרור ודוגלים בערכים ליברליים".

- האם אתה מקבל תגובות מקוראים גם בדואר-אלקטרוני?
- "פעם קיבלתי דוא"ל מאמריקאי שהחמיא לי ואף הפציר בי לא להמעיט בערכו של הבלוג. אני מקווה שלבלוג שלי יש השפעה חיובית שיכולה לשנות את דרך החשיבה של האנשים בנוגע לסוריה. כמו כן, הכתיבה שלי תורמת להתפתחות "הבלוגוספירה" בסוריה. אני רואה את עצמי כגשר, משום שבכתיבתי אני תמיד לוקח בחשבון את הקוראים בעולם-הרחב. גם קיבלתי דוא"ל מתחנת טלוויזיה אירופאית העוסקת בהפקת סרטי-מסע תיעודיים. הודות לבלוג, אני יכול ללמוד על ישראל ועל אורח-החיים בישראל. יצא לי להכיר הרבה בלוגרים ישראלים ויש לי רושם טוב על ישראלים באופן-כללי. אפילו קיבלתי דוא"ל מישראלי שהודה לי על שכתבתי תגובה בבלוג שלו. האמנתי בעבר, ואני עדיין מאמין שלישראל יש זכות קיום היסטורית שאינה ניתנת לערעור כמו לכל מדינה אחרת באזור. אני חושב שלמזרח-התיכון יש פוטנציאל אדיר היכול לשמש דוגמא לשלום ופריחה, ואני מקווה שנוכל להגשים זאת באזור שלנו".

- אני מעוניין לדעת, ברשותך, מה דעתך על המלחמה האחרונה, ואיזו השפעה, אם בכלל, יש לתוצאותיה על סוריה עצמה? האם ניתן לזהות שינוי כלשהו באווירה השוררת כיום בסוריה?
- "אני חושב שכעת הגבול הצפוני של ישראל בטוח יותר כתוצאה מהמלחמה. אנחנו רואים את צבא לבנון נערך בדרום-לבנון, וכן את כוחות יוניפי"ל מפקחים על הגבול. בכל אופן, אני חושב שהמחיר (של המלחמה, י.ס.) היה גבוה מידי ללבנונים וגם לישראלים. אני מבין שלישראל יש את הזכות להגנה עצמית, אך תרשה לי לשאול אותך: מדוע ישראל אף פעם איננה פונה למועצת-הביטחון? ניתן להתלונן בפני מועצת-הביטחון ולבקש מהקהילה הבינלאומית לפעול כדי לעצור את חיזבאללה. ככלות הכל, ישראל תקפה את סוריה בעין אל-סאחב, (מטוסי חיל-האוויר תקפו את אחד ממחנות-האימונים של הג'יהאד האסלאמי בסוריה באוקטובר 2003, בעקבות הפיגוע הרצחני במסעדת "מקסים" בחיפה שבעקבותיו נהרגו 21 ישראלים, י.ס.), וסוריה לא הגיבה בכזאת אגרסיביות כפי שראינו איך ישראל הגיבה בלבנון. אתה כמובן יכול להגיד לי שישראל חיכתה בסבלנות ליישום החלטת 1559 של מועצת-הביטחון, שדנה בפירוקו של חיזבאללה, ומאומה לא קרה. אז הייתי אומר לך, שלמרות שניהלתם מלחמה הרסנית נגד לבנון, לא הצלחתם לפרק את חיזבאללה מנשקו או להרוס אותו. למעשה, יש שיגידו שחיזקתם אותו עוד יותר, והנחלתם טינה וכעס בלבנונים שהם האנשים הכי ליברליים והכי מערביים בעולם-הערבי. סוריה נסוגה מלבנון על-פי החלטת 1559, אז למה שלא תיסוגו מרמת-הגולן כדי להוציא-לפועל את החלטות האו"ם הרבות הנוגעות לסכסוך הערבי-ישראלי? אני חושב שישראל צריכה לזנוח את העיקרון של הפחדה ואיומים כלפי שכנותיה, ולהתחיל לחשוב על השתלבותה באזור ולפעול בו כצד קונסטרוקטיבי".

- אני צופה בטלוויזיה הסורית, ואני יכול להבחין בקו מאוד תוקפני כלפי ישראל, הרבה יותר מבעבר. האם גם אתה חושב כך?
- "אתה טוען שהתעמולה והרטוריקה נוקשה יותר מבעבר?..., אך, אתה חייב להבין שסוריה ולבנון, למרות שיש ביניהן בעיות, הן מדינות הקשורות האחת לשניה מבחינה דמוגרפית והיסטורית, כך שאתה יכול להבין את הכעס הסורי על המלחמה בלבנון. כמובן שאני נגד חיזבאללה והחמאס, ואני מחשיב אותם כארגוני טרור, ואני אפילו מתרעם על כך שהמשטר שלנו תומך בהם. מספר האנשים המתנגד להם בסוריה עולה מיום ליום, אך מעשיכם הערימו עלינו קשיים רבים יותר, לאחר שפתחתם במלחמה הזו בלבנון. בנוגע לסיכויי השלום בין ישראל לסוריה: כמובן שאני בעד שלום בין סוריה לישראל, ואני חושב שהוא לא יהיה "שלום קר". סוריה הכריזה שהאופציה האסטרטגית שלה היא שלום - מאז שנערכה ועידת מדריד (דצמבר 1991, י.ס.). לאחר שקריאתנו לחדש את המשא-ומתן עם ישראל נדחתה על-הסף פעמים אחדות, אז אם יש לך אדמה כבושה, אני מצפה ממך לנסות לשחרר אותה, כפי שכל מדינה גאה בעולם היתה נוהגת לעשות. אתה היית משתמש בכל אמצעי כדי לשחרר את אדמתך. רמת-הגולן היא חלק אינטגרלי של סוריה, וזאת עובדה שאף אחד אינו יכול להתעלם ממנה. לכן אני מפציר בישראלים לפעול למען השלום ולנהל שיחות-שלום כדרך היחידה לפתרון הסכסוך במזרח-התיכון".

עד כאן הראיון עם יאסר צאדק, וכן הצצה קלה לעבר סוריה מזווית מעט שונה. אני משאיר לקוראים להסיק בעצמם את המסקנות מתוכן הדברים, ללא כל פרשנות נוספת.
---
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דרישת שלום – מדמשק", 17 באוקטובר 2006, The Mideast Forum.

כשאסד מדבר על "שלום" ומאיים במלחמה

בשבועות האחרונים העניק נשיא סוריה, ד"ר בשאר אל-אסד, ראיונות אחדים לתקשורת הערבית והמערבית שעוררו גלים של תגובות – בעיקר בצד הישראלי. בראיונות אלה, הנשיא הסורי שם דגש על רצונו במשא-ומתן לשלום עם ישראל, אך בה בעת הצהיר כי ארצו מוכנה לכל תרחיש צבאי אלים בין ארצו לבין מדינת-ישראל. לעיתון כווייתי הצהיר אסד לאחרונה, כי "סוריה מבינה שישראל זנחה את תהליך השלום, במיוחד מאז עליית ממשלת שרון. (וכי) הממשל האמריקאי חיזק את ההנחה הזו, באומרו כי לא נראה שלום בעתיד הנראה לעין. לכן, טבעי הוא שאם לא יהיה שלום, אולי תבוא מלחמה. משום כך, התחלנו להתכונן במסגרת היכולות שלנו".

זאת ועוד, בראיון ל-BBC ששודר ב-9 באוקטובר 2006, אמר נשיא סוריה כי הוא איננו בטוח שהממשלה הנוכחית בישראל חזקה מספיק בכדי לקדם את התהליך השלום – שלום, שהוא כמובן על-פי ראות עיניו בהתאם לתפיסה הסורית המסורתית. במילים אחרות, אסד מדבר על "שלום", אך בהצהרותיו הלוחמניות מסתמן כי הוא מכין את דעת-הקהל האזורית והבינלאומית לתרחיש צבאי אלים - ברמה כזו או אחרת. מה בעצם הביא את נשיא הסורי להצהיר הצהרות רבות שכאלה במהלך תקופה כל כך קצרה? לכך יש הסברים אחדים הנובעים ממצבה החדש של סוריה לאחר מלחמת לבנון השניה.

סוריה – מדינה במצוקה
מאז חיסולו של נשיא לבנון שלעבר, רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005, הנחות היסוד של סוריה התמוטטו, בזו אחר זו, בשל חובבנות מדינית קצרת-רואי של העומדים בראשה:
1. חיסולו של אל-חרירי לא הביא להפגת הלחץ מצד ארגוני אופוזיציה אנטי-סוריים.
2. בעקבות הלחץ בינלאומי, הכוחות הסוריים יצאו מלבנון.
3. נפתחה חקירה בינלאומית נגד סוריה בעקבות הרצח.
4. בעקבות מלחמת לבנון השניה, סוריה אינה יכולה להפעיל באורח-חופשי את חיזבאללה נגד ישראל מגבול לבנון.
5. בעקבות המפלה של חיזבאללה בלבנון, הנכסים הפוליטיים שבידי סוריה מתמעטים ככל שהביקורת הציבורית גוברת נגד נסראללה בשל האסון שהוא הביא על לבנון ועל תושביה. כך למשל, 49 אחוזים מהלבנונים מצהירים כי ארגון חיזבאללה הובס המלחמה שהיתה "בלתי לגיטימית לחלוטין" על-פי השקפתם.
6. סוריה מדינה מבודדת בזירה המקומית והבינלאומית. (למרות שלאחרונה נמסר כי הפרלמנט האירופאי החליט להדק את הקשרים עם סוריה).

