כאשר סוקרים את תולדות הסכסוך הערבי-ישראלי מאז ראשית המאה הקודמת מגלים עובדה שאינה מפתיעה גם כיום: לצד הישראלי היה דחף בלתי-נלאה להקים מדינה יהודית עצמאית על אדמת המולדת ההיסטורית - גם אם זו תהיה בגבולות מצומצמים העלולים לסכן את קיומה הלאומי. כמעט כל תוכנית מדינית שעסקה בחלוקת הארץ, התקבלה על-ידי הצד הישראלי משום הראייה הפוליטית ההגיונית ששאבה את כוחה מתוך המציאות המזרח-תיכונית ומהמציאות הבינלאומית של אותה עת. אם היתה סרבנות ישראלית לרעיון מסוים זו היתה סרבנות טקטית ולא סרבנות אסטרטגית שאפיינה את הצד הערבי. המשמעות היא, שקבלת רעיון הפשרה הטריטוריאלית על ארץ-ישראל נבעה משתי סיבות עיקריות:
1. מוסרית, דהיינו התפתחה כאן קהילה ערבית ככל שהתפחתה הכלכלה הארצישראלית.
2. פרקטית ואידיאולוגית, דהיינו הקמת מדינה יהודית עצמאית שתהיה בעלת רוב יהודי.
אולם, רעיון הפשרה הטריטוריאלי וקבלת החלטת החלוקה מ-1947 – שהיה נבון מאין כמוהו – חשף את מדינת ישראל, בעל-כורחה, לעמדת התגוננות מול הדרישות הערביות בנוגע לארץ-ישראל. הפשרה הישראלית נתפסה בעיני הערבים כחולשה, והמוסר נתפס בעיניהם כחוסר-החלטיות בנוגע לצדקת הדרך. הערבים, כדרכם, ניתקו את הממד התרבותי-דתי-אידיאולוגי שליווה את הפעילות המדינית הישראלית מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים במחצית השניה של המאה ה-19. גם כיום הפרשנות הערבית על מעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל מקבלת ביטויים שונים ומגוונים בהתאם לתפיסתם הרווחת.
כך למשל, לאחר הנסיגה החפוזה של צה"ל מלבנון, הגה מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה את "תיאוריית קורי העכביש" הידועה. שכן, לדעתו, החברה הישראלית היא חברה רופסת ונהנתנית ולכן היא קלה להכנעה. על-פי הכותרות בתקשורת הישראלית עד למלחמת לבנון השניה דומה שהוא צדק. אלא שהתברר בעקבות המלחמה שלמרות התקלות המבצעיות בחזית ובעורף, תושבי ישראל גילו מסירות אין קץ ואף דירבנו את הדרג המדיני לגלות נחישות רבה יותר נגד חיזבאללה. נסראללה לא לקח בחשבון את בעיית הזהות הלאומית של הערבים, ואת היעדרה של בעיה כזו אצל הישראלים בנוגע לזהותם הלאומית. דהיינו, "ארץ-ישראל" כטריטוריה, "עם-ישראל" כלאום ו"תורת-ישראל" כדת, שלובים יחדיו באופן הדוק – מה שאינו קיים בלאומיות המדינית הערבית בין אם זו סורית, ירדנית, לבנונית, עיראקית או פלסטינית המתנגשת תדיר עם הלאומיות הערבית ועם זו המוסלמית. כשיש זהויות אחדות הסותרות זו את זו, קשה להכפיף את האוכלוסייה לקו פוליטי מוגדר וברור. באופן פרדוקסלי, העוצמה הטריטוריאלית של הערבים גרמה לחולשתם, בעוד שהחולשה הטריטוריאלית של ישראל בנתה את עוצמתה.
מפלשתינה לפלסטין
כמה עובדות היסטוריות כדי לבהיר את עניין המדינה הפלסטינית: כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד, על כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים. אך גם היהודים לא השלימו עם השם וביקשו לכנות את הארץ כ"פלשתינה-א"י".
זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה".
השם "פלשתינה" הוא שם יווני-רומי שהוענק לארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש הרומי היתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השניה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. במילים אחרות, הרומאים היו עסוקים בלמחוק כל זכר לזהות ישראלית בארץ-ישראל שלתוצאותיו יש השפעה עד לימנו אנו.
