יחסי גרמניה ישראל

ב-24 בפברואר 2014, הגיעה לישראל לביקור בזק קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל יחד עם משלחת גדולה מאוד של חברי הממשלה הגרמנית כדי לציין 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטים בין ישראל לגרמניה. אין ספק שאנגלה מרקל היא ידידה נאמנה לישראל. למרות שחלקים בתקשורת הישראלית ניסו לקלקל במזיד את אווירת היחסים המיוחדים השוררים בין שתי המדינות, מבחינה הצהרתית ופומבית גרמניה חותרת בהתמדה לכונן יחסים הדוקים עם ישראל בתחומים רבים הנוגעים לכלכלה, טכנולוגיה ומדע. בתחומים האלה, ישראל זוכה להוקרה, יוצאת מגדר הרגיל, בקרב כל המדינות הדמוקרטיות וכן גם בקרב מדינות כמו סין, הודו, רוסיה ומדינות נוספות באפריקה ובדרום-אמריקה. אין תימה איפה, שאנו רואים שיטפון של משלחות המגיעות לישראל על-מנת לבחון שיתופי-פעולה מדעיים ועסקיים בעשרות תחומים שונים ומגוונים. ברוב המקרים, לישראל יש פתרונות טכנולוגיים ייחודיים שיש ביכולתם לסייע למאות מיליוני בני-אדם ברחבי העולם.

על-פניו, הקשר לישראל מאוד חשוב לגרמניה. אולם מתחת לפני השטח, מתחוללים בגרמניה תהליכים תודעתיים ברמה הלאומית בנוגע להיסטוריה הגרמנית והקשורים גם למעמדה הבינלאומי - תהליכים העלולים להשפיע גם על ישראל, וזאת ללא שום קשר למעשיה או למחדליה של ממשלה ישראלית כלשהי. התהליכים הללו, המתרחשים בגרמניה במהלך 20 השנים האחרונות, קשורים בעיקר לטרנספורמציה ההיסטורית תודעתית הרואה את אירועי מלחמת-העולם השנייה דרך הפריזמה של "קורבן" ולא של תוקפן-רצחני שיש לו אחריות בלעדית להריגתם של עשרות-מיליוני בני-אדם, וכן אחריות אישית של כל גרמני וגרמני להשמדת העם היהודי על אדמת אירופה ואף מעבר לה. במילים אחרות, הציבור הגרמני עובר "שטיפת מוח" יומיומית בנוגע למלחמת-העולם השנייה באמצעות ספרים, מאמרים, סרטים עלילתיים וסרטים דוקומנטריים, בכינוסים ובעצרות-זיכרון בהם מוצגים האזרחים הגרמנים כ"קורבנות" של הנסיבות ושל כוחות היסטוריים הגדולים מהם. ל"שטיפת המוח" הזו, המתקבלת בהתלהבות על-ידי הציבור הגרמני העממי, שותפים גם כמה "אנשי רוח" ישראלים והיהודים, הרואים ב"גרמניה החדשה" מושא להערצה. צריך לשים לב, שגם הציבור הערבי עבר טרנספורמציה כזו לאחר מלחמת-העצמאות ב-1948, לאור כישלונן של מדינת-ערב לחסל את מדינת-ישראל הצעירה. כישלון תוכנית ההשמדה הערבית, הפך באורח-פלא לאידיאולוגיה של מסכנות, פליטות ותחושות עמוקות של קורבן המצפה לנקמה.

לפני שנביא דוגמאות אחדות שיבהירו את התמונה בנוגע למה שמתחולל בגרמניה בתחום ההיסטורי-התודעתי, כדי לשים-לב להתנהגות של הפוליטיקה הגרמנית ביחס לנושאים אחדים הקשורים לישראל. כפי שציינו בתחילת המאמר, הקשרים עם ישראל חשובים מאוד לגרמניה - אך זוהי תבנית של יחסי-ציבור הקשורה בעיקר למעמדה של גרמניה בזירה הבינלאומית וקשורה גם לדימוי העצמי של הגרמנים כאומה וכמדינה ריבונית. לפיכך, גרמניה מביעה תמיכה בישראל והיא אף מספקת לה אמצעים חשובים הקשורים לביטחונה - כמו בניית צוללות מתוחכמות וקשרי מודיעין הדוקים. אולם, במקביל לכך, גרמניה אחראית באופן מוחלט גם לבנייתה של תוכנית הנשק הכימי של עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין.  מובטח לכם, שאחרי שגרמניה תמסור לישראל את הצוללת השישית בסוף העשור הנוכחי, אותן צוללות יימכרו גם למדינות נוספות במזרח-התיכון. העניין הזה מוביל אותנו להסתכל בקצרה גם על העניין הפלסטיני מנקודת-מבט גרמנית.