כאשר סוריה מדברת על רמת-הגולן, עיניה נשואות לעבר לבנון. שכן, כל סורי יצהיר על הקשר ההיסטורי העמוק בין סוריה ללבנון העולה בחשיבותו על הקשר ההיסטורי של סוריה לרמת-הגולן. תעיד העובדה שסוריה אינה מכירה בלבנון כמדינה עצמאית, על כן היא מסרבת בכל תוקף לפתוח נציגות דיפלומטית בביירות. הדוגמא הבאה תבהיר מעט את הנושא: ב-12 במאי 2006, התאגדו מאות אנשי-רוח סורים ולבנונים וחתמו על הצהרה משותפת שכונתה "הצהרת ביירות-דמשק/הצהרת דמשק-ביירות". כבר בפתיחה של ההצהרה ניתן תיאור מפורט להידרדרות היחסים בין שתי המדינות, בתקופה הנדונה, שכללו רציחות פוליטיות של אישים לבנונים כמו פוליטיקאים, אנשי-רוח, אנשי תקשורת וסתם אזרחים לבנונים מן השורה. כמו כן, ההצהרה פירטה את הצעדים שיש לנקוט באופן-מיידי במטרה להביא לתפנית מלאה ביחסי שתי המדינות. כבר בסעיף הראשון, החותמים קראו לסוריה להכיר בלבנון כמדינה עצמאית; לסמן את הגבולות בין שתי המדינות; וכן להקים נציגות דיפלומטית בבירותיהן של סוריה ולבנון. התגובה הסורית למסמך לא איחרה לבוא: אחדים מאנשי-הרוח הסוריים שחתמו על המסמך, נעצרו בתואנה כי הם "החלישו את הרגש הלאומי", שזו עברה חמורה על-פי החוק הסורי.

מלחמת לבנון בעיניים סוריות
למרות ההרס והחורבן שהביא נסראללה על לבנון במלחמת לבנון השניה, עמידתו של חיזבאללה נגד כוחות צה"ל נחשבת בעיניים סוריות ככישלון ישראלי שניתן ללמוד ממנו לקחים. ואף לאמץ אופציות אופרטיביות אחדות גם לאזורי עימות אחרים – כמו לרמת-הגולן, לעזה ולגדה-המערבית.

מעט לפני מלחמת לבנון השניה, התקשורת הסורית טפטפה ידיעות אחדות על הקמתו של גוף חדש בשם ה"ארגון העממי לשחרור הגולן". קדמו לכך חודשים אחדים בהם מאמרי המערכת של התקשורת הממסדית בסוריה שיבחו את דרך "ההתנגדות", וכי ניתן היה להבין כי סוריה שוקלת לאמץ דפוס כזה של פעולה, שכן "הגולן ישוחרר רק בידיים סוריות", כפי שביטא זאת בשאר אל-אסד ב-15 באוגוסט 2006. כשבוע לאחר מכן, אסד אמר לערוץ הטלוויזיה של דובאי, כי "העם הסורי הוא שיחליט אם תהיה התנגדות בגולן". במילים אחרות, כשם שאסד רצה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון, כך הוא מצפה מתושבי רמת-הגולן הדרוזים להילחם בישראל עד האחרון שבהם – כמובן, בעזרת הלוגיסטיקה הנדיבה של סוריה. "אווירת הנכאים" בישראל בעקבות המלחמה האחרונה, כפי שהיא מבוטאת בעזרת התקשורת הישראלית, מחזקת את דעתו של אסד כי ישראל יצאה מוחלשת מבחינה צבאית מהמלחמה, וכי ניתן לנצל את המצב החדש לתועלתה של סוריה במטרה לחזק את מעמדה בזירה המזרח-תיכונית.

האסטרטגיה המדינית כלפי ישראל
על-מנת להבין טוב יותר את המדיניות הסורית הנוכחית כלפי ישראל, צריך להזכיר את דברי שר-החוץ הסורי, פארוק א-שרע, שנאמרו בשנת 2000 בפני הכנס השנתי של התאחדות הסופרים הערביים בסוריה. וכך אמר א-שרע: "אם נהפוך את הסכסוך הצבאי עם ישראל לתחרות מדינית, כלכלית, מסחרית ותרבותית על כל ממדיה, ואם נבודד את הנשק הצבאי שבידי ישראל וננטרל אותו באופן מעשי - אף כי הוא נשאר תמיד מאחורי הקלעים וצריך לקחת זאת בחשבון - או אז אפשר שהתוצאות יהיו טובות יותר, והאסונות שיפגעו בנו יהיו בהכרח קטנים יותר. וזאת משום שאנו נאלץ את ישראל להשתמש באמצעים אחרים זולת האמצעים הצבאיים שבהם יש לה עליונות על כל הערבים גם יחד. ייתכן, שבדרך זו נצליח". (הציטוט באדיבות אתר ממר"י).

סוריה בוחנת באופן תדיר את הדרך הטובה ביותר להיאבק בישראל על-פי האידיאולוגיה המושרשת היטב במדינה – דהיינו, המשטר הנוכחי בסוריה אינו מכיר בזכותם של היהודים להגדרה עצמית. על כן, שאלת רמת-הגולן היא לא הבעיה החשובה ביותר בראייה האסטרטגית הכוללת של סוריה במזרח-התיכון. אך בעיה זו יכולה לשמש זרז לתהליכים היכולים לחזק, לדעתו של בשאר אל-אסד, את העמדה הסורית בזירה המקומית והבינלאומית גם יחד. אם יבשילו התנאים לפתוח בעימות רחב או מוגבל נגד ישראל, המשטר הסורי בהרכבו הנוכחי לא יהסס בכך, שכן אסד יוכל לטעון כי לא נותרה בידו כל ברירה לאחר "הסירוב" הישראלי לקריאותיו הרבות שנאמרו באופן פומבי לתקשורת הבינלאומית.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "כשאסד מדבר על שלום או מאיים במלחמה", 9 באוקטובר 2006, The Mideast Forum

למי דחוף להקים מדינה פלסטינית

כאשר סוקרים את תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי מאז ראשית המאה הקודמת מגלים עובדה שאינה מפתיעה גם כיום: לצד הישראלי היה דחף בלתי-נלאה להקים מדינה יהודית עצמאית על אדמת המולדת ההיסטורית - גם אם זו תהיה בגבולות מצומצמים העלולים לסכן את קיומה הלאומי. כמעט כל תוכנית מדינית שעסקה בחלוקת הארץ, התקבלה על-ידי הצד הישראלי משום הראייה הפוליטית ההגיונית ששאבה את כוחה מתוך המציאות המזרח-תיכונית ומהמציאות הבינלאומית של אותה עת. אם היתה סרבנות ישראלית לרעיון מסוים זו היתה סרבנות טקטית ולא סרבנות אסטרטגית שאפיינה את הצד הערבי. המשמעות היא, שקבלת רעיון הפשרה הטריטוריאלית על ארץ-ישראל נבעה משתי סיבות עיקריות:

1. מוסרית, דהיינו התפתחה כאן קהילה ערבית ככל שהתפחתה הכלכלה הארצישראלית.
2. פרקטית ואידיאולוגית, דהיינו הקמת מדינה יהודית עצמאית שתהיה בעלת רוב יהודי.

אולם, רעיון הפשרה הטריטוריאלי וקבלת החלטת החלוקה מ-1947 – שהיה נבון מאין כמוהו – חשף את מדינת ישראל, בעל-כורחה, לעמדת התגוננות מול הדרישות הערביות בנוגע לארץ-ישראל. הפשרה הישראלית נתפסה בעיני הערבים כחולשה, והמוסר נתפס בעיניהם כחוסר-החלטיות בנוגע לצדקת הדרך. הערבים, כדרכם, ניתקו את הממד התרבותי-דתי-אידיאולוגי שליווה את הפעילות המדינית הישראלית מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים במחצית השניה של המאה ה-19. גם כיום הפרשנות הערבית על מעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל מקבלת ביטויים שונים ומגוונים בהתאם לתפיסתם הרווחת.

כך למשל, לאחר הנסיגה החפוזה של צה"ל מלבנון, הגה מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה את "תיאוריית קורי העכביש" הידועה. שכן, לדעתו, החברה הישראלית היא חברה רופסת ונהנתנית ולכן היא קלה להכנעה. על-פי הכותרות בתקשורת הישראלית עד למלחמת לבנון השניה דומה שהוא צדק. אלא שהתברר בעקבות המלחמה שלמרות התקלות המבצעיות בחזית ובעורף, תושבי ישראל גילו מסירות אין קץ ואף דירבנו את הדרג המדיני לגלות נחישות רבה יותר נגד חיזבאללה. נסראללה לא לקח בחשבון את בעיית הזהות הלאומית של הערבים, ואת היעדרה של בעיה כזו אצל הישראלים בנוגע לזהותם הלאומית. דהיינו, "ארץ-ישראל" כטריטוריה, "עם-ישראל" כלאום ו"תורת-ישראל" כדת, שלובים יחדיו באופן הדוק – מה שאינו קיים בלאומיות המדינית הערבית בין אם זו סורית, ירדנית, לבנונית, עיראקית או פלסטינית המתנגשת תדיר עם הלאומיות הערבית ועם זו המוסלמית. כשיש זהויות אחדות הסותרות זו את זו, קשה להכפיף את האוכלוסייה לקו פוליטי מוגדר וברור. באופן פרדוקסלי, העוצמה הטריטוריאלית של הערבים גרמה לחולשתם, בעוד שהחולשה הטריטוריאלית של ישראל בנתה את עוצמתה.

מפלשתינה לפלסטין
כמה עובדות היסטוריות כדי לבהיר את עניין המדינה הפלסטינית: כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד, על כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים. אך גם היהודים לא השלימו עם השם וביקשו לכנות את הארץ כ"פלשתינה-א"י".

זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה".

