דויד גרוסמן כסימפטום לתרבות הכיכרות

לאחר שההתפעלות המוגזמת מנאומו של דויד גרוסמן - בעת עצרת הזיכרון לרצח רבין שנערכה בתל-אביב ב-4 נובמבר 2006 - שכחה מעט, ראוי לבחון היבטים אחדים בדבריו שקצת נעלמו מעיני התקשורת ולשאול שאלות אחדות שספק רב אם גם המאמר הזה יוכל לענות על כולן במלואן.

נאומו של גרוסמן הובא במלואו בתקשורת הישראלית – הן זו הכתובה והן זו האלקטרונית. דבריו של גרוסמן זכו לכבוד שכזה כנראה גם בשל נפילת בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה שפרצה ב-12 ביולי 2006 שהחלה ביוזמתו של חיזבאללה, וגם בשל יוקרתו של גרוסמן כאחד מסופריה המובחרים של מדינת-ישראל. בנאומו מול קהל של אלפים, גרוסמן אמר שנפילת בנו אינה מקנה לדבריו כל חסינות מביקורת ציבורית. אפשר שבאמירה זו גילה גרוסמן גדלות-נפש, אך האם גדלות-נפש זו היא אכן כנה ואמיתית?

צריך וחשוב לבחון את דבריו של גרוסמן מזווית מעט יותר ביקורתית: מיד לאחר הנאום של גרוסמן בעצרת לזכרו של רבין, פרסם אתר YNET את הנאום המלא. בכותרת-משנה, לאחת מהפסקאות החשובות בנאומו, נכתב כך: "אדוני ראש הממשלה, לא תוכל לפתור את דברי הערב". דהיינו, גרוסמן פנה ישירות לראש הממשלה במטרה שיתייחס לדבריו במלוא הרצינות מבלי לנפנפם מעליו כלאחר-יד. וכך נכתב בהמשך:

"מתי הייתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש, עתיד טוב יותר? מתי הוא יזם מהלך חברתי או תרבותי או ערכי? ולא רק הגיב, הגיב בתזזיתיות, למהלכים שכפו עליו אחרים? אדוני ראש הממשלה, אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגשות של זעם או נקם. חיכיתי די כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דברי הערב בכך שאין אדם נתפס בשעת צערו. ודאי שאני שרוי בצער, אבל יותר משאני כועס - כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה".

"האמן לי, הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלך לקום ולעשות מעשה. יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלסטינים לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדעה הכללית היתה שאין לנו פרטנר ואין לנו על מה לדבר איתם".

"רבין החליט לעשות מעשה מפני שאיבחן בתבונה רבה שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין, הרבה לפני רבים אחרים, שהחיים באקלים של אלימות, של כיבוש, של טרור, של חרדות וחוסר תקווה גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו. הדברים האלה נכונים גם היום. בחריפות רבה עוד יותר. עוד מעט נדבר על הפרטנר שיש או אין לנו. לפני כן נביט בעצמנו".

מעבר לשאלה האם גרוסמן הוא שראוי לעשות אנליזה של "המבט פנימה – בעצמנו", כדבריו, פיסקה זו חושפת בפנינו שוב כי דויד גרוסמן, המייצג לכאורה את השמאל הישראלי, חי בבועה דמיונית שהקשר שלה למציאות מקרי בהחלט - כאילו שום דבר לא קרה מאז הסכם אוסלו וכאילו מאומה לא התרחש מאז הנסיגה מעזה. עזבנו את עזה לפני למעלה משנה, ובמקום שהפלסטינים יעסקו ב"שיקום חייהם מהכיבוש המעיק", הם עסוקים בתכנונים רצחניים נגד ישראלים. אם מחירו של כדור רובה אחד עולה יותר מאשר ארגז ירקות בעזה, זאת הבחנה שגם גרוסמן צריך לשים לב אליה ולהסיק מכך מסקנות מתבקשות. אך, למה להעמיס על גרוסמן עיסוק בקטנות בשעה שנאומו הסב לו סיפוק רב בשל החשיפה התקשורתית שזכה לה – ולא בצדק.

אני מבקש להתעכב על ידיעה קטנה שהפיץ עיתון הארץ הקשורה לנאום. יומיים לאחר הנאום של גרוסמן, התראיין ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בתוכניתו של יאיר לפיד המשודרת בערוץ 2. כשביקש לפיד את תגובתו של ראש הממשלה "לנאום התוכחה" של גרוסמן, ענה ראש הממשלה כי "גרוסמן ביקש ממני שלא להגיב לנאום" – במילים האלה פחות או יותר. דקות אחדות לאחר הדברים האלה, הופיעה ידיעה באתר האינטרנט של עיתון הארץ (במדור מבזקי חדשות, ב-6 בנובמבר) שנאמר בה כך: "רה'מ אולמרט אמר כי דויד גרוסמן ביקש ממנו שלא להגיב לנאומו בעצרת לזכר רבין".