במהלך הביקור הממלכתי שנערך בישראל ב-24 בפברואר 2014, שר-החוץ הגרמני, פרנק וולטר שטיינמאייר, שחרר הזהרה לתקשורת ש"גורמים קיצוניים בימין הישראלי עלולים לסכל את ההסכם עם  הרשות הפלסטינית". כנראה שגורמי טרור אסלאמיים המזוהים עם הפלסטינים שהצהירו שהם מתנגדים לכול הסכם עם ישראל, פחות מפחידים אותו מכמה פוליטיקאים ישראלים שיש להם הסתייגויות נבונות בנוגע להסכם המתגבש עם הרשות-הפלסטינית של אבו-מאזן. זאת בדיוק הבעיה עם הפוליטיקה הגרמנית בנוגע לישראל - עיסוק אובססיבי בנושא הפלסטיני כחלק מתהליך של "שטיפת המוח" המתנהל במישורים רבים הנוגעים ליחסי גרמניה-ישראל. במסגרת הזו, למרות האמירות הפומביות של ראשי השלטון הגרמני בנוגע לביטחונה של מדינה ישראל כמדינה יהודית, גרמניה מממנת גורמים רדיקליים המטיפים לחיסולה של מדינת-ישראל כמדינה יהודית. למעשה, גרמניה פועלת באורח-דומה כלפי ישראל מאז שהחלו שתי המדינות לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים בשנת 1965. במילים אחרות, מאחורי ההצהרות פומביות על תמיכה בישראל, מסתתרת מדיניות גרמנית ברורה הנשענת על התפיסה האירופאית המסורתית המתבטאת בכך ש"היהודים לא יודעים מה טוב בשבילם". לפיכך, התפתחה כאן מדיניות של "אנטישמיות חומלת" הבאה לידי ביטוי במושג שצריך "להציל את ישראל מעצמה" בדומה למה שמתחולל מעל דפי העיתון האמריקאי "הניו יורק טיימס". לצערנו הרב, גם את הגישה השגויה הזו מטפחים ישראלים ויהודים שיש להם אג'נדה פוליטית מהסוג הידוע. אין תימה איפה, שבעיני הפוליטיקה הגרמנית, ישראל הפכה לבת-חסות הזקוקה לייעוץ קשוח בענייניה הפנימיים ובעניינים הקשורים ליחסיה של ישראל עם שכנותיה. מבחינתה של גרמניה, המהפך ביחסי גרמניה-ישראל הושלם בצלחה.

הפוליטיקאים הישראלים והתקשורת הישראלית מציירים את ישראל כמדינה השרויה בחרדת-נטישה, בעיקר בשעה שהם מגיבים באגרסיביות מילולית כלפי נושאים הטעונים מבחינה רגשית. החרדה הזו מנוצלת היטב בידי מדינות אחדות המבקשות להגביר את השפעתן על ישראל, וזאת בניגוד לאינטרס הישראלי. מהבחינה הזו, הפוליטיקה גרמנית פעולת באורח שונה לחלוטין: היא בלתי-מתלהמת ברמה התקשורתית, אך היא מפעילה קשיחות בלתי-מתפשרת בחדרי חדרים בסגנון הבירוקרטי הגרמני הידוע. העניין הזה אינו נוגע רק לעניינים בינלאומיים, אלא הוא אופייני גם לעניינים הקשורים לפוליטיקה הפנימית של גרמניה. הקשיחות הזו כלפי ישראל נשענת, בין היתר, על מהפך בדימוי העצמי שעברה החברה הגרמנית בשני העשורים האחרונים הנשענים על יסודות של עוצמה כלכלית גדולה ועל בניית כוח צבאי מרשים ברמה טכנולוגית גבוהה מאוד. כל זה מגובה בעזרת תעמולה יומיומית שנועדה לשנות את התפיסה ההיסטורית בנוגע לחלקה של גרמניה באירועי מלחמת-העולם השנייה ובאחריותה של גרמניה לחיסולם של יהודי אירופה עד 1945.