השם "פלשתינה" הוא שם יווני-רומי שהוענק לארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש הרומי היתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השניה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. במילים אחרות, הרומאים היו עסוקים בלמחוק כל זכר לזהות ישראלית בארץ-ישראל שלתוצאותיו יש השפעה עד לימנו אנו.

מאחר והערבים אימצו את המושג "פלסטין" באורח-מלא בעיקר לאחר 1948, המושג הפך לכלי-נשק מתעתע בידיהם, ברצותם הם מתייחסים רק לחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פי הסכם החלוקה מ-1947, וברצותם הם מתייחסים לכל ארץ-ישראל. יתרה מזאת, המילה "פלשתינה", בהקשריה השונים עד ל-1948, התייחסה בעיקר ליהודים ולא לערבים, כמו למשל "בנק אנגלו-פלשתינה" ("בנק לאומי לישראל") או המוסדות הלאומיים של היהודים בארץ-ישראל עד ל-1948. אך מנגד, הערבים הקימו את "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל חוסייני.

כשהתקשורת הישראלית מתעקשת לכנות את ערביי יהודה ושומרון כ"פלשתינאים" ולא כ"פלסטינים", התעקשות זו מעניקה לתעמולה הערבית עוד תחמושת, שכן ההיסטוריה של "ארץ-הקודש" כולה מתחילה להיות מיוחסת לערבים בעיקר ולא לישראלים. וכך, הגניבה ההיסטורית נעשית בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית. לכן, חשוב להבדיל בין המושג "פלשתינה" שהיא "ארץ-הקודש" שהיא ארץ-ישראל, לבין מי שמכנים את עצמם "פלסטינים" החיים בשטחי יהודה ושומרון – שטחים המיועדים להקמת מדינה ערבית על-פי החלטת החלוקה מ-1947. (לקריאה נוספת ראו את מאמרו המרתק של פרופ' שמעון שמיר). כשערפאת בנאומיו החל לכנות את ארץ-ישראל כ"ארץ הקודש", שוב נוצר מצב פרדוקסלי, שכן בעיני המוסלמים "ארץ-הקודש" היא מולדתו של מוחמד בחצי האי-ערב, במיוחד אזור החיג'אז והערים מכה ומדינה, ובוודאי לא ארץ-ישראל. בשל קדושתו של אזור החיג'אז בעיני המוסלמים, גורשו כל היהודים והנוצרים מהאזור, וכך עד היום חל איסור כניסה ללא-מוסלמים ל"ארץ-הקודש" האמיתית של הערבים. אך, כרגיל, תעתועי ההיסטוריה של הרטוריקה הערבית קיבלו תאוצה בעזרתנו האדיבה.

חזון המדינה הפלסטינית
ב-10 ביולי 2006, קיים ראש ממשלת ישראל מר אהוד אולמרט פגישה עם עיתונאים זרים המוצבים בישראל. בפגישה זו שטח ראש הממשלה את חזונו בנוגע להסדר מדיני עתידי עם הפלסטינים והוא בחר להציג את הדברים באופן הבא: "הקונספט של ההתכנסות הוא יעד של הפרדה בין ישראל לפלסטינים, במטרה לתת להם מדינה עצמאית. אם ירי הקסאם ימשיך אנחנו נצטרך לעשות פעולות חד צדדיות. זה הפתרון היחיד לפלסטינים, זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להבטיח גבולות שיעניקו הגנה לישראלים. החלום שלי הוא אותו חלום כמו לנשיא בוש - שתי מדינות החיות זו לצד זו ללא טרור וללא אלימות".

יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השניה, ויחד עם זאת מסתבר, שלצד הישראלי ממש בוער להקים מדינה פלסטינית, בעוד שהצד הפלסטיני, כרגיל, ממאן לקבל את ההצעה הנדיבה של ראש הממשלה. וכאן נשאלת השאלה החשובה: אם "הכיבוש" הישראלי, כל כך מעיק על הפלסטינים מדוע הם מסרבים עד כה להקים מדינה עצמאית? ישראל קיבלה ב-1947 את הסכם החלוקה בגלל דחיפות השעה ובשל הרצון לסיים את הכיבוש הבריטי מהר ככל האפשר. אם כך, מדוע הפלסטינים מתלוננים על המשך "הכיבוש" המעיק, אך בה בעת מסרבים לכל הצעת פשרה כדי לסיים מהר ככל האפשר את "הכיבוש הישראלי האכזרי" עליהם?

התשובה נטועה כנראה בהתנהלות המדינית של הערבים המתנהגים כמו אימפריה בעלת עומק טריטוריאלי בלתי-נדלה, בהשוואה לישראלים המחפשים בסך הכל את הפינה השקטה עם הגב לים במולדתם ההיסטורית. לערבים אין מה להפסיד, משום שבכל מצב מלחמתי כאוטי הם תמיד יכולים לעבור למדינה ערבית שכנה, בעוד שלצד הישראלי הפריבילגיה הזו אינה קיימת כלל. אין רצון אמיתי בצד הערבי להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, שכן הערבים עצמם לא הניחו יסודות אמיתיים שניתן להשתית עליהם את רעיון הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית. כל האנרגיה הלאומית הופנתה כלפי חוץ ולא כלפי פנים - אל תוך החברה הפלסטינית - כדי לבנות חברה אזרחית יציבה.

זאת ועוד, תושבי עזה דומים עד מאוד לתושבי מצרים, ולערביי הגדה המערבית יש קשר ישיר לערביי ממלכת ירדן. וכך, לאט לאט חודרת ההכרה, כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת להקים מדינה עצמאית בכוחות עצמם בשטחי יהודה ושומרון, וכי "ההתנגדות הפלסטינית המזוינת" היא בעצם אוסף של כנופיות, שקפצו על עגלת הלאומיות, ושהן פועלות רק למען עצם קיומן – החל מחפירת המנהרות לשם הברחות וכלה במכירת סחורות גנובות. עניין זה לא נעלם מעיניהם של פלסטינים רבים, על כן, בשוליים של השיח הפוליטי הערבי מתקיים דיון מחודש על האופציה הירדנית, דהיינו ירדן תהא מעין "החונכת המדינית" של ערביי הגדה המערבית. זהו דיון שילך ויתרחב ככל שהפלסטינים ידחו את מועד הקמת מדינתם. ובכך האופציה הירדנית, בצורתה המשוכללת, תזכה לעדנה נוספת למרות שרבים הספידו אותה או ביטלו אותה על הסף.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "למי דחוף להקים מדינה פלסטינית", 6 באוקטובר 2006, The Mideast Forum.

אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית

מדינת-ישראל צריכה לערוך חשבון-נפש נוקב עם עצמה, לא רק בשל תחושת ההחמצה מהמלחמה האחרונה ולא רק בגלל תוצאותיה הלא מספקות, אלא בעיקר בשל התדמית שנוצרה למלחמה הזו והשלכותיה על כלל החברה הישראלית.

לאחר שיחות עם אנשים אחדים בארץ ומחו"ל - חלקם באקראי – ולאחר ששאלתי שאלות אחדות בנוגע לדעתם על המלחמה האחרונה והשפעתה על ישראל, עולה תמונה מדאיגה המתבטאת בתחושה כללית שניתן להגדירה כ"תחושה של תבוסה" השוררת בישראל ושוררת גם בקרב חלקים מיהודי העולם בשל ניהול המלחמה. בל נקל ראש בתחושות האלה, שכן הן מעצבות את התודעה שלנו כקולקטיב ומתוקף זה הן עלולות להשפיע על הפעולה המעשית שלנו בעתיד, שכן אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית ורפיון מסוכן. אך, בעוד שמרבית הטענות התמקדו בבעיות טקטיות, מאמר זה יתמקד בממד התרבותי שהוא חשוב לא פחות משאר הבעיות שהתגלו בעקבות המלחמה.

הבעיה במלחמה האחרונה לא היתה רק בעיה טקטית. היא בוודאי לא נוגעת רק לשאלה מוכנות הימ"חים של הצבא. שאלת מוכנות העורף גם היא לא הבעיה המרכזית. גם הניסיונות להכניס את המותג "תל-אביב" לוויכוח המלחמתי היה לכל היותר ניסיון פתטי לסטות מהוויכוח העיקרי.

הבעיה העיקרית שהתגלתה בעקבות המלחמה האחרונה היא בעיה תרבותית כוללת ולוא-דווקא נוגעת למהלך טקטי כזה או אחר, שכן מדינת-ישראל התמודדה בהצלחה עם מצבים קשים הרבה יותר בעשרות השנים האחרונות. למרות מסירותו המעוררת הערצה של האזרח הישראלי למדינתו – הן בחזית והן בעורף - דומה היה כי שלוש המערכות המעצבות את חייהם של הישראלים תיפקדו באופן כושל, ובכך למעשה הן העצימו את החרדה הקיומית שלנו. המערכת המדינית, הצבאית והתקשורתית פעלו לעיתים ממניעים הסותרים את האינטרס הלאומי, ולעיתים הן פעלו האחת נגד רעותה בשל שיקולי יוקרה, תדמית ורייטינג.

במילים אחרות, מעולם האזרח הישראלי לא חש מבודד, מיותם ומנוכר בשל התנהלות כל כך כושלת של שלוש המערכות האלה כפי שזה בא לידי ביטוי במהלך המלחמה האחרונה. למרות ההצלחה של המלחמה, התחושה בישראל היא תחושה של תבוסה, עצב גדול וחרדה לבאות, שכן בשל ההתנהלות הכושלת של שלוש המערכות האלה מלחמה עצמה, רבים בישראל חשים כי אם יהיה אתגר גדול יותר בעתיד מדינת-ישראל תובס. חוסר-האמון שנוצר בקרב הישראלים כלפי המערכות האלה הוא כל כך עמוק, עד שנוצרו תחושות של ניכור, אדישות ורפיון – ואולי גם זלזול מסוכן.

בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית, האזרח הישראלי חש שלא רק שהמערכות האלה אינן מתפקדות כהלכה על-פי האינטרס הציבורי, אלא הן פועלות האחת נגד השניה, לעיתים מתכוון, בצורה בוטה ובניגוד לאינטרס הלאומי שלנו. האזרח הישראלי חש כי למרות מסירותו האישית, המערכות האלה פעלו ממניעים של תדמית אישית ובשל שיקולי יוקרה אישיים שאין להם ולו כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. בהכללה גסה ניתן לומר כי הדרך בה נוהלה המלחמה האחרונה העצימו את החרדה הקיומית שלנו, שכן התברר כי שלוש המערכות העיקריות הממלאות את חיינו בתוכן – המדינית, הצבאית והתקשורתית - תיפקדו בניגוד לכל היגיון ובניגוד לאתגר שניצב מולנו לאורך כל המלחמה.

החשש גבר בקרב יהודי העולם
במאמר מוסגר ראוי לציין שהחרדה לגבי עתידה של מדינת-ישראל גברה מאוד בקרב היהודים בתפוצות. ביטויי החשש האלה חלקם מוצדקים, ואולי מוצדקים מאוד, וחלקם הם ביטויים הנובעים מהתדמית התקשורתית שנוצרה לישראל בעקבות המלחמה. דהיינו, למרות צבאה הגדול של מדינת-ישראל ויכולתו הטכנולוגית, הוא אינו מהווה ערובה להמשך קיומה של מדינת-ישראל. מי שלא מבין את החשש הזה – האמיתי או המדומה – אינו מבין עד כמה ישראל תופסת מקום חשוב בחייהם של יהודים רבים בתפוצות. אנחנו יכולים להמשיך ו"לזלזל" ביהודי התפוצות ש"זהותם מהווה מעין מעיל שהם לובשים ומסירים בכל עת", אך למען האמת, למרבית היהודים בעולם מדינת-ישראל מהווה מקור של כוח, הזדהות וגאווה. בל נבוא אליהם בדרישות או בטענות, אלא נבדוק היטב את עצמנו ויחסינו אליהם שהוא, לעיתים קרובות מידי, מתנשא בשל תחושת "ההקרבה שלנו" מעצם זה שאנו חיים כאן ו"נושאים בעול".

יתר על כן, ההתנהלות הפנימית שלנו – הפוליטית והתקשורתית – למרות שניתן להגדירה כפלורליסטית באופן קיצוני, אינה מהווה מקור של גאווה, שכן עניינים אלה מתמקדים בווכחנות תגרנית ולוא-דווקא הם נתפסים כביטויים של דמוקרטיה ערנית. כל הצלחה של ישראל מבחינה תרבותית, כלכלית, מדינית, מדעית וחברתית היא מקור של גאווה והעמקת ההזדהות עם המדינה. רק ישראל כמדינה מערבית – על כל המשתמע מכך - תוכל לחזק את הזדהותם של יהודי התפוצות ובוודאי גם של תושבי המדינה כאן. על כן ציינתי בראשית הדברים, כי הבעיה העיקרית שהתגלתה במלחמה היא בעיה תרבותית ולא בעיה טקטית. נקודה זו ראויה להרחבה, אך ספק רב אם יש בכוחם של הקוראים לקרוא עד הסוף את הנאמר מבלי לכנות את הדברים כנגועים ב"גזענות". הרי כל מה שנראה בעינינו מעט חריג אנו מייד נותנים בו שמות, וזהו חלק מהתרבות המתלהמת שהשתלטה כאן באדיבותה של התקשורת הישראלית.

מרגע שוויתרנו על רעיון "כור ההיתוך" והענקנו כוח רב מידי לכוחות צנטריפוגליים לנהל את חיינו, מילים כמו ישראלי, יהודי, קיבוצניק, מושבניק, פטריוט, פרופסור, משכיל, תרבות, אדמה, הקרבה, ארץ-ישראל, פדנטיות, מצוינות, איפוק ועוד, נהפכו למילים מיושנות וגסות. המלחמה האחרונה הראתה לנו עד כמה טעינו שהשלנו מעלינו את ערכינו בשם "התקינות הפוליטית" ובכך יצרנו במו ידנו תרבות של אינדיבידואליזם קיצוני רדוד וגס. כל בעיה חינוכית-ערכית נהפכה מייד לבעיה תקציבית - כחלק ממסך העשן שיצרנו לעצמנו כדי לא להתמודד נכוחה עם המציאות. על-כן נשאלת השאלה האבסורדית כמה מיליארדים צריך להשקיע כדי שילד ישראלי לא יקשקש על קירותיה של תחנת אוטובוס? מרגע שההורים הישראלים ויתרו על חינוך ערכי לילדיהם והטילו את האחריות על מערכת-החינוך הישראלית בלבד, כנראה שנצטרך להזרים מיליארדים רבים כדי להעניק להם בסך-הכל חינוך די בסיסי. מי שרוצה לראות חינוך ערכי מהו, שילך לראות בישוב עילי או בבית השיטה – זו אותה האוכלוסייה שבמשך שנים רבות שימשה לחלק מהציבור הישראלי שק-חבטות רשמי.

צה"ל – צבא פוסט-הרואי
המלחמה האחרונה חשפה את מה שלא רצינו לראות בבירור וחשבנו שהוא נעלם כלא היה: אנחנו חיים באזור עוין ואלים, ופעם הראשונה מזה 40 שנה יש המצהירים בראש חוצות על השמדתה של מדינת-ישראל. לאחר פרוץ הקרבות בלבנון, נאמר לנו לא אחת, כי המלחמה הזו היא "מלחמת אין ברירה", וזאת משום שלרבים היתה התחושה שמדינת-ישראל נלחמת למעשה נגד איראן וסוריה וכי לתוצאותיה של המלחמה הזו יהיו השלכות אסטרטגיות על מדינת-ישראל לטווח הקצר והארוך גם יחד. לפיכך, הציפיות היו בהתאם. במלחמת אין ברירה – מנצחים, ולא מהססים.

תקציב הביטחון של מדינת-ישראל עומד על כ-45 מיליארד שקל לשנה בקירוב. לאור מה שהתחולל במלחמה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו האם תוצאות המלחמה האחרונה מצדיקות סכום אדיר כזה, או בקיצור לאן בעצם הולך הכסף? אולם הבעיה החמורה ביותר נוגעת לשינוי התרבותי שצה"ל עבר בשנים האחרונות. זה אינו קשור רק למסכי פלזמה, אלא לערכים הכי בסיסיים של כל צבא בעולם במדינה דמוקרטית: הצבא נועד להגן על האזרחים בכל האמצעים העומדים לרשותו – ולא להיפך.

צה"ל שניזון מההצלחות של העבר, עסוק בהגנה אובססיבית על חייליו, שכן בשל יוקרתו משנים עברו, כל פצוע או הרוג בפעולה קרבית נתפס ככישלון ופגיעה וביוקרתו הצבאית. החשש מביקורת ציבורית בוטה, בשל השינויים התרבותיים שעברנו בשנים האחרונות שרובם אינם לטובה, צה"ל הפך לצבא הססני. הססנות זו היא שגורמת לשרשרת טעויות שחלקן מנוגדות לחלוטין לרוח ההקרבה, היוזמה, האומץ והדבקות במטרה. ובכך, צה"ל הפך לצבא פוסט-הרואי – צבא המתרפק על ניצחונות העבר, צבא העסוק בשמירה על יוקרתו על חשבון היוזמה והדבקות במטרה.

רוצים עוד דוגמא מבישה? בבקשה: תרבות העוני, הבכיינות, הנהי והבכי שכל כך מאפיינת חלקים מסוימים בחברה הישראלית בשנים האחרונות, חדרה בעוצמה רבה גם לצבא. אינני מדבר רק על תרבות ה"השתפכות המילולית" לאחר כל תרגיל-אש למטרות-דמות מקרטון של פלוגת חי"ר (כל לוחם חי"ר מבין על מה אני מדבר), אלא לדרך בה מוצג צה"ל במשך שנים רבות בפני תורמים פוטנציאלים מחו"ל או בחו"ל: זהו צבא עני, מרוד, מסכן, חייליו רעבים, עייפים, לא משכילים ואפילו ציוד בסיסי ביותר חסר לחיילים. בקיצור, צבא בלוי-סחבות שצריך להציל אותו לפני קריסה. שנים מדינת-ישראל פועלת בדרך זו על-ידי לחיצות מבישות על בלוטת-הדמעות של התורמים הנדיבים, וככל שגברו התרומות - כך הנבואה הגשימה את עצמה. בסופו של דבר יימאס לתורמים הנדיבים להיות שותפים בעסק המוצג כ"כושל". אנחנו גורמים עוול גדול לצבא, למדינת-ישראל ולתושביה בדרך שבה אנו מציגים את עצמנו בחו"ל, ולא רק בתחום הזה.

התדמית שנוצרה לצה"ל ולמדינת-ישראל בעקבות המלחמה האחרונה, גרמה לכך שמייד לאחר הצהרתו של נשיא סוריה לעיתון "דר-שפיגל" הגרמני על רצונו, כביכול, בשלום עם ישראל, מייד קפצו כמה דוברים ישראלים וטענו שזו "הזדמנות לעשות שלום עם סוריה גם במחיר וויתור על כל רמת-הגולן" - כאילו הלקח של הסכם אוסלו האומלל מעולם לא נלמד. סוריה מדברת על רמת-הגולן, אך כל מעייניה נתונים ללבנון. כל אזרח סורי יסביר לכם על הקשר המיוחד, ההיסטורי, שיש בין סוריה ללבנון העולה אלף מונים על הקשר בין סוריה לרמת-הגולן. סוריה, כמובן, תומכת נלהבת ברעיון "זכות השיבה" של הפלסטינים לתחומי מדינת-ישראל, שזו מילה מכובסת לחיסול מדינת-ישראל. באופן לא מפתיע יש זהות רעיונית בין אסד, אחמדינג'אד והשמאל הרדיקלי בישראל ובמקומות נוספים בכל מה שקשור לזכותם של יהודים להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית.

