הקצב מבגדד - שליטה הבלתי מעורער של עיראק מ-1979 ועד ל-2003 - הוצא להורג בתלייה בידי בני עמו ב-30 בדצמבר 2006 בשעה 03:00 זמן מקומי. מותו מסמל את סופם של המנהיגים הלאומיים האחרונים בסגנון שנות ה-50 בדומה לעבד אל-נאצר וחאפז אל-אסד ששאפו לאחד את העולם הערבי תחת הנהגתם החילונית. שלושתם גרמו נזקים עצומים לארצותיהם במלחמות בלתי פוסקות ועקובות מדם. הם הביאו על ארצותיהם תבוסות צורמות שהעיבו על חייהם של מיליונים ברחבי המזרח-התיכון וטלטלו את האזור למערבולות חברתיות, כלכליות, פוליטיות ואנושיות - לעיתים קשות מנשוא.
שלושתם היו בעלי תודעה היסטורית חזקה. שלושתם ראו את עצמם ממשיכים היסטוריים של צאלח א-דין, שהיה ממוצא כורדי, כובש ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187. שלושתם השתמשו בדימוי הזה בצורות שונות: רטורית, פוליטית, תרבותית ואמנותית כדי לסחוף את ההמונים אחריהם. נאצר היה מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את ההמונים במזרח-התיכון. אסד יהיה מנהיג נוקשה, נוקם ואטום לשינויים בינלאומיים. סדאם חוסיין היה מנהיג אכזרי שלא בחל בחיסולם של הקרובים לו ביותר רק משום חשדנותו האובססיבית. עשרות שנים של פרקטיקה פוליטית בעולם-הערבי לא הצליחו להצמיח מנהיג אחד ראוי לשמו שהצליח להצעיד את מדינתו בנתיב שלא היה רווי בדם של אלפי אנשים חפים מפשע.
מתוקף שלטונם הם משלו על מיליונים רבים של אנשים, אך הם הימרו בקלות על חייהם. הם העדיפו להקים עוד מנגנון בטחוני במקום פיתוח מדעי ותרבותי לרווחת התושבים. הם שיעבדו את עתידן של ארצותיהם בשם העבר היסטורי שרק לכאורה היה מפואר. זהו עבר שהתבסס על כיבושים, הרג והרס של עמים במרחב הים-תיכוני שהתפרש עד לספרד. הם לא הצליחו ליצור חברה אזרחית ראויה לשמה בעלת לכידות פוליטית וחברתית. הם לא הצליחו להפוך את המסה לקהילה, ואת השייכות השבטית להזדהות מלאה עם המדינה ומטרותיה. ובוואקום שנוצר, עלו כוחות אסלאמיים רדיקלים שהעניקו תוכן מושך יותר לזהות המדינית-הגיאוגרפית שלא עמדה בציפיות. אך גם מהם לא תבוא הישועה לאזרח הערבי הפשוט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביחסים בין השיעים לסונים במזרח-התיכון, בין המוסלמים לכורדים, בין המוסלמים לקופטים במצרים, בין העלווים למוסלמים בסוריה ובין השיעים למוסלמים ולנוצרים בלבנון.
המסה לא נהפכה לקהילה, אלא היא נהפכה לפרטים בעלי זהויות סותרות המעוררות את היצרים לנתיב של נקמנות רצחנית ושיטתית. ב-40 השנים האחרונות נרצחו מאות אלפי ערבים בידי ערבים בשל עניינים של כבוד, יוקרה, דת ומשרה פוליטית. ובשל כך, האימפריה הערבית תתפצל עוד יותר בעתיד על-פי מפתח עדתי ודתי בעיראק, בסוריה, בלבנון ואולי גם במדינות ערביות ומוסלמיות נוספות. גודלו של העולם-הערבי הוא גם מקור לחולשתו המבנית, הגיאוגרפית, הדתית והעדתית, שכן האידיאולוגיה הלאומית לא הצליחה לגשר על יריבות מרה שהתפתחה כבר מראשית עליית האסלאם בחצי-האי ערב במאה ה-7.
