הפוליטיקה האמריקאית בעיני התקשורת הישראלית

לאור ההתבטאויות של שר-הביטחון, משה יעלון, בנוגע למעמדה המעורער של ארה"ב תחת שלטונו של ברק חוסיין אובמה, ניתנת לנו הזדמנות נוספת לראות איך התקשורת הישראלית רואה למעשה את הפוליטיקה האמריקאית. דרך ההתבטאויות הללו, יש לנו הזדמנות מעולה להביט על הפוליטיקה האמריקאי דרך הפריזמה של התקשורת הישראלית ושל כאלה הרואים את עצמם מומחים לענייני ארה"ב.

נכון, ארה"ב היא מדינה מאוד חשובה בעיני ישראל. יתרה מזאת, אם נפשט את הדברים עוד יותר, נוכל גם לציין שמעמדה הבינלאומי של ארה"ב הוא חלק ממרכיב הביטחון הקיומי של מדינת-ישראל לאור ההתפתחויות המתחוללות במזרח-התיכון בעשורים האחרונים. הדברים נכונים בעיקר לאחר מלחמת ששת-הימים של שנת 1967, שהעלתה את רמת היחסים בין שתי המדינות לדרגה אינטימית החורגת הרבה מעבר ליחסים את מעצמה גדולה למדינה קטנה. היחסים האלה אינם חד-צדדים. אלא, הם נבנו, גם בעזרת חוכמתה של ישראל, כמערכת יחסים דו-צדדית שיש לה היבטים שונים ומגוונים - החל מזהות בערכים וכלה באימוץ אוריינטציה תרבותית אמריקאית. ארה"ב כמדינה זוכה להערכה רבה בעיני הישראלים באחוזים גבוהים מאוד בהשוואה למדינות אחרות בעולם, כולל כאלה הנחשבות למדינות ידידות מאוד לעם האמריקאי ולתרבות האמריקאית.

דווקא בשל הדברים האלה, ראוי היה להתייחס קצת יותר בכובד ראש לדבריו של יעלון. אלא שבמקרה הזה, מה שיותר מעניין הוא התגובות בתקשורת הישראלית לדבריו, ולאו-דווקא ההתייחסות שלו כלפי ארה"ב, משום שהן חושפות איך אחדים מכלי התקשורת בישראל תופסים את הפוליטיקה האמריקאית. במילים אחרות, האם הגישה של התקשורת הישראלית בנוגע לפוליטיקה האמריקאית היא חד-ממדית? האם התקשורת הישראלית מוסרת מידע נכון בנוגע לפוליטיקה האמריקאית כשהיא מציגה אותה כאילו היא גוש מונוליטי המנוהלת כאיש-אחד בדייקנות שאין דומה לה בעולם? ובכלל, את מי משרת הרעיון התקשורתי הזה להציג כך את הפוליטיקה האמריקאית בכל פעם שמתגלע וויכוח בין ישראל לארה"ב על נושאים שונים ומגוונים - ולא בפעם הראשונה.

שורה שלמה של כלי-תקשורת בישראל הגיבו לדבריו של יעלון בנוגע לחולשתה של ארה"ב - חולשה המקרינה על בעלות-בריתה ברחבי-עולם, וזאת בהתאם להבנתו של יעלון. הם באמת יעלון טעה? האם יעלון הגזים? האם יעלון כשר-הביטחון של ישראל אינו צריך להציג תרחיש בינלאומי הקשור לישראל אך התרחיש הזה אינו בגדר של סוד ביטחוני כמוס? האם יעלון, בדומה למדינאים אחרים בעולם, אינו רואה את מה שמתחולל בארה"ב בתחום ניהול מדיניות-החוץ תחת שלטונו של אובמה? כרגיל, גם במקרה הזה, התקשורת הישראלית הגיבה די בהיסטריה לדבריו של יעלון ולנוכח התגובה האמריקאית לדברים שיעלון העלה פעמים אחדות בחודשים האחרונים. "האמריקאים מחכים להתנצלות" זעקו הכותרות הראשיות בתקשורת הישראלית, והיו אף כאלה שקראו לפטר את יעלון לאלתר. היו כאלה שקראו לו "טיפש". אולם יעלון אינו טיפש. הוא בוחן את המציאות הבינלאומית כמו מישהו שהיה פעם ראש אמ"ן.

זאת לא הפעם הראשונה שהתקשורת הישראלית בכללותה מאבדת את הראש בכל פעם שיש איזה פוליטיקאי ישראלי שמשחרר הצהרה בעייתית כלפי ארה"ב. אולם, כל אמירה כזו מעניקה הזדמנות פז לכמה מומחים "לענייני אמריקה" לקפוץ לבמה התקשורתית כדי להסביר עד כמה הפוליטיקה האמריקאית אינה סלחנית כלפי ביטויים כאלה. כרגיל, בקרב אותם מומחים קיימת הנטייה לצייר את הפוליטיקה האמריקאית כגוף מסודר, מאורגן, המנוהל למופת, וכי יש כללים רבים מובחנים המבדילים בין הפוליטיקה האמריקאית "המתוחכמת" לעומת זו הישראלית "המתלהמת". בקיצור, בקרב המומחים לענייני אמריקה, כל פסיק קטן הוא אות ומופת לקפדנות האמריקאית המתנהלת על-פי כללים נוקשים, כך שאין מקום לפשרות בשל האופי הקפדני של הניהול הפוליטי האמריקאי הן ביחסי החוץ והן בענייני הפנים. אולם, למען האמת, בסך-הכל הפוליטיקה האמריקאית היא ברדאק אחד גדול המנוהלת ברשלנות של מעצמה שאיבדה את חוש הכיוון שלה.