מאחר והערבים אימצו את המושג "פלסטין" באורח-מלא בעיקר לאחר 1948, המושג הפך לכלי-נשק מתעתע בידיהם, ברצותם הם מתייחסים רק לחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פי הסכם החלוקה מ-1947, וברצותם הם מתייחסים לכל ארץ-ישראל. יתרה מזאת, המילה "פלשתינה", בהקשריה השונים עד ל-1948, התייחסה בעיקר ליהודים ולא לערבים, כמו למשל "בנק אנגלו-פלשתינה" ("בנק לאומי לישראל") או המוסדות הלאומיים של היהודים בארץ-ישראל עד ל-1948. אך מנגד, הערבים הקימו את "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל חוסייני.
כשהתקשורת הישראלית מתעקשת לכנות את ערביי יהודה ושומרון כ"פלשתינאים" ולא כ"פלסטינים", התעקשות זו מעניקה לתעמולה הערבית עוד תחמושת, שכן ההיסטוריה של "ארץ-הקודש" כולה מתחילה להיות מיוחסת לערבים בעיקר ולא לישראלים. וכך, הגניבה ההיסטורית נעשית בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית. לכן, חשוב להבדיל בין המושג "פלשתינה" שהיא "ארץ-הקודש" שהיא ארץ-ישראל, לבין מי שמכנים את עצמם "פלסטינים" החיים בשטחי יהודה ושומרון – שטחים המיועדים להקמת מדינה ערבית על-פי החלטת החלוקה מ-1947. (לקריאה נוספת ראו את מאמרו המרתק של פרופ' שמעון שמיר). כשערפאת בנאומיו החל לכנות את ארץ-ישראל כ"ארץ הקודש", שוב נוצר מצב פרדוקסלי, שכן בעיני המוסלמים "ארץ-הקודש" היא מולדתו של מוחמד בחצי האי-ערב, במיוחד אזור החיג'אז והערים מכה ומדינה, ובוודאי לא ארץ-ישראל. בשל קדושתו של אזור החיג'אז בעיני המוסלמים, גורשו כל היהודים והנוצרים מהאזור, וכך עד היום חל איסור כניסה ללא-מוסלמים ל"ארץ-הקודש" האמיתית של הערבים. אך, כרגיל, תעתועי ההיסטוריה של הרטוריקה הערבית קיבלו תאוצה בעזרתנו האדיבה.
חזון המדינה הפלסטינית
ב-10 ביולי 2006, קיים ראש ממשלת ישראל מר אהוד אולמרט פגישה עם עיתונאים זרים המוצבים בישראל. בפגישה זו שטח ראש הממשלה את חזונו בנוגע להסדר מדיני עתידי עם הפלסטינים והוא בחר להציג את הדברים באופן הבא: "הקונספט של ההתכנסות הוא יעד של הפרדה בין ישראל לפלסטינים, במטרה לתת להם מדינה עצמאית. אם ירי הקסאם ימשיך אנחנו נצטרך לעשות פעולות חד צדדיות. זה הפתרון היחיד לפלסטינים, זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להבטיח גבולות שיעניקו הגנה לישראלים. החלום שלי הוא אותו חלום כמו לנשיא בוש - שתי מדינות החיות זו לצד זו ללא טרור וללא אלימות".
יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השניה, ויחד עם זאת מסתבר, שלצד הישראלי ממש בוער להקים מדינה פלסטינית, בעוד שהצד הפלסטיני, כרגיל, ממאן לקבל את ההצעה הנדיבה של ראש הממשלה. וכאן נשאלת השאלה החשובה: אם "הכיבוש" הישראלי, כל כך מעיק על הפלסטינים מדוע הם מסרבים עד כה להקים מדינה עצמאית? ישראל קיבלה ב-1947 את הסכם החלוקה בגלל דחיפות השעה ובשל הרצון לסיים את הכיבוש הבריטי מהר ככל האפשר. אם כך, מדוע הפלסטינים מתלוננים על המשך "הכיבוש" המעיק, אך בה בעת מסרבים לכל הצעת פשרה כדי לסיים מהר ככל האפשר את "הכיבוש הישראלי האכזרי" עליהם?