על מנת להבין טוב יותר את התרבות הפוליטית שהתפתחה בעולם-הערבי, ראוי להביא את דבריו הקשים של העיתונאי הסורי מוחמד ע'אנם שפורסמו במרס 2004 באתר אחבאר אל-שרק. ע'אנם ידוע כאופוזיציונר עצמאי שאינו בוחל בהטחת האשמות קשות נגד המשטרים בעולם-הערבי ובעיקר זה שבסוריה. דבריו נוגעים לכורדים, לתכריתים (רמז לנאמני סדאם חוסיין) ולמשטר הנוכחי בסוריה. הרקע לביקורת הקשה נבע מהתגובה האכזרית של שלטונות הביטחון של סוריה כנגד הפגנה של כורדים שנערכה בעיר אל-חסכה שבמהלכה נהרגו עשרות אנשים. זמן קצר לאחר פרסום המאמר, נעצר ע'אנם בידי כוחות הביטחון של סוריה. ואלה היו עיקרי הדברים:
"הם טובחים בכורדים...אינני יודע מדוע. כאשר אני צופה כאזרח סוריה, ערבי – ואין במה להתגאות בזה – באחינו הכורדים הנטבחים במחוזות אל-חסכה, אל-רקה, וחלב – אלה המחוזות שמקובל לקרוא להן באופן היסטורי 'אל-ג'זירה' – אני נזכר בכל דברי שכתבתי על השוביניזם של ערביי-המדבר של הבעת' הפאשיסטי, ובסכנה שהם מעמידים את האחדות הלאומית הסורית. כאזרח עצמאי וחופשי, קראתי לנשיא בשאר אל-אסד לבל ייפול בפח שאותו טומנים לו חסידי מישל עפלק (מייסד מפלגת הבעת')".
"כתבתי מאות מאמרים רציניים ולעגניים על התבהרותו והתגלותו של מצב חדש בשפת הבעת' הערבי ושיטותיו – שיטות שהיו אסורות בימיו של הנשיא המנוח חאפז אל-אסד. קראתי להן שיטות על-שם מישל עפלק ותכרית, לאחר שהותר לרוצחים העפלקים והתכריתיים לחזור לסוריה... כנראה שדמם של העיראקים לא הספיק להם והם באו לשתות לשוכרה מדמם של הסורים. כשהם מתחילים בכורדים, אכן הבעת' הוא ערבי והוא פועל בהתאם לטבעו ועל-פי סיסמאותיו, ואין פלא שאויביו מתים. היום טובחים הערבים-הבדואים את הכורדים, ומחר רק אלוהים יודע. האם זה מפתיע לגלות כי מפלגה שיש לה סיסמא כזו ועוד מאות סיסמאות שוביניסטיות מזוהמות, עושה מעשה טבח כמו שהבדואים שוחטים כבשים לזבח? הערבים-הבדואים הם הגרועים שבבני-האדם בכפירה ובצביעות".
"השיר הבעת'י הידוע אומר 'ימותו כל מי שאינם ערבים'. דברים אלה אינם רק קריאת-תגר על מגילת האו"ם ואמנת זכויות האדם, אלא היא גם שמה את עצמה מעל כל החוקים הכתובים של המין האנושי ונגד כל המנהגים האנושיים מאז בריאת העולם ועד ימינו. מפלגת הבעת' הערבאית (כינוי לגלגני למילה ערבי) השוביניסטית של רועי-צאן והאספסוף, מציבה עצמה מעל החוקים השמימיים וקוראת תגר על הקוראן הקדוש. הרוצחים של הבעת', גונבי פת-הלחם מפי האנשים, גוזלי החירות, אשר הפכו את המולדת למכלאה ולחווה להם למשפחותיהם, משתפים פעולה עם ערביי-המדבר אשר הגיעו לסוריה לפני תקופה לא ארוכה, בין 75 שנה ל-200 שנה, ואלה שהגיעו מוקדם יותר באו בימי השלטון העות'מני".