התקשורת נכשלה בתפקידה במלחמה
עמיתי ב"אומדיה" ואנוכי, התבטאנו לא מעט על תפקודה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה מתוך תחושה שהיא פועלת בניגוד לאינטרס הציבורי והלאומי. בכנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן, ב-27 בספטמבר 2006, שדן בתפקודה של התקשרות הישראלית במהלך המלחמה, אמר דייויד לנדאו, עורך עיתון הארץ, את הדברים האלה:

"בכל מדינה נורמלית תפקיד התקשורת במלחמה הוא ללכד את העם ואנו נכשלנו בכך. יש לתקשורת על מה להרהר ולהכות על חטא באשר לתפקיד שמילאה במלחמה. כדי שעם ינצח במלחמה הוא צריך רובו ככולו להיות מגויס, מלוכד ופטריוטי. במלחמה האחרונה היה קונצנזוס בכל חלקי העם בעד המלחמה. התקשורת לא השכילה להתגייס בזמן אמת ולבטא זאת".
"לא הצלחנו להבין שכאן מדובר במצב שונה ואין להשוות בין ג'נין לבינת ג'ביל. העם כולו היה מלוכד סביב הצורך להכות ולנצח את האויב, אבל בתקשורת התרגלנו כל כך לשיח של עם חצוי שלא ביצענו את הנדרש. כאשר צבא נלחם והעם מתלכד מאחוריו, אזי ביטוי השפתיים הנכון הוא תמיכה בלוחמים".

טוב שהדברים נאמרו כפי שהם נאמרו. אך, למען האמת התמונה הרבה יותר גרועה ממה שכולנו מעזים להגיד: התקשורת הישראלית יצרה אווירה של תבוסה, והיא ממשיכה בזה ממש ברגעים אלה, באותו קו תבוסתני רק כדי לא להפיק לקחים אישיים כפי שהיא דורשת בכותרות צעקניות מכל המערכות הציבוריות בישראל, דהיינו "לקחת אחריות אישית ולהפיק לקחים". שכן, לא הכל התחיל במלחמה האחרונה, ויש לזה רקע, תו-היכר ברור, שפה מיוחדת וביטויים שהחלו לפני שנים הרבה. עיתון הארץ צריך לבדוק היטב מה היתה תרומתו במהלך כל שנים האחרונות ליצירת "תרבות" אנטי-ישראלית - לא רק בישראל עצמה, אלה גם במרחב הבינלאומי, אפילו בקרב ידידותיה המסורתיות ביותר של מדינת-ישראל. יתרה מזאת, יצירת אווירה של תבוסה ותבוסתנות בעידודה של התקשורת הישראלית, לכאורה בשם המושג הערטילאי "הפקת לקחים", מזמינה התקפה מלחמתית נוספת על מדינת-ישראל ותושביה.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית", 4 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.

פאדימה סהינדל – רצח ידוע מראש

באחד מימי חודש ינואר 2002, הגיעה בחשאי בחורה צעירה כבת 26 לעיר אופסלה שבשבדיה כדי לבקר את אמה ואחותה. במהלך הביקור הופיע לפתע אביה עם אקדח ביד, וללא כל היסוס ירה בראשה של בתו. פאדימה סהינדל (Fadime Sahindal), שחיה בשבדיה מאז היותה בת 7, מתה מייד במקום. לאירוע הטרגי שהתרחש היתה היסטוריה אלימה וכואבת, אך הוא היווה גם השראה לכתיבתו של ספר בשם Human Visas, שיצא לאור במהדורה מעודכנת גם ב-2005 מטעם הארגון לזכויות אדם הממוקם בנורבגיה (HRS).

מי היתה למעשה פאדימה סהינדל? והאם אפשר היה למנוע את האירוע הטרגי שהסתיים ברציחתה? סהינדל, בת למשפחה מוסלמית-כורדית, הגיעה לשבדיה מטורקיה יחד עם משפחתה, והיא החלה ללמוד בבית-ספר מעורב לבנים ובנות כמו כל ילד שבדי רגיל. אביה של סהינדל ומצא עבודה שהספיקה לכלכל את בני משפחתו, ודומה היה כי בני המשפחה מתערים היטב במדינתם החדשה.

בשבדיה קיים ריכוז גדול של כורדים המונה מעל ל-40,000 איש. קהילה בסדר גודל כזה יוצרת מעין חממה טבעית למהגרים חדשים שבאו אך זה מכבר, אולם היא גם מפעילה לחצים בלתי פוסקים לשמור על האופי התרבותי של הקהילה, על כל המשמעויות הנלוות לכך מבחינה מסורתית ואורח-חיים התואם את מדינת-האם. ממשלת שבדיה, במודע ובכוונה ברורה, לא התערבה בחייהם האישיים של המהגרים גם אם חייהם המסורתיים סתרו את אורח-החיים של השבדי הממוצע. יתרה מזאת, הממשלה השבדית אף נמנעה מלהתמודד עם בעיותיהם המשפחתיות של הקהילות הזרות החיות במדינה. לכאורה, זהו ליברליזם רב-תרבותי נאור כיאה למדינה דמוקרטית בעלת אורח-חיים חופשי. אולם, הליברליזם הזה היווה למעשה סוג של התעלמות ובריחה מהתמודדות עם בעיותיהם של המהגרים שאורח-חייהם שונה עד למאוד מחייהם של מרבית השבדים. בחסות סוג כזה של ליברליזם התרחשו לא מעט טרגדיות (כולל כריתת הדגדגן לנערות צעירות), אך הן נעלמו מעיני התקשורת - למעט מקרים בודדים.

כשאביה של סהינדל נעצר, הוא שטח בפני החוקרים את מניעיו לרצח בטענה כי "בתו המיטה חרפה עליו, על בנו ועל בני משפחתו בשל סירובה להינשא לבן-הזוג שבחר למענה". כמו כן, האב אמר כי "ב-1998 בתו ביישה את משפחתו המורחבת בכך שהיא פנתה לעזרת השלטונות ואמצעי-התקשורת בשל סכסוך משפחתי פנימי".

סהינדל חושפת את חייה
מה התרחש ב-1998 שעורר מהומה תקשורתית ואות מבשר רעות לבאות? פאדימה, שמרבית חייה גדלה בשבדיה, בסך הכל רצתה להיות נערה שבדית רגילה עם שאיפות שאינן חורגות בהרבה משאיפותיהם של כל מתבגר ומתבגרת בעולם-המערבי הדמוקרטי. במהלך לימודיה היא הכירה בחור שבדי והוא נהפך לבן-זוגה הקבוע. היא למדה שבדית שוטפת - בניגוד להוריה שהעדיפו להסתגר בתוך הקהילה הכורדית - והיא אף ניחנה בכושר-דיבור מרשים וביטחון-עצמי רב.

לסהינדל היו עוד ארבע אחיות ואח נוסף צעיר ממנה. לכאורה, גם הם היו צריכים לגדול כמוה, שכן, מרביתם קיבלו חינוך זהה לשלה, פחות או יותר. אך הסתבר, כי משפחתה דבקה במסורת הדתית והעדתית על כל המשמעויות הנלוות לכך. כך למשל, שתי אחיותיה הבוגרות נישאו לקרובי משפחה שהגיעו במיוחד מאזור כורדיסטאן שבטורקיה - במסגרת מה שנקרא Human Visas. כך בדלת האחורית, באמצעות נישואין עם בן זוג מארץ המוצא, הגיעו עשרות אלפי מהגרים למדינות רבות באירופה ולמדיניות דמוקרטיות נוספות הנהנות מכלכלה ומשטר יציבים. (כפי שתיאר זאת בכישרון רב העיתונאי בן-דרור ימיני, מעריב, 19 בספטמבר 2006, עמ' 4).

סהינדל הסתירה את קיומו של בן-זוגה השבדי מפני בני משפחתה. אולם, באחד הימים אביה ראה אותם משלבים ידיים דבר שעורר את זעמו ואת זעמם של בני משפחתה המורחבת שהתגוררה בשבדיה. החל מאותו רגע החלה מסכת איומים קשים שעברו במהרה לאלימות פיזית כלפיה מצד קרוביה. סהינדל החליטה להתרחק ממשפחתה ולהתגורר בגפה בצפון שבדיה. אך האיומים לא פסקו, וחששה גבר מיום להיום בעיקר לאחר שאחיה הצעיר גילה את מקום מגוריה החדש. בצר לה, היא פנתה שוב למשטרה וזו כנראה הגיבה באדישות. על כן, סהינדל החליטה לפנות לעזרת התקשורת השבדית שגילתה עניין בסיפור האישי - דרכו ניתן היה לתאר את חייהן של אלפי נשים מהגרות שבאו ממדינות מסורתיות.

בעקבות החשיפה התקשורתית הוחלט להגיש תלונה נגד אביה ואחיה של סהינדל. במהלך המשפט, מצלמות הטלוויזיה תיעדו את אחיה – בן ה-17 - מנסה לפגוע בה פיזית ואף קורא לעברה קריאות של גנאי. בעקבות המשפט, הוטל על אביה קנס כספי ועל אחיה נגזר מאסר על-תנאי. זמן קצר לאחר המשפט, סהינדל הותקפה במכות נמרצות על-ידי אחיה עד שהיא נזקקה לאשפוז בבית-חולים. במהלך המשפט השני נגד האח, הוא טען בפני בית-המשפט שאחותו "זונה שהמיטה חרפה על משפחתה", על כן היא ראויה ליחס שכזה.