התשובה נטועה כנראה בהתנהלות המדינית של הערבים המתנהגים כמו אימפריה בעלת עומק טריטוריאלי בלתי-נדלה, בהשוואה לישראלים המחפשים בסך הכל את הפינה השקטה עם הגב לים במולדתם ההיסטורית. לערבים אין מה להפסיד, משום שבכל מצב מלחמתי כאוטי הם תמיד יכולים לעבור למדינה ערבית שכנה, בעוד שלצד הישראלי הפריבילגיה הזו אינה קיימת כלל. אין רצון אמיתי בצד הערבי להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, שכן הערבים עצמם לא הניחו יסודות אמיתיים שניתן להשתית עליהם את רעיון הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית. כל האנרגיה הלאומית הופנתה כלפי חוץ ולא כלפי פנים - אל תוך החברה הפלסטינית - כדי לבנות חברה אזרחית יציבה.
זאת ועוד, תושבי עזה דומים עד מאוד לתושבי מצרים, ולערביי הגדה המערבית יש קשר ישיר לערביי ממלכת ירדן. וכך, לאט לאט חודרת ההכרה, כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת להקים מדינה עצמאית בכוחות עצמם בשטחי יהודה ושומרון, וכי "ההתנגדות הפלסטינית המזוינת" היא בעצם אוסף של כנופיות, שקפצו על עגלת הלאומיות, ושהן פועלות רק למען עצם קיומן – החל מחפירת המנהרות לשם הברחות וכלה במכירת סחורות גנובות. עניין זה לא נעלם מעיניהם של פלסטינים רבים, על כן, בשוליים של השיח הפוליטי הערבי מתקיים דיון מחודש על האופציה הירדנית, דהיינו ירדן תהא מעין "החונכת המדינית" של ערביי הגדה המערבית. זהו דיון שילך ויתרחב ככל שהפלסטינים ידחו את מועד הקמת מדינתם. ובכך האופציה הירדנית, בצורתה המשוכללת, תזכה לעדנה נוספת למרות שרבים הספידו אותה או ביטלו אותה על הסף.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "למי דחוף להקים מדינה פלסטינית", 6 באוקטובר 2006, The Mideast Forum.
1. מוסרית, דהיינו התפתחה כאן קהילה ערבית ככל שהתפחתה הכלכלה הארצישראלית.
2. פרקטית ואידיאולוגית, דהיינו הקמת מדינה יהודית עצמאית שתהיה בעלת רוב יהודי.
אולם, רעיון הפשרה הטריטוריאלי וקבלת החלטת החלוקה מ-1947 – שהיה נבון מאין כמוהו – חשף את מדינת ישראל, בעל-כורחה, לעמדת התגוננות מול הדרישות הערביות בנוגע לארץ-ישראל. הפשרה הישראלית נתפסה בעיני הערבים כחולשה, והמוסר נתפס בעיניהם כחוסר-החלטיות בנוגע לצדקת הדרך. הערבים, כדרכם, ניתקו את הממד התרבותי-דתי-אידיאולוגי שליווה את הפעילות המדינית הישראלית מאז שראשוני היהודים יצאו את חומות העיר ירושלים במחצית השניה של המאה ה-19. גם כיום הפרשנות הערבית על מעשיה או מחדליה של מדינת-ישראל מקבלת ביטויים שונים ומגוונים בהתאם לתפיסתם הרווחת.
כך למשל, לאחר הנסיגה החפוזה של צה"ל מלבנון, הגה מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה את "תיאוריית קורי העכביש" הידועה. שכן, לדעתו, החברה הישראלית היא חברה רופסת ונהנתנית ולכן היא קלה להכנעה. על-פי הכותרות בתקשורת הישראלית עד למלחמת לבנון השניה דומה שהוא צדק. אלא שהתברר בעקבות המלחמה שלמרות התקלות המבצעיות בחזית ובעורף, תושבי ישראל גילו מסירות אין קץ ואף דירבנו את הדרג המדיני לגלות נחישות רבה יותר נגד חיזבאללה. נסראללה לא לקח בחשבון את בעיית הזהות הלאומית של הערבים, ואת היעדרה של בעיה כזו אצל הישראלים בנוגע לזהותם הלאומית. דהיינו, "ארץ-ישראל" כטריטוריה, "עם-ישראל" כלאום ו"תורת-ישראל" כדת, שלובים יחדיו באופן הדוק – מה שאינו קיים בלאומיות המדינית הערבית בין אם זו סורית, ירדנית, לבנונית, עיראקית או פלסטינית המתנגשת תדיר עם הלאומיות הערבית ועם זו המוסלמית. כשיש זהויות אחדות הסותרות זו את זו, קשה להכפיף את האוכלוסייה לקו פוליטי מוגדר וברור. באופן פרדוקסלי, העוצמה הטריטוריאלית של הערבים גרמה לחולשתם, בעוד שהחולשה הטריטוריאלית של ישראל בנתה את עוצמתה.