"הם באו לשדוד את האדמה ואת האנשים כדי לשתף פעולה עם כל העריצים הפשיסטיים ובעיקר עם השוביניסטים הנאצריסטים לשעבר שהפכו לאנשי בעת'. בדרך זו הצליחו ממשיכיו של עפלק בסוריה לסבך את המדינה והמולדת, אבל הם שאפו לסבך את הנשיא עצמו בשפיכות דמים של הכורדים, כפי שהצליחו בעבר לסבך את אסד האב בטרגדיה של אל-חמה (הטבח ב-1982). אנשי הבעת', דעו לכם, שסוריה אינה הקדש השייך לערביי-המדבר המגיעים מחצי-האי של הנפט – אלה שרק לוקחים ואינם נותנים". (התרגום באדיבות ממר"י).
סדאם חוסיין וחאפז אל-אסד צמחו בתוך שורות מפלגת הבעת', והם ראו את עצמם – כמו נאצר בשעתו – כראויים להוביל את העולם-הערבי כולו על-פי השקפתם האידיאולוגית. שניהם ראו את עצמם ראויים להנהיג את הערבים בואקום שנוצר לאחר מותו של עבד אל-נאצר ב-1970. אולם, בדומה לנאצר, הם הצליחו להוביל את ארצותיהם למפלות מבישות מבית ומחוץ לאורך כל שנות שלטונם למרות שכלפי חוץ משטרים אלה נראו יציבים. ע'אנם, למעשה, הציב מראה מול פניה של הלאומיות הערבית כפי שהיא באה לידי ביטוי במעשיהם של שלושת המנהיגים האלה שרצו בכל מאודם להוביל את האומה הערבית אל קידמת ההיסטוריה, שם – כך הם חשבו – מקומה הראוי.
56 ימים לאחר מתן גזר הדין, סדאם חוסיין הוצא להורג. 14 שעות לאחר שנודע דבר מותו של סדאם חוסיין, נרצחו למעלה מ-60 אנשים בפיגועי טרור ברחבי עיראק. 24 שעות לאחר מותו, הובא סדאם חוסיין לקבורה בכפרו אל-עוג'ה ללא טקס והספדים כמקובל, לצד שני בניו, עודאי וקוסאי, שחוסלו בידי האמריקאים ביולי 2003. על-פי הצילומים ששודרו ללא הפסק על הוצאתו להורג של סדאם חוסיין, דומה כי יורשיו של סדאם חוסיין נהגו בו כמבצעי לינץ' ולא כפי שנוהגת מדינת-חוק במקרים כאלה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סדאם חוסיין – מותו של דיקטטור", 31 בדצמבר 2006, The Mideast Forum.
שלושתם היו בעלי תודעה היסטורית חזקה. שלושתם ראו את עצמם ממשיכים היסטוריים של צאלח א-דין, שהיה ממוצא כורדי, כובש ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187. שלושתם השתמשו בדימוי הזה בצורות שונות: רטורית, פוליטית, תרבותית ואמנותית כדי לסחוף את ההמונים אחריהם. נאצר היה מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את ההמונים במזרח-התיכון. אסד יהיה מנהיג נוקשה, נוקם ואטום לשינויים בינלאומיים. סדאם חוסיין היה מנהיג אכזרי שלא בחל בחיסולם של הקרובים לו ביותר רק משום חשדנותו האובססיבית. עשרות שנים של פרקטיקה פוליטית בעולם-הערבי לא הצליחו להצמיח מנהיג אחד ראוי לשמו שהצליח להצעיד את מדינתו בנתיב שלא היה רווי בדם של אלפי אנשים חפים מפשע.
מתוקף שלטונם הם משלו על מיליונים רבים של אנשים, אך הם הימרו בקלות על חייהם. הם העדיפו להקים עוד מנגנון בטחוני במקום פיתוח מדעי ותרבותי לרווחת התושבים. הם שיעבדו את עתידן של ארצותיהם בשם העבר היסטורי שרק לכאורה היה מפואר. זהו עבר שהתבסס על כיבושים, הרג והרס של עמים במרחב הים-תיכוני שהתפרש עד לספרד. הם לא הצליחו ליצור חברה אזרחית ראויה לשמה בעלת לכידות פוליטית וחברתית. הם לא הצליחו להפוך את המסה לקהילה, ואת השייכות השבטית להזדהות מלאה עם המדינה ומטרותיה. ובוואקום שנוצר, עלו כוחות אסלאמיים רדיקלים שהעניקו תוכן מושך יותר לזהות המדינית-הגיאוגרפית שלא עמדה בציפיות. אך גם מהם לא תבוא הישועה לאזרח הערבי הפשוט, כפי שהדבר בא לידי ביטוי ביחסים בין השיעים לסונים במזרח-התיכון, בין המוסלמים לכורדים, בין המוסלמים לקופטים במצרים, בין העלווים למוסלמים בסוריה ובין השיעים למוסלמים ולנוצרים בלבנון.