במקום לבדוק את פשר הידיעה המוזרה הזאת שנמסרה מפי ראש הממשלה, בחרו אמצעי התקשורת לשתוק ולהחריש, שכן, כנראה התקשורת הישראלית התרגלה לכך שגם העימותים הפוליטיים ודברי התוכחה הפומביים הם מעט מזויפים ואולי אף מתואמים מראש. רוצים דוגמא לכך? בבקשה: כתבים אחדים הסוקרים את הנעשה בכנסת-ישראל יודעים לספר על שני חברי-כנסת הנמצאים בקשרים אישיים הדוקים אך הם מייצגים במפלגות יריבות. שניהם מתאמים ביניהם את דבריהם הקשים, זה כלפי זה, בכל עת שנדלקות מצלמות הטלוויזיה במטרה להיכנס לתודעה הציבורית. וזה לא המקרה היחיד.

אם גרוסמן פנה בנאומו בעצרת ישירות לראש-הממשלה, והכריז כי אולמרט לא יוכל "לפתור את דבריו סתם כך", ובנוסף לכך הוא ביקש שלא להעניק לו חסינות בשל אבלו הכבד על נפילת בנו, מדוע טרח "לבקש" מראש-הממשלה שלא להגיב לדברים שנאמרו בראש-חוצות? והסיבה לכך היא, שכנראה, אנחנו – כחברה – כבר לא מפחדים לזייף: לזייף תוכחה, לזייף רגשות, לזייף עימותים, לזייף התלהמות ולזייף כותרות כדי לקבל עוד קצת רייטינג לשם כבוד אישי, שאין לו ולא כלום עם אינטרס הציבורי. הכל נעשה רק לעיני המצלמות, וברגע שהן כבות, אנחנו מתאמים באופן נכלולי – כדברי גרוסמן – את המהלך הבא. נשיאים ו(אנשי) רוח – וגשם אין. מסתבר שהפוליטיקאי גילה הרבה יותר גדלות-נפש ממי שמתיימר להיות איש-רוח ובעל-מעמד המתיימר לעסוק בהטפה פוליטית וחברתית.

למרות מה שהתפרסם בעיתון הארץ בנוגע לדברי ראש הממשלה על נאומו של גרוסמן, העיתון פרסם, ב-10 בנובמבר 2006, כתבה נוספת על הנאום בשם: "אז גרוסמן אמר", שעסקה "בהתעלמותם" של הפוליטיקאים "מהנאום החשוב" של גרוסמן. גם בדברי הפרשנות של כתבי הארץ לסירובו של ראש הממשלה להתייחס לדברי גרוסמן, אינה מבהירה לגמרי את פשר הידיעה שהופיעה יומיים קודם לכן באתר העיתון, למרות שטוקבקים ערניים ניסו להסב את תשומת-הלב של העיתון לדברי ראש הממשלה.

בניגוד לדעתו של עיתון הארץ, לציבור הישראלי קשה עד מאוד לקנות עוד זיוף של כיכרות, ולכן אולי זאת הסיבה שישנה התעלמות מדבריו? אך יש משהו הרבה יותר עמוק מכך: הנאום של גרוסמן, מעבר לזה שהוא הפך את העצרת לעניין פוליטי צר, עסק בהזיה פוליטית שהקשר שלה למציאות העובדתית הוא מקרי בהחלט. על כן, להתעלמות הציבורית והפוליטית מדברי גרוסמן – למרות הניסיון המלאכותי של עיתון הארץ להחיותם – יש רקע ברור וגלוי לעין, שכן קשה למכור לישראלים את אותו סיפור שוב ושוב במחיר מופקע כל פעם מחדש. דהיינו, כל מה שצריך זה "להפגין רצון טוב מצד ישראל כלפי הפלסטינים וכלפי סוריה ואז הכל יסתדר". מרבית הציבור הישראלי מאס באמירות שכאלה בעיקר לאחר שנים של רצחנות ערבית כלפי מדינת ישראל ותושביה. את זה גרוסמן וחבריו עדיין לא השכילו להפנים, והם ממשיכים לעסוק בהזיה פוליטית שאין לה ולו כלום עם המציאות העובדתית. זו אותה הזיה פוליטית המתנגשת תדיר עם תוצאותיו של הסכם אוסלו, עם תוצאותיה של הנסיגה מעזה ועם הנסיבות בהן החלה מלחמת לבנון השניה ולתוצאותיה על כלל הציבור, וכן גם על המשך המאבק שלנו מול הסכנה האיראנית ובעלי-בריתה באזור. אם גרוסמן היה מסתמך על המציאות העובדתית, אז אולי הוא לא היה נופל לפח הדמגוגי ולפופוליזם הזול שכה אפיינו את נאומו בעצרת הזיכרון לרצח רבין.

תגובות נוספות לנאומו של גרוסמן ראו את מאמריהם של עו"ד בן-דרור ימיני וד"ר גדי טאוב.

==

מאת: ד"ר יוחרי סלע, "דויד גרוסמן כסימפטום לתרבות הכיכרות", 11 בנובמבר 2006, The Mideast Forum.