מפלשתינה לפלסטין
כמה עובדות היסטוריות כדי לבהיר את עניין המדינה הפלסטינית: כאשר הבריטים סייעו לחתום על הסכם פייצל-וייצמן בעקבות מלחמת העולם הראשונה (1919), הערבים לא השלימו עם המושג Palestine (פלשתינה), שכן מושג זה זוהה עם היהודים ו"ארץ-הקודש" בלבד, על כן הם דרשו בתוקף שארץ-ישראל תוגדר כ"סוריה הדרומית" שבירתה דמשק. לקח שנים רבות לערביי ארץ-ישראל להסתגל למושג החדש שעבר "שיערוב" במהלך השנים. אך גם היהודים לא השלימו עם השם וביקשו לכנות את הארץ כ"פלשתינה-א"י".
זאת ועוד, ב-24 ביולי 1922 התקבלה החלטה ב"חבר הלאומים" בנוגע לזהות הישירה של היהודים עם המושג "פלשתינה" בזו הלשון: "(יש) לבנות מחדש את המולדת היהודית בפלשתינה, לאור הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה".
השם "פלשתינה" הוא שם יווני-רומי שהוענק לארץ-ישראל לאחר מרד בר-כוכבא (132-135 לספירה). החלוקה המנהלית של ארץ-ישראל בתקופת הכיבוש הרומי היתה: פלשתינה פרימה (הראשונה) שכללה את יהודה ושומרון, החוף, הבקעה ועבר-הירדן היהודי; פלשתינה סקונדה (השניה) כללה את הגליל, הגולן, ועמקי הצפון; פלשתינה טרציה (השלישית) כללה את הנגב ואזור דרום עבר-הירדן. העיר ירושלים הפכה בפי הרומאים ל"איליה קפיטולינה". חלוקה זו המשיכה להתקיים גם לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הערבים במאה ה-7. במילים אחרות, הרומאים היו עסוקים בלמחוק כל זכר לזהות ישראלית בארץ-ישראל שלתוצאותיו יש השפעה עד לימנו אנו.
מאחר והערבים אימצו את המושג "פלסטין" באורח-מלא בעיקר לאחר 1948, המושג הפך לכלי-נשק מתעתע בידיהם, ברצותם הם מתייחסים רק לחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פי הסכם החלוקה מ-1947, וברצותם הם מתייחסים לכל ארץ-ישראל. יתרה מזאת, המילה "פלשתינה", בהקשריה השונים עד ל-1948, התייחסה בעיקר ליהודים ולא לערבים, כמו למשל "בנק אנגלו-פלשתינה" ("בנק לאומי לישראל") או המוסדות הלאומיים של היהודים בארץ-ישראל עד ל-1948. אך מנגד, הערבים הקימו את "הועד הערבי העליון" של חאג' אמין אל חוסייני.
כשהתקשורת הישראלית מתעקשת לכנות את ערביי יהודה ושומרון כ"פלשתינאים" ולא כ"פלסטינים", התעקשות זו מעניקה לתעמולה הערבית עוד תחמושת, שכן ההיסטוריה של "ארץ-הקודש" כולה מתחילה להיות מיוחסת לערבים בעיקר ולא לישראלים. וכך, הגניבה ההיסטורית נעשית בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית. לכן, חשוב להבדיל בין המושג "פלשתינה" שהיא "ארץ-הקודש" שהיא ארץ-ישראל, לבין מי שמכנים את עצמם "פלסטינים" החיים בשטחי יהודה ושומרון – שטחים המיועדים להקמת מדינה ערבית על-פי החלטת החלוקה מ-1947. (לקריאה נוספת ראו את מאמרו המרתק של פרופ' שמעון שמיר). כשערפאת בנאומיו החל לכנות את ארץ-ישראל כ"ארץ הקודש", שוב נוצר מצב פרדוקסלי, שכן בעיני המוסלמים "ארץ-הקודש" היא מולדתו של מוחמד בחצי האי-ערב, במיוחד אזור החיג'אז והערים מכה ומדינה, ובוודאי לא ארץ-ישראל. בשל קדושתו של אזור החיג'אז בעיני המוסלמים, גורשו כל היהודים והנוצרים מהאזור, וכך עד היום חל איסור כניסה ללא-מוסלמים ל"ארץ-הקודש" האמיתית של הערבים. אך, כרגיל, תעתועי ההיסטוריה של הרטוריקה הערבית קיבלו תאוצה בעזרתנו האדיבה.