כאשר אובמה החל את כהונתו, התקשורת הישראלית הייתה מלאה בכתבות היסטריות על כל אמירה מטופשת של הנשיא האמריקאי כאילו כל סדרי-העולם הידועים לנו הולכים להשתנות בגלל איזה נאום שנוסח כהלכה בעזרת יעצים מוכשרים. זאת בדיוק הבעיה של הפוליטיקה האמריקאית וזאת כנראה גם הבעיה הגדולה של המומחים לענייני ארה"ב: "המילים" הפכו לדבר העיקרי כאילו הן התחליף היחיד והראוי למעשים-מחייבים של מדינה המתיימרת להיות מעצמה בינלאומית. אובמה התמכר לנאומים, והמומחים התמכרו לתת פרשנות לנאומיו המיותרים החוזרים על עצמם פעם אחר פעם. הבעיה הגדולה של אובמה מתבטאת בכך שהוא שכח שהוא מכהן כנשיא של מעצמה, וכי הוא לא קיבל מינוי להיות הפרשן המדיני של אחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים בארה"ב. אובמה כפרשן מדיני, צייר "קווים אדומים" מתוך תקווה שהמציאות תתיישר עם תחזיתו (כמו פרשן מדיני). אלא שלמציאות יש דינאמיקה משלה והיא מתפתחת אחרת ממה שמצפים. אך ראו איזה פלא, הפרשנים המומחים לענייני אובמה הסבירו את "הקווים האדומים" של הנשיא בנחישות רבה בכל פעם שהוא העלה את הקווים הללו. אולם, באותה נחישות מילולית ובשכנוע עצמי רב, הם גם מיהרו להעניק הסבר "הגיוני" לפשר נסיגתו מ"הקווים האדומים" שרק לפני זמן קצר שורטטו ביד נשיאותית רמה.

 "רוח המפקד" מקרין גם על שאר בעלי התפקידים הבכירים בארה"ב - כולל כאלה האמורים לנהל את מדינות-החוץ של ארה"ב. מילים הפכו למדיניות העיקרית של ארה"ב מאז שהחלה כהונתו של אובמה שנבחר לנשיאות עם ציפיות גבוהות. אולם, לנסיבות שהביאו לעלייתו של אובמה יש שורשים עמוקים הנטועים היטב בתרבות האמריקאית המבוססת על התמכרות למילים ולא למעשים. לאמור, "ככול שנאריך במילים, כך המציאות תשתנה ותתנהג בהתאם למה שאנו מצפים או בהתאם למה שמכרנו לציבור". כך למשל, חוק הבריאות הממלכתי של אובמה, הוא רק סימפטום לתרבות האמריקאית המקדשת את הברברת - דהיינו, להגיד הרבה דברים, כמה שיותר מסובך, על נושא עקרוני האמור להיות פשוט להבנה. מדובר בסך-הכל על חוק בריאות ממלכתי, נושא המובן לכול ישראלי בר-דעת, ולא על פענוח של אלגוריתמים מסובך.

בעקבות העימותים המתוקשרים בין ארה"ב לישראל, בעיקר מאז שהחלה כהונתו של אובמה, חלק מהפרשנים הישראלים הפכו את עצמם לדוברי הבית-הלבן. יש כאלה שמדקלמים את דף המסרים היומי של הבית-הלבן ללא כל ביקורת או הצגתה של אלטרנטיבה אינטלקטואלית לדברים הנאמרים או הנעשים בארה"ב. הרי רק לפני כמה שנים היה קשה לתאר את המפולת האמריקאית בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, במצרים, בסוריה, באפריקה, באירופה ובמקומות נוספים. היו כאלה שראו - לא רבים - מה עלול להתחולל בזירה הבינלאומית לאור "מדיניות הנאומים" של אובמה.

אם אנחנו סוקרים בקצרה רבה את התדמית של הפוליטיקה האמריקאית (הקפדנית כל כך) המתוארת בתקשורת הישראלית, לאור העימותים המתוקשרים הללו, אפשר לציין שאפילו האמריקאים עצמם לא מאמינים למה שכתוב עליהם בעניין הזה בתקשורת הישראלית. אם הכל היה באמת נכון, היום היינו רואים מעצמה אמריקאית אחרת לגמרי, ולא מדינה המתנהלת על-פי החיזיון ההוליוודי שמה שחשוב זה "איך הדברים נראים" ולא "איך הדברים נעשים באמת". גם כאן, הפרשנים הישראלים נפלו קורבן לתדמית שחלק מהאמריקאים אוהבים לתאר את עצמם ללא כל בסיס עובדתי. הרושם הוא חזות הכל; נאומים הם תחליף למעשים; ופנטזיות הן כלי הגיוני לגיבוש מדיניות-חוץ ומדיניות-פנים כאחת.  חמש שנים עברו מאז שאובמה תפס את מקומו בבית-הלבן. למרות יחסי-הציבור המעולים להם זוכה אובמה, אפילו האמריקאים עצמם החלו להבין, סופסוף, על מה מבוססת המדיניות הבינלאומית של אובמה. בסך-הכל, יעלון אמר את מה שרבים בעולם חשובים ואומרים כבר שנים אחדות. רבים בישראל חוששים שאנו עלולים לאבד את הידידה הגדולה ביותר שלנו. אולם האמת היא, שארה"ב תחת שלטונו של אובמה עוללה לאבד את הידידה האחרונה שלה שעוד מוכנה בכלל להקשיב לה. אולם, אנחנו חיים במדינה עם קורטוב של אופטימיות. לפיכך, סביר להניח שהבית-הלבן יתפור סוף אופטימי לפרשה הזו בסגנון הוליוודי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פרשת יעלון - הפוליטיקה האמריקאית בעיני התקשורת הישראלית", מגזין המזרח התיכון, 24 במרס 2014.