בדומה למה שהתחולל בהיסטוריה האלימה של גרמניה ב-50 השנים הראשונות של המאה ה-20, גם במקרה הזה "התרבות הגרמנית" נרתמה במסירות במטרה ליצור דימוי חדש להיסטוריה הגרמנית במלחמת-העולם השנייה, וזאת בהתאם לתכתיב הפוליטי החדש:

בחודש מאי 2013, הטלוויזיה הגרמנית הקדישה, כמו כל שנה, שבוע שידורים שלם לציון מלחמת-העולם השנייה. כבר לפי שמות הסרטים היה אפשר להבין לאן נושבת "הרוח הגרמנית החדשה" ולרביזיה ההיסטורית המוצגת לעיני הגרמני הממוצע בנוגע למלחמה זו. כך למשל, במהלך השבוע המדובר, הוקרנו סרטים דוקומנטריים שעסקו ב"סקס במחנות הריכוז" ו"סיפורי אהבה בין חיילים גרמנים לנשים צרפתיות" בתקופת הכיבוש הגרמני על צרפת. במהלך השבוע הוקרנו סרטים עלילתיים כמו "אישה בברלין" המבוסס על ספר שנכתב בידי אישה אנונימית על כיבוש ברלין בידי חיילי הצבא האדום ועל האונס ההמוני שחלקן עברו בשבועות הראשונים של הכיבוש (רק לאחר מותה של הכותבת בשנת 2001, התבררה זהותה האמיתית); כמו כן הוקרנה הסדרה "האימהות שלנו, האבות שלנו" העוסקת בקורותיהם של חמישה גיבורים גרמנים - שתי נשים, שני אחים ויהודי אחד - החל מ-1941 ועד לשנת 1945. הסדרה הזו זכתה לרייטינג גבוה מאוד בגרמניה, אך היא עוררה ביקורת רבה בפולין, בארה"ב ובמדינות נוספות בשל הניסיון המלאכותי להציג את אירועי המלחמה מתחת לפילטר הגרמני שנועד ליצור אמפתיה כלפי הגיבורים הגרמנים במהלך המלחמה. הסדרה הפכה לסרט בשם "דור מלחמה" המוקרן בישראל החל מחודש ינואר 2014. בנוסף לכך הוקרן סרט על "גורלם האיום של תושבי העיר דרזדן" במהלך ההפצצות על העיר שהתבצעו בידי בעלות-הברית באמצע חודש פברואר 1945. שני סרטים נוספים עסקו בגורלם האיום של הפליטים הגרמנים שברחו מאימת הצבא האדום שהיה בדרכו לגרמניה. בסרטים הללו, כל המרכיבים המזוהים עם השואה היהודית הוכנסו לעלילה כמו רכבות, מזוודות, ילדים מופרדים מהוריהם, בובות מוטלות על פסי רכבת, קרונות דחוסים באנשים, חיפושי קרובים, מסע רגלי בשלג, אונס וחרדה אין סופית מהגורל הבלתי-ידוע.

על-פי הסרטים שהוקרנו במהלך השבוע, של חודש מאי 2013, לציון מלחמת-העולם השנייה, היה אפשר להבין ש"חייזרים בלתי-מזוהים השתלטו על גרמניה", וכי הגרמנים היו בסך-הכל קורבנות של הנסיבות ההיסטוריות העגומות והבלתי-נשלטות. הגישה ההיסטורית הזו, על היותה של גרמניה "קורבן" נוסף במלחמת-העולם השנייה, מקבלת עידוד מכל שדרות החברה הגרמנית - ובמיוחד מהפוליטיקאים הגרמנים המבקשים להציב מחדש את גרמניה בזירה הבינלאומית כמעצמה כלכלית וצבאית כאחת. מאחורי "הפציפיזם" הגרמני, מסתתרות שאיפות של מעצמה קשוחה המבקשת ליטול על עצמה תפקידים בינלאומיים יוקרתיים כאילו זהו צו היסטורי ברור וידוע מראש.

הפוליטיקאים הישראלים יכולים להתווכח ללא-סוף בנוגע לשפה הגרמנית או בנוגע ליצירותיו של ואגנר. אולם, ההתרכזות הישראלית בעניינים שוליים כל-כך, מעלימה מעיניהם את התהליכים ההיסטוריים העמוקים המתחוללים בגרמניה - הן ביחס לעצמה והן ביחס לאחריותה של גרמניה לאירועי מלחמת-העולם השנייה ולהשמדת יהודי אירופה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית", מגזין המזרח התיכון, 27 בפברואר 2014.