המסה לא נהפכה לקהילה, אלא היא נהפכה לפרטים בעלי זהויות סותרות המעוררות את היצרים לנתיב של נקמנות רצחנית ושיטתית. ב-40 השנים האחרונות נרצחו מאות אלפי ערבים בידי ערבים בשל עניינים של כבוד, יוקרה, דת ומשרה פוליטית. ובשל כך, האימפריה הערבית תתפצל עוד יותר בעתיד על-פי מפתח עדתי ודתי בעיראק, בסוריה, בלבנון ואולי גם במדינות ערביות ומוסלמיות נוספות. גודלו של העולם-הערבי הוא גם מקור לחולשתו המבנית, הגיאוגרפית, הדתית והעדתית, שכן האידיאולוגיה הלאומית לא הצליחה לגשר על יריבות מרה שהתפתחה כבר מראשית עליית האסלאם בחצי-האי ערב במאה ה-7.
על מנת להבין טוב יותר את התרבות הפוליטית שהתפתחה בעולם-הערבי, ראוי להביא את דבריו הקשים של העיתונאי הסורי מוחמד ע'אנם שפורסמו במרס 2004 באתר אחבאר אל-שרק. ע'אנם ידוע כאופוזיציונר עצמאי שאינו בוחל בהטחת האשמות קשות נגד המשטרים בעולם-הערבי ובעיקר זה שבסוריה. דבריו נוגעים לכורדים, לתכריתים (רמז לנאמני סדאם חוסיין) ולמשטר הנוכחי בסוריה. הרקע לביקורת הקשה נבע מהתגובה האכזרית של שלטונות הביטחון של סוריה כנגד הפגנה של כורדים שנערכה בעיר אל-חסכה שבמהלכה נהרגו עשרות אנשים. זמן קצר לאחר פרסום המאמר, נעצר ע'אנם בידי כוחות הביטחון של סוריה. ואלה היו עיקרי הדברים:
"הם טובחים בכורדים...אינני יודע מדוע. כאשר אני צופה כאזרח סוריה, ערבי – ואין במה להתגאות בזה – באחינו הכורדים הנטבחים במחוזות אל-חסכה, אל-רקה, וחלב – אלה המחוזות שמקובל לקרוא להן באופן היסטורי 'אל-ג'זירה' – אני נזכר בכל דברי שכתבתי על השוביניזם של ערביי-המדבר של הבעת' הפאשיסטי, ובסכנה שהם מעמידים את האחדות הלאומית הסורית. כאזרח עצמאי וחופשי, קראתי לנשיא בשאר אל-אסד לבל ייפול בפח שאותו טומנים לו חסידי מישל עפלק (מייסד מפלגת הבעת')".
"כתבתי מאות מאמרים רציניים ולעגניים על התבהרותו והתגלותו של מצב חדש בשפת הבעת' הערבי ושיטותיו – שיטות שהיו אסורות בימיו של הנשיא המנוח חאפז אל-אסד. קראתי להן שיטות על-שם מישל עפלק ותכרית, לאחר שהותר לרוצחים העפלקים והתכריתיים לחזור לסוריה... כנראה שדמם של העיראקים לא הספיק להם והם באו לשתות לשוכרה מדמם של הסורים. כשהם מתחילים בכורדים, אכן הבעת' הוא ערבי והוא פועל בהתאם לטבעו ועל-פי סיסמאותיו, ואין פלא שאויביו מתים. היום טובחים הערבים-הבדואים את הכורדים, ומחר רק אלוהים יודע. האם זה מפתיע לגלות כי מפלגה שיש לה סיסמא כזו ועוד מאות סיסמאות שוביניסטיות מזוהמות, עושה מעשה טבח כמו שהבדואים שוחטים כבשים לזבח? הערבים-הבדואים הם הגרועים שבבני-האדם בכפירה ובצביעות".
"השיר הבעת'י הידוע אומר 'ימותו כל מי שאינם ערבים'. דברים אלה אינם רק קריאת-תגר על מגילת האו"ם ואמנת זכויות האדם, אלא היא גם שמה את עצמה מעל כל החוקים הכתובים של המין האנושי ונגד כל המנהגים האנושיים מאז בריאת העולם ועד ימינו. מפלגת הבעת' הערבאית (כינוי לגלגני למילה ערבי) השוביניסטית של רועי-צאן והאספסוף, מציבה עצמה מעל החוקים השמימיים וקוראת תגר על הקוראן הקדוש. הרוצחים של הבעת', גונבי פת-הלחם מפי האנשים, גוזלי החירות, אשר הפכו את המולדת למכלאה ולחווה להם למשפחותיהם, משתפים פעולה עם ערביי-המדבר אשר הגיעו לסוריה לפני תקופה לא ארוכה, בין 75 שנה ל-200 שנה, ואלה שהגיעו מוקדם יותר באו בימי השלטון העות'מני".
"הם באו לשדוד את האדמה ואת האנשים כדי לשתף פעולה עם כל העריצים הפשיסטיים ובעיקר עם השוביניסטים הנאצריסטים לשעבר שהפכו לאנשי בעת'. בדרך זו הצליחו ממשיכיו של עפלק בסוריה לסבך את המדינה והמולדת, אבל הם שאפו לסבך את הנשיא עצמו בשפיכות דמים של הכורדים, כפי שהצליחו בעבר לסבך את אסד האב בטרגדיה של אל-חמה (הטבח ב-1982). אנשי הבעת', דעו לכם, שסוריה אינה הקדש השייך לערביי-המדבר המגיעים מחצי-האי של הנפט – אלה שרק לוקחים ואינם נותנים". (התרגום באדיבות ממר"י).
סדאם חוסיין וחאפז אל-אסד צמחו בתוך שורות מפלגת הבעת', והם ראו את עצמם – כמו נאצר בשעתו – כראויים להוביל את העולם-הערבי כולו על-פי השקפתם האידיאולוגית. שניהם ראו את עצמם ראויים להנהיג את הערבים בואקום שנוצר לאחר מותו של עבד אל-נאצר ב-1970. אולם, בדומה לנאצר, הם הצליחו להוביל את ארצותיהם למפלות מבישות מבית ומחוץ לאורך כל שנות שלטונם למרות שכלפי חוץ משטרים אלה נראו יציבים. ע'אנם, למעשה, הציב מראה מול פניה של הלאומיות הערבית כפי שהיא באה לידי ביטוי במעשיהם של שלושת המנהיגים האלה שרצו בכל מאודם להוביל את האומה הערבית אל קידמת ההיסטוריה, שם – כך הם חשבו – מקומה הראוי.
56 ימים לאחר מתן גזר הדין, סדאם חוסיין הוצא להורג. 14 שעות לאחר שנודע דבר מותו של סדאם חוסיין, נרצחו למעלה מ-60 אנשים בפיגועי טרור ברחבי עיראק. 24 שעות לאחר מותו, הובא סדאם חוסיין לקבורה בכפרו אל-עוג'ה ללא טקס והספדים כמקובל, לצד שני בניו, עודאי וקוסאי, שחוסלו בידי האמריקאים ביולי 2003. על-פי הצילומים ששודרו ללא הפסק על הוצאתו להורג של סדאם חוסיין, דומה כי יורשיו של סדאם חוסיין נהגו בו כמבצעי לינץ' ולא כפי שנוהגת מדינת-חוק במקרים כאלה.
==
מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סדאם חוסיין – מותו של דיקטטור", 31 בדצמבר 2006, The Mideast Forum.
No comments:
Post a Comment