"הזונה מתה עכשיו"
מסכת היסורים של סהינדל לא הסתיימה. בין שני המשפטים שנערכו נגד אביה ואחיה, נהרג בן-זוגה בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר שהם החליטו להתגורר יחדיו ולמסד את יחסיהם. בתחילה, הוטל חשד כבד בבני במשפחה בכך שהם גרמו במזיד לתאונה הטרגית, אך החקירה המשטרתית העלתה שכנראה היתה זו עוד תאונה מצערת ואקראית ללא שום קשר לאירועים האחרונים.

המקרה של סהינדל ריתק את התקשורת השבדית שהחלה לעסוק בבעיותיהם של המהגרים ובעיקר בבעיותיהן של הנשים – החל ממעמדן הנחות בקהילה המסורתית וכלה בנישואים כפויים עם בן-זוג מארץ המוצא. סהינדל החלה להופיע בפני התקשורת המקומית, ועד מהרה היא הוזמנה לתת הרצאה בפרלמנט השבדי על מצבן הקשה של נשים מהגרות המתגוררות בשבדיה. החשיפה התקשורתית הכעיסה מאוד את בני משפחתה המורחבת, ואלה החלו לאיים עליה שוב ושוב. על-פי מה שדיווחה התקשורת השבדית, נמסר כי חברת פרלמנט, ממוצא כורדי, תיווכה בין סהינדל לבין הוריה על-מנת להגיע להבנה בין הצדדים כדי להרגיע מעט את הרוחות. וכך, לכאורה הושג הסכם שבמסגרתו הוחלט כי בני משפחתה לא יפגעו בה אם סהינדל תתרחק מהתקשורת ולא תתגורר יותר בעיר אופסלה.

סהינדל החלה ללמוד באוניברסיטה ועבדה באגף הנוער במפלגה הסוציאל דמוקרטית, אך געגועיה לאמה ואחותה הצעירה ממנה גברו ככל שחלף הזמן. באחד מהביקורים החשאיים האלה בדירת אחותה האהובה, ארב לה האב עם אקדח ביד. מעט לאחר שסהינדל נכנסה לדירה, שלף האב את האקדח וירה בראשה והיא מתה כמעט מייד במקום. עורך דינה של סהינדל שליווה אותה לאורך השנים האחרונות טען כי בשעה שנודע מותה של סהינדל, אחת מאחיותיה הבוגרות הודיעה בטלפון לאחד מבני המשפחה: "הזונה מתה עכשיו".

אביה של סהינדל נידון למאסר עולם. אמה חזרה לטורקיה, ואחותה האהובה שחוותה התמוטטות עצבים בעקבות האירוע, אושפזה לטיפול פסיכיאטרי באחד מבתי החולים בעיר אופסלה.

שינוי במדיניות ההגירה האירופאית
רציחתה של סהינדל גרם לזעזוע קשה ברחבי שבדיה ומחוצה לה. שאלת מעמדן של הנשים בקרב הקהילות המסורתיות ברחבי אירופה עלתה לדיון בתקשורת בפרלמנטים האירופאיים. הרצח העלה גם את שאלת מדיניות ההגירה שננקטה עד אז במדינות רבות - בעיקר במדינות הסקנדינביות. על רקע זה פורסם הדו"ח הקשה של הארגון הנורבגי לזכויות אדם (HRS) שדן בהיקף הנישואים הכפויים של מהגרות עם בן-זוג מארץ המוצא. בעקבות פרסום הדו"ח, הוטלו סייגים אחדים בכל מה שקשור ל"איחוד משפחות".

רציחתה של סהינדל עוררה גם את בעיית האינטגרציה של מהגרים במדינות האירופאיות - בעיקר בקרב נשים הבאות ממדינות מסורתיות הנאלצות לחיות תחת צווים מסורתיים דווקא במדינות מערביות-דמוקרטיות. ב-17 בספטמבר 2006 נערכו בחירות בשבדיה שבעקבותיהן הפסידה מפלגת השלטון – הסוציאל דמוקרטית – את הרוב שהיה לה בפרלמנט. למרות שבעיית המהגרים לא עלתה על הפרק, אך בעיה זו ריחפה מעל מערכת הבחירות, והיו כאלה שטענו כי בעיה זו הכריעה דווקא לטובת הצד הימני של המפה הפוליטית.

בעקבות תוצאות הבחירות בשבדיה, אמרה מנהלת צוות החשיבה של ארגון ה-HRS כי "קיימת בעיה חמורה של אינטגרציה באירופה, בעיקר בקרב נשים וילדים... עוד בעיה שכיחה מאוד היא נישואי הכפייה של נשים מוסלמיות, הנאלצות להתחתן עם קרובי משפחה כדי שאלה יוכלו להגיע לשבדיה. אך, כאמור, זה נושא שהפוליטיקאים מעדיפים להתעלם ממנו. בסופו של דבר, אם לא יטופל נושא זה, תפורר בעיה זו את החברה השבדית ואת הכלכלה השבדית בתוך עשור או שניים". (אריק וויס, מעריב, 19 בספטמבר, עמ' 4). גורם שבדי ששוחחתי עמו לאחרונה טען באוזני שלהערכתו לא יהיו שינויים משמעותיים במדיניות ההגירה של ממשלת שבדיה החדשה.

את ההקדמה לספר Human Visas ניתן לקרוא באנגלית באתר של ארגון ה-HRS. כמו כן, ניתן לקרוא באנגלית את הנאום שנשאה פאדימה סהינדל בפרלמנט השבדי בנובמבר 2001, כחודשיים לפני הירצחה, במהלכו היא חשפה שוב את סיפור חייה המאפיין את סיפור חייהן של אלפי נשים מהגרות הבאות מדינות מוסלמיות וממדינות מסורתיות.
---
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פאדימה סהינדל – רצח ידוע מראש", 27 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.

מה שח"כ עזמי בשארה לא רצה לראות בסוריה

לאחרונה ח"כ עזמי בשארה, בן העדה הנוצרית, ערך ביקור בסוריה של בשאר אל-אסד בן העדה העלווית. מעט לפני שבשארה נסע לסוריה, לאחר היעדרות של 5 שנים, ח"כ בשארה אימץ את כל כושר מחשבתו והוציא מתחת ידו מאמר הבוחן את המלחמה האחרונה מנקודת-מבטו – האובייקטיבית כמובן. ללא שום ספק ניכר בח"כ בשארה שהוא ניסה להתבסס על עובדות מסוימות במאמר, שהתפרסם, איך לא, באתר מחסום ב-27 באוגוסט 2006. אך כמובן, לבשארה כתמיד יש פרשנות משלו לאירועים המתרחשים בישראל על-פי קו-מנחה אידיאולוגי די ברור, אך מנותק מהמציאות.

פיסקה אחת תדגים את העניין. למי שלא יודע, ח"כ בשארה נולד בישראל והוא מכהן כחבר פרלמנט בכנסת-ישראל מתוקף בחירות חוקיות שנערכו בה לפני חודשים אחדים. ללא שום ספק יש הוכחות מסוימות שח"כ בשארה חי בתוכנו, בתוך מדינת-ישראל הדמוקרטית, והוא צריך להיות מעורה במתרחש בה (ככל הידוע ח"כ בשארה שולט היטב בשפה העברית). וכך כתב בשארה במאמרו:

”אנשי הזרם המרכזי התרגלו שישראל מנהלת מלחמות ללא קורבנות. עכשיו הם מאשימים את הממשלה בשני דברים מנוגדים: הם מאשימים אותה בגלל המספר הרב של הקורבנות, ובמקביל מאשימים אותה שהמספר הגדול של הקורבנות הרתיע אותה מלהמשיך במלחמה. הם מוכנים לעוד קורבנות, ובו בזמן מבקשים מלחמה ללא קורבנות. זוהי הדמגוגיה של מלחמות הימין המוכרות, שאותה מנצלים הכוחות הפשיסטיים בחברה".

כשקוראים את המשפט הראשון מגיעים למסקנה שיש כאן בעיה של אוטיזם פוליטי ברור וגלוי לעין. כל מי שחי בישראל, אפילו אם זה רק ב-5 השנים האחרונות, יודע היטב שמאז שפרצה מלחמת טרור המתאבדים בשנת 2000, נרצחו במיתות שונות ומשונות למעלה מ-1,000 ישראלים. יכול להיות שהטרור וקורבנותיו אינם נחשבים למלחמה על-פי תרבותו הפוליטית של ח"כ בשארה? לא יכול להיות, ממש לא יכול להיות.

כשקוראים את המשפט האחרון בפיסקה של בשארה, צצה ועלה המילה "פשיסטיים". ללא ספק יש לנו כאן עסק עם המוניסט דגול, ליברל ואיש-רוח מן המעלה הראשונה, שכן הוא טרח לציין את דאגתו הכנה לעתיד מדינת-ישראל "מפני ניצול המצב בידי כוחות פשיסטיים" בשל המלחמה. אך, למען האמת, האוטיזם הפוליטי שבשארה סובל ממנו בישראל, התעלה לדרגת אמנות בעת ביקורו בסוריה. ההומניסט הדגול שם על עיניו – רטייה, ועל אוזניו - אטמים. "משחק הקופים המזרח-תיכוני" השתכלל, שכן ח"כ עזמי בשארה הנוצרי שם אטמים גם בנחיריו, אך פיו הפיק מרגליות שנעמו לדיקטטור העלווי בשעה שבבתי-הכלא בסוריה נמקים מאות אסירים פוליטיים בשל עניינים של זוטות.