חזון המדינה הפלסטינית
ב-10 ביולי 2006, קיים ראש ממשלת ישראל מר אהוד אולמרט פגישה עם עיתונאים זרים המוצבים בישראל. בפגישה זו שטח ראש הממשלה את חזונו בנוגע להסדר מדיני עתידי עם הפלסטינים והוא בחר להציג את הדברים באופן הבא: "הקונספט של ההתכנסות הוא יעד של הפרדה בין ישראל לפלסטינים, במטרה לתת להם מדינה עצמאית. אם ירי הקסאם ימשיך אנחנו נצטרך לעשות פעולות חד צדדיות. זה הפתרון היחיד לפלסטינים, זו הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים להבטיח גבולות שיעניקו הגנה לישראלים. החלום שלי הוא אותו חלום כמו לנשיא בוש - שתי מדינות החיות זו לצד זו ללא טרור וללא אלימות".
יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השניה, ויחד עם זאת מסתבר, שלצד הישראלי ממש בוער להקים מדינה פלסטינית, בעוד שהצד הפלסטיני, כרגיל, ממאן לקבל את ההצעה הנדיבה של ראש הממשלה. וכאן נשאלת השאלה החשובה: אם "הכיבוש" הישראלי, כל כך מעיק על הפלסטינים מדוע הם מסרבים עד כה להקים מדינה עצמאית? ישראל קיבלה ב-1947 את הסכם החלוקה בגלל דחיפות השעה ובשל הרצון לסיים את הכיבוש הבריטי מהר ככל האפשר. אם כך, מדוע הפלסטינים מתלוננים על המשך "הכיבוש" המעיק, אך בה בעת מסרבים לכל הצעת פשרה כדי לסיים מהר ככל האפשר את "הכיבוש הישראלי האכזרי" עליהם?
התשובה נטועה כנראה בהתנהלות המדינית של הערבים המתנהגים כמו אימפריה בעלת עומק טריטוריאלי בלתי-נדלה, בהשוואה לישראלים המחפשים בסך הכל את הפינה השקטה עם הגב לים במולדתם ההיסטורית. לערבים אין מה להפסיד, משום שבכל מצב מלחמתי כאוטי הם תמיד יכולים לעבור למדינה ערבית שכנה, בעוד שלצד הישראלי הפריבילגיה הזו אינה קיימת כלל. אין רצון אמיתי בצד הערבי להקים מדינה פלסטינית לצד מדינת-ישראל, שכן הערבים עצמם לא הניחו יסודות אמיתיים שניתן להשתית עליהם את רעיון הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית. כל האנרגיה הלאומית הופנתה כלפי חוץ ולא כלפי פנים - אל תוך החברה הפלסטינית - כדי לבנות חברה אזרחית יציבה.
זאת ועוד, תושבי עזה דומים עד מאוד לתושבי מצרים, ולערביי הגדה המערבית יש קשר ישיר לערביי ממלכת ירדן. וכך, לאט לאט חודרת ההכרה, כי הפלסטינים אינם מעוניינים באמת להקים מדינה עצמאית בכוחות עצמם בשטחי יהודה ושומרון, וכי "ההתנגדות הפלסטינית המזוינת" היא בעצם אוסף של כנופיות, שקפצו על עגלת הלאומיות, ושהן פועלות רק למען עצם קיומן – החל מחפירת המנהרות לשם הברחות וכלה במכירת סחורות גנובות. עניין זה לא נעלם מעיניהם של פלסטינים רבים, על כן, בשוליים של השיח הפוליטי הערבי מתקיים דיון מחודש על האופציה הירדנית, דהיינו ירדן תהא מעין "החונכת המדינית" של ערביי הגדה המערבית. זהו דיון שילך ויתרחב ככל שהפלסטינים ידחו את מועד הקמת מדינתם. ובכך האופציה הירדנית, בצורתה המשוכללת, תזכה לעדנה נוספת למרות שרבים הספידו אותה או ביטלו אותה על הסף.
--
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "למי דחוף להקים מדינה פלסטינית", 6 באוקטובר 2006, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment