ההיסטוריה הגרמנית בעיני התרבות הגרמנית

בשנת 2019 גרמניה תתחרה, יחד עם ישראל, על מושב ב"מועצת הביטחון של האומות המאוחדות". בתחילת ינואר 2011, גרמניה הייתה חברה לא קבועה ב"מועצת הביטחון" למשך שנתיים. ישראל מעולם לא הייתה חברה במועצה למרות שהיא אחת מהחברות הוותיקות באו"ם. ישראל הצטרפה לאו"ם בשנת 1949 והיא נחשבת לאחת מהדמוקרטיות הוותיקות בעולם. גרמניה, לעומת זאת, התקבלה כחברה מלאה רק בשנת 1973. בנוסף לכך, אם לא תהיינה הפתעות גדולות, התל"ג לנפש של ישראל יוכל לעבור את זה של גרמניה בתוך שנים ספורות.

לאור מאמציה של גרמניה להתקבל ל"מועצת הביטחון", סיכוייה של ישראל נחשבים כרגע לקלושים. בדיקה מעמיקה יותר לגבי ההתנהלות הגרמנית בנושא הזה מעלה, שגרמניה דוחפת לבצע רפורמה ב"מועצת הביטחון", וזאת במטרה לקבל מושב קבוע במועצה על כל המשתמע מכך. התוקף המוסרי שעומד מאחורי הדרישה הזו מתבטא בכך שלגרמניה יש את הכלכלה השלישית בגדולה בעולם, וכן היא נחשבת לאחת מהתורמות הגדולות לאו"ם. המערכת הפוליטית הגרמנית כולה נחושה להגיע לרגע הזה. אם התוכנית הגרמנית תתגשם, זה יהיה אחד מהמהלכים המוצלחים ביותר של מדיניות-החוץ הגרמנית בהפיכתה של גרמניה למעצמה עולמית עם כלכלה איתנה, וכן עם צבא-קבע מקצועי ברמה טכנולוגית גבוהה ביותר המשולבים ברצון אידיאולוגי כביר להוות מוקד של השפעה על המערכת-הבינלאומית. כדי להכשיר את הקרקע לכול המהלכים העתידיים של גרמניה, היה צורך לבצע רביזיה בחשיבה ההיסטורית בנוגע להתנהלותה של החברה הגרמנית ושל הצבא הגרמני לאורך כל מלחמת-העולם השנייה. לפני שנבהיר מעט את הנקודה הזו, המשבר באוקראינה של סוף בפברואר 2014 יכול להוות נקודת פתיחה נאותה להמשך הדיון.

לאור המשבר באוקראינה ופלישתה של רוסיה לחצי-האי קרים, ג'ון קרי שר-החוץ האמריקאי נפגש עם עמיתו הגרמני פרנק וולטר שטיינמאייר. לאחר הפגישה, השניים יצאו למסיבת עיתונאים קצרה. שטיינמאייר נשמע כמו מנהיג של מעצמה, בעוד קרי נראה כמו מישהו שקיבל נזיפה מעמיתו הגרמני. אך למען האמת, גם גרמניה אינה מסוגלת לנקוט בצעדים מעשיים נגד פוטין משום שכ-40 אחוזים מאספקת הגז של גרמניה מגיעים מרוסיה. גרמניה מייצאת לרוסיה בסכום של 36 מיליארד אירו (על-פי נתונים לשנת 2013), בעוד שרוסיה מייצאת לגרמניה בסכום של 40 מיליארד אירו. רוסיה יכולה להסתדר בלי הטובין הגרמני, אך ספק רב גרמניה יכולה להתנהל כיאות ללא אספקת הגז הרוסי.

ועם זאת, הפוליטיקה הגרמנית אוהבת את המהלכים הבינלאומיים שבהם גרמניה יוזמת, נוזפת או מזהירה את הצדדים בהתאם למעמדה החדש. לתהליך הזה שהתחולל בגרמניה יש שורשים עמוקים הקשורים להצגתה של ההיסטוריה הגרמנית עבור הציבור הגרמני - בעיקר בכל מה שקשור לאירועי מלחמת-העולם השנייה ולרציחתם של 6 מיליון יהודים. זה לא היה סתם רצח, אלא זו הייתה השמדת-עם מכוונת שנעשתה בשיתופו ובשתיקתו של כל הציבור הגרמני. ובכן, איך מתמודדים עם המטען ההיסטורי הקשה הזה? שוב, ל"תרבות הגרמנית" יש תפקיד חשוב במחזה הזה - כפי שהיה לה תפקיד חשוב גם בתקופות האפלות של היסטוריה הגרמנית לאורך 50 השנים הראשונות של המאה ה-20.

בשנת 2013 הוקרנה בטלוויזיה הגרמנית סדרה מרשימה על ההיסטוריה הגרמנית ועל הרקע להתהוותו של העם-הגרמני. במהלך הסדרה הובאו שחזורים מדהימים על אירועים היסטוריים, על קרבות שעיצבו את גבולותיה של גרמניה, על התרבות הגרמנית, על התהוותה של הדת בגרמניה ועל היסודות הפוליטיים עליהם הושתתה החברה הגרמנית. אלא, שדווקא האירועים הגורליים של 1945-1933 שבאמת עיצבו את גרמניה כמדינה וכחברה ואשר השפיעו על העולם כולו, קיבלו אזכור דליל של לא יותר מדקה וחצי תוך-כדי דילוג קליל לשנת 1990 - שנה שבה אוחדו גרמניה המזרחית וגרמניה המערבית ליחידה טריטוריאלית אחת. הסדרה הזו, למעשה, מציינת באופן ברור את סופו של התהליך התודעתי ההיסטורי שעבר על החברה הגרמנית בנוגע לחלקה של גרמניה בהובלת האירועים האלימים והקטלניים של מלחמת-העולם השנייה. מהבחינה הזו, האירועים הנוגעים לעלייתו של היטלר לשלטון ושל אירועי מלחמת-העולם השנייה קיבלו מימד של אנקדוטה היסטורית - ולא יותר מכך. ברצף ההיסטורי ההגיוני של גרמניה שעוצב למען הציבור בידי יוצרי הסדרה, היה "צורך פסיכולוגי" לדלג על פרקים היסטוריים אפלים שלא יקלקלו את הסיפור הגרמני הגדול.

ל"צורך הפסיכולוגי" הזה יש שורשים שהחלו למעשה מייד לאחר סיום מלחמת-העולם השנייה ב-1945. מייד לאחר המלחמה, דומה היה, שהגרמנים פשוט "הפכו דף". "משפטי נירנברג" לא עניינו במיוחד את הציבור הגרמני שהיה עסוק בשיקום מדינתו ובקליטתם של מיליוני גרמנים שגרושו מאזורים בהם שלט הצבא האדום. המאבק הבין-גושי בין רוסיה לארה"ב, הציב את גרמניה באחד מהמוקדים החשובים ביותר באירופה, וזאת בניגוד גמור לתוכניות של בעלות-הברית להפוך את גרמניה ל"מדינה של איכרים ללא תעשייה" כעונש על אכזריותה וגזענותה במהלך המלחמה. מהבחינה הזו, המאבק הבין-גושי, שיחק לידיהם של הגרמנים שביקשו לעצב תודעה היסטורית חדשה במנותק מאירועי המלחמה ומשואת יהודי אירופה. כבר ב-1950, רק חמש שנים לאחר המלחמה, הגרמנים יכלו לדבר בסיפוק על "הנס הכלכלי הגרמני" שצבר תאוצה רבה גם לאחר שנות ה-60 של המאה הקודמת. גרמניה הייתה עסוקה בפיחות כלכלי מואץ, אלא שבתקופה ההיא גרמניה הייתה זקוקה להצדקות מוסריות כדי להמשיך בדרכה כאילו שום דבר מיוחד לא התרחש כמה שנים קודם לכן.