על-פי דו"ח של ה"וועדה הסורית לזכויות אדם", שנת 2006 היתה השנה הגרועה ביותר במצב זכויות האדם בסוריה מאז עליית ד"ר בשאר אל-אסד לשלטון בשנת 2000. מדובר על זכויות אלמנטריות ביותר – המוכרות היטב לח"כ עזמי בשארה – אך הן נשללות מאזרחים סורים, מאנשי-רוח, מפוליטיקאים, מנשים, מילדים, מתלמידי בית-ספר, מסטודנטים, מסופרים, ממשוררים ומכל מי שמביע עמדה הנתפסת "כאיום" על המשטר העלווי הנחשב בעיני סורים רבים כמשולל כל לגיטימיות.

אחד מאותם סורים, המוכר לי היטב, בילה שנים רבות בכלא הסורי בשל פעילותו הפוליטית. לא פעילות טרוריסטית ולא שמץ של פעילות אלימה. הוא נכלא בשל פעילות פוליטית רגילה כפי שח"כ בשארה פעיל ב"פוליטיקה הרגילה" שיש בישראל. אותו סורי השתחרר לפני שנים אחדות, אך הוא כלוא במעצר-בית. הוא אינו יכול לעזוב את ביתו או את עירו ובוודאי לא את סוריה. מותר לו לבצע פעולות פשוטות תחת עינם הפקוחה של שירותי-הביטחון (ויש הרבה שירותי-ביטחון כאלה שתפקידם, בין היתר, הוא גם לרגל זה כנגד זה). סוריה היא, ללא ספק, גן-עדן לאנשים הסובלים מאוטיזם פוליטי.

הקדרות שיש כיום בסוריה אינה נובעת רק בשל המבנה הטופוגרפי שלה, אלא נובעת מרצף של כישלונות פוליטיים - פנימיים ובינלאומיים. מצבו של בשאר אל-אסד בתוך סוריה ובתוך משפחתו כל כך רעוע עד שהוא אפילו חשש לצאת לועידת המדינות הבלתי-מזדהות שנערכה בקובה לפני ימים אחדים. מושא הערצתו – נסראללה – עדיין מתחבא בבונקר ואף מתחשבן במרירות עם הלבנונים והעולם-הערבי. למרות מה שנדמה לנו לעיתים, המצב באיראן גם לא מזהיר כלל, וכל תרועות הניצחון היוצאות מסוריה ואיראן אינן מצליחות להסתיר את פניהם העגומות של "החוגגים".

הדו"ח הקודר התפרסם לאחרונה באתר של הוועדה הסורית לזכויות אדם גם בשפה האנגלית, והוא פתוח לעיונו של הציבור הרחב בעולם – גם לכאלה העורכים ביקורים בסוריה. פרשה אחת הנוגעת לדו"ח תבהיר על מה מדובר:

ב-12 במאי 2006, התאגדו מאות אנשי-רוח סורים ולבנונים וחתמו על הצהרה משותפת שכונתה "הצהרת ביירות-דמשק/הצהרת דמשק-ביירות". כבר בפתיחה של ההצהרה ניתן תיאור מפורט להידרדרות היחסים בין שתי המדינות בתקופה הנדונה שכללו רציחות פוליטיות של אישים לבנונים כמו פוליטיקאים, אנשי-רוח, אנשי תקשורת וסתם אזרחים לבנונים מן השורה. כמו כן, ההצהרה פירטה את הצעדים שיש לנקוט מיידית במטרה להביא לתפנית מלאה ביחסי שתי המדינות. כבר בסעיף הראשון החותמים קראו לסוריה להכיר בלבנון כמדינה עצמאית; לסמן את הגבולות בין שתי המדינות; וכן להקים נציגות דיפלומטית בבירותיהן של שתי המדינות.

לכאורה זהו עניין פשוט בעיני כל הומניסט אמיתי, בין אם הוא סורי, לבנוני, ירדני, מצרי, ישראלי או ערבי-נוצרי. אולם לא בעיני סוריה ובעלי-בריתה הסובלים מאוטיזם פוליטי. למי שלא יודע, סוריה אינה מכירה בלבנון כ"מדינה עצמאית", על כן לדעתה "אין צורך לקיים שום נציגות דיפלומטית רשמית בלבנון". באידיאולוגיה של מפלגת הבעת' העלווית, שחאפז אל-אסד טיפח במשך שנים רבות, לבנון היא חלק אינטגרלי מסוריה-הגדולה.

התגובה הסורית להצהרה המשותפת היתה חריפה ביותר. ימים אחדים לאחר פרסום ההצהרה נעצר העיתונאי הסורי מישל כילו שחתם על ההצהרה המשותפת. מדיווח שנמסר באתר אינטרנט ליברלי והובא על-ידי אתר ממר"י באחד מדיווחיו, נאמר כי שופט סורי הוציא צו-מעצר נגד כילו והיפנה כלפיו אישומים הכוללים את הסעיפים האלה: החלשת הרגש הלאומי, יצירת רגשי קנאות אתנית או דתית, פרסום ידיעות כוזבות או מוגזמות העלולות לפגוע בכבודה של המדינה או במעמדה, גינוי או פגיעה בנשיא, בבתי המשפט, ברשויות הממשלתיות, בצבא, במנהל הציבורי או בפקיד המבצע את השלטון הציבורי במסגרת תפקידו או עבודתו. על-פי החוק הסורי העונש בסעיפים אלה יכול לנוע ממאסר לתקופה מסוימת ועד להוצאה להורג.

יחד עם מישל כילו נעצרו עוד עשרות אנשי-רוח סוריים כמו: אנוואר אל-בוני, מחמוד מרעי, נידאל דרוויש ועוד. לאחר מעצרם של אישים אלה, יצאה הודעה מפי מאמון אל-חומסי – חבר פרלמנט שלעבר – שבה נאמר כי "לפחות שלושה עשר אנשים נעצרו במהלך גל המעצרים הזה, אך ישנם מאות אסירים פוליטיים בסוריה ואנו רוצים לשחרר את כולם, שכן אסור לכלוא אדם רק משום שהביע את דעתו". וכך המשיך חומסי לתאר את המצב בסוריה: "בימים קשים אלה, לאחר שהמשטר הסורי הסלים את הדיכוי שלו, את הפרות זכויות האדם שלו ואת התנהגותו הסותרת את כל הכללים המקובלים והאמנות הבינ"ל, את ההסכמים החתומים ואת החוקה הסורית - המעגנת בתוכה את חופש הביטוי בדרכי שלום - יצאתי מסוריה כשאני נושא עמי את קריאת החירות לאסירים שנעצרו בגלל הבעת דעה או מעשה הנובע מאקט של מצפון. אנשים אלה שהקדישו את עצמם למען החירות - הם ומשפחותיהם - סובלים מעושק, מקיפוח ומאימה למען העברת מסר של חירות וההתנגדות לעריצות ולשחיתות, וכדי שהעם הסורי ייהנה מטוב ארצו בצורה שוויונית וצודקת".

על-פי דיווחים שונים שנמסרו בשנים האחרונות מפי ארגונים לזכויות אדם, ישנם אלפי נעדרים בסוריה שנעלמו כלא-היו לאחר שנעצרו בידי שירותי-הביטחון של סוריה, או הובאו מלבנון לסוריה. יש הנוקבים בכמה אלפים ויש הנוקבים במספר 17,000 איש הכוללים סורים, לבנונים ופלסטינים.

אך מאידך, יש אלפי סורים הפועלים במסגרות אופוזיציוניות שונות ומגוונות הן בסוריה עצמה, אך ברובן מחוצה לה – בעיקר בבירות מערביות אך גם בארצות ערביות כמו טוניסיה, מרוקו ומצרים. כך למשל, לאחרונה קמה "החזית להצלה לאומית בסוריה" בנהגת עבד אל-חלים חאדם (מי שהיה סגן-הנשיא עד לשנת 2005), ועלי אל-ביאנוני מנהיג "האחים המוסלמים" בסוריה, המתגורר מחוץ לארצו כבר שנים רבות. זהו ניסיון נוסף להקים אופוזיציה רחבה בדומה ל"ברית הלאומית לשחרור סוריה" שנוסדה בשנת 1982 בידי וותיקי מפלגת הבעת' ומייסדיה שהתאגדו בפריז כנגד שלטונו של חאפז אל-אסד לאחר הטבח באל-חמה. חדאם היה אחראי בין היתר לדיכוי של התנועות הדמוקרטיות שהתפתחו בתקופת ה"אביב של דמשק" – תקופה שהחלה עם עלייתו של בשאר אל-אסד לשלטון והסתיימה בסוף 2001. למרות אישיותו ופעילותו הבעייתית של חדאם כסגן-הנשיא, רבים רואים בעזיבתו את סוריה כסימן נוסף להתפוררות הפנימית של המשטר.

מה שבשאר ובשארה לא מבינים הוא שסוריה נמצאת תחת כרסום פנימי וחיצוני מתמשך. אך, שניהם מזינים האחד את השני בפנטזיה נאצריסטית על איחודו של העולם-הערבי (או לפחות איחודו של הסהר-הפורה) תחת המטריה הסורית והעומד בראשה. לשם כך, מותר לחבור לכל גורם ערבי, למשל לחיזבאללה או לעיתון הלבנוני הפרו-סורי אל-ספיר ולבעלי-ברית זמניים, כדי לחסל את העצמאות הלבנונית. אך האמת היא, שבשאר אל-אסד בעיני ח"כ עזמי בשארה הנוצרי הוא בסך הכל כלי באמצעותו בשארה רוצה להגשים את תוכניתו הידועה כמעט לכל ישראלי, בדיוק כפי שאיראן מוכנה להילחם בישראל עד הסורי והלבנוני האחרון, או כפי שסוריה מוכנה להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון.

ההרס והחורבן שהמיטו המשטרים הערבים על עמיהם בשנים האחרונות הם סרח-עודף בדרך להגשמת המטרה בעיני ח"כ עזמי בשארה. אז מה זה עוד כמה אלפי אסירים פוליטיים הנמקים בכלא הסורי (חלקם כבר לא בחיים) ממש מול עיניו של ח"כ עזמי בשארה בעת שערך ביקור בדמשק? ולגבי שאלת נסיעתו למדינת-אויב, על כך צריכה להכריע המערכת המשפטית בישראל - אם יהיה לה מספיק אומץ להציב גבולות של מותר ואסור גם לגבי ח"כ ערבי-נוצרי.

----
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מה שח"כ עזמי בשארה לא רצה לראות בסוריה", 21 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.

?מי רצח את העיתונאי מוחמד טהא

ב-6 בספטמבר 2006 נמצאה גופתו של העיתונאי מוחמד טהא בחרטום, בירת סודאן, שעות אחדות לאחר שנחטף סמוך לביתו, כשהיא ערופת ראש. לדברי משטרת חרטום, ידיו ורגליו של טהא היו כפותות כשראשו הכרות נמצא ליד גופתו. מי בעצם רצה בחיסולו של טהא ועל איזה רקע הוא זכה ליחס נורא שכזה מידי בני עמו?

מוחמד טהא מוחמד אחמד, יליד 1956, היה חבר ב"חזית הלאומית האסלאמית" שתפסה את השלטון ה-1989 והשליטה את חוקי ה"שריעה" (ההלכה המוסלמית) על תושבי סודאן - למעט על בני העדה הנוצרית שלגביהם נאמר כי "חוקים אלה יחולו עליהם בעתיד כלשהו".

מוחמד טהא מעורר מחלוקת
טהא היה העורך הראשי של העיתון היומי אל-וויפאק (al-Wifaq) בשפה הערבית. הוא ניצל את קירבתו למוקדי הממשל בסודאן כדי לפרסם מאמרים שנויים-במחלוקת גם אם הם לא תאמו תמיד את הקו הרשמי של הממשלה. כך למשל, הוא יצא נגד מדיניותם של ארגונים אסלאמיים בכל הנוגע לרצח העם המתרחש בחבל דארפור שמערב סודאן, הוא מחה על סירובם של ארגונים סודאניים לשתף פעולה עם ארגונים בינלאומיים, ולמרות היותו חבר לשעבר ב"חזית הלאומית האסלאמית" הוא לא היסס להתריע מההשפעה המזיקה הנגרמת מאיסלאם הרדיקלי על מערכת היחסים השברירית הקיימת בין העדות השונות בסודאן. טהא בהיותו אדם מאמין, כנראה רצה איסלאם שפוי מעט יותר.

פעילותו העיתונאית של טהא גרמה כאב-ראש לא קטן לממשלת סודאן מחד-גיסא, ועוררה תגובה נזעמת מצד חוגי האיסלאם הרדיקלי מאידך. לעיתים טהא חש שהוא נמצא בין הפטיש לסדן, אך הוא המשיך לפרסם את מאמריו גם מבלי לבצע בדיקה מקיפה על טיב המקורות, דבר שגרם, בסופו של דבר, לתגובה חריפה ויוצאת-דופן מצד חוגים אסלאמיים בסודאן ואף מצד חוגים רדיקליים במדינות מוסלמיות נוספות. נקודה זו תובהר בהמשך המאמר.

ככל הידוע, ניסיון ההתנקשות הראשון במוחמד טהא התרחש בספטמבר 2000 בעת שמשאית קטנה ניסתה לדרוס אותו. ניסיון ההתנקשות בטהא, שנפצע קל יחסית, הדליק תמרור אזהרה בקרב חוגים ליברליים בסודאן ומחוצה לה, ואלה מיהרו לפרסם תגובה שקראה לממשלה הסודנית לשמור על חופש הביטוי במדינה ולהעניק הגנה לעיתונאים מקומיים וזרים כאחד. הממשלה הסודאנית העניקה הגנה מסוימת למוחמד טהא, אך במקביל גם אסרה על התקשורת הסודאנית לדווח על ניסיון ההתנקשות. הועלתה סברה כי שליחיו של ד"ר אל-תוראבי ביצעו את המעשה בשל מאמר שטהא כתב בו גינה את פעילותו הפוליטית והדתית של ד"ר אל-תוראבי.

"הבלתי יודע בחיי הנביא"
בתחילת 2005 פרסם מוחמד טהא בעיתונו, אל-וויפאק, סדרת מאמרים החושפים, לכאורה, פרטים שלא היו ידועים עד כה מחיי הנביא מוחמד. המסגרת הכללית של המאמרים עסקה במוצאו האמיתי של הנביא מוחמד הסותר את המסורת המוסלמית שהונחלה למאמינים מאז עליית האיסלאם. טהא התבסס במאמריו על ספר בשם "הבלתי ידוע בחיי הנביא" שהתפרסם באתר אינטרנט ומחברו היה ד"ר אל-מקריזי.

מרגע פרסום המאמרים, החלה מערכת הסתה נגד טהא שהתנהלה בסודאן וברחבי-העולם המוסלמי והיא לא פסקה עד לרגע חטיפתו ב-5 בספטמבר 2006, מעט לפני חצות של אותו יום. טהא הוכרז כ"כופר" שביזה את הנביא, ולכן דינו מוות. וכאן נשאלת השאלה, מה גרם לטהא לפרסם פרקים מהספר המעלים ספק במוצאו של הנביא למרות היותו של טהא מוסלמי אדוק ומאמין? והתשובה היא שכנראה טהא לא בדק לאשורו את המקור האמיתי של הספר, ואולי מה שבאמת הטעה אותו היה שמו של המחבר – ד"ר מקריזי. להערכתי, טהא חשב שמדובר בהיסטוריון המצרי הידוע אל-מקריזי (al-Makrizi) בן המאה ה-15, שנחשב לאחד מההיסטוריונים החשובים של מצרים באותה עת. אל-מקריזי של בן המאה ה-15 אף כתב חיבור על היחסים בין הקופטים במצרים לחליפות המוסלמית במאה ה-13.

בדיקה פשוטה של האתר בו הספר התפרסם, מעלה כי האתר פועל בשם גוף נוצרי המטיף למוסלמים להמיר את דתם לנצרות. האתר פועל מזה שנים אחדות מארה"ב וה"דומיין" (כתובת האתר), נקנה בארה"ב. אפשר שהאתר פועל בהשראה של ארגון קופטי על רקע היחסים המתוחים בין הקופטים למוסלמים במצרים. גם התואר ד"ר שהוצמד לשמו של אל-מקריזי היה צריך להעלות ספקות בליבו של טהא, שכן תואר כזה לא היה קיים במצרים בתקופתו של אל-מקריזי.

מייד לאחר פרסום המאמרים בעיתון אל-וויפאק, החלו תגובות הנזעמות בקרב הציבור המוסלמי להתפשט כאש בשדה קוצים. טהא החל לקבל איומים ישירים על חייו, אנשי דת קראו לפגוע בו פיזית, אחדים ביקשו לחסלו ואחרים הוציאו פסקי-הלכה המתירים את דמו. בשל הלחצים שהופעלו מארגונים אסלאמיים ממשלת סודאן העמידה לדין את טהא, הוא נעצר לימים אחדים, עיתונו נסגר לשלושה חודשים והוטל על העיתון לשלם קנס בגובה של כמה אלפי דולרים אמריקאיים (התל"ג לנפש בסודאן עומד על כ-2,000 דולר לשנה).

בשעה שנערך משפטו של מוחמד טהא, אלפי אנשים התגודדו מחוץ לכותלי בית-המשפט וקראו לעבר השופטים להטיל עליו עונש מוות בשל פגיעה באיסלאם ובנביא מוחמד. מנגד, טהא פרסם פעמים רבות דברי הסבר על כך שהוא הוטעה וכי פרסום הספר נעשה, כנראה, על-ידי "פרובוקטור ציוני". כל דברי ההסבר האלה לא הועילו לו, ושמו לא ירד מרשימת "הכופרים שדמם מותר". שמו של טהא, ברשימת "הכופרים שדמם הותר" התנוסס לצד שמותיהם של אנשי-רוח אחרים שעוררו את זעמו של הציבור המוסלמי בשל דבריהם נגד האיסלאם ונביאו.

ההתנכלויות למוחמד טהא המשיכו גם לאחר המשפט וגם לאחר דברי ההסבר שנגעו לפרסום המאמרים שעוררו את כל המהומה הדתית והפוליטית במדינה. במרס 2006, בניין המערכת של העיתון אל-וויפאק הוצת ועלה באש. בעקבות ההצתה נגרם נזק כבד לבניין.

רצח בשיטת אל-קעידה
מייד לאחר שהתגלתה גופתו כרותת הראש של מוחמד טהא ב-6 בספטמבר, הועלתה סברה כי המעשה בוצע בידי ארגון סודאני בהשראתו של ארגון אל-קעידה במטרה לייבא לסודאן את שיטותיו האכזריות של אל-זרקאווי בעיראק. אל-זרקאווי היה מבכירי ארגון אל-קעידה עד שחוסל ביוני 2006 בידי כוחות אמריקאים. במילים אחרות, מוחמד טהא היה "מועמד נוח" דרכו הועבר מסר פוליטי ודתי חד-משמעי לכל מוסלמי המעלה בדעתו לחרוג מהזרם הכללי של האיסלאם הרדיקלי.

----

מאת: ד"ר יוחאי סלע, מי רצח את העיתונאי מוחמד טהא? 18 בספטמבר 2006, The Mideast Forum.