נקודת-ציון חשובה בתהליך הזה הייתה עם פרסום  ספרה של חנה ארנדט ,"אייכמן בירושלים - דו'ח על הבנאליות של הרוע" שיצא לאור בגרמנית המערבית בשנת 1963, שסיפק את ההוכחות הרצויות עליהן הונחה התשתית האידיאולוגית שלשואה היהודית באירופה אין כל ייחוד. בהינף קולמוס, חנה ארנדט הצליחה להפוך את "הרוע הגרמני הגזעני" לסוג של "רוע בנאלי" שאינו שונה בהרבה ממעשים איומים אחרים המתרחשים ברחבי-העולם. בכך, היא העניקה לגרמנים סוג של הכשר אידיאולוגי על היותם בני-אדם שפעלו בתקופת המשטר הנאצי כפי שהיה נוהג כל עם אחר. בכך, הייחודיות של השואה הפכה לעניין שולי, דבר שקלע באורח-מדויק לשאיפה של הגרמנית לבחון את השואה במעטה של היגיון נורמאלי כביכול. אין תימה איפה, שחנה ארנדט זוכה להערצה רבה בגרמניה והיא זוכה לאזכורים ולהנצחה במקומות רבים ברחבי המדינה הגרמנית. יהדותה של חנה ארנדט מעניקה לדבריה סוג של תוקף-מוסרי הקולע ל"צורך הפסיכולוגי" של האינטלקטואל הגרמני הממוצע הנאלץ להתמודד עם העבר האפל של מדינתו. יתרה מזאת, דבריה של ארנדט על כך שמשפט אייכמן היה כלי תעמולתי בידי השלטון הישראלי שנועד לבסס את הלגיטימציה של מדינת-ישראל ואף שימש כלי שנועד כדי לבסס את שאיפותיה הלאומיות, קלעו בדיוק-נמרץ לצורך של הציבור הגרמני להעביר את מוקד הדיון העיקרי. דהיינו, ממעשיה של גרמניה בתקופת השואה לדיון על ישראל, לאומיותה ויהדותה. אמירותיה הגזעניות של חנה ארנדט על המרקם האנושי של ישראל באותן שנים, הצדיקו את התחושות הגזעניות של האירופאי הממוצע בנוגע ליהודים ולמדינת-ישראל. בסיכומו של דבר, הספר של ארנדט עדיין מעצב את התודעה של האינטלקטואל הגרמני הממוצע הן ביחס לשואה והן ביחס למדינת-ישראל למרות הזמן הרב שעבר מאז הופעתו לראשונה בשנת 1963.

אחד מאירועים הבולטים במהפך התודעתי של "התרבות הגרמנית" התרחש עם הופעתו של הסרט "נער קריאה" המבוסס על רומן של הסופר הגרמני ברנהרד שלינק (Bernhard Schlink), יליד 1944. הספר יצא-לאור בשנת 1995. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2008 בכיכובה של השחקנית קייט וינסלט שזכתה באוסקר על הופעתה הסרט - שקיבל מימון של כ-4 מיליון דולר מקרנות גרמניות. הסרט עוסק בשומרת במחנה ההשמדה אושוויץ המואשמת ברצח של 300 נשים יהודיות שנשרפו בכנסייה במהלך צעדת-המוות. השומרת מואשמת בכך שהיא לא פתחה להן את הדלת כדי להימלט. השומרת, האנה שמיץ, מוכנה לקבל על עצמה את האשמה הכבדה רק כדי לא להודות שהיא למעשה אינה יודעת קרוא וכתוב. הסיפור מובא מנקודת-מבט של גבר שניהל עימה רומן מיני לאחר המלחמה היותו בן 16 כשהיא הייתה בת 36. במהלך הרומן ביניהם, הנער היה עסוק בהקראת ספרים לפי בקשתה של האנה. רק בעקבות המשפט, שנים רבות לאחר סיום הרומן, הנער, שהפך לגבר, מבין את בקשתה של האנה. דהיינו, היא למעשה אנאלפביתית. במהלך המשפט, האנה יכולה להוכיח בקלות שהיא אינה אשמה במותן של הנשים, אולם הבושה על היותה אנאלפביתית דוחקת אותה לקבל על עצמה את האשמה ולפיכך מוטלים עליה 20 שנות מאסר בגין המעשה.

הסרט זכה להצלחה גדולה גם בזכות הסצנות המיניות ומשחקה המעולה של קייט וינסלט. הספר תורגם ל-40 שפות והפך לרב-מכר. אולם, כאן בדיוק טמונה הבעיה. הספר מספק בדיוק את הצורך הנפשי של הגרמני הממוצע לעסוק בשואה היהודית מנקודת-מבט שולית בלבד. אין כאן שאלות מוסריות גדולות ואשמה קולקטיבית בנוגע למעשה. אולם, יש כאן אישה המתגלה כאנאלפביתית הלוקה בשיקול-דעת לקוי - ולא יותר מזה. במילים אחרות, לאורך כל הספר, הנקודה העיקרית היא שהאנה אינה יודעת קרוא וכתוב, כאילו זה הדבר החשוב ביותר שהתרחש במהלך התקופה בה הושמדה יהדות אירופה בידי גרמניה. הפיכתה של האנה ל"קורבן", משלים למעשה את המהפך ההיסטורי התודעתי שעבר על גרמניה בעשרות השנים האחרונות, הנעשה גם בעזרת שכתוב בוטה של ההיסטוריה הגרמנית שתהא המותאמת לתדמית הרצויה של גרמניה בעיני עצמה. ביטוי לכך נעשה גם בסרט דוקומנטארי מעולה בשם "ההתקפה על ברלין" שהופק בידי הטלוויזיה הגרמני בשנת 2010.

הסרט הדוקומנטארי "ההתקפה על ברלין - 1945" הופק בעזרת הטלוויזיה הגרמנית באמצעות שימוש בצילומים שנעשו בידי הצבא האדום שתכנן את הקרב האחרון נגד האויב הגרמני ואת כיבושה של ברלין. בסרט, שאורכו כשעה וחצי, מופרטים כל ההכנות המבצעיות שהחלו כבר בינואר 1945. ההתקפה המסיבית הרוסית החלה ב-16 באפריל 1945 והסתיימה עם כיבושה של ברלין וכניעתו המוחלטת של הצבא הגרמני ב-2 במאי 1945, וזאת לאחר קרב דמים רווי קורבנות. בעזרת קריינות מעולה ובגרמנית משובחת, הצופה מקבל תמונה היסטורית מפורטת מנקודת-מבט רוסית תוך כדי ציטוטים מיומנים שנכתבו הן בידי רוסים והן בידי גרמנים. אלא שמפיקי הסדרה העדיפו לסיים את השניות האחרונות של הסרט בתיאור קשה של אישה גרמניה שעברה אונס בידי חייל רוסי, וזאת כחלק "מנקמת הניצחון" (כך לפי הקריין בסרט) של רוסיה על גרמניה. וכך, בעזרת סיפורים על נשים, ילדים ושבויים גרמנים שנפלו לידי הצבא האדום, גרמניה מנסה פעם אחר פעם להדגיש את היותה "קורבן" לאירועים והרצחניים של מלחמת-העולם השנייה, וזאת כדי לספק לעצמה תדמית היסטורית נוחה יותר העומדת בסתירה לעברה ההיסטורי האפל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית", מגזין המזרח התיכון, 6 במרס 2014.